קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול פסק דין משמעתי בהעדר נגד עורך דין / הליך משמעתי נגד עורך דין: א. כללי 1. האם הליכים משמעתיים בבתי הדין המשמעתיים של לשכת עורכי הדין הינם הליכים פליליים או אזרחיים, לעניין היקף שיקול הדעת לבטל פסק דין שניתן בהיעדר הנאשם. 2. בית הדין המשמעתי הארצי סבר שמדובר בעניינים כעין אזרחיים, ולכן אמות המידה החלות הן אלה של סדר הדין האזרחי או נימוקי צדק; ואילו טענת הנאשם (המערער שבפניי) היא שיש להחיל את הוראות חוק סדר הדין הפלילי, בהתאמות המתחייבות. 3. כדי להבין את המחלוקת, אביא, בתמצית, את הקובלנה, ואת ההליכים בבית הדין המשמעתי המחוזי, ובעקבות זאת את פסק דין של בית הדין המשמעתי הארצי, על מגוון הדעות שבו. עמדות הצדדים יוצגו לאחר מכן. בפרק הדיון, אנתח את משמעות הדברים, ואכריע בהם. ב. הקובלנה 4. נגד הנאשם הוגשה קובלנה המייחסת לו שני אישומים, הקשורים למתלונן, מר הרצל נגדאי (להלן - "המתלונן"). 5. באישום הראשון נטען, כי בשנת 2006 המתלונן שכר את שירותיו של הנאשם, לצורך הגשת תביעה כנגד הוועדה המקומית לתכנון ובנייה. המתלונן שילם לנאשם סך של 10,000 ₪ עבור שכר טרחה בשיק אחד, וסך של 50,300 ₪ עבור אגרת בית משפט (בשני שיקים). הנאשם מסר את שלושת השיקים לאשתו, שהפקידה אותם בחשבונה. הנאשם לא השתמש בכסף לצורך האגרה, ולא הפקיד את הכסף בחשבון נאמנות. במשך כשנתיים, הציג הנאשם בפני המתלונן מצג שווא, לפיו התובענה הוגשה וקיימת התקדמות במשפט (לרבות מסירת מספר הליך שגוי), כאשר בפועל התובענה כלל לא הוגשה. בשנת 2008, הגיב הנאשם, במכתב תשובתו ללשכה, כי הסכום הנ"ל שולם לו עבור שכר טרחה בגין העבודה הרבה שהשקיע בתיק. עבירות המשמעת שיוחסו לנאשם, באישום הראשון, הינן אלה: א. התנהגות שאינה הולמת עורך דין - עבירה לפי סעיף 61(3) לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן - "החוק"); ב. הפרת חובה כלפי הלקוח - עבירה לפי סעיף 54 לחוק; ג. אי ניהול חשבון נפרד לכספי נאמנות - עבירה לפי כלל 39 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986 (להלן - "הכללים"). 6. האישום השני, מתייחס לטענת המתלונן, שמחשבונו בבנק לאומי לישראל בע"מ (להלן - "הבנק") נמשך שיק על סך 5,000 ₪, תוך זיוף חתימתו. הבנק טען, בהסתמך על חוות דעתו של מר מרדכי ורדי (להלן - "הגרפולוג"), כי המתלונן עיוות במכוון את חתימתו, כדי להתחמק מפירעון השיק. בשנת 2002, שכר המתלונן את שירותיו של הנאשם, לצורך הגשת תביעה נגד הבנק ונגד הגרפולוג. התביעה הוגשה בשנת 2005, כאשר את האגרה גבה הנאשם מהמתלונן, בשנת 2002. התביעה נגד הגרפולוג, נמחקה בהיעדר המצאה. התביעה נגד הבנק, הסתיימה בפסק דין, שניתן לפי סעיף 79א לתקנות סדר הדין האזרחי (צ"ל: לחוק בתי המשפט). הנאשם התרשל בניהול התיק, לא הופיע לדיונים, לא הגיש כתבי בית דין, וננזף על ידי בית המשפט. כאשר התיק הסתיים, לא עדכן הנאשם את המתלונן, בדבר פסק הדין שניתן; המתלונן למד על פסק הדין, מהאינטרנט. לאחר מכן, המליץ המתלונן לנאשם להגיש תביעה חדשה נגד הגרפולוג, וגבה מהמתלונן שכר טרחה ואגרה, בגין הגשת תביעה, שלא הוגשה בפועל. הנאשם, בתשובתו ללשכה, בשנת 2008, טען, כי התביעה נגד הגרפולוג לא הוגשה בפועל, בשל מריבה שנתגלתה בינו לבין המתלונן. עבירות המשמעת שבהן הואשם הנאשם היו אלה: א. התנהגות שאינה הולמת עורך דין - עבירה לפי סעיף 61(3) לחוק; ב. הפרת חובה כלפי לקוח - עבירה לפי סעיף 54 לחוק. ג. ההליכים בבית הדין המשמעתי המחוזי ג.1 אי התייצבות הנאשם 7. הדיון בבית הדין המשמעתי המחוזי (בד"מ 39/10) התקיים בהרכב הדיינים: עו"ד אליעזר וולף - אב"ד; עו"ד איילת אשל-שפון - חב"ד; עו"ד שחר פדה - חב"ד. 8. הנאשם הוזמן כדין, ולא התייצב לדיון הראשון, שנקבע ליום 2.9.10. בית הדין המשמעתי המחוזי החליט על קיום ישיבה נוספת. 9. בישיבה השנייה, שהתקיימה ביום 20.10.10, לא התייצב הנאשם. בפתח הישיבה, הודיע ב"כ הקובל, עו"ד רועי בראונר, כי הנאשם הוכרז, ביום 5.8.10, כפושט רגל, ולכן, על פי החוק אינו חבר בלשכת עורכי הדין. לאחר שהציג ב"כ הקובל אישור מסירה של כתבי בית דין ושל ההודעה על הישיבה, התקיים דיון בהיעדרו של הנאשם, שבו העיד המתלונן. ב"כ הקובל סיכם. ג.2 הכרעת הדין 10. הכרעת הדין, ניתנה בעניינו של הנאשם, ביום 28.12.10. בית הדין אימץ את האמור בקבילה, לאור גירסת המתלונן, כפי שהושמעה בפניו, כאשר בית הדין קובע כי "מקובלת ואמינה עליי גרסתו של המתלונן" (סעיף 18 להכרעת הדין). 11. במסגרת הכרעת הדין, הורשע הנאשם בכל פרטי האישום, ועל פי אותם סעיפי חיקוקים שמופיעים בקובלנה, כפי שפורטו לעיל (ראה: פיסקאות 5 ו-6). ג.3 גזר הדין 12. הנאשם הוזמן לדיון נוסף, לעניין הטיעונים לעונש, שנקבע ליום 2.2.11. אך, הנאשם לא התייצב גם לדיון זה, על אף שנשלחה לו הזמנה, כדין. 13. לאחר שמיעת טענות ב"כ הקובל, פירט בית הדין בגזר דינו את חומרת העבירות, והתייחס אל עברו המשמעתי של הנאשם (תשע הרשעות קודמות, שמתוכן נגזרה עליו השעיה על תנאי של 21 חודשים). העונש שהוטל על הנאשם היה ארבע שנות השעיה, מתוכן שנתיים בפועל ושנתיים על תנאי. כמו כן, הופעל על הנאשם עונש ההשעיה על תנאי, באופן מצטבר, כך שבסיכומו של דבר, ההשעיה הינה ל-45 חודשים. כמו כן, חויב הנאשם בקנס בסך של 5,000 ₪ (גזר דין מיום 2.2.11, בבד"מ 39/10). ג.4 בקשת הנאשם לביטול הכרעת הדין וגזר הדין 14. הנאשם הגיש, ביום 7.3.11, לבית הדין המשמעתי המחוזי, בקשה לביטול הכרעת דין וגזר דין. הוא הסביר כי היה במצב נפשי קשה, לאחר הגשת בקשה להכרזתו כפושט רגל. כמו כן, עבר הנאשם, לטענתו, גם צנתור בלב. בשל מצבו הרפואי, כך הסביר הנאשם בבקשתו, לא התייצב לדיונים. בהמשך הבקשה, ובמיוחד בתצהיר שצורף אליה, מסביר הנאשם מדוע קופחה הגנתו: אם היו טענותיו נשמעות, הייתה תוצאה אחרת, שכן, לדבריו, ניתן להוכיח, ללא קושי, באמצעות עדים, ובהם שני אדריכלים מכובדים, את טענותיו ביחס לאישום הראשון. כן סיפר הנאשם, שהייתה הסכמה והבנה בינו לבין המתלונן, כי שניהם יפנו ללשכת עורכי הדין, שתכריע לעניין גובה שכר הטרחה הראוי, המגיע לנאשם, בגין עבודותיו למען הלקוח. ג.5 תגובת הלשכה 15. בית הדין המשמעתי המחוזי, בהחלטתו, מיום 7.3.11, הורה לב"כ הקובל להגיש את תגובתו לבקשה. בתגובת הלשכה, יש התייחסות בעיקר לנימוקים הרפואיים של אי הופעת הנאשם לדיונים, ובהם כי האישור של הרופא הוא של רופא ילדים. במסגרת זו נטען, כי הנאשם עצמו, במקביל לתקופה שבה נוהל תיק זה, הופיע במספר תיקי אתיקה, בשנים 2010-2011, ובהם ניהל הוכחות, חקר מתלונן, העיד בעצמו, נחקר חקירה נגדית, וסיכם, והכל - ללא כל בעיות ולחץ נפשי. למצער, כך טען ב"כ הלשכה, עו"ד רועי בראונר, יכול היה הנאשם להגיש בקשות לדחיית דיון, מטעמים רפואיים, כפי שעשה בחלק מהתיקים האחרים. ג.6 תשובת הנאשם 16. בתשובתו של הנאשם לתגובת הלשכה, מוסבר כי הרופא שנתן את האישור הוא רופא משפחה של הנאשם מזה שנים רבות. אשר להופעתו של הנאשם בתיקים אחרים, מאשר בא כוחו, עו"ד רודנקו סלבה, ממשרד עו"ד ירון רבינוביץ, את הדברים, ומסביר כי מצבו הרפואי של הנאשם מאופיין בעליות וירידות, וכאשר יכול היה הנאשם להגיע לדיונים, הוא הגיע, ואילו בתיק זה - מצבו היה כזה שלא יכול היה להגיע. ב"כ הנאשם חוזר ומדגיש, כי יש להתבונן בסיכויי הגנתו הטובים של הנאשם ובעוול המשווע העלול להיגרם לו, אם "יישארו על כנם ההרשעה וגזר הדין הקשים מנשוא, מבלי שיינתן למבקש יומו לפני בית הדין הנכבד. אם סבורים הקובל ובא כוחו אחרת, אדרבא, שיישמע המשפט ותתברר