קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול הסכם ממון מחמת עושק: השופט ישעיהו שנלר, אב"ד: רקע עובדתי: 1. עניינו של הערעור, ביטול הסכם ממון בין בני זוג, מחמת עושק, בתביעה שהוגשה כ-4 שנים לאחר כריתתו ואישורו. 2. הצדדים נישאו בשנת 1989, ומנישואיהם נולדו להם שני ילדים, ילידי 9.1.90 ו- 3.12.93. למערער היו אלו נישואין שניים ולמשיבה נישואין ראשונים. ביום 23.3.92, נכרת בין הצדדים הסכם, אשר בכותרתו צוין כי הוא נכרת בהתאם לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 (להלן: חוק יחסי ממון) (להלן: ההסכם הראשון) אשר אושר על ידי ביהמ"ש. ביום 1.2.96 נכרת ביניהם הסכם שני (להלן: ההסכם השני) אשר אושר על ידי בית המשפט ביום 2.5.96. 3. בהסכם הראשון נקבע כי האמור בחוק יחסי ממון יחול ביחסים הרכושיים שבין הצדדים, כפוף לשינויים לפי הוראות ההסכם. כך, נקבע בסעיף 2א' להסכם, כי: "... הרכוש שנרכש על ידי כל אחד מבני הזוג לפני נישואיהם, המפורט להלן, עפ"י ערכו ביום אישורו של הסכם זה ע"י בית המשפט, לא יהפוך לרכוש משותף, ובמקרה של פקיעת הנישואין לא יכלל בכלל הנכסים המיועדים לחלוקה ביניהם במסגרת הנכסים ברי האיזון". (ההדגשה לעיל ולהלן אינה במקור אלא אם צוין אחרת). בהמשך, מצוי פירוט אותם נכסים הכלולים כרכוש המשיבה מלפני הנישואין: דירה ברח' ....... בתל-אביב, זכויות בדירה ברח' ..... בתל-אביב, זכויות ב-9 דונם אדמה ב...... ועליהם שני בתים בדמי מפתח, זכויות במשרד ושטח אדמה ברח' .... בתל-אביב, וכן זכויות בשתי חנויות ........ בתל-אביב. רכוש המערער כלל שתי חברות, ........ (להלן: החברות או העסק), ובנוסף 1/3 זכויות בדירה ........ ברמת-גן. כך גם הוסכם, בס"ק ב' כדלקמן: "... כי כל הרווחים והפרות שיצטברו לזכותו של רכוש זה יהפכו לרכוש משותף ויכללו בכלל הנכסים ברי האיזון. הצדדים מסכימים כי זכויותיהם בנכסי דלא ניידי אשר פורטו לעיל ישארו רכושו הנפרד של כל אחד מהם רק בגובה שוויים של הנכסים ביום חתימת הסכם זה. כל שינוי עתידי בשוויים של נכסים אלו יהפוך לרכוש משותף לשני הצדדים בחלקים שווים ויכלל בנכסים ברי האיזון בעת פקיעת הנישואין". בהמשך, בס"ק ג', ובהתייחס לזכויותיו של המערער בחברות, הוסכם כי זכויות אלו: "... ישארו לו בלבד רק בגובה שוויין של מניות החברה המוניטין שלה ורכושה שהצטברו עד לחתימת הסכם זה. כל שינוי עתידי בשוויי חברות אילו יהפוך לרכוש משותף לשני הצדדים בחלקים שווים ויכלל בנכסים ברי האיזון בעת פקיעת הנישואין" (השגיאות במקור). בהתייחס לכל רכוש אחר, הוסכם בין הצדדים, כי רכוש שכזה, לרבות אשר יירכש בעתיד יהיה שייך לשניהם בחלקים שווים, גם אם יירשם ע"ש אחד מהם, וייכלל בנכסים ברי-האיזון, ולא בהתאם לרישום בפועל. יתר על כן, גם רכוש שמקורו בירושה או במתנה בתקופת הנישואין, יחשב כבר איזון. בנוסף, הוסכם כי בעת פקיעת הנישואין, המערער יהיה זכאי לקבל את הזכויות בחברות כנגד זכותה של המשיבה לרכוש אחר שווה ערך, ובמקביל, הוסכם כי המשיבה תהיה זכאית לקבל את חלקו של המערער בדירת המגורים, ושוב, כנגד זכותו לרכוש אחר, שווה ערך. לבסוף, יש להפנות להסכמה שבס"ק ז', אשר לפיה: "... רכוש הרשום ע"ש מי מהם ביחד עם הוריהם, יישאר בשליטה מוחלטת של הוריהם כל זמן חייהם של ההורים. לאיש מהצדדים לא תהיה כל זכות תביעה לרכוש זה או פרותיו בתקופת חייהם של ההורים". כך גם הוסכם על מנגנון לבחינת ערך הנכסים השונים, תוך הדגשה כי ההסכם אינו מותנה ואינו קשור לגט. 4. ההסכם השני, קובע, בסעיף כללי, כי עם פקיעת הנישואין יהיה כל צד זכאי למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, ללא תלות ברישום, לרבות נכסי דלא ניידי, נכסים עסקיים וזכויות אלו או אחרות. עוד הוסף, כי בכלל האמור לעיל, ייכללו גם נכסים שהיו למי מהם ערב הנישואין או שקיבלו בירושה ו/או במתנה בתקופת הנישואין, וביחס לנכסים אלו לא תחול הוראת חוק יחסי ממון. עם זאת, בהתייחס לזכות האיזון במקרקעין, כאמור, נקבע כדלקמן: "א. זכויות במקרקעין שהן בבעלות משותפת של מי מבני הזוג ביחד עם הוריהו ו/או אחיו או אחיותיו ו/או קרוב משפחה אחר (להלן "מקרקעין משפחה") - לא תקום ולא תהיה לגביהם לבן הזוג השני זכות כלשהי לאיזון משאבים, כל עוד מי מהורי בן זוגו בחיים". בהמשך, בס"ק ב', נקבע כי בכל הקשור לאותם מקרקעי משפחה, הזכות לאיזון תהא אך ורק לקבלת מחצית שווי חלקו של בן הזוג באותם נכסים, וזאת בעת מכירת כל נכס ונכס כאשר יימכר על ידו או בהסכמתו. כך גם חזרו והדגישו הצדדים כי לא תהא זכות לבן הזוג האחר לדרוש את מימוש האיזון טרם מכירה כמפורט, וכי בעת עריכת שומת הנכסים ברי-האיזון תיערך גם שומה בדבר שווי הזכויות של כל אחד מהצדדים במקרקעי המשפחה, נכון למועד פקיעת הנישואין, וכי שווי זה יופחת מהמגיע לו במסגרת האיזון, למרות שהמימוש יהא רק בעתיד. גם בהסכם זה ניתנה למערער זכות ראשונים לרכוש מהמשיבה את החלק המגיע לה, על-פי ההסכם, בחברות כנגד רכוש או כנגד תשלום בגין חלקה, כך גם זכות ראשונה למשיבה לרכוש מהמערער את החלק המגיע לו על-פי ההסכם בכל דירת מגורים הכלולה בנכסים ברי-איזון, ושוב, כנגד המפורט לעיל. הצדדים אף מצאו לנכון להוסיף, כי אין באמור בהסכם, לפגוע בקניינו של מי מבני הזוג בתוך תקופת הנישואין, או כדי להטיל עליו אחריות לחובות בן זוגו. עם זאת, הוסכם כי בתוך תקופת הנישואין לא תבוצע דיספוזיציה בנכסים הרשומים על-שמם או המוחזקים על-ידם או על-ידי מי מהם ללא הסכמת בן הזוג האחר, באופן שיהיה בו לפגוע בצפייתו על-פי ההסכם. עוד צוין מפורשות, כי ההסכם הראשון בטל. כאמור, ההסכם נחתם ביום 1.2.96, אולם הובא לאישורו של בית המשפט רק ביום 2.5.96. במסגרת אישור ההסכם בפני בית המשפט, הוסף, בכתב יד, כי מועד איזון כל הנכסים יהיה עם פקיעת הנישואין עקב מוות או גירושין, וכי מועד איזון מקרקעי המשפחה יהיה במועד מוקדם יותר, דהיינו במועד מימושו או בהסכמה במועד שייקבע על-ידי בני הזוג, או עם פטירת שני הוריו של בן הזוג על-שמו רשומים מקרקעי המשפחה, וכי סעיף זה גובר על כל סעיף אחר בהסכם שעניינו מועד האיזון. 