קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אחריות המעביד על תקיפה מצד העובד שלו: תביעה ותביעה נגדית לפיצוי בגין נזקי גוף. במוקד המחלוקות - אחריות שילוחית או ישירה של מעבידה לתקיפה שביצע עובד בספק שלה. רקע ועובדות שאינן עוד במחלוקת 1. התובע הינו עצמאי, מסגר ובעל מסגרייה ברעננה [להלן - "המסגרייה"]. בין התובע לנתבע 1 [להלן - "הנתבע"] היכרות מוקדמת ויחסי עבודה טובים שכן התובע העסיק בעבר את הנתבע בעסק אחר בבעלותו. החל משנת 2001 עבד הנתבע כמתקין מערכות סטריאו לרכב, בסניף רעננה של נתבעת 2, שנוהל באותה עת על ידי גב' ליאת שלמה [להלן - "המעבידה", או "אייס", "הסניף" ו "המנהלת"]. בין הנתבע לבין המנהלת שרר "קשר טוב". נתבעת 3 הינה מבטחת אחריותה של אייס כלפי צד שלישי. 2. ב - 13.12.06 נועדה להתקיים בסניף ביקורת מנהלים. מסיבות לא ידועות, נזקקה המנהלת בדחיפות למתקן תצוגה של ג'אנטים [להלן - "המתקן"]. תפקידו של הנתבע היה לתלות את הג'אנטים על המתקן לצורך התצוגה. לאור היכרותו עם התובע, "שידך" הנתבע בין המנהלת לבין התובע. ה"שידוך" צלח וביום 10.12.06, פנה הנתבע לתובע וביקש ממנו לבנות בדחיפות מתקן עבור המעבידה. 3. כבר בצהרי אותו יום הגיעו הנתבע והמנהלת למסגרייה על מנת לסכם את פרטי ההזמנה. לאחר הסיכום, שילמה המנהלת לתובע כפי דרישתו סכום של 1,100 ₪. אמנם בכספת הסניף עמדו לרשותה של המנהלת כ - 700 ₪, אך היא ביקשה וקיבלה אישור ממנהל "מעליה" לתשלום הסכום כולו. למחרת, בבוקר ה - 11.12.06 הגיעו הנתבע והמנהלת למסגרייה, בדקו את המתקן שבנה התובע ומצאו אותו תקין. 4. ב - 12.12.06 הגיעה המנהלת לבדה אל המסגרייה. היא הביאה עימה ג'אנט לדוגמא. התברר שהמתקן אינו מתאים לתצוגה לאור מידותיו של הג'אנט. הצדדים חלוקים לגבי אחריות לאי ההתאמה, האם של המעבידה או של התובע. כך או כך, ביקשה המנהלת מהתובע לערוך שינוי במתקן והוא הסכים, אך התנה זאת בתשלום של 200 ₪ נוספים [להלן - "תוספת תשלום"]. המנהלת הסכימה בלית ברירה ולאור הדחיפות. היא התנתה את תוספת התשלום במסירת המתקן לאחר שינוי, כבר למחרת בבוקר, שכן זהו יום התצוגה לו דרוש המתקן. וכך סוכם. 5. באותו ערב התקשרה המנהלת אל הנתבע. היא סיפרה לו על תוכן פגישתה עם התובע. בהמשך הורתה לו להגיע למחרת בבוקר למסגרייה ולקחת את המתקן בדחיפות כאשר היא עצמה תגיע למסגרייה בצהריים על מנת לשלם לתובע את תוספת התשלום. הנתבע חש בקולה זעם, אם כי לא ידע למקם את מקורו, האם על התובע שטעה במידות לשיטתה וכעת דורש תוספת תשלום או על הנתבע ש"שידך" בינה לבין התובע. המנהלת ידעה שהתובע לא ימסור את המתקן אלא אם יקבל את תוספת התשלום. היא לא אמרה לנתבע מה עליו לעשות אם יסרב התובע למסור את המתקן. 6. הנתבע התקשר באותו ערב אל התובע. הוא אמר לו שהמנהלת רוצה שהוא זה שישא בתוספת התשלום ומכיסו הפרטי. לאחר תחנונים, הסכים התובע להפחית מהתוספת ולהעמידה על 150 ₪ + מע"מ. התובע ביצע את השינוי הנדרש במתקן. 7. למחרת בבוקר הגיע הנתבע אל המסגרייה. הוא לא היה מצויד בתוספת התשלום שכן המנהלת לא נתנה בידו כסף לשם כך ולא הגיעה באותו יום לסניף. האירוע ברובו נקלט על ידי מצלמות האבטחה של הנגרייה, אחת בפנים ואחת בחוץ, אך ללא קול. כעולה מקלטת המצלמה החיצונית, עמד הנתבע מחוץ לנגרייה מספר שניות כשידיו בכיסיו. לאחר מכן נכנס אל הנגרייה ופגש בתובע. חלק זה של האירוע נקלט במצלמה שבתוך הנגרייה. אין חולק שעם כניסתו ביקש הנתבע מהתובע למסור לו את המתקן, התובע סירב והתנה זאת בתשלום התוספת תחילה. הנתבע לקח "פקקים" הדרושים למתקן והכניס אותם לכיסו. לאחר מכן אחז במתקן וניסה לצאת עימו מהמסגרייה. התובע התנגד לכך ומשך את המתקן אליו. הנתבע מצידו משך את המתקן אליו. התובע באחזו במתקן הדף אותו אל עבר פניו של הנתבע. זווית הצילום אינה מאפשרת לראות האם נפגע הנתבע מההדיפה. הנתבע הדף את המתקן אל פניו של התובע ופגע בסנטרו. התובע עזב את המתקן, הנתבע תפס בידו הימנית בצווארון חולצתו של התובע ואז החלו תנועות של גרירה מצד הנתבע או דחיפה החוצה מצד התובע. הדברים לא נקלטו במלואם במצלמה שבתוך המסגרייה. התמונה הבאה מתקבלת ממצלמה הממוקמת מחוץ לנגרייה. הנתבע נצפה כשהוא נאבק עם התובע, לאחר מכן גורר אותו אל המדרכה מחוץ לנגרייה, כשהוא אוחז בו בידו השמאלית ומכה בו בידו הימנית, ממשיך להכותו, התובע מנסה לגונן בידיו על ראשו, נופל ארצה, הנתבע ממשיך במכותיו ואף מרים את ראשו ומביט הצידה, ואז מתקרב עובר אורח בצעדים מהירים, מנסה לנתק בין הנתבע לתובע השכוב על הארץ, הנתבע מסרב, מגיעים שלושה עוברי אורח נוספים ומצליחים לעשות כן בסופו של דבר. הנתבע מסתלק מהמקום והתובע מתרומם על רגליו. זהו אירוע התקיפה נושא התביעה. 8. לאחר מכן הובל התובע על ידי בתו לחדר מיון בבית החולים מאיר. הנתבע מצידו פנה לקופת החולים שלו והתלונן על חרדות. 9. בהמשך אותו בוקר של ה - 13.12.06, מסרו הן התובע והן הנתבע הודעות חשוד במשטרת כפר סבא. בסופו של דבר הוגש נגד הנתבע בלבד כתב אישום, שלימים תוקן [ת. פ. 2031/07, שלום כפר סבא]. וכך נכתב בכתב האישום המתוקן: .... על רקע מחלוקת של המתלונן והנאשם בנוגע לעלות עבודה שביצע עבורו המתלונן, תקף הנאשם את המתלונן שלא כדין ובניגוד להסכמתו, בכך שלאחר שהמתלונן הניף לעבר הנאשם מתקן ברזל אשר פגע בפניו משך הנאשם את המתלונן אל מחוץ לעסק, הכה בפניו ובגופו מספר פעמים, הפיל את המתלונן אל הארץ ובעט בו, וזאת עד אשר הרחיקו את הנאשם מהמתלונן. כתוצאה מכך נגרמו למתלונן חבלות של ממש ... הוראת החיקוק: תקיפה הגורמת חבלה ... .". 