ארנונה על שטחי ביטחון

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ארנונה על שטחי ביטחון: לפני ערעור על החלטת ועדת הערר שליד עיריית יבנה (להלן: "ועדת הערר") אשר התקבלה בחודש מרץ 2011. הערעור נסוב על החלטת ועדת הערר לחייב את המערערת בתשלום ארנונה לשנת 2000, בעד שטחי הביטחון המקיפים את קווי תשתיות המים הארציות העוברים ברחבי העיר יבנה. תמצית העובדות: העוררת היא חברה ממשלתית שעיסוקה הובלת מים ואספקתם לתושבי מדינת ישראל. בשנת 2000 הטילה מנהלת הארנונה של עיריית יבנה (להלן: "המשיבה") על מקורות חברת מים בע"מ (להלן:"מקורות" או "המערערת"), שומת ארנונה בגין קווי המים המצויים בתחום שיפוט העיר. מדובר ב"קו ירקון נגב" וקווי שפד"ן התופסים שטח מוערך של כ- 240,000 מ"ר משטח השיפוט. קו ירקון - נגב הוא מקטע ממוביל המים הארצי. מדובר בקו תת קרקעי המשתרע בשטח של כ- 96,000 מ"ר וחוצה את העיר יבנה לאורכה, מצפון לדרום. קוטר הקו הוא 1.8 מ"ר ומצידיו רצועות קרקע המשמשות הן לצרכי תחזוקה והן כשטחי בטחון, ברוחב של 12-15 מטרים מכל צד. רצועות קרקע אלה הן שטח הביטחון נשוא ערעור זה. קווי השפד"ן הם שני קווי מים תת קרקעיים העוברים גם הם, מצפון לדרום. הקווים מונחים בצדה המערבי של העיר, ממערב לכביש 4, בדיונות החול שבשטח הרשות המקומית. גם מצדי קווי השפד"ן ישנן רצועות קרקע המשמשות כשטחי בטחון ותחזוקה, רצועות קרקע אלה,אף הן נשוא ערעור זה. בסמוך לאחר הטלת השומה לשנת 2000, בסכום כולל של למעלה משישה מיליון, נכון למועד החיוב, הגישה המערערת השגה למנהל הארנונה. ההשגה נדחתה וכמוה הערר שהגישה מקורות לוועדת הערר. בהחלטתה קבעה ועדת הערר כי יש לחייב את מקורות בתשלום ארנונה בגין שטחי הביטחון מן הטעם שמקורות, הלכה למעשה, "תופסת" בשטחים אלה שכן היא מטילה מגבלות על השימוש בקרקעות המשמשות כרצועות בטחון באופן בו "לא ניתן לבצע מעל לקו ובטווח של עשרות מטרים מכל צד כל פעולות של בנייה", לשון ועדת הערר. מקורות ערערה על החלטה זו לבית המשפט המנהלי בתל אביב (עמ"נ 142/02), שם הוחלט בהסכמת הצדדים, ביום 5.2.2003, על החזרת התיק לדיון בוועדת ערר אשר תשב בהרכב חדש ותדון בערר מראשיתו. החלטה זו נולדה מפאת חשש לניגוד עניינים שעלה נוכח הרכב חברי הועדה הקודמת, אשר חלקם היו אלה שקבלו את ההחלטה בעד הטלת הארנונה על רצועות הביטחון מלכתחילה. 2. ביום 9.2.2004 הגישה מקורות חוות דעת מאת המהנדס והשמאי אשר שולמן. ואולם, מטעמים שונים, לגביהם הרחיבה מקורות בכתב טענותיה, דיון ראשון בוועדת הערר המחודשת, התקיים רק ביום 15.10.2009. באותו מועד נמסרה לראשונה חוות דעת מטעם המשיבה, מאת השמאית, פנינה אבן חן. לאחר שמיעת הראיות ושני סיורים שנערכו ברצועות הביטחון, בחודש מרץ 2011, נתנה ועדת הערר החלטתה. על החלטה זו של וועדת הערר- הערעור שבפני. החלטת ועדת הערר: 3. ועדת הערר דחתה את טענת מקורות לשיהוי, חוסר סבירות תעריף הארנונה. כן דחתה את הטענה כי שינוי סיווג הקרקע מ"קרקע פטורה מארנונה" ל- "קרקע תפוסה", אינו חוקי משום שנעשה בניגוד לחוקי ההקפאה, וללא אישור השרים. במהלך הדיונים בפני ועדת הערר טענה מקורות כי אינה "מחזיקה" בקרקע ואף אינה "משתמשת" בה, כמובנם של מושגים אלה בדיני הארנונה, ולכן אין מדובר בקרקע "תפוסה" המצדיקה גביית ארנונה. לגישתה בפני ועדת הערר, בדומה לטענותיה בערעור כאן, לשם הטלת ארנונה נדרש כי הנישום יהיה בעל חזקה במקרקעין ועליו להשתמש בו שימוש בלעדי. במקרה כאן, מקורות טענה, היא אינה בעלת הקרקעות ואינה שוכרת או חוכרת אותן. על שום כך אין היא יכולה להיחשב כ"מחזיקה" בקרקע. עוד נטען כי מקורות אינה משתמשת במקרקעין כלל, להוציא פעולות תחזוקה בקו התשתית, והיא אינה מונעת מאחרים להשתמש בהם, כך שיסוד ה"שימוש" אינו מתקיים גם הוא. מנגד טענה המשיבה בפני ועדת הערר, כי מקורות אוסרת על בנייה ברצועות הביטחון ואף אוסרת נטיעת עצים עומקי שורש, התקנת עמודי תאורה וכיוצא באלה. הלכה למעשה, כך נטען,על ידי המשיבה, מונעת מקורות אישור תכניות של הועדה המקומית לתכנון ובניה אצל הועדה המחוזית לתכנון והבניה, ואף גורמת להוצאות מקופת עיריית יבנה לצורך תחזוקת שטחים אלה, נוכח המגבלות שהיא מציבה במקרקעין. 