5. הנה כי כן, בשני ההסכמים, התנו בני הזוג, על אשר נקבע בחוק יחסי ממון. אולם, בעוד שבהתאם להסכם הראשון, נכסים שהיו למי מבני הזוג טרם הנישואין, לא יכללו בנכסים ברי האיזון (בערכם הנומינאלי כפי שיפורט בהמשך), הרי בהתאם להסכם השני, יכללו גם נכסים שכאלו במסגרת הנכסים ברי האיזון. כך גם בהתאם לשני ההסכמים, ובשינוי מהוראות חוק יחסי ממון, נכסים שהתקבלו על ידי אחד מבני הזוג במתנה או בירושה, לאחר הנישואין, יכללו אף הם בנכסים ברי האיזון. שינוי נוסף בין שני ההסכמים, עניינו מועד איזון נכסים משותפים לאחד מבני הזוג עם מי ממשפחתו, באופן שבהתאם לתוספת בכתב יד שבהסכם השני, הוקדם מועד זה לעומת אשר נקבע בהסכם הראשון, וכמפורט לעיל. כאמור, גם בהתאם להסכם הראשון, החרגת נכסים שהיו למי מבני הזוג ערב הנישואין, מתייחסת אך ורק לערך אותו נכס בעת אישורו של ההסכם הראשון על ידי בית המשפט. כך כל עליה של ערך אותו נכס ו/או פירותיו (להלן: ההשבחה), יכללו בנכסים ברי האיזון. 6. ביום 5.7.00 הגישה המשיבה תביעה לביטול ההסכם השני (תמ"ש 57442/00), כך גם תביעה בשם הקטינות למזונות, וכשביום 6.11.02 הגיש המערער תביעה לאכיפת ההסכם השני (תמ"ש 57443/00). טענות הצדדים ופסק הדין: 7. בית המשפט (כב' השופטת צפת) קיבל את תביעת המשיבה, וקבע כי יש מקום להורות על ביטול ההסכם השני, בעילת העושק, ובהתאם להוראת סעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים). 8. בית המשפט תיאר בפסק הדין את מערכת היחסים שבין הצדדים, כך גם הקשור לקשיים הכלכליים של החברות. בהתאם לקביעת בית משפט קמא, לבקשת המערער, שיעבדה המשיבה את דירתה באמצעות משכנתא ראשונה להבטחת החזר הלוואה שניטלה על-ידי החברות, וכשבשנת 1994-1995 שיעבדה המשיבה, פעם נוספת, את דירתה, להבטחת הלוואה נוספת שניטלה עבור החברות. לאחר כריתת ההסכם השני, ניטלה הלוואה נוספת עבור החברות, היא ההלוואה השלישית, ואם לא די בכך, בשנת 1998, לאחר שהחברות נקלעו לקשיים נוספים, ניטלה הלוואה על-ידי בני הזוג בשוק האפור בסך 150,000 ₪, וזאת על-פי הסכם הלוואה מיום 10.11.98 (להלן: ההלוואה מהשוק האפור). בחודש ינואר 1999, דהיינו בסמוך לאחר נטילת ההלוואה מהשוק האפור, עזב המערער את הבית ועבר להתגורר בבית חברתו, לימים, גם אם בתו, שנולדה באוקטובר 1999. כך גם קבע בית המשפט על-פי עדותה של חברתו של המערער, אשר הייתה מהימנה על בית המשפט, כי עוד בחודש ספטמבר 1997 ניסה המערער לחדש את הקשר הרומנטי שהיה לו עימה בעבר, אולם האחרונה סירבה לכך, ורק בחודש פברואר 1998, עוד לפני נטילת ההלוואה בשוק האפור, חודש הקשר הרומנטי ביניהם, כך גם שיתוף הפעולה של המערער עימה בניסיונה להרות. לבסוף, בחינת הרקע העובדתי, ציין בית המשפט כי בחודש ינואר 2000, העסק שנוהל באמצעות החברות ופעילותו, נמכר לחברה אחרת. עוד הוסף, כי עד לעזיבתו של המערער את הבית, שולמו החזרי ההלוואות אשר הובטחו באמצעות המשכנתאות, על-ידי החברות, אולם מאז עזיבתו של המערער את הבית בחודש ינואר 1999, נאלצה המשיבה לשלם לבדה את החזרי ההלוואות, אשר עמדו על סך של כ- 3800 ₪ לחודש. 9. לפני בית משפט קמא טענה המשיבה כי חתימתה על שני ההסכמים נבעה מסחטנות ומניפולציה רגשית שהפעיל עליה המערער, מתוך מטרה לשמר את נישואיה, לאחר שהאחרון איים לפרקם, אם לא תיאות לדרישותיו. לשיטתה, המערער דרש כי תחתום על הסכם דקלרטיבי, בעל ערך הצהרתי בלבד "הקובע כי כל הרכוש יהיה משותף, הגם שאינו מבקש דבר לעצמו. לתפיסתו, רק כך תפנים שהיא שותפה אמיתית בנישואין ותתרחק מבעיותיה הנפשיות ומהשפעתה הרעה של בני משפחתה" (פיסקה 10 לפסק הדין). עם זאת, עתרה המשיבה לביטול ההסכם השני בלבד, אשר לשיטתה, נחתם למראית עין בלבד, ומבלי כוונה ליצור יחסים משפטיים מחייבים, וכשבתביעתה עתרה לחלופין, לביטולו של ההסכם השני בשל פגם בכריתתו, מחמת עילות הביטול שבחוק החוזים. לחלופי חלופין, טענה כי מדובר במתנה, וכי היא חוזרת ממנה בשל התנהגותו המחפירה של המערער כלפיה. מנגד, המערער הכחיש את טענות המשיבה, וטען כי ההסכמים משקפים את ההבנה בין הצדדים "על פיה הוא יתרום את כל הכנסות העסק לרווחת המשפחה מבלי לחסוך לעצמו דבר ואילו נכסי התובעת ישמשו עתודה כלכלית לעת מחסור או זקנה" (פיסקה 11). 10. בית המשפט קיבל את חוות דעתה של הפסיכולוגית, הגב' כספי (להלן: הגב' כספי), אשר טיפלה במשיבה מאז 1995, תוך הדגשה, כי המערער הסכים לקבלת חוות דעתה, בכפוף לחקירתה של הפסיכולוגית ובכפוף למינוי מומחה על-ידי בית המשפט. ואכן, בית המשפט מינה כמומחית מטעמו את ד"ר דיאור (להלן: ד"ר דיאור). הגב' כספי תיארה את הרקע לטיפול הן היחידני והן הזוגי, וכי התמונה שהתקבלה במהלך הטיפול, כי מדובר בזוגיות המבוססת על כללי משחק ברורים, וכי השאלה המתמדת שעמדה הייתה נושא של מחוייבות ונאמנות, כאשר המערער הוא זה שמטיל ספק, ואילו על המשיבה להוכיח נאמנותה, כאשר בכלל זאת נדרשה המשיבה לעמוד מאחורי החברות, ואחר צרכיו הכלכליים של המערער, וכי סירוב או אי נכונות לכך נחשבו אוטומטית כבגידה. כך גם, פנייתו של המערער למשיבה לחתום על ההסכם, הייתה בגדר בדיקה ובחינה, הקשור לאקט של