האמת". ג.7 החלטת בית הדין המשמעתי המחוזי 17. בית הדין המשמעתי המחוזי, בהרכב הנ"ל, בהחלטתו מיום 23.3.11, דחה את הבקשה של הנאשם לביטול הכרעת הדין וגזר הדין, והותירן על כנם. בית הדין הסביר כי האישורים הרפואיים מנוסחים בלשון כוללנית, ואינם מאפשרים אבחנה רפואית. כמו כן, קיבל בית הדין המשמעתי המחוזי את טענת ב"כ הקובל, כי הנאשם הופיע והתייצב בדיונים אחרים, בשנים 2010-2011. לכן, מסקנתו של בית הדין המשמעתי המחוזי, היא זו: "לא נראה, אפוא, שהייתה מניעה אמיתית לאי התייצבותו של המבקש לדיונים בעניינו, ולא ניתן לקבל את טענת המבקש בתגובתו לתשובת המשיבה, לפיה התייצב לדיונים, כ'שיכל לעשות כן'. כך או כך, יכול היה המבקש לפנות מבעוד מועד ולבקש דחייה של ישיבה זו או אחרת כפי שעשה בתיק בד"מ 16/10; אך מטעמים השמורים עימו, לא עשה כן. משלא מצאנו סיבה מוצדקת לאי התייצבותו של המבקש לדיונים השונים אליהם הוזמן, ומשלא מצאנו בנימוקי הבקשה הסבר מניח את הדעת באשר למחדליו החוזרים, שיצדיק ניהול ההליך מראשיתו, אנו דוחים את הבקשה". ד. ההליכים בבית הדין המשמעתי הארצי ד.1 כללי 18. מתחת ידו של בית הדין המשמעתי הארצי יצאו החלטה, שני פסקי דין חלקיים ופסק דין אחרון, שדחה את כל הערעורים. 19. למעשה, עיקר הערעור שהוגש על ידי הנאשם לבית משפט זה, הוא כנגד פסק הדין החלקי, מיום 7.3.12, שבו נדחתה הבקשה לבטל את פסק הדין בהיעדר הופעה, שבו נקבעו העקרונות המשפטיים שהוצגו בפתח פסק דין זה (ראה: פיסקאות 1-2 לעיל). בכך אעסוק בערעור זה. ד.2 נימוקי אב בית הדין 20. אב בית הדין, עו"ד אביבה רענני עופרי, הסבירה, על בסיס פסיקה שהביאה, כי "מהותו של הדין המשמעתי אינה פלילית כי אם אזרחית, והתכלית אינה ענישה כי אם הגנה על הציבור מפני הנאשם" (סעיף 4, עמ' 2, לפסק הדין החלקי בבד"א 22/11; היא מתבססת, על בג"צ 13/57 יעקב צמוקין נ' בית הדין המשמעתי לעובדי המדינה, פ"ד יא 856 (1957), דברי ממלא מקום הנשיא, השופט שניאור זלמן חשין ז"ל; להלן - "פרשת צמוקין"). מכאן, מסקנתה היא זו: "אם מערכת השיקולים הכרוכים בהטלת אמצעי משמעת שונה היא ממערכת השיקולים הכרוכה בהטלת עונש פלילי, אזי, כפועל יוצא, גם מערכת השיקולים הכרוכה בביטול אמצעי המשמעת שונה היא ממערכת השיקולים הכרוכה בביטול עונש פלילי; משום שתכלית הביטול אינה ביטול עונש פלילי, כי אם ביטול הגנה על הציבור מפני הנאשם, כפי שנקבע בפסק הדין. אשר על כן, לא יהא זה נכון להחיל על הבקשה דנן את הוראות סעיף 130(ח) לחסד"פ על כל המשתמע ממנו, לרבות הפסיקה שהתפתחה בעקבותיו" (סעיף 4, עמ' 3, לפסק הדין החלקי; ההדגשות במקור). 21. אב בית הדין מזכירה את אמות המידה, שנקבעו בתקנות סדר הדין האזרחי (תקנה 201 בדבר ביטול פסק דין), והן שתיים מצטברות: "בחינת סיבת אי התייצבות; ובחינת הסיכויים לזכות בדין, אם יבוטל פסק הדין" (סעיף 5, עמ' 2, לפסק הדין החלקי). 22. אולם, המקור המשפטי המחייב, בסוגייתנו, לפי עמדת אב בית הדין, היא הוראת כלל 81 לכללי לשכת עורכי הדין (סדרי הדין בבתי הדין המשמעתיים), התשכ"ב-1962, הקובע לאמור: "בכל עניין של סדר דין שאין עליו הוראה בחוק, בכללים אלה או בחיקוק אחר, ינהג בית הדין המשמעתי בדרך הנראית לו טובה ביותר לעשיית צדק" (להלן - "כלל 81"). המבחן הוא "עשיית צדק" ולא "סיבה מוצדקת לאי התייצבות" או "מניעת עיוות דין" כנאמר בחסד"פ, ולא "סיבה מוצדקת לאי התייצבות" ו"סיכויים לזכות במשפט" כלשון ההלכה בתקנות סדר הדין האזרחי (סעיף 7, עמ' 4, של פסק הדין). לפי גישה זו, בעוד שחוק סדר הדין הפלילי מתחשב באינטרס של הנאשם ותקנות סדר הדין האזרחי בודקים את מצבו של מבקש הביטול, עמדת אב בית הדין היא, שכלל 81 הנ"ל קובע כי האינטרס של כל הנוגעים בדבר הוא שווה, וכי מדובר בעשיית צדק שאינו שייך למתדיין בודד אלא מתייחס לכל תהליך המשפט עצמו, דהיינו, גם האינטרס הציבורי (סעיפים 7 ו-8, עמ' 4 לפסק הדין). 23. על בסיס תשתית נורמטיבית זו, מנתחת אב בית הדין את אי התייצבות המערער, וקובעת כי אין מדובר ברשלנות גרידא, "כי אם בזילות בית הדין, בזלזול באינטרס הקובלת ובזלזול באינטרס הציבור, הן ציבור עורכי הדין והן של הציבור בכלל" (סעיף 9, עמ' 5, לפסק הדין). 24. לעניין סיכוי המערער לזכות בדין, מסבירה אב בית הדין כי ביחס לאישום הראשון אין משמעות לכך שיעידו האדריכלים, ואף לא אם יעידו על כך שהנאשם הפקיד בידי עו"ד רבינוביץ את סכומי האגרה, והוא מסכים שלשכת עורכי הדין, כבורר, תקבע מהו החלק היחסי המשקף את שכר טרחתו הראוי שישולם לו, והיתרה תוחזר למתלונן, שכן, כלשון אב בית הדין "אין בהם תשובה לאשמה כי כספי האגרות הופקדו בחשבונה של אשת המערער, להאשמה של קביעת אגרות בלי להגיש את התביעה, שבגינה הם נגבו, ולהאשמה של אי השבת כספי אגרות למתלונן, כשהתבקש לכך" (סעיף 10, עמ' 6, לפסק הדין). 25. ככל שמדובר באישום השני, קובעת אב בית הדין כי הנאשם לא התייחס לטענה בדבר אי הגשת תביעה נגד הגרפולוג, ולכן "משמע, המערער לא הראה כל הוכחות חדשות שיש בהם כשדי לזכותו מאישום זה, אם הכרעת הדין תבוטל והתיק ישמע מחדש" (סעיף 10 עמ' 6 לפסק הדין). 26. לעניין האשמה הנוגעת לתביעה נגד הבנק, מזכירה אב בית הדין את הצהרת הלשכה כי האשמה כנגד הנאשם כאילו לא התייצב לדיונים הייתה בשגגה, והלשכה מסכימה לקבל את התערבות בית הדין המשמעתי הארצי לעניין העונש. לכן, בנסיבות אלה "מתייתר הצורך לבטל את פסק הדין בעניין זה כדי לדון בו בבית הדין קמא, ומקומו של הדיון הוא בערעור" (שם). 27. ככל שמדובר בשאר פרטי האשמה כמפורט בקובלנה, בעניין אי הגשת התביעות בזמן, מזכירה אב בית הדין כי בית הדין המשמעתי המחוזי לא התייחס לעובדות אלה ולא הרשיע את המערער על פי דין, והמשיבה לא הגישה ערעור על כך. מכאן המסקנה המשפטית מבחינת המערער, לפחות, אין מקום לבטל את פסק הדין בגין פרטי האשמה שבהם לא הורשע המערער (שם, בתחתית העמוד). 28. בהמשך, תחת הכותרת "מבחן הנסיבות והסיבות המבססות את אינטרס המשיבה והאינטרס הציבורי", מסבירה אב בית הדין כי יש להביא בחשבון, בין היתר, את הצורך "לשמור שההליכים המשמעתיים התנהלו ביעילות, כסדרם, במועדם, והתיק הסתיים בעתו, שלא יבוזבזו משאבי הציבור ושיישאר עקרון סופיות הדיון. האינטרס הציבורי הוא שציבור עורכי הדין והציבור בכללותו, יראו וידעו כי ההליכים המשמעתיים הם גם משמעותיים וגם יעילים" (סעיף 11, עמ' 7 לפסק הדין; בהמשך, מצוטטים שני קטעים מפסק דין של בית המשפט העליון בע"א 10152/07 מרסל פדידה נ' רפאלי ליאור בשם המנוח רפאלי שמואל ז"ל (2010) (להלן - "פרשת פדידה"). 29. וכך מסכמת אב בית הדין את עמדתה (סע' 12, עמ' 7 לפסק הדין): "המערער הוזמן כדין לכל הדיונים, הוזהר שהתיק יישמע בהיעדרו, לא בקש דחיית מועדים, אך גם לא התייצב לדיונים. רק לאחר מתן גזר הדין החליט המערער להתייחס, לראשונה, לקובלנה. בנסיבות כאלה מבקש המערער כי בית הדין יתכנס מחדש כדי לשמוע את התיק מראשיתו, כי המתלונן יחזור שוב לדוכן העדים; כי הקובלת תשוב לנהל מחדש את הקובלנה נגדו; כל זאת כאשר הסבריו להתעלמותו מן ההליכים המשמעתיים, אינם מניחים את הדעת, והסיכויים שהראה לשנות את פסק הדין בדרך של ניהול ההליכים המשמעתיים מחדש, נמוכים ביותר, בלשון המעטה. מנגד, עומד האינטרס הציבורי, כאמור לעיל. בנסיבות אלה, גובר האינטרס הציבורי ואינטרס המשיבה על אינטרס המערער. אשר על כן, כאשר המבחן הוא 'עשיית צדק', דעתי היא כי צדק ייעשה אם יידחה הערעור על ההחלטה והייתי מציעה לחברי להצטרף לדעתי זו". ד.3 נימוקיהם של יתר חברי בית הדין המשמעתי הארצי 30. חבר בית הדין, עו"ד אליהו מזור, שהצטרף לתוצאה של אב בית הדין, עו"ד אביבה רענני עופרי, קובע בסעיף 3 לחוות דעתו הקצרה את הדברים הבאים: "אני משוכנע שהמערער לא התכוון לפגוע בבית הדין, וכי הדבר נבע - ככל הנראה - מאדישות לגורלו, או, מעייפות מצטברת מכלל הבעיות שהיו מנת חלקו. יחד עם זאת, העובדה שהדיונים נפרשו על תקופה של מספר חודשים, אפשרה לו - אילו רצה בכך להופיע בפני בית הדין (או, לשלוח בקשה מתאימה ומנומקת), ולעתור לדחיית מועד הדיון". 