4. טענות המשיבה התקבלו על ידי ועדת הערר שמצאה כי רצועות הביטחון הן "קרקע תפוסה", על שום היותן קרקעות שאינן משמשות לבניין, אינן אדמה חקלאית והן קרקעות אשר "תפוסות בפועל" על ידי מקורות. את התנאי השלישי, "תפיסה בפועל" על ידי מקורות, נימקה הועדה בקביעתה כי עבודות התחזוקה שמבצעת מקורות בקווי התשתית מהוות שימוש במקרקעין, על אף שהן מתרחשות מעת לעת בלבד (סעיף 25 בהחלטת ועדת הערר). הועדה המשיכה ומצאה כי בנוסף לכך שמקורות "משתמשת" ברצועות הביטחון (כך למסקנתה), הרי שהיא גם "מחזיקה" בהן, וזאת מכוח לשון סעיף 1 בפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: "פקודת העיריות") הקובע כי "מחזיק" הוא "אדם המחזיק למעשה בנכס כבעל או כשוכר או בכל אופן אחר, למעט אדם הגר בבית מלון או בפנסיון". לגישתה, הראיות שהוצגו לפניה מעידות על כי "חברת מקורות לא אפשרה ביצוע פעולה כל שהיא, ולו הקטנה ביותר ללא אישורה. גם בקשתה של עיריית יבנה לנטיעת עצים, עמודי תאורה וכו' נתקלה בהתנגדות חברת מקורות, התנגדות אשר מלמדת יותר מכל על כך שחברת מקורות היא זו המחזיקה בקרקע ובעלת הזיקה הקרובה ביותר אליה" (עמוד 6 בהחלטת ועדת הערר). יחד עם זאת, לאחר שהוכח לפני הועדה כי שטחים מסוימים משטחי רצועות הביטחון מוחזקים על ידי המשיבה עצמה (פארקים ושטחים ציבוריים לטובת הציבור) או על ידי גורמים פרטיים אחרים (מגרשי גרוטאות ומגרשי חניה), נקבע כי מקורות תחויב בארנונה בגין רצועות הביטחון, בניכוי שטחי רצועות הביטחון המוחזקים על ידי המשיבה או על ידי אחרים, ובניכוי הקרקע שמעל לקו התשתית ברוחב 1.8 מטרים (מכוח הוראות סעיף 274ב(ג) ב, בפקודת העיריות). טענות הצדדים לפני: 5. מקורות שטחה טענותיה בדבר שיהוי, חוסר סבירות תעריף הארנונה בגין הקרקע התפוסה, ואי חוקיות החיוב נוכח שינוי סיווג, אותו היא תופסת כשינוי הנוגד את חוקי ההקפאה. מוסיפה מקורות כי עד לשנת 2000, לא דרשה המשיבה ממקורות תשלום ארנונה בעד רצועות הביטחון, מעולם, ואף לא עשתה כן לאחר שנת המס שבמחלוקת. לטענתה, רק בשנת המס 2012 חזרה המשיבה והטילה שומת ארנונה בגין רצועות הביטחון, וזאת, לשיטת מקורות, מטעמי אסטרטגיה לקראת הערעור דנן בלבד. מקורות מפנה אל לשון סעיף 274ב(ג)ב בפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: "סעיף 274ב(ג)"), בנוסחו בשנת 2000 (להלן: "הנוסח המקורי"), ומפרשת אותו כפוטר מארנונה הן את השטח העובר מעל לקווי המים התת קרקעיים והן את שטחי רצועות הביטחון שלצדיו. על כן, לשיטתה, טעתה ועדת הערר כשקבעה כי הפטור לפי סעיף 274ב(ג) המקורי חל על הקרקע שמעל לקווי התשתית עצמם בלבד. מוסיפה מקורות וטוענת כי שטחי רצועות הביטחון אותן חייבה המשיבה כקרקע תפוסה, אינן קיימות פיזית בשטח, והן אינן מגודרות, מתוחמות או מוגדרות בכל דרך אחרת. לטענתה, המשיבה יצרה רצועות שטחים וירטואליות לצרכי החיוב בלבד, כאשר רוחבן או אורכן המדויק לחיוב מעולם לא נמסר לה. עיקר טענותיה של מקורות מתמקדות בשאלה האם רצועות הביטחון הינן "קרקע תפוסה" כהגדרתה בדיני הארנונה, והאם מתקיימים יסודות החזקה והשימוש הנדרשים בחוק ובהלכה המבססים הגדרתן כ"קרקע תפוסה" החייבת בארנונה. טענתה, מטבע הדברים, היא, כי יסודות החזקה והשימוש אינם מתקיימים בנסיבות המקרה כאן. 6. המשיבה מצידה סומכת ידה על החלטות ועדת הערר, הן לעניין הטענות בדבר שיהוי, סבירות התעריף וחוקיות שינוי הסיווג, והן בשאלות שעניינן פירוש סעיף 274ב(ג) המקורי, ובחינת התממשות החזקה והשימוש ברצועות הביטחון. לעניין הוכחת יסודות אלה טוענת המשיבה, כי על אף שמקורות אינה בעלת הקרקעות והיא אינה שוכרת או חוכרת אותן, הרי שהמגבלות שהיא מטילה על השימוש בקרקע, המונעות כל בניה, עולות כדי חזקה ושימוש המצדיקים הטלת ארנונה. המשיבה מפנה אל ההלכה הפסוקה וטוענת כי לאורך השנים, שללו בתי המשפט הענקת פטור מארנונה לרצועות בטחון כגון רצועות הביטחון נשוא הערעור, ואין לסטות מהלכה זו כעת. דיון והכרעה: 7. בראשית דבריי אציין כי בצדק טענה המשיבה בדבר מגבלות התערבות בית המשפט לעניינים מנהליים במסקנות עובדתיות שהסיקה ועדת הערר, ובעצם החלטתה גם כן. אכן התערבות כאמור שמורה למקרים חריגים בהם עולה חשד כי הועדה פעלה מתוך שיקולים זרים, בחוסר תום לב או בעת בה החלטתה חורגת ממתחם הסבירות. במקרה כאן, ועדת הערר נתנה החלטתה בהתבסס על הממצאים העובדתיים שהיו לפניה ובהתבסס על ההלכה הפסוקה במועד מתן ההחלטה. בין היתר התבססה על ההלכה שנקבעה בבג"צ 129/84, פרופיל חן נ' המועצה המקומית יבנה, פ"ד לח(4), 413 (להלן: "בג"צ פרופיל חן"), וכן על ע"ש (חי') 127/95, תשתיות נפט ואנרגיה בע"מ נ' מועצה מקומית קריית טבעון, מיום 17.9.2009, ). ואולם, בין מועד מתן החלטת ועדת הערר, לבין מועד כתיבת שורות אלה, ניתן בבית המשפט העליון פסק דין בעע"מ 4551/08, עיריית גבעת שמואל ואח' נ' חברת החשמל לישראל בע"מ ואח', מיום 1.12.2011, (להלן: "עע"מ חברת החשמל")), אשר נסיבותיו דומות לנסיבות המקרה שלפני. עיון מעמיק בפסק הדין חברת החשמל מלמד כי הסוגיות שנדונו בו הן בעלות חשיבות והשפעה גם על ההכרעה בערעור כאן, כפי שיבואר בהמשך, ויש בו משום הלכה עדכנית, המצדיקה התערבות במסקנות ועדת הערר. על החלת הלכה חדשה על מקרה בו טרם ניתן פסק דין חלוט ראו פסק הדין בעניין איקאפוד בע"מ ( דנא 3993/07, פקיד שומה ירושלים נ' איקאפוד בע"מ, מיום 14.7.2011, וכן רע"א 429/12, יגאל דור און ואח' נ' מס הכנסה פקיד שומה ואח', מיום 6.1.13, ). נסיבות עע"מ חברת החשמל 8. בעע"מ חברת החשמל נדונה מחלוקת שבין חברת החשמל לבין עיריית יבנה, עיריית ראש העין ועיריית גבעת שמואל, אשר ביקשו לחייב