10. הנתבע הודה בעובדות כתב האישום המתוקן, הביע חרטה והורשע בהכרעת דין, כיום - חלוטה. במסגרת גזר דינו, חויב הנתבע לפצות את התובע בסכום של 1,500 ₪ ועשה כן. 11. הנתבע דיווח למעבידה על האירוע. המעבידה זנחה את המתקן, לא שילמה לתובע את תוספת התשלום ולא לקחה ממנו את המתקן. המעבידה לא קיימה בדיקה של האירוע והמשיכה להעסיק את הנתבע. המחלוקות 12. הנתבעים מודים כי הנתבע תקף את התובע במתכוון ובכך קמה לו עצמו אחריות לפי סעיף 23 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] [להלן - "פקודת הנזיקין" או "הפקודה"]. המחלוקת הראשונה הינה באשר לאשמו של התובע. לטענת הנתבעים הביאה התנהגות התובע לידי אשמו של הנתבע ולחילופין יש לייחס לו אשם תורם. על כן עליו לשאת בחלק מהנזק לפי מידת אשמו. בנוסף, לטענת הנתבע, בתביעתו הנגדית, על התובע לפצותו בגין נזקי הגוף שנגרמו לו עקב התנהגות התובע, בה הוא רואה תקיפה נגדית. התובע כמובן חולק על כך. מחלוקת זו תוכרע לאחר קביעת ממצאים עובדתיים. 13. המחלוקות המרכזיות בשאלת החבות נעוצות באפשרות לייחס לאייס אחריות בגין התקיפה: לטענת התובע והנתבע גם יחד, קמה לאייס אחריות שילוחית לתקיפה משום שבוצעה תוך כדי עבודתו של הנתבע, במסגרת תפקידיו הרגילים, היה בה משום ביצוע לא נאות של מעשה שהרשתה אייס והיא נעשתה למטרותיה של אייס ולא למטרות הנתבע. ואילו אייס חולקת על כך. לטענתה לא התבצעה התקיפה תוך כדי עבודתו של הנתבע, היא חורגת מביצוע לא נאות של תפקידיו עבורה שכן אייס ביקשה מהנתבע להביא את המתקן ותו לא. 14. לטענת התובע והנתבע גם יחד, אשררה אייס את מעשי הנתבע בכך שלא שילמה תובע עבור המתקן ולא לקחה אותו עד היום, ניתקה איתו מגע, לא חקרה את התקיפה והמשיכה להעסיק את הנתבע. ואילו לטענת אייס, מעולם לא ביקשה, לא הורתה ולא אשררה את התקיפה כחלק מתפקידו של הנתבע, הבאת המתקן. לטענתה התנערה מהתקיפה לאחר מעשה, לא נתנה לנתבע ייצוג משפטי ואף לא כיסוי במסגרת פוליסת הביטוח שלה. 15. לטענת התובע והנתבע גם יחד, קמה לאייס גם חבות ישירה בגין רשלנות, בכך שחשפה את הנתבע למצב לחץ, שלחה אותו להביא את המתקן בידיעה שהתובע לא ישחרר אותו ללא תשלום, בידיעה שהנתבע מודע לדחיפות בהבאת המתקן, בידיעה שהנתבע מודע לכעס של המנהלת עליו ולסיכון שייאלץ להוציא את תוספת התשלום מכיסו ובעצם בכל אלה יצרה את הסיכון שהתממש. בכך לא רק שאייס יכולה הייתה לצפות את התקיפה, היא צריכה הייתה לצפותה ובנוסף, קיים קשר סיבתי, עובדתי ומשפטי, בין התנהלותה של אייס לבין התקיפה. אייס חולקת על כך. לטענתה לא יכולה הייתה לצפות ולא צריכה הייתה לצפות כי הנתבע יתפרץ באלימות כלפי התובע, הנתבע אדם נורמטיבי, היחסים בינו לבין התובע היו טובים ככל הידוע לה, לא הוכח לחץ מיוחד על הנתבע, המנהלת אישרה בכל מקרה את תוספת התשלום ותכננה לשלמה בצהרי אותו יום, הנתבע עצמו מסכים כי תפקידו אינו כולל תשלום לספקים ומבחינת אייס, היה מדובר בסיטואציה בנאלית של קבלת סחורה מספק ותשלום יתרת התמורה במועד מאוחר יותר. 16. מחלוקות שגורות לגבי היקף הנזק. הראיות 17. במשפט העידו שני עדים: התובע והנתבע. אייס לא זימנה עדים מטעמה. הנתבעים הגישו תצהירי חוקרים, קלטת וחומרי מעקב מטעם החוקרים, אך זאת ללא חקירות. 18. כל אחד מהצדדים הגיש תיק מוצגים, חוות דעת רואי חשבון ומומחים רפואיים מטעמו. אלו הוגשו ללא חקירות. אף חוות דעת המומחים הרפואיים מטעם בית המשפט התקבלו ללא חקירות. דיון שאלת החבות ממצאים עובדתיים מידת אשמו ואחריותו של התובע 19. לא מצאתי ממש בטענת הנתבעים: הנתבע הגיע למסגרייה בידיעה ברורה שהתובע לא ימסור את המתקן ללא תשלום, בידיעה שהמנהלת זועמת על דרישת תוספת התשלום מצידו של התובע, גם אם השלימה איתה ובהבנה שעליו לקחת את המתקן מהתובע כאשר התשלום יבוצע בהמשך היום, בשעות הצהריים [עמ' 18 - 19]. כאשר התובע סירב למסור את המתקן, הכניס כבר הנתבע את ה"פקקים" של המתקן לכיסיו. משמע, היה נחוש בדעתו לקחת את המתקן על אף התנגדות התובע. הנתבע נצפה כשהוא "מתחיל", מפעיל יוזמה וכוח בנטילת המתקן, כאשר התנגד התובע ומשך את המתקן לכיוונו, הפעיל הנתבע כוח משיכה נגדי. התובע מצידו הדף את המתקן לעבר פניו של הנתבע. לא הובאה ראיה לכך שהנתבע נפגע מהדיפה זו: הדבר לא נצפה במצלמות, הנתבע התלונן בפני רופאיו בקופת חולים על חרדות ולא על פציעה. הצילום שהגיש מלמד אמנם על שריטות בראש ובפנים, אך אין בו כדי לקשור את השריטות הללו דווקא להדיפה. 