קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול הסכם הפצה בלעדי: א. רקע עובדתי 1. תביעה לתשלום פיצוי בגין הפסד רווחים שנגרם לתובעת עקב ביטול הסכם הפצה בלעדי למכירת עוגיות, שנכרת בינה לבין הנתבעת 1, ללא מתן הודעה מוקדמת ניאותה (סכום התביעה הועמד, לצרכי אגרה ולאחר קיזוז חובות של התובעת לנתבעת 1, על 4,500,000 ₪). התובעת סבורה כי לאור הסכומים הגבוהים שהשקיעה ברכישת זכויות ההפצה מן המפיץ הקודם, וההשקעות הגדולות שהשקיעה בקידום מוצרי הנתבעת 1 - תקופת ההודעה המוקדמת צריכה לעמוד על שלוש שנים. הנתבעת 1 טוענת כי מעולם לא ניתנה לתובעת בלעדיות בהפצת מוצריה, וגם לא נחתם עמה חוזה בכתב. הנתבעת 1 גם לא היתה צד להסכם העברת זכויות ההפצה מהמפיץ הקודם. מכל מקום, הנתבעת 1 החליטה בשנת 2008 להתחיל ולשווק את מוצריה באמצעות חברת בת ישראלית - היא הנתבעת 2 - והיתה זכאית להביא את הקשר עם התובעת לידי סיום גם ללא הודעה מוקדמת, ולמצער במתן הודעה מוקדמת של ארבעה חודשים, כפי שעשתה. 2. התובעת, חברת דנשר בע"מ, הינה חברה המשווקת מוצרים שונים, לרבות מוצרי מזון. הנתבעת 1 הינה חברה הולנדית (להלן: "מרבה"), אשר מייצרת עוגיות שהנפוצות ביניהן הן ה- Chocolate Chips Cookies. נתבעת 2 הינה חברת בת של הנתבעת 1, אשר מאז הקמתה בחודש יולי 2008 משמשת נציגת הנתבעת 1 בישראל. 3. בשנת 2005 רכשה התובעת את זכויות השיווק וההפצה של מוצרי מרבה מחברת מ. רון פוד אינטרנשיונל בע"מ (להלן: "רון פוד"). רון פוד שימשה מפיצה של מוצרי מרבה מאז שנת 1995, אך בעקבות קשיים כלכליים אליהם נקלעה, מכרה לתובעת את פעילותה העסקית, שכללה זכויות שיווק והפצה של מוצרי מזון שונים ובהם מוצרי מרבה (ראה ההסכם מיום 24.3.05, נספח ד' לתצהיר התובעת). תמורת רכישת הפעילות של רון פוד הוסכם כי התובעת תשלם לה סך של 1,000,000 ₪; תעביר לרון פוד תמלוגים בשיעור של 10% ממחזור המכירות החודשי שלה, במשך 48 חודשים ממועד תחילת הפעילות (דהיינו, עד חודש מאי 2009); וכן תשלם למרדכי רון (המנהל והבעלים של רון פוד) דמי ייעוץ חודשיים בסך של 30,000 ₪ (סעיפים 23 ו-28 להסכם). לטענת התובעת, עד חודש מאי 2009 היא שילמה לרון פוד כ- 6.2 מיליון ₪ עבור הזכויות במוצרי מרבה בלבד (סעיף 16 לתצהיר טל ברק, יו"ר התובעת - להלן: "ברק"). התובעת המשיכה לשלם את הסכומים שהגיעו לרון פוד על-פי ההסכם גם לאחר שמרבה הודיעה לה בחודש יוני 2008 על ביטול קשרי ההפצה (מכתב הביטול הוא נספח G לתצהיר מנהלה המסחרי של מרבה, מר יאן בורמן - להלן: "בורמן"). אולם הסכום ששולם לרון פוד לאחר ניתוק הקשר עם מרבה היה קטן יותר, שכן הסכום שהגיע לרון פוד כלל תמלוגים בשיעור של 10% ממחזור המכירות של התובעת, ואלו קטנו עם הפסקת הקשר עם מרבה (ברק בסעיף 16 לתצהירו). 4. מרבה טוענת כי ידעה על ההסכם שבין התובעת לבין רון פוד רק בדיעבד, וכי תוכנו של ההסכם נודע לה רק במסגרת תובענה זו. אך מרבה היתה מודעת להתקשרות בין התובעת לבין רון פוד, ואף נתנה למהלך זה את ברכתה חמישה ימים לאחר כריתת ההסכם עם רון פוד, תוך הבעת תקווה שהדבר יזניק את שיווק מוצריה בישראל (סעיף 14 ונספח ג' לתצהיר ברק וסעיף 7 לתצהיר בורמן). בין מרבה לבין התובעת (כמו גם בין מרבה לבין רון פוד) לא נחתם הסכם הפצה בכתב. לטענת התובעת, הסכם ההפצה הבלתי כתוב בינה לבין מרבה כלל שלושה תנאים: א. מרבה מוכרת את המוצרים בישראל וברשות הפלסטינית אך ורק לתובעת באופן בלעדי; ב. התובעת משלמת למרבה עבור הסחורה בתנאי "שוטף+90 יום"; ג. מחירי המוצרים נקבעים על ידי היצרן, אך נתונים למו"מ בין הצדדים. לטענת מרבה, אף שבפועל היא מכרה את מוצריה אך ורק לתובעת (וכך נהגה גם עם רון פוד) - אין פירוש הדבר שהיא התחייבה להעניק לתובעת בלעדיות במכירת המוצרים. לטענתה, התובעת ביקשה לחתום על הסכם הפצה בלעדי, אך בקשתה נדחתה, ומרבה מעולם לא ויתרה על זכותה לשווק את מוצריה בעצמה או בדרך אחרת, וגם לא התחייבה לקשר חוזי עם התובעת לתקופה קצובה (סעיפים 8-9 לתצהיר בורמן). 5. במשך מעט יותר משלוש שנים מכרה מרבה לתובעת, באופן בלעדי, את המוצרים מתוצרתה, כפי שמכרה מוצרים אלו לרון פוד במשך 10 השנים שקדמו לכך. בתקופה בה שיווקה התובעת את מוצרי מרבה, גדל היקף המכירות של מוצרי מרבה בישראל באופן משמעותי, מכ- 8.2 מיליון ₪ בשנת 2004 לכ- 15.5 מיליון ₪ בשנת 2007 ולהיקף של 17-18 מיליון ₪ בשנת 2008 (ראה תצהיר ברק בסעיף 17, וטבלת המכירות בעמ' 10 לחוות דעתו של רו"ח דני בר-און (להלן: "רו"ח בר-און"; שנת 2008 מתייחסת לשמונה חודשים בלבד, בשל הפסקת הקשר עם מרבה). זאת ועוד, התובעת טוענת כי השקיעה בתקופה זו מעל ל- 3 מיליון ₪ בקידום מוצרי מרבה ובפרסומם, וכי מיקדה את מאמציה באותן שנים בשיווק מוצרי מרבה (סעיף 26 לתצהיר ברק ונספחים ה'-ו' שם). עוד יש לציין כי חלקם של מוצרי מרבה, מתוך מחזור המכירות הכולל של התובעת, היה כ-10% בלבד לדברי ברק (עמ' 26-27 לפרוטוקול), ולמעשה 7% בלבד בשנים 2007-2008, כפי שעולה מן הדיווח שהגישה התובעת לבורסה (נספח I-1 לתצהיר בורמן). 6. ביום 2.6.08 קיבלה התובעת מכתב ממרבה, בו נאמר כי כחלק מאסטרטגיה שיווקית גלובלית חדשה בכוונת מרבה לייסד חברה בישראל שתנהל את ענייני מרבה בישראל, וכי על מנת ליתן לתובעת זמן להיערך למצב החדש תופעל המדיניות החדשה החל ביום 1.10.08 (נספח י' לתצהיר ברק). לטענת התובעת, מן המכתב לא ניתן היה להבין כי מדובר בהודעה על הפסקת הקשר עמה (סעיפים 32.1, 32.3 לתצהיר ברק). בחודש יוני 2008, במהלך ביקור באירופה, נפגשו נציגי התובעת עם מנהל מרבה, אשר הודיע כי ישקול את המשך היחסים עם התובעת (סעיף 32.4 לתצהיר התובעת). אך ביום 24.7.08 הודיעה מרבה לתובעת במכתב כי היא מעוניינת בסיום היחסים ביניהן החל מיום 1.10.08 (נספח יג' לתצהיר ברק). התובעת הגיבה במכתב בו טענה כי מרבה מחויבת להמשיך ולשווק את תוצרתה בישראל באמצעות התובעת, וכי התובעת לא תאפשר למרבה "לקטוף" את פירות השקעותיה בישראל (נספח יד' לתצהיר ברק). ימים ספורים לאחר מכן, הודיעה מרבה לתובעת כי תנאי התשלום שהיו מוסכמים ביניהן עד אותה עת ("שוטף + 90") מבוטלים, וכי עד למועד סיום היחסים ביניהן, יהיה על התובעת לשלם עבור מוצרי מרבה מראש ובמזומן (ראה מיילים ששלח מנהל מרבה לתובעת ביום 30.7.08 וביום 4.8.08, נספחים טו'-טז' לתצהיר התובעת). התובעת נאלצה לקבל את התכתיב של מרבה, ושילמה עבור מספר מכולות במזומן, ואז ניתק הקשר בין הצדדים עוד לפני יום 1.10.08 (עדות ברק בעמ' 30). 7. נוכח השתלשלות האירועים המתוארת לעיל, הגישה התובעת את התביעה שלפני ביום 19.8.08. מספר חודשים לאחר מכן הגישו הנתבעות תביעה למתן צו מניעה נגד התובעת, בטענה כי זו החלה לשווק עוגיות מתוצרת מאפית יוסף ושמחה עבאדי בע"מ, באריזה זהה או דומה לאריזה בה משווקות העוגיות מתוצרת מרבה (ת.א. 2272/08). הדיון בשתי התביעות אוחד, אך בדיון שהתקיים ביום 19.9.11 הודיעו הצדדים כי הגיעו להסכמה במסגרת ת.א. 2272/08, לפיה יינתן צו מניעה קבוע לטובת התובעות (מרבה), ותביעתן תידחה ללא צו להוצאות. הסכמה זו קיבלה תוקף של פסק דין (עמ' 8 לפרוטוקול הדיון מאותו יום). 8. בכתב התביעה טוענת התובעת כי רכשה תמורת סכום נכבד את זכויות ההפצה והשיווק של מוצרי מרבה, ובמשך יותר משלוש שנים שימשה כמפיצה ומשווקת בלעדית של המוצרים. בתקופה זו היא השקיעה משאבים רבים בהפצת המוצרים ובקידום מכירתם, השקעה אשר הביאה לגידול עצום בהיקף מכירות המוצרים. למרות הצלחתה הרבה, ובטרם הספיקה לקצור רווחים מפירות השקעתה, החליטה מרבה לנתק את הקשר ביניהן באופן חד-צדדי, ללא מתן הודעה מוקדמת ניאותה. לטענת התובעת, מרבה התכוננה במשך זמן מה לניתוק הקשר עם התובעת, אך הסתירה זאת ממנה. התובעת סבורה כי בנסיבות המקרה דנן היא זכאית להודעה מוקדמת ארוכה, בת שלוש שנים לפחות. על מרבה לפצות את התובעת בגין הפסד "מרווח הפעילות" של התובעת ממוצרי מרבה במשך תקופה זו, בסך כולל של 11,984,418 ₪. מסכום זה יש לקזז את סכום חובה של התובעת למרבה בגין סחורה שסופקה ולא שולם עבורה. לצרכי אגרה העמידה התובעת את סכום התביעה, לאחר קיזוז החוב למרבה, על סך של 4.5 מיליון ₪. בכתב התביעה עתרה התובעת גם לצו הצהרתי הקובע כי היה על הנתבעת ליתן לה הודעה מוקדמת בת 3 שנים, וכן לצו מניעה, האוסר על הנתבעת לשווק את מוצריה שלא באמצעות התובעת במשך תקופה זו. אולם בדיון מיום 19.9.11 הודיע ב"כ התובעת כי היא מוותרת על סעדים אלו ועותרת לפיצוי כספי בלבד. 9. בכתב ההגנה טענו הנתבעות כי לחברת רון פוד או לתובעת לא ניתנה מעולם בלעדיות ביבוא, הפצה או שיווק מוצרי מרבה. מערכת היחסים בין הצדדים היתה תמיד על בסיס שוטף של העברת הזמנות ואספקתן. התובעת לא התחייבה לכמות מינימאלית של רכישות, לא התחייבה להשקיע בפרסום ובקידום מכירות של מוצרי מרבה, ולא התקיימו ביחסים שבין הצדדים מאפיינים אחרים של קשרי ספק-מפיץ בלעדי. מרבה גם לא התחייבה כי תעניק לתובעת תנאי תשלום מסוג "שוטף + 90". מרבה הודיעה לתובעת ביום 2.6.08, בצורה ברורה, כי החל מיום 1.10.08 בכוונתה לנקוט אסטרטגיה חדשה של יבוא ושיווק מוצריה באמצעות חברה שתוקם על ידה בישראל. זמן קצר לאחר מכן, החלה התובעת לשווק מוצרים חלופיים - תחילה באריזה הזהה לאריזות מרבה, ולאחר מכן (בעקבות צו בית המשפט במסגרת ת.