ביטוח הסעה בשכר

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטוח הסעה בשכר:

כב' השופט בנימין ארבל:

א. מבוא;

1. בית המשפט קמא דחה את תביעת המערער לתשלום פיצויים, בגין נזקי גוף שנגרמו לו עת נפגע בתאונת דרכים מיום 24.5.09 (להלן: "התאונה"). בית המשפט פסק כי דין התביעה להדחות מחמת היעדר כיסוי ביטוחי, תוך חיוב המערער בתשלום הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד של המשיבה 1 (להלן: "המשיבה" או "כלל") בסך של 5,000 ₪.

הנימוק לדחיית התביעה היה כי פוליסת הביטוח שהנפיקה כלל מחריגה אירועים תאונתיים, בהם נעשה בכלי הרכב המבוטח שימוש של הסעה בשכר.

2. המשיבה 2 (להלן: "קרנית") לא היתה צד להתדיינות בפני בית המשפט קמא. היא צורפה להליך (לבקשתה ובהסכמת המערער) בהתאם להחלטת בית המשפט מיום 30.4.12. זאת, נוכח העובדה כי לדחיית התביעה בהסתמכות על החריג בפוליסה, השלכות רוחב, המשפיעות גם על תביעה שהוגשה כנגדה על ידי נוסעי הרכב המעורב בתאונה.


ב. רקע עובדתי רלוונטי:

3. המערער הינו נהג, העוסק בהסעת נוסעים בתשלום באמצעות כלי רכב שבבעלותו. ביום 24.5.09 הוטלה עליו המשימה להסיע נוסעים מתל אביב לגשר שיח חוסין. הואיל ורכב ההסעות הקבוע שבבעלותו התקלקל, הוא פנה לאחיו, וזה העמיד לרשותו את רכבו, מסוג פולקסווגן טרנזיט מ.ר. 76-102-18 (להלן: "הרכב"), אשר היה מבוטח ע"י כלל בפוליסת ביטוח חובה. המערער הסיע ברכב נוסעים, עבור חברה ירדנית ששילמה לו תמורה, מת"א לכיוון גשר חוסין.

4. במהלך הנסיעה היה כלי הרכב מעורב בתאונת דרכים, אשר כתוצאה הימנה נגרמו למערער נזקי גוף. בגין נזקים אלה הגיש המערער תביעה לתשלום פיצויים בבית המשפט קמא.

5. לגרסת המערער, השימוש ברכב של אחיו נבע מכורח נסיבות שנגרמו באותו יום - קלקול שאירע ברכב שבבעלותו, המשמש אותו דרך קבע לעיסוקו כנהג הסעות. על כן, פנה לאחיו, ושאל את הרכב.

6. אין מחלוקת כי פוליסת הביטוח שהוציאה המשיבה מס' 1 לרכב של האח, מחריגה ממסגרת הכיסוי הביטוחי שלה, כל נזק שנגרם במהלך שימוש שנעשה ברכב לצורך הסעה בשכר.

ג. עיקרי פסק דינו של בית משפט קמא:

7. הצדדים הסכימו, בשלב הראשון, לגדור את המחלוקת שביניהם לשאלה - האם התאונה אירעה בעת שנעשה ברכב שימוש הנופל לגדר "הסעה בשכר", אם לאו, לעניין הזכאות לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו למערער בעקבות התאונה.

הצדדים הסכימו ביניהם כי בית המשפט יפסוק על פי עובדות המוסכמות עליהם. זאת מבלי שישמע ראיות כלדקמן:



המערער עסק בהסעות נוסעים בשכר ברכב אחר, השייך לו, אשר בוטח בביטוח חובה הכולל כיסוי ביטוחי גם בהסעה למטרות עסקו.
ביום התאונה התקלקל רכבו של המערער והוא שאל, באופן חד פעמי, את רכב אחיו לביצוע הסעה של נוסעים, כאשר במהלך הנסיעה אירעה התאונה.
הרכב היה מבוטח בביטוח חובה אצל המשיבה, כאשר חוזה הביטוח כלל תניה, לפיה השימוש ברכב מותר להסעת נוסעים, אך לא "בשכר או בתשלום" (כאמור בסעיף 24 המופיע על גב תעודת הביטוח).

ד. פסק דינו של בית משפט קמא:

8. לאחר שהצדדים סיכמו את טענותיהם בכתב כמוסכם, החליט בית המשפט לדחות את התביעה.

9. בית משפט קמא קבע, כי אמנם הנטל להוכחת קיומה של הסעה בשכר הינה על הטוען לקיומה. דהיינו –על המבטחת. ברם, במקרה דנן, עלה בידיה של כלל לשאת את בנטל זה, לפיו חל החריג הנ"ל, הקבוע בפוליסה. לפיכך, אין פוליסת הביטוח חלה על האירוע. בהתאם, אין המשיבה חבה בפיצוי המערער בגין נזקי גוף שנגרמו לו בשל השימוש ברכב.

בית המשפט קמא ציין, כי בהתאם לאמור בסעיף 24 לרשימה המפורטת בתעודת הביטוח הרלוונטית למועד התאונה, הכיסוי הביטוחי יינתן לשימוש להסעת נוסעים שלא בשכר או בתשלום או בתמורה.

10. בית משפט קמא דחה את טענות המערער, לפיהן השימוש שעשה ברכב אינו מהווה משום "הסעה בשכר" וכן את טענתו כי ההגבלה שבפוליסה נוגדת את תקנת הציבור, בהיותה תניה מגבילה שלא הודגשה כראוי בתעודת הביטוח. נקבע, כי במסגרת הפוליסה יוחד פרק שכותרתו – 'הגבלות לגבי מטרות השימוש ברכב' המדגיש את החריגים לתחולתה כנדרש.

לכך נוספת ידיעת המערער כי באופן רגיל אין פוליסת ביטוח מכסה הסעות בשכר. עובדה היא כי המערער דאג לבטח את הרכב שבבעלותו בביטוח מקיף, הכולל ביטוח להסעות בשכר. על כן לא יוכל המערער לבוא ולומר, כי לא היה מודע לתניה המגבילה.

11. בכך, אבחן בית משפט קמא את מקרהו של המערער מהמקרה שנדון בע"א 188/84 "צור" חברה לביטוח בע"מ נ' ברוך חדד, פ"ד מ(3) 1, 13 (1986) (להלן: "פס"ד צור"). עליו הסתמך המערער. בפסק דין צור, נקבע כי ההגבלה המופיעה בפוליסה תוחל בנסיבות בהן הרכב משמש להסעה למטרה מסחרית-עסקית, ולא לנסיבות בהן הרכב מוסע לשם העברתו אל בעליו - עת הנהג מקבל עבור כך שכר. הכוונה היא להוציא מכלל תחולה שימוש עסקי ברכב ולא שימוש ברכב על ידי אנשים המקבלים שכר על פועלם. פירושה של "הסעה בשכר" הינה "נסיעה בה גובים תשלום מן הנוסע" ולא:" נסיעה בה משולם שכר עבודה לנוהג ברכב".

מאידך, קבע בית משפט קמא, כי השימוש שנעשה ברכב על ידי המערער בעניין דידן במועד התאונה, היה שימוש מסחרי-עסקי מובהק, עת עסק בעסקו בהסעות נוסעים לשם הפקת רווחים - שימוש השונה בתכלית מהשימוש שנדון בפס"ד צור.

12. בית המשפט קמא אף דחה את טענת המערער, לפיה קיבל תשלום חודשי דחוי עבור הנסיעה, ולא במעמד הנסיעה, וכי התשלום התבצע ע"י החברה שהזמינה את הסעת הנוסעים ולא ע"י הנוסעים עצמם. נקבע כי אין נפקא מינה באשר למועד התשלום עבור הנסיעה. הוא הדין אף לעניין זהות המשלם - ע"י כל נוסע בנפרד, או במרוכז ע"י מאן דהוא. אין באלה כדי לשנות את מהות השימוש שנעשה ברכב המהווה שימוש של הסעה בשכר שהינה בעלת צביון רווחי - עסקי.

