ביטוח שריפה במפעל

בית המשפט ציין בפסיקתו כי אין לקבל מצב בו התובעות משלמות פרמיות במשך שנים ורק לאחר קרות מקרה הביטוח יוודע להן כי הן אינן מבוטחות. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטוח שריפה במפעל: התובעות, א.ש תעשיות אקולוגיה ישראל בע"מ ואדמון תעשיות אקולוגיה רפואית בע"מ, שהן גם הנתבעות שכנגד (להלן: "התובעות") הגישו ביום 9.6.09 תביעה בסדר דין מקוצר כנגד הנתבעת, כלל חברה לביטוח בע"מ, שהיא גם התובעת שכנגד (להלן: "הנתבעת") לתשלום תגמולי ביטוח, שעל פי הטענה אינם שנויים במחלוקת, בסכום של 1,133,832 ₪ בגין נזקים שנגרמו למפעל התובעות (להלן: "המפעל") כתוצאה מאירוע השריפה מיום 21.9.08 (להלן: "אירוע השריפה"), אירוע שעצם התרחשותו אינו מוכחש. התובעות הן חברות המאוגדת כדין בישראל, העוסקות בין היתר, בעיקור פסולת רפואית, העברה, איסוף, כולל שינוע וסילוק של פסולת תעשייתית, פסולת רפואית ופסולת חומרים מסוכנים, וכן בעלים ומפעילים של מתקנים לעיקור נטרול והשמדה של פסולת. הנתבעת היא חברת ביטוח המורשית על פי דין לעסוק בעסקי הביטוח, אשר ביטחה את התובעות במסגרת מערך ביטוחים מקיף, שכלל פוליסות ביטוח מסוג "מטרייה לבתי מלאכה", חבות מעבידים ופוליסה לביטוח אחריות כלפי צד שלישי (להלן: "הפוליסות"). על פי כתב התביעה נטען כי בעת אירוע השריפה נגרמו נזקים כבדים למבנה המפעל ולתכולה, וניזוקו באופן מוחלט ציוד ומכונות וכן נגרמו נזקים למלאי ולמלגזות שהיו במפעל. עוד נטען בכתב התביעה, כי לאחר שהנתבעת ביררה חבותה, היא הכירה בתביעה, הכירה במקרה הביטוח ובחבותה על פי הפוליסה. בהתאם לכך, שילמה הנתבעת לתובעות תגמולי ביטוח כפי שמפורט בכתב התביעה. לטענת התובעות, לאחר שכבר שולמו להן תגמולי ביטוח חלקיים, ולמעלה מחצי שנה לאחר אירוע השריפה הודיעה הנתבעת לפתע, כי היא מבקשת לחזור בה מהכיסוי הביטוחי וזאת בטענה של אי מילוי תנאי הרישיון של המפעל. במקביל להגשת כתב התביעה, הוגשה בקשה לפיצול סעדים, בה עתרו התובעות להורות על פיצול הסעדים בין התביעה כאן הנוגעת לסכומים שאינם שנויים במחלוקת, לבין הנזקים בפועל שייתבעו במסגרת תביעה אחרת. ביום 6.9.09 הנתבעת הגישה בקשה למחיקת כותרת "סדר דין מקוצר" ולהעברת הדיון לסדר דין רגיל ובנוסף הגישה בקשה למתן רשות להתגונן. ביום 7.2.10 התקיים דיון בבקשות הנ"ל לפני כבוד השופטת ערקובי. בדיון עצמו הגיעו הצדדים להסכמות דיוניות לפיהן יינתן צו לפיצול סעדים, ניתנה לנתבעת רשות להתגונן כשהבקשה והתצהיר ישמשו כתב הגנה, והנתבעת רשאית להגיש כתב תביעה שכנגד. להסכמות אלה ניתן בדיון האמור תוקף של החלטה. בהתאם להחלטת כבוד השופטת ערקובי, הנתבעת הגישה כתב תביעה שכנגד ביום 9.3.10 (להלן: "כתב תביעה שכנגד"). ביום 9.5.10 הגישו התובעות כתב הגנה שכנגד (להלן: "כתב הגנה שכנגד") וביום 10.6.10 הגישה התובעת שכנגד כתב תשובה (להלן: "כתב תשובה"). אין מחלוקת, כי אירוע השריפה התרחש ביום 21.9.08 במפעל של התובעות השוכן במבנה באזור תעשיה סגולה בפתח תקווה, וכי כתוצאה מהשריפה נהרגו שני בני אדם ששהו במפעל ונפצעו אנשים נוספים. עוד אין מחלוקת, כי בסמוך לאחר קרות אירוע השריפה נמסרה לנתבעת הודעה על האירוע וזו שלחה מטעמה מומחה ושמאי שחקרו את נסיבות האירוע והעריכו את שיעור הנזקים. בנוסף אין מחלוקת על כך כי הנתבעת העבירה לתובעות ביום 27.10.08 סך של 500,000 ₪; ביום 13.11.08 סך של 350,000 ₪ וביום 10.12.08 סך 30,000 ₪ עבור ייצוג משפטי. נוסף על כך, אין מחלוקת כי ביום 1.4.09 שלחה הנתבעת לתובעות מכתב דחיית כיסוי ביטוחי (להלן: "מכתב הדחייה"). השאלות השנויות במחלוקת הן: האם הנתבעת רשאית לפטור עצמה מחבותה הביטוחית על יסוד סעיף כללי בדבר החזקת וקבלת רשיונות והיתרים מאת הרשויות המוסמכות (להלן: "סעיף רישוי עסקים"), והאם אירוע השריפה נגרם בשל גריסת מכלי תרסיסי "סנו" מלאים, אירוסלים ( להלן: "מכלי תרסיס/אירסולים") . מטעם התובעות העידו העדים הבאים: מר ניר שמואלי- סמנכ"ל התובעות, מר יגאל טלמן-שמאי מטעם הנתבעת, מר סלבה קסלמן- טכנאי מעבדה במפעל סמוך, מר חן גרסיאני רפאל- מומחה שרפות, מר אנדי פרי- סוכן ביטוח מטעם הנתבעת, מר עיסווי סלים- עובד אצל התובעות, הגב' אתי שדה- עוסקת בניהול אדמיניסטרטיבי אצל התובעות, מר חגי בן שושן-יועץ משפטי של התובעות, מר שמואל הרשקוביץ- מנכ"ל המשרד לאיכות הסביבה. מטעם הנתבעת העידו: מר אלי היינה- מומחה שריפות, מר רונן מאור- קצין כיבוי בשירותי הכיבוי פתח תקווה, גב' ניבה נואמה- ראש צוות תביעות אצל הנתבעת, מר אלון שבתאי- קצין חומרים מסוכנים וכיבוי בשירותי הכיבוי פתח תקווה, מר ברוך וובר- יו"ר ועדת הבדיקה, מנהל מחוז תל אביב במשרד להגנת הסביבה, מר עומר אלעסווי- עובד במפעל התובעות, מר גדעון מזור- מנהל מחוז מרכז במשרד להגנת הסביבה, מר רועי טל- ראש תחום התעשיות במחוז מרכז של המשרד להגנת הסביבה. אומר מייד כי נתתי אמון בעדותם של עדי התובעות והעדפתי אותן על פני עדי הנתבעת. עדויות עדי התובעות היו מהימנות, קוהרנטיות ואמינות. טענות התובעות התובעות מבקשות לדון תחילה בשאלה המשפטית שעניינה האם רשאית הנתבעת לפטור עצמה מחבות על יסוד סעיף רישוי עסקים בפוליסה, קרי: סעיף כללי ובלתי מפורט בדבר החזקת רשיונות והיתרים וקבלתן מאת הרשויות המוסמכות. לטענת התובעות אין מחלוקת, כי בעת האירוע היו בידי המפעל כל האישורים והרשיונות הנדרשים לפעילותו. לפיכך, השאלה היא שאלה של פרשנות פוליסת ביטוח. התובעות מדגישות כי בתחום הביטוח חל דין פרשנות שהוא אופייני וייחודי בשל מאפייניו המיוחדים של חוזה הביטוח, כגון: פערי כוחות מקצועיים וכלכליים בין המבטח למבוטח, והיכולת המוגבלת של המבוטח לעמוד על מכלול משמעותיו של חוזה הביטוח. התובעות בוחנות את הפירוש הנכון שיש לתת לסעיף רישוי עסקים בהתאם לשני מודלים, אחד מודל כללי הבוחן את המובן הלשוני במקרה של עמימות או חוסר בהירות כשעל המבטחת להראות כי הפירוש שלו היא טוענת הוא הפירוש הסביר היחיד, והמודל השני, מבוסס על כיבוד הציפיות הסבירות של המבוטח. לטענת התובעות, כוונת סעיף רישוי עסקים הייתה ברורה לצדדים, והם פעלו על פיו, דהיינו כי מדובר בעסק טעון רישוי, כאשר במסגרת דרישת הביטוח, על המבוטח להחזיק ולהציג לפי דרישת המבטח את הרשיונות וההיתרים, אשר ניתנו לו כדין על ידי הרשויות המוסמכות. בכך מולאה לטענתן דרישת הפוליסה. לטענת התובעות, אין כל מקום לעשות שימוש בסעיף זה כדי לפטור את חברת הביטוח במקרה של אי עמידה בו. פרשנות חברת הביטוח יוצרת אי ודאות ובלבול, שכן כל פרשנות אחרת תעודד חברות ביטוח, גם בהעדר דרישה ספציפית בפוליסה, "לפשפש" במעשי המבוטחת ומחדליה שמא יימצא סעיף שלא מולא מבין מאות הסעיפים הכלולים ברשיונות והיתרים שניתנו כדין על ידי הרשויות המוסמכות. לטענת התובעות, אפילו אם הייתה מתקבלת פרשנות הנתבעת, הרי שהסייג אינו עומד בהוראות סעיף 3 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (להלן: "חוק הביטוח"). נוסף על כך טוענות התובעות, כי בהתאם לחוק הביטוח, אין בכלל תנאים מוקדמים. וממילא אין מדובר בתנאי להקלת הסיכון (לפי ס' 21 לחוק חוזה הביטוח). באשר לטענת הנתבעת כי נהלי העבודה במפעל החלים על אופן גריסת מכלי התרסיס, לא היו תקינים, טוענות התובעות, כי טענה זו אינה נכונה וכי הוכח שנוהל הטיפול במכלי התרסיס היה תקין. התובעות מתייחסות לטענת הנתבעת, כי בעת תהליך הגריסה לא היה נוכח במפעל אחראי רעלים, וטוענות כי הנתבעת לא הציגה את היתר רעלים ולכן לא תוכל להסתמך עליו, ונוסף על כך מכלי תרסיס ריקים הם פסולת מתכתית ואינם מהווים חומר מסוכן. התובעות התייחסו גם לטענת הנתבעת, לפיה