בארנונה את רצועות הביטחון בהן מחזיקה חברת החשמל (מרווחי הביטחון שלצדי קווי החשמל במתח עליון ובמתח על- עליון). במסגרת המחלוקת שם, דן בית המשפט העליון בפרשנות סעיף 274(ג)ב בפקודת העיריות, בנוסחו המקורי, ותחולתו על הקרקעות שבצדי קו החשמל, כלשונן בפסק הדין שם, "שטחי הביטחון". עוד עסק בית המשפט העליון בשאלה הנדרשת לדיון גם כאן, והיא, האם רצועות הביטחון עונות להגדרת "קרקע תפוסה" ברת חיוב בארנונה? עע"מ חברת החשמל עסק בשטחי הביטחון שבצדי קווי התשתית של חברת החשמל - קו מתח עליון וקו מתח על עליון. מנסיבות פסק הדין עולה כי טווח הביטחון שמבקשת חברת החשמל לקו מתח עליון הוא כ- 40 מטרים (8.4 מטרים בין התילים במצב הסטטי, בתוספת 11.5 מטרים לכל צד בגין טווח תנועה ברוח, וכן 4 מטרים לכל צד - מרחק בטיחות חשמלי). בקו מתח על עליון מדובר טווח בטיחות בן 70 מטרים. טווח בטיחות זה מכונה "פרוזדור החשמל" והוא נקבע ככזה על ידי רשויות התכנון אשר אסרו כל בנייה בטווח של 20 מטרים מקו מתח עליון, ובטווח 35 מטרים מקו חשמל במתח על-עליון, הן בשטח פתוח והן בשטח בנוי (ראו עת"מ (ת"א) 1150/01, חברת חשמל לישראל בע"מ (חח"י) נ' עיריית יבנה, הש' ד"ר עמירם בנימיני, מיום 14.4.2008, (להלן: "עתירה מנהלית חברת החשמל") בסעיף 21). בנסיבות המקרה כאן, כאמור, מדובר ברצועת ביטחון הכוללת 1.8 מטרים, קוטר הצינור עצמו, בתוספת של 12-15 מטרים מכל צד, בהם אסרו רשויות התכנון כל בניה. פטור מכוח סעיף 274ב(ג) בפקודת העיריות: 9. לשון סעיף 274 ב(ג) בנוסחו המקורי, בין השנים 1991-2002, היתה כדלקמן: "המועצה לא תטיל ארנונה על קווי תשתית ומיתקני חיבור; אין בהוראה זו כדי למנוע הטלת ארנונה על מיתקני ייצור, השנאה (טרנספורמציה) או איחסון הצמודים לקרקע; לעניין זה - "קווי תשתית" - קווים עיליים, תעלות וקווים המונחים על הקרקע או קווים תת קרקעיים להולכה או להעברה של חשמל, בזק כהגדרתו בחוק הבזק התשמ"ב-1982, מים, ביוב, נפט גלמי או מוצרי נפט והקרקע שבה או שמעליה הם עוברים; "מיתקני חיבור" - עמודים, תיבות, ארגזים, גובים תת- קרקעיים, מאגדים, מסגרות סעף, תיבות הסתעפות, עוגנים ואבזרים אחרים שאליהם מחוברים קווי תשתית או שבהם הם מושחלים, והקרקע שמתחת למיתקנים אלה, ובלבד ששטח הקרקע שמתחת לבסיסו של מיתקן יחיד כאמור אינו עולה על 32 מטרים רבועים". לשון הסעיף 274 ב(ג) בנוסחו החדש, החל משנת 2003 הינה כדלקמן: "(1) המועצה לא תטיל ארנונה על קווי תשתית ומיתקני חיבור; אין בהוראה זו כדי למנוע הטלת ארנונה על מיתקני ייצור, השנאה (טרנספורמציה) או איחסון הצמודים לקרקע או על נכס שעליו מוטלת ארנונה ושאינו קווי תשתית, המצוי באותה קרקע; (2) על קרקע המוחזקת בידי חברת תשתית כמרווח ביטחון, סמוך לקווי תשתית, תשולם ארנונה לפי תעריף מרבי שאינו עולה על התעריף המשולם בעיריה בשל נכס מסוג אדמה חקלאית, ולא יותר מ-0.5 שקל חדש למ"ר (להלן - התעריך המרבי); החל בשנת 2004, יהיה התעריף המרבי צמוד למדד המחירים לצרכן שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, הידוע בתחילת כל שנה. (3) לענין זה - "קווי תשתית" - קווים עיליים, תעלות וקווים המונחים על הקרקע או קווים תת קרקעיים להולכה או להעברה של חשמל, בזק כהגדרתו בחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982, מים, ביוב, נפט גלמי, מוצרי נפט או גז, והקרקע שבה או שמעליה הם עוברים, בתוספת קרקע ברוחב 6 מטרים מכל צד של קו או תעלה כאמור, ולענין קווי חשמל - בתוספת קרקע ברוחב של 21 מטרים מכל צד של קו חשמל במתח על-עליון או 15 מטרים מכל צד של קו חשמל במתח עליון;...". ניתן להבחין כי בנוסח הסעיף החדש בחר המחוקק להוסיף, כפי שיבואר בהמשך, כי הפטור החל על הקרקע שמעל או מתחת לקווי התשתית עצמם (עיליים או תת קרקעיים לפי העניין), חל גם על 6 המטרים מכל צד לקו התשתית במקרה של קווי מים, ועל 15-21 מטרים מכל צד, לקו המתח העליון או העל עליון, לפי העניין, במקרה של קווי חשמל. כלומר, המחוקק הגדיר באופן מובנה וברור כי גם קווי התשתית עצמם וגם רצועות הביטחון שהוגדרו, פטורים מארנונה. 10. מקורות, כאמור, טענה כי חקיקת הנוסח החדש באה לאשר נוהג קיים, לפיו גם רצועות הביטחון פטורות מתשלום ארנונה מאז ומעולם. בית המשפט המחוזי, בדיונו בעתירה המנהלית חברת החשמל, לראשונה, קיבל עמדה זו, וקבע כי שטחי הביטחון הם חלק אינטגראלי מקווי התשתית, ולכן נכללים בפטור שמעניק סעיף 274 ב(ג), הן בנוסחו המקורי והן בנוסחו החדש (ראו שם בסעיפים 21-27 בפסק הדין). ואולם, עמדה זו לא התקבלה בערעור. בעע"מ חברת החשמל קבע בית המשפט העליון כי "יש לקבל את הפירוש הצר לנוסח המקורי של סעיף 274ב(ג)", לפיו הפטור בנוסחו המקורי ניתן רק על מרכז פרוזדור החשמל, קרי, "על קווי החשמל עצמם ועל הקרקע הנמצאת בקו אנכי מתחתיהם כשהם במצב סטטי - היא הקרקע שבמרכז פרוזדור החשמל" (ראו סעיפים 15 ו- 22 בפסק הדין, הדגשה שלי, נ.