13. באשר לטענה כי מדובר בשימוש שנעשה באופן חד פעמי ברכב למטרת הסעת נוסעים וככזה אין לראות בו שימוש עסקי העונה על הסעה בשכר, נפסק על ידי ביהמ"ש קמא, כי בהתאם לפסיקה יש לבחון את אופיו ומהותו של השימוש במועד התאונה. אין נפקות לשאלה אם השימוש למטרה זו היה חד פעמי.

עוד נקבע, כי העובדה שרכבו של המערער בוטח גם למקרה של הסעה בשכר, יש בה כדי לתמוך בטענה כי המערער עסק בביצוע הסעות בשכר, כפי שעשה במועד התאונה נשוא התביעה.

14. בית המשפט קמא קבע, כי צריך שיתקיימו שני תנאים מצטברים, על מנת ששימוש ברכב יהווה "הסעה בשכר": האחד - ההסעה בוצעה למטרות רווח והשני - ההסעה בוצעה במסגרת עסק של הסעות. במקרה דנא, נקבע כי שני התנאים מולאו. שכן, המערער הסיע נוסעים תמורת תשלום. הדבר נעשה במסגרת עסק של הסעות שניהל, במסגרתו הסיע נוסעים עבור חברה ירדנית, כמו גם אנשים פרטיים, וקיבל תשלום עבור הסעות אלה.

בית המשפט קמא קבע, כי אין בעובדה כי המערער עושה, דרך כלל, שימוש להסעת נוסעים בכלי הרכב שבבעלותו, ולא ברכב מושא התאונה, כדי לקבוע שאין עסקינן בשימוש עסקי, המהווה משום הסעה בשכר.

15. בית משפט קמא הוסיף וקבע, כי אף שהותר בפוליסה שימוש למטרת עסקו או מקצועו של בעל הפוליסה, הרי שהפוליסה מחריגה מקרים מסוימים המנויים ביתר סעיפי חלק ב'. בין חריגים אלה, מצוי שימוש ברכב המהווה הסעה בשכר. על כן, הואיל ושימוש כאמור של בעל הרכב להסעה בשכר - אינו מכוסה, ברי כי שימוש ע"י מורשה מטעמו אינו מכוסה אף הוא.

16. עוד נקבע, כי בעל פוליסה סביר אמור היה לדעת, כי אם הוא מתיר לאחר לעשות שימוש כאמור ברכבו, הרי שהשימוש אינו מכוסה ע"י הפוליסה.

17. בית משפט קמא דחה את טענת המערער כי פוליסת הביטוח חלה על מטרות חברתיות ופרטיות וכי יש לראות בהשאלת רכב ע"י מבוטח לבן משפחתו כמטרה פרטית-חברתית של בעל הפוליסה, אשר יתכן כי יזדקק בעתיד לשאילת רכב מאת המערער. נפסק כי אין עסקינן בשאלה מה עמד בבסיס הסכמתו של בעל הפוליסה, עת השאיל רכבו למערער, או האם יש בכך להועיל לעסקו של בעל הפוליסה, אלא לשאלה איזה שימוש נעשה ברכב. בעניינו של המערער נקבע כי מדובר בשימוש עסקי, לעשיית רווח בגין הסעת נוסעים ברכב.

לסיכום, דחה בית משפט קמא את תביעת המערער, תוך שהוא משית עליו הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪.

ה. עיקרי טענות המערער:

18. בערעורו, טוען המערער כי פסק דינו של בית המשפט קמא לקוי, באופן המצריך התערבות ערכאת הערעור, מן הנימוקים דלקמן:



לשיטת המערער, לוקה פסק הדין בטעות. שכן, התאונה לא אירעה עת הוא עשה שימוש ברכב לשם הסעת נוסעים בשכר. משכך, אין עסקינן בהסעה בשכר.




שגה בית משפט קמא עת לא החיל את הוראות פס"ד צור בעניינו. על פי פסק דין זה , לא תחול פוליסת הביטוח על שימוש עסקי ברכב, ואף לא על שימוש הנעשה ברכב ע"י אנשים המקבלים שכר על פעלם.


בענייננו, מדובר בנסיעה בה שולם למערער, כנהג, שכר עבודה בתשלומים חודשיים, ולא בתשלום ששולם במעמד הנסיעה. המערער נהג להסיע נוסעים דרך קבע, עבור חברה ירדנית פלונית. ההזמנה להסעת נוסעים, התבצעה באמצעות חברה זו ועבור החברה. את התשלום עבור ההסעה הוא קיבל מאת החברה ולא מאת הנוסעים באופן ישיר. על כן, לשיטת המערער, אין ההסעה עונה על הגדרת "הסעה בשכר".



שגה בית משפט קמא בקבעו, כי אין נפקות לשאלה אם השימוש ברכב היה חד פעמי לעניין הגדרת הסעה בשכר.




שגה בית משפט קמא ביישום ההלכה בכל הקשור לתחולת הכיסוי הביטוחי גבי מורשה לנהוג מטעם בעל הפוליסה, עת קבע כי שימוש של בעל הפוליסה בניגוד לתניה חוזית בפוליסה אינו מכוסה וכך גם לגבי מורשה מטעמו.

לטענת המערער, יישום הלכת ביהמ"ש העליון בע"א 11081/02 דולב חב' לביטוח בע"מ ואח' נ' סיגלית קדוש ואח' (25.6.07) (להלן: "פס"ד דולב"), לפיה התניה החוזית מכוונת להגביל את בעל הפוליסה אך אינה עוסקת כלל בשימושים המותרים או האסורים למורשה לנהוג מטעם בעל הפוליסה - מחייב קבלת תביעתו.



שגה בימ"ש קמא עת דחה את הטענה בדבר ביטול התניה המגבילה נהיגה בשכר בפוליסת הביטוח בהיותה נוגדת את תקנת הציבור. שכן, האדם הסביר המתיר לאחר את השימוש ברכב אינו מעלה בדעתו כי הביטוח אינו מכסה נסיעותיו של המורשה מטעמו לצרכי עבודתו. כך, גם לא יעלה בדעתו אף המורשה עצמו.




שגה בימ"ש קמא עת דחה את הטענה כי אין המבטחת (המשיבה) זכאית להסתמך על תניה מגבילה בפוליסה שלא הודגשה כראוי ולא הובהרה בע"פ בפני המבוטח, בניגוד לאמור בסעיף 3 לחוק חוזה ביטוח.




שגה בית משפט קמא משקבע כי תשלום בגין הסעה שהשכר בגינה מתקבל באמצעות תשלום חודשי ולא במהלך הנסיעה יחשב כהסעה בשכר.




שגה בית משפט קמא עת לא התחשב בעובדה כי התקלה ברכבו של המערער, היא שהביאה אותו לעשות שימוש ברכב אחיו – שימוש אשר נעשה בכורח הנסיבות ולא כדבר שבשגרה.


