ביטול הריסת מבנים מסוכנים

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול הריסת מבנים מסוכנים: העותרים מבקשים כי תבוטל החלטת המשיבים 1 ו- 2 (להלן: "המשיבים") מכוחו של סעיף 6(א) לחוק עזר לקריית גת (מבנים מסוכנים), התשמ"ה - 1985 (להלן: "חוק העזר") להריסת ארבעה מבנים בקריית גת המכונים "מתחם לסקי", (להלן: "המבנים"). המשיבים והמשיבה 3 (להלן: "המדינה") טענו כי דין העתירה להידחות. עיקר העובדות הרלבנטיות א. מתחם לסקי מצוי בטבורה של העיר קריית גת. בשנת 1963 נבנו עליו שלושה מבנים בני 60 דירות כל אחד, מבנה אחד ובו 48 דירות, בסה"כ 228 דירות. המבנים הם בני שלוש קומות מעל קומת עמודים. בבניינים שבהם 60 דירות קיימות 10 כניסות, ובמבנה שבו 48 דירות, 8 כניסות. קיימות במתחם 114 דירות שגודלן 37.7 מ"ר, ו - 114 דירות שגודלן 48.2 מ"ר. 5 מהדירות אוחדו לדירות גדולות יותר. ב. מתוך כלל הדירות במבנים לעותרים יש בעלות על 21 דירות, יתר הדירות כ- 90% הן בבעלות המדינה. זכות הבעלות הועברה לעותרים ללא תמורה בהתאם להחלטת מועצת מינהל מקרקעי ישראל מס' 1066 מיום 11.1.06. ג. בשל הידרדרות מצב המבנים באתר וקריסת מערכות המים, הביוב והחשמל בהם, מזה כ- 20 שנה חדלה המדינה להפנות נזקקי דיור למבנים, ואט אט פונו הדיירים מהמבנים, עד כי מזה מספר חודשים איש לא מתגורר עוד במבנים. ד. עולה מטבלה שהגישו העותרים באשר למועד עזיבתם את המבנים כי יצחק בן שבו עזב בשנת 2007, יונה בן חמו וראובן פרטוק עזבו בשנת 2008, וחדלו לקבל דמי שכירות עבור דירותיהם באתר. יעל שטרית, הנינה וקנין וארקדי ואולגה רויטמן חדלו להתגורר באתר משנת 2007. רותי סוטו ורבקה שטרית חדלו להתגורר באתר משנת 2008. עליזה בוזגלו חדלה להתגורר באתר משנת 2009. רגינה ביטון חדלה להתגורר באתר משנת 2010. ברכה אברהם הפסיקה לקבל דמי שכירות בשנת 2010. שונטל ודוד אלמלם, סולומון בוסקילה, חדלו להתגורר באתר משנת 2011. ארקדי אמינוף ואבזוב רוזיה, יפרח יהודה ישראל ויפרח עליה פונו בכוח ע"י המשטרה מדירותיהם ביום 2.8.11. באותו יום, 2.8.11, אף פונה הדייר שהתגורר בדירת שמעון בן חמו והלה הפסיק לקבל דמי שכירות. ה. ביום 29.3.09 נשלח מכתב ממשרד הבינוי והשיכון אגף הפוגרמות לב"כ העותרים בו נאמר כי למדינה אין "תוכניות כלשהן לגבי המתחם". לבקשת ב"כ העותרים צורפו למכתב העתקי חוות דעת של שמאים, שנעשו כשנה קודם לכן לגבי הדירות במתחם. בסיום המכתב נאמר "לידיעתך, ההצעות שניתנו לדיירי האתר, שהם מעבר למחיר השמאות (הישנה) יפקעו בסוף חודש מאי 2009. לאור המציאות הכלכלית ושווי הדירות היורד, ההצעה החדשה תהיה נמוכה בהרבה". ו. ביום 30.7.09 חתם המשיב 2 על "הודעה ודרישה בדבר ביצוע עבודות להסרת סכנה מנכס שבשד' העצמאות 80, על פי חוק העזר לקריית גת (מבנים מסוכנים), התשמ"ה - 1985". נאמר באותה הודעה כי מונחת בפני המשיב 2 חוות דעת מהנדס העיר מיום 29.7.09 המתייחסת לנכס מושא העתירה ממנה עולה כי הנכס "נתון במצב העלול לסכן את המחזיקים בו, את הציבור ו/או את הנכסים הסמוכים". חוות הדעת צורפה להודעה. בהמשך נאמר "... הנני דורש ממך לבצע את כל העבודות ולנקוט בכל האמצעים הנדרשים להסרת הסיכון לרבות גידור, שילוט ו/או הריסה, ו/או בניה מחדש להסרת הסכנה (להלן:"העבודות") וזאת בתוך 30 יום ממועד מתן הודעה זו". עוד נאמר כי במידה והעבודות האמורות לא תבוצענה רשאית המשיבה 1 לבצע את העבודות האמורות, ולחייב את נמען ההודעה בהוצאות, וכי השגה על ההודעה ניתן להגיש תוך 7 ימים (נספח טו' לעתירה). ז. ביום 22.11.09 יצא מכתב מטעם מדינת ישראל "אגף הפוגרמות" עם עותק למשיב 2, למהנדס העיר קריית גת ואחרים. המכתב הופנה לאחד העותרים - יצחק בן שבו - נאמר במכתב "משרד הבינוי והשיכון בהחלטה משותפת עם מינהל מקרקעי ישראל וחברת עמידר החליטו, לפנים משורת הדין, לפנות את דיירי אתר יסקי בקריית גת, לאחר שהתגלה כי המבנים מסוכנים למגורים. דמי הפינוי המוצעים לכם בהתאם לגודל דירה של 40 מ"ר שברשותכם הינם 240,000 ₪". מכתב זה בא בעקבות מכתב שהוציאו המשיבים, הנזכר לעיל, ביום 30.7.09. ח. ביום 1.12.10 כתב מר ר. שחם, מפקח מחוזי לבריאות הסביבה בלשכת הבריאות המחוזית, למהנדס העיר קריית גת, מר אריה שפושניק, מכתב לגבי ארבעת המבנים באתר, ואלה דבריו: "בביקור שנערך במקום נמצא שהמבנים הנמצאים במתחם מהווים מפגע תברואתי. רוב הדירות לא מאוכלסות ומהווים מוקד לקינון מזיקים שונים ומהוות סכנה לבריאות הציבור". ט. ביום 2.12.10 נמסרה חוות דעת של המהנדס יצחק פינטו למהנדס העיר שפושניק לגבי ארבעת המבנים. באותה חוות דעת תיאר המהנדס את מצב המבנים, בין היתר, נאמר לגבי בית 765: "רצפת קומת עמודים שקעה בכל המקומות בצורה ניכרת תוך כדי היסדקות של קורות הקשר בין העמודים", "צנרת מים וביוב חלודות פגועות עד כדי ריסוק