31. בחוות הדעת של החב"ד, עו"ד חיה ק. פרס, שהצטרפה אף היא לחוות דעתם של שני החברים בהרכב, היא מציינת כי היא מצטרפת לעמדתו של החבר למותב עו"ד אליהו מזור, "שמערער לא התכוון לפגוע בבית הדין, וכנראה אי התייצבותו נבעה ממצבור של בעיות אישיות ורפואיות שהיו לו באותה עת. אולם גם אם זה לא היה זלזול מכוון, עדיין התנהגותו של המערער אינה מצדיקה ביטול פס"ד בגין 'עשיית צדק', ובמיוחד, שגם בניתוח סיכויי הערעור כפי שהועלו בתצהירו של המערער, לא שוכנענו כי יש למערער סיכויים ממשיים שיזוכה ממרבית העבירות או חלקם שיוחסו לו בקובלנה, (שבחלקם אפילו הודה בהם)" (סע' 4 לחוות הדעת). ובסיום קובעת עו"ד פרס כי "בנסיבות שהובאו בפנינו, ובשיקול האינטרסים הפרטי של המערער לעומת הציבורי, נראה שעשיית הצדק מחייבת את סופיות הדיון ושלא לאפשר למערער להתחיל את כל ההליכים מחדש" (סע' 6 לחוות הדעת). ד.4 פסק הדין המלא והסופי של בית הדין המשמעתי הארצי 32. למען שלמות התמונה, אציין כי לאחר ההחלטה שלא לבטל את פסק הדין של בית הדין המשמעתי המחוזי, ניתן פס"ד מלא על ידי בית הדין הארצי שבה התייחס לעבירות שבהן הורשע המערער, ולהפעלת העונש המותנה, ודחה בפסק דין מנומק, ביום 23.12.12, הן את ערעור הלשכה שביקשה להחמיר בעונש (בד"א 22/11), והן את ערעורו של הנאשם (בד"א 33/11). ה. הודעת הערעור בכתב 33. עיקר טענותיו של המערער, בהודעת הערעור שהגיש ביום 27.1.13, הן, כי הותרת פסק הדין המרשיע והעונש החמור שהוטל עליו בבית הדין המשמעתי, "מבלי שתתבררנה העבירות לאשורן ומבלי שיינתן למערער יומו בבית הדין על מנת שתוכח צדקתו, גורמת לו לעיוות דין קשה ועוול משווע, בין היתר לנוכח סיכויי הגנה טובים לכאורה של המערער, ולנוכח קביעת בית הדין הארצי עצמו (ברוב דעות), לפיה אי התייצבות המערער לדיונים שאליהם הוזמן לא נעשתה כתוצאה מזלזול בבית הדין" (סעיף 5 עמ' 2-3 להודעת הערעור בכתב; הקו במקור). 34. בהקשר זה, מוזכרת בקשת המערער להתיר לו להביא ראיות בשלב הערעור, בקשה שנדחתה על ידי בית הדין המשמעתי הארצי, ובכך, טוען המערער כי נמנעה ממנו "זהותו האלמנטרית להראות סיכויי הגנתו על בסיס ראיות בכתב, אותן פרט בבקשתו, כל עוד נעשתה ההרשעה על סמך עדות כוזבת של המתלונן, שאף לא הועמדה במבחן חקירת שתי וערב" (סעיף 7 סיפא, עמ' 3 להודעת הערעור בכתב). 35. במרכז טענותיו המשפטיות מעמיד המערער את השאלה העקרונית מהו האופי של סדרי הדין הנהוגים בבתי הדין משמעתיים. לדבריו, יש לדמותם להליכים פליליים ולא להליכים אזרחיים כפי שקבעה אב בית הדין (עמ' 4 ואילך להודעת הערעור). 36. מאחר ולפי גישתו של המערער, יש ליישם בעניינו את המבחנים של המשפט הפלילי, הוא מביא פסיקה של בית המשפט העליון ממנה עולה כי לצורך ביטול פסק דין בהעדר התייצבות בהליך פלילי, אין צורך בקיום תנאים מצטברים של סיבה מוצדקת ומניעת עיוות דין, ודי אם עלול להיגרם עיוות דין גם אם אי ההתייצבות נבעה מהתרשלות גרידא (סעיף 14, עמ' 6 להודעת הערעור). 37. גם אם חלים סדרי הדין האזרחיים, סבור המערער, במסגרת "למעלה מן הדרוש ולמען הסר כל ספק" (תחילת סעיף 20, עמ' 8 להודעת הערעור), על פי המבחנים הללו, היה מקום לבטל את פסק הדין של בית הדין המשמעתי המחוזי. 38. טענה נוספת של המערער היא כי השימוש במבחן עשיית הצדק על פי כלל 81 הנ"ל, אינו מצריך להעמיד במידה שווה את האינטרס של הנאשם עם האינטרסים של הקובל או של הציבור, ולערוך ביניהם מאזן נוחות, "שכן הפגיעה בו, אם יוותרו על כנם ההרשעה והעונש הכבד, מבלי שיינתן לו יומו בבית הדין, גדולה לאין שיעור מהפגיעה בציבור ובקובל כתוצאה מביטול פסק הדין וקיום דיון חוזר, שבו תהיה לשני הצדדים האפשרות המלאה להוכיח את טיעוניהם" (סעיף 21, עמ' 11 להודעת הערעור). 39. לגוף הדברים, ככל שמדובר בסיכויי ההגנה לגבי ההרשעה, טוען המערער כי אם יעידו שני האדריכלים שהוא פנה אליהם להכין חוות דעת, ניתן יהיה להוכיח כי עורך הדין המערער, הסביר למתלונן שכל עוד לא יתקבלו חוות הדעת של האדריכלים לא יוגש כתב תביעה. מידע זה היה ברשות המתלונן, ולכן אין בסיס לתלונתו, שכן הוא זה שביקש לתקן את סכום התביעה, ובשל כך לא הוגשה התביעה (סעיף 25, עמ' 12 להודעת הערעור, וכן סעיפים 28-29, עמ' 13-14 לפסק הדין). 40. באשר לעבירות הקשורות בהפקדת השיקים של המתלונן בחשבון הבנק של אשת המערער, טוען המערער כי נמסרו למתלונן קבלות שבהן נאמר שהכספים מיועדים לאגרת בית משפט לדבריו, נמנע ממנו להציג ראיות אלה, בשל סירוב בית הדין הארצי לקבל ראיות בערעור. המערער מסביר כי הפקדת השיקים בחשבונה של אשתו נעשתה בהסכמת המתלונן ובידיעתו, ולכן לא מדובר בגניבה. לדבריו של המערער, מבחינה משפטית, אין חובה להפקיד כספי אגרה לחשבון נאמנות ולכן לא ביצע עבירה כלשהי (סעיף 26, עמ' 12-13 להודעת הערעור). 41. ככל שמדובר בטענה כאילו מסר המערער למתלונן מספר תיק וממנו עולה כי התביעה הוגשה בעוד התביעה לא הוגשה, מדגיש המערער כי דווקא מדברי המתלונן עולה שהוא ייצג את המתלונן בעבר, אבל לא מסר נתונים כאילו נפתח תיק חדש (סעיף 30, עמ' 14 להודעת הערעור). 42. באשר לאישום השני, מאחר וב"כ הלשכה הודה שהנאשם התייצב לדיונים וכי בשגגה ציין כשנעדר מדיונים, אין מקום להרשיע את הנאשם גם אם היה איחור זניח בהמצאת תצהיר גילוי מסמכים, שכן תוצאת פסק הדין הייתה שהמתלונן קיבל פיצוי בסך 40,000 ₪ בגין שיק שסכומו 5,000 ₪, שלטענתו של המתלונן נפרע על ידי הבנק על אף שהמתלונן לא חתום עליו. האיחור בהגשת התביעות היה בהסכמת המתלונן, ולכן לא היה רשלן (סעיף 31, עמ' 14 להודעת הערעור). 43. ככל שמדובר בתביעה כנגד הגרפולוג, היא נמחקה בהסכמת הצדדים לרבות המתלונן עצמו, לאחר שבית המשפט שכנע אותו שאין אפשרות לתבוע מומחה של הצד שכנגד בטענה שחוות הדעת שלו היא שגויה (סעיף 32, עמ' 15 להודעת הערעור). 44. לבסוף, מסביר המערער כי המוטיבציה של המתלונן נובעת מרצון להגיש נגד המערער תלונה למשטרה כי הוא גנב לו כסף; אם עניין זה היה מתברר עד תומו בבית הדין המשמעתי המחוזי, והיה שוקל זאת מול עדות המערער, שטרם ניתנה לו האפשרות להעיד, יתכן והתוצאות היו הפוכות (סעיף 35, עמ' 15 להודעת הערעור). ו. עיקרי הטיעון של המשיבה 45. עו"ד רועי בראונר, ב"כ הלשכה, מסביר בעיקרי הטיעון, שהגיש ביום 11.3.13, כי אין מקום לשנות את החלטות הערכאות המשמעתיות, לאור ההזדמנויות שניתנו למערער להתייצב ולאור הקביעות העובדתיות כי אי התייצבותו לא נבעה מבעיות בריאותיות, שכן הופיע בתיקים אחרים, אלא, "מהחלטה מושכלת להתעלם מההליך, להמתין לסיומו ואז לפעול לביטולו" (סעיף 14ד, עמ' 3 לעיקרי הטיעון של המשיבה). בהקשר זה, ועל פי אותו קו טיעון, מסבירה הלשכה כי אין מקום לאפשר הגשת ראיות בערעור שהיו בידי המערער במהלך המשפט, מה גם שהוא בחר שלא להתייצב לדיונים ולכן לא הביא את הראיות, כאשר ממילא אין בהם כדי להשפיע על תוצאות ההליך (סעיף 19, עמ' 4 לעיקרי הטיעון של המשיבה). 