א. 2272/08) באריזה חדשה ושונה. טענת הקיזוז של התובעת נטענה באופן סתמי, מבלי שפורטו בה הסכומים אותם יש לקזז מן התביעה. ב. דיון ומסקנות 1. שאלת הבלעדיות של הסכם ההפצה 10. לשאלת הבלעדיות של הסכם ההפצה שבין התובעת למרבה ישנה חשיבות רבה להערכת גובה הפיצוי המגיע לתובעת בגין אי-מתן הודעה מוקדמת ניאותה, אם יסתבר כי ההודעה שניתנה לא היתה מספקת. בין התובעת לבין מרבה לא נחתם מעולם הסכם כתוב. כך גם בין מרבה לבין רון פוד. לטענת התובעת, הסכם ההפצה בינה לבין מרבה נכרת בעל-פה ובהתנהגות, ולפיו ניתנה לה זכות הפצה בלעדית של מוצרי מרבה. ביטול הסכם כזה מותנה במתן הודעה מוקדמת זמן סביר מראש, ולחלופין בתשלום "דמי הודעה מוקדמת". מרבה, לעומת זאת, טוענת כי אף שבפועל סיפקה את מוצריה לתובעת בלבד, היא מעולם לא התחייבה להקנות לתובעת בלעדיות בהפצת מוצריה. לפיכך, היא כלל לא היתה מחויבת לתת לתובעת הודעה מוקדמת על ביטול ההסכם. ההלכה היא כי הזכות לקבל הודעה מוקדמת על כוונה לבטל חוזה הפצה, על מנת לאפשר למפיץ לכסות את הוצאותיו ולארגן את עסקיו לקראת סיום ההסכם, שמורה למפיץ הבלעדי. בהעדר התחייבות לבלעדיות, לא מוטלת על הספק חובה לקיים קשרים עסקיים עם מפיץ מסוים, וממילא זכאי הוא בכל עת לבחור למכור את מרכולתו למפיץ אחר, או לכמה מפיצים אחרים בו זמנית (ראה דברי כב' הנשיא מ' שמגר בע"א 127/86 רייכר נ' פוליתם בע"מ, פ"ד מב(3) 114 (1988), בפסקה 4). 11. העילה לחיוב הספק במתן הודעה מוקדמת ניאותה על סיום הקשר החוזי הינה חוזית. היא מהווה חלק מחוזה ההפצה, בין אם נעשה בכתב, ובין אם נעשה בעל-פה או בהתנהגות. ניתן להשתיתה, בהעדר קביעה מפורשת בחוזה, על החובה שבסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 לקיים חיוב הנובע מחוזה בדרך מקובלת ובתום-לב. חובה זו כוללת, בין היתר, את הצורך להתחשב בציפיה הלגיטימית של הצד האחר לחוזה, ובמקרה דנא: ציפייתו המוצדקת של המפיץ לכסות את הוצאותיו, לקצור את פירות השקעתו ולהתארגן מבעוד מועד לאיתור מוצר חלופי בעת סיום קשר ההפצה (ראה ההלכות בסעיף 20 לקמן). בע"א 442/85 זוהר ושות' נ' מעבדות טרבנול (ישראל) בע"מ, פ"ד מד(3) 661, דחה בית המשפט העליון, בדעת רוב (של כב' השופטים א' ברק, מ' בייסקי ות' אור נגד דעתם החולקת של כב' הנשיא מ' שמגר וכב' השופטת ש' נתניהו), את התיזה שזכותו של מפיץ לפיצוי, עם סיום מערכת היחסים החוזית בינו לבין הספק, מבוססת על עשיית עושר ולא במשפט. לדברי כב' השופט א' ברק, כתוארו אז: "... לעיתים מה שנראה כהתעשרות שלא כדין של אחד הצדדים, אינו אלא סיכון שהצדדים לחוזה נטלו על עצמן, ועל כן "התעשרותו" של אותו צד הינה "כדין". טול, למשל, חוזה סוכנות לתקופה קצובה שבא לסיומו עם סיום התקופה. יש להניח כי בדרך כלל, ובהעדר נסיבות לסתור, לא נראה בפיתוח השוק על ידי הסוכן משום התעשרות שלא כדין של היצרן. בוודאי נאמר, כי הצדדים הסכימו מראש כי הסוכנות תמשך תקופת זמן קצובה "והסיכון" של שוק מוצלח או שוק גרוע נלקח על ידם בחשבון השיקולים...". גם כב' השופט אור סבר כי אין מקום להכיר בעילה של עשיית עושר ולא במשפט במקרה כזה. לגישתו: "מכל מקום, וזה החשוב להדגשה בעניננו, המפיץ ידע ובודאי היה עליו לצפות זאת, שההסכם עשוי להגיע לקיצו על ידי הודעה חד צדדית של היצרן, שאז הפירות מעמלו להפצת המוצר יתמו, ובלבד שתנתן לו ארכה סבירה מיום מתן ההודעה על ביטול ההסכם ועד כניסתו של ביטול זה לתוקף. לאור האמור לעיל, מתקשה אני להיות שותף למסקנה, שלאחר תם תקופת ההסכם בין הצדדים בעניננו, ובהנחה שהיתה ניתנת למערערות הודעה זמן סביר מראש על ביטול החוזה, זכויות המערערות ראויות היו להגנה מפני "ניצולן" על ידי המשיבה, וכאילו המשיבה גורפת את תוצאות עמלן של המערערות ללא תמורה. ... אכן, בנסיבות מתאימות יכולה התעשרות שלא כדין להתקיים כתוצאה מפגיעה בצפיה בלבד... אלא שבעוד חברתי, השופטת נתניהו, סבורה שהיתה למערערות צפיה מוצדקת כי ההסכם עמן ימשך, והם יוכלו להמשיך ולהפיק רווחים מהקשרים עם הלקוחות שרכשו - דעתי היא, כאמור לעיל, שהיה עליהם לצפות את אפשרות סיומו של ההסכם, ובלבד שתנתן להם הודעה על כך תקופה סבירה מראש". ... אכן, עם תם ההסכם - בין אם המדובר בהסכם לתקופה קצובה ובין אם המדובר בהסכם ללא תקופה שנתנה הודעה סבירה מראש על ביטולו - המפיץ לא יוכל עוד להנות מאותו "שוק" שנוצר והיצרן עשוי להמשיך להנות מ"שוק" זה. אך תוצאה זו צפו הצדדים בעת כריתת ההסכם כשהסכימו על תנאיו...". מכאן, שזכותה של התובעת לפיצוי במקרה דנן, אם היא קיימת, אינה נובעת מן העובדה שמרבה נהנית כיום מן השוק שהתובעת עמלה ליצור (השופט אור אף ציין בהחלטתו כי ה"שוק" אינו תוצאה של עבודת המפיץ בלבד, וכי ללא מוצר מוצלח, לא ייווצר "שוק"). התובעת ידעה שלא נחתם עמה חוזה לתקופה קצובה, ושמרבה זכאית, ואף עלולה בכל שלב, להביא את החוזה לקיצו, וכי במצב שכזה תהנה מרבה מפירות אותו שוק למוצרי מרבה שיצרה התובעת בהשקעותיה כמפיצה. זכותה של התובעת לפיצוי נובעת אך ורק מן החובה החוזית לתת הודעה מוקדמת זמן סביר מראש בדבר סיום הסכם ההפצה, אם היה זה הסכם בלעדי. מכאן חשיבותה של הדרישה להראות כי היחסים בין התובעת לבין מרבה היו מסוג של ספק-מפיץ בלעדי. ועוד חשוב להדגיש: אף שהתובעת אינה זכאית לתבוע ממרבה את רווחי התעשרותה מן השוק שיצרה התובעת בהשקעותיה, הרי שהיקף ההשקעות והציפיה הצודקת של התובעת להחזר השקעותיה הינם גורמים חשובים שיש להביאם בחשבון בעת קביעת תקופת ההודעה המוקדמת הניאותה, הנדרשת בנסיבות העניין (עניין זה יובהר בהמשך). 12. נבחן תחילה אם הסכם ההפצה בין התובעת לבין מרבה היה הסכם בלעדי, אשר במסגרתו התחייבה מרבה להפיץ את מוצריה בישראל אך ורק באמצעות התובעת. לטענת מרבה, אף שבפועל היא מכרה את מוצריה בישראל אך ורק לרון פוד ולאחר מכן רק לתובעת, הרי שהיא מעולם לא התחייבה להעניק להן בלעדיות בהפצת מוצריה. גם התובעת לא התחייבה לעבוד רק עם מרבה, וכך גם לא התחייבה כלפיה לכמות מכירות מינימאלית ולהשקעה בקידום מכירות. לכן טוענת מרבה כי היא לא היתה חייבת לתת לתובעת הודעה מוקדמת על ביטול יחסי ההפצה עמה (אם כי בפועל נתנה לה, לפי טענתה, הודעה של 4 חודשים). מרבה סומכת על פסק הדין שניתן בעניין זה בע"א 127/86 רייכר נ' פוליתם בע"מ, פ"ד מב(3) 114 (1988), פסקה 4, בו נקבע כי השאלה אם הסכם הפצה הינו הסכם בלעדי היא שאלה עובדתית, אשר הנטל להוכיחה מוטל על הצד הטוען לכך. עוד נפסק שם כי בהעדר הסכם בכתב, יש לבחון האם יחסי הצדדים כוללים סממנים המאפיינים הסכמי הפצה בלעדיים. כך, לדוגמא, כאשר מדובר ביחסי הפצה בלעדיים ניתן לצפות כי המפיץ יתחייב לרמת מכירות מינימאלית או לרכישת מכסה מינימאלית של המוצרים. זאת ועוד, מפיץ בלעדי צריך לשתף את הספק באסטרטגיית השיווק בה הוא נוקט ביחס למוצריו. באותו עניין, הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה כי בין הצדדים לא התקיימו יחסי הפצה בלעדיים, אלא יחסי מוכר וקונה בלבד, זאת על אף שהמערער היה באותה תקופה הקונה היחיד של מוצרי המוכר. בית המשפט העליון מצא כי אין מקום להתערב במסקנותיו של בית המשפט המחוזי. כב' הנשיא מ' שמגר הדגיש את הממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי, דהיינו: היקף הרכישות מן הספק היה מצומצם ביותר, ונמשך שנתיים בלבד; המפיץ סירב לשתף את היצרן באסטרטגיית השיווק שלו ולמסור לו מידע על לקוחותיו; כאשר היצרן היה מעוניין להעניק בלעדיות בהפצה הוא נהג לערוך הסכמים בכתב עם המפיץ הבלעדי, ולעגן בהסכם זה דרישות שונות מן המפיץ (פסקאות 2 ו- 4). בהתבסס על ראיות אלו, דחה כב' הנשיא מ' שמגר את טענת המערער כי עצם העובדה שבמשך תקופה מסוימת הוענקה לו בפועל בלעדיות, מהווה ראיה לכך שהוסכם על חוזה הפצה בלעדי. כך גם נדחתה טענת המערער לפיה העובדה שפרסם על חשבונו את מוצרי המשיבה מעידה על בלעדיות (בין היתר משום שהמערער לא הציג ראיות מספקות להשקעה כזו). הנשיא שמגר ציין כי העובדה שהמפיץ לא התחייב לרכישת כמות מינימאלית של מוצרי היצרן אינה עולה בקנה אחד עם הסכם הפצה בלעדי, שבו "מתחייבת התאמת הייצור לשיווק" (פסקה 4). גם מסמכים שהציג המערער, ובהם אישרה המשיבה כי המערער הוא "מפיץ בלעדי" ו"משווק מורשה" של מוצריה, לא שינו את עמדת בית המשפט, אשר הגיע למסקנה כי "המדובר היה ב'בלעדיות' דה פקטו במשך תקופה מסויימת, שאין עימה הסכמה להמשכתה בכל התנאים ובלא הגבלת זמן". בהעדר בלעדיות, נפסק כי המערער אינו זכאי לפיצוי עבור הודעה מוקדמת. 13. בענייננו, אין מחלוקת כי התובעת היתה בעלת בלעדיות בפועל במשך למעלה משלוש שנים, וכי היא רכשה את זכויות ההפצה, באישורה ובברכתה של מרבה, מרון פוד, שהיתה קודם לכן בעלת בלעדיות בפועל במשך כ- 10 שנים. בורמן אישר בעדותו כי משנת 1995 ועד שנת 2008 מרבה לא מכרה את מוצריה לאף אחד בישראל זולת רון פוד, ולאחר מכן לתובעת בלבד (עמ' 53). יתר על כן, מעדותו של ברק, שלא הוכחשה (עמ' 23), עולה כי מרבה דחתה הצעות של מפיצים ישראליים אחרים ורשתות שיווק להפיץ ולשווק את מוצריה בישראל, והפנתה אותם אל התובעת - עובדה שיכולה ללמד אף היא על מחויבותה הבלעדית של מרבה כלפי התובעת. 