קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול הסכם מייסדים: זוהי תביעה הכוללת עתירה לסעד כספי שסכומה ליום הגשתה (7/6/10) עומד על 4,000,000 ₪, ועתירה לסעד הצהרתי לפיו הסכם הביטול מיום 9/5/07 (להלן "הסכם הביטול") בין התובעת לנתבעת 1 (נספח 21 לכתב התביעה) "בטל ומבוטל" והסכומים ששולמו לתובעת בעטיו מקוזזים כנגד הפסדיה, נזקיה והוצאותיה של התובעת כמפורט בכתב התביעה. התובעת (להלן גם "ש.י.ב") היא חברה פרטית בע"מ הרשומה בישראל, אשר עיסוקה בתחום היזמות ובביצוע פרויקטים בתחום התשתיות. הנתבעת 1 (להלן גם "הנתבעת" או "אנגל מו"פ") היא חברה בע"מ הרשומה בישראל. אנגל מו"פ היא חלק מקבוצה של חברות המוכרת כ"קבוצת אנגל". הנתבע 2 (להלן גם "אנגל") הוא בעל השליטה והמנהל של אנגל מו"פ. הנתבע 3 (להלן גם "עמיאל") היה, בתקופה בה התרחשו האירועים שעליהם מבוסס ההליך, אחד ממנהלי אנגל מו"פ, ובין היתר טוענת התובעת כי ניהל בפועל את פרויקט המחצבה שיתואר להלן. הוא גם רשום כאחד מבעלי המניות בחברה רומנית בשם גרדניה ס.ר.ל (להלן "גרדניה"). בכתב התביעה נתבע גם הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, אולם התביעה נגדו נמחקה בהסכמה בשלב מוקדם וטרם תחילת שמיעת הראיות. תמצית טענות התובעת התובעת טוענת בכתב התביעה, בתמצית, כי התובעת איתרה מחצבה לכריית חול ואגרגטים ברומניה, באזור קורנטו הסמוך לבוקרשט (להלן "המחצבה" או "הפרויקט"). תוצרי החציבה משמשים כחומר גלם בתעשיות הבטון, האספלט והתשתיות ברומניה. המדובר במחצבה קיימת אולם היה צורך ברכישת ציוד חדש, בשדרוג ציוד קיים ותשתיות קיימות ובהשקעות נוספות כדי שניתן יהיה להפעיל את המחצבה בהיקפים גדולים. כל אלה, ובנוסף להם גם עלות רכישת הזכויות במחצבה, הצריכו השקעה בסכום של כ-3.2 מיליוני יורו. התובעת ניסתה לעניין כמה חברות גדולות להיכנס עמה לשותפות בפרויקט. במסגרת זו נוצר קשר בין מר בן-עמי, בעל השליטה בתובעת ומנהלה (להלן "בן-עמי"), לבין הנתבעים 2 ו-3. בהמשך לכך נחתם ביום 28/8/06 בין התובעת לבין "אנגל קבוצת חברות בניה והשקעות" חוזה שכותרתו "הסכם סודיות ואי עקיפה בעסקאות" (נספח 1 לכתב התביעה; להלן "הסכם הסודיות"). בעקבות זאת ולאחר שהתובעת מסרה נתונים, מידע ומסמכים לגבי הפרויקט כפי שדרשו הנתבעים לקבל ממנה, וכן לאחר שהפרויקט נבדק על ידי יועצים מטעם הנתבעת (או מטעם הנתבעים) שחלקם אף ביקרו ברומניה לשם כך, נחתם ביום 12/9/06 חוזה נוסף בין התובעת לנתבעת (להלן "חוזה המייסדים", נספח 2 לכתב התביעה). חוזה המייסדים קבע כי לשם רכישת והפעלת המחצבה תוקם על ידי הצדדים חברה בבעלות משותפת שווה, כאשר הנתבעת מתחייבת לדאוג להשגת כל המימון הנוסף שיידרש לשם רכישת מלוא הזכויות במחצבה ולשם שדרוגה והפעלתה, מעבר לסכום שכבר הושקע עד אז על ידי התובעת (סכום שהתובעת מגדירה אותו בכתב התביעה כ"סכומים ניכרים"). עוד נקבע בחוזה המייסדים (בסעיף 12 שלו) כי התובעת תמסור לנתבעת עד 15/9/06 כל מסמך ומידע הקשור במחצבה ובפרויקט באופן שיאפשר לנתבעת לבצע "בדיקת נאותות" של העסקה, וכי הנתבעת תוכל להודיע לתובעת עד 16/9/06 (המוגדר "מועד ההשלמה") אם ברצונה לבטל את העסקה, וזאת במקרה שבדיקות הנאותות תצבענה על אי כדאיות כלכלית מובהקת. הוסכם כי במקרה כזה, הנתבעת תמסור לתובעת את תוצאות בדיקת הנאותות ותפרט את כל הנימוקים אשר הביאו אותה להחלטה שלא להתקשר בעסקה. התובעת טוענת כי עשתה את הנדרש ממנה לפי סעיף 12 האמור, וכי ב"מועד ההשלמה" לא הודיעה הנתבעת כי היא מעוניינת בביטול העסקה כי אם להיפך: הצדדים פעלו למימוש חוזה המייסדים ולרכישת המחצבה. רק ביום 17/10/06 לפנות ערב, ולאחר שבאותו יום עצמו הודיעו הנתבעים כי ניתן להעביר סכום של 112,500 יורו (אותו הפקידו בנאמנות בארץ) לחשבון נאמנות ברומניה לצורך ביצוע תשלום על חשבון רכישה משותפת של המחצבה, הודיעו לפתע הנתבעים שאין הם מוכנים להמשיך בביצוע הרכישה. התובעת טוענת כי רק בדיעבד התברר לה כי באותו מועד כבר פעלו הנתבעים לנשל את התובעת מהפרויקט ולהשתלט עליו בלעדיה, תוך שהם יוצרים קשר מאחורי גבה עם מי שהיה אמור למכור את המחצבה למיזם המשותף של התובעת ואנגל מו"פ שהיה אמור לקום לשם כך. לטענת התובעת, בהמשך אכן רכשה גרדניה (חברה בשליטתם של עמיאל ושל גב' סאצ'י, שמילאה בזמנו תפקיד בכיר בחברת אנגל מזרח-אירופה הנמנית אף היא, כמו אנגל מו"פ, עם קבוצת אנגל) את המחצבה יחד עם גורמים מקומיים ברומניה שהיו אמורים להיות מוכרי המחצבה לתובעת, והפעילו אותה. התובעת טוענת עוד שהיא לא היתה מודעת למהלך האמור של הנתבעים ושל מי שהיו אמורים למכור לה את המחצבה, וכי בעקבות התפנית המפתיעה בעמדת אנגל מו"פ כלפי מימוש רכישת המחצבה והסכם המייסדים ניהלה התובעת מו"מ עם הנתבעים בעניין ביטול הסכם המייסדים כאשר במהלך אותו מו"מ אין לה כל ידיעה על המהלכים שתוארו לעיל. סיומו של אותו מו"מ היה בחתימה על הסכם הביטול ביום 9/5/07, שלפיו שולם לה סכום של 16,000 יורו וכן נותר בידיה הסכום של 21,000 יורו ששולם לה עוד לפני 17/10/06, והסכום שהפקידה אנגל מו"פ בנאמנות ונועד לעבור לרומניה הוחזר לה תוך שהצדדים מסכימים על ביטול חוזה המייסדים ומוותרים על כל תביעה וטענה זה כלפי זה. עוד הוסכם בהסכם הביטול כי חברה בשם "בודיפו", שהיתה אמורה לשמש כחברה שאנגל מו"פ והתובעת יהיו הבעלים של מניותיה בחלקים שווים ושבאמצעותה יחזיקו בנכסי המחצבה, תועבר לאנגל מו"פ שתוכל לעשות בה כרצונה. התובעת טוענת עוד כי אנגל מו"פ או אנגל עצמו (ישירות או באמצעות תאגידים שבשליטתו) עמדו מאחורי רכישת המחצבה על ידי הנתבע 3 ועל ידי גב' סאצ'י, בניגוד לטענת אנגל מו"פ כי היתה רק הגורם המממן של הרכישה. ביום 7/2/08 הודיעה התובעת בכתב על ביטול הסכם הביטול (נספח 29 לתצהירו של מר בן-עמי מטעם התובעת, סעיף 25 למכתב הנ"ל). התובעת טוענת לביטולו של הסכם הביטול, ובנוסף היא טוענת כי גם אם דין הסכם הביטול להישאר בתוקף עומדת לה עילת תביעה מכח הסכם הסודיות, אשר לא בוטל בהסכם הביטול ואינו נזכר בו כלל. מכאן התביעה. תמצית טענות הנתבעים בתמצית, הנתבעים טועים כי התובעת ובן-עמי הטעו אותם והליכו אותם שולל הן לגבי המחצבה והן לגבי הסכומים שהוציאו התובעת ובן-עמי לפני הסכם המייסדים בקשר לפרויקט. לטענתם, משהתגלה להם הדבר החליטו שאין בכוונתם לעשות עסקים עם התובעת. עוד הם טוענים כי הסכם הביטול שריר ותקף וכי התובעת ויתרה בו על טענה ותביעה, ולכן דין התביעה להידחות ולו מטעם זה בלבד. הם מעלים גם טענות נוספות, ובהן - בין השאר - הטענה כי לא ניתן לבטל את הסכם הביטול משום שהתובעת "נזכרה" בכך לאחר חלוף הזמן הסביר לעשות כן אפילו אם היתה בידי התובעת עילת ביטול של הסכם הביטול; והטענה כי עילת התביעה האמיתית שיש בידי התובעת, אם ישנה כזו, היא נגד הגורמים ברומניה עימם היתה בקשר, והתובעת הגישה נגד גורמים אלה תביעה שלא התקבלה. בנוסף כופרים עמיאל ואנגל בכל חבות אישית שלהם. כן נטען כי עילות התביעה, ככל שיש כאלה, אינן מסורות כלל בידי התובעת אלא בידי חברה רומנית בשם זדקום. דיון שאלת החבות הסכם הסודיות השאלה הראשונה שיש לדון בה, לטעמי, היא שאלת היחס בין הסכם הביטול לבין הסכם הסודיות. זאת משום שאם תתקבל טענת התובעת לפיה גם אם לא יבוטל הסכם הביטול עומד הסכם הסודיות בעינו והוא הופר על ידי הנתבעים