הצהרת נאמנות, וכי סירוב לחתום על ההסכם, משמעותו סתימת הגולל על האמון של המערער בה, על חיי הנישואין, ובהמשך פירוק המשפחה ופגיעה בלתי נמנעת בילדים. אכן, גם לדעתה של גב' כספי, הייתה הבנה קוגניטיבית על-ידי המשיבה, בכל הקשור לתהליך אישורו של ההסכם השני בבית המשפט, אולם לא רגשית. עוד הפנה בית המשפט קמא, לסיכום חוות דעתה, לפיו, עמדה המשיבה בפני חוסר אונים, נוכח אשר פורט, ו"סביב ההכרה כי נדרשת לאקט של בחירה/ויתור בין/על האמת הפנימית שלה לבין האמת של [פלוני]. חויה של היות נתונה בדילמת בחירה, מוסרית באופייה, שאין לה פתרון ראוי" (הציטוטים כאן ולהלן מתוך פסה"ד). כך גם, ד"ר דיאור, הגיעה למסקנה כי המשיבה חתמה על ההסכם בהיותה במצב בו ניכרה פגיעה ביכולתה השיפוטית. ד"ר דיאור לא התעלמה מכך שבתחומים רבים של חייה מתפקדת המשיבה בצורה טובה, עצמאית וללא קושי מיוחד: "ואולם, בתחומים שהם רגישים וקונפליקטואליים עבורה, הקשורים ביחסים בין אישיים ובמיוחד באינטראקציה עם בן הזוג שלה, בהם חרדת הנטישה מציפה אותה ותחושת הערך שלה מאויימת, היא נוטה להגיב באופן לא תואם והשיפוט שלה עלול להיפגע. נראה שהסכמתה לחתום על הסכם הממון נבעה מפחדיה ומקשייה ובראשם פחד הנטישה, שהיו בעלי עוצמה רבה והאפילו על שיקול דעתה והשיפוט שלה..." (ההדגשה לא במקור). כך גם הוסיפה, כי תחושת ערכה שלה, הייתה קשורה בהימצאות בן-זוג לצידה, וכי החשש והפחד מאפשרות של גירושין, גרמו לאותה פגיעה ביכולת השיפוט שלה ולתגובות לא שקולות שלה. משכך, בעת שחתמה על ההסכם, הייתה במצב בו ניכרת הייתה, פגיעה ביכולת השיפוט של המשיבה, וכי בעקבות הטיפול הפסיכולוגי בו מצויה המשיבה, היא נמצאת בתהליך של בניית אמון בעצמה וביכולותיה. גם במסגרת חקירתה, חזרה וציינה ד"ר דיאור, כי המשיבה ראתה בהסכם אך ורק אקט הצהרתי, כהצהרת נאמנות בעצם אקט החתימה, כאשר היה ברור לה כי אין כוונה לממש את ההסכם. כך גם ציינה כי המשיבה חתמה על ההסכם בהיותה מאויימת, כי אם לא תיאות לכך, יפורק קשר הנישואין. עוד הפנה בית המשפט לעדותו של חברו הקרוב של המערער, אשר הכיר את מערכת היחסים בין בני הזוג, ואשר לפיה, מערכת זו "... התנהלה באופן שהנתבע דרש מהתובעת טוטאליות מוחלטת ואמון עיוור בו ובדרכיו" (פיסקה 16). אשר לתכלית ההסכם, קבע בית משפט קמא כי גרסת המשיבה נתמכת בעדים אשר הובאו מטעמה, ואשר שמעו מהמערער אודות תכליתו, כפי שתואר לעיל. 11. בנסיבות אלו, קבע בית המשפט כי המשיבה הוכיחה את שלושת התנאים המצטברים שבעילת העושק, בהתאם לסעיף 18 לחוק החוזים. כך, כי המערער ניצל את מצוקתה הרגשית והנפשית של המשיבה, לרבות את חרדת הנטישה, כך גם דרישותיו ממנה בצד האיום לפירוק הנישואין. בית המשפט לא התעלם מכך שמהבחינה הקוגניטיבית הבינה המשיבה על מה היא חותמת, אולם אשר תואר לעיל בדבר החרדות והאיומים, גרמו לפגיעה ביכולת השיפוט שלה. עוד צוין, כי ההסכם "מקנה לנתבע זכויות מפליגות שהוא אינו זכאי להן על פי הדין..." (עמ' 8), תוך הפניה למצבן הקשה של החברות ודרישותיו החוזרות ונשנות מהמשיבה לנטילת הלוואות אשר יושקעו בחברות "הכל מתוך הונה העצמי תוך כרסום בעתודות הכלכליות שלה ושל הילדים. תפיסתו של הנתבע בהקשר לכך מעוותת ואינה עולה בקנה אחד עם הדין" (שם). בנסיבות אלו, דחה בית המשפט את גרסתו וטענותיו של המערער אודות האיזון, כביכול, בכך שבעת שהעסק שגשג, הוא העניק למשפחתו את כל אשר חפצו מתוך הסתמכות על אותם מקרקעי משפחה של המשיבה, כך גם דחה בית המשפט את טענתו כי יכול היה להעלים כספי העסק. עוד קבע בית המשפט, כי לא היה כל מקום לדרוש מהמשיבה להשקיע מהונה העצמי בחברות תוך שיעבוד נכסיה היא, כאשר נדרשה היא לכך, בשלב די מוקדם במהלך הנישואין, ובמיוחד שהמשיבה נאלצה להמשיך ולפרוע את ההלוואות מאז ינואר 1999, ועד מועד מתן פסק הדין, בשנת 2007. 12. בסופו של יום, קבע בית המשפט "שוכנעתי... כי הנתבע ניצל את מצוקתה של התובעת, שוכנעתי בחולשתה הריגשית בבחינת חולשה 'שכלית או גופנית' ובכך כי תנאי העסקה גרועים במידה בלתי סבירה" (עמ' 9). בית המשפט לא התעלם מאישורו של ההסכם, כך גם כי אכן האישור שכלל את ההסכם לכדי הסכם מחייב, אך בנסיבות, שוכנע בית המשפט כי התקיימו התנאים לביטולו. טענות הצדדים בערעור: טענות המערער: 13. טענתו המרכזית של המערער כי לא היה מקום לביטול ההסכם השני, ובהתחשב בכך, שהבקשה לביטולו הוגשה רק כחלוף 4 שנים לאחר אישורו, כך גם לאחר שנוהל מו"מ של מספר חודשים, כולל מפגשים עם עוה"ד שניסחו את ההסכם ואף נערכו 3 טיוטות ומעת שמדובר בפסיכולוגית אשר הגיעה להישגים מקצועיים רבים. כך גם הצביעה התנהלותה של המשיבה על הסכמתה להסכם ולדוגמא, המשיבה היא זאת ששלחה את שכה"ט לעוה"ד בגין עריכת ההסכם, וזאת כחודש לאחר אישורו. עוד הוסיף כי ההסכם השני בא לשנות מההסכם הראשון, אותו לא תקפה המשיבה. במיוחד הדגיש כי המשיבה פסיכולוגית ותיקה עם התמחות בקרימינולוגיה, שאינה לוקה בפגם זה או אחר. יתר על כן, מעת כריתת ההסכם ועד אישורו חלף זמן. כך גם ההסכם אושר לאחר שבית המשפט אכן בחן את כל הנדרש טרם האישור, כולל הבנת הצדדים אודות תוכנו, ואף נוספה אותה תוספת בכתב יד, כהבהרה ביחס למועד האיזון. בנוסף, המשיבה לא טענה לבטלות ההסכם מחמת עושק בעת האישור, וכך גם לא ציינה את גירסתה המאוחרת, כאילו מדובר בהצהרת נאמנות בלבד. יתר על כן, בעת שבית המשפט אישר את ההסכם לא יכול היה אף בית המשפט לצפות כי כעבור 4 שנים תבקש המשיבה לבטל את ההסכם בגין אשר חוותה בעברה-בילדותה. 