ו. עיקרי טענות המשיבה בתמצית:

19. המשיבה תומכת בפסק דינו של בית המשפט קמא בציינה:



אין חולק כי פגיעת המערער אירעה במהלך עבודתו בהסעות, עת הסיע נוסעים לגשר שייח חוסיין.
בשיחה שקיימה חוקרת מטעם המשיבה עם המערער, אשר תמלילה צורף לסיכומי המשיבה, עולה כי מעת לעת נהג המערער להסיע אנשים גם באופן פרטי ואף לגבות מהם תשלום בסך 100 ₪ במישרין בגין הסעתם. על יסוד תשתית זו, קבע בית משפט קמא כי המערער עשה שימוש ברכב למטרת רווח.
צדק בית המשפט קמא, עת דחה את טענת המערער כי התשלום עבור הנסיעה שולם לו על ידי חברה ירדנית כתשלום חודשי ולא ע"י הנוסעים במישרין. שכן, אין בכך לשנות את מהות השימוש שנעשה ברכב.
לשיטת המשיבה, אף קרנית אינה חולקת על קביעתו העובדתית-משפטית של בית משפט קמא, לפיה במועד התאונה ביצע המערער נסיעה בעלת צביון רווחי-עסקי. אלא שלטענתה (של קרנית) אין לקבוע כי נסיעה זו נעשתה בניגוד לפוליסה, שכן היא בוצעה באופן חד-פעמי. טענה זו דינה להדחות. שכן, משקבע בית משפט קמא כי הנסיעה היתה בעלת צביון רווחי ומהווה "הסעה בשכר", על הסיכונים הטמונים בה, אין בעובדה כי ביום התאונה עשה המערער שימוש ברכב אחר, כדי לשלול את אופייה של הנסיעה.
באשר לטענת קרנית, המבקשת להקיש מהלכת מרים משולם (ת.א (מחוזי-י"ם) 1471/97 מרים משולם נ' אררט חברה לביטוח בע"מ וע"א 8840/00 אררט חברה לביטוח נ' מרים משולם, (להלן: "הלכת משולם"), טוענת המשיבה כי נסיבות פסה"ד שונות בתכלית מעניינו של המערער. בפס"ד משולם לא הוכח כי הנסיעה שביצעה התובעת היתה בגדר הסעה בשכר. מי שביצעה את הנסיעה היתה אשתו של נהג ההסעות, שנתבקשה לסייע לו בהסעות הילדים ברכבה הפרטי, כאשר היא עצמה אינה עוסקת בהסעות ואינה נוהגת להסיע ילדים בשכר.
רכב אחיו של המערער הועמד לרשות עסק ההסעות של המערער. זאת לצורך ביצוע הסעה, בעדה היה זכאי לקבלת תמורה. על כן, לפנינו הסעה בשכר, המוחרגת מגדר הכיסויים הביטוחיים שעל פי פוליסת הביטוח.
התנאי בפוליסה המחריג "הסעות בשכר" הינו תנאי ברור, מפורש ואף מקובל. בענייננו אף הוכח, כי תנאי זה היה ידוע וגלוי למערער עצמו. שכן, הוא עצמו רכש לרכבו פוליסת ביטוח הכוללת כיסוי להסעות בשכר.
לפנינו בחירה מודעת של המערער, אשר יש בה כדי להצדיק את שלילת הפיצויים ממנו מכח חוק הפיצויים, אלא אם יעלה בידו להוכיח כי לא ידע ולא סביר שידע כי לרכב לא היה כיסוי ביטוחי שיכסה את נסיעתו במועד התאונה – שאז תעמוד לו עילת תביעה כלפי קרנית.


ז. עיקרי טענות קרנית בתמצית:

20. קרנית לא היתה צד לדיון בבית המשפט קמא. אך הואיל ונוסעי הרכב תבעו אותה בהליך נפרד, היא ביקשה רשות להצטרף כצד מעוניין בהליך. כב' הרשם התיר את צירופה.

טענותיה של קרנית הן:



בהתאם להלכת "משולם" חבה המשיבה בהתאם לפוליסת ביטוח החובה, לאור היותה של הנסיעה, נסיעה חד פעמית. ככזו היא אינה נתפסת כ"הסעה בשכר".
בפס"ד "משולם" נדון מקרה בו נתבקשה התובעת לעזור לבעלה בעסק הסעות הילדים בשכר. באופן חד פעמי היא הסיעה ברכבה הפרטי את הנוסעים. ביהמ"ש המחוזי בירושלים, אשר פסיקתו אושרה על ידי ביהמ"ש העליון - קבע בעניין זה, כי הרכב בו נהגה התובעת לא שימש לעסק של הסעה וכי השימוש החד פעמי שנעשה בו להסעת שני ילדים, אין בו כדי להביא את הרכב לגדר רכב עסקי, שבו נעשתה הסעה בשכר או בתמורה אחרת.
החריג "הסעה בשכר" פורש בפסיקה בצמצום. המקרה דנן אינו נכלל במסגרת מצומצת זו. שכן, הרכב לא שימש, באופן הרגיל, לעסק של הסעות, אלא הושאל למערער באופן חד פעמי.
קיים היגיון באי החלת החריג של "הסעה בשכר" בנסיבות של שימוש חד פעמי להסעה בשכר ברכב שאין לו כל קשר לעסק של הסעות. שכן, מטרת החריג היא למנוע חשיפתה של חברת הביטוח לסיכונים נוספים על אלו המקובלים.
בפסיקה בולטת המגמה כי פוליסת ביטוח תפורש באופן שיעניק למבוטח כיסוי ביטוחי רחב, תוך מתן פרשנות מצומצמת לחריגיה של הפוליסה. התנאי שגובש בפסיקת ביהמ"ש העליון דורש כי הרכב עצמו יהא כזה המשמש לעסק של הסעות. לפיכך, שימוש חד פעמי אינו מביא לשלילת הכיסוי הביטוחי מרכב, אשר השימוש הרגיל הנעשה בו, אינו לעסק הסעות נוסעים.
התנאי החריג לעניין הסעה בשכר נכתב בגב הפוליסה ללא הדגשה כלשהי. על כן, אינו עומד בתנאי סעיף 3 לחוק חוזה ביטוח ואין המשיבה יכולה להסתמך על תנית פטור זו.
בעניין זה, אין די בידיעה כללית של המבוטח אודות התניה המגבילה כדי לפטור מחבות, אלא נדרשת ידיעה מלאה וקונקרטית (ת.א. 1246/98 עיאדת אברהים נ' המגן חברה לביטוח, תק של 2003(4), 10353). בענייננו, לא הוכח כי המערער ידע כי לרכב אין כיסוי להסעה בשכר. אף אם ניתן להניח שידע – אין בכך ללמוד על ידיעה מלאה אודות התוצאות של הפרת החיוב.


ח. דיון והכרעה:

21. הערעור שבפנינו נוגע למשמעו של המושג 'הסעה בשכר'. דהינו, הסעה בעלת אופי עסקי שמטרתה הפקת רווח, או קבלת טובות הנאה במסגרת עסק של הסעות. כאשר התנאים מצטברים – ראשית, ההסעה נועדה למטרות רווח ושנית, במסגרת עסק של הסעות. [ראה, ריבלין, תאונת דרכים, מהדורה 4, [תשע"ב – 2012] בעמוד 33].

אם כך, לא כל הסעה שהינה למטרות רווח תחשב הסעה בשכר, ולא כל הסעה שנעשתה במסגרת עסק של הסעות, תחשב ככזו. רק שילוב של השניים - עשיית רווח, בעסק של הסעות – יהווה 'הסעה בשכר'. עמד על כך הנשיא שמגר בפס"ד צור, בעמוד 13, בקבעו:

"הכוונה היא, בעליל, לנסיבות, שבהן משמשת המכונית על-ידי הסעתה למטרה מסחרית עסקית (כגון מונית שירות וכדומה)... נהג שכיר כשמו כן הוא, והוא מקבל שכר עבור עבודתו, אך בשל כך לא נשלל הכיסוי הביטוחי של הרכב. הכוונה היא, כאמור, להוצאתו מכלל תחולה של שימוש עסקי ברכב ולא לשימוש ברכב על-ידי אנשים, המקבלים שכר על פעלם. הסעה בשכר במובנה הלשוני הרגיל פירושה נסיעה, בה גובים תשלום מן הנוסע ולא נסיעה בה משולם שכר עבודה למי שנוהג ברכב". (הדגשה שלי-ב.א.)

המבחן אם כן, כרוך באופי הנסיעה, כאשר נסיעה שהיא למטרות רווח ובעלת צביון עסקי תהא בגדר "הסעה בשכר".

עם זאת, לא די בכך שמשתלמת לבעל הרכב תמורה, על-ידי הנוסעים ברכב או על-ידי צד שלישי, לשם כיסוי הוצאותיו. תשלום כזה כשלעצמו אינו מצדיק פטור מאחריות לחברת הביטוח. על-מנת שיתקיימו תנאי הפטור יש להראות בנוסף, כי קיימים אלמנטים עסקיים בהפעלת הרכב. [ריבלין, שם].