או מי מהם, עשויה התובעת להיות זכאית לסעד כספי גם ללא ביטולו של הסכם הביטול. הסכם הסודיות, הכולל גם התחייבות ל"אי עקיפה" שעוד נידרש לתוכנה ולמשמעותה, אכן אינו נזכר כלל בהסכם הביטול. התובעת טוענת כי המשמעות היא שהסכם זה לא בוטל ולא בא לקיצו במסגרת הסכם הביטול ועל-פיו, והוא ממשיך לעמוד בתוקפו למרות הסכם הביטול והויתור על תביעות הכלול בו והמדבר רק על תביעות מכח חוזה המייסדים. התובעת טוענת עוד כי לאור האמור לעיל אין לראות את הוויתור, הכלול בהסכם הביטול, כמשתרע גם על טענות מכח הסכם הסודיות, מה-גם שבעת כריתת הסכם הביטול לא היתה לה כל דרך לדעת את שהנתבעים או מי מהם בחרו להסתיר ממנה אז: כי הם כבר מצויים במגעים לרכוש זכויות בפרויקט מאחורי גבה של התובעת, וליתר דיוק - כי כבר רכשו זכויות כאלה. הנתבעים טוענים כי העובדות מוכיחות את ההיפך: לטענתם אמר אנגל במפורש לבן-עמי כמה חודשים לפני כריתת הסכם הביטול כי לנתבעים יש כוונה להמשיך ולעסוק בפרויקט המחצבה, והתובעת ידעה זאת היטב לפני כריתת הסכם הביטול. עוד הם טוענים כי בחוזה המייסדים היה סעיף סודיות ואי עקיפה (סעיף 13, אשר הסיפא שלו כוללת הוראה מפורשת בדבר "אי עקיפה"), אולם סעיף זה עבר מן העולם יחד עם חוזה המייסדים כולו, לפי הסכם הביטול. אף שהדברים לא נטענו במפורש ובאופן זה בסיכומי הנתבעים באתי למסקנה כי מכיוון שחוזה המייסדים כלל הוראה בדבר סודיות ואי עקיפה, הביאה כריתת חוזה המייסדים לקיצו את הסכם הסודיות שקדם לו, לפחות ככל שהוראות הסכם הסודיות דנו בסודיות וב"אי עקיפה". מצב בו עומדים בתוקפם במקביל שני חוזים הדנים (גם) באותם עניינים עצמם (סודיות ו"אי עקיפה") אינו מתקבל על הדעת. הוא אינו מתיישב עם כוונתם המשוערת של הצדדים, ואין בו כל היגיון. הוא מזמין אי וודאות ועלול לעורר קשיים פרשניים, שהם ללא ספק מנוגדים לאינטרסים אשר שני הצדדים ראו לנגד עיניהם בעת כריתת חוזה המייסדים. לפיכך יש לקבוע ש(גם) הוראות "אי העקיפה" שבהסכם הסודיות באו לקץ תוקפן עם כריתת חוזה המייסדים, הכולל הוראה הדנה באותו עניין עצמו. טעם נוסף לאותה מסקנה נעוץ בהוראת סעיף 16.1 רישא לחוזה המייסדים, שבה נאמר כי הסכם זה (חוזה המייסדים) "מסכם ומגבש כל הסכמה בין הצדדים ועם חתימתו אין ולא יהיה כל תוקף לכל הסכם ו/או הסכמה אחרים שנעשו בין הצדדים...". בנוסף, לא ניתן גם לקבל קו מחשבה (שכלל לא נטען במפורש על ידי התובעת) לפיו משבוטל (בהסכם הביטול) חוזה המייסדים, גורם הדבר לכך שהוראות הסכם הסודיות בדבר "אי עקיפה" חוזרות לתוקפן, כאילו "קמו לתחייה". הסכם הביטול לא ביטל את חוזה המייסדים מתחילתו, להבדיל מביטול מחמת הפרה או פגם ברצון; הוא רק הביא לסיום תוקפו של חוזה המייסדים, כלומר לביטולו מכאן ולהבא, בהסכמה ובתמורה (ואחת היא אם אותה תמורה היא גבוהה או נמוכה). הסכם הסודיות בוטל על ידי חוזה המייסדים, ותניית איסור ה"עקיפה" שבו הוחלפה בתניה מקבילה בחוזה המייסדים. בין שחוזה המייסדים תקף בעת הזו ובין שלא, הסכם המייסדים כבר אינו בתוקף ולא ניתן לתבוע על פיו. המסקנה היא כי האיסור על "עקיפה" אשר היה בתוקף ערב כריתת הסכם הביטול הוא זה הכלול בחוזה המייסדים, ולא ניתן להסתמך על הסכם הסודיות בעניין זה. המשבר ביחסי הצדדים אין חולק שהסכם המייסדים לא קוים על ידי הנתבעת 1. היא עצרה את העברת הכספים ואת קידום הפרויקט כפרויקט משותף, ועשתה כן כחודש לאחר חלוף המועד האחרון שבו היתה זכאית לעשות זאת מבלי שתהיה בכך הפרה של חזה המייסדים. טענתה היא שלמרות זאת היתה לכך הצדקה מלאה, משום שגילתה מצגים כוזבים של התובעת. בנסיבות אלה יש משום הפתעה בעובדה כי הנתבעת לא הודיעה על ביטול חוה המייסדים מייד, אלא המתינה כמעט ארבעה שבועות, ורק ביום 12/11/06 הודיעה הנתבעת בכתב לתובעת על ביטול חוזה המייסדים. ההודעה כוללת שתי פסקאות. בפסקה הראשונה שלה נטען כי הביטול הוא תוצאה של "מצגים בלתי נכונים", טענה שבצידה טענה קונקרטית אחת ויחידה והיא כי הסכום שהנתבעת נדרשה להעביר גבוה משמעותית מהסכומים הנקובים בחוזה שהיה בתוקף באותה עת בין התובעת לבין מוכר הקרקע (או נציג המוכרים; הכוונה למר סורסקו אישית או באמצעות תאגידים שבשליטתו). בפסקה השניה נטען כי הביטול הוא עקב "הפרה יסודית" של חוזה המייסדים מצד התובעת, ללא כל פרטים. בחלוף כמעט שישה חודשים נוספים נכרת בין הצדדים ביום 9/5/07 הסכם הביטול אשר הביא לכדי סיום מוסכם את תוקפו של חוזה המייסדים. על כן השאלה האם הודעת הביטול מיום 12/11/06 ניתנה כדין אינה חשובה עוד מבחינה אופרטיבית, וכמוה גם השאלה האם עצירתה הפתאומית של העברת הכספים לחשבון הנאמנות בשעות אחר הצהריים של ה-17/10/06 נעשתה כדין. למרות האמור לעיל, יש חשיבות מסוימת לנסיבות ששררו עת חדלה הנתבעת מלקיים את חוזה המייסדים ועת הודיעה על ביטולו, משום שיש בהן כדי לשפוך אור על התנהלות הנתבעים בכל הנוגע לפרויקט. בהתכתבות שבין הצדדים החל מההודעה המפתיעה על עצירת העברת הכספים לחשבון הנאמנות ועד הודעת הביטול של חוזה המייסדים ועד בכלל, טוענים הנתבעים (וליתר דיוק - טוענת הנתבעת) כי מצאו, להפתעתם, שנתוני האמת שבאו לידיעתם שונים באופן מהותי מהמצגים שעשו התובעת ובן עמי. במסגרת זו טענו, בעיקרו של דבר, כי לא הוכח שסכום ההוצאות בהן נשאו התובעת או בן-עמי טרם ההתקשרות בחוזה המייסדים אכן היה כנטען על ידם (טענה ששימשה בסיס לתשלום הסכום של כ-21,000 יורו על ידי הנתבעת); וכן, ואף בעיקר, כי הוברר שהסכום שהיה על המיזם המשותף לשלם באותו שלב למוכרי הקרקע ברומניה לא היה 225,000 יורו, כנטען על ידי הנתבעת (טענה שעל בסיסה הסכימה הנתבעת להעביר לחשבון הנאמנות מחצית מסכום זה, כלומר 112,500 יורו), אלא 100,000 יורו בלבד, שחלקה של הנתבעת בהם היה רק 50,000 יורו. הם גם טענו כי העובדה שנתונים אלה נוגדים, לטענתם, את המצג שעשו כלפיהם התובעת ובן עמי, הביאה לקריסת האמון בין הצדדים ולפיכך גם למסקנה שאין הנתבעת מוכנה לעשות עסקים עם התובעת. מעניין לציין כי לא ניתן כל הסבר לעיתוי בו התגלו לנתבעת, לטענתה, עובדות אלה: בין שעות הבוקר לשעות אחר הצהריים המאוחרות של יום ה-17/10/06, וכן - כי לא נמסרו כל פרטים על האופן בו בא המידע הזה לידיעת הנתבעת במועד האמור. במסגרת הראיות, וככל הנראה על מנת להתמודד עם טענות התובעת בדבר היקף הרווחים שהיה צפוי לה לפי חוזה המייסדים, הוגש מטעם הנתבעים תצהיר של מר ניר נצר (להלן "נצר"), רואה-חשבון בהשכלתו אשר בתקופה הרלבנטית לתביעה היה סמנכ"ל הכספים של אנגל מזרח אירופה. בתצהירו (נ/3) נכתב כי נספח 4 לתצהירו של בן-עמי, בו נכללה טבלה ובה חישובים המצביעים על הרווחיות הצפויה של הפרויקט, נערך על ידו והתבסס על שתי הנחות אשר נצר מעיד שנמסרו לו בשנת 2006 על ידי עמיאל ושימוש אותו להכנת הטבלה, אותה הוא מציג כ"הערכה ראשונית וגולמית". ההנחה הראשונה היא כי ניתן לבצע כרייה משטח של 100 דונם, וההנחה השניה היא כי ניתן לכרות עד לעומק של 24 מטרים. לדברי נצר, עובר להכנת התצהיר נמסר לו כי ניתן לבצע כרייה רק משטח של 20 דונם ובעומק של 8 מטרים. לדבריו, כתוצאה מהפערים הנ"ל בין נתוני האמת כפי שהתבררו בדיעבד לבין ההנחות שנמסרו לו כבסיס להערכות שנכללו בטבלה הנ"ל, התבססו ההערכות הכלולות בטבלה שערך על כריית חומר בכמות גדולה פי 15(!) מהכמות שניתן להפיק בפועל. עיינתי בתצהירים