14. מרבה סומכת ידיה במידה רבה על פסק הדין בעניין רייכר הנ"ל, ממנו עולה כי יש להבחין בין בלעדיות דה פקטו לבין בלעדיות המחייבת מבחינה משפטית. אולם נסיבותיו של אותו עניין שונות מנסיבות המקרה דנן. ראשית, באותו מקרה שימש המערער כמפיץ של המשיבה במשך תקופה קצרה יחסית, בת שנתיים בלבד. לעומת זאת במקרה דנן, זכויות ההפצה נמסרו באופן בלעדי לתובעת, ולפני כן לרון פוד, לתקופה ארוכה של 13 שנים (משנת 1995 עד שנת 2008). הענקת בלעדיות דה פקטו במשך תקופה כה ארוכה, מעידה על התחייבות שלא לשווק את המוצר באמצעות אחרים. כמו כן, התנהגות הצדדים לאחר כריתת הסכם ההפצה (גם אם מדובר בהסכם בעל-פה) מלמדת על כוונתם בעת כריתתו, ולמצער יוצרת חוזה בהתנהגות תוך כדי ביצוע ההסכם. שנית, בעניין רייכר היה היקף הרכישות של המערער מן המשיבה מצומצם ביותר, בעוד שבמקרה שלפני מדובר על היקף עסקים גדול ביותר, שהסתכם במחזור מכירות של כ-18 מיליון שקלים בשנת 2008. כך, גם אם התובעת לא נדרשה להתחייב להיקף רכישות מינימאלי (בשל סירובה של מרבה לחתום על הסכם בכתב) - בפועל היו היקפי המכירות גבוהים ביותר, כשברקע מרחף תמיד האיום של הפסקת היחסים אם לא תירכש ממרבה ותשווק כמות מספקת של מוצרים. שלישית, בעניין רייכר נהג היצרן לחתום על חוזה הפצה בלעדי כאשר רצה להעניק בלעדיות. בענייננו, סירבה מרבה לעגן את היחסים בין הצדדים בהסכם בכתב - הן עם רון פוד והן עם התובעת - אף שהיו אלו יחסים חוזיים, לכל דבר ועניין, המושתתים על בלעדיות. מכאן שבענייננו אין מדובר אך ורק בבלעדיות דה-פקטו, המבוססת על ראיה בדיעבד של מה שאירע בפועל, אלא על הסכמה בין הצדדים להשתית את היחסים ביניהם על בלעדיות, גם אם הסכמה זו לא הועלתה על הכתב ונעשתה בעל-פה או בהתנהגות. מיותר לומר שחוזה בעל-פה או בהתנהגות איננו מחייב פחות מאשר הסכם בכתב (ראה סעיף 23 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973). 15. בורמן טען בעדותו כי לא התחייב לבלעדיות, וכי מרבה היתה רשאית למכור את מוצריה לחברות אחרות, אך בחרה שלא לעשות כן (עמ' 53). הוא הדגיש כי דחה הצעה של התובעת לחתום על הסכם הפצה בלעדי. עם זאת, העובדה שמרבה סירבה לחתום על הסכם בלעדיות עם התובעת אינה מלמדת בהכרח כי היא סירבה להעניק לה בלעדיות. בורמן התחמק מלהשיב על טענת ברק כי כאשר דרשה התובעת לחתום על הסכם הוא אמר לברק: "לחיצת היד שלי היא ההסכם"; לבסוף אישר זאת בחצי פה, ואמר: "לא רצינו לרשום שום דבר על הנייר, אבל אני בדרך כלל אומר, אם תעשו עבודה טובה, אין צורך למכור למישהו אחר, ואם אני מבטיח את זה למישהו, זאת המילה שלי וזהו זה" (עמ' 79). נראה שלמרבה התאים מצב של ערפול זכויותיו של המפיץ, ולכן, כדברי בורמן, "לא רצתה שום דבר על הנייר". מצב שכזה מאפשר למרבה לטעון כיום בסיכומיה כי בהסכם שבין הצדדים לא הובהרו כל אותם סממנים של חוזה הפצה בלעדי, כמו נהלי עבודה, התחייבות לרכישת כמות מינימום, מכסות שיווק תקופתיות, מנגנון לקביעת מחיר, תקופת התקשרות, התחייבויות בנושא קידום מכירות, וכו'. אולם תנאים אלה בהחלט הוסדרו בין הצדדים תוך כדי ביצוע ההסכם, שאם לא כן הם לא היו יכולים לנהל את הקשר ביניהם לשביעות רצונה המלאה של מרבה במשך למעלה משלוש שנים. הם אמנם לא הועלו על הכתב, בשל סירובה של מרבה לעשות כן. אך הם בהחלט מחייבים מכוח הסכמת הצדדים בעל-פה או בהתנהגות, ולאור הוראת סעיף 26 לחוק החוזים (חלק כללי), הקובעת כי: "פרטים שלא נקבעו בחוזה או על פיו יהיו לפי הנוהג הקיים בין הצדדים... ויראו גם פרטים אלה כמוסכמים". לשם דוגמה: בורמן סבר שסירובה של התובעת להעלאת מחירי המוצרים בשנת 2007 יצר משבר אמון בין הצדדים (ראה סעיף 29 לקמן). הוא לא היה אומר זאת אילו סבר כי היחסים בין מרבה לתובעת היו יחסים שבין קונה למוכר. בורמן סבר כי מרבה זכאית להכתיב לתובעת מחירים, אף שהדבר לא הוסכם בכתב. כך גם היה ברור לשני הצדדים שהתובעת מחויבת להשקיע בקידום מכירות, וכמובן לא להתחרות במרבה - כפי שאכן נהגה, הגם שהדבר לא נכתב בשום מקום. בנוסף, מרבה היתה מודעת להשקעות הגדולות של התובעת בפרסום ובקידום מכירות, שאף הם נבעו ממהות הקשר הבלעדי שבין הצדדים, מבלי שהיה צורך לקבע זאת בהתחייבות בכתב. בתמורה לכל אלו, הקפידה מרבה בכל תקופת ההסכם שלא לשווק את מוצריה אלא באמצעות התובעת, ודחתה בקשות לפגוע בבלעדיות של התובעת. כאשר החליטה להתחיל ולשווק את מוצריה באמצעות חברת בת, היא נתנה לתובעת הודעה מוקדמת (אמנם לא מספקת) כדי להיערך לכך. כל אלו מעידים כי מרבה חשה עצמה מחויבת לבלעדיות כלפי התובעת, ומחויבות זו מצביעה על מהות ההסכם בין הצדדים. סיכומו של דבר: מדברי בורמן, כמו גם מהתנהגות מרבה כלפי התובעת וקודמתה רון פוד, משתמעת בבירור הסכמה ברורה להעניק לתובעת בלעדיות, כל עוד תעשה עבודתה בצורה טובה (ואין מחלוקת כי היא אכן עשתה עבודתה בצורה טובה). הצדדים התכוונו ליצור מערכת יחסים של ספק-מפיץ בלעדי, אך בורמן לא היה מעוניין להעלות את הדברים על הנייר. בורמן אף הדגיש בפני ברק כי הוא יכול לסמוך על מילתו בעניין זה, וכי התובעת אינה זקוקה להסכם כתוב. התובעת לא היתה משלמת לרון פוד עבור הזכות להפצה של מוצרי מרבה סכום כולל של 6.2 מיליון ₪, ובנוסף משקיעה בקידום מוצרי מרבה סך של 3 מיליון ₪, אלמלא היה מובן לשני הצדדים שהתובעת הינה מפיץ בלעדי ושמרבה מחויבת למכור את מוצריה באמצעות התובעת בלבד. שני הצדדים פעלו בהתאם להסכמה זו במשך מספר שנים, והניסיון להתנער מהתחייבות זו כיום - דינו להידחות. 16. ראיה נוספת לכוונת הצדדים לקיים ביניהם מערכת יחסים שהיא מעבר ליחסי "קונה- מוכר" ניתן למצוא במכתב בו הודיעה מרבה על סיום הקשר עם התובעת. במכתב מיום 24.7.08 (נספח יג' לתצהיר ברק) כותב בורמן לברק את הדברים הבאים: "Our relationship with Danshar was based on the same level of confidence and friendly cooperation. For me personally I have a feeling that a major part of this trust has been vanished in the last 9 months. Our relationship has changed to a buyer/seller mentality to which I do not want to be part of". בורמן מציין, אם כן, כי מערכת היחסים שהיתה קיימת בין הצדדים השתנתה בשל העכרת היחסים ביניהם, והפכה להיות מערכת יחסים המאפיינת יחסי מוכר-קונה, שבה אין לו עניין. מכאן, שלפני השינוי ביחסים (כפי שנתפס בעיני בורמן) לא היה מדובר במערכת יחסים של מוכר-קונה גרידא, אלא ביחסים של ספק-מפיץ בלעדי, המתאפיינים באמון הדדי ושיתוף פעולה. 17. ברק נשאל כיצד זה לא דאג לשריין את נושא הבלעדיות, אשר לדבריו הוא "חשוב מאד", בהסכם בין התובעת לבין רון פוד. תשובתו היתה שכל המוצרים שזכויות ההפצה שלהם נרכשו מרון פוד, למעט מוצרי "נסטלה" (שלא היה ברור אם ההסכם יכלול אותם), היו מוצרים שהיתה לרון פוד בלעדיות בהפצתם (עמ' 23). טענה זו לא נסתרה. מרבה הצביעה על העובדה שבנספח א' להסכם בין רון פוד לתובעת, בו מפורטים ההסכמים של רון פוד עם הספקים השונים, מופיעה התייחסות לזכויות הפצה בלעדיות של התובעת רק ביחס למספר מפיצים מצומצם. אך ברק הסביר כי ברירת המחדל בהסכם היתה הפוכה: לרון פוד היתה בלעדיות ביחסיה עם כל הספקים, למעט מספר ספקים אשר הבלעדיות בשיווק מוצריהם הוגבלה לרשתות שיווק מסוימות או למוצרים מסוימים, ורק לגבי ספקים אלו צוינו המגבלות בנוגע לבלעדיות בשיווק מוצריהם (עמ' 24). טענה זו לא נסתרה, ואני נותן אמון בעדותו של ברק, שהותירה רושם מהימן. מכל האמור לעיל עולה כי בין התובעת לבין מרבה התקיימה מערכת יחסים חוזית שבין ספק לבין מפיץ בלעדי, ולכן התובעת זכאית לפיצוי בגין אי-מתן הודעה מוקדמת, אם יוכח שההודעה שניתנה לא היתה ניאותה. 2. החובה ליתן הודעה מוקדמת ניאותה: המסגרת הנורמטיבית 18. ההלכה בנוגע להסכמי הפצה בלעדיים שאינם מוגבלים בזמן, הינה כי הם ניתנים לביטול בכל עת, בכפוף למתן הודעה מוקדמת סבירה, ובכפוף לחובת תום הלב. בעניין טרבנול הבהירה כב' השופטת ש' נתניהו את הרציונל להלכה זו: "... בהתחשב בקצב חיי המסחר, לא יתכן שחוזה, אף שלא הוגבל בזמן, יחייב את הצדדים לצמיתות. ביחסי יצרן (או ספק) לבין המשווקים למיניהם המקדמים את מכירותיו קיים נימוק נוסף לכך, והוא האמון ההדדי שיחסים אלה מחייבים... כשאחד הצדדים מבקש לנתק את הקשר אין אפשרות ואין טעם לחייב אותו להמשיך בו נגד רצונו. לא ניתן להבטיח קיומם של יחסי אמון בכפיה. הבעיה שלפנינו איננה, איפוא, אם חוזה מסחרי, ובכלל זה חוזה בין יצרן למשווק שנעשה לתקופה בלתי מגבלת בזמן, ניתן לביטול על ידי מתן הודעה סבירה, אלא מהו אורך הזמן הסביר הנדרש להודעת הביטול" (שם, בעמ' 671). (וראה גם: ע"א 355/89 עזבון המנוח ניקולא חינאווי נ' מבשלת שיכר, פ"ד מד(2) 70, בפסקה 16; ע"א 57/88 הרשטיק נ' יכין חקל בע"מ, פ"ד מז(2) 429, בפסקאות 6-7; ע"א 2491/90 התאחדות סוכני נסיעות ותיירות בישראל נ' פאנל חברות התעופה הפועלות בישראל (לא פורסם - 3.5.94), בפסקה 14; רע"א 1516/05 למיט אחזקות בע"מ נ' מנשה ח. אלישר בע"מ (לא פורסם - 22.2.05) בפסקה 5). מכאן שהשאלה בחוזים מסוג זה איננה האם ניתן היה לבטלם, אלא האם הביטול נעשה בתום לב, והאם ניתנה הודעה מוקדמת זמן סביר מראש, שאם לא כן, "זכאי הנפגע לפיצוי ששיעורו נקבע לפי משכו של אותו זמן סביר" (עניין חינאווי, בפסקה 16). זאת ועוד, מקום שלא ניתנה הודעה מוקדמת סבירה - ניתן לראות בכך הפרה של החוזה מצד היצרן, המזכה את המפיץ בפיצוי בגין כל נזק שנגרם לו עקב הפרה זו (עניין התאחדות סוכני נסיעות הנ"ל, פסקה 19 לפסק דינו של כב' השופט י' זמיר, והאסמכתאות שצוטטו שם). החובה ליתן הודעה מוקדמת סבירה לפני ביטול הסכם ההפצה הבלעדי נובעת, כאמור לעיל, גם מחובת תום הלב. סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 קובע: "בקיום של חיוב הנובע מחוזה יש לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב; והוא הדין בשימוש בזכות הנובעת מחוזה". צד שהפר את החובה לקיים את החוזה בדרך מקובלת ובתום לב, נחשב כמי שהפר את החוזה הפרה יסודית (ע"א 3912/90 אקסימין, תאגיד בלגי נ' טקסטיל והנעלה איטל סטייל פרארי בע"מ, פ"ד מז(4) 64, פסקה 4(ב) ו- (ה') לפסק דינו של כב' הנשיא מ' שמגר). הפרה זו מזכה את הנפגע בכל הסעדים שמקנה לו חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1971. הפסיקה פירשה את הוראת סעיף 