14. לטענתו, הסכמים יש לכבד, כך גם לאור עיקרון סופיות הדיון, וכי בית המשפט לא ימהר לערער יסודות אלו. במיוחד מעת שמדובר בהסכם שהושג בבית המשפט, והתערבות בכריתתו, מביאה להתדיינויות חוזרות ונשנות, והמשך הסכסוך בין הצדדים. המערער הפנה לכך שבמהלך חיי הנישואין, לצד המשיבה, הוא פרנס ברווחה את המשפחה וזאת מהעסק, אשר היה בשליטתו עוד 3 שנים לפני הנישואין. בנוסף, טען כי לא היה מקום להמשיך ולשמוע ראיות בלא שהיה מיוצג. 15. בהתייחס לאשר קבע בית משפט קמא, טוען המערער כי טעה בית המשפט בקביעותיו אודות מצבה הרגשי של המשיבה, ובמיוחד בבחינת מצבה הנטען בעת חתימתה על ההסכם, בעוד שהיה צריך לבחון מצבה במועד אישורו של ההסכם על ידי בית המשפט. אם לא די באמור, לאור היותה של המשיבה בטיפול באותה עת, אם הגב' כספי לא התריעה בפניה על אשר עלול להיגרם לה כתוצאה מחתימתה על ההסכם, כך גם שמצבה הרגשי מונע ממנה לחתום על ההסכם, הכיצד ניתן לייחס למערער כי עשק את המשיבה, ועוד בחלוף 4 שנים מעת אישורו. משכך, טוען המערער כי לא התקיימו אותם התנאים הנדרשים לביטול הסכם מחמת עושק. כך לא ניתן היה לנצל מצוקה אשר לא הייתה ידועה למערער אלא התגלתה כעבור 4 שנים, ובכל מקרה נעדר הוא, כל יסוד של אשמה. המשיבה לא סבלה מחולשה שכלית או רגשית, בעת האישור, ובמיוחד טוען המערער כנגד קביעתו של בית המשפט אודות התנאים הבלתי סבירים, כביכול בהסכם השני. בחינת התנאים אמורה להיבחן למועד כריתת ההסכם ולמצב הכלכלי דאז, ולא למצב בעת מתן פסק הדין. במיוחד יפים הדברים נוכח חקירתה של המשיבה, אשר אישרה כי באותה עת העסק שגשג, וכי המערער בעת שיכול היה, מימן רמת חיים גבוהה ביותר, כולל נסיעות לחו"ל ורכישת מכונית יוקרה עבורה. דהיינו שהמשיבה קיבלה גם קיבלה מניות ורכוש שווה כסף שהיה די בהם לאזן מול נכסי ירושתה. המערער טוען, כי למעשה היה על בית המשפט לבחון את סבירות התנאים לעומת ההסכם הראשון, וכי נכון למועד עריכתם לא מדובר בשינויים משמעותיים. במיוחד קשה לקבל קביעה אודות תנאים שאינם סבירים בעת שעסקינן בהסכמי גירושין. 16. לבסוף טען המערער כי למעשה מעת שהמשיבה לא תקפה את ההסכם הראשון שוב לא היה מקום לתקוף את ההסכם השני. לחלופין, לכל היותר מדובר על טעות בכדאיות העסקה וחרטת המשיבה, לאור המצב הכלכלי לו נקלע. כך לא היה מקום להורות על ביטול ההסכם לאחר שהמשיבה נהנתה ממנו משך אותם 4 שנים, עד שעתרה לביטולו. בהשלמת הטיעון, התייחס המערער לאשר הוצע על ידי בית המשפט (כפי שיפורט בהמשך), כך גם כי ביני וביני הצדדים התגרשו. טענות המשיבה: 17. המשיבה מפנה לכך, כי בהתאם לאמור בהסכם הראשון המערער זכאי למחצית מנכסי המשיבה שיתקבלו במהלך הנישואין בלבד, בעוד שלפי ההסכם השני זכותו האמורה, הינה גם ביחס לנכסים שהיו למשיבה עוד טרם הנישואין. לטענת המשיבה עניינו של הערעור בהשגה על ממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי בית משפט קמא, שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהם. לחלופין טוענת המשיבה כי אינה חולקת על הטענה כי הסכמים יש לכבד, אך לא בעת שנפל פגם בכריתת ההסכם לרבות פגם שעילתו עושק או שמדובר על חוזה למראית עין. בענייננו הוכחו יסוד הניצול והמצוקה, שיסודותיהם סובייקטיביים, לרבות באמצעות שתי חוות דעת מקצועיות, וכך הרכיב השלישי, בדבר התנאים הבלתי סבירים של ההסכם, במבחן האובייקטיבי. בהקשר לכך מפנה המשיבה לפסיקה לפיה בכלל עילת העושק, מקרה בו נכרת הסכם בגין חרדת נטישה. לחלופין היה מקום לבטל את ההסכם השני, הואיל והוסכם בין הצדדים כי הוא נעשה למראית עין בלבד וכהצהרה דקלרטיבית בלבד. 18. המשיבה מוסיפה אודות דפוס התנהלות המשפחה ויחסי הצדדים, לרבות דרישות להצהרת נאמנות בלתי מסויגת אשר באה לידי ביטוי באשר דרש המערער מהמשיבה, משך כל שנות הנישואין. המשיבה נכנעה לתכתיבים אלו, לרבות לאור העובדה כי גדלה יתומה וחששה מנטישה, ומבלי שהיו בידה הכלים להתמודד מול זאת. דהיינו, איבוד כל יכולת שיפוט וכשהמערער מודע לכך ומנצל זאת, לדרישותיו השונות ממנה, לרבות סחיטה רגשית, הפניית גב, כעסים ועוד. על רקע האמור יש להבין את פשר חתימתה על ההסכם השני. אכן גם ההסכם הראשון העניק למערער את אשר לא היה זכאי לו לפי דין, אך מדובר היה בויתור מינורי בלבד. לכן ולא בכדי, הבינה המשיבה כי ההסכם השני מטרתו להוכיח נאמנותה ועל כן גם לא התנגדה לתוספת בכתב יד, שהקדימה את האיזון באותם נכסים, בה בעת שלפי ההסכם בנוסחו טרם התוספת בכתב יד, היה זכאי המערער לאשר נקבע בהסכם רק בפקיעת הנישואין. לטענת המשיבה גם ההסכם הראשון נחתם עקב משבר "אמון" אופייני מצד המערער ואיום בפירוק הנישואין. בהמשך, הדרדר העסק והמערער דרש מהמשיבה כי תזרים כספים לעסק על מנת להצילו. למרות שהמשיבה סברה כי אין טעם בכך, נכנעה לדרישותיו, הכל כפי שתואר בפסק הדין. אך גם בכך לא היה די עד שהמערער דרש כי המשיבה תחתום על הסכם דקלרטיבי תוך שציין כי אינו מבקש עבור עצמו מאומה. למען הצלת הנישואין נאותה המשיבה לכך, ואזי פנה המערער לעורך דינו העסקי אשר משרדו ניסח את ההסכם השני. אך בכך לא סגי, וניטלה ההלואה מהשוק האפור, כאשר מיד לאחר נטילתה עזב המערער את הדירה תוך הסתרת קשריו עם חברתו. לאחר מכן, מכר המערער את העסק בסכום הקרוב למיליון ₪ אשר המשיבה לא ראתה מאומה ממנו, בעוד היא ממשיכה לשלם את החובות בגין ההלוואות שניטלו לצרכי הצלת העסק. כך גם טוענת המשיבה כי חרף הכחשתו של המערער, אף בהליך המשפטי, אודות קשריו עם חברתו, מהעדויות עלה שלא היה יסוד להכחשתו זאת. 19. לחלופי חלופין טענה המשיבה כי בנוסף לעילה של עושק, והטענה לחוזה למראית עין, הרי מדובר על מתנה או התחייבות לתת מתנה, אשר המשיבה חזרה בה ממנה תוך שהייתה זכאית