שהוגשו מטעם הנתבעים, בניסיון לברר מתי וכיצד נודע להם כי ניתן לבצע כרייה רק משטח של 20 דונם ורק בעומק של 8 מטרים. רק עמיאל מתייחס לעניין זה בתצהירו (נ/1). בסעיף 23 ל-נ/1 נטען כי רק לאחר שחברת גרדניה החלה להפעיל את המחצבה במחצית השניה של 2007, התברר כי המוכר מרומניה (מר סורסקו) העביר רק שטח של 20 דונם במקום שטח של 93 דונם אותם התחייב להעביר, וכי עומק הכרייה האפשרי הוא 8 מטרים ולא 24, כפי שהציגו סורסקו ובן-עמי לנתבעים בעבר. ככל שטענות אלה הן אמת, מדובר במצגי שווא ובהפרות שלא ניתן לייחסם לתובעת (או לבן-עמי שפעל מטעמה בפרשה), משום שבעת בה התבררו כבר פעלו הנתבעים בפרויקט ישירות מול (ובשיתוף עם) סורסקו, ולכן גם על פי מצגים שהוא עצמו עשה כלפיהם. כך או כך, הנתבעים כבולים לטענות אלה. המעניין כאן הוא שאין כל מכנה משותף בין טענות אלה לבין העילות שבהן נומק ביטול חוזה המייסדים על ידי הנתבעת. מעמדה של הנתבעת בפרויקט לאחר המשבר בין הצדדים הנתבעת עצמה היא היחידה מבין הנתבעים שהיתה צד לחוזים עם התובעת. מצד שני, היא עצמה אינה רשומה כבעלת זכויות בגרדניה (וממילא גם בפרויקט), ולכאורה כל זיקתה לפרויקט היתה במתן מימון לגרדניה. סבורני כי כדי לברר את עניינה הנכון של הנתבעת בתביעה זו, עלינו להשיב על שתי שאלות מהותיות. השאלה הראשונה היא כיצד זה שניים מבכירי קבוצת אנגל שהיו מעורבים במהלכים לקראת כריתת חוזה המייסדים ואחריו, ובהם עמיאל שפעל הלכה למעשה כנושא משרה בכיר בנתבעת עצמה, הם שנעשים לכאורה בעלי זכויות במחצבה (באמצעות היותם בעלי מניות בגרדניה) ולא הנתבעת עצמה, או חברה אחרת מקבוצת אנגל. מוזר כיצד זה הסכימו אנגל והנתבעת (ושאר החברות בקבוצת אנגל) שהזדמנות עסקית שהם האמינו בה בזמן אמת, בשנת 2007 (והראיה שהסכימו לממנה בשנת 2007, אף שאין עיסוקם במימון אלא דווקא בעבודות תשתית ופיתוח ובקשור בהן) ואשר באה לידיעתם של עמיאל וסאצ'י מתוקף תפקידיהם בקבוצה ובמסגרת עבודתם בה, תיפול לידיהם של עמיאל וסאצ'י ולא לידי החברות עצמן (פרט למה שהיו אמורות לקבל בתמורה למימון, הכל כטענת הנתבעים). המצהירים מטעם הנתבעים, ובכלל זה מר אנגל עצמו, אינם נותנים לכך כל הסבר אף שהשאלה זועקת להסבר כזה. השאלה השניה היא מה בדיוק היתה מעורבותה של הנתבעת בפרויקט כפי שיצא לפועל, כלומר באמצעות גרדניה ולא באמצעות בודיפו. הנתבעים טוענים כי מעורבות זו התבטאה במימון בלבד, אולם פרטי אותו מימון שנתנה הנתבעת לרכישת המחצבה נותרו עלומים אף שהם מצויים - כמובן - בידיעתם המלאה והמיוחדת של הנתבעת ושל עמיאל (וכנראה גם של אנגל עצמו). לעניין מועד מתן ההלוואה, כל שידוע הוא כי זו ניתנה בשנת 2007. זה כמובן נתון שמותיר ללא מענה שאלה רגישה במיוחד: האם ההלוואה ניתנה לפני או אחרי כריתת הסכם הביטול (שנכרת אף הוא, כזכור, במהלך שנת 2007)? ומתי החלו המגעים שהביאו למתן אותה הלוואה?. ההתייחסות היחידה לכך היא בתצהירו של אנגל, בו נכתב כי ההלוואה ניתנה לאחר הסכם הביטול; אולם לא הוצג כל מסמך בנדון אף שללא ספק קיים תיעוד בנדון בידי הנתבעת (ולו תיעוד המלמד מתי הועבר בפועל כספים, ומתי החל חישוב הריבית בגינם). לא ברור גם מתי החלו המגעים לקבלת ההלוואה ועל אילו מקורות מימון הסתמכו עמיאל וסאצ'י בעת שהחלו לפעול לכניסה להשקעה בפרויקט בעצמם, ובמיוחד - האם ציפו כבר אז שיקבלו מימון מהנתבעת. שאלות מהותיות נוספות נותרו אף הן ללא כל מענה, ובהן: מהם הנתונים שסיפקו עמיאל וסאצ'י לנתבעת עובר למתן ההלוואה (ובמה, אם בכלל, היו נתונים אלה שונים מהנתונים שהיו בידי הנתבעת במסגרת יחסיה עם התובעת?) מה היו תנאי ההלוואה (בטוחות; מועדי פירעון; שיעור הריבית; קיומה או העדרה של אופציה להמרת ההלוואה למניות; ועוד)? ערפל ראייתי זה צריך להיזקף כולו לחובת הנתבעים, שהרי - כאמור לעיל - כל המידע והמסמכים הרלבנטיים מצויים בידיעתם ובשליטתם, בעוד לתובעת אין כל גישה אליהם. הרושם הברור הוא שלנתבעים היה מה להסתיר לגבי ההלוואה, וכי לו חשפו את המידע והמסמכים היה מתברר כי הנתבעת עצמה היתה מעורבת ברכישת המחצבה וכי מעורבות זו החלה עוד לפני כריתת הסכם הביטול. חיזוק נוסף לרושם זה נובע מכך שלכל הנוגעים בדבר היה ברור שהמיזם דורש השקעה כספית גדולה. אין זה סביר שעמיאל וסאצ'י נכנסו למהלך משמעותי של רכישת הזכויות בגרדניה מבלי שהסדירו מראש את נושא המימון. כפי שנראה בהמשך הדברים, הנתבעים עצמם טוענים כי כבר בחודש מאי 2007, כלומר עוד לפני כריתת הסכם הביטול, החלה גרדניה בהפעלת המחצבה, וחזקה שעתה כן לאחר שקיבלה מימון או לפחות הבטיחה את קבלתו. לפיכך נקבע בזה, על בסיס מאזן ההסתברות, כי קבלת המימון (אם אמנם רק במימון מדובר) מהנתבעת היא מהלך שלכל הפחות הוסכם, ואולי גם התבצע כולו או מקצתו, טרם כריתת הסכם הביטול. לפי אישור רואה חשבון שהוגש על ידי הנתבעים, ירדו לטמיון כל כספי ההלוואה (כמה מיליוני ₪), שנתנה הנתבעת לגרדניה בעקבות כישלונו של הפרויקט. מכאן כי ההלוואה הנטענת ניתנה ללא בטוחות או ערבויות כלשהן, או שהנתבעת לא טרחה לפעול למימושן של בטוחות או ערבויות כאלה (אפשרות בלתי סבירה בעליל כאשר מדובר באמת ובתמים במימון גרידא). ככלל, ההבדל בין השקעה לבין הלוואה מבחינת הסיכון שנוטל על עצמו מי שמזרים את הכספים (להבדיל מהסיכוי או מהתועלת הצפויה), הוא בכך שבעוד להשקעה אין, בדרך כלל, כל בטוחה והמשקיע נוטל את הסיכון שבמקרה שהמיזם ייכשל ירדו כספי ההשקעה לטמיון, הרי שהמלווה פועל להקטנת הסיכון על ידי קבלת בטוחות קנייניות (שעבודים למיניהם), בטוחות אובליגטוריות (ערבויות) או שילוב של שני סוגי הבטוחות הללו. אישור רואה החשבון שהוגש במסגרת ראיות הנתבעים מלמד לכאורה כי לנתבעת לא היו בטוחות כלשהן להלוואה שנתנה, שאם לא כן הדעת נותנת שהנתבעת היתה פועלת למימושן והיתה לכל הפחות מקטינה את הסכום שנדרש למחוק מספריה בעקבות כישלון הפרויקט. מכאן ניתן להסיק על בסיס מאזן ההסתברות ובהעדר ראיות והסברים שיביאו למסקנה אחרת, כי ההלוואה הנטענת לא היתה כלל הלוואה במובן הרגיל של המילה, אלא היתה בעלת אופי של השקעה מצד הנתבעת בפרויקט ולא של מימון גרידא. מכל האמור לעיל נקבע בזה כממצא עובדתי כי הנתבעת היתה משקיעה, ולא רק מממנת, של הפרויקט כפי שיצא לפועל (כלומר ללא התובעת), ומעורבותה זו של הנתבעת בפרויקט החלה עוד לפני כריתת הסכם הביטול. המשא ומתן לקראת כריתת הסכם הביטול אין חולק שבהסכם הביטול לא נאמר כי לנתבעת או למי מהקשורים עמה הזכות לרכוש את הפרויקט או זכויות בו בעצמם וללא התובעת. מקל וחומר גם לא נזכרה בו העובדה כי בעת בה נכרת הסכם הביטול כבר נחתמו חוזים במסגרת רכישת הפרויקט על ידי גרדניה, ומניות בגרדניה כבר היו רשומות על שמם של עמיאל וסאצ'י. ודוק: הסכם הביטול קובע כי חוזה המייסדים מגיע לקיצו עם כריתת הסכם הביטול. מכאן שלפחות בדיעבד מוסכם על הנתבעת שעד הסכם הביטול עמד חוזה המייסדים בתוקף, ולפיכך מוסכם בדיעבד שגם סעיף 13, שלו האוסר על "עקיפה" בפרויקט, היה בתוקף עד כריתת הסכם הביטול. כאמור לעיל, למרות זאת מלמדות העובדות (ללא מחלוקת) כי עוד לפני כריתת הסכם הביטול היו כבר חוזים חתומים בעניין הפרויקט אשר סאצ'י ועמיאל היו צד להם. עמיאל הודה בעדותו כי גרדניה נוסדה בפברואר 2007 וכי כבר באותו חודש(!) היו בתוקף חוזה או חוזים בינה לבין מוכר המחצבה (סורסקו). כל