39 לחוק החוזים ככוללת את החובה של שני הצדדים לחוזה להתחשב בציפיות המוצדקות ובהסתמכות הסבירה של הצד האחר לחוזה, ולשמור על האינטרסים העסקיים והכלכליים שלו (ראה: רע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון, פ"ד נה(1) 199, 279; ע"א 2239/06 אילן אמיר חברה לבנין והשקעות בע"מ נ' עיריית הרצליה (לא פורסם - 28.11.07); ע"א 1966/07 עמליה אריאל נ' קרן הגמלאות של חברי אגד בע"מ, תק-על 2010(3), 2143, 2152 (2010), פסקאות 35-36). בהקשר של חוזה הפצה בלעדי, משמעות הדברים הינה שהספק חייב להביא בחשבון, בעת ביטול ההסכם וקביעת תקופת ההודעה המוקדמת, את הציפיה הלגיטימית של המפיץ להשיב לעצמו את ההשקעות שהשקיע בקידום מוצרי הספק ולכסות את הוצאותיו; להפיק רווח סביר מן החוזה ולקטוף את פירות השקעתו ומאמציו, ולו באופן חלקי; ולהתארגן למציאת עסק אחר במקום זה שבוטל (דברי כב' השופט א' ברק, כתוארו אז, בעניין טרבנול הנ"ל, בעמ' 704). בעניין טרבנול הנ"ל הדגישה כב' השופטת ש' נתניהו, בפסקה 10(ג), את הפגיעה באינטרס הציפיה של המפיץ להמשיך ולהפיק רווחים מהשקעתו בשיווק המוצר. כך גם אמר כב' השופט א' רובינשטיין בע"א 4309/06 בשארה ורור בע"מ נ' גלידת ויטמן (1979) בע"מ (לא פורסם - 6.2.08), כי החובה ליתן הודעה מוקדמת למפיץ בעת ביטול ההסכם משקפת את הצורך להתחשב בציפיותיו מן ההסכם (וראה גם ע"א 9099/96 ידיעות אחרונות בע"מ נ' פירסטנברג, פ"ד נג(5) 1 (1999), פסקה 24). 19. לכלל המחייב מתן הודעה מוקדמת בעת ביטול הסכם ההפצה קיים חריג: במקרים בהם הוכח כי המפיץ הפר את הסכם ההפצה, למשל בדרך של הפרת חובת האמון שהוא חב ליצרן - עשוי הדבר להוות הצדקה לביטול מיידי של ההסכם, תוך שלילת ההודעה המוקדמת. כך היה בע"א 5630/90 תדמור נ' ישפאר חברה אלקטרונית למסחר בע"מ, פ"ד מז(2) 517, כאשר התברר כי המפיץ החל לייבא מוצרים המתחרים במוצרי היצרן, בניגוד להתחייבותו החוזית (וראה גם ע"א 1319/06 שלק נ' טנא נגה (שיווק) 1981 בע"מ (לא פורסם - 20.3.07) בפסקה 19; עניין בשארה ורור הנ"ל, פסקה ל"ה; והשווה ע"א 9425/00 תנובה - מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' המנוח ינון שרעבי ז"ל ויורשיו, לא פורסם - 2.3.03, פסקה 30, בו נפסק כי למרות הפרת ההסכם על ידי המפיץ, הוא זכאי לפיצוי בגין אובדן קו חלוקה, נוכח הוראותיו המיוחדות של ההסכם). 20. אשר לשאלה מהי תקופת ההודעה המוקדמת הסבירה הנדרשת בעת ביטולו של הסכם הפצה שאינו קצוב בזמן, נפסק כי "אמת המידה לדרישת ההודעה המוקדמת היא גמישה ומטרתה נגזרת מנסיבות המקרה, לרבות תנאי ההתקשרות" (כב' השופטת ד' דורנר בעניין הרשטיק בפסקאות 5-6). בדומה, קבע כב' השופט י' זמיר בעניין התאחדות סוכני נסיעות כי: "הזמן הסביר בכל מקרה תלוי במהותו של החוזה ובנסיבות של המקרה, לרבות הסיבות והנסיבות של ביטול החוזה" (שם, בפסקה 19). בעניין חינאווי הבהיר כב' השופט מ' חשין: "אורכו של אותו מועד סביר הנדרש לסיומו של הסכם שאינו קצוב בזמן, נגזר מן היסודות המהותיים, המזינים, מעיקרו של דין, את קביעת הצורך בהודעה מוקדמת" (שם בפסקה 17). מהם אותם "יסודות מהותיים" המזינים את הצורך בהודעה מוקדמת? בעניין טרבנול נתגלו הבדלי גישות בין השופטים בעניין זה. כב' השופטת נתניהו (אליה הצטרף כב' הנשיא מ' שמגר) סברה כי יש לבחון את סבירות ההודעה בהתחשב בשני נתונים עיקריים. ראשית, משך הזמן שחלף מתחילת הקשר ועד ביטולו, קרי: האם ניתנה למפיץ הזדמנות לקצור את פירות השקעתו. שנית, משך הזמן בין מועד מתן הודעת הביטול לבין סיום היחסים, קרי: האם די בו כדי לאפשר למפיץ להתארגן מבחינה עסקית לקראת סיום הקשר ולמצוא מקורות אחרים להפקת רווח (עמ' 673). כב' השופט, כתוארו אז, א' ברק, סבר כי סבירות ההודעה נקבעת על פי המטרה העומדת ביסוד ההודעה: לאפשר למפיץ ליהנות מפרי השקעתו בזמן, בכסף ובעבודה. לגישתו: "איני סבור, כי הזמן הסביר נועד אך לאפשר למפיץ לכסות את הוצאותיו, להפיק רווח סביר מהעסקה ולהתארגן לסיום ההסכם תוך חיפוש עסק אחר תחתיו. הזמן הסביר נועד בנוסף לאלה גם לאפשר למפיץ לקטוף את פרי מאמציו בביסוס שוק, ולמצות מאמצים אלו..." (שם, בעמ' 704). כב' השופט ת' אור, באותו עניין, מנה רשימה של שיקולים אותם יש לקחת בחשבון בקביעת אורכה של התקופה הסבירה: "אורכה של התקופה הסבירה תלוי בנסיבותיו של כל מקרה. בין השיקולים לקביעת אורכה של התקופה יש לקחת בחשבון גורמים שונים... את טיבו של המוצר והתקופה הנדרשת לצורך חדירתו לשוק; סכומי ההוצאות וההשקעות שנדרשו כדי להפיצו; שיעור הרווח הצפוי לעומת ההשקעות שנדרשו מצד המפיץ; ...". ראוי לציין כי למרות המחלוקת שנתגלעה בענין טרבנול בשאלה אם יש להרחיב את מטרת ההודעה המוקדמת גם למתן שהות למפיץ להפיק רווח הנובע מפעולותיו להחדרת המוצר לשוק, הרי כל השופטים הסכימו כי הודעה מוקדמת של שנה אחת היתה סבירה בנסיבות העניין. הודעה מוקדמת בת שנה נמצאה כסבירה גם בעניין חינאווי, בו נמשכו היחסים החוזיים בין הצדדים למעלה משלושים שנה עובר לביטולם; אך לגבי אזור הפצה שנרכש על ידי התובעים בכסף מלא 4 שנים לפני ביטול ההסכם, נקבעה תקופת הודעה ארוכה יותר, בת 16 חודשים. בעניין בשארה ורור הוסיף כב' השופט א' רובינשטיין והבהיר כי: "במקרים דוגמת המקרה שלפנינו - בהם תקופת הפעילות הארוכה אפשרה 'למפיץ ליהנות מפרי השקעתו ...' מטרתה של תקופת ההודעה המוקדמת אינה מיצוי פירותיה של הקמת מערך השיווק, שהופקו זה מכבר, אלא מתן תקופת היערכות בלבד..." (פסקה ל"ה). הגבלתה של תקופת ההודעה המוקדמת נובעת גם מחובת הקטנת הנזק המוטלת על הנפגע עקב הפרת חוזה (סעיף 14 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תש"ל-1970). אמנם, חוק התרופות חל רק במקרים של הפרת חוזה, בעוד ביטול הסכם הפצה בלתי קצוב בזמן איננו עולה כדי הפרה של ההסכם. עם זאת, מתן הודעה מוקדמת שאינה סבירה מהווה הפרת הסכם, כפי שהובהר לעיל, ועל כן חל חוק החוזים (תרופות). בנוסף, ניתן להחיל את חובת הקטנת הנזק מקל וחומר, ולומר כי אם נפגע מהפרת חוזה נדרש לפעול לצמצום נזקו, על אחת כמה וכמה יש לדרוש זאת ממי שההסכם עמו בוטל כדין, והוא זכאי לתקופת הודעה מוקדמת. ניתן להוסיף למען שלמות התמונה כי חוק חוזה סוכנות (סוכן מסחרי וספק), התשע"ב-2012 קובע תקופת הודעה מוקדמת מינימאלית שיש ליתן בעת ביטול הסכם סוכנות לתקופה בלתי קצובה, בהתאם למשך תקופת ההסכם (תקופה זו לא תפחת מארבעה חודשים בעת ביטול ההסכם בשנתו הרביעית), אך זאת בנוסף לפיצוי בשל סיום הסכם הסוכנות. חוק זה חל על יחסי סוכנות, שבהם מייפה הספק את כוחו של הסוכן לאתר לקוחות חדשים ולהתקשר עמם בשמו; אין הוא חל על הסכם הפצה, שבו המפיץ רוכש את הסחורה מהספק ומוכר אותה ברווח (ראה הגדרת "חוזה סוכנות" בסעיף 2 לחוק, ודברי ההסבר להצעת החוק שפורסמו בה"ח התשע"א 404, עמ' 230). 3. תקופת ההודעה המוקדמת הניאותה בנסיבות המקרה הנדון 21. המסקנה הראשונה המתבקשת מן האמור לעיל הינה כי הנתבעת 1 היתה רשאית לבטל את הסכם ההפצה עם התובעת, בכפוף למתן הודעה מוקדמת כדין (אכן, התובעת חזרה בה מטענותיה בעניין זה). בכל מקרה, לא היה מקום להגיש את התביעה גם נגד נתבעת 2. חברה זו הוקמה בסמוך לפני מועד סיום היחסים בין התובעת לבין מרבה, וכל הטענות שנטענו בכתב התביעה נגד נתבעת 2, מתייחסות לתקופה שלאחר ביטול ההסכם בין מרבה לתובעת. בין נתבעת 2 לבין התובעת לא התקיימה כל מערכת יחסים חוזית, והחובה ליתן לתובעת הודעה מוקדמת מוטלת על הנתבעת 1 בלבד. יש לדחות, אפוא, מחוסר עילה, את התביעה נגד נתבעת 2. 22. ההלכה בנוגע לתקופת ההודעה המוקדמת, כפי שהובאה לעיל, הינה כי עליה לשקף את זכותו של המפיץ להחזר ההשקעה שהשקיע במוצר - מחד, ולזמן ניאות להתארגנות לקראת הפצת מוצר חלופי - מאידך. למרות הבדלי הגישות בין שופטי בית המשפט העליון, כולם מסכימים שיש לקחת בחשבון את משך היחסים בין הצדדים. ההנחה היא שככל שהיחסים נמשכו זמן רב יותר, כך גובר הסיכוי שהמפיץ הצליח להשיב לעצמו את ההשקעה בהחדרת המוצר וקידומו, אך מנגד נדרש למפיץ פרק זמן ממושך יותר כדי להתארגן להפצת מוצר חלופי. נתון נוסף המשפיע על תקופת ההתארגנות הנדרשת למפיץ הינו חלקו של המוצר במחזור המכירות של המפיץ. ככל שהמוצר תפס נתח נכבד יותר ממכירותיו של המפיץ, כך הוא יזדקק לזמן רב יותר כדי להתארגן למציאת חלופה הולמת. 23. התובעת הדגישה בהקשר זה את ההשקעה הגדולה שהשקיעה ברכישת זכויות ההפצה מרון פוד, בסך של 6.2 מיליון ₪, וכן את ההשקעה בקידום ובשיווק מוצרי מרבה בסך 3 מיליון ₪ (ראה סעיפים 3 ו- 5 לעיל). ברק הבהיר כי מאחר ומוצריה של מרבה אינם ממותגים, החדרתם לשוק דרשה מאמץ מיוחד (סעיף 35 לתצהירו). התובעת הוסיפה וטענה כי כל אותן שנים בהן התקיים הקשר בינה לבין מרבה, זו לא נקפה אצבע למען קידום מוצריה בישראל. מרבה לא הכחישה טענה זו - להיפך (ראה עדותו של בורמן בעמ' 42-43). לבסוף, התייחס ברק לזמן שנדרש לתובעת לאיתור ובניית שוק למוצרים חלופיים, אשר עמד בפועל על 3 שנים, וזאת למרות מאמציה של התובעת להתחיל ולמכור מוצר חלופי בסמוך ככל האפשר למועד סיום היחסים עם מרבה (סעיף 48.5 לתצהירו). כל האמור לעיל מצדיק, לטענת התובעת, הודעה מוקדמת של שלוש שנים (סעיף 50 לתצהיר ברק). 