אף הרווח או ההכנסה אינם צריכים להיות בהכרח מופקים על ידי נהג הרכב או בעל הרכב. די בכך שהנסיעה נעשית במסגרת עסקית, לצורך קידומו של עסק ההסעות בשכר, במסגרת התחייבויותיו החוזיות, כדי שההסעה תחשב כ"הסעה בשכר" (ראו, למשל: ע"א 559/91 המאגר הישראלי נ' עיסא ואח', פ"ד מז(3) 788. להלן: "פרשת עיסא").

ההיגיון העומד בבסיס החרגת ההסעה בשכר, הינו קיומו של סיכון מוגבר לקרות מקרה הביטוח לגבי מי שעיסוקו הינו הסעת נוסעים בשכר, הנמצא שעות רבות על הכביש וכן למי שקיים לגביו תמריץ להסיע מספר רב ככל הניתן של נוסעים במקרים בהם המסיע מקבל תשלום עבור כל נוסע:

"תנאי הפוטר מאחריות בגין תאונות שארעו תוך כדי הסעה בשכר, הינו מקובל ורווח בפוליסת ביטוח רכב. הגיונו נעוץ בכך כי הסעת נוסעים בשכר טומנת בחובה סיכונים נוספים על סיכונים המקובלים של נסיעה רגילה ברכב. זאת משום שהמסיע בשכר עשוי להימצא שעות רבות על הכביש, ..... סיכון אחר הוא, כי באותם מקרים של הסעה בשכר, בהם מקבל המסיע תשלום עבור כל נוסע ברכב, יהיה לו תמריץ להסיע מספר רב ככל האפשר של נוסעים. בכך גדל הסיכון בהשוואה לרכב פרטי רגיל, שככלל אינו נוסע כשהוא מלא נוסעים. " (פרשת עיסא הנ"ל).

לפיכך, במקרים בהם מתעורר ספק בדבר מהות הנסיעה והיותה הסעה בשכר, ראוי לבחון האם מתקיים לגבי אותה הסעה אותו "סיכון מוגבר", בעטיו הוחרגה הפוליסה.

הנטל להוכיח כי ההסעה היתה בשכר, וככזו, מוחרגת מהפוליסה, רובץ על המבטחת הטוענת להחרגה, כאשר חלה עליה חובת הוכחה מופחתת כפי שמצינו ברע"א 143/98 מחמד דיב נ' הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פד"י נג' (1) 456:

"על-פי עקרונות דיני הראיות הכלליים, מאחר שדבר ההסעה בתמורה או שלא בתמורה מצוי בידיעתו המיוחדת של הנוהג ברכב, הוא נושא בנטל הבאת הראיות (ראה א' הרנון דיני ראיות (כרך א) [6], בעמ' 204). לכן, אם נמנע מלהביא ראיה כלשהי בדבר הסעה שלא בתמורה, הוא עלול לשאת בסיכון כי תביעתו תידחה על יסוד כמות הוכחה מופחתת מצד המבטח בדבר הסעה בשכר".

ראו גם דבריה של כב' השופטת ע. ארבל בע"א 78/04 המגן חב' לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, תק-על 2006(4), 64, עמ' 68:

"לעניין ביטוח נקבע כי נטל השכנוע להראות כי המקרה שאירע נכנס לתנאי השיפוי שבפוליסה מוטל על התובע-המבוטח, ואילו הנטל להראות כי התקיים אחד מהחריגים לחבות המשחרר את חברת הביטוח מאחריות מוטל על הנתבע-המבטח, במקרה בו עמד המבוטח בנטל המוטל עליו (ע"א 371/64 כהן נ. חברה לביטוח "קלדוניאן", פ"ד יט (1) 77, 81) ..." (ההדגשה שלנו).

25. מן הכלל אל הפרט -

לאחר שנתתי את דעתי למכלול החומר שבתיק, הגעתי לכלל מסקנה כי בענייננו מדובר היה בהסעה בשכר, אשר אינה מכוסה על פי פוליסת ביטוח החובה שהופקה על ידי המשיבה. להלן אפרט את טעמיי.

26. הסעיף הרלוונטי בפוליסת ביטוח הרכב מושא התביעה לעניין הסעה בשכר הינו סעיף 24, הקובע כי אין הפוליסה מכסה שימוש ברכב למטרות הסעת נוסעים בשכר, בתשלום או בתמורה.

כנזכר לעיל, בבואנו לבחון האם בנסיבות המקרה התקיימה הסעה בשכר, עלינו להידרש לקיומם של שני תנאים מצטברים: (1) הפקת רווח, (2) במסגרת עסק של הסעות. רק קיומם של שני תנאים אלה, יוביל למסקנה כי ההסעה היתה בשכר.

אשר למרכיב הפקת הרווח, הרי שלגרסת המערער עצמו שולמה לו תמורה כספית חודשית ונדחית (שאינה במעמד הנסיעה) עבור הנסיעה. התמורה שולמה לו ע"י החברה הירדנית שהזמינה את ההסעה ולא באופן ישיר על ידי הנוסעים עצמם.

יוצא, אפוא, כי לא קיימת מחלוקת על כך שהמערער הסיע את הנוסעים ברכב שבבעלות אחיו תמורת רווח כספי. המערער עסק, דרך קבע בהסעת נוסעים כאמור, עבור החברה הירדנית, כאשר זו נהגה לשלם את שכרו בגין הסעות אלה.

27. אלא מאי? טוען המערער, כי אין לראות בהסעה כהסעה בשכר, המחריגה את הכיסוי הביטוחי. זאת, לדידו משני טעמים – האחד, משום שהתמורה עבור ההסעה לא שולמה בפועל על ידי הנוסעים שהסיע, אלא על ידי צד שלישי - חברה ירדנית – שהזמינה את הנסיעה. השני, משום שהרכב, ששימש אותו במועד התאונה, אינו משמש אותו, בדרך כלל, לצורך עיסוקו בהסעות בשכר, אלא מדובר בשימוש אקראי וחד פעמי, לאור תקלה שאירעה ברכב שבבעלותו.

אין בידי לקבל שני נימוקים אלה.

אשר לנימוק הראשון, נקבע בפסיקה כי תשלום תמורת הסעת נוסעים בעת התאונה, אינו תנאי לקביעה בדבר הסעה בשכר המחריגה את הכיסוי הביטוחי. די להוכיח שהרכב יועד לצורך הסעה בשכר (השוו בעניין זה: דברי כב' השופט רם וינוגרד בת.א. (י-ם) 12403/05 טהא ואח' נגד הפול- המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ ואח', והאסמכתאות המובאות שם).

דברים אלה סבירים. ניתן לשלם מראש – כגון על ידי רכישת כרטיסיה, או לשלם בדיעבד – כאשר רוכש שירותי ההסעה משלם באשראי. בכל מקרה, עסקינן בתמורה של ממש.

אף אין כל נפקות לזהות הגורם המשלם את התמורה, כפי שאין נפקות באם התמורה הופקה על ידי נהג הרכב, או בעל הרכב. די בכך שהשימוש ברכב נעשה במסגרת עסקית, לצורך קידומו של עסק ההסעות בשכר, במסגרת התחייבויותיו החוזיות, על מנת שיחשב כ"הסעה בשכר".

חזיון נפוץ הוא כי נוסעים המבקשים לצאת לטיול, מתקשרים עם חברות תיור, או מוסדות שונים, במסגרתם מבוצעת ההסעה. אלה שוכרים את רכב ההסעות ומשלמים למוביל תמורת ההסעה. לטעמי, אין בכך כדי לפגוע לא באופיה המסחרי של ההסעה, ולא בעובדה כי שולם שכר בגין ההסעה.
אופי התשלומים שקיבל המערער, כנוהג ברכב, בכל מקרה, הינו של תמורה כספית בגין עבודה ["רווחים"]. משכך, הנסיעה ברכב הייתה למטרת רווח גרידא. שכן, קיים בה אלמנט עסקי ברור.