זאת, כזכור, במועד בו הצדדים עודם נושאים ונותנים על מתכונת של פרידה מוסכמת ביניהם, לאחר שהתובעת טענה כי לנתבעת לא היתה עילה שבדין לבטל את חוזה המייסדים. כפי שנראה בהמשך, הנתבעים עצמם אף טוענים שעוד לפני כריתת הסכם הביטול כבר הופעלה המחצבה בפועל על ידי המיזם שבו היו עמיאל וסאצ'י שותפים בבעלות (גרדניה), מיזם אשר הנתבעת העניקה לו מימון. בנוסף וכמבואר לעיל, המסקנה בעלת הסבירות הגבוהה יותר העולה מניתוח הראיות שהובאו (ומהעדרן של ראיות רלבנטיות שלא הובאו על ידי הנתבעים) היא שגם המימון שנתנה הנתבעת לפרויקט, כולו או מקצתו, כבר ניתן או לפחות כבר נערכה התקשרות לגביו עוד לפני כריתת הסכם הביטול, מה-גם שכאמור לעיל הנסיבות מלמדות שלא דובר במימון במובן הרגיל של המילה, אלא בהשקעה מצד הנתבעת. בנסיבות אלו היתה הנתבעת חייבת להביא לידיעת התובעת, עובר לכריתת הסכם הביטול, את העובדות לאשורן בכל הנוגע למהלכים שבהם נקטו שני בכירי הקבוצה בקשר לפרויקט ואת מעורבותה של הנתבעת עצמה בפרויקט. חובה זו מקורה בחובת תום הלב, והיא מבוססת על כך שמידע זה היה מהותי במיוחד משום שלשיטת התובעת, אשר כפרה בתוקף הודעת הביטול של חוזה המייסדים, היה חוזה זה בתוקף עד כריתת הסכם הביטול ולפיכך חל עד אז איסור ה"עקיפה" הקבוע בסעיף 13 שלו. חיזוק לגישה לפיה היתה חובה לגלות את הנתונים הללו ניתן למצוא גם בעובדה שהנתבעים עצמם טוענים כי התובעת ידעה על מצב דברים זה עובר לכריתת הסכם הביטול. לולא סברו הנתבעים כי היתה חובה לגלות את המידע, נראה שלא היו טוענים שאכן גילו אותו. בנוסף, ולנוכח תפקידו הבכיר של עמיאל בנתבעת, גם לא ניתן לטעון (והטענה אכן אינה נטענת במפורש ובבירור) כי הנתבעת עצמה לא ידעה, ולכל הפחות לא היתה חייבת לדעת, אודות מהלכיו של עמיאל בקשר למחצבה ולפרויקט בעל שהתקשרה עם התובעת בהסכם הביטול. גם מתן המימון למיזם על ידי הנתבעת בא, בהכרח, בעקבות המידע שנמסר לנתבעת או שבא לידיעתה על המהלכים הללו. שאלת ידיעת והסכמת התובעת למימוש הפרויקט על ידי הנתבעים כזכור, הנתבעים טוענים כי הביאו לידיעת התובעת את הכוונה או האפשרות כי הפרויקט יבוצע שלא בשיתוף התובעת. טענה זו אין בידי לקבל במישור העובדתי. בהינתן העובדה שבהסכם הביטול אין כל זכר לאפשרות כזו, ניתן לטעון רק לכך שהמידע נמסר בעל פה. טענה כזו צריכה להיות מפורטת ולהתבסס על עדות של מי שטוען כי הוא עצמו גילה את המידע. אין די לעניין זה באמירה כללית בתצהירי אנגל ועמיאל ולפיהן התובעת ידעה על הכוונה לפעול בפרויקט בלעדיה עובר לכריתת הסכם הביטול. נדרשת עדות ישירה בעניין הידיעה. עדות כזו אמורה לתאר מי גילה, מי שמע מפיו את הדברים ומה בדיוק נמסר במסגרת זו. אף אחד מעדי הנתבעים לא העיד כי הוא זה שגילה לתובעת את העובדות בדבר מהלכי עמיאל וסאצ'י לרכישת זכויות בפרויקט בעצמם (באמצעות תאגיד רומני - גרדניה). בסיכומיהם טוענים הנתבעים כי גילוי זה נכלל בתמליל אחת השיחות הטלפוניות שבין עמיאל לבן-עמי מנובמבר 2006, שבה אמר עמיאל כי העסקה אינה קשורה לבוימלגרין (משקיע שרכש אז את השליטה בנתבעת), אלא היא תבוצע בידי אנגל בעצמו בחברה בפרטית שלו. לא ניתן לקבל טענה זו, משום שיש בה משום הוצאת הדברים מהקשרם באופן גמור. עיון בתמלילים הללו (שהוגשו יחדיו כנספח 22 לתצהירו של בן-עמי) מלמד כי הדברים עליהם מסתמכים הנתבעים בסיכומיהם בעניין זה הם חלק מדין ודברים שהתקיים בנובמבר 2006, למעלה מחצי שנה לפני הסכם הביטול, בדבר מתכונת של סיום יחסי הצדדים שבגדרה תקבל התובעת סכומים גדולים בהרבה מאלה שקיבלה לבסוף בהסכם הביטול, ויוסכם במפורש כי אנגל ימשיך לבדו בפרויקט ללא התובעת. לשון אחר: בנובמבר 2006 דובר במפורש על כך שהנתבעים או מי מהם יקבלו את הזכות להמשיך בפרויקט ללא התובעת. זו אינה המתכונת שיצאה לבסוף לפועל. בהסכם הביטול לא נאמר דבר וחצי דבר על אפשרות כזו (שכאמור לעיל כבר היתה בגדר עובדה מוגמרת בעת כריתתו). דווקא הדברים שנאמרו באותה שיחת טלפון מלמדים כי השאלה האם יוכלו הנתבעים או מי מהם או מהקשורים בהם להמשיך בפרויקט לבדם, היא שאלה שהצדדים דנו בה בתחילה ואף היו אמורים להגיע לכלל הסכמה מפורשת לגביה. העובדה שבהסכם הביטול יש שתיקה גמורה בעניין זה אינה פועלת לתמיכה בעמדת הנתבעים, אלא להיפך. עוד נאחזים הנתבעים בהקשר זה בהוראה שנכללה בהסכם הביטול ושלפיה רשאית הנתבעת לגרום לכך שבודיפו (שהיא, כזכור, חברת המדף שהתובעת והנתבעת היו אמורות להיות בעליהן של מניותיה בחלקים שווים ואשר היתה אמורה להיות זו שתרכוש את הזכויות בפרויקט) תוכל לפעול "למטרה כלשהי". טענתם היא כי בהסכמת התובעת לכך שבודיפו תהיה בשליטה בלעדית של הנתבעת ותוכל לפעול ל"מטרה כלשהי", כלולה גם הסכמה של התובעת לכך שהנתבעת או מי שקשורים בה ירכשו בעצמם את הזכיות בפרויקט. טענה זו יש לדחות. מבחינה עובדתית הוכח כי בעת כריתת הסכם הביטול כבר היו עמיאל וסאצ'י בעלים של חלק ממניות גרדניה, שהוקמה יחד עם מי שמכר את הזכויות בפרויקט, כלומר - באותו מועד כבר רכשו עמיאל וסאצ'י זכויות בפרויקט, וזאת שלא באמצעות בודיפו (שבסופו של דבר לא נעשה בה כל שימוש על ידי מי מהנתבעים). ניסיונם של הנתבעים לטעון כי בהוראה בעניין בודיפו בהסכם הביטול גלום גילוי מצידם על הכוונה או האפשרות שימשיכו בפרויקט ללא התובעת (או גלומה בה הסכמה של התובעת לאפשרות כזו), אינו יכול להצליח בנסיבות אלה. זאת ועוד: כניסה להתקשרות לגבי הפרויקט ללא התובעת אינה "מטרה כלשהי", ולפחות ספק אם ההסכמה לכך שהנתבעת תוכל לפעול ל"מטרה כלשהי" באמצעות בודיפו כוללת גם הסכמה לכך שהנתבעת תמשיך לפעול בפרויקט לבדה וללא התובעת. מטרה כזו של בודיפו אינה "מטרה" סתם. היא נטילת הליבה מיחסי הנתבעת עם התובעת, והותרתה בידי הנתבעת בלבד. הטענה כי ההסכמה להותרת בודיפו בידי הנתבעת כוללת ומבטאת גם הסכמה לביצוע הפרויקט על ידי הנתבעים סותרת גם את טענת הנתבעים לפיה התובעת ידעה במפורש שהם כבר עוסקים בביצוע הפרויקט בלעדיה, שהרי לו ידעה זאת התובעת לא היה צורך לכלול זאת בהסכם הביטול רק בדרך עקיפה ומרומזת של ההוראה בעניין עתידה של בודיפו, אלא הדבר היה בוודאי מוצא ביטוי מפורש בהסכם הביטול. נזכיר כי אין חולק שהנתבעת וכל הקשורים עמה לא היו מודעים, לפני שהתובעת יצרה עימם קשר בנדון, למחצבה ולפרויקט בכלל ולאפשרות לרכישת זכויות בהם בפרט. מודעות זו, כמו גם ההיכרות עם מי שפעלו למכירת המחצבה, באו להם רק מהתובעת (באמצעות בן-עמי). על רקע זה מתבקשת המסקנה כי כדי לקבל את הסכמת התובעת לאפשרות שהנתבעים או מי מהם ימשיכו לפעול לכניסה להשקעה בפרויקט ללא התובעת או כדי לייחס לתובעת הסכמה כזו, נדרשה התייחסות מפורשת לאפשרות כזו. התייחסות כזו צריכה להיכלל בהסכם הביטול, שאין חולק שלא נכללה בו; או במסגרת אחרת כלשהי, אולם הנתבעים לא הצביעו על אופן אחר של קבלת הסכמה מפורשת כזו. תימוכין למסקנה כי הסכם הביטול היה צריך להתייחס לאפשרות שהפרויקט יבוצע על ידי צד אחד בלבד ניתן למצוא אפילו בסיכומי הנתבעים. הם טוענים שם כי אין יסוד לטענת התובעת כאילו בעקבות הסכם הביטול היתה היא רשאית להמשיך בפרויקט לבדה, וזאת משום שהסכם הביטול אינו כולל אמירה כזו (סעיף 15 לסיכומי הנתבעים). נשאלת השאלה מדוע הם טוענים באותה נשימה ממש כי אין צורך באמירה כזו בהסכם הביטול לגבי האפשרות שהם יהיו אלה