46. לעניין השיקולים המשפטיים בדבר ביטול פסק דין בהעדר, טוענת הלשכה כי אין לגזור גזירה שווה מביטול פסק דין שניתן בהליך אזרחי מביטול פסק דין בהליך משמעתי, לאחר שהעד כבר העיד ויש להביא אותו לעדות מחדש (סעיף 15, עמ' 3 לעיקרי הטיעון של המשיבה). בעניין זה, מאמצת הלשכה את המבחנים שנקבעו בפסק הדין של בית הדין המשמעתי הארצי, בדבר היחס בין "עיוות דין" ו "עשיית צדק", אשר לדברי ב"כ הלשכה, "אינם אבסולוטיים, מנגד עומדים האינטרסים שההליכים המשמעתיים התנהלו ביעילות, במועד ושישנה עיקרון סופיות הדיון" (סעיף 16, עמ' 4 לעיקרי הטיעון של המשיבה). 47. ככל שמדובר בערעור כנגד ההרשעה באישום הראשון, עמדת הלשכה היא כי הראיות שהוגשו בבית הדין המשמעתי המחוזי, דהיינו: עדות המתלונן הנתמכת בראיות (צילומי שיקים והקלטה), די בהם כדי להרשיע את המערער. לעומת זאת, המערער סותר את טענותיו, כאשר פעם אחת אומר שהסכום שקיבל נועד לצרכי אגרה, ופעם אחרת אומר שהסכום ניתן כשכ"ט (סעיפים 20-22, עמ' 4 לעיקרי הטיעון של המשיבה). 48. אשר לאישום השני, מאחר שבית הדין המשמעתי המחוזי קיבל קצת מטענות המשיבה, לפיהן המערער גבה כספי אגרה עבור הליך התביעה כנגד הגרפולוג ולא הגיש את התביעה ודחה את טענת המשיבה כי המערער התרשל בכך שהתביעה נגד הגרפולוג נדחתה בהעדר המצאה, הסכימה המשיבה בערעור שלא לייחס למערער את העבירות של אי התייצבות לדיונים במשפט נגד הבנק, אולם לדברי ב"כ הלשכה, "אין בהסכמה זו כדי להשפיע על הרשעתו של המערער בכך שגבה כספי אגרה עבור הליך שלא הוגש בפועל" (סעיף 24, עמ' 5 לעיקרי הטיעון של המשיבה) ז. עיקרי הטיעון של המערער 49. בעיקרי הטיעון של המערער, שהוגשו ביום 15.4.13 על ידי עו"ד ירון רבינוביץ, ב"כ המערער, יש, בפרק הראשון, חזרה מתומצתת על הטענות בכתב הערעור, שכבר הובאו לעיל. 50. בתשובה לטענות המשיבה, מדגיש עו"ד רבינוביץ, כי לא נקבע על ידי בית הדין המשמעתי הארצי ממצא כי המערער לא התייצב לדיונים עקב החלטה קרה ומושכלת להתעלם מן ההליך. עמדת הרוב הייתה שאי התייצבותו נבעה ממצבור של בעיות רפואיות קשות. עו"ד רבינוביץ מסביר, כי מרשו הגיע למצב קשה של אובדן ביתו ורכושו עד להכרזתו כפושט רגל, ולכן לאחר אוטם חריף בשריר הלב, "הגיע המערער למצב נפשי של אדישות ודיכאון כבד, שבעטיים 'עברו' הדברים בפניו כאילו לא היו, באופן שגם מעטפות, לרבות ההזמנות לדיון בבית הדין, כלל לא נפתחו ותוכנן לא נודע למערער" (סעיף 12, עמ' 2 לעיקרי הטיעון של המערער). 51. אשר למבחן לביטול פסק דין שניתן בהעדר התייצבות, חולק עו"ד רבינוביץ על טענת המשיבה שיש להשוות את הדברים להליך אזרחי, אלא יש לפעול על פי המבחנים של הדין הפלילי, ובמיוחד כאשר יש לבדוק מהם התוצאות שיגרמו אם לא יבוטל פסק הדין. במקרה שלנו לא התאפשר למערער להביא ראיותיו ונגרם לו עיוות דין חמור (סעיפים 13-17, עמ' 2-4 לעיקרי הטיעון של המערער). 52. דגש מיוחד שם ב"כ המערער על הצורך בגילוי האמת, שהיא התכלית של בית המשפט (סעיף 18, עמ' 4 לעיקרי הטיעון של המערער). 53. גם בעניין מאזן הנוחות, סבור ב"כ המערער כי הוא נוטה לטובתו מול החשש לפגיעה בציבור ובקובל (סעיף 19, עמ' 4 לעיקרי הטיעון של המערער). 54. ככל שמדובר בטענות לגופן, סבור ב"כ המערער כי אם תינתן לו הזדמנות, הוא יוכל להוכיח כי המתלונן הוא זה שהפקיד במו ידיו את הכספים בחשבון של אשת המערער, והוסיף כי הדבר נעשה "מחמת חששו של המערער ממצבו הכספי הקשה באותה עת. והא ראיה, למחרת פנייתו לב"כ הח"מ לבקשתו, העביר המערער למשמרתו של הח"מ את מלוא סכום האגרה שנשמר בחשבון אשתו" (סעיף 21א, עמ' 5 לעיקרי הטיעון של המערער). ח. הדיון בפניי 55. בטרם אדרש לטענות הצדדים בפניי (שברובם חזרו על הדברים שנטענו בכתב כאמור לעיל), אזכיר כי ב"כ המערער אישר בפניי שמרשו נמצא במצב של פושט רגל. לפיכך, אינו יכול לשמש כעו"ד מטעם זה ולכן מתוך 45 חודשי השעיה שנקבעו על ידי בית הדין המשמעתי המחוזי (ואושרו בבית הדין המשמעתי הארצי), 27 חודשים הוא כבר ריצה, והוא עדיין בסטטוס של פושט רגל. מבחינת הדין, אם תעוכב ההשעיה עקב קבלת הערעור, עדיין מרשו לא יוכל לתפקד כעו"ד עקב היותו פושט רגל, אך הוא מצפה לכך שהליכי פשיטת הרגל יסתיימו תוך מספר חודשים (ראה עמודים 1-2 לפרוטוקול הדיון שהתקיים בפניי ביום יא' אייר תשע"ג (21.4.13)). 56. עו"ד רבינוביץ ער לכך כי בקשתו לחזור לדיונים בבית הדין המשמעתי המחוזי גורמת הוצאות ללשכה, והוא הסכים כי תנאי מוקדם לפתיחת הליכים מחדש, יהיה תשלום כל הוצאות, אם יחויב מרשו בהוצאות (עמ' 2, ש' 18-19). 57. עו"ד בראונר, ב"כ הלשכה, התנגד להחזרת התיק לבית הדין המשמעתי המחוזי, באומרו כי "זה בניגוד מוחלט לשיטת המשפט שלנו" (עמ' 2, ש' 30). דיון ט. מהות ההליכים המשמעתיים וסיווגם 58. כפי שהצגתי את הדברים בפתח פסק דין זה, יש להכריע בשאלה מהו אופי ההליכים בבתי הדין המשמעתיים של לשכת עורכי הדין. 59. עמדת אב בית הדין של בית הדין המשמעתי הארצי הובאה בהרחבה לעיל (החל מפיסקה 20 ואילך). 60. ב"כ הלשכה, עו"ד בראונר, אם כי לא אמר זאת במפורש, תמך בעמדת בית הדין המשמעתי הארצי. 61. מנגד, הסביר המערער בטיעוניו כי יש לראות את ההליכים כהליכים פליליים. 62. קשה לי להבין את העמדה הכלולה בדברי אב בית הדין של בית הדין המשמעתי הארצי, כיצד ניתן לראות בהליכים משמעתיים בלשכת עורכי הדין עניינים שהם אזרחיים, או קרובים לאזרחיים, גם לעניין הסוגיה שבפנינו, קרי: כיצד להתמודד מול השאלה, האם לערוך מחדש את כל ההליכים, לאור אי התייצבות המערער. 63. יתירה מזו, אב בית הדין גם הרחיבה את היריעה ואמרה, כי "מהותו של הדין המשמעתי אינה פלילית כי אם אזרחית, והתכלית אינה ענישה כי אם הגנה על הציבור מפני הנאשם" (סעיף 4, עמ' 2, לפסק הדין החלקי בבד"א 22/11; מצוטט לעיל, בפיסקה 20, רישא). 64. עמדתי שונה, הן ביחס לאופי ההליך המשמעתי, שלטעמי קרוב הוא מאד - ובסוגיות רבות אף זהה - להליך פלילי; וממילא, גם באשר לשאלה שבפנינו, מסקנתי תהיה שונה מזו של בית הדין המשמעתי הארצי. 65. אנמק את דבריי ואסבירם, תחילה, תוך התייחסות לסעיפי החוק, ולאחר מכן, גם אנתח את הפסיקה. י. כיצד מתוארים ההליכים המשמעתיים בחוק לשכת עורכי הדין? 66. סעיף 68 לחוק הלשכה, הנמצא בפרק השישי שכותרתו "אתיקה מקצועית ושיפוט משמעתי", נושא את הכותרת "עונשים". שם זה, כבר מעיד עליו, כי מדובר בסנקציה פלילית. 67. תוכן הסעיף מחזק מסקנה זו, שכן כך היא לשון הסעיף: "אלה העונשים שבית דין משמעתי מוסמך להטיל על נאשם שהורשע בשל עבירת משמעת: (1) אזהרה; (2) נזיפה; (3) קנס בסכום שלא יעלה על 25,000 ₪ שקלים חדשים לכל עבירה, שישולם לקופת הלשכה; (4) השעיה לתקופה קצובה שלא תעלה על עשר שנים; (5) הוצאה מהלשכה;" 68. חוק הלשכה, מתייחס עד לסעיף 64 שבו, אל "עורך דין" או אל "חבר הלשכה". ברם, כאשר מתחיל חוק הלשכה לעסוק בדין המשמעתי, ההתייחסות היא זו: "הדיון בעבירת משמעת יהיה בפני בית הדין המשמעתי המחוזי של המחוז שבו רשום עורך הדין הנאשם" (סעיף 64(א) לחוק; ההדגשה הוספה). 69. ואכן, מכאן ואילך ההתייחסות אל עוה"ד שהוגשה נגדו קובלנה בפני בית הדין המשמעתי, והמינוח הננקט, הוא: "נאשם". הסעיף הקובע את העונשים - הוא סעיף 68 לחוק שצוטט לעיל בפיסקה 67 - מסמיך את בין הדין המשמעתי להטיל את העונשים על "נאשם". 70. למותר לציין, ועל כך יעידו כל מי שעסק אי פעם בהליכים משמעתיים בבתי הדין המשמעתיים של לשכת עורכי הדין, כי ניצבים זה מול זה הקובל או הלשכה, מצד אחד, ומולם, עורך הדין הנאשם. כך היא גם הכותרת של כתב קובלנה, וכך גם נכתבים פסקי הדין של בתי הדין המשמעתיים, שבהם עורך הדין שהוגשה נגדו קובלנה, קרוי: "נאשם". 