לכן, בדין קבע בית משפט קמא כי אף אם התמורה נתקבלה אצל המערער מאת צד שלישי ולא ישירות ע"י נוסעי הרכב, אין בכך כדי לשלול אופייה העסקי של נסיעה שביצע ביום התאונה.

28. אשר לנימוק השני, הרי שנוכח מכלול ממצאי בית משפט קמא, הוכח כי מדובר בהסעה בשכר שנעשתה על ידי המערער במסגרת עבודתו, ברכב חליפי ולא ברכב בו הוא עושה שימוש דרך קבע להסעת נוסעים בשכר.

כך, עולה מגרסת המערער (סעיף 4 לכתב הערעור) כי ההסעה הוזמנה מראש על ידי חברת הסעות ירדנית, עימה הוא קשור בעסק של הסעות בשכר.

יתרה מזאת, ממצאי פסק דינו של בית משפט קמא מעלים כי המערער עסק בעסק של הסעות וביטח את כלי הרכב שבבעלותו – המשמש אותו לעסקו כרכב הסעות - בביטוח רכב מקיף הכולל כיסוי אף לעניין "הסעה בשכר". שלא ככל ביטוח רגיל. עובדה זו מעידה כשלעצמה על אופי הנסיעה שביצע ביום התאונה. המערער נדרש לבצע עבודת הסעה בשכר. עבודה זו היתה חלק מעיסוקו הקבוע . הוא ידע שלצורך עיסוק זה עליו לרכוש פוליסה הולמת. שכן, הוא רכש פוליסה כאמור למכוניתו. את מכונית אחיו הוא לא נטל באורח פתאומי ומזדמן. אלא נטלה, בכוונת מכוון, לצורך ההובלה שנקבעה לו במסגרת עסקו הכלכלי. יש לזכור כי המערער אינו "מבוטח סביר" כטענת קרנית, אשר אינו חייב לבדוק את הפוליסה. המערער הינו נהג הסעות סביר. ככזה, יודע הוא היטב כי עליו להצטייד בפוליסה שאינה מחריגה הסעות בשכר, כפי שהוא עצמו נהג.

משכך, לא ניתן לקבל את הטענה כי הנסיעה שביצע, במהלכה אירעה התאונה, ואשר בעבורה קיבל תשלום עבור הנסיעה, אינה מהווה משום הסעה למטרת הפקת רווח עסקי. זאת אף אם אותה העת לא עשה שימוש ברכב שבבעלותו ואף אם דובר בשימוש חד פעמי ואקראי, מכורח הנסיבות, ברכב שאינו בבעלותו.

29. המקרה שלפנינו שונה מהמקרה אשר נדון בפס"ד משולם. באותה פרשייה, נקראה התובעת להסיע ברכבה הפרטי, שני תלמידים, אשר בעלה אמור היה להסיעם. נכון אמנם כי, כעולה מן הראיות שהובאו שם, לבעלה של התובעת היה עסק של הסעה בשכר. בעסקו זה שימש לו רכב מיוחד. נראה, שבאותו יום הוא נקלע למצוקה עקב תקלה ברכבו. על כן, פנה לאשתו. אשתו לא היתה עובדת של העסק. אמנם, יתכן לבוא ולומר כי היא נהנתה בעקיפין מהשכר שקיבל בעלה – שכר גלובלי בגין כל ההובלות. ברם, בכך יהיה משום פרשנות מרחיבה של תניות הפטור בפוליסה – פרשנות שאינה עולה בקנה אחד עם הכלל, לפיו תפורשנה תניות פטור בפוליסות פרשנות מצמצמת.

את פעילותה האקראית זו של התובעת גב' משולם, ניתן אף לראות בדרך שונה – נניח שמי מהורי התלמידים היה מוזעק להסיע את בנו וחברו, בהעדר הסעה. עקב כך, היה מושב לו הסכום ששילם עבור הסעות בנו. האם גם כאן ניתן היה לומר כי הסיע את בנו, הסעה בשכר?

30. מנגד, במקרה הנדון בתיק שלפנינו, המערער עצמו הוא היה בעל עסק ההסעות. הוא הצטייד מראש במכונית אחיו במיוחד לצורך ביצוע ההסעה. גם אם תימא כי הסעה זו היתה אקראית, הרי שהיא היתה עדיין בתוך ד' אמותיו של עסקו של המערער. בניגוד לעמדת קרנית, סבורני כי די בכך שהמערער גייס את המכונית אל תוך "צי הרכב" של עסקו [כלשונה] – ולו לפרק זמן קצר – כדי לכללו במסגרת עסקי ההסעות שהפעיל.

שיטתו של המערער אף יוצרת קושי, המאפשר לאיין תניות פטור שבפוליסה. שכן, יכול היה התובע להשבית את רכבו מעת לעת, ובתכיפות שאין אפשרות לעקוב אחריה, ולעשות שימוש בכלי רכב ששאל, או שכר מאחרים. האם יהא זה ראוי להתוות כאן גבולות שימוש, לפיהם חמישה, ארבעה או שלושה שימושים אקראיים כאלה יוצאו ממסגרת העסק? בעוד פחות מכך – לא? סבורני כי התשובה לכך ברורה. המבחן בו צריך לנקוט הוא האם ביצע המערער בנסיעה האמורה, את עבודתו הרגילה במסגרת העסק שניהל, לשם הפקת רווחים.

ט. ניסוח הפוליסה והבלטת תניות מחריגות:

31. צודק המערער מן הצד העקרוני, כי התניה המגבילה פוליסה, המחריגה כיסוי ביטוחי, אמורה להירשם בפוליסה בהבלטה. שאלמלא כן, תפסל על פי הוראות החוק מן הנימוק כי הינה נוגדת את תקנת הציבור. לעניין זה קובע סעיף 3 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (להלן: "חוק חוזה ביטוח"):

"תנאי או סייג לחבות המבטח או להיקפה יפורטו בפוליסה בסמוך לנושא שהם נוגעים לו, או יצויינו בה בהבלטה מיוחדת; תנאי או סייג שלא נתקיימה בהם הוראה זו, אין המבטח זכאי להסתמך עליהם".

סעיף 3 הנ"ל בחוק חוזה הביטוח הוא סעיף קוגנטי שאין להתנות עליו. יפים לעניין זה, דברי כב' השופט (בדימוס) ת' אור בע"א 5757/97 אליהו בע"מ נ' חמאדה, פ"ד נ"ג (5), 849, עמ' 863:

"סעיף 3 הוא סעיף קוגנטי ומכאן שאין הצדדים רשאים להתנות עליו (ראה סעיף 39 לחוק חוזה ביטוח). מהסעיף ניתן ללמוד כי המבטחת זכאית להסתמך על הגבלת החבות רק אם עמדה בדרישות הצורניות שהסעיף מטיל, קרי: פירוט הסייגים או התנאים לחבות בחוזה הביטוח במקומות הרלוונטיים או על-ידי הבלטה מיוחדת שלהם. אם חברת הביטוח אינה עומדת באחת מהדרישות הצורניות הנ"ל, אין היא זכאית להסתמך על הגבלת חבותה (ראה ד' פרידמן, נ' כהן חוזים (כרך א) [15], בעמ' 638 ה"ש 492). ברע"א 3577/93 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' מוריאנו [7], התייחס הנשיא שמגר לתוכנו של סעיף 3 הנ"ל, באומרו:
"סעיף 3 לחוק משתלב בתכלית הכללית של החוק, שהיא ההגנה על אינטרס המבוטח. הסעיף אינו מאפשר למבטח להגניב לפוליסה תניות המסייגות את החבות. החוק מטיל נטל על המבטח כדי להעלות את ההסתברות שהמבוטח יידע את הסייגים לחבות' (שם, בעמ' 82-83)" (ההדגשה שלי-ב.א.).
עוד אפנה אל דברי כב' השופטת פרוקצ'יה בפס"ד דולב (פיסקה 53), המציינת כי חובת הבלטת ההגבלות נקשרת לחובה לוודא שהמבוטח מודע לקיומן של ההגבלות, וכן מציינת היא שלפי פסיקת בית המשפט העליון מוטלת על חברת הביטוח חובה אקטיבית לוודא שהמבוטח מבין את פשר הגבלות הכיסוי:

"לחובת הגילוי החלה על המבטח מכוח עקרונות כלליים מצטרפת חובה סטטוטורית מיוחדת להבליט מגבלות וסייגים לחבות המבטח. סעיף 3 לחוק חוזה הביטוח קובע, כי אין המבטח זכאי להסתמך על סייג להיקף חבותו, אם לא פירט אותו בפוליסה בסמוך לנושא אליו הוא נוגע, או שציין אותו בהבלטה מיוחדת. חובת הבלטת ההגבלות, כאמור, נקשרת לחובה לוודא שהמבוטח מודע לקיומן. מכוח פסיקת בית המשפט זה בפרשת ישר (עמ' 773) מוטלת אחריות אקטיבית על חברת הביטוח לוודא שהמבוטח מבין את פשר הגבלות הכיסוי. עליה להסב תשומת לבו של מבוטח לתנאי הפוליסה בדרך שתהא מובנת לו, ולוודא כי הוא ער לכך שתוקפה חל רק בהתקיים אותם תנאים. הפרת חובה זו עלולה לחסום את זכותו של המבטח לטעון לקיומם של סייגים בשלב מאוחר יותר.
(ההדגשות שלי-ב.א.)
בפס"ד דולב הסתמכה כב' השופטת א. פרוקצ'יה על דברים שכתב כב' הנשיא (בדימוס) מ. שמגר בע"א 4819/92 אליהו בע"מ נ' מנשה ישר, פ"ד מ"ט (2) 749, 773.

32. עם זאת, מטרתה של הבלטת החריג לפוליסה הינה כאמור, הבאתו של החריג לידיעת המבוטח. על כן, די אם הפוליסה תיערך בצורה המביאה את החריג, באופן מובחן מיתר הוראותיה, לידיעת המבוטח, באופן שעינו תוכל לקלטו על נקלה, ומבלי שיועלם במסגרת כלל "האותיות הקטנות" שבפוליסה.

בעניין זה, קבע בית המשפט קמא, והצדק עימו, כי היותה של התניה המגבילה מצויה בפרק נפרד בפוליסה, אשר יוחד לפירוט המקרים המחריגים עם תחולתה של הפוליסה שכותרתו 'הגבלות לגבי מטרות השימוש ברכב' - מקיים את דרישות החוק.

33. נוסיף לכך את העובדה כי המערער, ביטח את הרכב שבבעלותו – המשמש אותו כרכב הסעות, בפוליסת ביטוח מורחבת, הכוללת כיסוי ביטוחי עבור הסעה בשכר, שלא ככל פוליסה רגילה.

עובדה זו מעידה על ידיעה סובייקטיבית של המערער, גבי פשר אותה תניה מגבילה בפוליסה הנוגעת להיעדר כיסוי של הסעות בשכר.

34. עוד יש לזכור כי בעניין דידן חלה, לצד חוק הפיצויים לפנגעי תאונות דרכים, ולחוק חוזה הביטוח, אף פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש] תש"ל 1970. פקודה זו, שהינה בבחינת דין ספיצפי [ LEX SPECIALIS] לענייננו, קובעת הוראות באשר להפקות תעודת ביטוח, בה יופיעו כל התנאים והחריגים העיקריים באשר לחבות המכוסה על פי פוליסת הביטוח. סעיף 9[א] לפקודה קובע:

"מבטח שהוציא פוליסה לפי דרישות סעיף 3, כולן או מקצתן, יוציא בו בזמן תעודת אישור (בפקודה זו – תעודת ביטוח) בטופס שנקבע ובציון הפרטים שנקבעו, ואפשר לקבוע טפסים שונים ופרטים שונים למקרים שונים ולנסיבות שונות".

סעיף 51 קובע כי השר יהיה רשאי להתקין תקנות לעניין הוראה זו .

ואכן, מכוח תקנות אלה הותקנו תקנות ביטוח רכב מנועי – [תעודת ביטוח], תש"ל 1970, אשר עמדו בתוקף במועד הרלוונטי. על פי תקנות אלה נקבע נוסח של תעודת ביטוח, אשר תוצא לכלי רכב על פי סעיפי הפקודה שלעיל. לתקנות מצורף טופס א', שהינו טופס תעודת ביטוח רלוונטית לענייננו. טופס זה דומה לתעודת הביטוח שהוצא לגבי הרכב [נספח 2 למוצגי קרנית]. אדגיש התקנות לא קבעו כל צורך בהדגשות של חריגים. אעיר, כי לטעמי, הדגשות אלה מיותרות. שכן, כל כולו של הטופס דן בהיתרים ובסייגים לפוליסת הביטוח. הטופס הינו קצר וקריא, וכולל את הפרטים הבאים:



מספר הרישוי של הרכב...........

מספר שילדה.......


שם בעל הפוליסה.....
מועד תחילת הביטוח: המועד בו הוחתמה תעודה זו בחומת הבנק, אך לא לפני.....
תאריך פקיעת הביטוח........................
בני אדם או סוגי בני אדם הזכאים לנהוג.............
הגבלות שימוש.................


ברי, כי סעיף הגבלות השימוש הינו אחד הסעיפים העיקריים בטופס. המחוקק לא דרש כל הדגשה של סעיף זה. כאמור הדבר סביר, נוכח הקיצור הרב בו ערוך הטופס, באופן המדגיש את כל הסעיפים גם יחד כאשר ארבעה מבין ששת עוסקים בהגבלות וחריגים.

עוד אציין, כי כיום הוחלפו ההוראות על פי תקנות הפיקוח של שירותים פיננסיים [ביטוח] [תנאי חוזה לביטוח חובה על רכב מנועי] התש"ע – 2010. על פי תקנות אלה נקבעו הן נוסח סטנדרטי של פוליסה [בתוספת הראשונה] והן טופס של תעודת ביטוח. הפעם הטופס מפורט פירוט רב יותר, אך גם הפעם ללא כל הדגשה.

סעיף 7[א][1][ב] לפוליסה התקנית שעל פי תקנות אלה, מצמצם, מיני וביה את היקף הכיסוי הביטוחי על פי הפוליסה, תוך הדגשה כי הסעת נוסעים ברכב, כנגד תשלום, שכר או כל תמורה אחרת, אינה מכוסה על פי הפוליסה התקנית, אלא אם כן הורחבה חבות המבטח גם לחבות זו.

ומכאן, שכיום הכלל הוא כי הסעה בשכר אינה מבוטחת, דרך כלל, על פי חוזה הביטוח הרגיל, אלא אם כן הורחבה הפוליסה.

מכל מקום, עצם העובדה כי המחוקק התקין, גבי ביטוחי רכב, את הצורך בתעודת ביטוח מיוחדת, מלמדת על כך כי הוא בחר להביא את דבר ההרחבות והמגבלות שבפוליסה, לא על דרך של הדגשתם בפוליסה – פוליסה אשר בדרך כלל אינה בחזקת הנוהג ברכב, אלא על דרך של רישומן בתעודה – תעודה אשר כל נהג ברכב חייב להחזיק בעת הנהיגה. נוסח תעודה זו, מופיע בתקנות, וכולל בתוכו גם את החריגים – ללא צורך בהדגשה, נוכח היקפה המצומצם של התעודה.

35. אשר על כן, אין לומר כי המשיבה לא עמדה בדרישות הקבועות בסעיף 3 לחוק חוזה ביטוח, כטענת המערער. או כי הפוליסה נוגדת את תקנת הציבור, כפועל יוצא מכך. עובדה היא כי כיום המחוקק אף דאג לכלול חריג ההסעה בשכר כברירת מחדל בנוסח הפוליסה התקנית, נוסח אשר נקבע כחלק מהוראת חיקוק בעל אופי צרכני.