הממשיכים בפרויקט לבדם. במיוחד נכונים הדברים נוכח העובדה שביטול חוזה המייסדים היה שנוי במחלוקת ושלפי חוזה המייסדים היו הפעולות, שהתבצעו על ידי הנתבעים לרכישת הזכויות בפרויקט ללא התובעת טרם כריתת הסכם הביטול, בגדר הפרה של חוזה המייסדים. תניית הויתור בהסכם הביטול החובה לגלות לתובעת את מצב הדברים לאשורו בנוגע לרכישת זכויות בפרויקט על ידי עמיאל וסאצ'י מקורה גם בעובדה שהנתבעים עצמם טוענים, וזו טענת הגנה מרכזית שלהם, כי דין התביעה להידחות מחמת הויתור הכללי והגורף הכלול בהסכם הביטול. כדי שניתן יהיה להסתמך על ויתור, בדומה להסכמה, צריך שהויתור ייעשה תוך ידיעת כל המידע הרלבנטי. אין אדם (או תאגיד) מוותר על זכות או עילה שהצד השני מסתיר ממנו את דבר קיומה, אלא אם ניתן לקבוע שידע בעצמו על קיומה או שצפה את קיומה כאפשרות סבירה (ואולי גם כאשר ניתן לקבוע שהיה עליו לדעת על קיומה או לצפות את קיומה כאפשרות סבירה). לאחר ששמעתי את העדים ועיינתי בכל חומר הראיות באתי למסקנה עובדתית כי הנתבעים, מצידם, לא עשו דבר כדי לחשוף את המידע בדבר פעולות שכבר נעשו על ידם עובר לכריתת הסכם הביטול, והתובעת מצידה לא צפתה ולא היתה חייבת לצפות כי הנתבעים או מי מהם "יעקפו" אותה וירכשו את הפרויקט בעצמם וללא התובעת. בנסיבות אלה אין הנתבעים יכולים להסתמך על הויתור הכלול בהסכם המייסדים כהגנה מפני התביעה. ביטול הסכם הביטול ושאלת הזמן הסביר הנתבעים טוענים עוד כי ביטול הסכם הביטול אינו תקף, משום שנעשה לאחר חלוף הזמן הסביר לכך. "זמן סביר" הוא מושג גמיש הנבחן בדיעבד ובהתייחס למכלול הנסיבות הקונקרטיות של כל מקרה. בענייננו, הסכם הביטול נכרת ביום 9/5/07. ההודעה בדבר ביטולו ניתנה ביום 7/2/08. הודעת הביטול מתבססת על הגילוי בדבר רכישת זכויות במחצבה על ידי עמיאל וסאצ'י באמצעות גרדניה. לכן את שאלת משך הזמן הסביר יש לבחון על רקע השאלה מתי באו עובדות אלה לראשונה לידיעת התובעת. לפי עדותו של בן-עמי, נודע לו (ולתובעת) לראשונה על פעולות הנתבעים בקשר לפרויקט ביום 15/6/07, בו ביקר במחצבה במהלך ביקור ברומניה (סעיפים 64-65 לתצהיר בן-עמי ת/2). הנתבעים טוענים בסיכומיהם כי היות ובן-עמי ביקר ברומניה גם בתחילת מאי 2007, עוד לפני כריתת הסכם הביטול, אין זה סביר שלא ניצל הזדמנות זו לביקור במחצבה ולא ידע על "מצבה של המחצבה" כבר בביקור זה (סעיף 18 לסיכומי הנתבעים). טענה זו מזיקה לנתבעים, משום שלפיה כבר הופעלה המחצבה בפועל על ידי מיזם שעמיאל וסאצ'י שותפים בו עוד לפני כריתת הסכם הביטול(!) כאשר עמיאל עצמו, שהיה שותף למו"מ עם התובעת, אינו מגלה את העובדה הזו, ואף לא טען בעדותו כי גילה אותה, לתובעת. מכל מקום ובהקשר לשאלת הזמן הסביר, הנתונים מראים כי חלפו כמעט שמונה חודשים (ולפי שיטת הנתבעים - כתשעה חודשים) מאז גילוי העובדות על ידי התובעת לגבי פעילות הנתבעים בפרויקט ועד להודעת הביטול המבוססת (רק) על אותן עובדות. בתצהירו של בן-עמי אין הסבר לחלוף תקופה זו עד למתן הודעת הביטול; אולם עיון בסיכומי הנתבעים מלמד כי הם אינם מלינים כלל על פרק הזמן שבין גילוי מעורבות עמיאל ואחרים בפרויקט לבין הודעת הביטול של הסכם הביטול. טענתם היחידה בהקשר של מועד הביטול (סעיף 19 לסיכומיהם) היא כי מאז שנודעו העובדות לתובעת ועד להגשת התביעה חלפו כשלוש שנים. בכך אין מאום. מגבלת הזמן הסביר חלה רק עד למתן הודעת הביטול, ולא עד הגשת התביעה (אלא אם הודעת הביטול ניתנת לראשונה בכתב התביעה). הודעת הביטול צריכה להינתן תוך זמן סביר, ומרגע שניתנה מתגבשת בדרך כלל עילת התביעה ומתחיל מרוץ ההתיישנות. על כן בהקשר היחיד בו נטענה טענת חלוף הזמן הסביר, שהוא ההקשר של הזמן שחלף עד הגשת התביעה, דין הטענה להידחות. אינני מביע דעה בשאלה מה היה נפסק לו טענו הנתבעים כי הודעת הביטול עצמה, שכאמור ניתנה רק בחלוף כשמונה חודשים לאחר היוודע עילת הביטול, ניתנה לאחר חלוף זמן סביר לנתינתה. הטענה לא נטענה על ידי הנתבעים וממילא התובעת גם לא השיבה לטענה זו, ועל כן ברור שלא ניתן לדון ולהכריע בה. האם יש לתובעת עצמה עילת תביעה טענת הגנה נוספת הכלולה הן בכתב ההגנה (בפיסקה השניה של סעיף 8) והן בסיכומי הנתבעים היא, כי לתובעת אין בכל מקרה עילת תביעה, וכי עילה כזו - ככל שישנה - מצויה רק בידיו של תאגיד רומני בשם זדקום, אשר הוא שהיה קשור בהסכם לגבי הפרויקט עם סורסקו. בכתב ההגנה הופיעה הטענה באופן לקוני ביותר, ללא כל פירוט או הנמקה. אלה הופיעו לראשונה בסיכומי הנתבעים. הטענה מבוססת בחלקה על כך שטיוטת ההסכם עם מי שהי אמור להיות המוכר או נציג המוכרים ברומניה נערך על ידי חברה רומנית בשם זדקום (כרוכשת עתידית) ולא על ידי התובעת. עוד נטען כי בכל התביעות שנוהלו ברומניה נגד אותו מוכר בקשר למחצב ולפרויקט היה התובע בו-עמי באופן אישי (ולא התובעת). טענה זו שובה את העין, אולם אין לקבלה. הנתבעים בחנו היטב את ההשקעה בפרויקט טרם כריתת חוזה המייסדים ולאחר מכן. הם קיבלו לעיונם את המסמכים הרלבנטיים. הם ידעו על חברת זדקום, והם גם ראו במהלך הבדיקות שעשו לפני ההתקשרות בחוזה המייסדים ואף לאחר מכן שלתובעת עצמה אין כל חוזה בכתב עם המוכרים או נציגיהם. כל זה לא מנע את ההתקשרות בחוזה המייסדים. גם לאחר כריתתו המשיכו הנתבעים בפעילות בקשר לפרויקט שבמהלכה העלו טענות קשות נגד התובעת שאף הביאו אותם לחדול מביצועו ולשלוח הודעה המבטלת אותו, וגם אז לא טענו כי לתובעת אין ולא היו כלל זכויות בפרויקט. לאחר מכן כרתה הנתבעת את הסכם הביטול עם התובעת, והתובעת היא זו שקיבלה ממנה את התמורה הנקובה בו. כדי שניתן יהיה לקבל את הטענה כי לתובעת אין עילת תביעה בנסיבות אלה, היו הנתבעים צריכים להוכיח כי רק לאחר כריתת הסכם הביטול, ואולי אף לאחר הגשת התביעה, נודע להם לראשונה כי לתובעת אין ולא היו זכויות כלשהן בפרויקט. הם לא הוכיחו זאת, והנתון היחיד שהם הצביעו עליו כנתון שבא לידיעתם לאחר הגשת התביעה הוא העובדה שבן-עמי הוא שתבע אישית ברומניה את סורסקו. זו עובדה שאין בה די כדי להביא לבדה לדחיית התביעה על רקע של העדר יריבות או העדר עילה. יתרה מכך: אם סבורים הנתבעים כי לתובעת אין כל עילה כנגדם, היה עליהם לדרוש השבת הסכומים ששילמו לתובעת לפי הסכם הביטול, מפני שלשיטתם היא לא היתה יכולה להתקשר עימם כלל בחוזה המייסדים ולכן גם אינה זכאית לכל תמורה בגין ההסכמה לבטלו. העובדה שאין דרישה כזו, אפילו כתביעה-שכנגד, אינה מתיישבת עם טענות הנתבעים בדבר העדר כל זיקה בין התובעת לפרויקט וכתוצאה מכך גם בדבר העדר עילה לתביעה. מכל מקום, עילת התביעה איננה הזכויות הישירות בפרויקט. העילה היא פעולות של הנתבעים בניגוד לחוזה המייסדים ולחובת תום הלב בניהול המו"מ לקראת כריתת הסכם הביטול וכן במהלך תקופת קיומו של חוזה המייסדים, כאשר התובעת (ולא זדקום או בן-עמי אישית) היא צד לחוזים ולמו"מ הרלבנטיים. לא ניתן, לכן, לטעון שאין לה עילת תביעה (כל זאת להבדיל מהשאלה האם הוצאות שנרשמו לחובת בן-עמי אישית או זדקום או צד שלישי אחר הקשור בבן-עמי הן בגדר נזק שהתובעת יכולה לתבוע פיצוי בגינו, שאלה שתידון במסגרת הדיון בסעדים). ההליכים ברומניה ומשמעותם בין הצדדים מחלוקת על תוכנם ומשמעותם של פסקי הדין שניתנו ברומניה בהליכים שבין בן-עמי לסורסקו. אין מקום לכך שבית משפט זה יעסוק במתן פרשנות לפסקי דין שניתנו בחו"ל, אולם