לכך לאור התנהגותו המחפירה של המערער. בנוסף טוענת המשיבה כי יש לדחות את טענותיו השונות של המערער, לרבות הטענה כאילו לא היה מיוצג, בה בשעה, כי היה מיוצג לאורך כל ההליך בפני בית משפט קמא, למעט בישיבה אחת בלבד וכי לא נמנעה ממנו האפשרות לזמן עדים, כך גם יש לדחות את הטענה כאילו מצבו הכלכלי של העסק בעת אישור ההסכם השני היה טוב, בה בעת שהוכח כי נטלו ההלוואות בגין מצבו הקשה של העסק עוד טרם לכן. עוד הסבירה כי לאור מועד כריתת ההסכם הראשון ולו מטעמי התיישנות לא עתרה לביטולו, כך גם לאור תוכנו בהבדל מתוכנו של ההסכם השני. דיון והכרעה: כללי: 20. מעיון בשני ההסכמים, עולה כי כבר בהסכם הראשון, אשר אותו לא תקפה המשיבה, הוסכם כי כל רכוש אשר "יתווסף" במהלך הנישואין, ייחשב כבר איזון, כולל גם רכוש שיתקבל במתנה או בירושה על ידי מי מהצדדים. אולם, בניגוד לאשר ניתן היה להבין מטיעוני ב"כ המשיבה, ההוראה האמורה לא הייתה השינוי היחיד לעומת הוראות חוק יחסי ממון. עוד בהסכם הראשון קיימת התייחסות לנכסים שהיו למי מהצדדים עוד טרם הנישואין (להלן: נכסים מלפני הנישואין), הגם שבאופן שונה לעומת ההסכם השני. בהסכם הראשון, אכן נקבע כי נכסים מלפני הנישואין לא יהיו ברי איזון, אך זאת אך ורק בערכם הנומינאלי, וכפי שפורט לעיל. כך גם כי כל השבחה בערכם של הנכסים כולל ערך מניות החברות תיכלל בנכסים ברי האיזון. דהיינו, רק שווים של אותם נכסים, נכון ליום 23.3.92 לא יהיה בר איזון ולכאורה בערכים הסטוריים, הגם שאין באמור משום קביעת מסמרות בשאלה זאת. דהיינו, למעשה השינוי המרכזי בהסכם השני, עניינו הפיכת גם אותו ערך נומינאלי של אותם נכסי המשיבה, כהגדרתם בהסכם הראשון, כבר איזון. בנוסף, כאמור, השינוי בדבר מועד האיזון ביחס לנכסים משותפים לבן הזוג ולמי מבני משפחתו, אותה תוספת שבכתב יד. 21. הואיל והתברר כי מדובר בסכסוך הנמשך זמן רב בין הצדדים, ואשר כולל בחובו נושאים נוספים מעבר למושא הערעור, הצענו כי תיערך שומה של הנכסים השונים, תוך שהצדדים יתגרשו ואף הצענו את המועד שייחשב כמועד הקרע. יישום אשר הוצע התעכב משך תקופה ארוכה, בעיקר בגין המערער. משכך, לאור חלוף זמן רב, בצדק ביקש ב"כ המשיבה לשים קץ לעיכוב בהכרעה בערעור, תוך שעתר לחיוב המערער בהוצאות ואף כתנאי להמשך ההליכים. הגם שכך, הוצעה הצעה נוספת, שעיקרה בירור כל הערכים הכספיים הנדרשים בהתאם להסכם הראשון, תוך הסמכת בית המשפט להוסיף לסכומים אשר יגיעו למערער, תוך תיחום שיעור ההוספה, כך גם התחשבות בכל שאר אשר שנוי במחלוקת בין הצדדים. יוער, כי הדגשנו בפני הצדדים ובאי כוחם, כי בסופו של יום, יהיו תוצאות הערעור אשר תהיינה, יידרשו הצדדים, בכל מקרה, ליישום הוראות אחד מההסכמים, וכי יפה שעה אחת קודם. לצערנו, הדבר לא צלח, ועל כן ניתנה הוראה להשלמת טיעונים בכתב, כסיכומים. המסגרת הנורמטיבית: 22. הסכם ממון שאושר, על פניו תקף הוא, לאחר שעבר את "מסננת" בית המשפט. דהיינו, ככל שלא נפל פגם בהליך האישור, משמעות האישור שאכן הצדדים להסכם, הבינו תוכנו, משמעותו ותוצאותיו וכי אכן לכאורה כל צד חתם עליו מרצון חופשי וכפי שנקבע עוד ברע"א 359/85 קוך נ' קוך פ"ד לט(3) 421. וראו גם בע"מ (ת"א) 1242/04 פלוני נ' פלונית (23.5.05), שם נדרשנו להבחנה בין השגות על תהליך האישור לבין תקיפת ההסכם. אולם, אין לשופט המאשר הסכם ממון, אלא את אשר רואות עיניו, מול המתייצבים בפניו. משכך, ככל שמדובר על נסיבות חיצוניות למעמד האישור, ניתן לתקוף הסכם ממון שאושר ואף אם קיבל תוקף של פסק דין, וככל תקיפת הסכם שקיבל תוקף של פסק דין. דהיינו, הן בעילות של פגם בכריתתו כגון טעות והטעיה, עושק ועוד כפוף לטענות הסותרות את עצם תהליך האישור, והן בעילת ביטול, ככל שקיימת, בגין הפרתו. 23. משכך, רשאית הייתה המשיבה לעתור לביטולו של ההסכם השני, מחמת פגם בכריתתו, ולרבות בעילת העושק. בפרשת מחקשווילי [(ע"א 2041/05 מחקשווילי נ' מחקשווילי (19.11.07)] קבעה כב' השופטת ברלינר (כתוארה אז) כי: "עילת העושק, הינה אחד הביטויים הברורים לתפיסה העכשווית של דיני החוזים המציבה גם את הדרישה לצדק והגינות חוזית לצד מתן ביטוי לרצון הצדדים. הרעיון הוא כי בהעדר רצון חופשי - החוזה פגום, כאשר 'הדרישה לפגם ברצון בעילת העושק ובעילה של השפעה בלתי הוגנת היא מתונה ומרוככת יותר מזו הקיימת בעילות המסורתיות (טעות הטעיה כפיה) הצירוף של תנאים גרועים עם פגם ברצון ולו פגם מתון הוא המצדיק את קיומה של עילת הביטול' ... החשיבות היא בעצם ההכרה ביסוד מצפוני מוסרי וערכי שלאורו צריך להיבחן החוזה ... כאשר הקביעה היא כי בנסיבות מסוימות, על-פי המדדים שנקבעו בעילת העושק לבחינתו של יסוד זה - ניתן יהיה לבטל את החוזה" (פיסקה 11, ההדגשות אינם במקור). יתר על כן, נקבע שם כי שלושת רכיבי עילת העושק אינם רק מצטברים אלא שלובים זה בזה "וקיימת ביניהם תלות הדדית המתבטאת בכך שככל שמתקיים אחד היסודות באופן מובהק יותר כן תטה הכף לכיוון המסקנה שמתקיימים היסודות האחרים ..." (פיסקה 12). כן ראו שם דברי כב' המשנה לנשיאה השופט ריבלין, אודות המימד המוסרי שממנו יונקת העילה, כך גם בחינת סבירות תנאי החוזה, ובמקרה שם מתנה, לרבות תוך בחינת מצבו של הנותן, סוג האירוע וסוג היחסים בין הנותן למקבל. כך ראוי גם להפנות לע"א 5490/92 פגס נ' פגס (29.12.94) (להלן: פגס) "... עילת הביטול בשל עושק מניחה כי הצדדים חתמו על החוזה תוך ידיעת הנסיבות. אולם, החוק מוצא לנכון להתערב בכל זאת מטעמים של מוסר וצדק חברתי ..." (פיסקה 6). 