דולפות" "זיון קורות ותקרות גלוי לחלוטין במספר רב במקומות עקב התפוררות הבטון, אכול קורוזיה עד כדי ביטולו". "חדרי מדרגות סדוקים בסדקי כפיפה גלויים לעין". "בחדרי מדרגות חלקי בטון מתפוררים". "סימני נזילות רבים בקירות". "קוריוזיות זיון והתפוררות הבטון". "חדר מדרגות D על סף סכנת התמוטטות עקב סדיקה עמוקה של מהלכי מדרגות" "סימנים של שריפה שמגיעים לשלד הבניין". "גושי בטון נושרים מתקרת חדר המדרגות". "בכל חזית הבניין, קיימת קורוזיה עמוקה של מסתורי כביסה מקונסטרוקציית פלדה עם חשש לנפילה של הקונסטרוקציה עקב התנתקות הפרופילים כתוצאה מהקורוזיה". המהנדס ציין ממצאים דומים לגבי בית 766, לגבי אחד מחדרי המדרגות באותו בניין ציין "קורות מסגרת לידו פגועה... ברזל עם קורוזיה עמוקה עם חשש להתמוטטות מידית ולניתוק גושי בטון מהתקרה". בסיכום חוות הדעת נאמר "לסיכום, לאור האמור לעיל, נראה שיש כשל של המערכות שנושאות את השלד בכל הבניינים (תקרות, עמודים, קורות). כמו כן מערכות מים וביוב מרוסקות לחלוטין. חדרי מדרגות מסוכנים בכל הבניינים". בסיום חוות הדעת ההמלצה הינה "... להרוס את הבניינים, כי שיקומם ידרוש הריסה ובנייה מחדש של מפלס מפלס כולל כל חדרי המדרגות" (מש/7). י. ביום 1.2.11 שלח המהנדס אריה שפושניק, מהנדס העיר קריית גת, מכתב לראש העיר שכותרתו "חוות דעת הנדסית ואישור על פי סעיף 6(א) לחוק העזר לקריית גת, (מבנים מסוכנים), התשמ"ה - 1985 - פינויים וסגירתם של 4 מבני מגורים בשד' העצמאות מס' 74, 78, 80 ו- 84 על פי הוראות חוק העזר". בהמשך מציין המהנדס את ממצאי ביקורו באתר. לדבריו "ממצאי ביקורי במבנים בתאריכים 1.7.10 ו- 30.11.10, ובהסתמך על חוות דעתם של המהנדס מר יצחק פינטו מיום 2.12.10 ושל המפקח המחוזי לבריאות הציבור מר ראובן שחם מיום 1.2.10 המצ"ב, שוכנעתי כי עקב ההזנחה הקשה והמתמשכת והעדר כל טיפול במבנים שמרבית דירותיהם נטושים, בשל מצבם הפיסי והתברואי הירוד והמחמיר של המבנים לרבות מערכות התשתית המשותפות, חדרי המדרגות וקומות העמודים - נתונים המבנים במצב שיש בו משום סכנה מידית למחזיקים ולנכסים סמוכים לכל אחד מהם" (מש/4). עוד נאמר במכתב כי בסוף יולי 2009 או בסמוך לכך, על יסוד חוות דעת של מהנדס העיר הקודם, שנתמכה בחוות דעת נוספות, הוצאו דרישות למחזיקים בהתאם לחוק העזר, אולם לא נעשו כל פעולות על ידם. מסקנתו של מהנדס העיר היתה כי בשל כך שהמבנים "נתונים במצב שיש בו משום סכנה מידית למחזיקים, לציבור החולף ושוהה בסביבתם ובנכסים סמוכים. מצב המבנים מחייב נקיטת אמצעים מיידים להבטחת שלום המחזיקים והציבור ובהם הפעולות המידיות הבאות: א. פינוי מוחלט של המבנים מכלל הדיירים שבהם. ב. אטימת הדירות וכלל הפתחים לרבות חדרי המדרגות וסגירתם המוחלטת של המבנים באופן שתמנע כניסה אליהם ושל כל שהיה והחזקה בהם. ג. מניעת מעבר הציבור בקומות העמודים ובחצרות המבנים ע"י גידורם ושילוט מתאים" (מש/4). בסיום המכתב מציין המהנדס שפושניק כי ביצוע המלצותיו "לא מבטל את הסכנות הקיימות והטמנות במבנים ולא ניתן לשלול את אפשרות התמוטטותם (או חלקים מהם) באופן טבעי ובהשפעת תרחישי סביבה אפשריים" (מש/4). יא. בעקבות מכתב זה, ביום 21.2.11 שלח המשיב 1 מכתב לעותרים ולמדינה בו נאמר: "1. לאחר בחינת ושקילת מימצאי והמלצות מהנדס העיר עפ"י חוות דעתו מיום 1/2/2011 המצ"ב, שוכנעתי כי ארבעת המבנים הידועים כמיבנים מס' 765, 766, 767 ו- 768 בשד' העצמאות מס' 74, 78, 80 ו- 84 בקריית גת, בגוש 1911 חלקה 143 (חלקה 31 עפ"י נתוני לשכת רישום המקרקעין) והדירות בהם (להלן - המבנים והדירות), נתונים במצב שיש בו סכנה מיידית למחזיקים לציבור ולנכסים, בנסיבות המחייבות מתן צו פינוי וסגירת המבנים והדירות באופן מיידי ומוחלט, בהתאם לסמכותי עפ"י סעיף 6(א) לחוק העזר. 2. לפיכך הנך נדרש בזאת לפנות מיידית ועד לא יאוחר מ- 21 יום ממועד ההודעה ודרישה זו את הדירה הידועה כדירה מס'... ולאוטמה בסגירתה המוחלטת. 3. באם לא תקוים הדרישה לעיל, אצווה על ביצועם של כלל הפעולות והעבודות הדרושות לפינוי וסגירת הדירה והמבנה ע"י העירייה, לרבות באמצעות משטרת ישראל, בהתאם לסמכותי בסעיף 6(א) לחוק העזר" (מש/3). יב. ביום 16.3.11 שלח ב"כ העותרים למשיב 1 מכתב בו הביע תמיהה מדוע לא נעשה דבר במהלך 18 חודשים שקדמו לכך והצביע על הפגמים לדעתו בקבלת ההחלטה (מש/5). מכתב זה זכה לתגובה מהלשכה המשפטית של המשיבה 2 ביום 22.3.11, בו הודיע יועצה המשפטי של העירייה כי אין בדעת מרשתו לבטל את ההליכים שנקטה. יג. ביום 31.7.11 פנה ראש העיר לעותרים ולמדינה במכתב שכותרתו "הודעה על ביצוע הריסת מבנה מגורים בהתאם להוראות חוק העזר לקריית גת (מבנים מסוכנים), התשמ"ה - 1985" צויין באותו מכתב כי המבנים הנדונים בעתירה "נתונים במצב שיש בו סכנה מידית למחזיקים, לציבור ולנכסים" ולפיכך