עיון מדוקדק במסמכים שהוגשו בנדון במסגרת הראיות מלמד כי לא נכון שנקבע בהליכים ברומניה שבן-עמי העביר רק 30,000 יורו במקום 100,000 שהיה עליו להעביר. כל שנקבע שם הוא שהוכחה העברת 30,000 יורו, בעוד העברת היתרה לא הוכחה להנחת דעתו של בית המשפט ברומניה. אין לומר שבהליכים המשפטיים ברומניה נקבע פוזיטיבית כי בן-עמי הפר את החוזה עם סורסקו לגבי הפרויקט. גם אין לקבל את הטענה כי תרופתה היחידה של התובעת היא בהגשת תביעה נגד שותפיה ברומניה. ככל שלתובעת עילת תביעה נגד הנתבעים, כפי שנמצא בפסק-דין זה, עומדת עילה זו על רגליה שלה בין שיש לתובעת בנוסף גם עילה נגד אחרים ובין שאין לה עילה כזו, ובלבד שלא תיפרע פעמיים בשל אותו נזק עצמו. עילת התביעה נגד אנגל ועמיאל בנוגע לנתבע 2 (אנגל), מדובר במי שניהל אישית את המו"מ לקראת הסכם הביטול. ניתוח העובדות הביאני למסקנה כי הוא ידע, עוד לפני כריתת הסכם הביטול, על המהלכים שננקטו על ידי עמיאל וסאצ'י ואף נטל בהם חלק. זאת משום שהם לא היו פועלים בנדון מבלי להבטיח מימון מתאים, והנתבעת לא היתה מעניקה להם הלוואה של מיליוני ₪ ללא הסכמתו האישית של אנגל. כאמור לעיל, באתי למסקנה עובדתית שעניין המימון היה מסוכם כבר לפני כריתת הסכם הביטול. אנגל עצמו ניהל את המו"מ עם התובעת על הסכם הביטול שלא בתום לב ופעל במימוש חוזה המייסדים שלא בתום לב, והוא עצמו הטעה את התובעת בכך שנמנע מלגלות לה את המהלכים שהוא ללא ספק היה מודע ושותף להם. גם בנוגע לנתבע 3 (עמיאל) ניתן לומר דברים זהים בעיקרם. גם הוא היה מעורב ופעיל מאד, אישית, במו"מ לקראת כריתת סכם הביטול ובהתנהלות במהלך התקופה שמאז כריתת חוזה המייסדים. בנוסף, לפחות על פני הדברים ולשיטתו, הוא היה גם אחד מרוכשי המחצבה מאחורי גבה של התובעת. על כן גם הוא נושא באחריות אישית כלפי התובעת. בניגוד לטענת הנתבעים אין בענייננו משום הרמת מסך בהטלת אחריות אישית על הנתבעים 2 ו-3. האחריות בגין חוסר תום לב היא אישית. הרמת מסך אינה רלבנטית מקום שבו אין מדובר בבעל מניות. בענייננו החבות האישית כלל אינה מבוססת על בעלות במניות הנתבעת. שאלת החבות - סיכום המסקנה מדברים אלה היא כי הנתבעים פעלו כלפי התובעת בדרך שיש בה משום הפרה של הוראת "איסור העקיפה" הכלולה בחוזה המייסדים (חוזה אשר דווקא לפי הסכם הביטול שהנתבעים מתבססים עליו, הגיע לסיום תוקפו עם כריתת הסכם הביטול), ובדרך שיש בה משום קיום חוזה המייסדים והסכם הביטול שלא בתום לב וניהול מו"מ לקראת כריתת הסכם הביטול שלא בתום לב. זאת בנוסף להטעיה עובר לכריתת ההסכם הביטול, הטעיה מהסוג המזכה את התובעת בברירת ביטול של הסכם הביטול. אכן, התובעת לא הבהירה כל צרכו את עניין זיהוי עילת תביעתה, וככל שעשתה כן הסתמכה על הסכם הסודיות דווקא; אולם הנתבעים לא טענו כי בהינתן שהסכם הסודיות עבר מן העולם לפני פעולותיהם שעליהן מבוססת התביעה, אין התובעת יכולה לזכות בתביעתה על בסיס עילה אחרת שהתבררה מתוך ראיות הצדדים וטיעוניהם. בנסיבות אלה רשאי בית המשפט להכריע גם על סמך עילה שלא נטענה במפורש. בימים אלה ממש ניתן פסק דין של בית המשפט העליון (כב' השופט א' רובינשטיין) הדן במצב מסוג זה - רע"א 7288/12 שמואל רוזן נ' צחי אברמוביץ ואח' (טרם פורסם, 23/10/12). שם נקבע, בפסקה אחרונה לסעיף י"א לפסק הדין, כלהלן: "בסופו של דבר, מקום שלפני בית המשפט מערכת עובדתית המגבשת זכות לצד אחד וחובה למשנהו, וככל שעובדות אלה נטענו מתחילה, נימוקיו המשפטיים יכולים להיות שונים מאלה שהועלו בתביעה, ובלבד שהתמונה נובעת מן הראיות שהיתה לצדדים ההזדמנות להידרש אליהן". כך גם יש לנהוג בענייננו. לא ניתן לסיים חלק זה של פסק הדין מבלי להידרש בקצרה לשאלות של מהימנות ואמינות. חוששני שהדברים אינם נעימים. כל שלושת העדים המרכזיים (בן-עמי, עמיאל ואנגל) עשו רושם שאינו לגמרי חיובי. כל אחד מהם התחמק או פעל לייפוי המציאות, או לפחות ניסה לעשות כן, בחלקים מסוימים מעדותו. למרות זאת אין לומר שלא ניתן להאמין כלל לעדים אלה. התרשמתי שביסודו של דבר עיקרי גרסת בן-עמי הם בבסיסם אמת, אולם הוא פעל להצגת תמונה "מוגדלת" של ההוצאות שנגרמו לתובעת ושל הרווחים שנמנעו ממנה. סעדים הסעד ההצהרתי משנקבע לעיל, בין היתר, כי הנתבעים הטעו את התובעת עובר לכריתת הסכם הביטול בכך שלא גילו לה עובדות מהותיות ביותר שחובה היתה לגלותן, ברור שלתובעת עמדה הזכות לבטל את הסכם הביטול והיא עשתה כן כדין. על כן דינו של הסעד ההצהרתי המבוקש (שעניינו בביטולו של הסכם הביטול) להינתן, וכך נפסק בזה. הסעדים הכספיים - כללי עתה יש לעבור לסעד הכספי המבוקש. סעד זה מבוסס על הפרת חוזה המייסדים. התובעת עותרת לפיצוי כספי בשל הפרה זו. הפיצי הכולל הועמד, מטעמי אגרה, על 4 מיליון ₪ ליום הגשת התביעה, אולם התובעים טוענים כי הם זכאים לפיצויים כוללים בסכום של כ-49 מיליוני ₪. מקצת סכום התביעה (סך של 962,238 ₪) הוא החזר ההוצאות שבהן נשאה, לטענתה, התובעת בקשר לפרויקט, הוצאות שירדו כולן לטמיון. יתרת סכום התביעה מהווה 50 אחוזים מהרווח הצפוי בפרויקט בשש השנים הראשונות לקיומו, כפי שמופיע בתכנית העסקית שערכה הנתבעת עצמה עובר למשבר שבין הצדדים. אשר לכספים שניתנו לתובעת במהלך ההתקשרות (21,000 יורו) בגין חלק מההוצאות בהן נשאה, הרי שאין להידרש להם אם הופחתו מהפיצוי הנדרש בגין החזר הוצאות (כפי שהתובעת טענה כי עשתה). בכל הנוגע לכספים ששולמו לתובעת לפי הסכם הביטול (16,000 יורו), יידון הנושא בהמשך. החזר הוצאות לגבי הפיצוי הנדרש כהחזר ההוצאות, יש לברר תחילה מהם הסכומים שהוכיחה התובעת. טרם שנידרש לגופו של עניין זה נעיר כי אין לקבל טענת הנתבעים, לפיה סכום של 70,000 יורו הכלול בחלק זה של התביעה (ושלדברי התובעת הוא חלק מהמקדמה של 100,000 יורו ששולמה על ידי התובעת למוכרים ברומניה) הוא בגדר הרחבת חזית. בכתב התביעה נקבה התובעת בסכום המדויק שהיא תובעת בגין החזר הוצאות, ללא פירוט של סכומים. הפירוט המילולי הכללי המופיע בהקשר זה בכתב התביעה אמנם אינו כולל סכום זה או את נושא תשלום מקדמה למוכרים, אולם הוא מסתיים במילים "וכן תשלומים נוספים" (סעיף 74.2 סיפא לכתב התביעה). הנתבעים לא דרשו פרטים נוספים לעניין סכום החזר ההוצאות הכלול בתביעה. בנסיבות אלה, ומשהסכום הכולל שהתובעת עותרת כי ייפסק לזכותה בגין החזר הוצאות זהה לסכום בו נקבה בהקשר זה בכתב התביעה, אין לדבר על הרחבת חזית. כפי שנראה בהמשך, אין בכך כדי לסייע לתובעת לגבי סכום זה. לגופו של עניין הוכחת ההוצאות, מדובר בסכומים שיש להוכיח כי הוצאו על ידי התובעת וכי נועדו לקידום הפרויקט, כאש הטענה שמאחורי ראש נזק זה היא כי הוצאות אלה ירדו לטמיון משום שהנתבעים גזלו את הפרויקט מהתובעת. התובעת הגישה שני דפי "ריכוז" של ההוצאות, ולצידם כ-170 דפי אסמכתאות שהוגשו ללא סימון מסודר. המסמכים אינם קריאים בחלקם הגדול (ולכן הוריתי לאחרונה על הגשת נוסח מודפס שלהם), וחלק הארי שלהם כתוב ברומנית ללא תרגום. רובם גם אינם נושאים את שמה של התובעת. חלק מהמסמכים נושאים את שמו של בן-עמי, אחרים נושאים שמות של חברה שאינה התובעת (חברת זדקום שהיא ככל הנראה חברה רומנית), ורק חלק מהמסמכים מתייחס ישירות לתובעת. אכן, יכול וגורם אחר יוציא הוצאה עבור התובעת, אולם כדי שהתובעת תוכל לתבוע הוצאה זו עליה להוכיח כי היא שנשאה בה בסופו של דבר