24. מעת שעסקינן בבחינת עילת ביטול בגין טענת העושק, יש לבחון את הרכיבים השונים הכלולים בעילת העושק. דהיינו, יסוד הניצול ויסוד המצוקה - יסודות סובייקטיביים, כך את היסוד השלישי, כי תנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, יסוד אובייקטיבי. עם זאת בעת שעסקינן בהסכם ממון ובמיוחד מעת שמדובר בהסכם גירושין, עלינו לבחון את היסודות האמורים בזהירות יתר. עמדנו על כך בהרחבה בעמ"ש 11337-06-10 פלוני נ' פלונית (29.4.12) ובמיוחד בבע"מ 1277/07 פלונית נ' פלוני [(18.8.09) (להלן: פלונית)] על הפסיקה המובאת שם. מעת שעסקינן בהסכמי גירושין, קשה לקבוע מהם אותם תנאים אשר ניתן לראותם כגרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל. וכפי שהובאו הדברים בענין פגס, יכול ומי שחפץ בגירושין יסכים לתנאים אשר מבחינה אוביקטיבית הינם גרועים, אך מבחינת המתקשר הוא נכון לכך, הואיל ונושא הגירושין חשוב לו ביותר באותה שעה. כך גם מתעורר קושי, מעת שעסקינן בהסכמי גירושין, בשאלת "ההשבה ההדדית" מעת שבני זוג התגרשו, ולאחר מכן, אחד מהם טוען לבטלות הסכם הגירושין. כך גם הקושי להפריד בין חלקיו השונים של הסכם הגירושין (ראו ע"א 105/83 מנשה נ' מנשה, פ"ד לח(4) 635). כך גם יש לבחון את שני היסודות הסובייקטיביים בצורה זהירה, ובמיוחד בהתחשב בכך, כי יכול ואכן מי מבני הזוג מצוי במצוקה זאת או אחרת, בין אם רצונו בגירושין, ובין אם רצונו בשלום בית, אך עדיין לא מדובר בניצול אותה מצוקה באופן בלתי מוסרי. אם לא נבחן את הנסיבות באופן ראוי, יכול ולא ניתן יהיה לסיים סכסוך בין בני זוג באופן סופי וברור, הואיל ולאחר כריתת הסכם בין בני הזוג, יעלה אחד מהם טענות הקשורות לנסיבות כריתת ההסכם ואישורו. 25. לכל האמור יש להוסיף את הוראת סעיף 21 לחוק החוזים, דהיינו מתן הודעת הביטול בגין עילה של פגם בהתקשרות תוך זמן סביר, וכי לעיתים התקופה היא כה ארוכה בין מועד כריתת ההסכם ועד הודעה על ביטולו, באופן שהמועד הינו בלתי סביר יהיו הנסיבות אשר יהיו [ראו ע"א 395/83 שלום נ' יכין חק"ל, חברה חקלאית בע"מ, פ"ד לט(2)737]. יתר על כן חלוף הזמן יכול ויעורר קושי בהוכחת אותה מצוקה נטענת, וכפי שנקבע כי לא כל הפרעה בשיפוט ובשיקול הדעת שוללת את הכושר להתקשר בהסכם [ראו ע"א 226/87 זועבי נ' ניקולא, פ"ד מג(1) 714] 26. כאמור, בענין פלונית מצאנו לנכון לאשר את פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה אשר ביטל הסכם גירושין, אף זאת מחמת עילה של עושק. גם באותו מקרה נקבע כי חרף היות המשיב איש עסקים, בכל הקשור למערכת היחסים בינו לבין המערערת שם, היה נתון כולו להשפעתה המוחלטת. כך גם שם הסתייע בית המשפט בחוות דעת מומחה אודות התנהלות המשיב שם. עם זאת, גם באותו מקרה לא התעלמנו מכך שהמשיב שם, היה נכון לכל תנאי ובלבד שהמערערת שם לא תנטוש אותו אך קבענו כי כפי שבית המשפט קבע שם כי "לאור אישור ההסכם, הבין המשיב את התחייבויותיו, אולם, היה נכון לחתום על כל הוראה שהיתה נקבעת בהסכם. לא מדובר במשא ומתן אשר במסגרתו ויתר צד על זכויות אלו או אחרות, הכל ע"מ להשיג מטרה אשר באותה עת נראתה כמטרה עילאית. במקרה דנן, מדובר בהסכם שהוכתב על תנאיו, ומבלי שהצד שכנגד היה מיוצג, ולמעשה לא ניתנה לו אפשרות לבחון כלל ועיקר את האמור בהסכם, ועל כן לא ניתן לקבל טיעון כאילו תנאיו של ההסכם סבירים הם, הכל בגין אותו רצון לשלום בית" וראו המשך הקביעות שם תוך התייחסות לרכיבים השונים של עילת העושק. 27. הנה כי כן כל מקרה ולנסיבותיו, בעת שנדרשים אנו לשאלה אם יש לבטל הסכם ממון ו/או הסכם גירושין מחמת פגם בכריתתו, ובמיוחד מעילת העושק. כאמור, אכן מצד אחד עלינו לבחון שמא נפל פגם בכריתת ההסכם, אולם מאידך, עלינו להיות זהירים ובמיוחד מעת שעסקינן בהסכם גירושין או הסכם בין בני זוג, אשר אינו כהסכם "כלכלי" אשר ניתן לבחון נסיבותיו ותנאיו ביתר קלות. כך הדגשנו את הקשיים העלולים להיגרם אם בית המשפט יבטל הסכמים שכאלו מחמת העילה האמורה. מכל מקום, דווקא נוכח הקשיים האמורים, דומה כי יש לתת משמעות יתרה להתרשמות הערכאה הדיונית מבני הזוג, בעת שזאת דנה בעניינם של בני הזוג, התרשמות שהינה בעלת חשיבות רבה בהכרעה בסוגיית הביטול דנן. הנסיבות במקרה דנן: 28. נפתח באשר סיימנו לעיל, דהיינו, אותה התרשמות חד משמעית של בית משפט קמא מהצדדים, לרבות קביעות עובדתיות הנסמכות על עדויות ואף עדים חיצוניים, חלקם עדים הקרובים דווקא למערער. אכן, לא בכדי טען ב"כ המערער כי השאלה אשר נצרכה להכרעה במקרה דנן, כלום ייתכן ופסיכולוגית מצליחה תחתום על שני הסכמים, כשאינה מודעת לתוכנם, תוך פגיעה ביכולת השיפוט שלה, ואם לא די בכך, רק לאחר תקופה ארוכה של כארבע שנים תעתור לביטול ההסכם השני, ואותו בלבד. כל האמור, לכאורה, בגין חרדת נטישה שנובעת מאירועים בילדותה של המשיבה. אכן, על פני הדברים, לכאורה הדברים מוקשים. אולם, בסופו של יום גם אם מדובר במקרה חריג, לדעתי אין מקום להתערב במסקנת בית משפט קמא. עם זאת נציין כבר עתה, כי בית משפט קמא לא קבע כאילו המשיבה לא הייתה מודעת לתוכנם של ההסכמים, כהנחה שבבסיס השאלה האמורה, שהציב ב"כ המערער. 29. למעשה, מפסק דינו של בית משפט קמא, ובהתאם לחומר הראיות שעמד בפניו, עולה כי מערכת היחסים שבין הצדדים התנהלה באופן שיטתי וקבוע. במערכת יחסים זאת, חייבת הייתה המשיבה לגלות "נאמנות" כלפי בעלה המערער. נאמנות זאת באה לידי ביטוי בגילוי חיצוני של היבטים רכושיים. חלק מאותו גילוי של נאמנות בא לידי ביטוי מעשי, כאשר המשיבה נענית לדרישותיו השונות של המערער בנטילת הלוואות תוך שיעבוד דירת מגורים ונכסים שהיא הביאה לנישואין, וחרף דעתה כי אין מקום ליטול את אותן הלוואות. החלק האחר של אותו גילוי נאמנות, בא לידי ביטוי בכריתת הסכמים, כאשר בית משפט קמא קיבל את עדותה בדבר ההבנה, כי אין בכוונת המערער לממש את אשר אמור היה לקבל לפי ההסכמים, אלא בגדר הצהרתה היא ונכונותה היא כלפיו. כאמור, הקביעה כי זאת אכן הייתה מערכת היחסים שבין הצדדים, נסמכת על מספר אדנים, חלקם בהסתמך על עובדות שאין חולק עליהן. אולם, גם אם אכן זאת הייתה מערכת היחסים יש לבחון אם בנסיבות דנן, התקיימו אותם רכיבים של עילת העושק. 