בדעת העירייה לפעול להריסתם. בסיום המכתב נאמר כי לבעלי הדירות הזכות להגיש השגה עד ליום 11.8.11 (מש/10). יד. ביום 11.8.11 הגיש ב"כ העותרים השגה על ההודעה מיום 31.7.11 וביקש שהות של 60 יום כדי להגיש חוות דעת שתתמוך בטענות העותרים בהשגתם (מש/12). טו. ביום 2.10.11 השיב היועץ המשפטי של המשיבה 2 למכתבו של ב"כ העותרים מיום 11.8.11. בפתח המכתב נאמר כי לא פורט במכתב מיום 11.8.11 זיקתם של מרשיו של ב"כ העותרים למבנים באתר ולכן, אין לראות בפניה מיום 11.8.11 משום השגה. עוד נאמר כי מצב ארבעת המבנים הוא כזה שהוא מהווה סכנה מידית למחזיקים, לציבור או לנכסים צמודים, ולפיכך, בדעת העירייה לבצע את החלטתה בדבר ביצוע הריסת המבנים באתר (מש/13). טז. ביום 8.12.11 הגישו העותרים חוות דעת מטעמם של המהנדס ד"ר אברהם בן עזרא. בין היתר נאמר בחוות הדעת לגבי בניין 766 "... המבנה מוזנח ונטוש והיה מוזנח מבחינת אחזקה שנים רבות. כתוצאה מהזנחה זו נשרו חלקי בטון וטיח מתקרות קומת העמודים ונתגלה זיון שאף נפגע מקורוזיה...". "יש תופעה בכל חדרי המדרגות של הבניינים - של שקיעת הביסוס בהם... במצב דברים זה, השקיעה של חדרי המדרגות היא קונסטרוקטיבית, וצריך לבטל את חדרי המדרגות בקומת העמודים." ".. קיים ניתוק בין הבנייה של חדרי המדרגות בקומות העמודים לבין האלמנטיים הנושאים בבניינים". "לאור אורכם הרב של הבניינים, בוצעו בהם תפרים אנכיים. ישנה תזוזה אופקית של חלקי הבניין.... שלא פוגעת בקונסטרוקציה...". "לאור קיומם של שוחות ביוב וניקוז בצמוד ליסודות והזנחתם המתמשכת - נגרמו לבניינים שקיעות קלות בגדר הסביר..". ביחס לבניין 765: "צנרת מים וביוב עם קורוזיה מתקדמת". "... יש לבצע שיקום בטונים". "הסדקים בחדרי המדרגות הם מתמקדים בקומת העמודים". מסקנתו של המהנדס בן עזרא היתה כי "ארבעת הבניינים בהם מדובר אינם בחזקת "מבנה מסוכן" והכרזתו של מהנדס העיר על סמך חוו"ד פינטו כי המבנה הוא מסוכן -אינה נכונה, אינה המסקנה המתבקשת מדו"ח פינטו ואינה נשענת על שום בסיס מקצועי אחר". "בבדיקה של הבניינים מתגלה כי למרות הזנחתם מבחינה החזקה, השלד שלהם יציב וראוי, ואין בהם שום כשלים קונסטרוקטיביים". לבסוף "בארבעת הבניינים גלום פוטנציאל חיובי לשיפורם ולשיקומם- ובעיקר יש בהם מקום מובנה למעליות וצורך מתבקש להוסיף דירות מגורים או שטחי אחסנה בקומות העמודים. עוד אפשר לנצל את מה שמתאפשר מתוכנית מתאר ארצית 38 ולהוסיף לפחות קומת מגורים אחת מעל כל בניין" (מש/14). יז. ביום 9.1.12 השיב המשיב 1 להשגת העותרים. נאמר בתשובה להשגה כי השגת העותרים מיום 11.8.11 נבחנה בשנית, לאור חוות הדעת של המהנדס בן עזרא, אך לא נמצאו נימוקים לשינוי ההחלטה מיום 31.7.11 בדבר הריסת המבנים. בין היתר נאמר באותה תשובה להשגה "מובן כי אין בנמצא מבנה מסוכן או סכנה ממשית שאינם ברי הסרה וביטול בביצוע בינוי מחודש "העוטף" את הקיים ומשלב תשתיות משוקמות. המלצות חווה"ד להקים ולשקם את המתחם, תוך הוספת דירות, קומות, מעליות וכיוצ"ב מבליטות את העובדה כי במבנים ובדירותיהם כמות שהם, טמונה ורובצת סכנה ממשית שאינה ניתנת להסרה וביטול". בסיום המכתב נאמר "המתחם, מבניו ודירותיו נזנחו וננטשו זה מכבר ע"י יושביו ובעליו בטבורה של העיר כמפגע הנדסי ותברואי שהתעצם והדרדר לכדי סכנה ממשית ובלתי הפיכה. אדגיש כי ההודעות והדרישות שהוצאו בעבר לנקיטת אמצעים להסרת הסכנה הרובצת לא נענו כלל בנסיבות המחייבות את העירייה לפעול על פי סמכויותיה כרשות מקומית". בכתב תשובתם לעתירה מיום 31.1.12 טענו המשיבים כי עד למועד הגשת התשובה הוצאו ע"י המשיבה 2 כ - 0.7 מיליון ₪ לפחות, בפעולות שונות הקשורות למתחם, בין היתר, בניית גדרות, העסקת חברת שמירה כדי למנוע כניסה של גורמים שליליים ואחרים לבתים מחשש שיפגעו. ב"כ המשיבים טען כי המשיבה 2 מוציאה מידי חודש סכום של עשרות אלפי שקלים כדי למנוע פגיעה של אנשים מהסכנות הטמונות במתחם. מאחר והמדינה בעלת כ- 90% מהמבנה, צורפה המדינה כמשיבה שלישית לעתירה. נטען בתשובת המדינה כי אכן במהלך 20 השנים האחרונות נמנע משרד הבינוי והשיכון מאכלוס דירות שהתפנו, וכי בשנים האחרונות המשרד פועל באופן אקטיבי לפינוי הדיירים והעברתם לדיור ציבורי חלופי. לטענת המדינה הפסקת האכלוס נבעה מכך כי הקרקע במקום אינה אחידה ואינה יציבה, ולכן, קיימת תזוזה של המבנים. עמדת המדינה הינה כי אין מקום לשיפוץ המבנים, שכן עלויות השיפוץ גבוהות מאוד, וביצוע שיפוץ הינו חסר כל היגיון. כמו כן, נאמר כי אופציית השיפוץ נדחתה מאחר והמבנים והדירות אינם תואמים לסטנדרטיים המקובלים היום. לטענת המדינה העלות החודשית של שמירה על המבנים והמשולמת על ידה מגיעה לסכום של כ- 60,000 ₪ לחודש, בנוסף משלמת המדינה מידי חודש בהתאם לחוזה בינה לבין עמידר סך של 60,000 ₪ לחברת עמידר. לטענת