א). נוכח דברים אלה, טענת המשיבה, לפיה הנוסח החדש הרחיב את הפטור שהוענק בנוסח המקורי, ולא לאשר מצב קיים עד לניסוח הסעיף החדש, היא המתיישבת עם קביעת בית המשפט העליון המצוטטת לעיל. על כן, יש לקבוע, גם במקרה כאן, כי בשנת המס 2000, לא חל הפטור מארנונה שבסעיף 274(ג)ב, על רצועות הביטחון שבצדי קווי התשתית של מקורות, אלא על הקרקע שמעל קווי התשתית, בקו אנכי בלבד. קרקע תפוסה 11. לאור הניתוח לעיל, ובהעדר חיקוק הפוטר את רצועות הביטחון מתשלום ארנונה, אבחן את טענת מקורות, לפיה לא ניתן לגבות ארנונה בעד רצועות הביטחון מדעיקרא, כיון שלא מדובר בשטחים ברי חיוב בארנונה. ובמה דברים אמורים? סעיף 8 (א) בחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת ייעדי התקציב), התשנ"ג - 1992 (להלן: "חוק ההסדרים 1992"), קבע את סמכותה הכללית של כל מועצה להטיל ארנונה. הסעיף סייג כי ארנונה תוטל "על הנכסים שבתחומה שאינם אדמת בנין", ועל אלה בלבד. סעיף 269 בפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: "פקודת העיריות") עומד בראש פרק 14 בפקודת העיריות שעניינו ארנונה. הסעיף חל על סעיף 8א בחוק ההסדרים 1992 מכוח סעיף 7 באותו חוק, ומגדיר את המושגים המשפטיים בדיני ארנונה. כך מוגדרים המושגים "נכסים", ו- "אדמת בנין" בסעיף 269: "נכסים" - בנינים וקרקעות שבתחום העיריה, תפוסים או פנויים, ציבוריים או פרטיים, למעט רחוב; "אדמת בנין" - "כל קרקע שבתחום העיריה שאינה לא בנין ולא אדמה חקלאית ולא קרקע תפוסה"; מלשון ההגדרות עולה כי רשות המקומית מוסמכת להטיל ארנונה רק בגין נכסים מסוג "בנין", "אדמה חקלאית" או "קרקע תפוסה". ואלה הגדרות המושגים "בנין", "אדמה חקלאית" ו- "קרקע תפוסה" בפקודת העיריות: "בנין" - "כל מבנה שבתחום העיריה, או חלק ממנו, לרבות שטח הקרקע שעיקר שימושו עם המבנה כחצר או כגינה או לכל צורך אחר של אותו מבנה, אך לא יותר מהשטח שקבעה לכך המועצה למעט קרקע שהמבנה שעליה לא היה תפוס מעולם, כולו או בחלקו" "אדמה חקלאית" - "כל קרקע שבתחום העיריה שאינה בנין, המשמשת מטע או משתלה או משק בעלי חיים או לגידול תוצרת חקלאית או לגידול יער או פרחים; אלא שקרקע כזאת, אם היא נמצאת באזור מגורים או באזור מסחרי ואינה עולה בשטחה על חמישה דונם, רשאית המועצה לראותה שלא כאדמה חקלאית, בשים לב לדרגת התפתחותו של אותו אזור" "קרקע תפוסה" - "כל קרקע שבתחום העיריה שאינה אדמה חקלאית, שמשתמשים בה ומחזיקים אותה לא יחד עם בנין"; אין מחלוקת בין הצדדים כי רצועות הביטחון נשוא ערעור זה, , באף אחד מהמקטעים, אינם עונים על ההגדרה "אדמה חקלאית" או "בנין" כהגדרתם לעיל. המחלוקת נסובה בנוגע לשאלה האם רצועות הביטחון עונות להגדרה "קרקע תפוסה", אם לאו. אם יימצא כי מדובר ב"קרקע תפוסה" אזי ניתן יהיה, לכאורה, לחייב בארנונה בגינם. אם יוסק כי אין מדובר ב"קרקע תפוסה", הרי שאז, בהעדר התממשות תנאי אחד מן התנאים המפורטים בסעיף 269, לא ניתן יהיה להטיל ארנונה על רצועות הביטחון כלל. התנאים להתממשות "קרקע תפוסה": 12. בעע"מ חברת החשמל העמיק בית המשפט העליון ובחן את היסודות המקימים את מהות הקרקע כקרקע תפוסה, והמה; חזקה בקרקע ושימוש בקרקע, כפי שנקבעו בבג"צ פרופיל חן ובפסקי הדין שניתנו אחריו. שימוש בקרקע: 13. האם מקורות משתמשת ברצועות הביטחון? יובהר כבר עתה, כי על פי ההלכה הפסוקה, העברת קווי תשתית מתחת לפני האדמה, על ידי מקורות, ועצם נוכחותם שם, אינה מהווה, לכשעצמה, "שימוש" בקרקע, באופן שיש בו כדי להפוך קרקע זו ל"תפוסה". כלשון השופטת ט. שטרסברג-כהן בע"א 975/97, המועצה המקומית עילבון נ' מקורות חברת מים בע"מ, מיום 15.5.2000 (להלן:"ע"א עילבון"), (צוטט בעע"מ חברת החשמל בסעיף 25): "קווי תשתית הנישאים באוויר או הטמונים מתחת לאדמה... אין הם מהווים 'שימוש' בפועל בקרקע ואין הם מונעים מאחרים לעשות שימוש בה". (שם בעמ' 448) עיון מעמיק בהחלטת ועדת הערר מגלה כי הוועדה לא התייחסה בהחלטתה ליסוד ה"שימוש" בקרקע, לא הראתה כיצד משתמשת מקורות בקרקע או כיצד פעולה אחרת שלה בקרקע עולה כדי "שימוש" כאמור. בדיונים לפני טענה המשיבה, כי רצועות הביטחון נועדו לשמש את הקווים, לפני שנועדו לשמש כל אחד אחר, אלא שגם בזאת אינני מוצאת ראיה עובדתית ממשית לשימוש, פרט לציון מציאות בה קווי התשתית מונחים בקרקע, וזאת, כמצוטט לעיל ולפיו, אינו "שימוש" לצרכי הדיון כאן. גם אם אניח שמקורות משתמשת מעת לעת בקרקע, לשם תחזוקה שוטפת של הקווים, הרי שגם אז מדובר בשימוש שהוגדר על ידי בית המשפט העליון בעע"מ חברת החשמל כפעולות "כה שוליות עד כי כמעט אינו מורגשות ובפועל מסתכמות במעבר בשטח" (שם בסעיף 31). מן העובדות שלפני עולה כי אין מדובר בשימוש בלעדי שעושה מקורות בשטחים אלה, שכן רצועות הביטחון הן שטח פתוח, שאינו מגודר, פתוח למעבר כל אדם, מקורות אינה מונעת מאחרים כניסה אליהן ואינה עושה ברצועות אלה "שימוש ייחודי", קרי; שימוש אשר מובחן מן השימוש שנעשה בקרקע על-ידי כלל הציבור (ראו עע"מ חברת החשמל סעיף 29), כפי שארחיב בבחינת יסוד החזקה. זאת ועוד; בע"א עילבון המוזכר לעיל, ביארה השופטת שטרסברג-כהן את הקשר בין תשלום ארנונה לשימוש במקרקעין, כדלקמן: "הימנעות מחיוב בארנונה בגין נכסים שאינם תופסים שטחי קרקע משמעותיים, נובעת מהרציונל שבבסיס רעיון הארנונה, שהוא, גביית תשלום ממי שמשתמש בפועל בקרקע שבתחום שיפוט הרשות המקומית ובשימושו זה מונע הוא מאחרים לעשות כן ונהנה משירותי המועצה, הממומנים חלקית על ידי הארנונה". (שם בעמ' 448, הדגשה שלי, נ.