36. מעבר לנדרש, יוער, כי ביטול תניה חוזית על יסוד היותה נוגדת את תקנת הציבור, הינה בבחינת צעד שיפוטי חריג ונדיר. בטרם יידרש בית המשפט להתמודד עם השאלה הקשה האם תקנת הציבור מצדיקה ביטול תניה חוזית, עליו למצות את בחינת תוקפה של אותה תניה מכוח כללי החוזים ועקרונות הפרשנות המקובלים. רק אם יתברר כי אמצעים אלה אינם נותנים מענה ראוי בנסיבות העניין, תקום השאלה האם יש לפגוע בתוקפה של תניה חוזית מטעמים של תקנת הציבור (השווה א' ברק, פרשנות במשפט (כרך ד': פרשנות החוזה, תשס"א), עמ' 130-129).

במקרה דידן, טענת המערער, לפיה התניה שבפוליסה נוגדת את תקנת הציבור, נשענת כל כולה על אי הבלטה מספיקה של התניה, ותו לאו. משקבענו כי קביעת בית המשפט קמא כי התניה עומדת בתנאי סעיף 3 לחוק חוזה ביטוח – בדין היא, אין עוד מקום להיכנס לעובי קורתה של הסוגיה הנוגעת לביטול תניה מפאת היותה נוגדת את תקנת הציבור.

מעבר לנדרש, אעיר, כי ניסוחה הסטטוטורי של הפוליסה הסטנדרטית מלמד על כך כי המחוקק סבור היה שאין החרגת הסעה בתשלום מגדרי הפוליסה נוגדת את תקנות הציבור.

י. שימוש בהיתר בעל הפוליסה:

37. בפי המערער טענה נוספת, הנוגעת ליישום שגוי של בית משפט קמא את ההלכה הפסוקה לעניין תחולת הכיסוי הביטוחי על מורשה לנהוג מטעם בעל הפוליסה, תוך שהוא שם יהבו על פסיקת בית המשפט העליון בפס"ד דולב. פסק דין זה, דן בסוגית משמעותה המשפטית של תניה מגבילה בפוליסה, הקובעת כי הכיסוי הביטוחי יחול על שימוש ברכב למטרות עסקו או מקצועו של בעל הפוליסה בהקשר למורשה, אשר השתמש ברכב לצרכי עסקו שלו.

כך, לטענת המערער, התניה החוזית בענייננו מתמקדת ב"היתר" וב"איסור" על בעל הפוליסה, וכלל אינה מתייחסת לנהגים אחרים המשתמשים ברכב מטעם בעל הפוליסה.

38. טענה זו אינה מקובלת עלי.

שכן, בפס"ד דולב הנ"ל התירה פוליסת הביטוח לבעל הפוליסה להשתמש ברכבו למטרת עסקו. לאחר בחינת פרשנות התניה המגבילה והתחקות אחר אומד דעת הצדדים שם, פסק בית המשפט כי יש ליתן לתניה פירוש, לפיו הרחבת הכיסוי לבעל הפוליסה לא נועדה לשלול כיסוי דומה של מורשהו - העומד בנעליו, אלא נועד להגדיר את המותר והאסור מבחינת בעל הפוליסה עצמו, מתוך הנחה כי המורשה עומד בנעליו לכל דבר ועניין.
כלשון פסק הדין:

"על-פני הדברים, נראה כי סעיף 3 לחוק, הן על-פי לשונו והן על-פי הרציונאל שמאחוריו, חל בענייננו, והוא שולל מן המבטחות את זכותן להסתמך על התנייה החוזית כעילה לשלול את היקף הכיסוי הביטוחי הניתן למורשה הנוהג למטרות עסקו.
התנייה החוזית מדברת בהתרת השימוש ברכב לצרכי עסקו או מקצועו של בעל הפוליסה, למעט, שימושים שונים הנקובים בסעיפים הבאים בפוליסה אלא אם הותרו במפורש בפוליסה. היא אינה מדברת כלל בהגבלות על הכיסוי הביטוחי, החל על המורשה, להשתמש ברכב מטעם בעל הפוליסה. ניסיונה של חברת הביטוח להסיק מתוך הגדרת השימוש המותר לבעל הפוליסה את האיסור על השימוש למטרות עסק בידי המורשה היא בבחינת סייג לכיסוי ביטוחי, שלא רק שלא צוין בהבלטה מיוחדת, אלא הוא לא צוין כלל. אפילו אם הנחנו, כגרסתן של המבטחות, כי כוונת התנייה החוזית לשלול כיסוי ביטוחי לנהיגת מורשה לצרכים עסקיים, גם אז כוונה זו חבויה עמוק בתוך התנאי המתיר לבעל הפוליסה שימוש לצרכי עסקו, ונדרש מעשה לוליינות פרשני מורכב כדי להסיק מתוכו את אשר המבטחות מבקשות כי נסיק. משלא מתקיימת דרישת סעיף 3 לחוק חוזה ביטוח בענייננו, אין המבטחות זכאיות להסתמך על התנייה החוזית כמקימה עילה להגבלת כיסוי ביטוחי לנהיגת המורשה ברכב לצרכי עבודתו, כנטען". (הדגשה שלי-ב.א.)

אכן, בדומה לנסיבות פס"ד דולב, כך גם במקרה שבפנינו, קיים בפוליסת הביטוח היתר המתיר לבעל הפוליסה לעשות שימוש ברכב למטרת עסקו או מקצועו.

עם זאת, בשונה מפס"ד דולב (בו עיסוקו של הנפגע היה בתחום שירותי המזון), עיסוקו הספציפי של המערער – כנהג הסעות בשכר – מופיע במפורש בתניה מגבילה בפוליסה, המחריגה את הכיסוי הביטוחי בעת שימוש מעין זה – בין אם על ידי בעל הפוליסה ובין אם ע"י המורשה מטעמו הבא בנעליו. (כלשון הפוליסה: "למעט שימוש המופיע ביתר הסעיפים המנויים בחלק ב' לפוליסה").

לשון אחר, השימוש ברכב של הסעה בשכר הוחרג במפורש בפוליסת הביטוח שלפנינו. אין לומר כי הפוליסה שותקת לעניין עיסוק מעין זה, אלא קובעת איסור מפורש לבעל הפוליסה או לאחר לנהוג למטרות הסעה בשכר. על כן, אין להקיש מדברים שנקבעו בפס"ד "דולב" לעניין דידן, בו עסקינן בהסעה בשכר.

י"א. סוף דבר:

39. אכן הוכח בפני בית המשפט קמא, ברמה הדרושה, כי הנסיעה, במהלכה ארעה התאונה, הינה בגדר "הסעה בשכר". אין בטענות המערער בכתב הערעור וטענות קרנית, כדי לאיין קביעתו של בית משפט קמא. בית המשפט קמא ניתוח בפירוט, ובצורה ראויה, את ההלכות הקיימות בכגון דא. על כן, לו דעתי תשמע, אין לנו אלא לסמוך ידינו על קביעותיו ולאשרן. על כן, אין המבטחת חבה על פי הפוליסה בשיפוי הנזקים שנגרמו למערער בגין התאונה.
לאור כל המקובץ לעיל, דין הערעור להידחות.
המערער וקרנית, ישאו, כל אחד לחוד, בהוצאות המשיבה 1, ושכ"ט פרקליטיה בסך 7,500 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק.



     
בנימין ארבל, שופט      








כב' השופט יצחק כהן- אב"ד – סגן נשיא:

אני מסכים.


     
יצחק כהן, שופט, ס.נשיאאב"ד      
     








כב' השופטת נחמה מוניץ:

אני מסכימה.