המשיבים והמדינה הנטל הכספי הגבוה של שמירה על הבניינים במתחם וכל הכרוך בכך מוטל אך על כתפיהם, בעוד העותרים, למרות שבבעלותם כ- 10% מהדירות במתחם, אינם מתחלקים בנטל כלל וכלל. טענת העותרים כי ההחלטה בדבר הריסת המבנים לוקה בחוסר סמכות פרסונאלית לטענת העותרים למהנדס העיר שפושניק ולמהנדס פינטו לא היתה הסמכות על פי חוק העזר ליתן את חוות דעתם. בסעיף 1 לחוק העזר נאמר: "מהנדס" "כמשמעותו בחוק המהנדסים והאדריכלים, התשי"ח - 1958, שמועצת העירייה מינתה אותו למהנדס לעניין חוק עזר זה, לרבות מי שהמהנדס העביר אליו בכתב את סמכויותיו לפי חוק עזר זה, כולן או מקצתן". לטענת העותרים: "א. המהנדס מר יצחק פינטו לא מונה על ידי מועצת העיר למהנדס לעניין חוק העזר; אף מהנדס העיר עצמו לא מונה על ידי מועצת העיר למהנדס על פי חוק העזר; מהנדס העיר לא העביר סמכויות (שלא היו לו) בכתב, למהנדס פינטו". מכאן למדים העותרים שהחלטה בדבר ההריסה שהוצאה ע"י המשיב 2 הוצאה בהסתמך על חוות דעת שניתנה בחוסר סמכות פרסונאלית, ולכן, לטענתם, ההחלטה בדבר ההריסה ניתנה ללא סמכות. עוד טענו העותרים כי חוות הדעת מיום 1.2.11 שהיא היתה היסוד להוצאת ההחלטה בדבר ההריסה, לא היתה חוות דעת שערך מהנדס העיר, אלא חוות דעתו של המהנדס פינטו. תשובת המשיבים לטענה זו הינה כי בישיבת מועצת העירייה מיום 27.9.11 הוחלט למנות את מהנדס העיר מר אריה שפושניק כמהנדס לעניין חוק העזר, כאשר תוקפו של כתב המינוי הוא מיום 1.1.11 ועד לסיום עבודתו בתפקיד מהנדס העיר בעיריית קריית גת. עוד נאמר באותה החלטה כי מר שפושניק "יהיה רשאי להעביר את סמכויותיו לפי חוק העזר הנ"ל כולן או מקצתן למהנדס נוסף או אחר ובלבד שיהיה בעל כשרות ורישוי הנדרשים עפ"י חוק המהנדסים והאדריכליים - 1958 וכל תיקון אחר המסדירם". לטענת המשיבים "עסקינן בשיבוש - ליקוי בלתי מהותי ובלתי מקפח שלא גרע כהוא זה מזכויות העותרים". עוד טענו המשיבים כי הטענה לא הועלתה קודם לכן ע"י העותרים, וכי "דרישת ההסמכה שנקבעה בחוק העזר מ- 1985 אינה חיונית עוד נוכח סמכויותיו הסטטוטוריות הכוללות של מהנדס העיר על פי חוק הרשויות המקומיות (מהנדס רשות מקומית), התשנ"ב - 1991". תשובת העותרים הינה כי למרות החלטת המועצה מיום 27.9.11 אין בכך כדי "לרפא את הפגם של העדר סמכות פונקציונאלית". שכן "לא ניתן להסמיך להעניק הסמכה רטרואקטיבית..." וכן גם אילו ניתן היה להסמיך רטרואקטיבית, הרי שבענייננו חוות הדעת של פינטו ניתנה ביום 2.12.10 - היינו עוד לפני שהמהנדס שפושניק הוסמך גם במסגרת ההסמכה הרטרואקטיבית. יצויין, כי ביום 14.12.11 שלח מהנדס העיר שפושניק מכתב ליועץ המשפטי של העירייה, עו"ד חיים שפירא, בו התייחס לחוות דעתו של המומחה מטעם העותרים, המהנדס בן עזרא. בין היתר צויין במכתב כי בחוות הדעת של המהנדס בן עזרא, לא היתה התייחסות "האם המבנים ראויים לשימוש ואם יש בשימוש בהם משום מסוכנות". מסקנתו של מהנדס שפושניק במכתבו האמור היתה כי המבנים הנדונים מסוכנים לדיירים ולציבור, הן בשל מצבם הפיזי והן בשל "סיכון בריאותי", וכי לא ניתן להשתמש במבנים הללו ללא ביצוע עבודות שיקום ובנייה מסיביות או הריסה. המהנדס שפושניק ציין כי האמצעיים שננקטו עד כה בקשר למבנים "נועדו בראש ובראשונה לשמור על בטחון הציבור והדיירים..." (מש/16). בענייננו מתקיימות הנסיבות המצדיקות לעשות שימוש בהלכה בדבר "הבטלות היחסית" כפי שהובאה בבג"צ 3081/95 "כיום הפסיקה מבחינה בין הכלל המחייב רשות מינהלית לנהוג בדרך מסוימת, לבין התוצאה הנובעת מהפרת הכלל. התוצאה הנובעת מהפרת הכלל תלויה בנסיבות המקרה: מהות הכלל שהופר; הנזק שנגרם כתוצאה מהפרת הכלל והנזק שייגרם כתוצאה מביטול ההחלטה המינהלית; השאלה מי תוקף את ההחלטה המינהלית, באיזה מועד ובאיזו דרך; ועוד. זוהי, על רגל אחת, תורת הבטלות היחסית. תורה זאת מבקשת לשקלל את הגורמים הנוגעים לעניין, כדי להגיע לתוצאה שיש בה איזון ראוי של גורמים אלה. לעתים התוצאה היא שההחלטה המינהלית בטלה מעיקרה; לעתים ההחלטה תהא בטלה רק כלפי אדם מסוים, בהליכים מסוימים, ולא תהא בטלה כלפי אנשים אחרים; לעתים ההחלטה תהא ניתנת לביטול ממועד מסוים; לעתים היא תעמוד בתוקפה על-אף הפגם שנפל בה; ועוד, לפי נסיבות העניין", בגץ 3081/95 ד"ר ג'ובראן רומיאו נ' המועצה המדעית של ההסתדרות הרפואית בישראל (1996) , פ"ד נ (2), 177, 194. בספרו הסמכות המנהלית, כרך ב', עמ' 683, 684 סיכם פרופ' י. זמיר את המצב המשפטי במקרים בהם נפלו פגמים בסדרי ההליך המנהלי: "רק הפרה מהותית של סדרי ההליך המנהלי, שיש בה פגיעה ממשית בעקרון משפטי או פגיעה ממשית בזכות אדם, עשויה להצדיק ביטול ההחלטה. הפרה אחרת עשויה להוביל לתוצאה אחרת, לפי הנסיבות, ויש גם שהפרה קלה אינה צריכה לגרור כל תוצאה". ... "לסיכום, השאלה אם ההפרה הינה מהותית ולפיכך היא