20. הנתבע לא דייק בלשון המעטה, בהודעתו במשטרה כאשר העיד ש"קודם כל הוא תקף אותי" ובהמשך "דחפתי אותו החוצה ושם המשכנו באגרופים אחד עם השני. כשהוא נפל על הרצפה החזקתי אותו כדי להתגונן מפניו עד שבאו כמה אנשים והפרידו". איני רואה להיכנס לפירוט שכן "תמונה שווה אלף מילים". כל המביט בקלטת יכול לראות על נקלה שהתובע מנסה למנוע מהנתבע את לקיחת המתקן; שהנתבע מפעיל כלפיו כוח מופרז; שהנתבע מפליא בתובע את מכותיו, לא מתוך הגנה עצמית אלא כמעט מתוך אמוק; שהוא ממשיך להכות בו גם כשהתובע שרוע על המדרכה ומנסה להגן על ראשו ועל אף ניסיונות הפרדה כושלים של עובר האורח הראשון שהגיע למקום. יש כאן תקיפה מובהקת של הנתבע, כאשר מעשי התובע, ברמה נמוכה ביותר של כוח, הינם בגדר הגנה על רכושו ובהמשך, על גופו. ככל שנפגע מהם הנתבע, אין לו אלא להלין על עצמו. 21. אין צורך להיכנס לניתוחים לגבי הגנה עצמית, מידתה ומשכה. מעשי התובע מקיימים מעבר לנדרש הגנות לפי סעיף 24 [1] - [3] לפקודת הנזיקין. בעניין אחד נפסק כי אפילו הייתה לתוקף הסמכות על פי דין להפעיל כוח על הניזוקה, ואפילו הייתה התנהגות הניזוקה עצבנית ומאתגרת, עדיין עליו לנהוג במידתיות ובסבירות ואין בסמכות כשלעצמה לפטור אותו מאחריות בלעדית לנזקי תקיפתו ופעולתו הלא - מידתית [השופט חיים כהן בע"א 667/77, דדון ואח' נ' אטיאס, פ"מ לב [2] 169, 174, להלן - "הלכת דדון"]. הדברים נכונים מכוח קל וחומר כאן - אין במעשי התובע אשם כלשהו, במשקפי דין כלשהו וודאי לא מבחינת "הנכון והצודק" המשמשים שיקולים במסגרת סעיפי הגרימה העצמית והאשם התורם לפי סעיפים 65 ו - 68 לפקודת הנזיקין. טענות הנתבעים והתובע שכנגד נדחות. אחריות שילוחית - כללי 22. התיבה "אחריות שילוחית" או indirect liability שהייתה נקוטה בעבר, באה לייחס אחריות לעוולות שביצע הזולת, כאשר האחראי כשלעצמו לא ביצע עוולה כלשהי. האחריות מתגבשת לראשונה אצל אותו זולת. מכוח תנאים ויחסים מיוחדים בין האחראי לבין הזולת או בין האחראי לבין הניזוק מייחסים את עוולתו של הזולת - לאחראי. אחד מסוגי היחסים האלו הינו היחס שבין מעביד לעובד [ברק, דיני הנזיקין, תורת הנזיקין הכללית בעריכת גד טדסקי, הוצאת מאגנס, עמ' 435 ואילך, ברק, אחריות שילוחית בנזיקין, הוצאת קריית ספר, עמ' 38]. הביטוי "שילוחית", עלול לקשר אסוציאטיבית בין ה"שלוח" לפי דיני חיובים רצוניים, למשל חוק השליחות, התשכ"ה - 1965, לבין המעוול בדיני חיובים לא - רצוניים, כזה בו דנה פקודת הנזיקין. אין בין השניים קשר הכרחי. באנגליה, המקור לפקודת הנזיקין, מכונה אחריות זו כיום vicarious liability - אחריות עקיפה או משנית. ישראל גלעד, מכנה אחריות זו "אחריות חמורה" - strict liability [דיני נזיקין - גבולות האחריות, כרך ב', המכון למחקרי חקיקה, עמ' 1157 ואילך]. המשותף לכל ההגדרות ולענייננו, מדובר באחריות שאינה מבוססת על אשם אישי, אלא על מצב דברים לא ראוי שיצרה התנהגותו גורמת הנזק של האחראי, גם כאשר התנהגותו שלו הייתה ראויה. 22. ההצדקות לתפיסה זו מגוונות הגם שאין צורך שכולן כאחת תפעלנה בכל אחד מהמצבים השונים: העוולה נתפסת כמעשה של האחראי באמצעות המעוול; ראוי להטיל אחריות על הממונה; לאחראי יש שליטה על פעולות המעוול ועל האמצעים בהם הוא משתמש; האחראי הוא הנהנה המיועד [מושגית] מהעוולה; האחראי הוא בגדר "כיס עמוק"; שיקולי פיזור נזק; שיקולי צדק - בין שני תמימים, אחראי וניזוק - צודק יותר להטיל אחריות על האחראי; שיקולי הרתעה והגברת פיקוח [ברק, אחריות שילוחית בנזיקין, עמ' 27 - 32]. אחריות שילוחית של מעביד למעשי עובדו 23. ביחסי מעביד - עובד מודגשות ההצדקות הבאות: הגינות - העבודה מתבצעת למען המעביד, לקידום האינטרסים שלו, במסגרת התפקידים המוטלים על העובד ומאחר שניתן לראות בעובד "מעין שלוח", אין זה הוגן להטיל את נטל הנזק על העובד וודאי שלא על הניזוק שאינו יכול להיפרע מהעובד; המעביד נתפס כמי שנהנה מהפעילות ועל כן אך הוגן שהוא זה שישא בעלויותיה. בנוסף פועלות ההצדקות הנזיקיות ה"רגילות" של "כיס עמוק", פיזור הנזק והרתעה. גלעד מאיר על שיקולים נוספים: השאיפה לשוויון בין העובדים ה"חלשים" לבין המעבידים ה"חזקים" וההנחה כי בלא מעט מקרים נגרם הנזק על ידי העובד בשל התרשלות כלשהי של המעביד, הגם שזו אינה ניתנת לזיהוי או להוכחה [שם, עמ' 1196]. 24. לדעתי ההצדקה המסורתית של שליטה תופסת גם כיום, אם כי טיבה של השליטה השתנה: בין מעביד לעובד לא שוררים עוד יחסים של master - servent. לעיתים לעובד ידע ומומחיות העולים על אלו של המעביד ולכן בדרך כלל למעביד נותרה שליטה על ה"מה" ולא על ה"איך". בנוסף, המעביד מהווה בדרך כלל מקור פרנסה עיקרי ומתמשך של העובד. ככזה הוא שולט בעובד, גם אם לא במישרין וגם אם לא באופן פיסי. הפסיקה הכירה בהקשר של אשם תורם ורשלנות, בנטייתו של עובד לפעול מתוך להט עבודה ולמען ריצוי מעבידו, אף במחיר של סיכון עצמי. בפרט יפים הדברים כשמדובר בעובד שאינו מנוסה באותו תפקיד שהוטל עליו לבצע [השופט מלצר בע"א 4446/06, וולטון נ' המרכז הבהאי העולמי - חיפה ואח', וריכוז ההלכות שם, ]. אותו להט עלול לפעול גם כאשר העובד מבצע מעשה אלימות לקידום מה שהוא מאמין באותו רגע ובטעות, כטובת המעביד. קנדה ואנגליה - הרחבת האחריות השילוחית לתקיפה על ידי הזולת 25. נניח לרגע ליחסי מעביד - עובד ונפנה ליחסים אחרים וחדשים בהם הוטלה אחריות שילוחית. בסדרת פסקי הדין שניתנה בשנים האחרונות בקנדה ובאנגליה הטילו בתי המשפט אחריות שילוחית על מכונים מטעם מסדרים קתוליים בגין מעשי ניצול מיני של כמרים בילדי פנימיות בהם הוצבו ולימדו. זאת על אף שתכלית המסדרים הייתה לדאוג לרווחתם ולחינוכם של הילדים, על אף שהכמרים נדרו ונשבעו כלפי המסדרים לדרכי צניעות וטהרה ועל אף שהכמרים הפרו במעשיהם את חוקי המסדרים שאסרו נגיעה של כמרים בילדים. 