השריפה נגרמה כתוצאה מגריסת מכלי תרסיס מלאים. אך טענתה זו סותרת את קביעת מומחה השריפות שמינתה הנתבעת לשם בירור נסיבות האירוע. לטענת התובעות, מומחה השריפות, מר אלי היינה, ( להלן "היינה") הסתמך בחוות דעתו על חקירות ובדיקות שערך במפעל וכן התייחס לדו"ח שירותי הכיבוי. היינה שלל את המסקנות שבדו"ח כיבוי אש, וסבר שקיים ספק באשר לסיבת השריפה כפי שהוגדרה בדוח כיבוי האש. לטענת התובעות, בהשפעת הנתבעת, היינה שינה את חוות דעתו המקורית על ידי הגשת תצהיר מתוקן. היינה מסביר בתצהירו המתוקן אילו נימוקים הביאו אותו לחזור בו מחוות דעת המקורית: התובעות לא שיתפו פעולה; תעלות הניקוז במפעל שופצו; הוא לא ידע על קיומה של עדות של אדם שהיה במפעל בעת השריפה. התובעות טוענות כי במשפט התברר כי אף אחד מהנימוקים שלעיל לא היה נכון. עוד טוענות התובעות כי דו"ח מכבי האש עליו נשענת דחיית התביעה מבוסס על תיאוריה לפיה "בשעת השריפה שהו במפעל 6 פועלים שעל פי עדותם ישבו לאכול לאחר יום צום אוכל מבושל שהכינו במקום; בהסתמך על עדותו של הפועל עומר אלעסווי איסמעיל בסמוך לפרוץ השריפה הכניסו אירסולים שלמים של סנו למכונת הגריסה; נמצאו אירסולים במכונת הגריסה". על בסיס נתונים אלו קבעו החוקרים כי האש פרצה כתוצאה מגריסת אירסולים מלאים בתרסיס. לטענת התובעות, החקירה נערכה שלא בהתאם למתודולוגיה המקובלת לחקירת מקרי שריפה. ממצאי הדו"ח אינם מתיישבים עם עדויות העובדים במקום, שלא נחקרו על ידי מכבי האש. בסופו של דבר, מסקנת הכבאים מסתמכת על עדות אחת בלבד, שלא הובנה כראוי ושאינה מתיישבת עם העדויות האחרות. עוד מוסיפות התובעות כי כל המומחים תמימי דעים כי העדר סימני שריפה בתעלות הניקוז שולל את התיאוריה של הכבאים בדבר נסיבות הדליקה. לטענת התובעות, העד אלעיסויי עומר, שעל עדותו מבוסס דו"ח שירותי הכיבוי ועליה מושתת בעיקרה דחיית התביעה, לא היה נוכח במפעל ביום האירוע ולכן אין לו ידיעה אישית מה נעשה עם מכלי התרסיס ובאיזה אופן נגרסו. בחוות דעת מומחה שריפות מטעם התובעות, מר גרסיאני, נקבע לאחר בחינת התיאוריה של רשויות הכיבוי, כי אף בהנחה לכאורה, שאכן התיאוריה נכונה, ואכן נוצרו גזים במגרסה, אלה היו לכל היותר יוצרים תערובת נפיצה ברדיוס של 5 מטר מהמגרסה. וכי ככל שמתרחקים מהמגרסה הגזים מתערבבים עם האוויר וריכוזם הופך דליל והם נעשים לא נפיצים ולא דליקים. יתרה מכך, קובע גרסיאני כי על פי העדויות שנגבו לאחר השריפה, ותמונות שצולמו על ידי אלי היינה, באזור המגרסה כלל לא היה פיצוץ ואש, אלא זו התפתחה באזור רק בשלב מאוחר יותר. לטענות התובעות אם לא די במסקנות המומחים, יש להוסיף את העדויות שהובאו מפי עדים שנכחו במקום השריפה והעידו על כך שמוקד השריפה לא החל באזור המגרסות, אלא תחילת הדליקה הייתה באזור המטבחון וחדר המנוחה ורק בשלב מאוחר יותר, האש התפשטה לכיוון המגרסות. לטענת התובעות, מדוח ועדת הבדיקה של המשרד להגנת הסביבה (הוגש כצרופה לתעודת עובד ציבור של ברוך וובר, להלן: "דו"ח הוועדה") עולה, כי הוועדה רק בדקה וביררה את נסיבות אירוע התאונה, על ידי אימוץ מסקנות רשות הכיבוי, אולם הוועדה לא חקרה את האירוע מתוקף סמכותה ואף לא גבתה עדויות. משהתגלה כי דו"ח הכיבוי ומסקנותיו שגוי וכי שריפה כלל לא פרצה מאזור מכונת הגריסה, הרי שהחלק העיקרי עליו מבוססת חוות הדעת נשמט תחת רגליה. נוסף על כך טוענות התובעות, כי דוח הוועדה קובע כי המפעל מעולם לא עבר עבירות מהותיות המצדיקות את שלילת הרישיון ו/ו עבירות מהותיות המצדיקות את טענת הנתבעת כי המפעל לא עמד בתנאי הרישוי. מעבר לכך, טוענות התובעות כי חברי הוועדה, נוגעים נגיעה אישית לכל ממצא שימצא במסגרת הוועדה. נוסף על כך טוענות התובעות, כי לאור הנחיות המפקח על הביטוח משנת 1998 ו-2002 העוסקות בחובה להודיע למבוטח את עמדת המבטחת בנוגע לתביעתו בהזדמנות הראשונה, ולאור הנחיית בית המשפט העליון בפסיקה, הרי שמכאן יש לדחות את הדיון בטענת הרשלנות הרבתי. עוד טוענות התובעות, כי אם נבחן באופן מהותי, את הטענה הנ"ל, הרי שגם טענה זו דינה להידחות מהטעמים הבאים: פוליסת ביטוח במהותה חייבת לכסות את רשלנות המבוטח, שכן התרשלות המבוטח היא בגדר סיכון צפוי ואף אינהרנטי לצפיות הסבירות של הצדדים בעת ההתקשרות. עוד טוענות התובעות, כי במסגרת סיכום עמדתו של המפקח על הביטוח בעניין אשם תורם חוזי בביטוח, המפקח על הביטוח קובע, כי כאשר מבוטח פועל ברשלנות רבתי והתנהגותו לוותה ביסוד נפשי מסוג פזיזות או אי אכפתיות, המבטח יהיה פטור מאחריות, אם קיימת בפוליסת הביטוח תניית פטור במקרה של התרשלות המבוטח. גם היועץ המשפטי לממשלה התייחס בעמדתו לתחולת רשלנות רבתי בביטוח וקבע כי המקרה היחיד שיתן נפקות להתרשלות של מבוטח הם המקרים שבהם מעוגנת בפוליסת הביטוח תנייה המחייבת את המבוטח לנקוט אמצעי זהירות. אולם בענייננו, אין כל ספק כי התובעות לא סטו מרמת הזהירות הנדרשת. דו"ח הוועדה קובע כי טרם לאירוע עבר המפעל עבירות טכניות בלבד שאין בהן להביא לסיכון ממשי לחיי אדם. אם כן, מהתנהגותו של המפעל עובר לאירוע השריפה לא ניתן ללמוד על התנהגות פזיזה או רשלנית כלשהי. נוסף על כך, אין בפוליסת הביטוח תנאי ספציפי שמחריג את אחריות המבטח מקום שמדובר ברשלנות רבתי. טענות הנתבעת לטענת הנתבעת, לאורך השנים פעילות המפעל הייתה תוך הפרת הוראות של הרשויות. בתאריך 26.11.03 בעקבות סקר סיכונים של עסק התובעות, פנתה הנתבעת לתובעות ופירטה את התנאים המוקדמים לפיהם תהיה מוכנה לתת כיסוי ביטוחי. ממכתב שנשלח לתובעות התנאי שהציבה הנתבעת בעת התקשרותה בחוזה הביטוח ובעת חידושו הוא כי התובעות תפעלנה על פי הדרישות של הרשויות ורישיון עסק. בניגוד לטענת התובעות, סעיף רישוי העסקים בפוליסה, הינו סעיף ברור ואין מחלוקת על משמעותו. בנוסף, אין מדובר בחריג של הפוליסה, אלא בתנאי מתנאיה. עוד מציינת הנתבעת, כי בדו"ח ממצאי הוועדה, צויין כי המפעל ביצע במהלך השנים הפרות רבות וכי מדובר במפעל בעייתי. בדו"ח הוועדה הוסבר כי מאחר שמדובר בעסק מסוכן, הרי שאף שמדובר בעבירות טכניות לכאורה, הצטברותן של אלה עלולה לגרום לפגיעה בביטחון הציבור. בדו"ח הוועדה מודגש כי לא היתה בפועל דרך למנוע מהמפעל את היתרי העבודה, וכי כל עוד לא נגרם הזיהום בפועל או היו נפגעים בפועל בתי המשפט לא יוציאו צווי סגירה לעסק. ראש תחום התעשיות במחוז מרכז של המשרד להגנת הסביבה מאז שנת 2003 והאחראי הישיר על בדיקת פעילות המפעל הדגיש בתצהירו, כי מספר הליקויים שהתגלו בפועל במפעל ומספר ההתראות והשימועים שנערכו למפעל חריגים בכמותם. עוד הסביר הנ"ל, כי מרבית ההתראות במחוז מרכז ניתנו למפעל התובעות. הנתבעת מביאה דוגמא לדפוס ההתנהגות הבעייתית הרצופה של המפעל העולה ממכתב ההתראה שנשלח לתובעות ביום 14.7.08 כחודשיים לפני השריפה, ממכתב זה ניתן לראות כי היו ליקויים בפעילות המפעל. מדובר בפעולות מודעות, המעידות על אי אכפתיות של ממש של התובעות לסכנה שבמעשיהן, תוך ידיעה שהמעשים מסוכנים ומסכנים חיי אדם. בסיכום השימוע שנערך לתובעות לאחר השריפה, ביום 25.9.08, פורטו הליקויים שהוצגו למפעל וממנו ניתן לראות כי המפעל שב והפר את תנאי היתר הרעלים, תוך שהוא מודע לכך. במהלך השימוע, הודה מר ניר שמואלי בחומרת הליקויים. התובעות ניסו לטעון בפני בית המשפט כי בכל פעם שהתגלו ליקויים הם תוקנו- אבל עובדה היא כי מידי מספר חודשים, בביקורות שנערכו, שבו והתגלו אותם ליקויים. על רקע זה אירוע חומרים מסוכנים כפי שאירע, היה למעשה אירוע צפוי ובלתי נמנע. לטענת הנתבעת גם מעדותם של עובדי התובעות עולה תמונה ברורה לפיה התובעות לא עמדו בהוראות היתר הרעלים, הרשיונות, ואף בנהלי העבודה של