צריכה לגרור ביטול ההחלטה מוכרעת בכל מקרה ומקרה בעיקר על יסוד שני שיקולים אלה: ראשית, האם ההפרה עשויה היתה להשפיע על ההחלטה או, לשון אחרת, האם ההחלטה עשויה היתה להיות שונה לולא ההפרה; ושנית, מה תהיה הפגיעה בטובת הצדדים מזה ובטובת הציבור מזה, אם ההחלטה המנהלית תבוטל בשל ההפרה". המשיבים הפנו לפסיקה ע"א 1842/97 עיריית רמת גן נ' מנחמי מגדלי דוד בע"מ, פ"ד נד (5), 15, שם נקבע כי יש לבחון האם החובה אשר הוטלה על הרשות המנהלית, ואשר הופרה על ידה, היתה מהותית אם לאו- "הפרה תהא מהותית, בין השאר, אם הפעולות שאותן היה המינהל הציבורי צריך לנקוט והוא לא נקט היו עשויות להשפיע על תוכן החלטתו. "השאלה החשובה היא אם סביר להניח כי הפגם השפיע על ההחלטה, או, לשון אחר, אם סביר להניח כי לולא הפגם הייתה ההחלטה שונה באופן מהותי" (השופט זמיר בבג"ץ 465/93 טריידט ס.א., חברה זרה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, הרצליה [2], בעמ' 635). אכן, גם הפרה לא מהותית הפרה היא. אך לא כל הפרה של הוראות החוק מובילה לביטול החלטת המינהל. עלינו להבחין בין חובתה של הרשות המינהלית לבצע פעולה פלונית לבין התוצאות הנובעות מאי-ביצועה של אותה פעולה ....עוד יצוין כי גם הפרה מהותית עשויה שלא להביא לבטלות הפעולה המינהלית אם הפגיעה בתכלית החוק כתוצאה מביטול הפעולה אינה שקולה כנגד הפגיעה בתכלית החוק כתוצאה מקיומה...". ע"א 1842/97 עיריית רמת-גן נ' מנחמי מגדלי דוד רמת-גן בע"מ (2000) , פ"ד נד (5) 15, 23. בענייננו, אי מינוי מהנדס העיר, בהתאם לחוק העזר מלכתחילה, לא שינה, ולא היה משנה, את דעתו של המהנדס בדבר מסוכנות המבנים. הפגם במינויו המאוחר של המהנדס אינו מהווה פגם מהותי ולכן אין מקום לביטול המלצתו. זאת ועוד, גם אילו התקבלה עתירת העותרים הרי שבנסיבות מהנדס העיר היה חוזר על המלצתו הקודמת, המשיב 1 היה מאמצה, ומקבל את אותה החלטה, מושא העתירה, בדבר הריסת המבנים, כפי שהתקבלה בענייננו. טענת העותרים בדבר חוסר סמכות פונקציונאלית למתן החלטת ההריסה לטענת העותרים ההחלטה בדבר הריסת המבנים לוקה בחוסר סמכות פונקציונאלית, שכן, לטענתם, על פי חוק העזר "סמכות ההריסה נתונה רק במקרה של חוות דעת הקובעת סכנה מידית. חוות דעתו של פינטו - אף אם נתעלם לצורך הדיון מטענת העדר הסמכות הפרסונאלית - אינה קובעת כי הבניינים בסכנה מיידית". עוד טענו העותרים כי מצב המבנים "איננו מציב סכנה מידית כלשהי" וכן "אף מצב הדברים בשטח מורה כי לא נשקפת כלל סכנה, לא כל שכן סכנה מידית, שכן הדיירים פונו מהמבנה, המבנה מגודר ונמצא תחת אבטחה - אין סכנה לא למחזיקים, לא לציבור ולא לנכסים סמוכים". ועוד "הזמן הרב שחלף מהחלטת העירייה כי המבנים מסוכנים, כביכול, ועד לביצוע בפועל מעיד כי אין סכנה מיידית. טענת "המסוכנות" אינה עולה בקנה אחד עם התנהגות העירייה". העותרים מסתמכים על חוות דעתו של המהנדס מטעמם בן עזרא, ממנה עולה לדעתם כי לא נשקפת סכנה מידית למבנים. לעומת טענת העותרים, טענו המשיבים כי קדמה להחלטה להריסת המבנים פניה לבעלים לפי סעיף 3 לחוק העזר, לפיו נדרשו הבעלים, בעקבות חוות דעת שהיו מונחות בפני המשיבים, מהן עלה כי המבנים עלולים לסכן את המחזיקים או הציבור, לנקוט באמצעים לתיקון המפגעים, הכוונה למכתבו של המשיב 1 מיום 30.7.09 (נספח טו' לעתירה). דרישות המשיב 1 לא קוימו, ולפיכך, לאחר שהתברר למשיבים בעקבות חוות הדעת של המהנדס שפושניק, שבעצמו ביקר במבנים, ומהנדס פינטו כי קיימת סכנה מידית מהמבנים, החליטו המשיבים לפעול על פי סעיף 6 לחוק העזר. לנוכח מסוכנותם של המבנים, ביום 2.8.11, פונו המבנים מאחרוני הדיירים, והדירות במבנים נאטמו, ונבנתה גדר מסביב למתחם שבו נמצאים המבנים והוצבה חברת שמירה. אף כי המהנדס בן עזרא נמנע מלהשתמש במינוח המופיע בחוק העזר סעיף 6 "סכנה מידית", הרי שמקריאת חוות דעתו ועיון בתמונות עולה בבירור כי נשקפת סכנה מידית מהמבנים, כפי שאכן נקבע על ידי המהנדס שפושניק, שחוות דעתו מקובלת עלי. די בעיון בתמונות שצורפו לחוות הדעת של המהנדס בן עזרא כדי להיווכח כי אכן נשקפת סכנה מידית מהמבנים, למי אשר יכנס לתוכם. ניתן להבחין בתמונות בגושי בטון, או טיח, מונחים על המדרגות, סדקים פעורים במבנים, קונסטרוקציה גלויה וקורוזיה. המדינה שהיא בעלים של כ- 90% מהמבנים, ציינה בכתב התשובה כי מזה כ- 20 שנה נמנעת היא מהפניית זכאי דיור למבנים בשל מצבם המדורדר. לטענת המדינה בענייננו אין המדובר "רק בתיקונים קונסטרוקטיביים, אלא בשיקום כולל של הדירות וכל המערכות הפועלות בהן (מים, ביוב וחשמל), כמו גם תשתיות כלליות של המבנים". בזמנו, בשנים 2008, 2009 נבחנה אפשרות של שיפוץ, אך התברר כי אין היגיון לשפץ את המבנים, משנדרשים סכומי עתק. לא רק שיקול כספי מנע את השיפוץ, אלא שהמדינה החליטה להימנע משיפוץ אף משום