א.) כלומר, שימוש הוא כזה המוליד הנאה משירותי המועצה. בעד שירותים אלה שמקבל המשתמש מהמועצה, קמה החובה לשאת בתשלומי הארנונה. גישה דומה הוצגה על ידי היועץ המשפטי לממשלה במסגרת הדיונים בעת"מ חברת החשמל, בבית המשפט המחוזי בתל אביב, שם נטען כי בהעדר שימוש בפועל, אין די במניעת שימוש אלטרנטיבי מאחרים (והכוונה למניעה בנייה בלבד) כדי להצדיק גביית ארנונה, מקום שחברת התשתית איננה נהנית משירותי הרשות המקומית ואיננה צורכת אותם (ראו שם בעמוד 11). אם כן, כל טענות המשיבה לעניין שימוש מקורות ברצועות הביטחון, לא הולידו ראיה לשימוש בפועל, אלא טענה יחידה, והיא כי מקורות מונעת מאחרים לעשות שימושים מסוימים בקרקע. על דברים דומים פסק בית המשפט העליון בעע"מ דין חברת החשמל כדלקמן: "טענת העיריות בדבר מניעת שימוש מאחרים אינה רלוונטית, באופן ישיר, לבחינת יסוד זה, שכן מניעת שימוש מאחרים אינה עולה, כשלעצמה, כדי "ניצול" של הקרקע. עם זאת, כפי שראינו לעיל, מניעת שימוש מאחרים מעידה על שליטה מסוימת בקרקע, ומשכך הטענה בדבר מניעת שימוש מאחרים עשויה, עקרונית, להיות רלוונטית לבחינת יסוד ה"החזקה". (שם, סעיף 31 בפסק הדין). עד כה, ניתן לסכם, סיכום ביניים, כי לא נמצא שימוש במקרקעין, כהגדרתו בדיני הארנונה, שיש בכוחו לחייב בתשלומי ארנונה כאמור. למרות זאת, יש להמשיך ולבחון האם מניעת השימוש במקרקעין עולה כדי חזקה בהם, כפי שקבעה הפסיקה. לבחינת יסוד החזקה אפנה כעת. חזקה 14. האם הקרקעות ברצועות הביטחון הן בחזקת מקורות? סעיף 8א בחוק ההסדרים 1992 קובע כי ארנונה תשולם בידי המחזיק בנכס. פקודת העיריות מגדירה "מחזיק" ככל מי שאינו דייר משנה. ומיהו דייר משנה? "דייר משנה" - אדם הגר בחדר, או בחלק מחדר, של בנין שאחר מחזיק בו, והמשלם למחזיק דמי שכירות בעדו". על ההבדלים בין פירוש מונח "מחזיק" בסעיף 8א בחוק ההסדרים 1992, לבין פירושו בהגדרת "קרקע תפוסה" בפקודת העיריות, עמד בית המשפט בעע"מ חברת החשמל, ומצא כי יש לפרש את המונח "חזקה", בכל מקרה, על פי ההקשר הספציפי בו הוא מתעורר, כדלקמן: "כל ניסיון ליתן ל"החזקה" משמעות כוללת נידון מראש לכישלון. כל שניתן לעשות הוא לבחון את משמעותו בהקשר הספציפי שבו הוא מתעורר". (ראו שם בסעיף 27, כפי שצוטט מתוך ע"פ 250/84, הוכשטט נ' מ"י, פ"ד מ(1), 813) גישה זו שונה מן הגישה הפרשנית בה נקטה ועדת הערר, אשר הפנתה אל ר"ע 422/85, חברת בתי גן להשכרה בע"מ נ' עיריית תל אביב-יפו, פ"ד לט(3)341, 343, ופרשה את המונח "מחזיק" כאדם "..שהוא יחסית כמובן- בעל הזיקה הקרובה ביותר אל הנכס", להבדיל מאדם לו "מוקנות הזכויות המשפטיות המקיפות ביותר לגבי הנכס (ראו סעיף 25 בהחלטת וועדת הערר). כלומר, את החזקה ברצועות הביטחון, בחנה ועדת הערר לפי מבחן הזיקה הקרובה ביותר אל הנכס, מבין נישומים פוטנציאלים, ולא לפי מבחן הזיקה המשפטית לקרקעות. כאמור על ידי בית המשפט העליון בעע"מ חברת החשמל, אין מדובר במבחנים דומים ולמעשה, כל אחד מהם, משרת שאלה אחרת: "המבחן של "בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס" נועד לזהות את הגורם הרלוונטי אשר ראוי לחייבו בתשלומי ארנונה; או במילים אחרות: לדרג את הנישומים הפוטנציאליים השונים, כך שהארנונה תושת על הנישום הרלוונטי ביותר - הוא זה "בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס"... "...מנגד, בעת בחינת יסוד ה"החזקה" שבהגדרת "קרקע תפוסה", נמצאים אנו למעשה בשלב "מקדמי" לשלב הטלת הארנונה שבסעיף 8(א) לחוק ההסדרים 1992, ובמסגרתו מחולקים הנכסים השונים שבתחום הרשות המקומית לסוגים אשר ניתן להטיל בגינם ארנונה (ואשר כונו כזכור בעניין סלע כ"אבות החיוב בארנונה") ולסוגים אשר לא ניתן להטיל בגינם ארנונה. "...יש לעמוד בשלב זה על מהותו של הנכס ועל סוגו; ולעניין "קרקע תפוסה", יש לבחון, לצד יסוד ה"שימוש" בקרקע, אם מתקיימת אותה זיקה, אשר ניתן לכנותה - לעניין זה - "החזקה". (ראו ס' 28 בפסק הדין) אשר על כן, קביעת ועדת הערר לפיה מקורות "מחזיקה" ברצועות הביטחון, אשר הוסקה לאחר שנבחנו יתר הגורמים להם "זיקה" לקרקעות, ונמצא כי מקורות היא בעלת "מירב הזיקות", באופן יחסי, בטעות יסודה. 