71. לא בכדי, חלק מהקושי הנפשי של כל עורך דין או עורכת דין, שהוגשו נגדם הליכים משמעתיים בבית הדין המשמעתי, הוא לראות את שמם תחת הכותרת "נאשם", בעוד הם, כעורכי דין - לעתים במשך שנים רבות - היו בתפקיד של המגינים על נאשמים, והקפידו כל העת להדגיש כי הם אינם חלק מהם. 72. לפיכך, כבר בשלב זה, ניתן לומר כי "המקום הגיאומטרי" של דיני המשמעת הוא המשפט הפלילי, שכן הדין המשמעתי קובע עונשים ומתייחס אל מי שעליו מוטלים העונשים כאל "נאשם". 73. ואכן, כבר בספרות המשפטית מוזכר, כי בשל הסעיפים האמורים בחוק לשכת עורכי הדין, בא לידי ביטוי דווקא הדמיון שבין הדיון המשמעתי והדיון הפלילי, ואין לדמות את הדיון המשמעתי לדיון האזרחי וכלליו (ד"ר משה שלגי וד"ר צבי כהן, סדר הדין הפלילי (תשמ"ב), עמ' 14). אינני סבור, שפרשת צמוקין (המוזכרת בפיסקה 20 לעיל), יכולה להוות אסמכתא סותרת. ראשית, באותה פרשה מדובר בדין משמעתי של עובדי מדינה ולא בדין משמעתי של עורכי דין; שנית, באותה פרשה, עמדת ממלא מקום הנשיא חשין היא יחידה. לעומת גישות אחרות שנכתבו באותו פסק דין על ידי השופטים - לימים הנשיאים - ד"ר יואל זוסמן ומשה לנדוי. שלישית, באותה פרשה לא היה כלל בית דין של עובדי מדינה, על פי חוק, אלא בית הדין פעל על פי פקודת ועדות החקירה המנדטורית. רביעית, האימרה המצוטטת מפסק הדין צמוקין, כאילו מטרת ההליך הפלילי נועדה לבדוק אם הנאשם עבר על החוק, בעוד הדין המשמעתי לא נועד להעניש את העבריין אלא רק לקבוע אם הוא ראוי לאמון שלטונות הציבור, כל זה אינו רלבנטי כיום, כאשר חוק לשכת עורכי הדין נוקט לשון "נאשם" ו"עונשים" (ראה פיסקאות 66-71 לעיל). חמישית, האימרה בפרשת צמוקין הייתה במסגרת התייחסות לשאלה, מהי המשמעות של ההליך הפלילי שננקט נגד אותו עותר, על ההליכים המשמעתיים, בקונטקסט לפיו פסק דין פלילי אינו משמש ראיה במשפט אזרחי (שם, בעמ' 861, בין האותיות ד-ה), בעוד שכיום, המצב המשפטי השתנה, שכן על פי סעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, ניתן לעשות שימוש בפסק דין פלילי מרשיע, במסגרת הליכים אזרחיים (ראה, בהקשר זה, את הדיון הרחב, בסוגיה שונה, אשר הבאתי בהחלטתי בבש"א 4994/08 עזבון המנוח יוסף אברהמי ז"ל נ' הרשות הפלשתינית (2009)). 74. אין כאן המקום להכביר מילים ביחס לסוגי העונשים המוטלים בדין המשמעתי, ומשמעותם. אומנם, בתי הדין המשמעתיים של לשכת עורכי הדין אינם רשאים להטיל עונשי מאסר, והעונשים המרכזיים המוטלים הם קנסות והשעיה מחברות בלשכה. 75. מכל מקום, מאחר ואין חולק כי הטלת קנס למי שעובר באור אדום, הוא חלק מן ההליך הפלילי, הרי, הוצאת עורך דין - שהקדיש שנים רבות ללימודים ולהתמחות, וזה עיסוקו ועבודתו וממנו פרנסתו - מלשכת עורכי הדין, באופן מלא או השעיה לתקופה קצובה שלא תעלה על 10 שנים, היא סנקציה חמורה בהרבה; ולכן, בקל וחומר, יש לראותה כסנקציה עונשית. יא. האם ניתן לעשות שימוש בחוק סדר הדין הפלילי, ביחס להליכים משמעתיים? יא.1 כללי 76. לאור דברים אלה, עולה השאלה הבאה, מהו המקור המשפטי, ולאילו חיקוקים ניתן לפנות, מעבר לחוק הלשכה, כאשר ניצבות שאלות בפני היושבים על מידין בדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין. במילים אחרות, האם במקרה של לקונה או במקרה של רצון ללמוד היקש או השוואה, יש לפנות לדין האזרחי (כפי שנכתב על ידי אב בית הדין), או לקבוע דין מיוחד, כמו שרמזה אב בית הדין מכוח כלל 81 (ראה פיסקה 22 לעיל), או שמא דרך המלך היא לנסות למצוא השוואות והיקשים מחוק סדר הדין הפלילי, כפי שמבקש המערער בפניי. 77. בדיקה של הפסיקה, מעלה כי הן בבית המשפט העליון, והן בבית המשפט המחוזי בשבתם כערכאת ערעור על בתי הדין המשמעתיים של לשכת עורכי הדין, הפנייה הטבעית כמעט של כל שופט, כאשר הוא נתקל בנושא שאין לגביו הסדר ספציפי בחוק הלשכה או בכללי לשכת עורכי הדין (סדרי הדין בבתי הדין המשמעתיים), התשכ"ב - 1962 (להלן - "כללי סדרי הדין"), היא לנסות למצוא פתרון בחוק הקרוב ביותר, הוא חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982 (להלן - "החסד"פ"). 78. ראוי לציין כי במקרה אחד, מפנים כללי סדרי הדין הנ"ל אל הנוהגים במשפט הפלילי הישראלי, באופן ממוקד. כוונתי לכלל 35(א) לכללים האמורים, הקובע כי "סדר חקירת העדים והגשת ראיות אחרות, יהיה ככל האפשר כסדר הנהוג במשפט פלילי בבית משפט מחוזי". 79. ואכן, בית המשפט העליון מפנה לסעיפים ספציפיים בחסד"פ בהתייחסו לכלל 35(א) הנ"ל, כאשר השאלה הייתה האם נאשם בדין משמעתי צריך להעיד ראשון מטעם ההגנה כמו במשפט פלילי על פי החסד"פ (על"ע 18/85 עו"ד דוד מימון נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, מחוז ירושלים פ"ד מ(2) 517 (1986); פסק הדין ניתן על ידי השופט גבריאל בך, שלדבריו הסכימו השופט - כתוארו אז - אהרון ברק והשופט אברהם חלימה). יא.2 פסיקת בית המשפט העליון 80. בדיקה באתר "נבו" מגלה, כי בפסיקת בית המשפט העליון שפורסמה, מצויים 24 פסקי דין שבהם מוזכר חוק סדר הדין הפלילי, בערעורי לשכת עורכי הדין. אין כאן המקום להביאם, כולם, ואסתפק בהבאת חלק מהם, אשר מהם ניתן ללמוד כי הזיקה שבין הדין המשמעתי היא לחסד"פ ולא לחיקוקים אחרים או למישור המשפט האזרחי, כפי שניסתה אב בית הדין של בית הדין המשמעתי הארצי לומר. 81. בפסיקה האמורה יש השוואה, תוך הדגשת השוני, עם החסד"פ. ראה, למשל, על"ע 18/84 עדי כרמי נ' פרקליט המדינה, פ"ד מ"ד(1) 353 (1990) (להלן - "פרשת כרמי"), לעניין ההתיישנות (פסק הדין המרכזי ניתן על ידי המשנה לנשיא, השופט מנחם אלון, שלדבריו הסכימו השופטים אברהם חלימה ויעקב מלץ). וראה גם לעניין ההתיישנות את פסק הדין בעל"ע 6045/02 אברהם בינשטוק נ' ועד מחוז ת"א, לשכת עורכי הדין, פ"ד נח(2) 1 (2003) (המשנה לנשיא תיאודור אור, שלדבריו הסכימו השופטת אסתר חיות והשופט סלים ג'ובראן). 82. הפסיקה מציינת, כי אותו עיקרון נמצא בערכאות הפליליות והמשמעתיות, וזאת לעניין ההשוואה בין סעיף 238 לחסד"פ לכלל 78 לכללי סדרי הדין, ככל שמדובר בליקוי הניתן לתיקון, מבלי שנגרם עיוות דין לנאשם (על"ע 4605/90 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין מחוז הדרום נגד פלוני, פ"ד נו(2) 719 (1991); השופט - כתוארו אז - תיאודור אור, שלדבריו הסכימו הנשיא, השופט מאיר שמגר, והמשנה לנשיא, השופט מנחם אלון). 83. מצאתי בפסיקה, כי יש להתייחס לרוחן של הוראות החסד"פ, כאשר מגיע הנושא לדין המשמעתי (על"ע 4743/02 עו"ד שמחה ניר נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב-יפו (2005) (השופט יהונתן עדיאל, שלדבריו הסכימה השופטת אילה פרוקצ'יה, והשופטת - כתוארה אז - מרים נאור). בעניין הפסקת ייצוג על ידי סניגור, כאמור בסעיף 17 לחסד"פ (ראה גם: ד"נ 7085/99 עו"ד שמחה ניר נ' הועד המחוזי לשכת עורכי הדין תל אביב (2000) (הנשיא, השופט אהרן ברק). 84. בנושא אחר, מוזכר בפסיקה, השוני הטכני בין החסד"פ לבין חוק הלשכה, לעניין היקף הודעת הערעור (על"ע 4354/01 דוד ברוך, עו"ד נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב-יפו, פ"ד נו(1) 440 (2001) (הרשם, כתוארו אז, כיום שופט בית משפט זה, עודד שחם). 