שהמבנים אינם בנויים לפי הסטנדרטיים המקובלים היום. שני הצדדים, העותרים והמשיבים, הסתמכו על פסק הדין שניתן ע"י כב' השופט ד"ר עמירם בנימיני בעת"מ (ת"א) 1921/05 אסתר כהן ואח' נ' עיריית רמלה ואח' (מש/17) (להלן: "פסק דין אסתר כהן"). באותו עניין היו העותרות דיירות מוגנות מאז שנת 1994, במבנה שנרכש ע"י המשיבה 2 בשנת 2004 מעמידר. באותו עניין, הוצאה החלטה בדבר הריסת חלק ממבנה, בהתאם לחוק עזר רמלה (מבנים מסוכנים), תש"ס - 2000, אשר נוסחו דומה לנוסח חוק העזר בענייננו. ההחלטה ניתנה מכוח סעיף 6(ד) לחוק. סעיף 6(ד) לחוק העזר עניינו "בניין נתון בסכנה של התמוטטות מידית", והתעוררה באותו עניין השאלה האם אכן המבנה נתון בסכנת התמוטטות מידית, כאמור בסעיף 6(ד) שמכוחו הוצאה, שם, ההחלטה בדבר ההריסה. בית המשפט קבע כי לא נמצא בדו"ח המהנדסת, עליו הסתמך ראש העיר, ציון כי המבנה "נתון בסכנת התמוטטות מידית". נאמר בדו"ח המהנדסת, ואף בהחלטה שהוצאה בהסתמך על הדו"ח, כי מדובר במבנה "מסוכן למחזיקים בו, לציבור ולנכסים הסמוכים". בית המשפט, לנוכח האמור, ביטל את ההחלטה בדבר ההריסה משקבע כי לא הוכח קיום התנאי המופיע בסעיף 6(ד), היינו הסכנה להתמוטטות מידית. עם זאת, ציין בית המשפט, כי העירייה רשאית היתה לפעול בהתאם לסעיף 6(א) לפיו נשקפת סכנה מהמבנה למחזיקים בו, לציבור או לנכסים הסמוכים. עוד ציין בית המשפט כי העירייה נמנעה "מלהביא בחשבון שיקולים רלבנטיים מכריעים לעניין צו ההריסה", כאשר "השיקול הרלוונטי והמכריע שלא הובא בחשבון על ידי העירייה נוגע לאפשרות להסתפק בדרישה שתופנה למשיבה 2 (בעלת המבנה) לבצע עבודות שיקום ואחזקה שימנעו את הסכנה הנובעת מן המבנה, כל עוד אין ראיה של ממש לסכנת התמוטטות מידית". בית המשפט הסביר, שם, "תכליתו של חוק העזר בדבר הריסת מבנים מסוכנים הינו למנוע סכנה לציבור, ולצורך כך הוא קובע חלופות שונות לטיפול בסכנה זו. חלופות אלו מציבות בפני העירייה דרגות שונות של פגיעה בזכות הקניין של בעלי הזכויות במבנה המסוכן, ומחייבות את העירייה להפעיל את סמכותה באופן שיביא לפגיעה המינימאלית בזכות הקניין של בעלי הזכויות, אם ניתן להשיג באמצעות פגיעה זו את התכלית הראויה, קרי: מניעת סכנה לשוהים במבנה או לציבור. תחילה חייבת העירייה לשקול את האפשרות של שיפוץ המבנה וחיזוקו, באופן שינטרל את הסכנה, וזאת מכוח סעיף 3(א) לחוק העזר". בענייננו, כאמור, אכן פעלו המשיבים באופן זה, שכן, תחילה פנו לבעלי המבנה עוד ביום 30.7.09 בדרישה לבצע את כל העבודות הנדרשות להסרת הסיכון הנשקף מהמבנה. ואולם, הפניה לא נענתה. בהמשך, ציין בית המשפט בפסק דין אסתר כהן, כי אם מתברר כי הבעלים אינם מקיימים את הדרישה שנשלחה אליהם בהתאם לסעיף 3(א) לחוק העזר, "....רשאית העירייה ליתן צו לסגירת הבניין ולפינוי הדיירים, מכוח סעיף 6(א) לחוק העזר. רק לאחר כל אלו, אם מסתבר שהדיירים מסרבים לפנות את הבניין - אשר עקב מצבו נשקפת סכנה למחזיקים בו, לציבור ולנכסים סמוכים - רשאית העירייה לסגור את המבנה או להרסו, ואף זאת מכוח סעיף 6(א) לחוק העזר, ובלבד שהתקיימו התנאים הקבועים בסעיף 6(ב) לחוק זה". בסיום פסק הדין אסתר כהן, לאחר שהעתירה התקבלה וההחלטה בדבר ההריסה בוטלה, נאמר "העירייה תשקול לעשות שימוש בסמכותה על פי סעיף 3(א) או 6(א) לחוק העזר. אם לאחר בדיקה נוספת יסתבר לעירייה כי לא ניתן לשפץ את המבנה, משום שהדבר איננו אפשרי או איננו מעשי מבחינה כלכלית או מכל בחינה אחרת, היא רשאית לפעול בדרך המותווית בסעיף 6(א) לחוק העזר, דהיינו: ליתן צו לסגירת הבניין מיד ולפנות את הדיירים. דבר זה מתבקש, כמעט מאליו, על פי הראיות שהובאו בתיק זה, אלא אם כן ניתן לשפץ את המבנה ולחזקו. רק אם תסרבנה העותרות או כל דייר אחר במבנה לפנותו - רשאית העירייה לבצע עבודות להריסתו מכוח סעיף 6(א) לחוק העזר". בית המשפט הוסיף כי העירייה באותו מקרה היתה רשאית לפעול לפי סעיף 6(א) לנוכח חוות הדעת שהיתה מונחת בפניה, כפוף לכך שתשקול אפשרות לפעול לפי סעיף 3(א) לחוק העזר. בענייננו, הדיירים האחרונים, ביניהם שלושה מהעותרים פונו מהמבנים ביום 2.8.11, וכאמור, הדירות נאטמו, הוצבו גדרות וחברת שמירה. המדינה הודיעה, כמפורט לעיל, כי אין בכוונתה להשקיע סכומי עתק בשיפוץ המבנים, שכן, השקעה כזו היא חסרת היגיון. המדינה אף הודיעה כי נבחנה אפשרות של פינוי בינוי, אך לאחר הבחינה, אפשרות זו נדחתה. המומחה מטעם העותרים, המהנדס בן עזרא, ציין כי ניתן בהשקעה כספית לשפץ את המבנים. ואכן, כפי שהגיב המהנדס שפושניק במכתבו מיום 14.12.11 "ניתן תיאורטית בהשקעה כספית מסיבית לפעול לשיקום המבנים והסרת הסיכונים". דא עקא, שהמדינה כאמור אינה מוכנה להשקיע כספים, והעותרים עד היום לא רק שלא הראו נכונות להשקעה המסיבית של כספים בשיקום המבנים, אלא שהם גם נמנעים מלהשתתף בהוצאות