המפעל עצמו. כך לדוגמא, בהתאם להיתר הרעלים נדרשת נוכחות של אחראי רעלים במפעל בכל עת שבו מגיעה למפעל פסולת. מעדויות העובדים עולה כי לא בכל עת כזו היה אחראי רעלים במפעל. הנחיות היתר הרעלים, והנחיות המפעל עצמו דורשות כי ההדרכות לעובדים תינתנה על ידי אחראי הרעלים של המפעל, אולם בפועל כפי שהעידו העובדים עצמם, לא כך היה. גם בעניין ביצוע גריסת מיכלי האירוסולים, היתה למפעל, לכאורה, "תורה שבכתב", אולם הביצוע בפועל היה שונה לגמרי, כך לעניין אופן ביצוע הגריסה במפעל והן בעניין הנוהל הקובע כי החומר המנוקב יישאר באשפתונים עד ליום למחרת לצורך גריסה. התנהלות התובעות היתה בניגוד להיתר הרעלים שאסר על גריסת אירוסולים מלאים. מאחר שהותנה בפוליסת הביטוח כי המפעל יפעל בהתאם לדרישות הרשויות, הרי שפעילותו הרצופה של המפעל בניגוד להיתר הרעלים, לנוהל הגריסה, ובאי נוכחות בעל ההיתר- כולן מהוות הפרה של תנאי הפוליסה. לטענת הנתבעת בהתייחס לגורמים לאירוע השריפה, ביום האירוע, נגרסה תכולתה של משאית עם כ-20 חביות אירסולים. החביות כללו הן אירסולים שלמים, שרוקנו על ידי עובד המפעל, עיסווי סלים, והן אירסולים פגומים, שעל פי עדותו לא רוקנו. בניגוד לנהלי המפעל, האירוסולים לא נבדקו על ידי אחראי הרעלים או על ידי כימאית המפעל, אשר בניגוד להיתר אף לא נכחו בעת הפעילות במפעל. בשעות הערב המאוחרות, ניצוץ שנגרם עקב חיכוך בין מתכות במגרסה שפעלה הצית את הגזים הדליקים שהצטברו בסביבתה, וגרם לפיצוץ גדול בחצר. בדיקות שערכו חוקרי מכבי האש וחוקר השריפות היינה שללו נסיבות כגון קצר חשמלי, או הצתה זדונית. בנוסף נשללה האפשרות כי מדובר בפיצוץ שמקורו בדליפת מיכל הגז באזור המנוחה של העובדים. למעשה ההסבר היחיד שניתן למקור הניצוץ שהצית את הגזים הדליקים שהצטברו בחצר המפעל, הוא שמדובר בניצוץ מאזור המגרסה, אזור בו התגלו סימני חמצון המעידים על היות אזור זה נקודת הייזום של הפיצוץ. נוסף על כך, מסקנות דו"ח מכבי האש תומכות בגרסת הנתבעת לאופן פרוץ השריפה. מסקנתם התבססה בין היתר, על הנתונים הבאים: במכונת הגריסה התגלתה רמת חימצון המראה דיפורמציה, במכונת הגריסה נמצאו אירוסולים. מסקנת חוקרי השריפה של מכבי האש לא התבססה על עדותו של עומר אלעיסווי, אלא על ממצאים אובייקטיביים שהתגלו בשטח. באשר לעדותו של עומר אלעיסאווי מבקשת הנתבעת כי בית המשפט יקבל את עדותו שניתנה בסמוך לאחר השריפה וכאשר איש ממנהלי התובעות, לרבות בן דודו, סלים עיסווי, לא היו בקרבתו. חוקרי מכבי האש גבו עדות אך ורק מהאנשים אשר היו במפעל בזמן הפיצוץ. לטענת הנתבעת אחת הטענות שהעלה מומחה השריפות, מר גרסיאני, כנגד דו"ח מכבי האש היתה כי לא יתכן פיצוץ כה גדול בחצר פתוחה, אולם בחקירתו סתר טענה זו והודה כי החצר אכן מוקפת חומה וכי מדובר בגזים כבדים מהאוויר ויכולים להצטבר בחצר כזו. בנוסף, בניגוד לטענת התובעות, כיוון הרוח בשעת השריפה היה מצפון מזרח לדרום מערב, כך שאין מניעה שהגזים במהלך שעות אחר הצהריים הצטברו בדרום מערב החצר ובשעות הערב בזמן השריפה עצמה, הגזים נשארו באזור דרום החצר בשל כיוון הרוח ולא נעו לעבר תעלת הניקוז. הנתבעת מפנה לדוח הוועדה אשר קבעה כי הם מקבלים את ממצאי חקירת מכבי האש. בנוסף הגיעה ועדת הבדיקה למסקנות משלה לפיה: גריסת האירוסולים נעשתה על ידי פועלים לא מקצועיים וללא נוכחות בעל היתר הרעלים או מי מטעמו. לוועדה מונו אנשי המקצוע הרלוונטיים של המשרד להגנת הסביבה. מן הסתם אנשים אלה הכירו את המפעל ובדקו אותו בעבר והסתמכו על הנסיון האישי שיש להם מול המפעל אולם אין בכך כדי לשלול את מסקנות הוועדה המקצועית. מר היינה מומחה השריפות הגיש חוות דעת ותצהיר. בתצהירו ציין מר היינה כי ביקר במפעל ביום 22.9.08 יום לאחר האירוע, וכי בעת הביקור הוא לא שמע את עדותם של העובדים. עוד טוענת הנתבעת כי אין מחלוקת כי כאשר היינה כתב את חוות דעתו היה בידיו דו"ח מכבי האש בלבד בלא עדויות העובדים. בעקבות קבלת הדו"ח ועיון במסקנות מכבי האש, ביקר היינה בשנית במפעל כארבעה חודשים לאחר השריפה ולאחר ביקור זה הכין את חוות דעתו שמסקנתה העיקרית היא כי אינו יודע מה הגורם לשריפה. אין מדובר בממצאים התומכים בממצאי שירותי הכבאות אך גם אין מדובר בממצאים השוללים ממצאים אלה. בזמן ביקורו במפעל, היה המפעל "בשלבי שיפוץ והקמה" ולמעשה היינה לא יכול היה לבדוק את הממצאים שגילו אנשי מכבי האש בעת ביקורם בזמן האירוע ובסמוך לאחריו, וזאת בשל הזמן הרב שחלף. היינה הודה שאילו היתה בפניו, בעת בדיקתו הראשונית וביקורו הראשון במפעל, עדותו של עיסאווי או דו"ח מכבי האש היה הדבר מפנה את תשומת ליבו למגרסה, אולם את הדו"ח קיבל לידיו ארבעה חודשים לאחר האירוע ובלא עדותו של עיסאווי. בחקירתו בבית המשפט, הסביר היינה מדוע אין מדובר בפיצוץ שנגרם בשל בלון הגפ"מ בחדר המנוחה, וזאת לאור העובדה שהבלון נותר שלם דבר השולל את העובדה שמקור הפיצוץ הוא בחדר המנוחה או במטבחון כפי שטוענות התובעות. לטענת הנתבעת, מר גרסיאני מומחה השריפות מטעם התובעות, ערך ביקורו במפעל רק בחודש פברואר 2009 לאחר שהמפעל נוקה ושופץ ועל כן גרסיאני לא יכול היה לראות אף ממצא מהשריפה והוא אף מודה בזאת. לטענת הנתבעת חוסר המקצועיות בחוות דעתו של גרסיאני עולה גם מכך שהוא לא ציין באילו שנים עשה קורסים או הכשרות. בניסוי שערך גרסיאני הוא לקח מספר אירוסולים שלמים וגרס אותם. המדובר במספר אירוסולים מועט ביחס למספר האירוסולים שנגרסו ביום האירוע ועל כן אין הניסוי מלמד על שהתרחש בפועל במפעל. בנוסף כפי שהעיד גרסיאני, הניסוי לא התחשב בנתונים המטאורולוגיים בזמן הניסוי, ולכן בניגוד ליום השריפה לגביו יש נתונים, לא ידוע משטר הרוחות בעת עריכת הניסוי. משמעות הדבר היא כי כמות הגזים והנוזלים הדליקים, שדלפו בעת הניסוי של גרסיאני הם רכיב מזערי מהכמות שהיתה בפועל ביום האירוע. לטענת הנתבעת תשלום המקדמות לא היווה הכרה כלשהי או הודאה מטעם הנתבעת בקיומו של כיסוי ביטוחי והנתבעת שמרה על מלוא זכויותיה עד לסיום בדיקת הכיסוי הביטוחי. עובדות אלה פורטו במכתבה של הגב' ניבה נואמה מטעם הנתבעת, מיום 23.10.08. לאחר קבלת מסקנות דו"ח הוועדה ולאור דו"ח שירותי הכבאות, התברר לנתבעת כי התובעות פעלו בניגוד לדרישות המפורשות של המשרד לאיכות הסביבה ותוך הפרה של רשיונות העסק. בדיקת הכיסוי הביטוחי בהתאם לפוליסות ולחריגיהן הביאה את הנתבעת למסקנה כי האירוע אינו מכוסה תחת הפוליסה ועל כן עם סיום הבדיקה ב-1.4.09 שלחה הנתבעת לתובעות מכתב דחיית כיסוי ביטוח המפרט את נסיבות הדחייה כנדרש על פי הדין. מכתב הדחייה מדגיש כי הנתבעת לא הסכימה לבטח ואף לא היתה מסכימה לבטח עסקים מסוג העסק הנדון שפועלים ללא רשיון עסק או פועלים בניגוד לתנאי הרשיון. עובדה זו באה לידי ביטוי ברשימת הפוליסות תחת הכותרת "סעיף רישוי עסקים". לטענת הנתבעת, כאמור במפורש בתנאי מוקדם זה, היה על התובעות לפעול בהתאם לרשיונות ולהיתרים הנדרשים להפעלת העסק ואין להתכסות באיצטלה של החזקה ברישיון בר תוקף ולפעול בניגוד לתנאיו. עוד טוענת הנתבעת כי העדר כיסוי ביטוחי בשל התנהגותן של התובעות מהווה החמרה בסיכון. בסיום חקירתה קבעה הוועדה, כי האירוע נגרם עקב הפרות חמורות של תנאי הרשיון, הפרה מהותית ובוטה לאור הראיות שהוצגו לבית המשפט, על כן מבקשת הנתבעת לקבוע, כי בנסיבות מקרה זה הוכחה החמרת סיכון משמעותית הפוטרת אותה מחבותה. נוסף על כך מציינת הנתבעת, כי על פי פסיקת בית המשפט העליון, התנהגות המבוטח העולה לכדי סטייה חמורה מסטנדרט הזהירות ומצביעה על אי אכפתיות לסכנה- אינה מזכה בכיסוי ביטוחי. שני התנאים שקבע בית המשפט העליון מתקיימים במקרה שלנו. הפרות