על ידי כך שנתנה, או לפחות התחייבה לתת, שיפוי בגין ההוצאה למי שנשא בה. כחברה בע"מ החייבת בניהול ספרים, עליה להראות כי רשמה את ההוצאות (או את התחייבותה לשפות את מי שנשא בהן) בספרי החשבונות שלה; או - לכל הפחות - עליה להוכיח כי נקטה בצעד של אימוץ ההוצאות שהוצאו על ידי אחרים (על ידי מתן התחייבות בנדון למי שנשאו בהוצאות הללו; על ידי קבל החלטה מתאימה על ידי האורגנים שלה). דבר מכל זאת לא נעשה על ידי התובעת. לעניין זה אין די בטענה שנכללה בסיכומי התשובה מטעם התובעת שלפיה הנתבעים "יודעים היטב" שבן-עמי הוא הבעלים והמנהל היחיד של התובעת וכי נתן לתובעת הלוואת בעלים בגין כל ההוצאות. מדובר בעובדות שצריך ואפשר להוכיח לבית המשפט (למשל על ידי הוכחת רישום הסכומים בספרי התובעת), אלא שהדבר לא נעשה. היא גם לא הוכיחה לגבי כל אחת ואחת מההוצאות הרבות שהיא תובעת החזר שלהן מהנתבעים, כי אכן מדובר בהוצאה שנעשתה לצורך הפרויקט דווקא ושהכספים שהוצאו ירדו לטמיון נוכח אובדן הפרויקט. אשר להוצאות הכרוכות בהתדיינות עם סורסקו, סבורני שלא ניתן לתובען כאן. הכלל הוא שמקומן של הוצאות משפט הוא במסגרת ההליך בו או בגינו נגרמו ולא בהליך אחר ונפרד. גישה אחרת עלולה להביא ל"שכפול" של הליכים משפטיים, כאשר בעקבות הליך אחד יבוא הליך נוסף בו יתבע מי מהצדדים להליך הראשון את ההוצאות שנגרמו לו במסגרת ההליך הראשון. כך יכולה להיפתח שרשרת של הליכים שאין לה קץ. אין זה משנה אם הנתבעים בשני ההליכים הם אותם הנתבעים, אם לאו. נזכיר כי כתב התביעה אינו כולל את העילה של גרם הפרת חוזה שבין התובעת לסורסקו או לגורם אחר ברומניה (וגם בסיכומי התובעת אין טענה מפורשת של גרם הפרת חוזה). לא מצאתי לנכון להרחיק לכת במגמה של הכרעה על פי עילה שלא נטענה עד לכדי הטלת חבות גם בגין גרם הפרת חוזה, וזאת בעיקר משום שלא כל התשתית העובדתית של עילה זו הונחה בפני (ובהקשר זה די אם נציין כי אין בפני תוכנו המלא והמוכח של החוזה עם סורסקו, חוזה שכנראה התובעת עצמה כלל לא היתה צד לו). על כן לא ניתן לומר שההוצאות המשפטיות בהליכים נגד סורסקו ברומניה הן בגדר נזק ישיר שנגרם על ידי הנתבעים בגין מעשיהם שהם עילת התביעה. כמו כן נזכיר כי לפי עדותו של בן-עמי עצמו הוא לא מיצה את ההליכים הללו, וסיומם היה במחיקתה של תביעה שהגיש ברומניה מחמת אי תשלום אגרה. בנוסף וכפי שכבר נאמר לעיל, התובעת עצמה לא היתה תובעת בהליכים ברומניה, וממילא הוצאות הליך זה אינן הוצאותיה כלל ועיקר ודי בנימוק שזה לכשעצמו, כפי שנראה בהמשך, כדי שלא תוכל להיפרע בגין הוצאות אלה כאן. בניסיון להכריע בנושא ההוצאות למרות הדרך הבלתי מסודרת בה הובאו הנתונים בנדון במסגרת הראיות, הוריתי לאחרונה לא רק על הגשת נוסח מודפס של "דפי הריכוז" שבנספח 31 לתצהיר בן-עמי, אלא גם על ריכוז ההוצאות לפי זהות המשלם על פי התיעוד שהוגש על ידי התובעת. עיון בנתונים שהוגשו מלמד כי מתוך 41,471 ₪ שכנטען הוצאו על תקשורת טלפונית, רק 13,064 ₪ הוצאו על ידי התובעת. סך נוסף של 44,404 ₪ הוא שכר טרחה לעו"ד רביד, ששולם כולו על ידי התובעת. מתוך הסכום הכולל של 15,318 ₪ שעניינו עמלות בנקאיות, רק 7,115 ₪ מקורם בעמלות ששילמה התובעת. לגבי עלויות של בתי מלון, טיסות, מסעדות והסעות המסתכמות בסך של 94,867 ₪, רק 34,686 ₪ הם סכומים הרשומים על שם התובעת בתיעוד החשבונאי שהובא על ידה במסגרת ראיותיה. בנושא של הוצאות צילומים, תכניות עבודה, "תכנית מזוודה", תרגומים ותימלול, כל ההוצאות שסכומן הכולל עומד על 12,361 ₪, הוצאו על ידי התובעת. בנושא הוצאות מהנדס (חוות דעת), מכון התקנים ויפ"כ נוטריוני, הסכום של 19,965 ₪ הוצא על ידי התובעת. הנושא האחרון הוא עלות מקדמה לרכישת 20 דונם קרקע, המסתכמת לטענת התובעת ב-670,598 ₪. הבעיה בעניין זה היא כי התובעת לא נשאה במישרין בכל הוצאה שהיא מההוצאות המפורטות תחת כותרת זו, וכמבואר לעיל גם לא הוכיחה כי נשאה בה בעקיפין (על ידי התחייבות לשיפויו של מי שנשא בה, או בדרך אחרת). מטעם זה לא ניתן לפסוק לטובת התובעת דבר בגין הוצאות אלה. תורת האישיות המשפטית הנפרדת אינה "תכנית כבקשתך" שנועדה לשירות התובעת. היא אינה יכולה להתעלם מהאישיות המשפטית הנפרדת שלה כל אימת שהדבר נוח לה ומשרת את עמדתה בהליך הנוכחי, ורק משום שהוא אכן נוח לה. מעל לצורך אזכיר כי התובעת טוענת כי 20 דונמים של המחצבה עודם משועבדים (כנראה לטובת זדקום), ואם כך הוא חזקה שתימצא הדרך לממש את השעבוד ולהיפרע בדרך זו. נמצא כי סך כל הסכומים שהוציאה התובעת הוא 131,595 ₪. סכומי ההוצאות נתבעו בכתב התביעה על פי ערכם הנומינלי נכון למועד הגשת התביעה (כלומר ללא שערוך עד למועד זה). מתוך סכום זה יש להפחית כל הוצאה שמועד החיוב בה קודם למועד כריתת חוזה המייסדים, וכל הוצאה שמועד החיוב בה מאוחר למועד כריתת הסכם הביטול, אם היו כאלה, משום מדובר בפיצויי הסתמכות על הפרת חוזה המייסדים ועל חוסר תום לב בביצועו, והתובעת יכולה היתה להסתמך על חוזה המייסדים רק בתקופה שמכריתתו ועד להסכם הביטול. הזכאות לפיצויי הסתמכות - אימתי מעבר לעיסוק בפרטי ההוצאות מתבקש דיון בשאלה האם ההוצאות הן בכלל נזק בר פיצוי בעניינו. מדובר בהוצאות אשר לו היה חוזה המייסדים יוצא לפועל, היתה התובעת צריכה ממילא לשאת לפחות בחלק הארי שלהן. מכאן, כי הדרישה בעניין ההוצאות היא בגדר דרישה לפיצויי הסתמכות שמטרתם העמדת התובעת במצב בו היתה נמצאת אלמלא נכרת החוזה, ולא בגדר דרישה לפיצויי קיום שמטרתם העמדתה במצב בו היתה נמצאת לו יצא חוזה המייסדים לפועל. הכלל הוא שהנפגע מהפרת חוזה צריך לתבוע פיצויי קיום; אולם גם לדעת מי שסבור שאין לנפגע הזכות לבחור בין פיצויי קיום לפיצויי הסתמכות וכי עליו לתבוע ככלל רק פיצוי קיום, יכול הנפגע לזכות בפיצויי הסתמכות מקום בו יש קושי אובייקטיבי ממשי להוכיח את שיעורם של פיצויי הקיום: ע"א 3666/90 מלון צוקים בע"מ נ' עיריית נתניה, פד" מו(4) 45 (להלן "פרשת מלון צוקים"), עמ' 56 לפסק הדין, פסקה לפני אחרונה. הדברים הללו נאמרו שם מפי כב' השופט מלץ, שלדעתו במקרה של חוזה הפסד אין הצדקה לפסוק פיצויי הסתמכות כלל, ושהיה בנקודה זו (להבדיל מאשר לעניין התוצאה) בדעת יחיד. עם זאת חשוב לציין שבהמשך דבריו מעיר כב' השופט מלץ כי מקום בו הופרה חובת תום הלב במו"מ זכאי הנפגע לפיצויי הסתמכות שהם "פיצויים שליליים", אלא שזכאות זו מבוססת על הפרת חובת תום הלב ולא על הפרת החוזה (פרשת מלון צוקים לעיל, עמ' 58 פסקה אחרונה). כב' השופט חשין היה, בפרשת מלון צוקים, בדעה כי יש לפסוק פיצויי הסתמכות גם בחוזה הפסד ולא רק מקום בו קיים קושי ניכר בהוכחת פיצויי הקיום; ואילו כב' השופט מצא בחר, באותה פרשה, להותיר את המחלוקת בין חבריו להכרעה עתידית. הן בטיעוני הצדדים והן בחיפוש שערכתי בעצמי, לא מצאתי שניתנה הכרעה סופית שהיא בגדר הלכה פסוקה במחלוקת זו. כפי שנראה בהמשך, אין למחלוקת שהובאה לעיל השלכה מעשית על ענייננו. אבדן רווחים נעבור עתה לראש הנזק של אבדן הרווח הצפוי. כאן מדובר ב"פיצויי קיום" (או "פיצויי ציפייה"), שמטרתם להעמיד את התובעת במצב זהה לזה בו היתה נמצאת לו קוים חוזה המייסדים. הקושי העיקרי הניצב בפני התובעת בבואה לתבוע פיצוי כזה מקורו בכך שאף שתביעתה מבוססת על מסמך שערכה הנתבעת עצמה לצורך קבלת אשראי לפרויקט, הרי שהעובדות הידועות כיום מלמדות