15. מהי, אם כן, אותה חזקה הנדרשת להגדרת קרקע כ"קרקע תפוסה"? על כך ענה בית המשפט העליון בעע"מ חברת החשמל וקבע כי לשם מציאת אותה "זיקה" אשר ניתן לכנותה "חזקה" בענייננו, יש לשלב בין הזיקה המשפטית קניינית (בה נבחנות הזכויות הקנייניות במקרקעין דה פקטו) לבין "החזקה בפועל" בקרקע, הבאה לידי ביטוי בשליטה פיזית, כזו או אחרת בקרקע. ובנסיבות המקרה לפני; אין חולק כי מקורות אינה בעלת הקרקעות בהן עוברות רצועות הביטחון והיא אינה חוכרת או שוכרת אותן. נהפוך הוא, בחלק מהקרקעות מחזיקים אחרים, כפי שנמצא בחוות הדעת שהגישה מקורות, וצדקה וועדת הערר אשר הפחיתה קרקעות אלה מכלל הקרקעות בהן חויבה מקורות בארנונה. אמור מעתה; מקורות אינה מחזיקה חזקה משפטית- קניינית בקרקעות דנן. ומה לעניין "חזקה בפועל"? מן הראיות עולה כי מקורות אינה יושבת בקרקעות אלה, הקרקעות אינן מגודרות, אין לגביהן שילוט המעיד על איסור שימוש או מורה על איסור כניסה. למעשה, כלפי הציבור, למקורות אין שליטה על הנעשה בקרקע כלל, היא אינה יכולה להשפיע על השימוש שייעשה בקרקעות אלה, כל עוד מדובר בשימוש מותר מבחינת המגבלות התכנוניות. נהפוך הוא - הקרקעות פתוחות לציבור הרחב אשר מוזמן לעשות בהן את כלל השימושים המותרים בהן, שימושים שהתירה המשיבה עצמה, ועל חלקן אף נבנו שטחים ציבוריים פתוחים ופארק לשימוש הציבור. מקורות אינה מפקיעה את הקרקעות מידי הציבור ואינה מונעת את זכות הגישה אליהן, ברגל, באופניים או בכלי רכב. על כל האמור לעיל אין מחלוקת בין הצדדים. אלא מאי; המשיבה טוענת, כי עצם המגבלות התכנוניות שמטילה מקורות ברצועות הביטחון, הבאות לידי ביטוי בתוכניות המתאר המקומיות, מגבילות ומונעות אישור תוכניות אצל גופי התכנון והבניה. כך מתארת המשיבה כיצד סירבה ועדת התכנון המחוזית לאשר תוכנית שהציגה הועדה המקומית לתכנון ובניה, נוכח התנגדות מקורות, אשר הוסרה רק לאחר שהתקבלה הבטחת היזם שלא לפגוע בקווי התשתית. בפועל, כך לטענת המשיבה, מונעת מקורות כל בניה על הקווים, נטיעת עצים עמוקי שורש, בנית מתקנים על קווי התשתית או התקנת עמודי תאורה. עוד תואר כיצד הקווים, והמגבלות התכנוניות שמוטלות בגינם, מביאים להוצאות כספיות אצל המשיבה. כך נאלצת היא לגנן שטחים אלה, על מנת למנוע הפיכתם ל"שטחים מתים" או "מפגעים" ברחבי העיר, ובמקרה אחר, נאלצה לבנות גשר יקר, כדי לאפשר כביש העובר מעל קו התשתית. בפועל, כך המשיבה, כל פעולה של העירייה או גורם אחר בסמוך לקווים, מחייבת אישור של מקורות - וזוהי מגבלה העולה כדי חזקה ממש. 16. האם מניעת השימושים הספציפיים בקרקע, על ידי רשויות התכנון, לבקשת מקורות, עולה כדי שליטה בקרקעות העולה כדי חזקה ממש? האם השימוש שנעשה בקרקע מונע מאחרים שימוש העולה כדי חזקה ממש? על טענות דומות ובנסיבות דומות מאוד קבע בית המשפט העליון בעע"מ חברת חשמל כדלקמן: "ולענייננו - המסכת העובדתית הנוגעת ליסוד ה"החזקה", כפי שתוארה בפסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים, היא בתמצית זו: שטח הקרקע של פרוזדור החשמל הוא שטח פתוח שאינו מגודר, וכל אדם יכול לעבור בו. לחברת החשמל אין זכויות כלשהן בשטח פרוזדור החשמל, אין לה שליטה על הנעשה בו והיא לא מונעת מאחרים את הכניסה אליו. אמנם, קיימות מגבלות תכנוניות שונות על שטחו של פרוזדור החשמל מכוח תכניות מתאר ארציות ומחוזיות, אשר במסגרתן אף מוטלת על רשויות התכנון, בין היתר, החובה להתייעץ עם חברת החשמל בנוגע לשימושים האפשריים בשטחו של פרוזדור החשמל (ראו למשל: סעיף 8.7 לתכנית מתאר ארצית מס' 10 (לתחנות כוח ורשת חשמל אתר "השרון"); סעיף 11.3.5 לתכנית מתאר ארצית מס' 31 (לבניה פיתוח ולקליטת עליה)); אולם, המגבלות השונות אינן מונעות, מניה וביה, את השימוש בקרקע. כך, ניתן לעשות שימוש בקרקע שבפרוזדור החשמל, בין היתר, לשם: גנים ציבוריים, חורשות, יערות, שדרות, מגרשי משחקים, מתקני ספורט ונופש, מתקנים ציבוריים, בתי עלמין, דרכים, מסילות ברזל ותשתיות מים, דלק וגז. בתנאים מסוימים אף ניתן לעשות שימוש בשטח פרוזדור החשמל למטרות של בנייה. אשר לעיריות שלפנינו, קבע בית המשפט לעניינים מנהליים כי אכן נעשים בשטחן שימושים שונים בקרקע הנמצאת בתוך פרוזדור החשמל. לאור עובדות אלה, יקשה לקבוע כי יסוד ה"החזקה" מתקיים בענייננו. המגבלות שהוטלו על שטח פרוזדור החשמל, במסגרת תוכניות המתאר השונות, וביניהן הזכות שניתנה לחברת החשמל לייעץ לרשויות התכנון ביחס לשימושים האפשריים בשטחו של פרוזדור החשמל, אינן עולות כדי זכות משפטית-קניינית בקרקע, ובוודאי שאינן מקנות לחברת החשמל שליטה פיזית בקרקע". (ראו סעיף 30 בעע"מ חברת החשמל). הדברים נכונים במלואם לענייננו. המגבלות שהוטלו על בניה ברצועות הביטחון הוטלו על ידי רשויות התכנון הסטטוטוריות של מדינת ישראל ולא על ידי מקורות. רשויות התכנון אינן חייבות לקבל את התנגדות מקורות והן יכולות לבחור בדרך פעולה הנראית להן, על אף התנגדות מקורות. מקורות אינה מונעת כל שימוש אחר בקרקע, פרט לבנייה ואכן, הלכה למעשה, על קרקעות אלה נבנו פארק לרווחת הציבור, כבישים, שבילי הולכי רגל ואופניים, שדרות, גנים ציבוריים, רחובות, מגרשי