התובעות שגרמו לשריפה לא היתה בגדר תקלה מקרית או טעות חד פעמית, אלא התנהגות יומיומית ונמשכת של המפעל שהוכח כי פעל גם כדי להסתיר מהרשויות את ההפרות שנתגלו. לחילופין טוענת הנתבעת, כי התנהגות התובעות מהווה לפחות אשם תורם שיש בו כדי לפטור את הנתבעת מתשלום התגמולים או להפחיתם באופן משמעותי. לטענת הנתבעת, המחוקק מכיר במצב בו אשמתו של המבוטח יביא להפחתת תגמולי הביטוח לפי שיקול דעתו של בית המשפט, עד כדי פטור מוחלט מתשלום תגמולי הביטוח. גם הפסיקה הכירה במקרים בהם הופחתו תגמולי הביטוח במקרים בהם היה אשם תורם של מבוטח. תשובת התובעות טענת "אשם תורם" שהועלתה על ידי הנתבעת מהווה שינוי חזית, טענה זו לא הועלתה בשום שלב, לא בעת מכתב הדחייה ולא בבקשת רשות להתגונן (כתב הגנה) שהוגש מטעם הנתבעת. הנתבעת גם לא התמודדה עם הנחיות המפקח על הביטוח כי חל איסור על חברות הביטוח להעלות טענות חדשות שלא הועלו במסגרת מכתב הדחייה. גם טענה של "רשלנות רבתי" היא טענה חדשה שלא נטענה, לא במכתב הדחייה ולא בבקשת רשות להתגונן. לעניין החמרת הסיכון, טוענות התובעות כי מדובר במספר מועט מאוד של מקרים כגון: פג תוקף רשיון או היתר, או קבלת דו"ח ביקורת מרשות הכבאות מכוח שירותי כבאות. בעניינו אין חולק, כי לתובעות מעולם לא נשלל היתר או רישיון עובר למקרה הביטוח וכן כי מעולם לא קיבלה דו"ח מרשות הכבאות בכלל ובפרט לא קיבלה דו"ח מכוח חוק שירותי כבאות. לטענת התובעות, לא הוכחה רשלנותן. כל הליקויים שהיו במפעל תוקנו, וכן נרשמה בממוצע התראה אחת לשנה והתובעת נקראה לשימועים אחת לשלוש שנים בממוצע, הרי שאין ספק, כי ניסיון הנתבעת להשחיר את פני התובעות הינו נסיון פסול. התובעות מתייחסות בסיכומי התשובה לטענות הנתבעת בעניין מכתב ההתראה מיום 14.7.08; שימוע מיום 25.9.08; "אי עמידה במספר דרישות בהיתר הרעלים"; "העדרות אחראי רעלים מהמפעל"; "אי מתן הדרכות לעובדים ע"י אחראי רעלים"; "אי ביצוע נהלי גריסה"; "איסור על עישון בשטח המפעל". עיינתי בתשובת התובעות בנושאים שלעיל, אך איני מוצאת מקום לשוב ולחזור עליהם. לסיום מבקשות התובעות בתשובתן כי תוטל על הנתבעת ריבית מיוחדת, מכוח סעיף 28א לחוק הביטוח זאת לאור התנהלותה של הנתבעת בתיק זה. דיון והכרעה לפני מונחות שתי סוגיות, האחת סוגיה משפטית, קרי: האם רשאית חברת ביטוח, ובמקרה זה, הנתבעת, לפטור עצמה מחבות על יסוד סעיף המתייחס לקבלת רשיונות והיתרים מאת הרשויות. והשנייה הינה סוגיה עובדתית, קרי: האם הוכח כי השריפה נגרמה בשל גריסת מיכלי תרסיס מלאים. תחילה יש צורך לברר האם היו בידי התובעות רשיונות והיתרים ברי תוקף, שכן אם התשובה לכך חיובית, אזי עומדת לפנינו שאלה של פרשנות פוליסת הביטוח, קרי: האם מספיק רשיון והיתרים ברי תוקף או שצריך גם לפעול בהתאם אליהם, כטענת הנתבעת, על מנת שיינתן כיסוי ביטוחי. אין חולק כי עובר לאירוע השריפה, בידי התובעות היו אישורים והיתרים מאת הרשויות ברי תוקף. מדוח הוועדה עולה, כי בידי המפעל מצויים רישיונות העסק הבאים: רשיון מיום 8.8.02, שמהותו פסולת רפואית- איסוף, פינוי ועיקור- תחנת מעבר לחומרים מסוכנים; רשיון עסק מיום 8.8.02, שמהותו אשפה ופסולת-איסופה, הובלתה ומיונה; רשיון עסק מיום 1.3.01, שמהותו שבעה רכבים להובלת פסדים (פגרים כהגדרתם בתקנות בריאות העם-טיפול בפסולת מוסדות רפואיים) ( עמוד 3 סעיף 1.1 לדו"ח הוועדה). נוסף על כך, למפעל היה היתר רעלים שחודש מדי שנה, היתר הרעלים האחרון הוצא ביום 30.3.08. למפעל היה רישיון עסק בתוקף, שלו הוספו ביום 11.4.07 תנאים של המשרד להגנת הסביבה מכוח סמכותו כנותן האישור. (עמוד 5 סעיף 2.1 לדו"ח הוועדה). לאור האמור הרי שיש לבחון את הפרשנות שיש ליתן לסעיף רישוי עסקים. אציין מיד כי אני מקבלת את פרשנות התובעות ביחס לסעיף זה, וכי פרשנותן היא הפרשנות הסבירה. כוונת הסעיף היא כי מדובר בעסק טעון רישוי, כאשר במסגרת דרישת הביטוח, על המבוטח להחזיק ולהציג לפי דרישת המבטח, את הרשיונות וההיתרים שניתנו לו כדין על ידי הרשויות המוסמכות. בכך מולאה דרישת הפוליסה. מצאתי כי סוכן הביטוח, מר אנדי פרי, הסביר מהי המשמעות המקובלת של סעיף רישוי עסקים (סעיף 5 לתצהירו). הוא הצהיר כי חברת הביטוח מעוניינת לדעת כי מדובר בעסק שנבדק על ידי הרשויות ושמורשה על ידן לעסוק בתחום עיסוקו. הוא הצהיר כי אם לחברת הביטוח תנאים מיוחדים החורגים מעבר לכך, הרי שהמבטחת דואגת לציין זאת במפורש בתנאי פוליסת הביטוח באופן ספציפי ובהבלטה מיוחדת. עוד הוא מצהיר כי הדרישה היחידה הרלוונטית שנדרשה על ידי חברת הביטוח בשל אופי הפעילות של המבוטחים, היתה לוודא קיומם של היתרים ורשיונות מאת הרשויות המוסמכות. הוא ציין, כי בפועל נמסרו לחברת הביטוח כל האישורים והרשיונות מאת הרשויות המוסמכות, וחברת הביטוח מצדה הסתפקה בהצגת אישורים אלה ובכך קוימה במלואה דרישת הביטוח (סעיף 9 לתצהירו). מצאתי כי גם התובעות מצדן הבינו את משמעות סעיף רישוי עסקים כך שעליהן להעביר במסגרת דרישות הביטוח את האישורים והרשיונות הרלוונטיים לתחום העיסוק של המפעל. (תצהירה של אתי שדה סעיפים 16-17). עוד מוסיפה גב' שדה בתצהירה, כי לא נאמר לתובעות כי חלים לגבי הפעילות שלהן תנאים מיוחדים. אני מקבלת את טענת התובעות, כי פרשנות הנתבעת, יוצרת אי וודאות ובלבול בטיפול בתביעות ביטוח, שכן כל פרשנות אחרת תעודד חברות ביטוח, גם בהעדר דרישה ספציפית בפוליסה לחפש במעשי ומחדלי המבוטחת, שמא יימצא סעיף שלא מולא מבין עשרות הסעיפים. אני מסכימה עם דברי התובעות כי אם כוונת הנתבעת, בסעיף רישוי עסקים, שבעת קרות מקרה הביטוח יבדוק המבטח, כחכמה לאחר מעשה, האם מילא או לא מילא המבוטח אחר כל הסעיפים הכלולים בכל אחד מהרישיונות וההיתרים שניתנו לו הרי שזוהי פרשנות בלתי סבירה המאפשרת לנתבעת בחסות תנאי כללי להתנער מחבותה כחכמה שלאחר מעשה. במקרה הנדון על אף סקר הסיכונים שערכה הנתבעת ביום 26.5.03 וביום 3.8.03 ועל אף המכתב שנשלח לתובעות ביום 26.11.03 בעקבות סקר הסיכונים (עמ' 4 לסיכומי הנתבעת, סעיף 6 לתצהירה של הגב' ניבה נואמה), הנתבעת לא הפסיקה לבטח את התובעות, והתובעות המשיכו לשלם את פרמיות הביטוח. מעדותו של מר אנדי פרי, עולה, כי כסוכן הביטוח הוא היה צריך להביא אישורים מאת התובעות כי הן עמדו בדרישות בהתאם להמלצותיו של הסוקר. כשנשאל מר פרי על ידי בית המשפט, מה קורה אם לא היה מביא את האישורים הנ"ל, השיב כי חברת הביטוח יכולה לתת התראה של 30 יום לביטול הביטוח או שהיא תוותר על הדרישות. עוד הוסיף העד כי "כל זמן שיש ביטוח כלומר היא ויתרה". (פרוטוקול מיום 30.5.11 עמוד 76 שורות 35-44; עמוד 77 שורות 3-7). אני סבורה, כי אין לקבל מצב בו התובעות משלמות פרמיות במשך שנים ורק לאחר קרות מקרה הביטוח יוודע להן כי הן אינן מבוטחות. כך נאמר בע"א 1228/08 מולרם מערכות שינוי והרמה נ' ביטוח חקלאי אגודה שיתופית בע"מ [פורסם במאגרים הממוחשבים, (28.6.11)]: "בכלליות אומר, חברת ביטוח גובה פרמיה בעבור הפוליסה. הגישה השיפוטית הבסיסית צריכה להיות כי במקום של ספק בחלות הפוליסה יפעל הדבר לטובת המבוטח, שכן אין להלום כגישה משפטית-ערכית כי הפרמיה תיגבה בזריזות, ואילו בבוא עת תשלום ייגררו הרגליים; ולא יהא זה כאותו יהודי בעיירת אבי ע"ה ברוסיה שהיה מורגל לומר (ביידיש), "כשאני אומר שאני לוקח-אני לוקח; כשאני אומר שאני נותן-אני אומר". לאור כל האמור, אני מקבלת את טענת התובעות כי הדרישה לפעול על פי ההיתרים והרשינות אינה מהווה תנאי מוקדם. נוסף על כך, אם אכן מדובר בתנאי מוקדם כטענת הנתבעת, לא ברור מדוע הנתבעת המשיכה לגבות כל השנים את פרמיות הביטוח ולא השיבה אותן ולא ביטלה את הפוליסה שעה