30. נבחן, איפוא, בראש ובראשונה את תנאי ההסכם השני, הוא אותו הסכם שבית משפט קמא, הורה על ביטולו. נקדים ונציין, כי במקרה דנן לא מדובר על הסכם גירושין, וכפי שהובא לעיל, לעיתים מוכן צד להסכים לתנאים אשר נראים בלתי סבירים, אולם שוברם בצידם, נוכח חפצו ב"תמורה" אשר אמור הוא לקבל בגין הסכמתו לאותם תנאים, כגון גירושין. כך גם לא מדובר במקרה דנן, בביצוע הסכם גירושין שלאחר הגירושין מבוקש לבטל את ההסכם. יתר על כן, לא מדובר בהסכם הכולל מספר רב של רכיבים כגון ענייני מזונות, משמורת וכן נושאים רכושיים, כאשר לעיתים קשה להפריד ביניהם. בעניינו מדובר בהסכם שכל עניינו יחסי הממון, דהיינו נושאים רכושיים בלבד, וללא "תמורה" זאת או אחרת. כמובן שיהיה עלינו לבחון את תנאיו על רקע ההסכם הראשון, וכשבמסגרת זאת ננסה ליתן מענה גם לשאלה מדוע יש לדחות גם את הטענה כי מעת שהמשיבה לא עתרה לביטולו של ההסכם הראשון, שוב מנועה הייתה לתקוף את ההסכם השני. 31. כפי שפורט לעיל בהרחבה, ההסכם הראשון נכרת בשנת 1992 כשלוש שנים לאחר נישואי הצדדים, בשנת 1989. אלמלא הסכם זה, נכסי המשיבה אשר היו שלה עוד טרם נישואיה, לא היו ברי איזון, כך גם עסקו של המערער, על פני הדברים, לא היה בר איזון. ביחס לנכסים שכאלו, יכול ובני זוג יסכימו, כי השווי של אותם נכסים שאינם ברי איזון ייקבע למועד מסויים תוך "הקפאתו" לאותו מועד, ורק שווי זה לא יהיה בר איזון. אולם, כל השבחה עתידית תהא ברת איזון. במיוחד יפים הדברים בעת שמדובר בנכסי מקרקעין מצד המשיבה וכן נכס מקרקעין ועסק של המערער מצד שני. בהיעדר נתונים בדבר שוויים של אותם נכסים שונים, לא הייתי רואה בעצם הסכמה שכזאת, כך גם הסכמה כי כל אשר יתקבל בעתיד יהיה משותף או יותר נכון בר איזון, כתנאים גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל. במיוחד יפים הדברים, לאור הקושי לקביעה נורמטיבית אודות ה"המקובל". אם נתעלם מאותה התנהלות לאחר כריתתו של ההסכם הראשון, תוך בחינת הנסיבות לעת כריתתו של ההסכם הראשון, דומה כי גם אם הייתה מוגשת עתירה לביטולו, הייתה מתקשה המשיבה להראות כי תנאיו של ההסכם הראשון, מקיימים את הרכיב השלישי אודות התנאים הבלתי סבירים, הוא הרכיב האובייקטיבי. 32. מכאן לבחינת תנאי ההסכם השני, ולאור הרקע של ההסכמות בהסכם הראשון, כך גם האירועים שאירעו בין כריתת שני ההסכמים. ההסכם השני נכרת כחלוף כארבע שנים מעת כריתתו של ההסכם הראשון. בתקופת הביניים נאלצה המשיבה להעמיד נכסים שהיו לה ערב הנישואין כבטחון להלוואות שניטלו בגין הידרדרות מצבו הכלכלי של העסק וזאת במספר הלוואות. בנסיבות שכאלו, מצופה היה כי המשיבה תעמוד על כך, שלפחות אותן זכויות שנקבע שלא תהיינה ברות איזון, ואף אם מדובר בערכים דאז, תשמרנה ודווקא לאור הקשיים הכלכליים של העסק. אולם, כפי שפורט לעיל, הוראות ההסכם השני תוצאתן, כי במצב בו ברור שמצבו של העסק קשה, דהיינו שלכאורה אין ממש גם באותה השבחה של העסק, מוותרת המשיבה על זכויות בנכסי מקרקעין רבים, שהיו לה עוד טרם נישואיה, ואשר נקבע בהסכם הראשון כי אלו לא תהיינה ברות איזון, הגם שבערכים למועד כריתת ההסכם הראשון. ודוק, לא מדובר בדירת מגורים בלבד אלא בזכויות בנכסי מקרקעין רבים, וכעולה מהפירוט שהובא בפתיחת הדברים. בלשון אחרת, לא רק שהמשיבה נקלעה לחובות שניטלו בגין העסק, אלא שזכויותיה רוקנו מכל וכל באופן, שלמעשה לא נותר בידה מאומה מאשר הביאה לנישואין, כרכוש וזכויות שלה בלבד. 33. הנה כי כן לא בכדי סבר המערער ואף ניסה, להסביר פשר אותן הסכמות, אך ללא הצלחה וכפי שבצדק קבע בית משפט קמא. ברור כי נוכח מצבו של העסק לא היה כל ממש באותה טענה כאילו המערער יעניק מהעסק מכל טוב למשפחה ומנגד אותם נכסים ישמשו כעתודה הכלכלית של המשפחה. ייתכן והדברים יכולים היו להיות יפים למועד כריתת ההסכם הראשון אך לא השני. לכל האמור יש להוסיף, את הסכמתה של המשיבה בעת אישור ההסכם השני, להקדמת מועד איזון הנכסים המשפחתיים ואף זאת ללא סיבה נראית לעין. 34. הנה כי כן צדק בית משפט קמא, בקובעו כי אכן תנאי ההסכם השני "... גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל..". כמובן, שהדרא קושיא לדוכתא, אותה תהייה שהעלה המערער בטיעונו, על מה ולמה הסכימה המשיבה לחתום על תנאים שכאלו. תשובה לכך תמצא אכן בבחינת שני הרכיבים האחרים, יסודות המצוקה והניצול. ודוק, כפי שנקבע בפסיקה שהובאה לעיל, ככל שאחד הרכיבים משמעותי ביותר, הדרישות ביחס לרכיבים האחרים תפחתנה. 