26. פסיקה זו מתייחדת בנחישות השופטים להטיל אחריות שילוחית מקום בו לא התקיימו תנאי השיטה הבסיסיים לכך. ראשית, האחריות הורחבה אל מעבר ליחסים שהוכרו בעבר כמצמיחי אחריות כזו: בין הכמרים לבין המסדרים לא שררו יחסי מעביד - עובד, יחסי תאגיד - אורגן או יחסי שותפות - שותף. שנית, למסדרים לא הייתה קרבה פיסית אף לא גיאוגרפית לילדים בין הילדים, אם כי היו אחראים מהותית לילדים. שלישית, הכמרים לא פעלו לקידום מטרות של המסדרים, ההיפך הגמור מכך, הם פעלו לקידום יצריהם וממניעים אישיים ואפלים לחלוטין. 27. הנשיאה מקלפלין בקנדה והנשיא לורד פיליפס באנגליה עשו שימוש בהצדקות ה"רגילות" וביניהן שליטה תוך השוואת יחסי הכמרים והמסדר ליחסי מעביד - עובד. הם המשיכו ועיצבו מבחן ייחודי וכפול לשם הרחבת האחריות: המבחן מתמקד בזיהוי המעביד כמי שבדרישתו מהעובד יצר או הגביר את הסיכון למעשה האסור ובקשר חזק בין אותה דרישה לבין התממשות המעשה האסור. ובלשון הנשיאה מקלפלין: "…there must be a strong connection between what the employer was asking the employee to do (the risk created by the employer's enterprise) and the wrongful act. It must be possible to say that the employer significantly increased the risk of the harm by putting the employee in his or her position and requiring him to perform the assigned tasks." Bazley v. Currie, [1999] 174 DLR [4th] 45 לורד פיליפס אימץ עקרונית את המבחן תוך שהוא מדגיש את מימדי השליטה של המסדרים בחיי הכמרים בשילוב עם מימדי השליטה של הכמרים בחיי הילדים ובקשר חיוני וקרוב בין שני אלה לבין הסיכון שהתממש. וכך הוא קובע בפסק דינו שניתן רק לאחרונה: "Vicarious liability is imposed where a defendant, whose relationship with the abuser put it in a position to use the abuser to carry on its business or to further its own interests, has done so in a manner which has created or significantly enhanced the risk that the victim or victims would suffer the relevant abuse. The essential closeness of connection between the relationship between the defendant and the tortfeasor and the acts of abuse thus involves a strong causative link” The Catholic Child Welfare Society & Ors v Various Claimants & The Institute of the Brothers of the Christian Schools & Ors [2012] UKSC 56 (21 November 2012) URL: Cite as: [2012] 3 WLR 1319, [2012] UKSC 56, [2012] WLR(D) 335 28. עד כאן ההנמקות והמכשירים המשפטיים. במהות, דומה שהאחריות הוטלה, גם אם לא נומקה כך, עקב הקושי לבסס אחריות ישירה של המסדרים ועקב הרצון לייצר "כיס עמוק" ככל שניתן על מנת להבטיח פיצוי בפועל לקורבנות. ניתן לטעון שפסיקה זו עוסקת במקרים מיוחדים ואינה גורסת הרחבת אחריות שילוחית בכל יתר המקרים. אך ניתן גם לטעון כי היא מבטאת עקרונות עמוקים וכלליים שיש להחיל על אחראים יוזמי סיכון ובעלי כיס עמוק בכלל. נפנה כעת למצב בישראל. אחריות שילוחית של מעביד לתקיפה שביצע עובד 29. סעיף 23 [א] לפקודת הנזיקין מגדיר את עוולת התקיפה: תקיפה היא שימוש בכוח מכל סוג שהוא, ובמתכוון, נגד גופו של אדם על ידי הכאה, נגיעה, הזזה או בכל דרך אחרת, בין במישרין ובין בעקיפין, שלא בהסכמת האדם או בהסכמתו שהושגה בתרמית, וכן נסיון או איום, על ידי מעשה או על ידי תנועה, להשתמש בכוח כאמור נגד גופו של אדם, כשהמנסה או המאיים גורם שהאדם יניח, מטעמים סבירים, שאכן יש לו אותה שעה הכוונה והיכולת לבצע את זממו. סעיף 13 לפקודה קובע בחלקיו הרלוונטיים: (א) לענין פקודה זו יהא מעביד חב על מעשה שעשה עובד שלו — (1) אם הרשה או אישרר את המעשה; (2) אם העובד עשה את המעשה תוך כדי עבודתו; ......... (ב) רואים מעשה כאילו נעשה תוך כדי עבודתו של עובד, אם עשהו כעובד וכשהוא מבצע את התפקידים הרגילים של עבודתו והכרוכים בה אף על פי שמעשהו של העובד היה ביצוע לא נאות של מעשה שהרשה המעביד; אולם לא יראו כן מעשה שעשה העובד למטרות של עצמו ולא לענין המעביד. ........ 30. בפברואר 2006 נכנס לתוקפו תיקון 10 לפקודת הנזיקין שביטל בין היתר את סעיף 25 לפקודה. כן בוטלו סעיפים 28 ו - 61, המגנים על מעביד מפני אחריות לעוולות מכוונות אחרות, כליאת שווא ונגישה. התיקון חל על התקיפה נושא התביעה שלפניי. סעיף 25 קבע בזמנו: "...לא יהיה שולח או מעביד אחראי לתקיפה שתקף שלוחו או עובדו, אלא אם במפורש התיר את התקיפה או אישרר אותה..." 31. טרם ביטולו, יצר הסעיף 25 דין מיוחד לגבי אחריות שילוחית של מעביד לתקיפה שביצע עובדו ושלל אחריות שילוחית של מעביד לתקיפה שביצע עובדו. הסעיף הטיל אחריות כזו רק מקום בו התיר המעביד את התקיפה במפורש ומראש, או אשרר אותה לאחר מעשה. דין זה מנע הטלת אחריות על מעביד לפי סעיף 13 הכללי. לא אחת הובעה הדעה שהגיונו של הסעיף הינו "מפוקפק", שקשה להצדיקו ושאבד עליו הכלח [ע"א 558/84, כרמלי נ' מדינת ישראל, פד"י מא [3], 757, 777 וע"א 1354/97, עכאשה נ' מדינת ישראל, פד"י נט [3] 193, 199]. אך הסעיף, שיובא ארצה על ידי המחוקק המנדטורי, נותר בעינו. על אף זאת ובמקרים מתאימים, עשה בית המשפט מאמצים על מנת להגיע לתוצאה הוגנת עם הניזוק, "המתיק את הדין" במצב בו הנתבעת הייתה המדינה וחילץ מהנסיבות אשרור בדיעבד [ראו השופט חיים כהן בהלכת דדון, דוד קרצ'מר, דיני הנזיקין - העוולות השונות בעריכת גד טדסקי, המכון למחקרי חקיקה באונ' העברית, עמ' 44]. 