85. הפסיקה מציינת במפורש, כי הליכי בית הדין המשמעתי קרובים יותר לדין הפלילי מאשר לדין האזרחי. כך, למשל, בעל"ע 14/83, הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, תל-אביב נ' זאב קובלר, עו"ד פ"ד לח(2) 207 (1984) (להלן - "פרשת קובלר" : "צודק ונכון יהיה לקבוע את הדין בדיון המשמעתי בהשראת סדרי הדין בהליך הפלילי (כל עוד הראשונים לא נקבעו בנפרד). לפיכך, בערעור על פס"ד של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין לבית המשפט העליון, כי אין צורך בהגשת עיקרי טיעון או תיק מוצקים קודם לדיון בערעור" - שם, בעמ' 211 בפיסקה 10, מפי השופט דב לוין (שלדבריו הסכימו השופט, כתוארו אז, אהרן ברק, והשופטת ד"ר משה בייסקי), כאשר אחד המקורות לכך הוא ספרם של השופטים ד"ר שלגי וד"ר כהן, שהובא בפיסקה 73 לעיל. 86. לעיתים, בפסיקת בית המשפט העליון, ההשוואה בין הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין לבין החסד"פ, מוזכרת כדבר מובן מאליו, מבלי לפרט (ראה, למשל, על"ע 1734/00 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב יפו נ' יורם שפטל, עו"ד (2001) (השופטת, כתוארה אז, מרים נאור, שלדבריה הסכימו השופטת טובה שטרסברג-כהן והשופט יעקב טירקל), לעניין טענה מקדמית על פי סעיף 149(4) לחסד"פ; על"ע 10982/04 עו"ד רוני גורסקי נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב (2005) (השופט אדמונד לוי, שלדבריו הסכימו השופטת עדנה ארבל והשופט סלים ג'ובראן), לעניין ההשוואה בין כלל 39 לכללי סדרי הדין לבין סעיף 184 לחסד"פ, בסוגיית הרשעה בעבירה שעליה לא הוגש כתב אישום כאשר הדברים התגלו מן העובדות שהוכחו בבית משפט, ולנאשם ניתנה הזדמנות להתגונן. באותו נושא עצמו, ובהתבסס על הסעיפים הללו, כולל סעיף 216 לחסד"פ, ראה גם: על"ע 3572/06 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ' יהונתן בוטח, עו"ד (2007) (השופט סלים ג'ובראן, שלדבריו הסכימו השופטים אליקים רובינשטיין ועוזי פוגלמן); על"ע 9960/06 מרדכי חולדנקו נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב (2008) (השופט אליקים רובינשטיין, שלדבריו הסכימו השופטות אילה פרוקצ'יה ועדנה ארבל), לעניין ניסוח כתב האישום, התיאור העובדתי וסעיפי החיקוק, תוך השוואה בין כלל 6 לכללי סדרי הדין לבין הוראות החסד"פ). 87. כאשר עולה לדיון שאלת הרכב חסר או החלפת הרכבים, מנתח בית המשפט העליון את סעיף 18 לחוק לשכת עורכי הדין תוך השוואה והתייחסות לסעיף 233 לחסד"פ (על"ע 11/86 עו"ד אליעזר בן חיים נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב-יפו, פ"ד מא(4) 99, (1987) (השופטת שרה נתניהו, שלדבריה הסכימו הנשיא, השופט מאיר שמגר והשופט אליעזר גולדברג). 88. במקרה אחר, כאשר התעוררה שאלת הסמכות המקומית, בדין המשמעתי, ראה בכך בית המשפט פגם טכני, וראיה לכך הביא מסעיף 151 לחסד"פ, אשר אינו מאפשר העלאת טענה מקדמית של חוסר סמכות מקומית - להבדיל מסמכות עניינית - בשלב מאוחר, אלא ברשות בית המשפט (על"ע 1341/08 והועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ' שמחה ניר, (2010) (השופט אליקים רובינשטיין, שלדבריו הסכימו השופטים סלים ג'ובראן וד"ר יורם דנציגר). 89. רשם בית המשפט העליון (כיום שופט בית משפט זה, השופט יגאל מרזל), מזכיר את ההיקש בין סעיף 201 לחסד"פ לעניין איחור בהגשת הליך, כאשר מדובר בערעור לשכת עורכי הדין (על"ע 3461/06 שאול אברהם נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בת"א (2006). יא3. פסיקת בית המשפט המחוזי 90. על פי התיקון בחוק הלשכה, בשנת התשס"ח, סעיף 71 קובע, כי ערעור על פסק דין של בית הדין המשמעתי הארצי, אותו רשאים להגיש הנאשם או הקובל, מוגש לבית המשפט המחוזי בירושלים, במקום לבית המשפט העליון. כן רשאים לערער ועדת האתיקה הארצית והיועץ המשפטי לממשלה, אף אם לא היו קובלים. 91. מאז, הערעורים נשמעים בבית משפט זה, בפני שופטים שונים, ואף הם הזכירו, לא אחת, את הוראות החסד"פ בעניינים שונים. אסקור, בקצרה, כמה דוגמאות: 92. סגן הנשיא צבי סגל קבע, כי אין מקום לערעורי ביניים, לא לבית הדין המשמעתי הארצי ולא לבית משפט זה, גם בשאלת פסלות חבר בית הדין המשמעתי, וזאת תוך השוואה של הוראות שונות בחסד"פ (עמל"ע 6873-11-10 עו"ד אבי גולדבליט נ' לשכת עורכי הדין, הוועד המחוזי, חיפה (2011)). 93. בהקשר זה אומר, כי השופט סגל קבע, כי אין מקום להגשת ערעור לבית משפט זה, על הכרעת בית הדין הארצי, שהרשיע נאשם שזוכה בבית הדין המשמעתי המחוזי, שכן יש להמתין עד לגזר הדין שיינתן על ידי בית הדין המשמעתי המחוזי, ועליו יוגש ערעור לבית הדין המשמעתי הארצי, ורק אז פתוחה הדרך לערעור לבית המשפט המחוזי (עמל"ע 32471-08-10 עו"ד אמנון אברהמי נ' הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין בישראל (2010). בקשת רשות ערעור שהוגשה על ידי עו"ד אברהמי בעניין זה, נדחתה על ידי בית המשפט העליון (מפי השופט אליקים רובינשטיין), הקובע בצורה ברורה ונחרצת שפסק דין מורכב מהכרעת דין וגזר דין, תוך השוואה לסעיף 195 לחסד"פ (בר"ש 8600/10 אמנון אברהמי, עו"ד נ' הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין בישראל (2010), כאשר הוא מפנה לפסק דין קודם שלו באותו רוח - בר"ש 1958/09 ברי נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב). וראה על כל הנ"ל גם מש"כ בעמל"ע 9069-05-11 אמנון אברהמי, עו"ד ונוטריון נ' הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין בישראל (2012), בפיסקאות 109-115; עמל"ע 48055-10-12 לשכת עורכי הדין מחוז ירושלים נ' עו"ד יעקב פודים (2013). 94. בפרשה אחרת, עשה חברי, השופט משה יועד הכהן, שימוש בחסד"פ, ביחס למינוי סנגור (השוואה בין כלל 13 לכללי סדרי הדין, לבין סעיף 15 לחסד"פ וסעיף 18 לחוק הסנגוריה הציבורית), והתוצאה הנובעת מכך לעניין השאלה אם נגרם עיוות דין (השוואת סעיף 215 לחסד"פ לתקנה 13(2) לתקנות בתי המשפט (סדרי דין בערעור בבית המשפט העליון לפי חוק לשכת עורכי הדין), תשמ"ט-1988, החלה גם על ערעורי לשכת עורכי הדין בבית משפט זה (עמל"ע 25767-07-10 יחיא עבדאללה נ' לשכת עורכי הדין בישראל - מחוז הצפון (2011)). 95. סוגיה דיונית ידועה, דהיינו: סמכות להרשיע בעובדות שלא נטענו בכתב האישום אך התגלו מן הראיות, נדונה בערעור בענייני לשכת עורכי הדין בבית-משפט זה, תוך השוואה לסעיף 184 לחסד"פ, כפי שקבע השופט (כיום מבקר המדינה) יוסף שפירא, בעמל"ע 45952-12-11 עו"ד פרידה ישראלוביץ' נ' לשכת עורכי הדין - מחוז תל אביב (2012). 96. בקשה לזימון עדים במסגרת ערעור על פסק דין משמעתי ארצי, נדונה על ידי חברי, השופט משה יועד הכהן, אשר התבסס הן על התקנות הספציפיות שהוזכרו לעיל (פיסקה 94) והן על הוראות סעיף 211 לחסד"פ (עמל"ע 40918-04-12 מרי ימין, עו"ד נ' ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין - מחוז תל אביב (החלטה מיום ל תשרי תשע"ג (16.10.12)). 97. בעניין הגשת ערעור באיחור, נערכה השוואה לחוק סדר הדין הפללי (עמל"ע 24122-10-12 אברהם בצלאל בית הלוי, עו"ד נ' לשכת עורכי הדין - מחוז תל אביב (2013); עמל"ע 4393-09-12 שי חיימוב נ' לשכת עורכי הדין - מחוז תל אביב (2013)). 98. בסוגיה דיונית מובהקת, הכרוכה בפרוטוקול, תיקונו ושינויו, משווה חברי, השופט משה יועד הכהן, את הוראות כללי סדרי הדין ובהן כלל 23, עם סעיפים 137 ו-139 לחסד"פ (עמל"ע 40918-04-12 מרי ימין נ' לשכת עורכי הדין - מחוז תל אביב (פסק דין מיום ז אייר תשע"ג (17.4.13); להלן - "פרשת מרי ימין"). 