שראתה בעקבות סקרי הסיכונים, שערכה כי לתפיסתה "התנאי לא מקויים". המקום היחיד שניתן לומר כי הוא מהווה תנאי ספציפי ל"הקלה בסיכון" (סעיף 21 לחוק הביטוח) הינו בעמ' 3 לפוליסת "מטריה בתי מלאכה", שם אכן ישנם מספר תנאים ספציפים כגון "תנאי מוקדם לכיסוי אש": שימוש במטף אבקה אוטומטי בחדר החשמל, מטפים אוטומטים במפעל, מטפים ידניים, גלגלונים, מערכת לגילוי אש עשן, התקנת יחידת כיבוי אש אוטומטי בלוח החשמל וכו'; "תנאי מוקדם לכיסוי סיכוני פריצה" (עמ' 4 לפוליסת "מטריה בתי מלאכה"); אך מעבר לכך לא נמצאה דרישה ספציפית להגנה מפני אש או לאופן תפעול מכונת הגריסה או במכלי תרסיס. מכאן שסעיף רישוי עסקים אינו מהווה תנאי ספציפי להקלת סיכון המבטח. באשר לטענה החלופית של הנתבעת כי התנהגותן של התובעות מהווה החמרה בסיכון הגוררת העדר כיסוי ביטוחי אציין תחילה כי החמרת הסיכון מוגדרת בסעיף 17(א) לחוק הביטוח כ"שינוי מהותי" שחל באחד העניינים המפורטים בסעיף 17(ב) לחוק הביטוח: (1) "שינוי בעניין מהותי ששאלה עליו הוצגה למבוטח לפני כריתת החוזה שחל אחרי שניתנה תשובה לאותה שאלה"; (2): " שינוי שחל אחרי מסירת הפוליסה למבוטח, בנושא שצויין בה במפורש כעניין מהותי"; (3): כ"דבר המגלה שתשובה לשאלה בעניין מהותי היתה לא נכונה ויש בכך כדי להחמיר את סיכון המבטח החמרה של ממש". לא מצאתי כי התנהגותן של התובעות מהווה "החמרה בסיכון". הנתבעת מגדירה בפוליסת הביטוח מהו "שינוי מהותי" המחייב מסירת הודעה, היא קובעת בסעיף רישוי עסקים כי שינוי מהותי הינו מקרים בהם פג רשיון או היתר או קבלת דו"ח על פי ביקורת מרשות הכבאות, אך כאמור רשיון או היתר לא נשלל עובר למקרה הביטוח וכן לא התקבל דו"ח ביקורת כאמור. נוסף על כך, אמנם מר אנדי כהן השיב לנתבעת כי סעיף 1 בסקר הסיכונים "מבוצע תחת הקפדה מוגזמת של הרשויות" (עמוד 5 לסיכומי הנתבעת; נספח ה' לבקשת הרשות להתגונן) אך לא מצאתי כי הפרות כלשהן מצד התובעות מהוות הפרות בוטות ביודעין של הוראות הרשויות, שיהיה בהן כדי להחמיר את הסיכון, אלא ככל שהיו הפרות הן היו הפרות טכניות כפי שצויין בדו"ח הוועדה (עמ' 7 סעיף 2.3. לדו"ח הוועדה). לאור כל האמור, אני קובעת כי סעיף רישוי עסקים אינו מהווה תנאי מוקדם וכי התנהגות התובעות לא עולה לכדי "החמרה בסיכון". באשר לסוגייה העובדתית, הנתבעת טענה שתהליכי העבודה במפעל לגבי מכלי התרסיס לא היו תקינים. לגבי אופן תהליכי עבודה במפעל העידו, סמנכ"ל המפעל מר ניר שמואלי, עובדי המפעל מר עיסווי סלים, ומר עומר אלעיסווי. מצאתי כי הוכח שנוהל הטיפול במכלי התרסיס היה תקין, והוכח כי ביום האירוע בוצע טיפול של מכלי תרסיס בהתאם לנוהל העבודה במפעל של ריקון וגריסת מכלי תרסיס ריקים. לא מצאתי כי הונחה תשתית עובדתית, לכך שהמפעל גרס מכלי תרסיס מלאים בין בכלל ובין ביום האירוע. על מנת שחברת ביטוח תוכל לבקש פטור מחבותה עליה להוכיח קשר סיבתי בין טענת הדחייה לבין האירוע זאת בהתאם לסעיפים 18,19,21 במשולב לחוק הביטוח. קשר סיבתי זה לא הוכח. חוות הדעת של מר אלי היינה, מומחה השריפות מטעם הנתבעת ( להלן: "חוות הדעת") מסתמכת על חקירות ובדיקות שערך היינה במפעל וכן תוך התייחסות לדו"ח חוקרי מכבי האש. היינה הגיע למפעל ביום 22.9.08, יום לאחר אירוע השריפה וכן ביקר פעם נוספת ביום 6.1.09. בחוות דעתו מצוין כי לא נמצאו ממצאים וראיות היכולים לתמוך במסקנה אליה הגיעו חוקרי שירותי כבאות פתח תקווה ובעיקר עקב קיום תעלת ניקוז סביב המגרסה שכלל לא ניזוקה. עוד נכתב בחוות הדעת, כי אין באפשרות המומחה לקבוע בוודאות את התרחיש שהביא לפיצוץ ולנזקים הקשים ( עמוד 1-2 לחוות הדעת). עוד נאמר בחוות הדעת, כי ניתן להבחין שאזור המגרסות מוקף תעלת ניקוז, ומאחר שגזים דליקים במרביתם כבדים מהאוויר, הרי שבדליפות מהסוג המתואר בדו"ח כיבוי האש, חלק גדול מדליפת הגז היה מגיע אל תעלת הניקוז וגורם לבעירה בתוך התעלה כבר בשלב הראשון של האירוע, אך מתוך עדויות שנמסרו לו הרי שתעלה זו כלל לא בערה (עמוד 11 לחוות הדעת). עוד נכתב כי בתוך התעלה לא נמצאו סימני שריפה במהלך וגם לא לאחר השריפה ובכך קיים ספק באשר לסיבת השריפה כפי שהוגדרה בדו"ח כיבוי האש (עמ' 12 לחוות הדעת). שיפועי רצפת החצר ושיפועי התעלה נבדקו על ידי היינה באמצעות התזת מים ונקבע על ידו כי אין ספק שהשיפועים מכוונים כולם אל עבר תעלת הניקוז ובור האיסוף (עמוד 12 לחוות הדעת). לחוות הדעת צורף סרטון המלמד על שיפועי מפלס החצר. סרט זה הוגש לבית המשפט. ביום 6.2.11 הוגשה בקשה מטעם הנתבעת להוספת ראיות. ביום 22.3.11 התרתי את הגשת תצהירו של היינה מטעם הנתבעת. בתצהירו היינה מוסיף על חוות הדעת ומציין, כי על אף בקשתו לא התאפשר לו להיפגש עם עובדי התובעות, כדי לשמוע מהם את גרסאותיהם לאירוע השריפה, כמו כן באותו מועד טרם נעשה דו"ח מכבי האש (סעיף 3 לתצהיר). היינה ציין, כי רק במהלך חודש דצמבר קיבל לידיו את דו"ח כיבוי האש בלא התרשים המצורף לו, ובלא העדויות שנאספו על ידי מכבי האש (סעיף 4 לתצהיר). היינה מציין כי ביקר במפעל כשלושה חודשים לאחר האירוע, כשבתקופה זו היה המפעל בשלבי שיפוץ. בתעלות הניקוז שבחן בביקור זה לא נמצאו סימני דליקה, כיוון שהתעלות שופצו בזמן שחלף מאז הדליקה ועד לביקורו. מאחר שלא בדק את התעלות בביקור הראשון ציין כי אין ביכולותו לדעת אם היו סימני אש בתעלות ובבור הניקוז בסמוך לאחר הדליקה (סעיף 6 לתצהיר). אציין כבר עתה, כי הנימוקים שהביאו את היינה לסטות מחוות דעתו התבררו בבית המשפט כנימוקים שאין בהם ממש ועל כן אין בהם כדי לשנות ממסקנות חוות הדעת. לא הוכח לפני כי התובעות לא שיתפו פעולה, כפי שנטען על ידי היינה. מעדותו של השמאי, מר טלמן, עולה, כי לא היה ידוע לו על חוסר שיתוף פעולה מצד התובעות ולא היה ידוע לו כי הייתה פניה אליו בעניין זה מצד האנשים שחקרו את התיק (ראה פרוטוקול מיום 30.5.11 עמוד 8 שורות 32-36). כשנשאל היינה בעניין זה, השיב בשלילה, לשאלה האם פנה לנתבעת והודיע לה כי הוא סובל מחוסר שיתוף פעולה (פרוטוקול מיום 15.6.11 עמוד 23 שורות 27-30). כשנשאל אם פנה לשמאי מטעם הנתבעת והודיע לו על חוסר שיתוף פעולה, השיב היינה, כי דיווח בעל פה לשמאי, יגאל טלמן ( פרוטוקול מיום 15.6.11 עמוד 23 שורות 31-34; עמוד 24 שורות 3-5). אך כשהיינה התבקש לענות לשאלה מדוע לא ציין בדו"ח החקירה כי היה חוסר שיתוף פעולה מצד התובעות השיב כי "הוא לא כתב זאת בדוח החקירה" (פרוטוקול מיום 15.6.11 עמוד 24 שורות 24-28). אני סבורה כי אילו אכן היה מדובר בחוסר שיתוף פעולה ממשי אז סביר שמר טלמן היה זוכר את פנייתו של היינה אליו. מה גם שהייתי מצפה שמר היינה, כשמאי מנוסה, ייתן לכך ביטוי כלשהו בחוות דעתו. בעניין הטענה בתצהיר, שהתעלות שופצו ונוקו בחלוף הזמן שחלף מאז הדליקה ועד לביקורו (סעיף 6 לתצהיר). טענה זו נסתרה על ידי עדותו של השמאי טלמן ( פרוטוקול מיום 30.5.11 עמוד 9 שורות 2-6) שהעיד כי לא ידוע לו שנעשו עבודות שיפוץ או ניקוי בתעלות הניקוז. תצהירו של היינה נסתר גם על ידי עדותו של סמנכ"ל המפעל, ניר שמואלי, שציין בתצהיר המשלים שלא בוצעה כל עבודה של שיפוץ או ניקוי או שינוי של תעלות הניקוז או האזור שמסביב לתעלות (סעיף 15לתצהירו של ניר שמואלי). מעדותו של היינה עולה כי לא היתה לו כל ידיעה על שיפוץ כלשהו וזאת בניגוד לנטען על ידו בתצהיר שמסר. לטענתו מאחר שלא בדק את התעלות בעת ביקורו הראשון אין ביכולתו לדעת אם היו סימני אש בבור הניקוז סמוך לאחר הדליקה (פרוטוקול מיום 15.6.11 עמוד 26 שורות 31-34; עמוד 27 שורות 8-17; 28-32). היינה מציין בתצהירו כי דו"ח מכבי האש שהיה לפניו היה בלא התרשים המצורף לו, ובלא העדויות