על כך שהפרויקט הסתיים בכישלון גמור לאחר שצבר הפסדים גדולים. התובעת משיבה על כך בטענה כי הפסדי הפרויקט נובעים מכך שהמתכונת בה פעל שונה מזו שנקבעה בחוזה המייסדים בשני עניינים מהותיים: ראשית, נרכש שטח של 200 דונם במקום 100 כפי שתוכנן; ושנית, סורסקו נעשה שותף בפרויקט, בעוד לפי חוזה המייסדים הכוונה היתה שימכור את הקרקע ולא יהיה שותף בפרויקט עצמו. עובדתית כנראה שהטענות נכונות, אולם חוששני שאין בהן כדי לסייע בידי התובעת. לא מצאתי בפי התובעת כל תשובה לשאלה כיצד שני הבדלים אלה שינו את התמונה מרווחים עצומים של עשרות מיליוני ₪ במשך שש שנים להפסדים של מיליונים תוך כשנתיים או שלוש. לו היתה התובעת מוכיחה כי שני ההבדלים במתכונת הפרויקט עליהם הצביעה אכן הביאו להרעה דרמטית בתוצאות העסקיות ביחס לאלה שהיו מתקבלות לו בוצע הפרויקט במתכונתו המקורית, היה מקום לשקול בחיוב קבלת טענותיה של התובעת, אולם היא לא הסבירה מדוע כרייה משטח כפול מהמתוכנן והכנסת סורסקו כשותף הביאו לשינוי קיצוני לרעה (או לשינוי בכלל) בתוצאות העסקיות של הפרויקט. נזכיר גם כי לתובעת ולבן-עמי לא היה כל ניסיון בתחומי החציבה או התשתית, וכן לא היה להם כל יתרון בדמות קשרים עם לקוחות עתידיים, סינרגיה עם עסקים אחרים וכיוצא באלה. לכן גם אין לומר כי ביצוע הפרויקט ללא שיתופה הביא לאי מיצוי של פוטנציאל שהיה גלום בו אלו היתה התובעת שותפה לו. אכן, פיצוי על אבדן רווחים מבוסס כמעט תמיד על אומדנים והשערות, אבל גם אומדן והשערה צריכים הוכחה כי הם אכן התוצאה הצפויה של הנתונים העובדתיים שעליהם מבוססים האומדן או ההשערה. צריך להוכיח כי ההשערה בדבר הרווחים הצפויים סבירה יותר מההשערה הנוגדת. העובדות מלמדות כי היה כאן "חוזה הפסד". הניסיון לטעון כי לו היה חוזה המייסדים מבוצע כמתוכנן היו התוצאות שונות מאלה שהתקיימו בפועל יכול להצליח רק על בסיס של הרבה יותר מטענה בעלמא. כדי להצליח בו היתה התובעת צריכה להוכיח על בסיס מאזן ההסתברויות, באמצעות חוות דעת מומחה או בדרך אחרת, כי שני השינויים במתכונת הפרויקט ביחס למתוכנן, שנזכרו לעיל, הם שהביאו להרעה בתוצאותיו וכי אלמלא אותם שני הבדלים היה הפרויקט מניב רווחים על פי התחזית שערכה הנתבעת עצמה במסגרת המהלכים המשותפים לשני הצדדים. היא לא עשתה כן. נמצא, לפיכך, כי העובדות כפי שהתבררו בדיעבד מחייבות את הקביעה כי לא הוכח שהפרויקט היה מניב רווח כלשהו לתובעת לו יצא אל הפועל במתכונת שנכללה בחוזה המייסדים. התובעת טוענת כי היא זכאית לפיצויי הסתמכות, למרות שמדובר ב"חוזה הפסד". הנתבעים טוענים, כמובן, את ההיפך. שני הצדדים מסתמכים בעניין זה על מאמר של הפרופ' אייל זמיר (א' זמיר, תרופות בשל הפרת חוזה: פיצויי ציפייה, פיצויי הסתמכות, השבת התעשרות ושחזור השקילות החוזית, משפטים לד(1) 91). חוששני שהתובעת באה בסיכומיה לידי טעות בהבנת מהותם של פיצויי הסתמכות, משום שסברה בטעות שפיצויים אבדן רווחים צפויים הם פיצויי הסתמכות בעוד שהניתוח הנכון הוא שהרוויים הצפויים אינם מבטאים את אינטרס ההסתמכות אלא את אינטרס הציפייה או הקיום. כפי שנראה להלן, בענייננו אין צורך להיזקק לניתוח המובא במאמר דלעיל כדי להגיע לתוצאה של פסיקת פיצויי הסתמכות, במובנם הנכון, לזכות התובעת. פסיקת פיצויי הסתמכות בענייננו המסקנה מכל האמור לעיל היא כי הוכח שלולא פעלו הנתבעים כפי שפעלו, יש עודף הסתברות התומך במסקנה כי חוזה המייסדים היה מסתיים בהפסד ולא ברווח. השאלה היא האם יש לדחות בשל כך את התביעה, ככל שהיא מכוונת לסעד כספי. סבורני שבנסיבות המקרה התשובה שלילית, וכי התשובה הנכונה לענייננו היא כי יש לזכות את הנתבעת בפיצויי הסתמכות. בענייננו ניתן להגיע לתוצאה זו לפי כל אחת משתי הגישות שהועלו בעניין זה בפרשת מלון צוקים. לפי גישת השופט מלץ בפרשה הנ"ל יש לפסוק את פיצויי ההסתמכות משום שכפי שנקבע לעיל, הנתבעים הפרו את חובת תום הלב הן בביצוע חוזה המייסדים והן במו"מ לכריתת הסכם הביטול. לפי גישת השופט חשין יש לפסוק פיצויי הסתמכות בשל הפרתו של חוזה הפסד, מפני שבדרך זו תחוזק הנורמה של קיום חוזים ואלמלא כן נמצא עצמנו במצב בו אין כל סנקציה על הפרת חוזה הפסד. כך או כך, בענייננו זכאית התובעת לפיצויי הסתמכות. יודגש: הכוונה רק לפיצויים בגובה סכום ההוצאות שהוציאה התובעת עצמה (131,595 ₪), ואף זאת - רק אלה שהחבות בגינן באה לעולם במהלך התקופה שמיום כריתת חוזה המייסדים ועד ליום כריתת הסכם הביטול. השבה נקודה נוספת שחובה להביא בחשבון בבואנו לקבוע מהו הסכום המגיע לתובעת עניינה בחובת ההשבה. התובעת עתרה למתן פסק דין הצהרתי בדבר ביטול הסכם הביטול על ידה. עתירה זו התקבלה. מהביטול מתחייבת השבה. התובעת קיבלה סך של 16,000 יורו לפי הסכם הביטול. היא צריכה להשיבו לנתבעת, ולפיכך יקוזז סכום זה מהפיצוי שנפסק לזכותה. השאלה היא האם יש לנהוג באותו אופן גם בסכום של 21,000 יורו שהתובעת קיבלה מהנתבעת לפי חוזה המייסדים לכיסוי מחצית מהוצאותיה הנטענות בפרויקט טרם כריתת חוזה המייסדים, סכום שהסכם הביטול קובע כי יישאר בידי התובעת. לאחר ששקלתי בדבר, באתי למסקנה שהתשובה שלילית. סכום זה לא שולם לתובעת לפי הסכם הביטול, אלא לפי חוזה המייסדים. על כן השבתו אינה תוצאה מחויבת של ביטול הסכם הביטול על ידי התובעת. השאלה היא שאלה שבשיקול דעת ובהיגיון, וכדי להשיב עליה יש לחזור לעקרונות כלליים. העיקרון הכללי החולש על שאלת היחס בין תרופות ההשבה והפיצוי הוא, כי אין לתת כפל פיצוי על אותו נזק. מכיוון שפיצויי ההסתמכות שנפסקו לזכות התובעת חלים רק על הוצאות שהוציאה ממועד כריתת חוזה המייסדים ואילך, הרי שאין בהותרת הסכום של 21,000 יורו בידיה משום כפל פיצוי משום שסכום זה מתייחס להוצאות שהוצאו טרם כריתת חוזה המייסדים והוא שולם לתובעת בשעתו לפי המוסכם בין הצדדים. התוצאה התוצאה הסופית היא כדלהלן: ניתן בזה פסק דין הצהרתי, לפיו הסכם הביטול כהגדרתו לעיל בוטל כדין על ידי התובעת. התביעה הכספית מתקבלת בחלקה במובן זה, שהנתבעים, יחד ולחוד, ישלמו לתובעת סכום של 131,595 ₪ נכון ליום הגשת התביעה, בניכוי הסכום של 16,000 יורו בערכו בש"ח במועד בו שולם סכום זה בפועל לתובעת. ההפרש יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה. הסכום הנ"ל כפוף לבדיקת המסמכים הפרטניים הכלולים בנספח 31 לתצהירו של בן-עמי, בדיקה שמטרתה לוודא שכולו מתייחס להוצאות שהתיעוד בגינם הוא מהתקופה שבין יום כריתת חוזה המייסדים לבין יום כריתת הסכם הביטול. הצדדים יגישו פסיקתא מוסכמת לחתימת בית המשפט תוך 30 יום מהיום, וככל שהצדדים לא יגיעו להסכמה במהלך התקופה על הוצאה זו או אחרת, תובא השאלה להכרעה בפני כב' הרשם/ת בבית משפט זה תוך התקופה הנ"ל. למרות שהפיצוי שנפסק לזכות התובעת יעמוד בסופו של דבר על סכום צנוע ביותר הן באופן מוחלט והן בהשוואה לסכום התביעה, באתי לכלל מסקנה כי התנהלות הנתבעים בפרשה היתה בלתי ראויה במידה המצדיקה את חיובם בהוצאות המשפט. על כן יישאו הנתבעים, יחד ולחוד, בהוצאות המשפט המלאות של התובעת, ובנוסף יישאו בשכר טרחת עורכי-דינה של התובעת הנקצב בזה לסכום של 25,000 ₪. היות והתובעת היא בוודאי עוסק מורשה וזכאית לקזז מע"מ המשולם על ידה כמס תשומות, לא כללתי את סכום המע"מ בשכר הטרחה (וראו תקנה 512 לתקסד"א, כפי שתוקנה לאחרונה). חוזההסכם מייסדיםביטול חוזה