חניה וכיוצא באלה. השימוש שעושה מקורות בשטח וכן הגבלת השימוש לאחרים אינה עולה כדי זכות משפטית קניינית בקרקעות ואינה מקנה למקורות שליטה על הנעשה בהן. נכונים לעניין זה דברי מקורות לפיהם תכניות בנין עיר, מטבען, נועדו לקבוע או להגביל שימושים לפי פרמטרים שונים שתכליתם להבטיח אינטרסים ציבוריים חיוניים, כגון קיומם של דרכים, מסילות ברזל, שמירת מרחק ממוקדי זיהום או רעש, כולל שמירה על עתודות קרקע האסורות בבניה, לשם בניית כבישים וקווי תשתית. תפקיד הרשות המקומית הוא להבטיח כי השטחים שהוגבלו בבניה ינוצלו לשימושים אחרים שהותרו בהם, למשל ליצירת שטחים ציבוריים פתוחים ו"ריאות ירוקות". ואכן המשיבה ניצלה את החלק הדרומי של קו המים המזרחי, נשוא הערעור, לשם בניית פארק רחב ידיים הפתוח לשימוש הציבור כולו ולרווחתו. מקורות טוענת כי היא משמשת, במקרה זה, כ"מפקח" הנאמן על התוכניות שקבע המתכנן הציבורי, במטרה לשמור על קווי התשתית, ותפקידו, בין היתר, לאכוף את המגבלות התכנוניות, פן תתבצע בניה תוך חריגה מהן. תפקיד המפקח, כך מקורות, אינו מביא למקורות חזקה בקרקע כלל ועיקר. וכדברי השופט בנימיני בעת"מ חברת החשמל: "כשם שרשות מקומית לא תעלה בדעתה להטיל ארנונה על שטח שלא ניתן לבנות עליו בשל סמיכותו לשדה תעופה או לכור גרעיני, כך גם אין להטיל ארנונה על שטח שחח"י איננה תופסת ואיננו משמש אותה באופן בלעדי, רק בשל המגבלות הסביבתיות המוטלות בחוק בתחום פרוזדור החשמל". (שם בסעיף 37) למרות כל אמור עד כה, על אף שמצאתי כי השימוש בקרקעות הוא מינורי ואין למקורות חזקה בקרקעות, לא הוכרעה השאלה האם מדובר ב"קרקע תפוסה" לפי פקודת העיריות. ההכרעה תינתן רק לאחר שישולבו שני היסודות - חזקה ושימוש גם יחד וימצא משקל סגולי אחרון, המביא בחשבון הן את מידת השימוש והן מידת החזקה, אפילו אם נמצא כי כל אחד מהם אינו עולה כדי חזקה או שימוש ממש. לא נקבע בהלכה מבחן כולל התואם לכל מקרה ומקרה, אלא, נקבע כי יש לבחון בכלים אלה, את נסיבות כל מקרה לגופו, ולהגיע לשקלול סופי שנכון למקרה הספציפי. זהו מבחן "מקבילית הכוחות". ובלשון בית המשפט העליון: "על כן, ואף שכאמור מדובר בתנאים עצמאיים ומצטברים, אשר צריכים להיבחן בנפרד, הרי שלא ניתן להפריד לחלוטין בין יסוד ה"שימוש" לבין יסוד ה"החזקה". אי-לכך, יש לבחון את שני היסודות, כל אחד בנפרד, אולם למסקנה הסופית אם מדובר ב"קרקע תפוסה", אם לאו, יש להגיע לאחר שקלול של שני היסודות יחדיו. זהו מבחן משולב. כמוהו כ"מקבילית כוחות". ככל שמידת ה"החזקה" בקרקע גבוהה יותר, ניתן להסתפק ברמה נמוכה יותר של "שימוש", ולהיפך: ככל שה"שימוש" שנעשה בקרקע מהותי יותר, ניתן להסתפק ברמה נמוכה יותר של "החזקה" (על עקרון "מקבילית הכוחות" בהקשרים אחרים, ראו: ע"פ 8573/96 מרקדו נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5) 481, 549 (1997); ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 132-131 (1982); ע"פ 2638/10 פלוני נ' מדינת ישראל, פס' 1 לפסק דינו של השופט א' גרוניס ( 24.3.2011); ע"א 7002/11 צמרות המושבה ייזום והשקעות בע"מ נ' לב, פס' 6 ( 11.10.2011)). כך למשל, בעניין רפאל שלעיל, רמת ה"החזקה" בקרקע הייתה כה מהותית וכה מובהקת, עד כי די היה בשימוש פאסיבי כדי לקיים את יסוד ה"שימוש". במקרה כאן אין אלא להסיק כי מקום בו הן יסוד השימוש, והן יסוד החזקה חלשים, לא מדובר ב"קרקע תפוסה" כהגדרתה בפקודת העיריות, ואין למשיבה סמכות לגבות בעדה ארנונה. 18. המשיבה הפנתה אל שורת פסקי דין בהם קבעו בתי המשפט כי לרשות המקומית ישנה הסמכות לחייב את שטחי הביטחון בארנונה. המשיבה מפנה אל פסקי דין כגון ע"א 975/97, פרשת עילבון המוזכרת לעיל, עע"ם 1860/06, תשתיות נפט ואנרגיה בע"מ נ' מועצה מקומית קרית טבעון, מיום 16.9.2008, עת"מ 1229/02, תש"ן נ' מועצה מקומית גבעת שמואל, מיום 16.1.2006, ע"ש (חי') 127/95, תשתיות נפט ואנרגיה בע"מ נ' מועצה מקומית קריית טבעון, מיום 17.9.95, עת"מ (חי') 1109/03, תשתיות נפט ואנרגיה בע"מ נ' המועצה המקומית קריית טבעון, מיום 26.1.2003, ע"א 2306/04, תשתיות נפט ואנרגיה בע"מ נ' מועצה מקומית קרית טבעון, מיום 7.11.2007, עע"ם 5166/09, תשתיות נפט ואנרגיה בע"מ נ' מועצה מקומית קרית טבעון, מיום 17.7.2011, עת"מ (נצ') 1161/01, מקורות נ' מועצה אזורית מגידו, לא פורסם, מפי כב' השופט נ' ממן מיום 26.12.02 ואולם, עיון מעמיק בפסקי דין אלה מעלה כי חלקם ניתנו על ידי בתי המשפט המחוזי ואין בכוחם לחייב או להנחות ערכאה זו. פסקי הדין שניתנו על ידי בית המשפט העליון פירשו את תחולה סעיף 274(ג)ב המצוטט לעיל ופסקו חיוב מכוחו, לאחר שנמצא כי חברת התשתית החזיקה בשטחים נרחבים, מעבר לאלה המשמשים את קווי התשתית עצמם. בפסקי דין אלה השאלה שבמחלוקת היתה תחולת הפטור מכוח סעיף 274(ג)ב, להבדיל מבחינה ספציפית את מהות הקרקע כקרקע תפוסה, ועל כך נאמר בעע"מ חברת החשמל: "לבסוף, סיווגה של קרקע