שנאספו על ידי מכבי האש ושלא ידע על קיומן ( סעיף 4 לתצהירו של היינה). בעדותו בבית המשפט מעיד היינה כי ידע על קיום עדותו של עומר אלעסויי, אך זו לא עמדה בפניו (פרוטוקול מיום 15.6.11 עמוד 22 שורות 19-28; 32-34; 40-45). הנתבעת טוענת כי אין מחלוקת שכאשר היינה כתב את חוות דעתו היה בידיו דו"ח מכבי אש בלבד בלא עדויות העובדים והתרשים. לטענתה, העד בן שושן העיד כי הוא עצמו נתן להיינה את דו"ח מכבי האש בלא הצרופות (עמ' 20 לסיכומי הנתבעת). אכן בעדותו של בן שושן הוא מעיד כי לא מסר את הצרופות, קרי: את עדויות העובדים (פרוטוקול מיום 30.5.11 עמוד 95 שורות 35-38; 43-44; עמוד 96 שורות 28-29). הנתבעת טוענת כי היינה לא מצא ראיות השוללות או תומכות בחוות דעת מכבי האש ולמעשה אינו מסוגל להסביר כיצד פרצה השריפה מאחר שלא היו בידיו כל הנתונים עת בדק את המפעל בסמוך לאחריה (עמוד 22 לסיכומי הנתבעת). טיעון זה אינו מקובל עלי. בחוות דעתו היינה מציין במפורש כי לא מצא ממצאים וראיות היכולות לתמוך במסקנה אליה הגיעו חוקרי שירותי מכבי האש (עמוד 14 סעיף 4.2 לחוות דעתו). אני סבורה כי אין בתצהירו של היינה כדי לשנות מהמסקנות אליהן הגיע בחוות דעתו. עוד אציין כי אני מקבלת את טענות התובעות ביחס למשקל המועט שיש ליתן לדו"ח מכבי האש, מהטעם כי הדו"ח מבוסס בעיקרו על פרשנות מוטעית ועל עדות שלא נגבתה כהלכה. דו"ח חקירת מכבי האש כולל שלושה עמודים המתייחסים לתיאור מקום השריפה, תהליכי עבודה, פעולות כיבוי, עובדות וממצאים, ניתוח והסקת מסקנות. בסעיף 5 לדו"ח מכבי האש מצויין כי "בהסתמך על עדותו של הפועל עומר אלעסווי איסמעיל בסמוך לפרוץ השריפה הכניסו אירסולים שלמים של "סנו" למכונת הגריסה". בעדותו של החוקר רונן מאור, הוא ציין כי ביקר במפעל שלוש פעמים (פרוטוקול מיום 15.6.11 עמוד 39 שורות 41-45). לטענת החוקר כשהגיע יום למחרת האירוע למפעל שוחח עם מישהו מנציגי המפעל אך למעשה זו היתה שיחה כללית ועל כן לא ערך תרשומת בעניין (פרוטוקול מיום 15.6.11 עמוד 43 שורות 36-41). בדוח החקירה בעמוד הראשון ישנו תיאור של תהליכי העבודה במפעל, אך מדובר בתיאור כללי. כשנשאל החוקר האם ישנו תיאור של תהליך הטיפול במכלי תרסיס במפעל השיב "שהדבר לא כתוב" (פרוטוקול מיום 15.6.11 עמוד 45 שורות 42-48). כשנשאל ממי קיבל את הפרטים בדבר תהליך העבודה במפעל בכל מה שקשור לאירוסולים השיב "מהעדות שגביתי" (פרוטוקול מיום 15.6.11 עמוד 46 שורות 9-11). עוד השיב כי ידע גם לפני העדות על נוהל הטיפול באירוסולים שכן הם "יודעים איך מטפלים באירוסולים" (פרוטוקול מיום 15.6.11 עמוד 46 שורות 14-15). החוקר הסביר עוד, כי ידע שיש שני אנשים מאושפזים שנפצעו בשריפה ושהם מקור ראשון שניתן לגבות מהם עדות לגבי השריפה. וכשנשאל האם ידע שיש שישה אנשים נוספים, והאם ביקש לקבל פרטים של העובדים הנוספים השיב "שלא" (פרוטוקול מיום 15.6.11 עמוד 47 שורות 45-48; עמוד 48 שורות 1-6). כשנשאל אם נראה לו שחשוב לקבל את כל העדויות של האנשים שהיו נוכחים בזמן האירוע השיב "זה חשוב אבל בשביל החקירה הזו הספיקו לו שתי העדויות" (פרוטוקול מיום 15.6.11 עמוד 48 שורות 7-9). לטענת החוקר לא בכל חקירה צריך להעלות תרחישים. בחקירות שבהן הוא מגיע למסקנה ודאית שהוא יודע מה גרם לשריפה הוא לא מבצע תרחישים. "היה לי תרחיש מספיק יציב במסקנות שלי ובעדויות שלי" (פרוט' מיום 15.6.11 עמוד 53 שורות 4-23; שורה 29). כשנשאל החוקר אם בדק את תעלות הניקוז שמקיפות את המגרסה השיב כי "לא היה מה לבדוק שם" (פרוטוקול מיום 15.6.11 עמוד 56 שורות 20-23). כשנשאל בשנית האם בדק את התעלות השיב כי "זה חלק מהבדיקה הכללית שלי" (פרוטוקול מיום 15.6.11 עמוד 56 שורות 24-35) וכשנשאל היכן מופיע בדו"ח שבדק את התעלות השיב שזה לא מופיע בדוח (שם, עמוד 56 שורות 35-37). כשנשאל האם ניסה לברר עם מישהו שמדובר באירוסולים מלאים להבדיל משלמים השיב כי לא בירר עם אף אחד (שם, עמוד 59 שורות 11-13). כאמור דו"ח כיבוי האש מבוסס על עדותו של הפועל עומר אלעסווי איסמעיל (עמ' 2 סעיף 5 לדו"ח כיבוי האש). כשנשאל אלעסווי, אם איש מכבי האש רשם את העדות שלו השיב שכן. כשנשאל באיזה מצב היה בעת שנחקר השיב כי "הייתי הכל תחבושות". (פרוטוקול מיום 12.7.11 עמוד 110 שורות 19-20; שורות 25-27). במהלך העדות בבית המשפט שאלתי את העד אם הוא מבין את העברית שלי או שהוא צריך שיתרגמו לו והעד השיב שיתרגמו לו קצת (שם, עמוד 111 שורות 13-14) ועל כן מהלך הדיון תורגם לו לשפה הערבית באמצעות בן דודו. עוד עולה מעדותו כי ביום האירוע אלעסווי לא עבד במפעל, אלא עבד בחוץ כעוזר נהג והיה מחוץ למפעל כל היום והגיע למפעל בסביבות השעה 18:30 ( שם, עמוד 112 שורה 26; עמוד 113 שורות 13-17). עוד השיב כי הוא "שמע את העובדים מדברים על זה שהם שמו אורסולים בגלל זה הוא אמר למכבי האש מה ששמע..." (שם, עמוד 113 שורות 30-32). כשהעד אלעסווי נשאל על ידי בית המשפט האם החוקר הקריא לו את מה שהוא רשם, השיב העד כי הוא לא זוכר. וכשנשאל על ידי בית המשפט, באיזה שפה דיבר איתו החוקר השיב בעברית. (שם, עמוד 114 שורת 19-23). כשנשאל אם יכול היה לחתום על העדות בגלל הכוויות שהיו לו בידיים, השיב ש"הוא היה פצוע ולא יכול לחתום ולדבר בקושי". (שם, עמוד 114 שורות 27-29). לאור כל האמור, אני סבורה שיש לקבל את טענת התובעות ביחס לדו"ח מכבי האש. ניכר כי הדו"ח מתבסס בעיקר על עדות שלא נגבתה כהלכה, שכן לא ברור האם העד הבין באמת את תוכן ההודעה שנגבתה ממנו הן בשל מצבו הרפואי בזמן גביית העדות, הן בשל העברית שאינה שגורה בפיו, והן כאשר לא ראה מה נרשם ובודאי שלא חתם על עדותו. עוד עלה ספק במהלך המשפט האם החוקר בעת הכנת חוות דעתו עמד על משמעותם של אירסולים מלאים לעומת אירסולים שלמים. החוקר ציין כי דיבר עם אנשי המפעל בשיחות אגביות וכי לא היה זקוק לעדויות נוספות מלבד העדויות שגבה. נראה כי התבססות על עדותו של אלעסווי, שכאמור נסיבות מסירת גרסתו מעוררות ספק בגרסה שנרשמה, נזדקקה לכל הפחות, לאימות נוסף עם עדויות של אחרים, דבר אשר לא נעשה על ידי החוקרים. מכאן אני מקבלת את טענת התובעות כי מסקנת החוקרים מסתמכת על עדות אחת בלבד, שלא הובנה כראוי זאת למול העדויות האחרות, ומכאן שישנו קושי להסתמך על דו"ח כיבוי האש. מצאתי כי יש מקום לקבל את טענת התובעות ביחס לאופן הטיפול במכלי האירוסולים ולגבי סיבת הדליקה, זאת לאחר ששמעתי את עדי התובעות ועיינתי בחוות דעתו של המומחה גרסיאני ומצאתי כי הם מהימנים עלי. טענת הנתבעת כי השריפה פרצה כתוצאה מגריסת אירסולים מושתת בעיקר על הודעתו של אלעסווי, עדות שכבר הבעתי את עמדתי ביחס אליה. על פי עדותם של האנשים שעבדו במפעל האש פרצה באזור חדר המנוחה שם היה המוקד היחיד ורק בשלב מאוחר יותר האש התפשטה לכיוון המגרסה, כך מעיד מר עיסווי סלים, שהיה נוכח באירוע. מר עיסווי סלים הגיש תצהיר וכן נחקר עליו ביום 30.5.12. סלים הצהיר כי בבוקר יום האירוע, בשעה 9:00 לערך, החל בניקוב מיכלי אירסול שהובאו על ידו באותו בוקר ממפעל סנו בהוד השרון. עוד הצהיר כי ניקוב האירוסולים נעשה באמצעות מכשיר יעודי שהיה מצוי בחצר המפעל ופעולה זו נמשכה עד השעה 14:00( סעיף 3 לתצהירו). עוד ציין כי הנוזלים שיצאו מתוך האירוסולים בזמן פעולת הניקוב נאגרו בחבית ייעודית. (סעיף 4 לתצהירו). בסביבות השעה 16:00 ועד השעה 17:00 לערך הפעיל את המגרסה. (סעיף 5 לתצהירו). בסביבות השעה 18:00 סיים את את עבודות הניקיון בחצר המפעל ולקראת 18:00 החלה התארגנות הפועלים לארוחת שבירת צום הרמאדן (סעיף 6 לתצהירו). בסמוך ל-19:45 19:00 כשעשה דרכו אל מחוץ לחצר המפעל כאשר הגיע בסמוך למפעל הסולר