24. התובעת טענה עוד, כי כאשר נכנסה בנעליה של רון פוד, בשנת 2005, עמד היקף מכירות מוצרי מרבה בישראל על כ- 6 מיליון ₪ בשנה, ואילו במועד בו החליטה מרבה להפסיק את מערכת היחסים עם התובעת, כשלוש שנים מאוחר יותר, עמד היקף המכירות על כ-18 מיליון ₪ בשנה (סעיף 8 לתצהיר ברק). ברק העיד כי התובעת השקיעה רבות בשיווק מוצרי מרבה, ובהחדרתם לשוק. לדבריו: "שילשנו את הפעילות במרבה כי כל המערכת, אנשי המכירות, אנשי השיווק, כולם השקיעו בזה הרבה יותר ממה שהשקיעו בכל דבר אחר" (עמ' 28). אין זה ברור כיצד מתיישבת טענה זו עם דברי המומחה מטעם התובעת, רו"ח דני בר און, כי הפסקת הקשר עם מרבה לא יצרה שום חיסכון בהוצאות הקבועות של החברה, הכוללות אחזקת רכבים, העסקת עובדים, ועוד (עמ' 33-34). אך ייתכן שהדבר נבע מכך שהתובעת בחרה להפנות את המשאבים שהקדישה קודם לכן למוצרי מרבה לאיתור מוצרים או ספקים חלופיים. 25. מרבה לא הכחישה את הנתונים שהציגה התובעת, אולם בורמן טען כי נתוני המכירות הנמוכים בשנת 2005 אינם מייצגים. בשנת 2001 הגיע היקף מכירות מוצרי מרבה לשיא, ואז ירד היקף המכירות בשל קשיים כלכליים של רון פוד, עד לשפל בשנת 2005 (עמ' 48). לדברי בורמן, באותה תקופה הם קיבלו לא פעם הזמנות של מוצרים מרון פוד, אך לא סיפקו לה את הסחורה משום שרון פוד לא עמדה בתשלומים. לדבריו: "השוק היה קיים אבל לא היה מסופק בגלל בעיות כספיות של רון פוד" (עמ' 48). כך גם העיד יורם דר, כי מהשוואת מכירות מוצרי מרבה בשנת 2004 לעומת המכירות בשנת 2001 עולה כי היתה ירידה של כמעט חמישים אחוזים, שנבעה מקשייה הכלכליים של רון פוד (עמ' 21). בהמשך אמר בורמן דברים ברורים אף יותר (עמ' 62): "ללקוח הישראלי יש אמון רב באריזה הכחולה (הסממן המוכר של מוצרי מרבה - ע.ב.) ולא היתה להם אפשרות לקנות אותו בשום מקום בין השנים 2001-2005 בגלל חוסר אמצעים כספיים של רון פוד. דנשר החזירה את המוצרים ליותר נקודות מכירה, מה שהיה קל מפני שכולם ידעו שהמכירות יהיו טובות, לא היה בזה סיכון למי שמעורב לשים את המוצרים על המדפים ולכן היתה עלייה במכירות ולא בגלל איזה גאון שמכר את המוצרים". יש גם לזכור כי השוק כבר הכיר את מוצרי מרבה, אשר הוחדרו באמצעות רון פוד, ולכן התובעת לא נזקקה למאמצי שיווק בהיקף הנדרש לשם החדרת מוצר חדש לשוק. במילים אחרות, גם אם ברור שלתובעת היה חלק משמעותי בהגדלת היקף המכירות של מוצרי מרבה בישראל, ובוודאי יש לזקוף לזכותה את שיקום השוק שהותירה אחריה רון פוד, הרי שחלק מן ההצלחה של התובעת יש לזקוף לנסיבות המתוארות לעיל ולאיכות המוצרים עצמם, ובעיקר מוצר הדגל: עוגיות השוקולד צ'יפס הפופולאריות. מכאן שיש מידה מסוימת של צדק בטענת מרבה, כי העליה הגדולה בהיקף המכירות של מוצריה בשנים 2005-2008 נבעה בחלקה מפעילותה הלקויה של רון פוד בשנים שקדמו להן. אך הדבר אינו משליך בהכרח על גובה הפיצוי לו זכאית התובעת בגין אי-מתן הודעה מוקדמת ניאותה. השאלה העיקרית איננה בכמה הגדילה התובעת את היקף המכירות של מוצרי מרבה, אלא מה היה היקף ההשקעה שנדרש ממנה לשם כך, והאם הספיקה להשיב לעצמה את ההשקעה בתקופה בה היה הסכם ההפצה בתוקף. 26. לביסוס טענותיה בנוגע לתקופת ההודעה המוקדמת הציגה התובעת חוות דעת של יורם דר, לשעבר מנכ"ל רשת "הריבוע הכחול", וכיום יו"ר תשלובת "זוגלובק" ויועץ לחברות בתחום הקמעונאות (להלן: "דר"). דר קבע בחוות דעתו כי מניסיונו, חברה הרוכשת זכויות הפצה זקוקה לחמש עד שש שנים כדי להשיב לעצמה את ההשקעה (סעיף 17 לחוות הדעת). לאור העובדה שבמקרה דנן דובר על מוצר לא ממותג (אשר החדרתו לשוק קשה יותר), ולאור העובדה שהתובעת הצליחה להגדיל בצורה ניכרת את מכירת מוצרי מרבה, שש שנות הפצה הן זמן סביר לכסות את ההשקעה. מכיוון שהתובעת הספיקה להפיץ את המוצרים במשך מעט למעלה מ-3 שנים, היא זכאית להודעה מוקדמת בת 3 שנים (סעיף 33 לחוות דעתו). קשה לקבל את הטענה כי משך הזמן הסביר הדרוש להחזר השקעה בגין רכישת זכויות הפצה הוא לרוב 5-6 שנים, שהרי מדובר בנתון המשתנה ממקרה למקרה, כפי שהודה דר בעדותו. דר הסכים כי אם היה מתברר שהתובעת החזירה את השקעתה בטרם נותקו היחסים עם מרבה, אזי די היה לה בהודעה מוקדמת בת 6-12 חודשים, וזאת לצרכי התארגנות מחדש (עמ' 19). דר עצמו לא נתבקש לבדוק האם התובעת הצליחה להחזיר לעצמה את ההשקעה לפני ביטול היחסים עם מרבה. אך ברק העיד כי התובעת הפסידה בסיכום כללי של הסכם ההפצה עם מרבה ולא הספיקה להרוויח, שכן פרט להשקעותיה במוצרי מרבה, שקשה לאמוד אותן, היא גם נאלצה לשלם לרון פוד תגמולים ותשלומים קבועים אחרים לפי ההסכם עמה. לדבריו: "בסופו של דבר הפסדנו המון כסף, כי בזבזנו שנים שבהם השקענו משאבים עצומים בנושא מרבה במקום בדברים אחרים" (עמ' 25, 27). מטבלת הפעילות של התובעת בתקופה שקדמה לניתוק הקשר עם מרבה, המפורטת בחוות דעתו של רו"ח דני בר-און (עמ' 10), עולה כי לתובעת היה רווח תפעולי (לאחר ניכוי הוצאות ולפני מס) בסך של כ- 3.5 מיליון ₪ בשנים 2007-2008 (נתונים של שנים קודמות לא נכללו). נראה, אפוא, שהתובעת לא היתה יכולה להחזיר לעצמה השקעה של 9.2 מיליון ₪ שהשקיעה במוצרי מרבה בתקופת ההסכם: 6.2 מיליון ₪ ששולמו לרון פוד, ומעל ל- 3 מיליון ₪ שהושקעו בפרסום וקידום מכירות (סעיפים 16 ו- 26 לתצהיר ברק). דר ביסס את מסקנתו בנוגע לתקופת ההודעה המוקדמת, בין היתר, על ההנחה שהתובעת שילמה לרון פוד עבור רכישת מוצרי מרבה סך של 6.2 מיליון ₪ (ראה סעיף 8.2 לחוות דעתו). כך אכן אומר ברק בתצהירו ובעדותו (סעיף 16, ועמ' 24). למיטב זכרונו, מוצרי מרבה היוו כ-70% מן המוצרים שהזכויות בהם נרכשו מרון פוד (עמ' 15). אמנם ברק לא צירף אישור רוא"ח או חשבוניות על הסכומים ששילם לרון פוד, כפי שטוענת מרבה. אך לפי סעיף 23.2 להסכם עם רון פוד התחייבה התובעת לשלם לה תגמולים של 10% ממחזור המכירות החודשי בתוספת מע"מ כחוק, וזאת בנוסף לתשלומים אחרים ששילמה התובעת לרון פוד לפי ההסכם עבור כל המוצרים (ראה סעיף 3 לעיל). מטבלת המכירות שבעמ' 10 לחוות דעתו של רו"ח בר און עולה שהתובעת שיווקה בתקופת ההסכם מוצרי מרבה בהיקף כולל של מעל ל- 45 מיליון ₪, מה שיכול ללמד על הסכומים ששילמה לרון פוד עבור הפצת מוצרי מרבה. דר לא בדק את טענת התובעת, לפיה השקיעה בשיווק מוצרי מרבה 3 מיליון ₪, אלא הסתמך על דברים שאמרו לו מנהלי התובעת, ועל נתונים חלקיים העולים ממסמכים שונים שהוצגו לו (עמ' 17, 20). אך ברק מצהיר על סך כל ההשקעות בפרסום וקידום מכירות שהוציאה התובעת על מוצרי מרבה, ומצרף לתצהירו מסמכים וחשבוניות בעניין זה (נספחים ה'-ו' לתצהירו). מדובר בחשבוניות שמתייחסות לכמה מוצרים שמשווקת התובעת, וליד אלו של מרבה נרשם שמה בכתב ידו של מנהל מסחרי בתובעת שחתום על כך (אבי אליה - להערכת ברק - עמ' 28 לעדותו). מעורבותו של אליה בהכנת המסמך התבררה בחקירתו הנגדית של ברק על נספחים ה'-ו', וב"כ מרבה לא הודיע על התנגדותו לעדות שמיעה, שאז היתה התובעת יכולה להביאו לעדות; אין מקום לקבל התנגדות זו כשהיא מועלית בסיכומים (עמ' 28). ברק הבהיר כי השיוך של ההוצאה למרבה לא נעשה לצורך המשפט, אלא באופן שגרתי בעת שהחשבוניות התקבלו, ולכן אין סיבה שלא לקבל את השיוך שהכין המנהל המסחרי של התובעת (עמ' 29 לעדות ברק). התובעת מציינת בעניין זה כי אמנם היא לא רכשה זכויות הפצה במוצר חדש, שכן הוא שווק במשך 10 שנים על ידי רון פוד. אך היה מדובר במוצר אשר לא היה ממותג ולא נשא שם מוכר (בורמן בעמ' 43-44), ולכן נדרשה השקעה גדולה לשם קידום מכירתו. אין כל רבותא בטענת מרבה כי היו אלו הוצאות פרסום, שהן חלק ממהלך שגרתי ושוטף מול הרשתות הגדולות (דר בעמ' 20-21): עדיין מדובר בהשקעה בקידום המכירות של מרבה, וחשוב להזכיר כי התובעת הגדילה באופן משמעותי את מכירות מוצרי מרבה בתקופה של שלוש שנים. דבר זה לא היה יכול להיעשות ללא השקעה ממשית בפרסום וקידום מכירות. אין לקבל את ניסיונה של מרבה לגמד הישג נאה זה של התובעת, ולתלותו בקשיים של רון פוד שקדמה לתובעת, או באיכות המוצר (בורמן בעמ' 43, 48 וסעיף 11 לעדותו), אף שגם לגורמים אלו היתה תרומה לעלייה בהיקף המכירות. בסיכומו של דבר, הבהיר דר כי בנסיבות העניין, כאשר התובעת השקיעה 3 מיליון ₪ בשיווק מוצרי מרבה, והגדילה בצורה משמעותית את מכירות המוצרים, נדרשת הודעה מוקדמת של "שנתיים או קצת יותר" (עמ' 16). 27. קיימת נקודה נכונה ומהותית המודגשת בחוות דעתו של דר, קרי: חוסר ההגינות בעמדתה של מרבה (סעיפים 18, 27-28). דר, שהוא בעל ניסיון רב בשיווק, אמר בעדותו: "אני לא מכיר מצב שאתה מפסיק עם מישהו שהגדיל לך את המכירות בצורה מהותית" (עמ' 16). דר אומר בחוות דעתו כי התובעת "הצילה" עבור מרבה את השוק למוצריה, לאחר התדרדרות שנבעה מקשייה של רון פוד, והעלתה בתוך שלוש שנים באורח דרמטי את היקף המכירות של מוצרי מרבה מ- 8.2 מיליון ₪ בשנה לכ- 18 מיליון ₪. נתח השוק של מוצר הדגל של מרבה, עוגיות ה"שוקולד צ'יפס", גדל ב- 16% משנת 2006 לשנת 2007 והגיע ל- 43.3%, ובשאר העוגיות גדל נתח השוק בתקופה זו מ- 10.5% ל- 13.3%; היקף המכירות של עוגיות ה"שוקולד צ'יפס" בתקופה זו גדל מסך של כ- 15 מיליון לסך של כ- 20 מיליון ₪ (סעיף 27 לתצהיר ברק, ונספחים ז'-ח' שם, שהן טבלאות חברת סטורנקסט המנתחת שווקי מוצרים). מנספח C לתצהיר בורמן עולה כי בשנת 2004 מכרה מרבה באמצעות רון פוד 1,085,693 יחידות, ואילו בשנת 2007 מכרה באמצעות התובעת 2,937,196 יחידות, כלומר גידול בשיעור של פי 2.7. אמנם גם בשנת 2001 הגיעו מכירות מוצרי מרבה על ידי רון פוד להיקף של שנת 2006, אך התובעת שיקמה את המכירות לאחר הצניחה במכירות אצל רון פוד, ואף העלתה משמעותית את שיא המכירות של רון פוד בשנת 2001 (נספח C לתצהיר בורמן). ויודגש: מרבה לא תרמה לפיתוח השוק הישראלי למוצריה דבר - הכל עשתה התובעת, כפי שהודה בורמן; הוא ונציגי מרבה אפילו לא טרחו לבקר אי-פעם בישראל, וגם את עדותו ניתן היה לקבל רק ממקום מושבו בהולנד, באמצעות "ועידת תיעוד חזותי" (עמ' 42-43 לעדות בורמן). לאחר כל אלו, מקץ שלוש שנים של השקעה והצלחה ממשית מצד התובעת (ראה דברי השבח של בורמן לתובעת המצוטטים בסעיף 29 לקמן), נראה כי מרבה חמדה את "הפרי העסיסי" שגידלה עבורה התובעת, והחליטה לקטוף את רווחי שיווקו לעצמה, באמצעות העברת ההפצה בישראל לחברת בת שלה. בורמן הודה כי ישראל נחשבה בעיני מרבה כשוק חשוב, מפני שנפח הפעילות בהשוואה לגודלה של המדינה, היה גבוה מאוד (עמ' 39-40). כך גם הודה בורמן כי למרות שמרבה הסבירה לתובעת כי מדובר באסטרטגיה גלובאלית חדשה של מכירה באמצעות חברות בת, הרי שבפועל מרבה ייסדה חברת בת רק במדינת ישראל (עמ' 39). התחושה היא שמרבה ביקשה ליטול לעצמה את פירות השקעתה של התובעת, שהיו נאים עד מאוד בזכות פועלה של התובעת, מבלי לשלם לתובעת תמורה הוגנת עבור השקעותיה והוצאותיה, ומבלי להעניק לה תקופה הולמת לצורך התארגנות למציאת מוצר חלופי. על התנהגות זו של מרבה אמר דר בחוות דעתו: "היצרן מבקש ליהנות מן העבודה הטובה שעשתה דנשר בהחדרת המוצר... וזאת מבלי לשלם תמורה עבור הנכס הגדול שנבנה עבורו" (סעיף 28). יפים לעניין זה הדברים שאמרה כב' השופטת ש' נתניהו בעניין טרבנול הנ"ל (פסקה 10(ג)), הגם שלעניין תחולת העילה של עשיית עושר היא נותרה בדעת מיעוט (יחד עם כב' הנשיא מ' שמגר): "בטול החוזה בנסיבות אלה, כשלא היה בו כל דופי מצד המערערות, פגע באנטרסים ובצפיה שלהן להמשיך ולהפיק רווחים מהקשרים עם הלקוחות שרכשו. המשיבה התעשרה על חשבון עבודתו הנמרצת, כישוריו וכשרונותיו, של ד"ר זוהר שבנה את שוק הלקוחות הישראלי בבחינת יש מאין. השוק שבנה ממשיך להניב רווחים שלמערערות אין יותר חלק בם והמשיבה (באמצעות חברת הבת), היא הנהנית היחידה מהם. התעשרות זו על חשבון המערערות, ללא פיצוי, נוגדת את תחושת הצדק וההגינות". אכן, כפי שאמר כב' הנשיא א' ברק בעניין טרבנול הנ"ל, "הצדדים הסכימו מראש כי הסוכנות תמשך תקופת זמן קצובה "והסיכון" של שוק מוצלח או שוק גרוע נלקח על ידם בחשבון השיקולים...". גם כב' השופט ת' אור אמר בעניין טרבנול כי המפיץ יכול לצפות בעת כריתת ההסכם כי "עם תם ההסכם המפיץ לא יוכל עוד להנות מאותו 'שוק' שנוצר והיצרן עשוי להמשיך להנות מ'שוק' זה" (ראה הציטוטים בסעיף 11 לעיל). אך מה שלא נלקח בחשבון על ידי המפיץ, וגם לא צריך להילקח בחשבון, היא האפשרות שהספק יבטל את הסכם ההפצה לאחר כמה שנים בלבד, בלא מתן הודעה מוקדמת ניאותה, בשל הצלחת רשת ההפצה שהקים המפיץ - לא בשל כישלונה - כדי ליהנות בעצמו מפירות השקעתו של המפיץ. אכן, יש מידה לא מבוטלת של צדק בטענת התובעת בסיכומיה, כי היא "שילמה מחיר על הצלחה, לא על כישלון". 28. התובעת טענה כי ההודעה על ניתוק היחסים עמה ניתנה לה למעשה רק ביום 24.7.08 (עם קבלת הודעת הביטול השניה - נספח יג'), משום שמן המכתב שנשלח ביום 2.6.08 (נספח י' לתצהיר ברק) לא ניתן היה להבין כי מרבה מעוניינת בניתוק היחסים. טענה זו אינה יכולה לעמוד, וגם לא מצאתי ממש בטענות התובעת לגבי ההבדלים בין טיוטת מכתב זה למכתב הסופי שנשלח (ראה עדות בורמן בעמ' 68-70 המתייחסת לטיוטה שבנספח יא' לתצהיר ברק). אמנם, המכתב הראשון נוסח בצורה מעודנת ומרוככת, אך בסיומו הופיע המשפט הבא, אשר אינו מותיר מקום לספק באשר לכוונותיה של מרבה: "We express our sincere gratitude for the years of cooperation with yourself, Tal and the members of the Danshar Ltd. Organization". זאת ועוד, במכתב נאמר שמרבה החליטה לשנות אסטרטגיה, וכי היא תתחיל לשווק את מוצריה באמצעות חברה ישראלית, וכי על מנת לאפשר לתובעת להיערך לכך נקבע מועד תחילת יישום האסטרטגיה החדשה ליום 1.10.08. מכאן היה ברור שמדובר בהודעה על סיום הקשר, ומתן הודעה מוקדמת של ארבעה חודשים. כך גם הבינה התובעת ודיווחה לרשות ניירות ערך, כי ביום 2.6.08 קיבלה הודעה על הפסקת הקשר עם מרבה (נספח I לתיק מוצגי מרבה) . ימים ספורים לאחר קבלת המכתב נסעו טל ורון ברק להולנד כדי להיפגש עם בורמן, ובמהלך הפגישה ניסו לשכנעו שלא לנתק את היחסים עמם (בורמן בעמ' 72-73). גם מכך ברור שהתובעת הבינה היטב את כוונתו של בורמן במכתב מיום 2.6.08. אמנם, בורמן אמר להם באותה פגישה כי ישקול שוב את הודעת ביטול היחסים (סעיף 19 לתצהירו), לאחר שבאותה פגישה הסכימו טל ורון ברק, לראשונה, להעלאת המחיר שביקשה מרבה חודשים קודם לכן (עמ' 72). אך טענת התובעת, לפיה ההודעה על סיום היחסים ניתנה לה רק ביום 24.7.08, לא התבססה על הפגישה בהולנד, שממילא לא שינתה דבר. יש לקבוע, אם כן, כי התובעת קיבלה את הודעה מוקדמת בדבר סיום היחסים עמה ביום 2.6.08. 29. סוגיה נוספת שהתעוררה, ואשר יש לה השלכה על משך תקופת ההודעה המוקדמת, הינה טענת מרבה בדבר משבר האמון שנתגלע בינה לבין התובעת. מרבה ביקשה להצדיק את החלטתה לסיים את יחסיה עם התובעת בטענה שהאמון שרחשה לתובעת התערער עקב התנהלותם של מנהליה - טל ורון ברק. יש לומר חד-משמעית: התרשמתי כי טענה זו לא נועדה אלא לאפשר למרבה להסתמך על ההלכה, לפיה הפרת חובת האמון או תום הלב מצד המפיץ מביאה לקיצור תקופת ההודעה המוקדמת, או אף לשלילתה במקרים חריגים. לא חל כל משבר אמון בין התובעת לבין מרבה עד למועד בו שיגרה מרבה את המכתב על סיום היחסים. בורמן טען בעדותו כי בשנת 2007 חוותה מרבה קשיים ניכרים עקב עליית מחירי חומרי הגלם בעולם, ולמעשה כל רווחיה בשנה זו ירדו לטמיון בחודשיים האחרונים של השנה. עקב כך, מרבה פנתה למנהלי התובעת והסבירה כי על מנת לשמור על מתח רווחים סביר, עליה להעלות את מחיר המוצר שמרבה מוכרת לתובעת ב-6.75%, אך הללו סרבו לכך, וניאותו להעלאת מחירים של 2-3 אחוזים בלבד. שני הצדדים היו מעוניינים לשמור על מחיר קבוע לצרכן (10 ₪ לחבילת עוגיות), ולכן עליית מחיר חומרי הגלם השפיעה בהכרח על רווחיהם (עמ' 57). בורמן הוסיף וטען כי האחים ברק ידעו היטב שבקשת מרבה הינה צנועה ביותר, וכי מדובר בהעלאת מחיר מינימאלית, ואף על פי כן הם סירבו לשתף עימו פעולה, והתמקחו עימו על שיעור עליית המחיר, בטענה שמתח הרווחים שלהם קטן מאד (עמ' 54-57). אולם לדברי בורמן, חודשים ספורים לאחר מכן התברר לו כי טענת התובעת היתה שקרית, וכי מתח הרווחים של התובעת לא עמד על כ- 23%, כפי שטענה, אלא על כ-40% (עמ' 58). לטענתו, רון וטל ברק התעלמו כליל מצרכיה של מרבה, והיו אדישים לקשייה. תחושתו היתה כי הם דואגים לטובתם שלהם בלבד (עמ' 61-62). עדותו של בורמן בעניין זה לא היתה קוהרנטית והותירה לא מעט סימני שאלה. כאמור, התרשמתי בבירור כי הטענה בדבר הפרת אמון הועלתה ללא בסיס עובדתי של ממש, כדי לנסות ולהצדיק באופן מאולץ את תקופת ההודעה המוקדמת הקצרה שנתנה מרבה לתובעת. הטענה כי משבר האמון החל בחודש אוקטובר 2007, עת פנתה מרבה לתובעת וביקשה להעלות את מחיר המוצרים, אינה מתיישבת עם המכתב ששלחה מרבה לתובעת בעניין זה ביום 19.10.07, בו היא מביעה שביעות רצון מלאה ממערכת היחסים ביניהן ומייחלת לעצמה מפיץ טוב כדוגמת התובעת גם בארצות אחרות (נספח כה' לתצהיר ברק). מן הראוי לצטט את הדברים שאמר בורמן לרון ברק בסיומו של מכתב זה: "Ron, I am looking forward to increase sales in 2008 again, we are very happy with the way things are developing in the Israeli market, I wish it was like this in many countries." גם במכתביו של בורמן לתובעת בשנים 2006-2007 הוא הביע שביעות רצון גדולה מהיקף המכירות (נספח כא' לתצהיר ברק). בורמן טען כי השבר העיקרי ארע כאשר גילה כי האחים ברק לא אמרו אמת בנוגע למתח הרווחים שהתובעת נהנית ממנו, וכי הוא גילה זאת רק בחודש יוני 2008. הטענה בדבר מתח הרווחים של התובעת לא גובתה בראיות מצד מרבה. מעבר לכך, בורמן התקשה להסביר מדוע, אם כך היו הדברים, הודיע לתובעת כבר ביום 2.6.08 על סיום היחסים ביניהם (עמ' 59). יתר על כן, בורמן הודה כי עשה צעדים משמעותיים לקראת ניתוק היחסים עם התובעת, בשל האסטרטגיה החדשה שמרבה החליטה על יישומה, כבר בראשית שנת 2008 (עמ' 65-66). אכן, עיון במכתב סיום היחסים מיום 2.6.08 מעלה כי אין בו כל טרוניה או טענה כלשהי נגד התובעת. להיפך, הוא מסתיים בהבעת תודה לתובעת ולאנשיה, על שיתוף הפעולה עם מרבה בשנים שחלפו, תוך הבעת משאלה כי יחסי המסחר הידידותיים שאפיינו את יחסי הצדדים, לא יפגעו ("The friendly and business like environment which is customary to our relationship"). רק במכתב מיום 24.7.08 העלה בורמן לראשונה טענות בדבר משבר אמון שחל בינו לבין התובעת בתשעת החודשים שקדמו למכתב, מבלי לקשור זאת לנושא העלאת המחיר. מן האמור לעיל עולה כי ניתוק היחסים עם התובעת לא נבע ממשבר אמון בין מרבה לבין התובעת, אלא מהחלטה אסטרטגית של מרבה להתחיל ולשווק את מוצריה באמצעות חברת בת שלה. כך נאמר במפורש במכתב מיום 2.6.08, וכך נהגה מרבה. זו היתה הסיבה האמיתית להפסקת הקשר עם התובעת. 30. התובעת מלינה גם על השינוי הפתאומי בתנאי התשלום שהנהיגה מרבה לאחר ההודעה על סיום היחסים ביניהן. עד לחודש יולי 2008 היא נהגה להעביר למרבה תשלום עבור סחורה על בסיס "שוטף + 90 יום". ביום 30.7.08, בעקבות ההודעה הסופית על ביטול הקשרים בין הצדדים, הופתעה התובעת לקבל מכתב ממרבה, בו היא נדרשת לשלם עבור הסחורה שהזמינה מראש ובמזומן, שאם לא כן הסחורה לא תישלח; מרבה אף ביטלה משלוח של הזמנה עד אשר ישולם במזומן (סעיף 32.6 לתצהיר ברק ונספחים טו'-יז' לתצהירו). התובעת לא היתה יכולה לעבוד במזומן, וסירבה להמשיך ולהזמין סחורה בצורה זו עד אוקטובר 2008, שהיה המועד שקצבה מרבה לתום ההסכם, וברק טען שמרבה גם לא שיתפה פעולה בביצוע הזמנות נוספות אחרי אוגוסט 2008 (עמ' 30). התובעת סבורה כי הדבר נעשה על ידי מרבה במכוון, כדי להקשות עליה לאגור סחורה ולשווק אותה במשך תקופה מסוימת לאחר סיום היחסים עם מרבה. לפיכך, סבורה התובעת כי יש לראות בה כמי שקיבלה בפועל הודעה מוקדמת עד לתחילת חודש אוגוסט בלבד. בורמן התקשה לתת סיבה טובה לשינוי הפתאומי במדיניות מרבה בכל הנוגע לתשלום עבור הסחורה. הוא טען כי בחודש יולי 2008 הוא איבד אמון בתובעת, בין היתר לאחר שברק איים עליו בתביעה משפטית, ולכן דרש כי התובעת תשלם עבור הסחורה על בסיס מזומן (עמ' 50). בורמן אף ציין כי באותה עת, התובעת היתה חייבת למרבה כ-445,000 יורו, וכן הדגיש: "...