מסוימת כ"קרקע תפוסה" צריך להיעשות על-פי המבחנים הקבועים בחוק (קרי: בסעיף 269 לפקודת העיריות). לכן, אף אם הניח המחוקק, עת שחוקק את סעיף 274ב(ג), כי שטחו של פרוזדור החשמל אכן מהווה "קרקע תפוסה", אין בכך כדי לייתר את בחינת התנאים הנדרשים על-פי החוק, ואין בכך כדי ליצור "קרקע תפוסה" יש מאין". (שם בסעיף 35) כמו כן, בפסקי הדין המובאים על ידי המשיבה, התקיימו נסיבות שונות מנסיבות כאן. כך, למשל, חלקם עסקו בקרקעות מגודרות או קרקעות אליהן מנעה חברת התשתית כניסה או כל שימוש מהציבור הרחב. ברי כי בנסיבות אלה יהיה משקל שונה, רב יותר, ליסוד החזקה (כפי שנבחן לעיל - מבחן המשלב בין החזקה המשפטית קניינית לחזקה בפועל) אשר יוליד לשקלול אחר, ובמקבילית הכוחות יביא לתוצאה שונה. כך גם במקרים בהם מדובר בקווי תשתית חיצוניים, שאינן מוטמנים בקרקע, ואינם עוברים מעליה (כקווי חשמל), שם שונה המשקל שיש לתת ליסוד השימוש (שהרי קווים מוטמנים או קווים עיליים אינם בגדר "שימוש" בקרקע), ובעקבות כך, תשתנה תוצאת האיזון. כאמור, כל מקרה לגופו, כל מקרה על פי נסיבותיו, ואין להקיש ממקרה אחד למשנהו. 19. באופן דומה לא תועיל למשיבה האמרה אליה הפנתה בעע"מ חברת החשמל, שם התבטא בית המשפט העליון כדלקמן: "זאת ועוד, הפטור שניתן במסגרת סעיף 274ב(ג) לפקודת העיריות הוא פטור כללי שניתן לכל חברות התשתית. עבור חלק מחברות התשתית, הקרקע שבה עובר קו התשתית, אכן מהווה "קרקע תפוסה" (כך הדבר למשל לגבי מקורות חברת מים בע"מ ותשתיות נפט ואנרגיה בע"מ; ראו, בהתאמה: ע"א 975/97 בעניין עילבון; שני פסקי הדין בעניין תש"ן)". (שם בסעיף 35). לשיטת המשיבה, פסקה זו מוציאה את מקורות בכלל חברות התשתית עליהן חל עע"מ חברת החשמל, מניה וביה, וקובעת כי כל רצועות הביטחון בהן מחזיקה מקורות הן "קרקע תפוסה". אינני מקבלת עמדה זו. בית המשפט העליון מפנה אל ע"א עילבון, כדוגמא לקו תשתית שאכן מהווה קרקע תפוסה. בנסיבות שם דובר בקו תשתית שהוא תעלת מים פתוחה של המוביל הארצי ושטחים מגודרים סביבה. ברי כי במקרה כגון זה שונים יסודות השימוש (תעלה פתוחה על פני הקרקע) והחזקה (שטחים מגודרים) מאשר המקרה כאן, ומטבע הדברים תהה תוצאת מקבילית הכוחות שונה לגמרי. ככלל אני סבורה כי יש לבחון כל מקרה ומקרה לגופו, לפי מבחן מקבילית הכוחות שאימץ בית המשפט העליון. אינני מוצאת כל טעם לקבוע מסמרות כאלה ואחרות לגבי חברת תשתית כזו או אחרת באופן כללי, בהתעלם מהנסיבות בשטח לאשורן. 20. מכל האמור לעיל עולה כי דין הערעור להתקבל. אל מסקנה זו הגעתי לאחר שמצאתי כי יש בהלכה שנקבעה בעע"מ חברת החשמל כדי לשנות את מסקנת ועדת הערר. הלכת עע"מ חברת החשמל מלמדת כי השאלה הראשונה עליה יש להשיב טרם השתת חיוב ארנונה, הינה האם מדובר בקרקע תפוסה. זאת להבדיל מהשאלה שבחנה ועדת הערר והיא איתור בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס. על מנת לקבוע כי מדובר בקרקע תפוסה (כתנאי ראשוני בלתו אין), יש לבסס את יסודות השימוש והחזקה במקרקעין נשוא החיוב, של הנישום הספציפי. ביסוד השימוש יש להראות כיצד משתמש הנישום במקרקעין, בפועל, וכיצד הוא נהנה משירותי המועצה. במקרה כאן נפסק כי עצם הטמנת הקווים בקרקע אינה בגדר שימוש לעניין זה, וכי השימוש שעושה מקורות בקרקע לצרכי תחזוקה, הינו מינורי ביותר. עוד נקבע כי מניעת שימוש מאחרים במקרקעין אינה לכשעצמה, שימוש, אלא שיכול שתשמש אינדיקציה לקיום יסוד החזקה. יסוד החזקה נבחן על ידי שילוב מבחן הזיקה המשפטית קניינית ומבחן החזקה בפועל בקרקע הבאה לידי ביטוי בשליטה פיזית בקרקע. נמצא כי מקורות אינה בעלת המקרקעין והיא אינה חוכרת או שוכרת אותן, כך שאינה בעלת זיקה קניינית. עוד נמצא כי השטחים אינם מגודרים, חלקם מוחזקים על ידי גורמים פרטיים ובחלקם עושה המשיבה שימוש כשטחים הפתוחים לציבור רחב, כך שגם שליטה פיזית בקרקע אין. יחד עם זאת נטען, כי מקורות מונעת שימושים מסוימים בקרקע, כגון בניה ונטיעת עצים עמוקי שורש. ואולם נמצא, כי מגבלות אלה מוטלים על-ידי גורמים התכנון של מדינת ישראל, במטרה לשמור על קווי התשתית המשמשים את תושבי הארץ כולה, בדומה לקביעת מגבלות על-ידי גורמי התכנון על שטחים פתוחים, מרחק ממקורות מזהמים וכיוצא באלה. בנסיבות דומות קבע בית המשפט העליון, בעע"מ חברת החשמל, כי "יקשה לקבוע כי יסוד החזקה מתקיים בענייננו". לאחר בחינת יסודות השימוש והחזקה, וכדי להגיע למסקנה בדבר השאלה האם מדובר ב"קרקע תפוסה", שולבו התוצאות שנמצאו לעניין השימוש ולעניין החזקה למציאת משקל סגולי סופי. זוהי "מקבילית הכוחות" המתוארת בעע"מ חברת החשמל. במקרה כאן נמצא כי בהעדר שימוש ממשי ובהתקיים חזקה מינורית במקרקעין, אין הנסיבות עולות כדי הגדרת רצועות הביטחון כ"קרקע תפוסה", המחייבת בתשלום ארנונה. סוף דבר 21. הערעור מתקבל. קווי התשתית נשוא הערעור פטורים מארנונה לשנת המס 2000. המשיבה תישא בהוצאות המערערת בסך 50,000 ₪. שטח ביטחוןארנונה