99. להשלמת התמונה אציין, כי בפסיקת בית המשפט המחוזי, העוסקת בערעורי לשכת עורכי הדין, מצויה גם השוואה לא רק לסדרי הדין הפליליים אלא אף לדין המהותי, כולל בדיקת היסוד הנפשי בעבירה משמעתית, והשוואתה ליסוד הנפשי הנדרש לפי חוק העונשין (עמל"ע 55206-09-12 שי רוטנשטרייך נ' לשכת עורכי הדין - מחוז תל אביב (2013), פיסקאות 172-180; וראה גם את פסק הדין של בית המשפט העליון, מפי הנשיא, השופט מאיר שמגר, בעל"ע 757/94 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב-יפו נ' עו"ד דן קרמזין, המוזכר שם, בפיסקה 177). יא.4 סיכום 100. עינינו הרואות, כי הן החקיקה, הן פסיקת בית המשפט העליון והן פסיקת בית המשפט המחוזי, כולן מוליכות למסקנה אחת זהה, והיא, כי המקור להשוואה ולהשראה, ככל שמדובר בסדרי הדין בבתי הדין המשמעתיים של לשכת עורכי הדין, הוא חוק סדר הדין הפלילי ולא הוראה אזרחית. יב. כלל 81 לכללי סדרי הדין המשמעתיים 101. אב בית הדין ראתה בכלל 81, בסיס לקביעת מבחנים שונים (ראה פיסקה 22 לעיל). 102. אשוב ואצטט את כלל 81, לכללי סדרי הדין, שזה לשונו: "בכל עניין של סדר דין שאין עליו הוראה בחוק, בכללים אלה או בחיקוק אחר, ינהג בית הדין המשמעתי בדרך הנראית לו טובה ביותר לעשיית צדק". 103. התזה של אב בית הדין, כאילו המבחן של "עשיית הצדק" מחייב שיקולים השונים מחוק סדר הדין הפלילי, אינה מקובלת עליי. 104. עוד בשנות השבעים של המאה הקודמת, כאשר נזקק בית המשפט העליון לכלל 81 הנ"ל, הוא אמר כי כלל זה דומה לסעיף 3 לחסד"פ (שמקורו הוא סעיף 210 לחוק סדר הדין הפלילי, תשכ"ה-1965), הקובע, כי "בכל עניין של סדר דין שאין עליו הוראה בחיקוק, ינהג בית המשפט בדרך הנראית לו טובה ביותר לעשיית צדק". בית המשפט הוסיף, כי מאחר והנוסח של הסעיפים אינו באותה לשון, מטרת כלל 81 היא "לאפשר לבית המשפט למצוא פתרון כשמתעוררת בעיה דיונית שאין עליה הוראה מפורשת" (על"ע 2/72 ישראל וינברג, עו"ד נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד כז(2) 314 (1973) (להלן - "פרשת וינברג") (מפי השופט ד"ר ישראל קיסטר, שלדבריו הסכימו השופט צבי ברנזון והשופט - כתוארו אז - יצחק כהן), בעמ' 318, מול האות ו). הדיון שם היה ביחס למוסד ההתיישנות והאם ניתן לאמצו מן החסד"פ, ובית המשפט העליון דחה את טענת המערער שם. 105. אותה שאלה, בעניין ההתיישנות, עלתה בבית המשפט העליון בפרשת כרמי הנ"ל. גם שם נטענה הטענה, כי יש להתבסס על כלל 81 הנ"ל, והמערער טען כי "עשיית הצדק" המוזכרת בסיפא של כלל 81, מחייבת את התיישנות העבירה המשמעתית. אך בית המשפט העליון לא קיבל גישה זו, בעקבות הפסיקה הקודמת (פרשת וינברג הנ"ל ופרשת קובלר הנ"ל). 106. על כל פנים, בשני פסקי הדין של בית המשפט העליון, שבהם הוזכר כלל 81, הוא נאמר ביחס לפתרון של "עשיית צדק", במקרה שאין הוראה בכללי סדרי הדין, וההפנייה האמורה, דומה לחסד"פ. 107. אך לפני כחודש, בהקשר אחר, חברי, השופט משה יועד הכהן, כאשר נזקק לכלל 81 הנ"ל, ראה בו דווקא מקור לאימוץ החסד"פ. וכך כתב בפרשת מרי ימין הנ"ל, בפיסקה 37, כאשר נזקק ליישם את סעיף 39 לחסד"פ, העוסק במעמד הפרוטוקול אשר משמש ראיה לכאורה למהלך המשפט: "כאמור, על פי סעיף 139 לחסד"פ, אשר לטעמי נשאב אל תוך כללי סדרי הדין מכוח הוראת סעיף 81 לכללי סדרי הדין, הפרוטוקול מהווה 'ראיה לכאורה למהלך המשפט' ..." (ההדגשה הוספה על ידי). 108. דברים אלה מקובלים עליי, לחלוטין, ואני מאמצם. אין בליבי ספק, כי המחוקק הישראלי, השתמש באותו מינוח - הן בכללי סדרי הדין והן בחסד"פ - ובכך רצה להביע את אותו רעיון, כי כאשר יש סוגיה בסדרי דין, שלא זכתה לדיון מפורט, יש לפעול על פי כללי הצדק של המשפט הפלילי הדיוני. אם יש לכך מקור מפורש בחסד"פ - מה טוב; אם אין - יש לחתור לפתרון בדרך הנראית לו ביותר - לבתי הדין המשמעתיים, ובעקבותיהם לבתי המשפט היושבים עליהם בערעור - לעשיית צדק. 109. אם זו מטרת כלל 81, ואם הכלל נמצא במסגרת אותו חיקוק המסדיר הליכים פליליים, לא מצאתי כל טעם והצדקה בגישתה של אב בית הדין לקבוע מבחנים חדשים, במקום ללכת בדרך המלך ולפעול על פי סעיף 130(ח) לחסד"פ, סעיף שעבר את כור ההיתוך של פסיקת בתי המשפט השונים במשך שנים רבות, ואליו נפנה עתה בפרק הבא. יג. סעיף 130(ח) לחסד"פ 110. סעיף 130(ח), הנמצא בתוך סעיף 130 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, שכותרתו "שפיטת נאשם שלא התייצב בהמשך המשפט", קובע לאמור: "נגזר דינו של הנאשם בחטא או בעוון שלא בפניו, רשאי בית המשפט, על פי בקשת הנידון, לבטל את הדיון לרבות את הכרעת הדין וגזר הדין אם ניתנו בהעדרו, אם נוכח שהיתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו או אם ראה שהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין; בקשה לפי סעיף קטן זה תוגש תוך שלושים ימים מהיום שהומצא לנאשם פסק הדין אולם רשאי בית המשפט לדון בבקשה שהוגשה לאחר מועד זה אם הבקשה הוגשה בהסכמת התובע". 111. הפרשנות המקובלת לסעיף 130(ח) הנ"ל ניתנה על ידי המשנה לנשיא, השופט תיאודור אור, שלדבריו הסכימו הנשיא, השופט אהרן ברק והשופט - לימים המשנה לנשיא - אליהו מצא, ברע"פ 9142/01 סוראיה איטליא נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 793 (ׁׁ2003ׂ), בפיסקה 8, עמ' 803-804 (ההדגשה הוספה): "אמות המידה המנחות את בית-המשפט בבואו להחליט בבקשה לביטול פסק-דין קבועות בסעיף 130(ח) לחסד"פ. הסעיף קובע שני טעמים המצדיקים ביטול פסק-דין: קיום סיבה מוצדקת לאי-התייצבותו של המבקש במשפטו או גרימת עיוות דין למבקש כתוצאה מאי-ביטול פסק-הדין. התנאים אינם מצטברים. יוצא שאם עלול להיגרם למבקש עיוות דין עקב נעילת שעריו של בית-המשפט בפניו, בית-המשפט ייעתר לבקשתו לביטול פסק-דין גם אם אי-התייצבותו נבעה מרשלנות גרידא. אולם אם לא קיים חשש כאמור, נדרשת סיבה מוצדקת להיעדרות, ואם אין בידי המבקש סיבה כאמור ידחה בית-המשפט את בקשתו (השוו לשיקולים המנחים לעניין זה בסדר דין אזרחי: י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית), בעריכת שלמה לוין, 1995), בעמ' 738. ראו גם: רע"א 9572/01 דדון נ' וייסברג, פ"ד נו(6) 918; רע"א 7749/02 פלג נ' פדידה). נחזור ונזכיר בהקשר זה כי בשלב הדיון בבקשה הסתיים ההליך הפלילי, המבקש הורשע, ודינו נגזר. על-מנת לשכנע את בית-המשפט כי יש עילה טובה לביטול פסק-הדין ולהניע את גלגלי המערכת השיפוטית מחדש, האפשרות האחת היא שהמבקש יראה כי יש נימוק של ממש לאי-התייצבותו לדיון. שכחה של מועד הדיון לבדה, אפילו אם אירעה בתום-לב, אינה יכולה להצדיק אי-הופעה לדיון (ראו: ר"ע 418/85 רוקינשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(3) 279). דין דומה יחול לגבי טעות משרדית של עורך-הדין המייצג נאשם או לגבי טעות הנובעת מחוסר תשומת-לב של הנאשם עצמו. עם זאת, כאמור, גם בנסיבות אלה, אם מוכיח המבקש - וזו האפשרות השנייה - שאי-היעתרות לבקשתו עלולה לגרום עיוות דין, דין בקשתו להתקבל, לדוגמה אם לא התייצב נאשם למשפטו עקב שכחה גרידא, אולם מבקשתו עולה באופן חד-משמעי כי בתאריך שבו מיוחסת לו עבירת תנועה הוא לא שהה בתוך גבולות המדינה כלל. בנסיבות אלה החלטה שלא לבטל את פסק-הדין תגרום למבקש עיוות דין, שכן אין כל ספק כי דיון ענייני באישום היה מוביל למסקנה שיש לזכותו". 112. מאז נתינתו של פסק דין איטליא, לפני כ-10 שנים, הוא הוזכר בפסיקה לרוב (על פי אתר "נבו", נכון להיום, הוא הוזכר ב-1,235 פסקי דין והחלטות). 113. המבחנים הקבועים בו - ברורים. גם אם אי ההתייצבות נבעה מרשלנות גרידא (הקטע המודגש בפיסקה 111), כל עוד השתכנע בית המשפט כי עלול להיגרם למבקש עיוות דין אם שערי בית המשפט - והוא הדין לענייננו: שערי בית הדין המשמעתי - יינעלו בפניו, כי אז יש להיעתר לבקשתו לביטול פסק הדין. יד. מבחנים של המשפט האזרחי 114. אומנם הגעתי למסקנה, כי ההליכים המשמעתיים על פי חוק לשכת עורכי הדין, קרובים מאד למשפט הפלילי, ולכן המבחנים להתייחסות לבקשת נאשם לבטל הליכים משמעתיים עקב אי התייצבות, הינם אלה הקבועים בסעיף 130(ח) לחסד"פ (כפי שפורטו הדברים בפרק הקודם); אולם, למעלה מן הצורך, אתייחס גם לדברי אב בית הדין, לפיהם ניתן לעשות שימוש במבחנים, על פי המשפט האזרחי, על אף, שכאמור, אינני סבור שזה הדין. 115. אב בית הדין מתבססת על פרשת פדידה. עיינתי בפסק דין זה, ואין הוא דומה לפרשה שבפנינו. באותו מקרה, לאורך תקופה ארוכה לא הגישה המערערת כתבי הגנה. לא הגישה בקשה לביטול בזמן, וגם כאשר התאפשר לה להגיש כתב הגנה באיחור, לא הגישה אותו במועד, ובית המשפט בערכאה הדיונית נזקק לענייניה ארבע פעמים (ראה התיאור המלא והמפורט בפיסקה 2 לפסק הדין). בית המשפט העליון בפסק הדין המרכזי, שניתן על ידי השופט ד"ר יורם דנציגר, מפרט את המחדלים הדיוניים של המערערת ומדגיש, כי בנסיבות הללו יש להעדיף את עיקרון סופיות הדיון, גם אם אדם אשר "סבור כי בקשתו נדחתה עקב מחדל של בא כוחו, תרופתו הינה לתבוע ממנו פיצויים" (פיסקה 10 לפסק הדין); ברור שאין להשוות עניין זה למקרה שלפנינו. אלמנט נוסף שחשוב להזכיר, הוא זה: "במיוחד נוכח העובדה שהמערערת כלל לא טרחה לפרט את סיכויי הגנתה בפני בית המשפט המחוזי ונוכח התמשכות ההליכים בסכסוך שבין הצדדים" (סוף פיסקה 10 לפסק הדין). 116. עינינו הרואות, כי אין דימיון בין אותו תקדים לבין המקרה שלפנינו. באשר לנושא האחרון של סיכויי ההצלחה - אתייחס בפרק הבא. טו. מן הכלל אל הפרט 117. לאור מסקנתי הראשונה, כי ההליכים בבית הדין המשמעתי הינם פליליים, או קרובים לפליליים, ולאור החלתו של סעיף 130(ח) לחסד"פ, גם מכוח כלל 81 לכללי סדרי הדין וגם מכוח הדין הפלילי, ומאחר והמבחנים לתחולת סעיף 130(ח) לחסד"פ, מחייבים ביטול פסק דין כדי למנוע עיוות דין, נותר לנו לדון בפרק זה, בשאלה, האם אכן היענות לבקשת המערער, תועיל לו, ובכך לא ייגרם לו עיוות דין; או שמא, אין טעם להחזיר התיק לבית הדין המשמעתי המחוזי, שכן בכל מקרה, התוצאה תהיה זהה, דהיינו: הרשעת המערער. 118. אינני סבור, שיש מקום לערוך דיון מקיף בכל פרטי ההגנה שיש למערער, שכן מסקנתי היא, כי התיק יוחזר לבית הדין המשמעתי המחוזי, ולא ראוי להציבו במקום שבו כבר יש מעין הכרעה שיפוטית, לכאן או לכאן. הצדק מחייב, כי בית הדין המשמעתי ידון בנושא בלב פתוח ובנפש חפצה. 119. ברם, מאחר ואב בית הדין וכן חברי ההרכב האחרים, העריכו כי אין טעם להחזיר את התיק לבית הדין המשמעתי המחוזי, שכן אין סיכוי כלל למערער, כנאשם, ומאחר ועמדתי שונה, אציג את דבריי בתמצית. 120. בפני בית הדין המשמעתי המחוזי, עמדה עדות המתלונן ומוצגים שהגיש, כאשר עדות זו נשמעה בישיבה אחת, לאורך ארבעה עמודים (פרוטוקול מיום 20.12.10, בתיק בד"מ 39/10, עמ' 1-4). מטבע הדברים, בהיעדר הנאשם, לא הייתה חקירה נגדית. 121. בתצהיר שצורף לבקשה לביטול הכרעת הדין וגזר הדין, מיום 6.3.11, מסביר הנאשם כי יוכל להוכיח את טענתו על ידי הבאת שני אדריכלים, כלשונו: "מכובדים והגונים" (סעיף 9 לתצהיר), אשר נכחו בשיחות בינו לבין המתלונן, והם יוכלו לתמוך בגרסתו של הנאשם כנגד המתלונן, תוך הצגת חוות הדעת והמסמכים שהכינו, שאותם סירב המתלונן לקבל. לדבריו של הנאשם, המתלונן הסתכסך עם שני האדריכלים וביקש מהנאשם להגיש נגדם תביעות משפטיות (סעיף 10 לתצהיר). לעניינים אלה, חשיבות רבה, הן לאמינות והן להסבר הנאשם, מדוע לא הוגשה התביעה בזמן. 122. עד נוסף שיכול לשפוך אור על הנושא, הוא עו"ד תמים ג'בר, שותפו לשעבר של הנאשם, שלדברי הנאשם בתצהירו, היה אמון הן על הנאשם והן על המתלונן. בסעיף 11 לתצהיר, מתוארות הסכמות של המתלונן עם עו"ד ג'בר, כולל פנייה ללשכת עורכי הדין. גם כאן, התייצבותו של עו"ד ג'בר להעיד, יכולה להשפיע על תוצאות ההליך בבית הדין המשמעתי המחוזי. 123. למותר לציין, כי הליך משפטי חדש, משמעו זכות הנאשם לחקור את המתלונן חקירה נגדית ולעמתו עם גרסתו, וזכות הנאשם להעיד, כדי שבית הדין המשמעתי המחוזי יוכל לשקול איזו גירסה להעדיף. 124. נושא נוסף העולה מן התצהיר (סעיף 12), הוא כי הנאשם הפקיד בידי עו"ד ירון רבינוביץ את סכום שכר הטרחה של 50,300 ₪, שקיבל מאת המתלונן, והוא מסכים כי השאלה איזה חלק מסכום זה יגיע לו ואיזה חלק יוחזר למתלונן, תוכרע על ידי בורר מטעם לשכת עורכי הדין. 125. לכל אלה יש להוסיף, את האימרה הידועה, לפיה "אין חקר לתבונת סניגור מוכשר, ואין לנחש כיצד היה יכול לנצל את החומר הנמצא לפניו" (ע"פ 35/50 יעקב מלכה נ' היועץ המשפטי לממשלת ישראל, פ"ד ד 429, בעמ' 433, בין האותיות ה-ו, מפי השופט - כתוארו אז - יצחק אולשן, שלדבריו הסכימו השופטים - לימים, ממלאי מקום הנשיא - שניאור זלמן חשין וד"ר משה זילברג). אימרה זו, מצוטטת שוב ושוב, עד ימינו (על פי אתר "נבו" היא מוזכרת 56 פעמים רק בבית המשפט העליון; האזכור בכל הערכאות הוא 248 פעמים). טז. הערה לפני סיום 126. ראינו לעיל, כי הסטטוס של הנאשם-מערער, הוא של "פושט רגל" (פיסקה 9 לעיל). 127. מכוח זאת, חברותו של המערער בלשכה פוקעת, כאמור בסעיף 48(3) לחוק הלשכה. 128. הצדדים לא טענו בפניי, ולכן, אינני מחווה את דעתי, האם תקופת ההשעיה שנפסקה לחובת המערער על פי פסק הדין של בית הדין המשמעתי המחוזי, ואשר אושרה בבית הדין המשמעתי הארצי, מצטברת או חופפת לתקופת היותו פושט רגל. כמו כן, אינני מביע כל עמדה ביחס לתקוותו של עו"ד ירון רבינוביץ, כי תוך זמן קצר ישונה הסטטוס של מרשו והוא יפסיק להיות פושט רגל. 129. מכל מקום, כדי שלא לקיים דיונים בבית הדין המשמעתי, אשר יתכן כי הם מיותרים, יודיע עו"ד ירון רבינוביץ לבית הדין המשמעתי המחוזי, תוך 30 יום, האם בכוונתו לנצל את זכות ניהול המשפט מראשיתו, כפי שאסביר בחלק האופרטיבי של סוף פסק דיני, או שמא מעדיף הוא כי מאחר ומרשו פושט רגל ומתוך תקופת ההשעיה של 45 חודשים הוא כבר מושעה 27 חודשים (הצהרת עו"ד רבינוביץ בעמ' 1, שורה 26 לפרוטוקול שהתקיים לפניי ביום 21.4.2013), מעדיף הוא להשאיר את המצב הקיים ולא לנהל את התיק מתחילתו, שכן יתכן שבסיום ההליכים בבית הדין המשמעתי המחוזי, יורשע מרשו, ואז בית הדין המשמעתי לא יהיה מוגבל לעונש שנפסק והוא יהיה רשאי להטיל עליו אף עונש חמור יותר, הכל לפי שיקול דעתו. יז. התוצאה 130. ההליך המשמעתי קרוב להליך הפלילי, ושוכנעתי כי על פי המבחנים הקבועים בסעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי, יש לבטל את פסק הדין של בית הדין המשמעתי המחוזי, וכך אני מורה, כפוף לאמור להלן: א. תשלום הקנס שנפסק בבית הדין המשמעתי המחוזי, בסך 5,000 ₪ (אם סכום זה לא שולם עד היום), וכן תשלום של 10,000 ₪, הוצאות משפט בהליך בבית משפט זה, ובסך הכל 15,000 ₪ (ב"כ המערער, עו"ד ירון רבינוביץ, הצהיר בעמ' 2, שורה 19 לפרוטוקול שבפניי, כי הוא מסכים לכך שתנאי מוקדם לקיום הדיונים בבית הדין המשמעתי המחוזי הוא התשלום של הקנס שנפסק ושל ההוצאות שאני פוסק עתה). התשלומים הללו יבוצעו תוך 30 יום מהיום. ב. עו"ד רבינוביץ יודיע בכתב, בתוך 30 יום מהיום, לבית הדין המשמעתי המחוזי, כי הוא אכן מבקש לקיים את הדיונים בבית הדין המשמעתי המחוזי. לא נמסרה הודעה כאמור, יראו את פסק הדין של בית הדין המשמעתי המחוזי ובית הדין המשמעתי הארצי, כפסקי דין תקפים ומחייבים לכל דבר ועניין. ג. אם יודיע עו"ד רבינוביץ בכתב, בתוך 30 יום מהיום, כי הוא מבקש לקיים את הדיונים בבית הדין המשמעתי המחוזי, יתקיימו הדיונים בבית הדין, על פי המתכונת המקובלת, כאשר לצורך כל דבר ועניין, כתובתו של המערער תהיה משרדו של עו"ד ירון רבינוביץ, ולא תועלה כל טענה כאילו לא הייתה המצאה כדין לכתובת האמורה. לשכת עורכי הדין (משמעת)עורך דיןביטול פסק דיןעבירות משמעת