הגבוהות של אטימת המבנים, גידורם, והצבת חברת שמירה כדי להבטיח את התושבים מפני הסכנות הגלומות במבנים. טענת העותרים כי ההחלטה בדבר ההריסה ניתנה בשל חוסר סמכות פונקציונאלית נדחית. הוכח כי מתקיימים בענייננו התנאים הקבועים בחוק העזר, שבהתבסס עליהם ניתן היה להוציא את ההחלטה. כאמור, בחוות הדעת של המהנדס שפושניק, עליה, הסתמך המשיב 1, המדובר במבנים אשר נשקפת מהם סכנה מידית למחזיקים, לציבור ולנכסים סמוכים להם (מש/4). לאמור בחוות הדעת של המהנדס שפושניק, נמצא גיבוי לא רק באמור בחוות הדעת של המהנדס פינטו, אלא גם בחוות הדעת של המהנדס בן עזרא. לזאת אף מצטרפת ההודעה מטעם לשכת הבריאות המחוזית (מש/8), כי הדירות מהוות "מוקד לקינון מזיקים שונים ומהוות סכנה לבריאות הציבור". טענת העותרים כי החלטה בדבר ההריסה ניתנה תוך פגיעה חמורה בזכות הטעון ולפיכך בטלה ביום 11.8.11 הגישו העותרים השגה על ההודעה מיום 31.7.11 בה הודע להם על הכוונה להרוס המבנים. עם הגשת ההשגה, ביקשו העותרים כי תינתן להם שהות של 60 יום כדי להגיש חוות דעת לתמיכה בטענותיהם. חוות דעת שכזו לא הוגשה בתום 60 היום, לטענת העותרים בשל קשיים שהמשיבים הערימו עליהם כאשר ביקשו לאפשר למהנדס מטעמם לבקר באתר. בסופו של דבר, המהנדס בן עזרא ביקר באתר, וערך את חוות דעתו אותה הגישו העותרים למשיבים ביום 8.12.11. על מנת לאפשר למהנדס בן עזרא להיכנס למבנים, נזקקו העותרים להגיש עתירה (עת"מ 30604-09-11). לטענת העותרים למרות שהעיכוב למתן חוות הדעת מקורו בקשיים שהמשיבים הערימו עליהם, כאשר ביקשו לאפשר למהנדס מטעמם לבקר במבנים, הודע לעותרים במכתב מיום 2.10.11 (מש/13) ההחלטה לדחות את השגתם, וזאת עוד בטרם הוגשה למשיבים חוות הדעת של המהנדס בן עזרא התומכת בהשגה. לא זו אף זו, לטענת העותרים המשיבים אף הוציאו מכרז ביום 25.11.11 לביצוע עבודות ההריסה למבנים. לאחר פניית העותרים בעניין זה למשיבים, בוטל המכרז בתחילת דצמבר. לטענת העותרים, קבלת ההחלטה עוד בטרם הוגשה חוות הדעת, והיציאה למכרז, מלמדים על התנהגות ה"חותרת תחת יסודותיה של זכות הטעון ויש בה משום זלזול תהומי בעצם קיומה של זכות כזו". החלטה נוספת בהשגה התקבלה על ידי המשיב 1 ביום 9.1.12 (מש/15), לאחר שהוגשה חוות הדעת של המהנדס בן עזרא, ולאחר שחוות הדעת נבחנה ע"י המהנדס שפושניק, אשר אף התייחס אליה במכתבו מיום 14.12.11 (מש/16). המשיב 1 במכתבו לב"כ העותרים (מש/15), אשר בו דחה את ההשגה (המכתב צוטט לעיל בסעיף 1 יז) חזר וציין כי נשקפת סכנה ממשית למבנים. אכן, ראוי היה כי המשיבים ימתינו עם מתן התשובה להשגה עד לאחר הגשת חוות הדעת מטעם העותרים, בעיקר בענייננו, כאשר ההחלטה הראשונה בהשגה ניתנה שעה שהיתה תלויה ועומדת עתירת העותרים לאפשר למהנדס מטעמם לבקר במבנים. עם זאת, לא מצאתי כי זכות הטעון של העותרים נפגעה, או כי קופחה זכותם שהשגתם תידון באופן ענייני. עולה מהנספחים לעתירה ולכתב התשובה של המשיבים, כי לאחר שהוגשה חוות הדעת, שבו המשיבים ודנו פעם נוספת בהשגה. המהנדס שפושניק בחן את חוות דעתו של המהנדס בן עזרא, העיר את הערותיו, ולאחר שאלו, חוות הדעת של המהנדס בן עזרא והערות המהנדס שפושניק הוצגו למשיב 1, והלה נתן את דעתו עליהם, ניתנה ההחלטה השניה לגבי ההשגה. גם בהוצאת המכרז אשר המשיבים הוציאו ביום 25.11.11, לאחר שניתנה ההחלטה הראשונה, ובטרם הוגשה לעיונם חוות הדעת (ההחלטה הראשונה ניתנה ביום 2.10.11 וחוות הדעת הוגשה למשיבים ביום 8.12.11), לא היה בה כדי לפגוע בזכות הטעון של העותרים במסגרת ההשגה. טענת העותרים כי דין ההחלטה בדבר הריסת המבנים להתבטל בשל כך שאינה עומדת במבחני המשפט המינהלי . העותרים תקפו את ההחלטה, מושא העתירה, בשל עילות שונות מתחום המשפט המינהלי. נטען על ידם כי ההחלטה נעדרת שיקולים רלבנטיים ומטרות רלבנטיות. נעדרת תשתית ראייתית ראויה. נגועה בניגוד עניינים. הינה החלטה שרירותית. נעדרת סבירות. איננה מידתית, וניתנה בחוסר תום לב. אשר לטענה כי ההחלטה נעדרת שיקולים רלבנטיים ומטרות רלבנטיות, טענו העותרים כי ההחלטה נובעת משיקולים זרים ופסולים, שכן "הוצאת הצו לא באה מתוך דאגה כנה ואמיתית לציבור, זו העומדת ביסוד חוק העזר, כי אם כאמצעי ענישה לעותרים המסרבים להיעשק, ותוך שיתוף פעולה עם גורמים זרים דוגמת משרד השיכון, המממן את ההריסה". טענת העושק, שהעלו העותרים, מקורה בכך שלגרסתם המדינה הציעה להם סכום נמוך עבור דירותיהם. עוד טענו העותרים "בכוונת מכוון לא החילו המשיבים תב"ע חדשה על המתחם זאת בכדי להעמיד את העותרים בפני מציאות בה יפחת ערכה של הקרקע עליה יושב המתחם". גרסת העותרים הינה כי המשיבים והמדינה עשו יד אחת כדי לנשל את העותרים מזכויותיהם. לטענות אלה לא נמצאו תימוכין. כאמור, עסקינן במבנים שלא ניתן להתגורר בהם, מסכנים את הציבור, ובשלב זה המשיבים