32. בדברי ההסבר להצעת החוק - תיקון 10 [הצ"ח ממשלה, מס' 6, 30.10.02], נאמר בין היתר שתכלית התיקון הינה לבטל את המגבלות להטלת אחריות שילוחית על מעבידים בכלל ועל המדינה והרשויות הציבוריות בפרט. התוצאה המעשית הינה הרחבת אחריות המעביד לעוולת תקיפה שביצע עובדו והכפפתו לכללי הטלת האחריות בסעיף 13 לפקודה [ע"א [מח - חיפה] 4028/07, המל"ל נ' ציפורה פרי ואח', ות.א. [של - ירושלים] 6409/06, טופול נ' מחסני אופנה, בטחון אזרחי ואח', ]. אעיר כי הביטול מתיישב עם המגמה שהובעה בפסיקה הזרה לעיל. 33. נפנה לתנאים בסעיף 13. בתביעה שלפניי אין חולק על קיומם של יחסי מעביד - עובד ואין חולק כי התקיפה התבצעה במהלך ביצוע תפקיד שהוטל על הנתבע על ידי מעבידתו, הגם שאין מדובר בתפקידו הרגיל. ועוד אין חולק כי המניע שליווה אותה כל העת, היה רצונו של הנתבע להביא את המתקן למעבידתו ובכל מחיר. על רקע זה אבחן את התנאי של "תוך כדי עבודתו" בסעיף 13 [א]. מקובל להבחין בין העוולה לבין "תוך כדי" או "מהלך העבודה". "מהלך העבודה" כולל את סך הפעולות המותרות להן הוסמך העובד על ידי מעבידתו. נדרש יחס מסוים בין הפעולה האסורה, היא העוולה, לבין היקף הפעולות המותרות [ברק, אחריות שילוחית, עמ' 142]. יחס זה הוגדר בעבר כ"קשר עקיף" [שם, עמ' 188]. מקובל שיחס זה מתבטא בסעיף 13 [ב] ומהותו מבחני "מבחן הביצוע". תוכנו של המבחן - "טובת המעביד". "טובה" זו הינה טובה היפותטית אותה התכוון העובד להעניק למעבידו על ידי ביצוע תפקידיו למענו. המעביד יהיה אחראי גם אם לא קיבל למעשה טובת הנאה ואף אם נגרם לו הפסד [שם, עמ' 232]. דוגמא להטלת אחריות שילוחית על המדינה בגין ירי בלתי נחוץ של כדורי גומי ניתנה בע"א 5604/94, חמד נ' מדינת ישראל, פד"י נח [2] 498 [להלן - "הלכת חמד"]. 34. מהי אותה כוונה של העובד? עוולת התקיפה כוללת את התיבה "במתכוון". האחריות השילוחית של מעביד אינה דורשת על פי לשונה "כוונה". ברק סבור כי בעוולות בהן נדרשת "כוונה", היא נדרשת גם ביחס לקידום עסקי המעביד, כלומר לביסוס "מבחן הביצוע". [שם, עמ' 233]. זוהי הרכבה פרשנית על לשון הסעיף 13. ברק אינו נכנס לטיבה של ה"כוונה" אך מדבריו בהמשך, עולה כי מדובר ב"מניע" או בלשונו "מוטיב". גלעד סבור שה"כוונה" אינה יסוד נפשי של רצון להזיק ולפגוע אלא מודעות לשימוש בכוח נגד גופו של אדם אחר [עמ' 1201]. לדעתי עוולת התקיפה הינה עוולת התנהגות וקיומה אינו מותנה בתוצאה. על כן יש לבחון את היסוד הנפשי ביחס להתנהגות ואכן ניתן להסתפק במודעות. לעומת זאת "הכוונה" ביחס לקידום עסקי המעביד כוללת מימד רצוני. אך גם כאן אין דרישה להשגת תוצאה. לכן ניתן להסתפק בדרישה של "מניע" [או "מדוע"] ואין מקום לדרוש כוונה מלאה להשגת התוצאה [או ה"מה"]. [השוו ההבחנה בסעיף 90א' [2] לחוק העונשין התשל"ז - 1977]. בכך יבואו לידי ביטוי העקרונות להטלת אחריות שילוחית על המעביד ותוסר הטענה בדבר אי הלימה בין מטרות המעביד, שהינן מטרות לגיטימיות כשלעצמן, לבין מעשי העובד למען מטרות אלו, כפי שנתפסו אצלו באופן סובייקטיבי בעת התקיפה. פרשנות זו אף הולמת את הסיפא של סעיף 13 [ב] המחריגה מאחריות המעביד מעשים שעשה העובד למטרות עצמו ולמטרות אלו בלבד. 35. לעיתים פועל העובד מתוך מניע כפול, אחד, לקידום ענייניו הפרטיים והשני, לקידום עסקי המעביד. לפי סעיף 13 [ב] סיפא, אין בכך כדי לשלול את "קידום עסקי המעביד". שלילה כזו תתאפשר בהתקיים שני תנאים מצטברים: אחד, התובע פעל למען מטרותיו הפרטיות. השני, בעשותו כן לא פעל למען המעביד [ע"א 338/60, מדינת ישראל נ' מדר, פד"י ט"ו, 1569, 1582]. 36. להשלמת התמונה אפנה לסעיף 368 בהצ"ח דיני ממונות תשע"א - 2001 [הצ"ח ממשלה, 595 , תשע"א], ולפיה "מעביד נושא באחריות שילוחית בנזיקין לעוולה שביצע עובד שלו, תוך כדי עבודתו". ההצעה משמיטה את החלופה של הרשאה או אשרור של מעשי העובד על ידי המעביד, שכן מעשים אלו נעשים ממילא "תוך כדי עבודתו של העובד". ההצעה משמיטה גם את סעיף 13 [ב] לפקודה. לדעתי אין בכך הצהרה על שינוי תפיסה אלא הבנה שאין עוד צורך בסעיף זה לאור המגמה בעולם המודרני ולאור המצב המשפטי בארץ. מן הכלל אל הפרט: 37. אייס לא זימנה את המנהלת לעדות ולא ניסתה לסתור את גרסת הנתבע. מצאתי את גרסת הנתבע בשאלת החבות של אייס אמינה וקוהרנטית. הנתבע לא ניסה להאדיר ולהפריז בהתנהלות המנהלת כלפיו ולא ניסה לתאר את עצמו כמי שתקף עקב לחצים שהפעילה עליו לעשות כן. יש לזכור כי בחזית זו, חולקים התובע והנתבע אינטרס משותף - הכללת אייס במעגל האחראים והמפצים, כך שהנתבע לא ייוותר לבדו מול חיובו בפיצוי וכך שלתובע יהיה "כיס עמוק" ממנו יוכל לגבות את הפיצוי. אינטרס זה מוסיף לאמינות גרסתו של הנתבע כאן. 38. מנהלת הסניף הטילה על הנתבע לקחת מהתובע את המתקן בדחיפות וללא תוספת תשלום. מטלה זו התווספה לתפקידיו הרגילים