35. נוכח אותם תנאים בלתי סבירים בצורה קיצונית, ודווקא בהתחשב ביכולתה הקוגנטיבית של המשיבה, חייב להימצא גורם משמעותי להסכמתה, כביכול, להוראות הסכם שכזה. המענה לכך נקבע על ידי בית משפט קמא, אשר לא בכדי הבאנו בהרחבה את נימוקיו, ואין לנו אלא לחזור ולהפנות לקביעותיו. חומר הראיות שהובא בפני בית משפט כלל, בין השאר, את עדויות הצדדים עצמם כך גם עדות חברתו של המערער ומי ממכריו. בנוסף, עדותן של שני המומחיות לרבות המומחית שמונתה על ידי בית המשפט. המסקנה החד משמעית אליה הגיע בית משפט קמא, כי אכן המשיבה נמצאה במצוקה קשה ביותר אשר המערער היה מודע לה וניצלה כפי שניצלה. ודוק, אין חולק כי המשיבה ידעה ידוע היטב על אודות תוכנו של ההסכם השני. דהיינו, בצדק אישר בית המשפט בזמנו, את ההסכם השני תוך בחינת אותה הבנה והנדרש לפי הדין בעת אישור הסכם ממון. אולם כל זאת, מבלי שבית המשפט נחשף לנסיבות כריתתו של ההסכם. למעשה, ניתן לקבוע, כי המשיבה הייתה חותמת על כל מסמך שהמערער היה דורש כי תחתום, הכל בגין מצבה באותה עת לרבות חרדת הנטישה. כפי שקבע בית משפט קמא, המערער ניצל מצבה זה, למעשה משך כל חיי הנישואין עד ש"הצליח" להביאה לחתום גם על ההסכם השני. לכך יש להוסיף כי המשיבה הופנתה לעורך דין ממשרד עורכי הדין אשר טיפלו בעניני העסק של המערער, על מנת שיערוך את ההסכם. כמובן שאין באמור משום הטלת דופי בעוה"ד עורך ההסכם, אולם יש בכך להצביע על הלך רוחה של המשיבה. ניתן אף לקבוע, כי מעשית המשיבה לא הייתה מיוצגת בכל הקשור להסכם, הגם שכאמור, בכל מקרה לא היה בכך להעלות או להוריד נוכח נכונותה לחתום על כל מה שידרוש ממנה המערער. כאמור, המערער לא הסתפק בכך, אלא המשיך בדרכו הנלוזה בנטילת ההלוואה מהשוק האפור, בעת שכבר חידש את אותו קשר אינטימי עם חברתו, וכשזמן קצר לאחר מכן עזב את המשיבה והותירה להתמודד עם אותן הלוואות לבדה. ניתן אף לראות באמור כעין "סוף מעשה במחשבה תחילה". 36. אין זאת אלא שאכן כלפי חוץ, לכאורה הסכימה המשיבה לתוכנו של ההסכם השני, אולם כל זאת כלפי חוץ בלבד, בעוד שנפל פגם בכושר שיפוטה ולמעשה הסכמתה לאו הסכמה הייתה. זאת למעשה המשמעות של פגם בכריתת ההסכם. בלשון אחרת, לא מדובר על כריתת הסכם תוך רצון חופשי, אלא בניצול שנוצלה המשיבה על ידי המערער, וכמפורט. לעניין זה יש להוסיף כי לא ראיתי באותם מספר חודשים שעברו בין חתימת ההסכם ועד אישורו על ידי בית המשפט כמצביעים כאילו נשקלו ונבחנו הוראות ההסכם לגופן. יתר על כן, עצם העובדה של אותה תוספת בכתב יד אשר המשיבה הסכימה לה ואשר לכאורה לא הייתה כל סיבה למשיבה להסכים לה, מצביעה על אשר קבע בית משפט קמא. 37. לא התעלמתי גם מהזמן שחלף ממועד אישור ההסכם על ידי בית המשפט ועד הגשת העתירה לביטולו. כל עוד הייתה המשיבה תחת אותה מצוקה, ברור שלא תפנה ותגיש תביעה כגד המערער. ודוק, כאמור, עד סמוך לעזיבתו פעלה המשיבה לפי שיגיונותיו של המערער, לרבות נטילת אותה הלוואה מהשוק האפור אשר ניטלה כחודשיים טרם עזיבתו. דהיינו בכל מקרה "המירוץ" תחילתו רק בשנת 1999 ודומה כי נוכח אשר עלה מעדות מי שטיפלה במשיבה וכך גם ממומחית בית המשפט, ברור שנצרך זמן לטיפול במשיבה עד שהייתה ערוכה להגיש תביעותיה כנגד המערער. דהיינו, בנסיבות שכאלו, הודעת הביטול נמסרה תוך זמן סביר וברור שאין מקום לטענה כאילו חלוף אותה תקופה קצרה, יחסית, בין עזיבתו של המערער ועד הגשת התביעה מצביעים על ויתור של המשיבה. 38. אוסיף, כי נוכח התוצאה לא נזקקתי לטענות האחרות של המשיבה, הגם שלכאורה אין להתעלם מהן. במיוחד נוכח אותה קביעה של בית משפט קמא, לפיה אכן קיבלה את גירסת המשיבה ובניגוד לגירסת המערער, לפיה הבהיר בפניה המערער כי אינו חפץ ברכושה וכי חתימתה נדרשת לצורכי אותה הבעת אמון בו - וזאת בלבד - והעדר חתימתה כמוהו כבגידה בו. דהיינו, אותה טענה של חוזה למראית עין, או בגדר עילות ביטול נוספות. 39. טרם סיום, יש להוסיף ולהדגיש, כי אכן צודק המערער בטענתו, כי כעקרון יש לכבד הסכמים ובמיוחד אותם שאושרו על ידי בית משפט במסגרת יישום חוק יחסי ממון. בנוסף, לא כל הסכמה של אחד מבני הזוג, בעניין רכושי זה או אחר, הנובעת מתוך רצון לשלום בית או שבן הזוג לא יעזבנו, תחשב כפגם ברצון אשר יכול ויביא לבטלות אותה הסכמה מעילה זאת או אחרת, לרבות עילת העושק. כאמור, דווקא מעת שמדובר בחוזים שאינם כחוזים "מסחריים-כלכליים" אלא מושפעים מהיחסים המשפחתייים, לא על נקלה ייקבע על ידי בית משפט כי תנאי זה או אחר גרוע במידה בלתי סבירה מהמקובל, בעת שקשה לעיתים לקבוע מהו המקובל. כך גם בשאלת אותה מצוקה הנדרשת בעת שעסקינן בעילת ביטול מחמת עושק, חייבת להיות מצוקה ממשית אשר בגינה אכן יכול ונפל פגם בכושר השיפוט של המתקשר. עם זאת יש לציין, כי כפי שנוכחנו במקרה דנן, כך גם במקרים אחרים, יכול וגם מי שמצליח בעסקיו או בעבודתו, ייקלע למצוקה אשר תפגע בכושר שיפוטו, על כל המשתמע מכך ואשר יהא נכון לחתום על כל מה שיידרש ובלבד שלא יארע אשר הוא חושש לו. הנה כי כן, הכלל כי הסכמים יש לכבד וכי על כן יש לבחון בזהירות טענות לבטלותו של הסכם בגין פגם בכריתתו, ובמיוחד מעת שעסקינן בהסכמים במסגרת ענייני משפחה, וכי הוראה על בטלות הסכם שכזה, היא ההוראה החריגה. 40. לאור כל האמור, אציע לחבריי לדחות את הערעור ולחייב את המערער לשלם למשיבה שכ"ט עו"ד בסך 35,100 ₪. הפיקדון שהפקיד המערער יועבר למשיבה באמצעות בא כוחה ע"ח האמור.  ישעיהו שנלר שופט - אב"ד השופט ד"ר ורדי: אני מסכים ומצטרף לדעתו המעמיקה והמקיפה של חברי אב"ד הש' שנלר ובנסיבות הספציפיות נשוא תיק זה. בהתחשב בקביעותיו העובדתיות הברורות של בית משפט קמא, התוצאה אליה הגיע הינה ראויה וצודקת. ד"ר קובי ורדי, שופט השופטת לבהר-שרון: אני מצטרפת לחוות דעתו המקיפה והצודקת של חברי אב"ד השופט י' שנלר. אף בלבי לא נותר כל ספק כי כפי שנקבע על ידי בית משפט קמא - ששמע הצדדים וקבע קביעות עובדתיות ברורות - כי במקרה זה התקיימו יסודות העושק, כאשר המשיבה הייתה "במצוקה קשה ביותר", אשר המערער היה מודע לה וניצל אותה לרעה; המשיבה לא חתמה על ההסכם השני מרצונה החופשי והייתה נתונה להשפעתו של המערער. רות לבהר-שרון, שופטת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט שנלר.חוזההסכם ממוןביטול חוזהטענת עושק