והמדינה מוציאים מידי חודש בחודשו עשרות אלפי שקלים כדי להבטיח את הציבור מפני הסכנה הנשקפת מאותם מבנים. העותרים לא רק שלא משתתפים, בהיותם בעלים של כ- 10% במבנים, בהוצאות הגבוהות שמוצאות מידי חודש בחודשו ע"י המשיבים והמדינה על מנת להגן על הציבור מפני הסכנה הטמונה במבנים, אלא שאף לא עלתה מטעמם כל הצעה מעשית שתצדיק את ביטול ההחלטה בדבר ההריסה. מעבר להעלאת הטענה כי ההחלטה נעדרת שיקולים רלבנטיים, לא הציגו העותרים תשתית עובדתית כלשהי אשר תתמוך בטענה. לטענת העותרים ההחלטה נעדרת תשתית ראייתית ראויה, שכן ניתנה "עוד בטרם ניתנה לעותרים האפשרות להשמיע את קולם ולהציג מצג שלם ומלא לרבות חוות דעת מטעמם". אין בדברים האמורים כדי לאושש את הטענה בדבר העדר תשתית ראייתית ראויה לקבלת ההחלטה. כעולה מטעוני הצדדים והראיות שהוצגו על ידם, קיימת גם קיימת תשתית ראייתית ראויה לקבלת ההחלטה, קרי מצבם של המבנים אשר ננטשו והוזנחו במהלך כ- 20 שנה, עד כי מצבם התדרדר באופן שהם מהווים סכנה מידית לציבור. לטענת העותרים ההחלטה נגועה בניגוד עניינים, שכן "לצורך מימון פעולת ההריסה קיבלה הרשות כספים ממשרד הבינוי והשיכון. קבלת הכספים מעמידה את הרשות בניגוד עניינים חריף, שכן הדבר מהווה כתמריץ לרשות על מנת לפעול להריסת המבנים מבלי לשקול את מלוא השיקולים הרלוונטיים לעניין". אף טענה זו דינה להידחות, בהיות המדינה בעלים של כ- 90% מהמבנים, ברור הוא כי עליה, כמו גם על העותרים שהם בעלים של כ- 10% מהמבנים, לשאת בהוצאות ההריסה. כאמור בחוק העזר רשאית רשות מקומית "לבצע עבודות הדרושות לשם סגירתו של הבניין או הריסתו ולגבות את הוצאות הביצוע מבעל הבניין" (סעיף 6(א) לחוק העזר). העותרים אף טענו כי ההחלטה בדבר ההריסה הינה שרירותית. לגרסתם "נושא הריסת המבנים מצוי על שולחנה של הרשות מזה מספר רב של שנים. מגמת הרשות בנושא משתנה חלופות, לפי מצב הרוח הנושבת. נמצא כי לעיתים החליטה הרשות "להקפיא" את מצב הדברים כפי שהוא ולעיתים מחליטה הרשות לפעול ולקדם את הריסת המבנים. החלטת הרשות כיצד לפעול אינה מבוססת על עובדות בשטח אלא נובעת מהחלטה רגעית ושרירותית". אכן, נושא מתחם יסקי מצוי על שולחנם של המשיבים מזה מספר שנים, ואולם, עובדה זו אינה מלמדת על כך כי עסקינן בהחלטה שרירותית, כטענת העותרים. כאמור לעיל, נעשה תחילה ניסיון מצד המשיבים להניע את הבעלים של המתחם ליטול על עצמם את ביצוע עבודות השיקום או המיגון, היינו שננקטו אמצעים לפי סעיף 3(א) לחוק העזר. רק כאשר הניסיון לא צלח, פנו המשיבים לנתיב המותווה בסעיף 6(א) לחוק העזר, פונו הדיירים האחרונים במבנים, נאטמו הדירות, והוקמו הגדרות. נזכיר, כי בין ההודעה על ההחלטה בדבר הריסה ועד אשר נדונה, בפעם השנייה, השגת העותרים, חלפה כמחצית השנה. עוד טענו העותרים כי ההחלטה נעדרת סבירות וזאת משום שהיא "פוגעת קשות זכות הקניין של העותרים". לטענת העותרים הפגיעה אינה סבירה "לאור העובדה כי קיימות דרכי פעולה שונות לטיפול במצבם של המבנים אשר לא הובאו בחשבון על ידי הרשות וביניהם האפשרות להורות על שיפוצם של המבנים ולחילופין להכריז על המתחם כמתחם להחלת תוכנית פינוי - בינוי". כמפורט לעיל, האפשרויות המוצעות ע"י העותרים נשקלו, ונמצא כי אינן ישימות. לכן, אין לומר כי ההחלטה אינה סבירה. למותר לציין כי זכות הבעלות של העותרים במתחם היתה ותישאר כ- 10%, גם לאחר ההריסה, ולפיכך יהיה להם חלק בכל תוכנית בינוי לכשתתבצע במקום. נטען אף ע"י העותרים כי "ההחלטה ניתנה בחוסר תום לב ברמתו הקיצונית". בהעלותם טענה זו התייחסו העותרים פעם נוספת להליך ההשגה ולא אחזור על שנאמר לעיל בעניין זה. לטענת העותרים ההחלטה אף לוקה בחוסר מידתיות, שכן, "על פי חוק העזר, במקרה של חוות דעת לפיה המבנה מסוכן רשאי ראש העיר לפנות לבעלים בבקשה שישפצו את המבנה - דבר זה לא נעשה בענייננו, באופן כן ואמיתי". העותרים הוסיפו כי אכן המשיבים פנו אליהם ולמדינה בדרישה לשפץ "אך לא עשו מאומה לכפות זאת על הבעלים של הרוב המכריע של המתחם, שאף אחראים למצב תחזוקתו כפי שהוא כיום. פנייתם היתה מן השפה ולחוץ, ומתוך שיתוף פעולה פסול, כפי שתואר לעיל". לא ברור על מה מתבססים העותרים בטעונם זה, ולכן אף טענה זו, דינה להידחות. סיכום אשר על כן, משלא נמצאה עילה לביטול החלטת המשיבים בדבר הריסת המבנים, דין העתירה להידחות. בשל חסרון הכיס של העותרים, כפי שנטען ע"י בא כוחם, הנני מחייבת כל אחד מהעותרים לשלם למשיבים ולמדינה, לכל אחד מהם, אך את הסכום של 1,000 ₪ בגין הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד, דהיינו שכל אחד מהעותרים ישלם 2,000 ₪ באופן ש- 1,000 ₪ ישולם למשיבים ו- 1,000 ₪ ישולם למדינה. הסכומים האמורים יהיו צמודים למדד הידוע היום ויישאו הפרשי הצמדה וריבית עד לתשלומם המלא בפועל. הריסת מבנהמבנה מסוכןמבנה