אצל אייס וככזו, הייתה חלק מעבודתו. הנתבע פעל לאורך כל הדרך מתוך מניע לרצות את המנהלת. הגורם להתעוררות המניע אינו רלוונטי. מעבר לנדרש, הנתבע מאמין שהמנהלת כעסה גם עליו, על עצם ה"שידוך" בין הסניף לבין התובע [עמ' 19, ש' 27], אך שלל כי אוים על ידי המנהלת לממן את התוספת מכיסו [עמ' 20, ש' 21 - 25]. גרסתו לא נסתרה. אף לו היה מוכח אחרת, עדיין פעל הנתבע מתוך מניע ומטרה להיטיב עם אייס. הנתבע לא פעל למטרות של עצמו, אך גם לו היה מוכח אחרת, עדיין פעל מתוך מניע לקדם את עניינה של אייס. התובע הוכיח כי התקיפה הינה ביצוע לא נאות של מעשה שהרשתה מעבידתו של העובד ונעשתה תוך כדי עבודתו. על כן קמה לאייס אחריות שילוחית לתקיפה לפי סעיף 13 [א] [2] לפקודת הנזיקין. אחריות שילוחית מכוח הרשאה או אשרור של התקיפה 39. לאור מסקנתי, איני נדרשת לקבוע ממצאים באשר לבסיס אחריות נוסף לפי סעיף 13 [א] [1] לפקודה. לו נדרשתי הייתי קובעת שהתובע לא הוכיח הרשאה מראש של התקיפה. הנתבע, כאמור בעל אינטרס בקביעת הרשאה לא העיד על הרשאה מצד המנהלת, לא במשתמע וודאי שלא במפורש. 40. התובע גם לא הוכיח אשרור בדיעבד. העובדה שאייס סילקה את ידיה מהמתקן יכולה להתיישב באותה מידה עם מחלוקת כנה לגבי נסיבות הדרישה של תוספת התשלום. אשר להימנעותה מחקירת התקיפה, ספק בעיני אם היה על אייס להמשיך לחקור לאחר חקירת המשטרה וההליך הפלילי שננקט. כך גם לגבי המשך העסקת הנתבע בנסיבות העניין ולאחר שנטל על עצמו אחריות, הודה והורשע. אעיר כי לו מצאתי הרשאה או אשרור, לא הייתי פוטרת את אייס, גם אם המבטחת שלה התנכרה לנתבע בתביעה שלפניי. טענה זו של התובע נדחית. אחריות ישירה - רשלנות 41. הלכה פסוקה היא כי הנושא בחובה מושגית כלפי ניזוק, עלול להיות מחויב ברשלנות בגין מעשה אלימות שבוצע על ידי אחר [ע"א 3510/99, ולעס נ' אגד - אגו"ש תחבורה בישראל ואח', פד"י נה [5] 826, להלן - "הלכת ולעס"]. ואכן הפסיקה הטילה אחריות על בעלים ומחזיקים של מקרקעין, על מוביל ציבורי ועל מעביד, לרבות המדינה וזאת למגוון של מעשי אלימות [הלכת חמד, ת.א. [מח - תל אביב] 2271/04, עזבון המנוחה תמיר ברז ז"ל נ' ביתילי בע"מ ואח', ועוד]. 42. אלא שהמפתח והבסיס להטלת אחריות כזו, הן במישור החובות הקונקרטיות והן במישור הקשר הסיבתי, הן במישור העובדתי גרידא והן במישור המשפטי - מושגי, הינו יכולת הצפייה של מעשה האלימות. לרוב מעשה אלימות ניתן לצפייה טכנית ואין בעצם פתאומיותו וקיצוניותו כדי לשלול צפייה זו. אך השאלה היא האם צריך היה בעל החובה לצפות אותו. בעניין זה קיימת פסיקה עשירה בארץ ובעולם, המתווה מבחני אצבע. בודקים בין היתר מסוכנות אפשרית בזירה, מידת השליטה של הנתבע בתנאי הזירה, גילויי תוקפנות או אי יציבות מוקדמים אצל התוקף, הסתמכות של הקורבן על הגנה מאת הנתבע, קיומו או ניתוקו של קשר סיבתי וכלל נסיבות העניין [ע"א 11062/08, זלמן נ' כספים [מבית גלובס] בע"מ, ע"א 7238/09, פלוני נ' מיקוד אבטחה, שמירה, שירותים ונקיון, ע"א 350/77, כיתן בע"מ נ' וייס, ע"א 4118/91, עזבון המנוח ארגמן ז"ל נ' חפצדי ומשרד החינוך, ע"א 404/79, בריגע נ' ש. ט. ר. חברה קבלנית בע"מ ואח', ]. 43. כל אלה חסרים בתקיפה של הנתבע. הן הנתבע והן התובע מכרים משכבר הימים, אנשים נורמטיביים, יחסיהם בעבר ובהווה טובים. הראיה - הנתבע הוא ש"שידך" בין אייס לבין התובע לביצוע המתקן; המסגרייה כזירה, לא הייתה בשליטה כלשהי של אייס ולא טמנה בחובה גורמים בעלי פוטנציאל לאלימות; הנתבע נשלח על ידי המנהלת שלו להביא את המתקן. מודעות המנהלת ומודעות הנתבע לסירובו הצפוי של התובע למסור את המתקן ללא תוספת תשלום תחילה, אין בה כדי לרמוז לאייס על מסוכנותו ועל נכונותו של הנתבע לתקוף את התובע. הנתבע לא היה חשוף ללחץ של אייס להפעיל אלימות על התובע. עוצמת האלימות ופראות התקיפה, מבלי להקל ראש, אין בהם כדי להוות אינדיקציה להיתכנות. 44. בשולי הדברים, איני סבורה שאייס חדלה באי הדרכת הנתבע לגבי אופן איסוף מוצרים מספקים וכי היה עליה להדריכו שלא לנקוט באלימות על מנת לקבלם. איני סבורה כי על מעביד מוטלת חובה קונקרטית לצפות אלימות של עובד באיסוף מוצרים וכי עליו להדריכו שלא לנקוט באלימות כזו. זאת אולי בנבדל מעובדים המועסקים בתפקידי שיטור ואבטחה. הטלת חובה כזו אינה מתמודדת עם המציאות בה התוקפן, מסיבותיו הפנימיות ולאור שחרור יצריו, ייתן דרור לתוקפנותו. מכל מקום, ספק רב אם הדרכה תמנע ממנו לפעול בתוקפנות כאמור. על כן טענת התובע להתרשלות אייס - נדחית. לסיכום פרק החבות: כל הנתבעים אחראים ביחד ולחוד לתקיפה ולנזקיה, הנתבע בגין מעשיו ואייס והמבטחת שלה בגין אחריות שילוחית. הנזק הנכות הרפואית 45. לאור הפערים בין מומחי הצדדים מינה בית המשפט מומחים מטעמו. המומחים קבעו נכויות, מגבלות וקשר סיבתי בינן לבין התקיפה. האורטופד פרופ' סלעי מצא שהתובע סובל מנכות וממגבלה צווארית בשיעור של 5% והפסיכיאטר ד"ר קריצ'מן מצא שהוא סובל מתסמונת פוסט טראומטית, שהתבטאה בשנה הראשונה ב - 20% וממועד זה ואילך, לאור טיפול שעבר, התייצבה הנכות על 10% לפי סעיף 34 ב' לתקנות הביטוח הלאומי קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה] תשט"ז - 1956 [להלן - "התקנות"]. המומחים לא נחקרו על חוות הדעת שלהם. לאור המימד האובייקטיבי המיוחס לחוות דעת מומחים מטעם בית המשפט ובהיעדר סיבה לסטות מהן - אני מאמצת אותן. לפיכך הנכות הרפואית המשוקללת עומדת על 14.5% ועיקרה בתחום הנפשי. הנכות התפקודית 46. הנכות התפקודית מצביעה על מידת ההגבלה הקיימת דרך כלל בנכות הרפואית ובמנותק מנתוניו של הניזוק הספציפי. למידת השפעתה על כושר השתכרותו של ניזוק מסויים יינתן ביטוי, אך זה לא ייכלל במסגרת המונח "נכות תפקודית" [ע"א 3049/93, גירוגיסיאן נ' רמזי, פד"י נב [3] 792, 800]. 