תקופת תשלום היא לא זכות של הקונה, זה משהו שאתה מספק כספק, וזה עניין של אמון. אם אתה לא מאמין במישהו, יש לך זכות לשנות את תנאי התשלום האלו" (עמ' 52). בורמן הודה עם זאת, כי מעולם לא היתה בעיה עם התשלומים של התובעת (עמ' 49-50). מוכן אני לקבל כי סיום היחסים הממשמש ובא, החוב שהיה קיים לתובעת באותה עת כלפי מרבה והאיום של ברק להגיש תביעה נגד מרבה - כל אלה הצדיקו את סירובה של מרבה להמשיך ולאפשר לתובעת לשלם עבור הסחורה על בסיס "שוטף + 90". עובדה היא כי התובעת קיזזה לבסוף חוב של כ- 450,000 יורו שהיא חבה למרבה, מן הפיצוי שהיא דורשת בשל אי-מתן הודעה מוקדמת ניאותה. אך אין בכל אלו כדי להסביר מדוע לא הציעה מרבה והסתפקה בתשלום באמצעות כתב אשראי דוקומנטארי (Letter of Credit). בניגוד לטענת מרבה בסיכומיה - היא זו שהיתה צריכה להציע זאת, כיוון שהיא זו ששינתה את תנאי התשלום הנהוגים והכתיבה את צורתם. כפי שהודה בורמן עצמו, כתב אשראי דוקומנטרי מספק ביטחון טוב לתשלום עבור הסחורה. מרבה עצמה אפשרה לרון פוד להזמין סחורה כנגד כתבי אשראי דוקומנטריים, אפילו בימים בהם היתה רון פוד שרויה בקשיים כלכליים (בורמן בעמ' 48-49). בורמן גם הודה כי מעולם לא קרה למרבה שכתב אשראי של התובעת, או גורם כלשהו אחר, לא שולם (עמ' 50). מכאן שיש ממש בטענת התובעת כי דרישתה של מרבה שהתובעת תשלם עבור הסחורה במזומן, לא נבעה מחשש אמיתי מפני אי-תשלום אלא ממניע אחר, כמו השאיפה למנוע מהתובעת לצבור סחורה ולהתחרות לאחר מכן בחברת הבת של מרבה בישראל. תנאי התשלום לפיהם נהגו הצדדים במשך למעלה משלוש שנים הפכו לחלק מן ההסכם שביניהם (ראה סעיף 26 לחוק החוזים (חלק כללי)), ומרבה לא היתה רשאית לשנותם באופן חד-צדדי מהיום למחר, ללא כל הצדקה עניינית. לאור האמור לעיל, יש לקבוע כי בפועל נתנה מרבה לתובעת הודעה מוקדמת של חודשיים בלבד: מיום 2.6.08 בו נשלח המכתב על סיום היחסים, ועד לשינוי תנאי התשלום, והפסקת המשלוחים של הסחורה עקב כך, בתחילת אוגוסט 2008. במקביל יש לדחות את טענת מרבה כי התובעת לא פעלה להקטנת נזקיה בכך שהפסיקה להזמין סחורה. ההלכה באשר לחובת הקטנת הנזק הקבועה בסעיף 14 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), כפי שהובהרה בע"א 195/85 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' סוראקי, פ"ד מב(4), 811, 824-825, הינה כי את הערכת פועלו או אי-פועלו של הנפגע במסגרת מילוי חובתו האמורה יש לעשות על פי אמות מידה של מה שהיה סביר בשעת מעשה. הנפגע אינו חייב לצאת מגדרו בנסותו למלא את החובה המוטלת עליו להקטין את נזקו: עליו לעשות רק את אשר סביר לעשות באותן נסיבות, ונטל ההוכחה בעניין זה רובץ על כתפי המפר (ראה גם ע"א 4606/90 תל מר בע"מ נ' מוברמן, פ"ד מו(5) 353, 373-374). החלטת התובעת בחודש אוגוסט 2008 שלא להזמין עוד סחורה ממרבה נבעה מן הדרישה הלא-מוצדקת לתשלום במזומן. כפי שהעיד ברק, כל מכולה שהזמינה התובעת ממרבה היתה בשווי של עשרות אלפי יורו, והתובעת לא נהגה לעבוד בשיטה של תשלום במזומן (עמ' 30). לכן, אין לבוא אל התובעת בטענות בשל החלטתה דלעיל. 31. התובעת מוסיפה וטוענת כי התנהגותה של מרבה, עובר למתן ההודעה על סיום ההסכם ביניהן, נגועה בחוסר תום-לב. לטענתה, מרבה עשתה הכל כדי להסתיר את כוונתה לסיים את ההסכם, כולל רישום סימן מסחרי בחודש פברואר 2008 מבלי ליידע את התובעת, וזאת כדי למנוע מן התובעת את האפשרות להיערך לסיום ההסכם (נספח כב' לתצהיר ברק ובורמן בעמ' 65). בורמן הודה כי מרבה ידעה על הכוונה להעביר את ההפצה בישראל לחברת בת כבר בתחילת 2008, אך לא גילתה זו לתובעת (עמ' 66). אינני סבור שמרבה היתה חייבת לשתף את התובעת בתוכניותיה המתגבשות לגבי העתיד לפני מכתב הביטול (כך פסקתי גם בעניין ת.א. (מחוזי ת"א) 2235/05 רנדי בע"מ נ' Cilag International Gmbh, לא פורסם - 20.9.12, פסקה 41). עם זאת, תמוה הוא הדבר שספק מסתיר מן המפיץ הבלעדי שלו את דבר הרישום של סימן מסחרי לגבי המוצרים נשוא הסכם ההפצה (בורמן טען כי לא היה חייב להודיע על כך לתובעת: עמ' 65-66). אך בסופו של דבר, חובתה של מרבה היתה לתת לתובעת הודעה מוקדמת ראויה בטרם ביטול היחסים עמה, ולחלופין - לשלם לה פיצוי ראוי תמורתה. עם זאת, העובדה שההודעה מיום 2.6.08 נפלה על התובעת "כרעם ביום בהיר" - יש לה השלכה בנוגע למשך ההודעה המוקדמת שהיתה מרבה חייבת ליתן לתובעת לשם היערכות למצב החדש. בעניין טרבנול הנ"ל, פסקה 10(ג), אמרה כב' השופטת ש' נתניהו את הדברים הבאים: "...התעשרות זו על חשבון המערערות, ללא פיצוי, נוגדת את תחושת הצדק וההגינות .התחושה מתגברת נוכח חוסר תם הלב של המשיבה, שעכבה את הודעתה למערערת במשך תקופה ארוכה של כשלש שנים מאז גמלה החלטתה לשווק את המוצרים באמצעות חברת הבת שלה. בכך גרמה למערערות להמשיך ולהגדיל את שוק הקונים של מוצריה שלה על חשבון פגיעה באינטרס העצמי שלהן לנצל את הזמן לפתוחו של שוק למוצרים אחרים שהיתה רשאית לעסוק בם, וכשהגיעו המערערות לפתוח מירבי של השוק של מוצרי המשיבה, בטלה את ההסכם". אמנם בענייננו מדובר בעיכוב של כמה חודשים במתן ההודעה, ולא כמה שנים, אך אם אין נותנים למפיץ זמן ניאות להיערך להפסקת הקשר עמו לפני ההודעה על סיום הקשר, יש להעניק לו זמן זה לאחר מתן ההודעה. 32. לאור מכלול הנתונים והשיקולים שפורטו לעיל, הגעתי למסקנה כי ראוי להעמיד את תקופת ההודעה המוקדמת לה היתה התובעת זכאית על 16 חודשים, כפי שנקבע גם בעניין חינאווי הנ"ל בנוגע לאזור ההפצה שהזכויות לגביו נרכשו 4 שנים בלבד לפני ביטול ההסכם; כב' השופט מ' חשין פסק כי "לגבי אזור ספציפי זה - אשר 'נקנה' בכסף מלא - דומה כי מועד של שנה מראש אינו עונה על ציפיות סבירות וראויות" (פסקה 19). בקביעה זו התחשבתי בהיקף השקעתה של התובעת בשיווק מוצרי מרבה, לרבות בסכום ששילמה כדי לרכוש את זכויות רון פוד (השקעה כוללת בשיעור של כ- 9.2 מיליון ₪); בהצלחתה הנאה של התובעת בהגדלת היקף המכירות של מוצרי מרבה; בעדותו של דר, לפיה הודעה מוקדמת סבירה היא בסביבות כשנתיים כאשר המפיץ לא הספיק להשיב לעצמו את ההשקעה; בעובדה שהיקף מכירות מוצרי מרבה מתוך סך מחזור המכירות של התובעת היה 7% בלבד (ראה הודעת התובעת לבורסה, נספח I למוצגי הנתבעת); ובעדותו של ברק כי רק בתחילת שנת 2010 איתרה התובעת מוצר חלופי למרבה, שאף הוא לא היווה חלופה מלאה למוצרי מרבה (סעיף 48.5 לתצהירו ועדותו בעמ' 28, 30-31, אף שתחילת שיווק המוצר החלופי נעשתה עוד בשנת 2009). כאמור, מרבה הודיעה לתובעת על סיום היחסים ביניהן ביום 2.6.08, ובפועל העניקה לה הודעה מוקדמת של חודשיים בלבד (בשל הדרישה הבלתי-מצודקת לתשלום במזומן). מכאן, שעל מרבה לפצות את התובעת בגין 14 חודשים נוספים של הודעה מוקדמת. 4. גובה הפיצוי המגיע לתובעת 33. מקום שלא ניתנה הודעה מוקדמת סבירה - ניתן לראות בכך הפרה של החוזה מצד היצרן, המזכה את המפיץ בפיצוי בגין כל נזק שנגרם לו עקב הפרה זו (עניין התאחדות סוכני נסיעות הנ"ל, פסקה 19 לפסק דינו של כב' השופט י' זמיר, והאסמכתאות שצוטטו שם). סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 (להלן: "חוק התרופות") קובע: "הנפגע זכאי לפיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה ושהמפר ראה אותו או שהיה עליו לראותו מראש, בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה". דיני החוזים, והוראת סעיף 10 בכלל זה, באים להגן בראש ובראשונה על "אינטרס הקיום" של הנפגע; פיצויי קיום (הנקראים גם פיצויי ציפייה), באים להעמיד את הנפגע במקום בו היה נתון אילו קוים החוזה ולא הופר (ראה דברי כב' השופט מ' חשין בע"א 3666/90 עירית נתניה נ' מלון צוקים בע"מ, פ"ד מו(4) 45 (להלן: "עניין מלון צוקים"), פסקה 16, ודברי כב' השופט י' מלץ בפסקה 7). במקרה דנא, הנזק שנגרם לתובעת בשל הפרת החובה ליתן הודעה מוקדמת ניאותה הוא אובדן הרווחים של התובעת בתקופת ההודעה המוקדמת שלא ניתנה (14 חודשים מעבר לחודשיים שניתנו). לכן יש להעריך ולקבוע מהם הרווחים שהיו צפויים לתובעת בתקופה זו. לשם השוואה, חוק חוזה סוכנות (סוכן מסחרי וספק), התשע"ב-2012, שאינו חל על חוזה הפצה, קובע כי "דמי הודעה מוקדמת יהיו בסכום השווה למכפלה של תקופת ההודעה המוקדמת בממוצע רוחי הסוכן המסחרי במחצית השנה שקדמה לסיום חוזה הסוכנות, או במחצית השניה של תקופת החוזה, לפי התקופה הקצרה" (סעיף 4(ג)(2). 