ופניו מופנות אל שער היציאה שמע קול רעש עמום מכיוון המטבחון וחדר המנוחה של עובדים (סעיף 7 לתצהירו). בדרכו ממיכל הסולר ועד שהגיע בסמוך לשולחן האוכל לא נתקל בסימני אש, הדרך היתה פנויה (סעיף 9 לתצהירו). כשהגיע לאזור השולחן ראה אש דולקת באזור המטבחון, כאשר לא היו במקום אנשים (סעיף 10 לתצהירו). בשלב זה הלך להביא מטף כיבוי אש כשלעזרתו הגיע אדם נוסף. (סעיף 11 לתצהירו). עוד הצהיר כי "נכון לרגע עזיבתי את חצר המפעל אזור המאצרות, הצד הצפוני של אזור התפעול ואזור המגרסות היה נקי מאש, האש הוגבלה למקומות המפורטים בסעיף הקודם לעיל" (סעיף 13 לתצהירו). בבית המשפט העיד סלים, כי "מכלים בלי ראש" הם מכלים ריקים. "אין לו חומר בפנים". (שם, עמוד 82 שורות 15-16; 31-32) וכשנשאל אם יש ראש זה אירסול מלא? השיב שכן ( שם, עמוד 85 שורות 33-34). הנתבעת לא שאלה את העד על תיאור התפשטות האש. הנתבעת בסיכומיה (עמוד 27 לסיכומים) טענה כי נמצאו מספר סתירות בעדותו של סלים. הסתירות לטענתה הן לגבי מועד הפעלת המגרסה והדרכה בעניין נהלי עבודה. לא מצאתי כי מדובר בסתירות מהותיות, אלא יותר כאי התאמה הנובעת מחלוף הזמן, לא התרשמתי כטענת הנתבעת כי מדובר בעד המונע לתת את עדות אינטרס מתוך כוונה לסייע לתובעת במשפט. גם העד עומר אלעיסווי מסביר את התהליך של אופן העבודה באופן כללי (פרוטוקול מיום 12.7.11 עמוד 108 שורות 7-26; עמוד 114 שורות 30-38). התואם לתיאוריו של עיסווי סלים, גם לעניין ההסבר כי ישנם מכלים שמגיעים למפעל שיש בהם חור, כשאת אלה הוא בודק שהם אכן ריקים ואם הם ריקים "אז הם לא עושים", כלומר לא עוברים במיכל הניקוב אלא שמים במגרסה (חשוב להדגיש, כפי שכבר צויין, שסלים, להבדיל מאלעיסווי, עבד באותו יום בניקוב האירוסולים). העדויות הנ"ל מתיישבות אף עם חוות דעתו של מומחה התובעות, מר גרסיאני, שמגיע למסקנה בחוות דעתו כי החקירה שבוצעה על ידי חוקרי מכבי אש לוקה בחוסר בדיקה מעמיקה (עמוד 59 סעיף 22 א' לחוות דעתו). לצורך הוכחת טענותיו ביצע גרסיאני שני ניסויים, האחד גריסת מכלי אירסולים לא מנוקבים ומלאים בחומר והשני הזרמת מים בתעלות הניקוז (עמוד 49 סעיף 9-12 לחוות דעתו). גריסאני קובע כי גם בהנחה שהניתוח בדוח מכבי האש נכון, ואכן נוצרו גזים במגרסה אלה היו לכל היותר יוצרים תערובת נפיצה ברדיוס של 5 מטרים מהמגרסה, וכי ככל שמתרחקים מהמגרסה הגזים מתערבבים עם האוויר וריכוזם הופך דליל (עמוד 48 סעיף ט' 1-2 לחוות דעתו) עוד קובע גרסיאני כי על פי העדויות שנגבו והתמונות שצילם היינה, באזור המגרסה כלל לא היה פיצוץ אש, והאש התפתחה בשלב מאוחר יותר (עמוד 48 סעיף ט' 3 לחוות דעתו). עוד קובע גרסיאני כי הגזים הנוצרים מהאירוסולים הינם גזים הכבדים מהאוויר. לפיכך, אילו היו נוצרים גזים במגרסה הם היו שוקעים למטה ונכנסים לתעלות הניקוז הפתוחות והיו זורמים עם כיוון השיפוע של התעלות ומכאן שבתעלות היו צריכים להיות סימני שריפה (עמוד 48 סעיף 4 ; עמוד 49 סעיף 5 לחוות דעתו). גם היינה וגם גרסיאני בדקו/ ערכו ניסוי בתעלות הניקוז ומצאו כי אין סיכוי שהגזים היו מגיעים לשולחן האוכל מבלי שהיו סימני שריפה בתעלות (עמוד 49 סעיף 11-12 לחוות דעתו). באשר לטענת הנתבעת כי התעלות שופצו ונוקו (עמוד 22 לסיכומי הנתבעת), הרי גרסיאני מתייחס לכך וסבור שניתן לראות סימני בערה בתעלות גם לאחר חודשים רבים (פרוטוקול מיום 30.5.11 עמוד 69 שורות 25-30). גרסיאני מסיק לגבי מוקד תחילת הדליקה, לא רק מעדויותיהם של העדים שהיו באירוע, אלא אף מהתמונות שצולמו על ידי היינה בסמוך לקרות האירוע (עמוד 55 סעיף 21 ג לחוות דעתו). הנתבעת טוענת כי קיימות סתירות רבות בעדותו של גרסיאני (עמוד 29 לסיכומי הנתבעת). לא מצאתי כי מדובר בסתירות מהותיות, אשר יש בהן לפגוע באמינותו של העד. לטענת הנתבעת, גרסיאני ביקר במפעל רק כמה חודשים לאחר השריפה (עמוד 22 לסיכומי הנתבעת; פרוטוקול מיום 30.5.11 עמוד 58 שורות 10-13; שורה 25) ועל כן לא יכול היה לראות אף ממצא מהשריפה. לטענתה גרסיאני הודה, שאם חוות הדעת ניתנת זמן רב לאחר הדליקה היא פחות מדוייקת מחוות דעת שניתנת בסמוך לקרות האירוע (עמ' 23 לסיכומי הנתבעת). יחד עם זאת, אני מקבלת את הסברו של גרסיאני כי בטון שנשרף נשארים בו סימני בערה. גרסיאני מציין כי ניתן לראות סימנים על בטון גם שנתיים שלוש אחרי, אלא אם עושים מחדש את כל התעלות (פרוטוקול מיום 30.5.11 עמוד 69 שורות 25-30). גם אם ישנם אי אלו "סדקים" בחוות דעתו של גרסיאני עליהם מצביעה הנתבעת (23-25 לסיכומי הנתבעת) אין הם מהותיים במיוחד לנוכח מצרף עדויות עדי התובעות וחוות דעתו של היינה. בהתייחס לדו"ח הוועדה, אכן כפי שטוענות התובעות, מדו"ח הוועדה עולה כי הוועדה ביררה את נסיבות אירוע השריפה על ידי אימוץ של מסקנות רשות הכיבוי המהווה מבחינתה הסמכות המקצועית לחקרית אירוע אש (עמוד 3 סעיף 2.2 לדו"ח הוועדה) ומשעה שלא קיבלתי את מסקנות דוח כיבוי האש אזי איני מוצאת ליתן משקל לדוח הוועדה בעניין זה. בדוח הוועדה הועלו טענות ביחס להתנהלות המפעל בשנים שקדמו לאירוע השריפה. מדוח הוועדה נמצא, כי "עולה תמונה של מפעל בעייתי" (עמוד 5 סעיף 2.3 לדו"ח הוועדה). נמצא כי במשך השנים אותרו ליקויים רבים בנושאי שפכים ואחסון חומרים מסוכנים. עוד נכתב כי רשויות כיבוי האש הוזעקו בשנים האחרונות לשני אירועים. אירועים אלה נגרמו בשל התנהגות לא מקצועית של אנשי המפעל וכן נמצאו ליקויי בטיחות (עמוד 5 סעיף 2.3 ג'-ד' לדו"ח הוועדה). יחד עם זאת, צויין כי המפעל נתפס בדרך כלל על עבירות טכניות שקשה לגזור מהם תביעה משפטית ואינן מאפשרות לסגור את המפעל זאת משום שברשלנות מסוג זה לא נמצא עדין זיהום סביבתי או סיכון ממשי לחיי אדם והגשת תביעה כנגד המפעל יכולה להתפרש על ידי בתי המשפט כתביעה קנטרנית (עמוד 5 לקראת סוף סעיף 2.3 לדו"ח הוועדה). עיינתי גם בחוות דעתו של מנכ"ל המשרד להגנת הסביבה, מר שמואל הרשקוביץ שציין כי המדד החשוב הקובע לצורך רמת ניהולו של המפעל הינו אופי הסנקציות שכאמור היו מינוריות ולא הגיעו לכדי סגירת המפעל. אציין עוד, כי לאור המשקל שנתתי לדו"ח הוועדה, לא מצאתי מקום להידרש לטענת התובעות בעניין ניגוד עניינים הקיים לטענתה בין חברי הוועדה. להלן אבחן את טענת התובעות כי טענת הנתבעת בעניין רשלנות רבתי היא טענה שהיה על הנתבעת להעלות בהזדמנות הראשונה וכי היא מהווה הרחבת חזית אסורה. כפי שנאמר בפסיקה, הנחיות המפקח על הביטוח (הנחיות מיום 9.12.98 ומיום 29.5.02) נועדו לשמור על בירור ראוי של תביעות המבוטחים ולאזן את חוסר השוויון שבין מבוטח למבטח מבחינת הידע והמשאבים. הבאת כלל נימוקי הדחייה לידיעת המבוטח הינה חלק מחובת תום הלב המוטלות על חברות הביטוח. על פי הפסיקה קיימים מקרים חריגים בהם לא יחולו הנחיות המפקח על הביטוח: כאשר נודע למבטח על נימוק שאותו הוא מבקש להוסיף רק לאחר הדחייה המקורית, ולא יכול היה לדעת אודותיו קודם; כאשר הפעלת הסנקציה תרחיב את מסגרת הכיסוי הביטוחי גם על סיכונים שמלכתחילה אינם מבוטחים על פי הפוליסה. [ראו בעניין זה ( בש"א (חי') 12838/02 הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ נ' גידולי שדה נטופה אגודה שיתופית חקלאית בע"מ, (פורסם במאגרים הממוחשבים (15.12.02)]. למעשה, הפסיקה מוצאת לאמץ את הנחיות המפקח על הביטוח כשלהן מתווספים החריגים שצויינו לעיל. נוסף על כך, אין הדבר שולל את הפעלת שיקול הדעת של בית המשפט, מאחר שאין מדובר בדבר חיקוק. עם זאת מדיניות משפטית ראויה היא כזו אשר נותנת להנחיות הללו את מלוא התוקף. ראו בעניין זה בברע"א 10641/05 הפניקס הישראלי נ' אסולין [פורסם במאגרים הממוחשבים, (4.5.06)]: "הוראות צרכניות מובהקות, שנקודת המוצא שלהן היא כי מערכת היחסים בין חברות הביטוח לבין המבוטחים מאופיינת בהעדר שוויון מובנה, יחסי כוחות בלתי שקולים ופערי מידע לטובת חברות הביטוח...