37. הנכות האורטופדית - הגבלת תנועות קלה בצוואר מקנה על פי סעיף 37 [5] [א] לתקנות נכות בשיעור של 10%. משמעות קביעת פרופ' סלעי היא כי המגבלה של התובע מגיעה לכל היותר למחצית מגבלה "קלה". איני רואה השלכה תפקודית למגבלה מזערית זו. 48. הנכות הנפשית - שונים הדברים באשר לנכות בתחום הנפשי. סעיף 34 לתקנות קובע את דרגת הנכות לפי הסתמנות המגבלה התפקודית. בעת הרלוונטית קבע הסעיף לענייננו כך: (א) ישנם סימנים קלים אך אין הפרעות בהתאמה הסוציאלית, כושר העבודה לא מוגבל 0% (ב) ישנם סימנים אוביקטיביים וסוביקטיביים המגבילים באופן בינוני את ההתאמה הסוציאלית וכושר העבודה 10% (ג) ישנם סימנים אוביקטיביים וסוביקטיביים המגבילים באופן בולט את ההתאמה הסוציאלית וכושר העבודה 20% לאור קביעותיו המנומקות של ד"ר קריצ'מן, נמצא שנכותו התפקודית של התובע עמדה בשנה הראשונה על 20% ומאז ועד בכלל היא עומדת על 10%. נזק מיוחד הפסדי השתכרות בעבר השתכרות התובע עובר לתקיפה: 2005 - 2006 49. התובע יליד 15.1.52 הינו מסגר ורתך מוסמך, בעברו עסק רבות בייצור מוצרים לתעופה וזכה לפרסים ולתשבחות. התובע העיד על עצמו שידע להרכיב מתקנים מורכבים ומיוחדים, לתת ולאלתר פתרונות, רעיונות ו"פטנטים" עבור לקוחותיו [סעיף 22 לתצהירו]. עדותו זו לא נסתרה. אך יצוין כי התובע לא המציא אינדיקציה כלשהי לגבי רמת ההשתכרות וכושר ההשתכרות שלו בתקופה זו. בשנת 2005 נסגר עסק קודם אותו ניהל התובע וזאת לדבריו "כתוצאה מסכסוך משפחתי". עקב כך נאלץ למכור חלק מרכושו ונקלע תקופה קצרה למצב נפשי בעייתי [עמ' 9 - 10]. מצב זה התבטא במתח וחרדה וטופל בתרופות הרגעה. ד"ר קריצ'מן שלל נכות נפשית בתרופה זו [חוות דעתו, בעמ' 8 למטה]. 50. במאי 2005 פתח התובע את המסגרייה כעסק חדש. העסק אמנם חדש, אך התובע לפי עברו, כישוריו וקשריו - מוכר בשוק. הוא העיד כי נהג לעבוד בתקופה זו שעות על גבי שעות, מ - 7.00 ועד מאוחר [עמ' 9, ש' 1 - 2]. העובד המקצועי היחיד במסגרייה היה התובע ולעבודות משרד העסיק מזכירה. שכרה השנתי של המזכירה עמד על 64,654 ₪ ובחישוב חודשי על כ - 5,390 ₪. התובע אמנם הסתפק בהגשת דו"חות רווח והפסד ובחוות דעת חישובית של רו"ח שדה, אך הנתונים מקובלים גם על הנתבעים ועל חוות דעת רו"ח ברוך מטעמם. העסק גלגל מחזורים של כ - 451,000 ₪ בשנת 2005 [מחושבים במתואם למספר חודשי פעילותו] ושל כ - 483,000 ₪ בשנת 2006. הכנסותיו של התובע לפני מס עמדו בשנת 2005 - על 37,114 ₪ ובשנת 2006 - על 91,436 ₪. לדעתי יש להביא בחשבון את ההכנסות משנת 2006, היא שנת פעילות מלאה לאחר התבססות העסק החדש ועד למועד התקיפה ב - 13.12.06. ועוד לדעתי, הכנסות התובע בתקופה זו יש בהן כדי להעיד על כושר השתכרותו בלעדי נזקי התקיפה. מכאן, שהשתכרותו החודשית הנומינלית של התובע מהעסק עמדה על 7,620 ₪ [91,436 ₪ : 12 חודשים]. סכום זה משוערך להיום מגיע ל - 9,800 ₪. השתכרות התובע לאחר התקיפה ועד היום שנת 2007 51. התובע הגיש אישורי אי כושר שונים, אך העיד על עצמו ששב לעבודה כעבור שבועיים עד חודש וחצי לאחר התקיפה [עמ' 9, ש' 9]. לדבריו נהג להגיע משך תקופה ארוכה, אותה לא פירט, לשעות עבודה בודדות ביום. אין חולק כי בשנת 2007 גלגל העסק מחזור של כ - 412,000 ₪ ועדיין העסיק את התובע ואת המזכירה בלבד. בנו של התובע, אורן, שהיה באותה עת במהלך שירותו הצבאי הסדיר, העיד כי נטל חופשה בת חודש על מנת לסייע לאביו, אך לא קיבל שכר מהעסק ואין גם נתונים לגבי האינטנסיביות של עבודתו. הכנסות התובע לפני מס לפני מס עמדו על 70,498 ₪ ובחישוב חודשי על 5,875 ₪, כלומר, הפחתה של 2,094 ₪ לחודש ביחס להשתכרות בשנת 2006. בחישוב בסיסי ולאחר שיערוך מדובר בהפסד שנתי של כ - 35,000 ₪ [2,094 ₪ X 12 חודשים X שיערוך]. חישוב זה מתיישב עם פגיעה במחזור החצי שנתי וה"משמעותי" ביחס לתקופה מקבילה בשנת 2006, כהגדרת רו"ח ברוך של 54,910 ₪ [240,208 ₪ - 185,298 ₪]. רו"ח ברוך אף מסכים כי בחינת הרווח הגולמי לשנת 2007 מראה ירידה של 30,482 ₪ ביחס לשנת 2006. בחינת כל אחד מהפרמטרים הללו מצביעה על פגיעה של כ - 23% ביחס למצב בשנת 2006. מעבר לנדרש, היא מתיישבת עקרונית עם שיעור הנכות התפקודית בשנת 2007. אני פוסקת לתובע בגין הפסדיו בשנת 2007 סך של 35,000 ₪. שנת 2008 52. בשנת 2008 הצטרף אורן לעסק ולדבריו נעזר גם באחיו הבכור, אם כי אח זה לא משך משכורת. לאורן לא היו הכשרה וניסיון בתחום החרטות אך הוא העיד ודבריו לא נסתרו, שבא לסייע לאביו. שכרו החודשי של אורן הועמד על 7,200 ₪ ובחישוב שנתי, על כ - 86,000 ₪. המחזור של העסק עמד אמנם על 574,941 ₪ אך לאחר ניכוי הוצאות נותר רווח נקי לפני מס בסך של 61,178 ₪ ובחלוקה ל - 12 חודשים, נותרה