34. המומחה מטעם התובעת, רו"ח בר און, הוא שותף במשרד רוא"ח Delloitte בריטמן אלמגור זוהר, ועובד במקצוע משנת 1992. בר און העריך את הפסדיה של התובעת (אותם הוא מכנה "אובדן התרומה") בשלוש השנים שלאחר סיום היחסים בינה לבין מרבה בסך של כ- 9.5 מיליון ₪, מהוון למועד ניתוק הקשר עם מרבה (31.8.08) (עמ' 7-8 לחוות דעתו). בר און הסביר כי: "אובדן התרומה הוערך בשיטת היוון תזרימי המזומנים... על פיה מוערכים תזרימי המזומנים אשר היו נובעים מהפעילות בתקופת התחזית, בניכוי תזרימי המזומנים אשר נבעו בפועל מהפעילות" (אותה פעילות שנבעה ממכירת מלאי שנותר בידי התובעת לאחר סיום היחסים עם מרבה, כמפורט בעמ' 19 - ראה סעיף 4.2 לחוות הדעת). לצורך חישוביו הסתמך בר און על נתוני המכירות של מוצרי מרבה בשנים 2008-2011, אף שבאותן שנים שווקו המוצרים על ידי מרבה ישראל (עמ' 31-32). בר און הסביר כי מאז שנת 2005 היתה מגמה ברורה של עלייה במכירות מוצרי מרבה, ולכן אך הגיוני היה להניח עלייה נוספת במכירות. טענה זו סבירה, בהתחשב בגידול המכירות המשמעותי שהשיגה התובעת בשלוש שנות פעילותה, ומכל מקום מרבה לא הציגה חישוב נגדי, ואף לא הראתה כי דרך החישוב של בר און מיטיבה עם התובעת (לעומת דרך חישוב אלטרנטיבית, אשר היתה מתבססת על שיעור העלייה הממוצע במכירות מוצרי מרבה על ידי התובעת בשנים 2005-2008). 35. רו"ח בר און הוא בעל ניסיון רב בתחום החשבונאי, והתרשמתי הן ממקצועיותו והן מאמינותו. אך מתקשה אני ליישם את חוות דעתו בהתאם לתקופת ההודעה המוקדמת שקבעתי (14 חודשים, החל מחודש אוגוסט 2008). לטענת התובעת, אין מניעה לקחת את הסכום אליו הגיע רו"ח בר און, ולהתאימו לתקופת ההודעה המוקדמת שיקבע בית המשפט באמצעות חלוקה פשוטה, דהיינו: אם סכום הפיצוי בגין שלוש שנים צריך להיות 9.5 מיליון ₪, אזי הפיצוי לשנה צריך להסתכם ב- 3.6 מיליון ₪. טענה זו לא ניתן לקבל. ראשית, אף שהמומחה אומר כי הוא מחשב את "אובדן התרומה" על פני 3 שנים בלבד, בפועל מבוסס הסכום הסופי על תקופה של 3 שנים וחצי (מספטמבר 2008 עד סוף פברואר 2012). לא מצאתי הסבר לכך בחוות הדעת. שנית, חישוביו של רו"ח בר און מבוססים על גידול מתמיד במכירות מוצרי מרבה, ולכן "אובדן התרומה" בשנה הראשונה לאחר סיום היחסים אינו שקול ל"אובדן התרומה" בשנה השלישית (כפי שעולה גם מן הטבלה בעמ' 8 לחוות דעתו). שלישית, לא ניתן לחלץ מן הטבלה שערך בר און את "אובדן התרומה" בשנה הראשונה בלבד, שכן "אובדן התרומה" חושב, כפי שהבהיר בר און, לפי תזרים המזומנים מהפעילות בתקופת התחזית, בניכוי תזרימי המזומנים שנבעו לתובעת בפועל לאחר סיום הפעילות. בעוד שניתן להעריך את תזרים המזומנים החזוי מהפעילות ב-14 החודשים הראשונים לאחר ניתוק היחסים בין התובעת לבין מרבה, לא ברור איזה סכום יש לנכות בגין תזרים המזומנים הנוגע לפעילות בפועל באותה תקופה. 36. בנסיבות אלו, יהא זה צודק וראוי לפסוק לתובעת פיצוי בגין אי-מתן הודעה מוקדמת על דרך האומדנה, תוך הסמכות על נתונים שהובאו לגבי רווחי התובעת בתקופה שקדמה לניתוק הקשר עם מרבה. אמנם, נפגע התובע פיצוי לפי סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) חייב להוכיח, במידת וודאות סבירה, הן את נזקו והן את שיעור הפיצויים. עם זאת, כאשר קיים קושי, לאור טיבו וטבעו של הנזק, להביא נתונים מדויקים לגבי שיעורו, לא יהיה בכך כדי למנוע מתן פיצוי. בית המשפט העליון פסק לא אחת כי יש להקל על תובעים הבאים להוכיח נזק שנגרם להם בגין אובדן רווחים, בשל היותו מבוסס, מעצם טבעו, על השערות והערכות לגבי מה שהיה צפוי להתרחש. מבחינת התובע, "די לו שיביא אותם נתונים, אשר ניתן באופן סביר להביאם, תוך מתן שיקול-דעת מתאים לבית המשפט לעריכת אומדן להשלמת החסר", וזאת לאור "הגישה המקובלת היא, כי מקום שהוכח קיומו של נזק, אין באי-האפשרות לחשב אותו בדייקנות כדי לדחות את תביעת הפיצויים" (פסק דינו של כב' הנשיא א' ברק בע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה(2) 800, פסקאות 1 ו- 3; וראה גם: ע"א 646/85 יצירות ברנע בע"מ נ' דניה חברה לפיתוח בע"מ, פ"ד מב(2) 793, פסקה 9 לפסק דינו של כב' הנשיא מ' שמגר; ע"א 11173/02 אלוניאל בע"מ נ' זאב בר בנין ופיתוח בע"מ, תק-על 2006(2) 16, פסקה 7 לפסק דינו של כב' השופט א' ריבלין; ע"א 1229/97 אי.אמ.אי שיווק והשקעות בינלאומיים בע"מ נ' ע.ר.מ. רעננה לבניה והשכרה בע"מ, פ"ד נג(4) 663, פסקה 7 לפסק דינה של כב' השופטת ד' דורנר). כפי שהבהיר כב' הנשיא מ' שמגר בענין יצירות ברנע הנ"ל, בעמ' 799-800, לצורך קביעת שיעור הנזק הצפוי מאובדן הכנסות "נלקחים בחשבון זה בצד זה נתונים עובדתיים השאובים מן המציאות, וכן הערכות לגבי מציאות שלא התקיימה בשל כך שההתקשרות בין הצדדים לא מומשה". 37. בענייננו, נראה לי כי יהיה זה נכון לבסס את הערכת אובדן ההכנסות של התובעת בתקופת ההודעה המוקדמת על נתוני הרווחים בפועל של התובעת בשנה האחרונה לקיומו של ההסכם (מבחן דומה קובע סעיף 4(ג)(2) לחוק חוזה סוכנות (סוכן מסחרי וספק), התשע"ב-1012, שכאמור איננו חל על מפיץ). נתונים אלו מופיעים בטבלה שבעמ' 10 לחוות דעתו של רו"ח בר און, ומהם עולה כי ב- 8 החודשים הראשונים של שנת 2008 - עד לניתוק הקשר עם מרבה - הגיע הרווח התפעולי של התובעת ממכירת מוצרי מרבה (לאחר ניכוי הוצאות ותשלום תמלוגים לרון פוד - סעיף 4.3.3) לסך של 2,118,000 ₪. נתון נוסף שיש בפנינו הוא הטבלה שהכין ברק (נספח ו' לתצהירו), ממנה עולה כי בשמונת החודשים הראשונים של שנת 2008 היה הרווח של התובעת לאחר ניכוי הוצאות ישירות (כולל תמלוגים לרון פוד) - 1,955,000 ₪. ברק הבהיר בעדותו כי נתון זה אינו כולל הוצאות כלליות, שאת חלקן יש לייחס גם למרבה (עמ' 26-27). לכן יש להעדיף את הנתון שבחוות דעתו של רו"ח בר און. מכאן ניתן להעריך כי אובדן הרווח התפעולי בתקופה של 14 חודשים לאחר ניתוק הקשר עם מרבה (לאחר ניכוי כל ההוצאות, כולל תמלוגים לרון פוד, ולפני תשלום מס) היה מגיע לסך של כ- 3.7 מיליון ₪. איני סבור, כטענת מרבה, כי יש לקבוע את שיעור הפיצוי לתובעת על-פי הרווח הנקי הכולל של החברה בשנת 2007, כפי שדווח בהודעת התובעת לבורסה, קרי: רווח נקי (לאחר ניכוי מס) של 6.7 מיליון ₪. מרבה גוזרת מנתון זה רווח שנתי של 469,000 ₪, הואיל ומוצרי מרבה היוו 7% ממחזור המכירות של התובעת (בדרך דומה הלך בית משפט זה, בהעדר נתונים טובים יותר, בע"א (ת"א) 3583/04 דניה קוסמטיקה בע"מ נ' קורט, לא פורסם - 12.12.06, פסקה 5(ז)). טענה זו, הנוגעת לעניין שבמומחיות, לא הוצגה לרו"ח בר און בחקירתו הנגדית, ומרבה גם לא טרחה להגיש חוות דעת חשבונאית משלה. אינני משוכנע, כלל ועיקר, כי ניתן להקיש מרווח בגין פעילותה הכוללת של החברה לגבי הרווח ממכירת מוצרי מרבה, שכן יתכן שלחברה הפסדים בגין מגזרי פעילות אחרת. הנתונים לגבי הרווח התפעולי ממכירת מוצרי מרבה שפורטו בחוות דעתו של בר און (עמ' 10) מצביעים, כאמור, על רווח גדול בהרבה. גם מן הנתונים של רו"ח בר און לגבי אובדן הרווח החזוי של התובעת ממכירת מוצרי מרבה בארבעת החודשים האחרונים של שנת 2008 בלבד נראה כי זה מסתכם בסך העולה על 1 מיליון ₪, והוא מבוסס על "תזרים מזומנים חופשי", המשקף רווח נקי לאחר תשלום מס (ראה הטבלה בעמ' 8 לחוות הדעת). מכל מקום, גם אם היה ממש בתרגיל חשבונאי זה שעושה מרבה, אין זה ברור מדוע לקחה את הרווח הנקי בשנת 2007, ולא את הרווח הנקי בשנת 2008, שהגיע לסך של 8.9 מיליון ₪. אוסיף ואומר כי יתכן שהתובעת תידרש לשלם מס על הפיצוי שנפסק לה בגין אובדן רווחים בתקופת ההודעה המוקדמת, אך אין לנכות מס זה כבר עתה, בהעדר נתונים חשבונאיים מוסמכים. 38. מסכום הפיצוי המגיע לתובעת יש לקזז את החוב שהתובעת הודתה כי היתה חייבת למרבה ערב ניתוק הקשר ביניהן והודיעה למרבה על קיזוזו (אמנם ללא פירוט), קרי: סך של 2,201,993 ₪ (429,976 אירו ליום 5.9.08) (סעיף 54 לתצהיר ברק). התנגדותה של מרבה בסיכומיה לקיזוז הסכום הנ"ל אינה מובנת: האם היתה מעדיפה לשלם לתובעת על יסוד פסק דין זה את מלוא סכום הפיצוי שנפסק? מרבה עצמה טענה בכתב ההגנה המתוקן (סעיף 25(א) כי יש לקזז מכל סכום שיפסק לתובעת סך של 445,559 יורו בגין חובה של התובעת למרבה, ובתצהירו של בורמן נטען כי חוב קרן בסך 429,976 יורו (הסכום שהתובעת מבקשת לקזז) נפסק לטובתה בתביעה שהגישה בהולנד נגד התובעת, וכך גם נפסק כי על סכום זה יש להוסיף ריבית של 1.5% לחודש והוצאות (סעיף 23.3). התובעת חולקת על חיוב הריבית בפסק הדין וערעור על פסק הדין תלוי ועומד בפני בית משפט לערעורים בהולנד (בורמן בסעיף 23.4 לתצהירו ועמ' 79-81 לעדותו). לפיכך, אקזז מסכום הפיצוי המגיע לתובעת רק את חובה למרבה שאינו שנוי במחלוקת. ככל שייפסק בהולנד כי התובעת חייבת למרבה גם ריבית על הסכום הנ"ל, או כל סכום נוסף אחר מעבר למה שקוזז, יהא עליה לשלם סכום זה בהתאם לקביעת בית המשפט בהולנד. לפיכך, סכום הפיצוי שעל מרבה לשלם לתובעת בגין אי-מתן הודעה מוקדמת ניאותה, בניכוי חובה של התובעת למרבה שאינו שנוי במחלוקת, הינו בסך 1,498,007 ₪, נכון למועד ניתוק הקשר (1.8.08). ג. סיכום 39. סיכומו של דבר: הנתבעת 1 (מרבה) הפרה את חובתה החוזית ליתן לתובעת הודעה מוקדמת ניאותה לפני סיום הקשר ביניהן, ועליה לפצות את התובעת בגין הנזק שנגרם לתובעת עקב כך, ואשר מתבטא באובדן הרווחים הנובעים מהפצת מוצרי מרבה בתקופה של 14 חודשים נוספים ממועד ניתוק הקשר בפועל (תחילת אוגוסט 2008). לפיכך התביעה נגד נתבעת 1 מתקבלת באופן חלקי. התביעה נגד נתבעת 2 נדחית. הנתבעת 1 תשלם לתובעת סך של 1,498,007 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.8.08 ועד לתשלום המלא בפועל. 40. הנתבעת 1 תשלם לתובעת את אגרת המשפט ששילמה בגין הסכום שנפסק לה לאחר הקיזוז (1,498,007 ₪), וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד כל תשלום בגין האגרה, וכן תשלם לתובעת הוצאות משפט כלליות בסך 40,000 ₪ ושכר טרחת עורך דין בסך 120,000 ש"ח. התובעת תשלם לנתבעת 2 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 20,000 ₪. חוזהביטול חוזהחוזה הפצההפצה