מגמתו הברורה של החוק היא לשמור על המבוטח מפני כוחו של המבטח ולאזן את חוסר השוויון ביניהם". לעניין הנחיות המפקח בעניין מתן תשובה למבוטח בעניין תביעתו לתגמולי ביטוח נקבע כי הן "משקפות את המדיניות המשפטית שהוצגה לעיל בדבר הגנה על המבוטחים וצמצום אי השוויון בינם לבין המבטחות...הנחיות אלה משתלבות היטב במגמה של הרחבת חובת הגילוי של המבטח כלפי המבוטח, כחלק מחובת תום הלב המוטלת על המבטח...הנחיות המפקח לא קבעו חובה חדשה, כי אם העלו על הכתב אחד ההיבטים והנגזרות של חובת תום הלב". בתיק זה, הנתבעת לא העלתה טענה של רשלנות רבתי במכתב הדחייה, טענה זו גם לא נטענה בבקשת הרשות להתגונן שמהווה כתב הגנה. יחד עם זאת הטענה הועלתה בכתב התביעה שכנגד שהגישו הנתבעות (סעיף ו' 32.2 לכתב התביעה שכנגד). הנתבעת טוענת, כי מכתב הדחייה הינו בהתאם להוראות המפקח על הביטוח וכי הוראות המפקח על הביטוח אינן מחייבות שימוש בכותרת משפטית אלא פירוט הנסיבות והסיבות לדחיית הכיסוי הביטוחי. עיינתי בטענות הצדדים בעניין זה ואני סבורה שאין לאפשר לנתבעת לעלות טענה של רשלנות רבתי שעה שלא עשתה כן בהזדמנות הראשונה (במכתב הדחייה ובבקשת הרשות להתגונן). נוסף על כך העלאת טענת רשלנות רבתי מהווה גם הרחבת חזית אסורה, שכן היא לא נטענה בבקשת הרשות להתגונן. "האיסור "להרחיב חזית" עיקרו בכך שבעל דין אינו רשאי לחרוג מגדר המחלוקת, כפי שהוצבה בכתבי הטענות, אלא אם כן נענה בית המשפט לבקשתו לתקן את כתבי טענותיו, או אם הצד שכנגד נתן לכך את הסכמתו, במפורש או מכללא (ע"א 759/76 צביה, רמי ומשה פז נ' יצחק נוימן, פ"ד לא(2) 169; ע"א 3199/93 יוסף קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ ואח', פ"ד מט(2) 843; א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שביעית- תשס"ג) 97-78)." ראו עא 6799/02 יולזרי משולם נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ-סניף בורסת היהלומים [פורסם במאגרים הממוחשבים, (17.12.03)]. למעלה מן הצורך אבחן את טענת הרשלנות לגופה. אני מקבלת את טענת התובעות כי פוליסת ביטוח במהותה חייבת לכסות את רשלנות המבוטח, שכן התרשלות המבוטח היא בגדר סיכון צפוי ואף אינהרנטי לצפיות הסבירות של הצדדים בעת ההתקשרות. אני מסכימה עם דברי התובעות, כי ישנה צפיות סבירה שאחד העובדים ישגה, יפעיל תהליך לקוי, יפעל שלא בהתאם לכללי הזהירות ומסיבה זו נרכשה פוליסת הביטוח. אכן כפי שציינו התובעות, ישנם פערי כוחות וידע הנוטים באופן מובהק ובלתי מעורער לטובת חברת הביטוח. טענתה של הנתבעת כי המפעל התרשל בעת הפעלת מכונות הגריסה מהווה למעשה התנערות מחובתה למתן כיסוי ביטוחי על פי הפוליסה, שבגינה שילמו המבוטחות במשך שנים פרמיות ביטוח וכעת המבטח אמור לקיים את חלקו, זאת נוכח מסקנתי כי לא נמצא פגם באופן הפעלת מכונות הגריסה ביום האירוע. הנתבעת לא הוכיחה כי מתקיימים התנאים לפיהם ניתן יהיה לקבוע כי התנהגות התובעות עולה לכדי רשלנות רבתי. ראו בעניין זה את בע"א (חי') 1307/05 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' פי.וי.בי הדבקות בע"מ [פורסם במאגרים הממוחשבים, (26.9.06)] (להלן: "ענין פי.וי.בי"), קבע השופט פינקלשטיין כך: "נפתח ונציין, כי רשלנות רבתי של מבוטח מוכרת כעילה לפטור מבטח מאחריות. בית המשפט העליון קבע, כי אפשר שפטור כזה יחול בהתקיים שני תנאים מצטברים. התנאי הראשון הוא אובייקטיבי-פיזי, היינו כי המבוטח סטה סטייה ניכרת מרמת הזהירות הנדרשת, והשני הוא סובייקטיבי-נפשי, לאמור, כי המבוטח התנהג מתוך מצב נפשי של פזיזות או אי אכפתיות (ראו, למשל, ע"א 56/77 לה נסיונל חברה לביטוח נ' סטרפלאסט תעשיות (1967) בע"מ, פ"ד לג(1) 337, 342-344). העובדה שמבוטח פעל תוך התרשלות גרידא - עובדה זו כשלעצמה - איננה אמורה אפוא להביא לדחיית תביעתו לתשלום תגמולי ביטוח. הטעם לכך הוא, שהסיכון לפיו יתרחש מקרה הביטוח עקב רשלנותו של המבוטח, הוא ממין הסיכונים הצפויים, והוא מגולם בפרמיות המשולמות לחברת הביטוח (למשל, ת"א (תל אביב) 133272/01 עוזר מנשה נ' סהר, תק-של 2005(3), 2384, ס' 26-28 לפסה"ד)." כפי שכבר בחנתי קודם לכן כשהתייחסתי לדו"ח הוועדה, סברתי כי התובעות לא סטו מרמת הזהירות הנדרשת. ככל שנמצאו סטיות הן היו עבירות טכניות וודאי שלא ניתן להצביע על התנהגות פזיזה או אי אכפתיות המעידה על יסוד נפשי. משרד איכות הסביבה לא ביטל את רשיונו של המפעל על אף העבירות הטכניות, מכאן שאני מקבלת את טענת התובעות כי ניתן ללמוד מכך שהמשרד לאיכות הסביבה לא סבר כי התנהגות המפעל יש בה כדי סטייה ניכרת מרמת הזהירות הנדרשת. גם מהתנהגות התובעות קודם לאירוע השריפה, לא מצאתי כי ניתן ללמוד על התנהגות פזיזה או אי אכפתיות. נוסף על כך, באשר לטענת התובעות המצדדת בעמדת היועץ המשפטי לממשלה, כי אין לטעון טענת רשלנות רבתי בהעדר תנאי ספציפי בפוליסה של נקיטת אמצעי זהירות, אכן במקרה שלפנינו אין תנייה מסוג זה, אך ממילא מצאתי כי התובעות לא פעלו באופן העולה לכדי רשלנות רבתי. למעלה מן הצורך, אציין, כי גם במקרה בו כוללת פוליסת ביטוח תנייה מהסוג האמור, נפסק כי יש לפרש את התנייה באופן מצמצם. למעלה מן הצורך אתייחס לטענה החלופית של אשם תורם. אין תמימות דעים בפסיקה לגבי סוגייה זו. במקרים אחדים נקבע שהמבטחת אינה רשאית להפחית תגמולי ביטוח בגין "אשם תורם", ובמקרים אחרים נפסק כי ניתן להפחית את התגמולים (ראו בעניין זה סקירה שנערכה בתא (ת"א) 133272/01 עוזר מנשה נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, [פורסם במאגרים הממוחשבים, (1.8.05) ]). אני סבורה כי כל עוד אין הלכה מחייבת של בית המשפט העליון, אין להחיל את דוקטרינת האשם התורם בחוזה ביטוח, והטעמים לכך הינם הנחיות היועץ המשפטי לממשלה מיום 22.1.08 בעקבות ברע"א 8898/06 פי.וי.בי הדבקות בע"מ נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ והנחיות המפקח על הביטוח מיום 2.4.08 לפיהם דוקטרינת "האשם התורם" החוזי, מנוגדת לגישה המקובלת בדיני הביטוח, לפיה פוליסת הביטוח מגנה על המבוטח גם מפני רשלנותו שלו. נוסף על כך, חוק הביטוח קובע תנאים בהם במקרים מסויימים יהיה פטור המבטח מחובתו, כך במקרה שמקרה הביטוח נגרם בידי המבוטח במתכוון או לגבי נקיטת אמצעים להקטנת הסיכון כאשר לא נקבעו סייגים נוספים. טעם נוסף לכך שאין להכיל את דוקטרינת האשם התורם בחוזה ביטוח הוא גם יחסי הכוחות הקיימים והצורך להגן על הצד החלש, הוא המבוטח (ראו בעניין זה זה תא (ת"א) 67880/06 טרפיק ליס נ' חזן איגור ואח' [פורסם במאגרים הממוחשבים, (22.7.07)]). עוד אוסיף כי דינה של טענת האשם התורם להידחות גם משום שיש בה הרחבת חזית, שכן טענה זו לא עלתה בבקשת הרשות להתגונן (ראו בעניין הרחבת החזית דיון שלעיל). לאור כל האמור אני קובעת כי דין תביעתה הנגדית של הנתבעת שעניינה השבת הסכומים ששולמו לתובעת להדחות מהסיבות שפורטו בתביעה. סוף דבר התביעה של התובעות מתקבלת. אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובעות סך של 1,133,832 ש"ח כשסכום זה צמוד למדד מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל. התביעה הנגדית של הנתבעת נדחית. הנתבעת תשלם לתובעות שכר טרחת עו"ד בסך של 263,000 ₪ וכן הוצאות משפט בסך של 40,000 ₪. אציין כי אין מקום בנסיבות העניין לפסיקת ריבית בהתאם לסעיף 28א' לחוק חוזה ביטוח היות ולא הוכח כי המקרה הנדון הוא מקרה הנופל בגדר סעיף זה. ביטוח שריפהמפעלשריפה