לתובע הכנסה של כ - 5,100 ₪. בינתיים אורן צבר ניסיון וכיום לפי עדותו הוא עובד בחריטה ובכרסום. יוצא שבשנת 2008 עמדו הכנסותיהם המצטברות של אורן ושל אביו, התובע, על 12,300 ₪. איני רואה לבחון בנסיבות אלו את הכנסות התובע לבדן. התובע לא ביסס את יכולתו כעובד מקצועי בודד וללא העסקת עובד מקצועי נוסף, להשתכר 12,300 ₪. בשנה זו כבר עמדה נכותו התפקודית של התובע על 10%. לכן ועל מנת שלא לקפחו, יש לחשב את הפסדיו לפי שכרו המשוערך עובר לתקיפה X הנכות התפקודית: 9,800 ₪ X 10% X 12 חודשים. אני פוסקת לתובע בגין הפסדיו בשנת 2008 סך של 11,760 ₪. משנת 2009 ועד היום: 49 חודשים 53. בשנה זו עבד אורן בעסק חודשים ספורים, בינואר ובאוגוסט - דצמבר ולפי טופס 106 שלו, השתכר 44,510 ₪. התובע העסיק בחודשים מאי ויוני עובד בשם קונסטנטין שגיא ובשכר כולל של 7,700 ₪. בנוסף העסיק התובע את בתו כמזכירה בהתאם לרמות השכר בשנת 2006. התוצאה היא כי ההוצאה השנתית עבור משכורות עמדה על 117,018 ₪, בדומה להוצאה זו בשנים שלאחר התקיפה. המחזור עמד על 425,687 ₪ אך הרווח הנקי לפני מס ירד ל - 22,981 ₪. תמונה דומה מתקבלת בשנת 2010 בה הרווח הנקי לפני מס עמד על 38,864 ₪. לתקופה לאחר מכן לא הוצגו נתונים אך ניתן להניח כי התמונה לא השתנתה, מכל מקום לא נטען אחרת. רו"ח ברוך מטעם הנתבעים הניח כי ענף המסגרות, כחלק מהמשק בכלל, סובל מאז שנת 2009 ממשבר כלכלי. לדבריו יש ביטוי לכך גם בנתוני שנת 2010 של העסק. רו"ח שדה מטעם התובע לא התייחס לנושא זה. התובע מצידו לא המציא נתונים המאפשרים לקשור את מלוא הפיחות בהכנסות לפגיעותיו תוצאת התקיפה. לאור העמימות הזו, אין מנוס מחישוב הפסדיו לפי הנכות התפקודית: 9,800 ₪ X 10% X 49 חודשים. אני פוסקת לתובע בגין הפסדיו לתקופה זו סך של 48,020 ₪. בשולי הדברים, עיון בתצהירי חוקרים מטעם הנתבעים ובחומרי מעקב שהפיקו אינו מביא לשינוי תוצאה זו. סיכום ביניים: נזקו של התובע בגין הפסדי השתכרות לעבר מגיע ל - 94,780 ₪. הוצאות לעבר 54. התובע לא סיכם את סך האסמכתאות שהגיש להוכחת הוצאות בעבר. מרבית ההוצאות מכוסות במסגרת "סל בריאות" והחקיקה הסוציאלית. התובע מיצה זה מכבר את הצורך בטיפול נפשי, כך לפי ד"ר קריצ'מן. אין לשלול צורכי תובע שלא היו מכוסים במסגרות אלה. על כן אני פוסקת לו סכום גלובלי של 2,000 ₪. עזרת הזולת בעבר 55. התובע שב לעבודה כעבור כחודש וחצי. הוא אמנם נשא סבל בתחום הנפשי, אך אין אינדיקציה לצורך בעזרת משפחה מוגברת עקב כך. איני פוסקת לו סכום כלשהו בגין ראש נזק זה. נזק כללי הפסדי השתכרות וזכויות סוציאליות בעתיד 56. התובע כיום בן 61. לפניו עוד כ - 6 שנות עבודה. בהתאם ל"מפתח" הנכות התפקודית יש לחשב את נזקיו כך : 9,800 ₪ X 10% X היוון עד גיל 67. בהיות עצמאי, התובע הוא שנושא בהפרשות לזכויות סוציאליות ומתוך השתכרותו. אני פוסקת לתובע סכום של 65,000 ₪ בגין ראש נזק זה. הוצאות ושונות לעתיד 57. התקיפה הוכרה על ידי המל"ל כתאונה בעבודה. על כן הוצאותיו מכוסות על ידי המל"ל. מעבר לכך התובע אל הוכיח כי צפויות לו הוצאות בכלל לאור התייצבות מצבו הנפשי והיעדר צורך בטיפולים אורטופדיים בעתיד. איני פוסקת לו סכום כלשהו בגין ראש נזק זה. כאב וסבל 58. מקריאת סיכומי ב"כ התובע עולה כי הסכומים אותם רואה הוא לנכון להציע, מייצגים פיצויים עונשיים או מוגברים. לעומתו, מצמצמים ב"כ הנתבעים את הסכומים ובעצם מבקשים "להצמיד" אותם לנוסחת הפיצוי בגין נזק לא ממוני בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה - 1975 ובתקנותיו. איני רואה עין בעין עם באי כוח הצדדים. 59. התובע הותקף באכזריות, בסביבה אותה חשב לבטוחה, בסיטואציה בה חש מוגן ועל ידי אדם המוכר לו ואשר אותו העסיק בעבר. מימדי הטראומה צריכים להיות מובנים לכל אדם, גם אם אינו מומחה רפואי בתחום הנפשי. לאחר מכן, חווה התובע תקופה קשה של חוסר אונים ותפקוד נמוך, חווה גם כיום מגבלות מסוימות וימשיך לחוות כאלה ככל הנראה עד סוף ימיו. 60. מאידך, ב"כ התובע בסיכומיו מציג את התובע כשבר כלי דכאוני, מוזנח ואומלל. תמונה זו אינה מתיישבת עם הראיות בתיק וגם לא עם עדות התובע עצמו על מידת תפקודו. אני פוסקת לתובע סכום של 60,000 ₪ בגין ראש נזק זה. סה"כ נזק: 221,780 ₪. ניכויים 61. המל"ל הכיר כאמור בתאונה כתאונה בעבודה. הוא שילם לתובע דמי פגיעה ומענק נכות, משוערכים להיום - 64,000 ₪. 62. הנתבע שילם לתובע במסגרת ההליך הפלילי סכום של 1,500 ₪, אם כי מועד התשלום לא פורט ולכן לא ניתן לשערכו להיום. סה"כ ניכויים = 65,500 ₪. סכום הנזק לאחר ניכויים - 156,280 ₪. חלוקת אחריות בין הנתבעים לבין עצמם 63. הנתבע הוא שביצע את התקיפה מרצונו ומיוזמתו. חבותן של אייס והמבטחת שלה, ביחסים בינן לבין הנתבע, הינה טכנית בלבד. לאחרונות לא היו יד ורגל בתקיפה או ביוזמה לתקיפה. על כן על הנתבע לשאת כלפי האחרונות במלוא הנזק. סוף דבר הנתבעים יחד ולחוד ישלמו לתובע סכום של 156,280 ₪. כמו כן ישלמו לו: א. הוצאות משפט לרבות שכ"ט מומחים בסכום של 14,300 ₪. ב. שכ"ט עו"ד, בהתחשב בהסכם בינו לבין עורכי דינו, בסכום של 55,000 ₪. כל הסכומים נושאים הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. משפט פליליאלימותאחריות המעבידתקיפה