     
נחמה מוניץ, שופטת      
     









הוחלט איפה פה אחד כאמור בחוות דעת כב' השופט בנימין ארבל.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. ביטוח סחר

  2. ביטוח כפל

  3. פיצויים מחברת הביטוח

  4. זיקת ביטוח

  5. ביטוח צאן

  6. ביטוח חסר

  7. ביטוח יתר

  8. ביטוח שמשות

  9. תביעות נגד חברת ביטוח

  10. זיקה ביטוחית

  11. ביטוח רבדים

  12. ביטוח הבריאות בישראל

  13. חוק המפקח על הביטוח

  14. תביעת ביטוח תאונת דרכים

  15. ביטוח הסעה בשכר

  16. ביטוח טלוויזיה

  17. ביטוח צמחי נוי

  18. עורך דין תביעות ביטוח

  19. הצתת רכב - ביטוח

  20. ביטוח הצתה מכוונת

  21. שיטת סכומי הביטוח

  22. ביטוח גניבה במפעל

  23. שיעור מתאים ביטוח

  24. ביטוח שמשות לרכב

  25. מתי יש כפל ביטוח

  26. ביטוח גניבת סחורה

  27. הכנסה לצורך ביטוח

  28. עורך דין ביטוח ימי

  29. כיסוי ביטוחי להצתה

  30. ביטוח אובדן תכשיטים

  31. ביטוח סחורה בהעברה

  32. ביטוח אובדן יהלומים

  33. עורך דין חברת ביטוח

  34. גניבת תוכנה – ביטוח

  35. שווי רכב לצורך ביטוח

  36. ביטוח די וי די לרכב

  37. תאונה לאחר הצעת ביטוח

  38. ביטוח סוציאלי גרמניה

  39. ביטוח גניבת רדיו לרכב

  40. ביטוח נזילת שמן מנוע

  41. ביטוח עסק מפני גניבה

  42. התיישנות תביעת ביטוח

  43. ביטוח גניבת חלקים מרכב

  44. ביטוח סוציאלי מגרמניה

  45. ביטוח הסעת נוסעים בשכר

  46. חובת ביטוח שחקני כדוריד

  47. הסתרת מידע מחברת הביטוח

  48. תאונת דרכים - חוקרים חברת ביטוח

  49. ביטוח ציוד תאורה והגברה

  50. ביטוח נזקי עבודות שיפוץ

  51. ביטוח גניבת טייפ של רכב

  52. ביטוח משלים - תאונת עבודה

  53. רכב טוטלוס משועבד - ביטוח

  54. תביעה לתשלום עמלות ביטוח

  55. תביעת ביטוח נסיעות לחו''ל

  56. תשלום תגמולי ביטוח באיחור

  57. ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח

  58. תאונה מיד לאחר חידוש ביטוח

  59. העברת זכויות ביטוח לאדם אחר

  60. ביטוח פלסטיני - ביטוח ערבי

  61. תשלום השתתפות רכב ללא ביטוח

  62. ביטוח לאחר קרות מקרה הביטוח

  63. הסתרת מידע רפואי מחברת ביטוח

  64. ביטוח סחר רכב - תאונת דרכים

  65. ניסיון להונות את חברת הביטוח

  66. מסירת גרסה שקרית לחברת ביטוח

  67. שקר לביטוח לגבי זהות נהג הרכב

  68. מערכת מיגון לרכב כתנאי לביטוח

  69. החזר כספי ביטוח עקב מעשה מרמה

  70. ייצוג ע''י עו''ד של חברת הביטוח

  71. חובת וידוא אקטיבית של חברת ביטוח

  72. ביטוח אובדן תכשיטים במהלך פיקניק

  73. הפסקת ביטוח בריאות לישראלי בחו''ל

  74. חובת המבוטח להודיע על מקרה ביטוח

  75. תגמולי ביטוח בגין שני מקרים שונים

  76. החובה לשמור תכשיטים בכספת - ביטוח

  77. ? תאונת דרכים - שתי חברות ביטוח – מי ישלם

  78. האם חוק ההגבלים העסקיים חל על ענף הביטוח

  79. תביעה נגד סוכנות ביטוח - התיישנות

  80. פיצויים מחברת ביטוח בגין פגיעה ביד

  81. מימון הוצאות מד''א ע''י חברת ביטוח

  82. ביטוח נהג מתחת לגיל 24 תאונת דרכים

  83. ביטוח רפואי לערבי שאינו תושב ישראל

  84. פיגור בהפרשות לביטוח על ידי המעביד

  85. חתימה על הצעת פיצוי של חברת ביטוח

  86. ביטוח ציוד צילום מקצועי מפני גניבה

  87. סירוב חברת הביטוח לשלם מחיר מחירון

  88. דחיית כיסוי ביטוחי בגין תאונה עצמית

  89. החלפת חברת ביטוח - קטיעת רצף ביטוחי

  90. העדר כיסוי ביטוחי עקב אזעקה לא תקינה

  91. אי דיווח על תאונת דרכים לחברת הביטוח

  92. מחיקת סעיפים מכתב ההגנה של חברת ביטוח

  93. ביטוח אובדן יכולת לעבוד בעבודה הקודמת

  94. הגשת תביעת ביטוח לאחר מועד ההתיישנות

  95. הכחשת חברת הביטוח התרחשות תאונת דרכים

  96. האם צריך לצרף את חברת הביטוח כנתבעת ?

  97. טוטאל לוס רכב - סירוב חברת הביטוח לשלם

  98. פירוט ספציפי במכתב דחייה של חברת ביטוח

  99. חובת ביטוח עובדי מוסדות ההסתדרות הכללית

  100. דחיית כיסוי ביטוחי בגין אי הפעלת אזעקה

  101. דחיית כיסוי ביטוחי בגין תאונה באתר בניה

  102. תאונת דרכים ''מבוימת'' לטענת חברת הביטוח

  103. הארכת תקופת התיישנות במכתב של חברת ביטוח

  104. חובת חברת הביטוח ליידע על מועד ההתיישנות

  105. תשלום תגמולי ביטוח בגין אובדן כללי של רכב

  106. חובת חברת הביטוח לפרט מלוא נימוקי הדחייה

  107. בקשה לצירוף המדינה לדיון בחוק ביטוח בריאות

  108. התחייבות כספית מחברת הביטוח למימון בדיקות

  109. תביעה נגד חברת הביטוח של הנהג ולא נגד הנהג

  110. דחיית כיסוי ביטוחי בגין התקנת סוג אזעקה שונה

  111. המילים ''מבלי לפגוע בזכויות'' במכתב חברת ביטוח

  112. התחייבות כיסוי טיפולי שיקום תאונת דרכים ע"י חברת ביטוח

  113. תאונה לפני כניסת ביטוח אובדן כושר עבודה לתוקף

  114. ערעור חברת ביטוח על גובה הפיצויים בתאונת דרכים

  115. תביעת לשיבוב הסכום אותו שילמה חברת הביטוח של רכב

  116. פלסטין חברה לביטוח - סירוב לפצות על תאונת דרכים

  117. מימון בית אבות ע''י חברת הביטוח לאחר תאונת דרכים

  118. חברת הביטוח טענה כי תאונת הדרכים הייתה למעשה תחרות

  119. האם העברת בעלות שוללת אוטומטית זכות לתגמולי ביטוח ?

  120. טענות דחיית ביטוח שלא חייבים להעלות בהזדמנות הראשונה

  121. חברת הביטוח סירבה לשלם שווי רכוש שנגנב לפי דו"ח סוקר

  122. ביטוח אובדן כושר עבודה - ערעור חב' הביטוח על פסק דין

  123. חברת הביטוח חייבת לנמק את סיבת הדחייה של כיסוי ביטוחי

  124. ערעור: חברת הביטוח טענה כי המבוטח שיתף פעולה עם הגנבים

  125. אישור על עבר ביטוחי בגין שלוש השנים שקדמו לתחילת הביטוח

  126. החזרת סכומים ששולמו ביתר - תביעת חברת ביטוח נגד המל''ל

  127. פריצה לדירה: ביטוח all risk (כל הסיכונים) - אי הפעלת אזעקה

  128. סעיף 29 לחוק חוזה ביטוח - כיסוי ביטוחי בשל חריגה מתנאי הביטוח

  129. ההבדל בין מכתב חברת ביטוח ישירות למבוטח לבין מכתב לעורך דינו

  130. מכתב דחיית כיסוי ביטוחי: חובת חברת הביטוח לפרט ולפרש את הנימוקים לדחייה

  131. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון