ביטול תנאים ברישיון עסק זמני

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול תנאים ברישיון עסק זמני:

עתירה מינהלית בה נתבקש בית המשפט להורות לעיריית רמת גן לבטל תנאים ברישיונות עסק זמניים שניתנו לסניפי העותרת, ליתן לסניפים רישיונות עסק קבועים ולהימנע מלהתנות מתן רישיונות בהתחייבות לשמור על חוק העזר רמת גן (פתיחת עסקים וסגירתם), התש"ל - 1970 (להלן: "חוק העזר").

רקע עובדתי:


העותרת הינה חברת פרטית בעירבון מוגבל, הבעלים של רשת חנויות נוחות (מרכולים) הידועים בשם AM:PM ולה סניפים רבים בפריסה ארצית בגוש דן ומחוצה לו (להלן: "העותרת" או "אי.אם.פי.אם"). חלק מסניפי העותרת פתוחים בכל ימות השבוע, 24 שעות ביממה. המשיבה 3 היא הרשות המקומית רמת גן (להלן: "העירייה"), המשיב 2, ראובן שמר, הוא מנהל האגף לתברואה בעירייה והמשיב 1, צבי בר, הוא ראש העירייה המכהן (להלן: "ראש העירייה").
בשנים האחרונות פתחה העותרת כשלושה סניפים בשטחה המוניציפאלי של רמת גן: שניים ברחוב ז'בוטינסקי (44 ו-86) והשלישי ברחוב הרא"ה 9. רחוב ז'בוטינסקי הוא רחוב מרכזי וסואן ברמת גן – כזה המקשר בין רמת גן לתל-אביב – והוא פתוח לכל עובר ושב בימי חול, בשבתות ובמועדי ישראל.
ביום 6.3.2007 כתבה העירייה לעותרת, כי הוחלט לאכוף מדיניות כללית וגורפת המחייבת עסקים לא לפתוח בשבת במטרה לשמור על ה"סטאטוס-קוו" הקיים בעיר:

"לאור ריבוי תלונות, הן מצד אזרחים והן מצד בעלי עסקים בעיר, אשר החלו גם הם לפתוח את עסקיהם בימי שבת, הוחלט בעיריית רמת גן להפעיל את מדיניותה לשמירה על סטאטוס קוו הקיים בעיר מימים ימימה, ולא לאפשר פתיחה גורפת של עסקים בימי מנוחה...על מנת לנהוג בשוויון כלפי כל בעלי העסקים בעיר, אנו נאלצים לדרוש מכם להקפיד ולסגור את העסק חצי שעה לפני כניסת השבת עד חצי שעה לאחר יציאת השבת".


הסניפים בז'בוטינסקי לא מילאו אחר ההנחיה האמורה. הם נותרו פתוחים 24 שעות ביממה ובכל ימות השבוע. בשל הפרת חוק העזר ספגו דו"חות רבים.
כנגד העותרת הוגש כתב אישום בגין ניהול הסניפים בז'בוטינסקי 86 והרא"ה ללא רישיון עסק. העותרת הודתה בעבירה ובגזר דין שניתן ביום 1.9.2008 הוטל עליה קנס כספי והוצא צו הפסקת עיסוק לשני הסניפים שייכנס לתוקפו בתוך שישה חודשים – ולאחר מכן הוארך המועד לסגירת העסקים.
ביום 1.9.2009 התקיימה בין נציגי העותרת לנציגי העירייה פגישה שנועדה לקדם מתן רישיון עסק לסניף בז'בוטינסקי 86. מסיכום הפגישה עולה כי למרות שהתקבלו כל האישורים של הגורמים הרלוונטיים על פי חוק רישוי עסקים – תשכ"ח 1968 (להלן: "חוק רישוי עסקים" או "החוק") הבהירו נציגי העירייה כי לא יוצא רישיון עסק (ההדגשות אינן במקור), "מאחר והעסק פתוח בימי מנוחה, בניגוד לחוק עזר עירוני...בדבר פתיחת וסגירת עסקים. מאחר ובמשרדנו התקבלו אישורי הגורמים נותני האישור על פי חוק רישוי עסקים תשכ"ח – 1968, הרישיון יוצא רק לאחר שנוודא שהעסק אינו פועל בשבת ונקבל התחייבות הנהלת הרשת על שמירת חוק העזר בדבר פתיחת וסגירת עסקים."
העותרת סירבה ועודה מסרבת שלא לפעול בשבת ונכון למועד העתירה לא נתקבל רישיון עסק לסניף בז'בוטינסקי 86.
באשר לסניף ברחוב הרא"ה, ראוי לציין כי פתיחתו עוררה תרעומת רבה בקרב הדיירים המתגוררים בסמוך אליו, אשר במכתב לעירייה מיום 22.10.2007 התלוננו על היותו מטרד בשל הפעילות המתבצעת בו בשעות מאוחרות:

"מאז פתיחתו של סופר חיינו הפכם לגיהנום...בשעות הלילה מתבצעת פעילות במקום כשרכבים עוצרים בפתח הסופר, משאירים מוסיקה ברכב, פטפוטים...עוד לפני פתיחתו של סופר זה הייתה תכתובת אליכם לגבי סירובנו למיקום סופר זה כאשר אז ידענו והתראנו מראש כי הדבר יהווה בעיה מבחינת רעש, לכלוך...אך לצערנו אתם נתתם את הסכמתכם לכך מבלי לחשוב על הדיירים שגרים בסמוך לסופר."


חרף תלונות הדיירים, ניתן לסניף רישיון זמני עד ליום 31.12.2009 וצו הפסקת העיסוק לא נכנס לתוקפו. בגב הרישיון נכתב כי "רישיון עסק זה מותנה בכך כי בעל הרישיון...חייב במילוי התנאים הבאים: לא תהיה כל פעילות עסקית שהיא בעסק בשעה שאסורה פתיחתו על פי חוק העזר...עסק זה חייב להתנהל בהתאם לכל תנאי מיוחד לפי סעיף 7א לחוק (ה.ש – חוק רישוי עסקים), ולכל חוקי העזר...
בהמשך, ניתן לסניף רישיון זמני נוסף, עד ליום 31.12.2010. על גבו נכתב (ההדגשות אינן במקור: "תנאים מיוחדים לרישיון העסק: תנאי סגירה בשבת – כפוף לחוק עזר עירוני, שעות פתיחה וסגירה של עסקים."
הסניף לא עמד בתנאים הנ"ל ובגין פעילותו בשבת ובשעות הלילה ננקטו כנגדו הליכים משפטיים על פי חוק העזר.
לסניף השלישי שפתחה העותרת, ברחוב ז'בוטינסקי 44, ניתן ביום 15.6.2010 רישיון זמני שתוקפו עד ליום 31.3.2011. בגוף הרישיון נכתב: "תנאים מיוחדים לרישיון העסק: כפוף לחוק עזר עירוני שעות פתיחת וסגירת עסקים," ובגב הרישיון הוסף: "רישיון עסק זה מותנה בכך כי בעל הרשיון...חייב במילוי התנאים הבאים: לא תהיה כל פעילות עסקית שהיא בעסק בשעה שאסורה על פי חוק העזר...עסק זה חייב להתנהל בהתאם לכל תנאי מיוחד לפי סעיף 7א לחוק ולכל חוקי העזר..."
לטענת העירייה, גם סניף זה פעל ועודנו פועל בחריגה מהשעות והימים המותרים בחוק העזר.
להשלמת התמונה יצוין, כי ביום 25.4.2010 שלח ב"כ העותרת מכתב לעירייה ובו דרישה ליתן רישיונות קבועים לסניפים ברחוב ז'בוטינסקי 44 ו-86 ללא התניות בדבר קיום חוק העזר וכן בקשה להוציא רישיון עסק חדש לסניף ברחוב הרא"ה. כחודשיים לאחר מכן נשלח מכתב דומה ישירות לראש העירייה. לא נתקבלה תשובה לאף אחד מהמכתבים ובהמשך הוגשה עתירה זו.


דיון:


העתירה שלפני מעלה מספר סוגיות הדורשות הכרעה:
האם יש מקום לפסול על הסף את העתירה מחמת היעדר ניקיון כפיים או שיהוי מטעמה של העותרת?
התניית רישיון לעסק בשמירה על השבת משיקולים דתיים וסמכותה של העירייה לייבא באופן גורף את כלל חוקי העזר כתנאים ברישיון.
האם בנסיבות העניין, הכללת תנאי ברישיון העסק לפיה על העסק לקיים באופן מלא את חוק העזר המסדיר את זמני הפעילות העסקית המותרת מגשימה את אחת ממטרות הרישוי ועומדת במבחן החוקיות?
לאילו סעדים זכאית העותרת, אם בכלל?


האם יש מקום לדחיית העתירה על הסף?


חלק נכבד מטענותיה של העירייה מוקדש ל"חוסר ניקיון כפיה" של העותרת, אשר הפרה פעמים רבות את חוק העזר האוסר פעילות ביום המנוחה ועברה על ההגבלות ברישיונות העסק הדורשות את קיומו. עוד מצביעה העירייה כי הסניף ברחוב ז'בוטינסקי 86 נפתח ללא רישיון עסק ונוהל כך במשך זמן רב.
העובדה כי העותרת איננה ממלאת אחר הוראות החוק העזר בעניין שעות עבודה ומנוחה אין בה כדי לפגוע במעמדה לעניין בקשתה לרישיון עסק שבקשר אליה אין היא חסרת ניקיון כפיים. אין גם להתעלם מכך כי טענתה המרכזית של העותרת נוגעת לחוקיות התנאים והמגבלות שהרשות מתנה בהם את רישיון העסק. לסברתה, אותם תנאים הנם בלתי סבירים, הואיל ונועדו לקדם מטרות דתיות הזרות לחוק רישוי עסקים. הסניף ברחוב ז'בוטינסקי 86 עמד בכל דרישות הרישוי ולמרות זאת סירבה העירייה לתת לו רישיון לאור רצונה למנוע פעילותו בשבת משיקולי דת.
בפסיקתו של בית המשפט העליון ניכרה עם השנים הגמשה ביחס לעיקרון ניקיון הכפיים, והורחבו החריגים לו. בפסק דינו של כב' הנשיא גרוניס בבג"צ 3483/05 די.בי.אס שרותי לווין (1998) בע"מ נ' שרת התקשורת (9.9.2007) (להלן: "פרשת די.בי.אס") נקבע כי חוסר ניקיון כפיים איננו חייב להכשיל את העתירה מקום בו מתגלית לבית המשפט עשייה שרירותית ובלתי חוקית של הרשות ומקום בו אינטרס הציבור מחייב כי העתירה תידון לגופה. עוד נקבע בפרשת די.בי.אס כי אינטרס ציבורי יתעורר כאשר בכוחה של העתירה להשליך על פעולתה של הרשות כלפי רבים (עמ' 17):

"כאן ענייננו במקרה בו קמה חובת ציות, החובה הופרה ונפל פגם של חוסר ניקיון כפיים בעתירה. למרות זאת, יבחן בית המשפט את העתירה לגופה לאור אינטרס הציבור כי העתירה תוכרע לגופה..."


החריג שנקבע בפסיקתו של כב' הנשיא התווסף לחריגים שנקבעו בבג"צ 80/10 זילכה נ' ראש עיריית חולון 654 (1980), לפיהם מקום בו הרשות מתנהלת עם האזרח בחוסר הגינות, חוסר תום לב או נוקטת כלפיו סחבת בלתי הגיונית יתכן ותישמע עתירתו על אף חוסר ניקיון כפיו.
דעתי היא שיש מקום לברר את העתירה, הן לאור האינטרס הציבורי והן בשל החשש כי התנהלותה של העירייה בעניינה של העותרת חטאה בחוסר תום לב.
ממסמכים שונים שצורפו עולה כי החלטות העירייה היו לכאורה חלק ממדיניות כללית למנוע פעילות עסקים בשבת משיקולים דתיים, שבינם לבין חוק רישוי עסקים אין דבר. כפי שצוין במכתבה של העירייה לעותרת ממרץ 2007: "הוחלט בעיריית רמת גן להפעיל את מדיניותה לשמירה על סטאטוס קוו הקיים בעיר מימים ימימה, ולא לאפשר פתיחה גורפת של עסקים בימי מנוחה."
העירייה אף מצהירה בכתב תגובתה כי איננה רואה פסול בשימוש בסמכות הנתונה לה כרשות רישוי כדי לשמור על ה"סטאטוס קוו" וטוענת כי קיימת לה סמכות כללית לדרוש קיומם של כל חוקי עזר כחלק מתנאי רישיון העסק. מנגד, טוענת העותרת כי קידומן של מטרות דתיות באמצעות חוק רישוי עסקים פסול מיסודו וכי אין לעירייה סמכות כללית לדרוש את קיומם של חוקי העזר במסגרת תנאי הרישיון.
כדי להכריע בפלוגתאות העולות מכתבי הטענות, יש להידרש למספר סוגיות כלליות: 1. השיקולים שיש לשקול כ"רשות רישוי" על פי חוק רישוי עסקים. 2. הלגיטימיות של עירוב שיקולים דתיים בהחלטות לפי חוק רישוי עסקים. 3. סמכותה של העירייה להתנות רישיונות עסק בשמירה על כל חוקי העזר החלים בה או בקיום חוק העזר לעניין שעות עבודה מנוחה.
שאלות אלו רלוונטיות לכל רשות מקומית, הואיל ועניינן בקביעת גבולות המותר והאסור במסגרת הפעלת הסמכות כרשות רישוי. מדובר אפוא בסוגיות עקרוניות, נורמטיביות בעיקרן, אשר אינן תוחמות את עצמן למקרה הספציפי ושהחשיבות בהכרעה בהן חורגת מעניינם הפרטי של הצדדים. מכאן האינטרס הציבורי בבירורן.
נוסף על האמור, ניתן היה להתגבר על טענת חוסר הניקיון כפיים לנוכח התנהלות רשות. רשות המסרבת להוציא רישיון עסק מקום בו הבקשה עומדת בדרישות החוק, מתוך שיקול זר, מתנהלת מול האזרח בחוסר תום לב (ראו: בג"צ 164/97 קונטרם בע"מ נ' משרד האוצר, פ"ד נב(1) 289 (1998)) . התנהלות כזו היא בניגוד לסטנדרטים שמחויב לעמוד בהם גוף המשמש כנאמן הציבור. דא עקא, כדי לברר אם אכן נהגה העירייה באופן האמור, יש לבחון את טענות העותרת לגופן.
מהסיבות המנויות לעיל, יש לדחות גם את טענת השיהוי. אף אם התקיים שיהוי מסוים אין המדובר בשיהוי ניכר, בעיקר בהתחשב בעובדה כי הצדדים ניהלו במשך השנים מגעים במטרה לחסוך את ההליך המשפטי שהתברר כי הם לא צולחים זמן קצר לפני הגשת העתירה. אשר על כן, מצאתי לדחות את טענות הסף, ולעבור לבחינת הסוגיות העולות מגוף העתירה.


התניית רישיון עסק בשמירה על השבת מכוח שיקולים דתיים:


סוגיה זו דומה לזו שעמדה במוקד המחלוקת בעת"מ 2500/07 ברמר נ' עיריית תל אביב (22.2.2012) (להלן: "פרשת ברמר")). העותרים בפרשת ברמר היו בעלי מכולות אשר נמנעו מלפתוח את עסקיהם בשבת. הם בקשו לכפות על עיריית תל-אביב לנקוט פעולות מכוח סמכותה על פי חוק רישוי עסקים כדי שמרכולים שכן פעלו בשבת, יאלצו גם הם לסגור את שעריהם ביום המנוחה. העירייה טענה כי דרישה להקפיד על חוק העזר האוסר פעילות בשבת איננה רלוונטית להחלטות בענייני רישוי עסקים וכי הרשות פועלת במסגרת הסמכויות הנתונות לה ע"פ חוק העזר הספציפי – ובהתאם לענישה המקובלת שם.
בעתירה זו חל מעין "היפוך" נסיבות: העירייה החליטה להתנות מתן רישיון עסק – בתנאים של קיום כל חוקי העזר של הרשות או לחילופין רק זה הנוגע לשמירת השבת, כדי לשמור "הסטאטוס-קוו" ו"השוויון עם בעלי עסקים אחרים". העותרת היא זו שגורסת כי הדבר נעשה בחוסר סמכות ומתוך שיקול זר.
העקרונות שהתוויתי בפרשת ברמר יפים גם לכאן. הכלל הבסיסי מחייב שכל הפעלת סמכות מכוח חוק רישוי עסקים תקדם את אחת או יותר ממטרות הרישוי: איכות נאותה של הסביבה ומניעת מפגעים ומטרדים, מניעת סכנות לשלום הציבור, בטיחות של הנמצאים במקום העסק או בסביבתו, מניעת סכנות של מחלות וקיום הדינים הנוגעים לתכנון ולבניה ולשירותי כבאות. המטרות הנ"ל מהוות רשימה סגורה ולא ניתן להוסיף עליהן "מטרות מכללא" (ראו: ע"פ 4270/03 מדינת ישראל נ' תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית ישראל בע"מ, נט(3) 673 (2004)). אם העירייה כרשות רישוי מפעילה את סמכותה כדי לקדם מטרה שונה, בהכרח יהיה מדובר במעשה מינהלי חסר סמכות. כך נקבע עוד בבג"צ 80/10 זילכה נ' ראש עיריית חולון 654, 659 (24.7.1980):

"הסמכות הנתונה לראש העיר – הוא רשות הרישוי לפי החוק – היא לשקול בכל מקרה לגופו, באיזו מידה הענקת רשיון לעסק בר רישוי מתישבת עם האמור בסעיף 1 לחוק."
ועל בסיס העיקרון הנ"ל קבעתי בפרשת ברמר (עמ' 9,7):
"ביחס לטענה העיקרית הנוספת שהועלתה בעתירה – לפיה אחת ממטרות החוק, כמו מטרת העל של המדינה היהודית היא שמירה על קדושת השבת...זו מטרה דתית במובהק, שפלחים שונים באוכלוסייה מחזיקים בהשקפות שונות בתכלית לגביה. בכל מקרה היא איננה מנויה בין מטרות חוק רישוי עסקים, שאיננו קשור כלל להסדרת ענייני דת ומדינה..נהיר הדבר, כי אין להשתמש בסנקציות הקבועות בחוק רישוי עסקים שלא למטרות אותן הוא בא להגשים. הסנקציות הקבועות בחוק נועדו אך ורק על מנת לקדם את תכליות החוק. רשות איננה רשאית לעשות שימוש באמצעים שנתן לה החוק, למטרות זרות לו...משקבענו כי שמירה על קדושת השבת, או מניעת תחרות ונזק כלכלי, אינן כלולות במסגרת אותן תכליות, כל שימוש בסמכויות הנתונות מכוח חוק רישוי עסקים, על מנת לקדם מטרות אלו יהיה בלתי חוקי."


ואוסיף כאן, כי הכללת כל חוקי העזר של העיר רמת גן כתנאים ברישיון העסק מבלי לברר מהי הרלוונטיות שלהם למטרות הרישוי היא מעשה פסול. וכך גם הכללת חוק העזר בדבר שעות עבודה ומנוחה כתנאי ברישיון מכוח עקרון שמירת השבת ולא בהסתמך על מטרות הרישוי הוא מעשה הזר לחוק ונוגד אותו. יבוא חוקי העזר למסגרת חוק רישוי עסקים על מנת לעשות שימוש בסנקציות הקבועות בחוק הנ"ל ולא באלה של חוק העזר איננה ראויה. ענייננו בעקיפה של הסנקציות הקבועות בחוק העזר באמצעות חוק רישוי עסקים.
הפסיקה בפרשת ברמר איננה בבחינת הלכה חדשה. היא נשענת על שני עקרונות יסוד - האיסור לשקול שיקולים זרים והכלל לפיו שיקולים דתיים יהיו זרים לחוק חילוני אלא אם נאמר אחרת. העקרונות הנ"ל עמדו בבסיסם של מספר פסיקות חשובות ורלוונטיות לענייננו.
כך, עוד בשנות החמישים פסל בית המשפט העליון החלטה של המפקח על המזונות להגביל גידולם של חזירים למקום מסוים, לאחר שהתרשם כי ביסוד ההחלטה עמדו שיקולים דתיים הקשורים לחיה הספציפית (ראו: בג"צ 98/54 אויגן לזרוביץ' נ' המפקח על המזונות, "פסקי-דין" כרך י, תשט"ז/תשי"ז-1956) . הואיל ובחוק המסמיך לא הותר למפקח להביא בחשבון שיקולים דתיים, נקבע כי החלטתו הושתתה על שיקולים זרים ולכן בטלה (עמ' 56,45,42):

"בכל פסקי הדין הנ"ל עובר כחוט השני תנאי מוקדם יסודי והוא, שהמעשה עצמו הוא בגדר הסמכות ושהוא נעשה בתום לבב למטרה שהועיד לו המחוקק...הנימוקים המגובשים היחידים, או לפחות העיקריים והמכריעים, לפעולתו האדמיניסטרטיבית והתחיקתית של המפקח על המזונות בעניין זה, היו נימוקים דתיים-לאומיים...יתכן והשגת מטרה זו היא דבר טוב ורצוי מבחינה מדינית ולאומית, ויתרונותיה מבחינה זו עולים על מגרעותיה מבחינה משקית-כלכלית...מאידך ודאי ישנם רבים הרואים במעשי השלטונות כפיה דתית מסוימת, לפחות בעקיפין. אם כה ואם כה הדבר, אין זה מתפקידנו לחוות דעת על כך, אבל אין זה גם מתפקידו של המשיב לפתור בעיות דתיות ולאומיות באמצעים אדמיניסטרטיביים שניתנו לו לתכליות ולמטרות אחרות לגמרי."


עיקרון דומה עמד ביסוד הפסיקה בבג"צ 465/89 רסקין נ' המועצה הדתית, פ"ד מד(2) 673 (1990). הנושא - החלטת הרבנות בירושלים להתנות מתן תעודת הכשר לבעלי מלונות בכך שימנעו קיומן של הופעות "לא צנועות". דא עקא, החוק הרלוונטי הסמיך את הרבנות לשקול רק סוגיות הנוגעות לכשרות המזון. כב' השופט (בדימוס) אור הבהיר כי גם אם מדובר בחוק הנועד לקדם מטרות דתיות מסוימות, אין לקדם באמצעותו מטרות דתיות אחרות (עמ' 682):

"עניין לנו בחוק חילוני, הדן ב"דיני כשרות" והסמכות שניתנה בו למתן הכשר לא באה להקנות לבעלי הסמכות אמצעי או מנוף להשלטת דיני ההלכה, אשר אינם שייכים לכשרות המזון. שימוש כזה בסמכות והכנסת שיקולים שאינם שיקולי כשרות המזון זרים הם לסמכות אשר הוקנתה על פי החוק למתן תעודת הכשר...התנאים שהציבו המשיבים חרגו מהשיקולים הרלוואנטיים לעניין וכללו שיקולים, שמן הראוי היה שלא ישמשו עילה למניעת מתן תעודת הכשר."


מכל האמור עולה כי אסור לה - לרשות - לערב שיקולים דתיים, או כל שיקול אחר שאיננו מקדם את תכליות החוק המסמיך – חוק רישוי עסקים. המסקנה היא כי כוונתה של עיריית רמת גן לקדם שמירה על ה"סטאטוס קוו" באמצעות שימוש בסמכות הנתונה לה כרשות רישוי, פסולה מיסודה.
במאמר מוסגר, אציין כי לתוצאה זהה ניתן היה להגיע גם דרך הפריזמה החוקתית. כלל יסוד הוא, כי סמכותה של הרשות לפגוע בזכויות חוקתיות, ובהן חופש העיסוק, חייבת לינוק מהוראות דין. יפים דברי כב' השופט (בדימוס) לנדוי בבג"צ 236/70 חממה נ' ראש העירייה, פ"ד כה(1) 113, 115 (1971):

"הכלל הוא שכל אדם זכאי לעסוק בעסק כרצונו, בגבולות שהחוק מציב לו, ועל רשות המסרבת לתת לו רשיון לניהול עסק, מקום שדרוש רשיון כזה, להצדיק את סירובה על יסוד הוראה המפורשת בדין או המשתמעת ממנו."


הואיל ומטרות דתיות אינן נמנות על מטרות הרישוי, הרי שנקיטת פעולה על פי חוק רישוי עסקים על מנת לקדמן נעשית בלא הסמכה שבדין (ראו: עת"מ 45606-10-10 איגוד האינטרנט הישראלי נ' מפקד מחוז תל-אביב (2.4.2012)).
כמדומני שהעירייה, לפחות בכתב תגובתה, מודעת הייתה לקשיים המתעוררים עת מתערבבים שיקולי דת בהחלטות רישוי. לכן נימקה כי התחשבות ברגשות הציבור הדתי מביאה בעקיפין לקידומן של מטרות כמו "איכות הסביבה", "איכות החיים" ו"בריאות הציבור", המנויות במסגרת סעיף 1 לחוק.
ניתן להתרשם כי הטענה נועדה להצדיק בדיעבד את החלטות הרשות ובכל מקרה איננה מבוססת. התחשבות ברגשותיו הדתיים של פלח מסוים באוכלוסייה איננה מקדמת את הגשמת מטרות חוק רישוי עסקים. כוונת המחוקק במסגרת חוק זה הייתה להבטיח שמירה נאותה על הסביבה כחלק מאיכות החיים במובנה הפשוט – קרי שמירה על ניקיון העסק וסביבתו, מניעת זיהום אוויר, שימור השטח וכד' (ראו: בבג"צ 230/73 ש.צ.מ בע"מ נ' ראש עיריית ירושלים, פ"מ כח(2) 113 (1974) (להלן: "בג"צ עיריית ירושלים"). התחשבות ברגשות דתיים איננה יכולה לעלות או להוריד בקשר לכך.
יתרה מכך, רמת גן היא עיר בעלת אוכלוסייה הטרוגנית, ויכול שפלח כזה או אחר בה דווקא יבקש כי עסק מסוגה של העותרת יהיה פתוח ביום הפנוי העומד לרשותו. אמנם יכול ומבחינתם של שומרי המצוות בעיר עדיף כי היא תתנהל על פי דיני ההלכה, אך יש להתחשב גם בפגיעה בנוחות החיים של הציבור החילוני כאמור.
בבג"צ עיריית ירושלים, נידונה סירובה של עיריית ירושלים ליתן רישיונות עסק לחנות לממכר אביזרי מין מהטעם שהדבר יפגע ברגשות הציבור הדתי. הנימוק האמור נפסל על ידי כב' השופט עציוני, שציין כך (עמ' 120-119):

"אשר לשאיפתה של העיריה לשמור על רגשות הרבדים השונים של האוכלוסיה, היתה לי כבר ההזדמנות ב-בג"צ 124/70, [7], להצביע על כך כי כאשר אנו מדברים על רגשות הציבור, אנו עולים על שדה מוקשים. המושג רגשות הציבור הוא בעל משמעות רחבה, והנושא עצמו הוא רגיש ביותר. לא קל לקבוע מה כן ומה לא יפגע ברגשות הציבור, והדבר תלוי בנסיבות המקרה, בהקשר הענינים שבהם מתעוררת השאלה...מכל מקום לא העיריה ולא כל רשות מקומית אחרת הם המוסד שלו נתן המחוקק את הסמכות לשמור על רגשות הציבור...ההקפדה על הטעם הטוב, וההתחשבות ברגשותיו של הזולת, הם מן הענינים המסוים לרוח התבונה והסובלנות ההדדית של חלקי האוכלוסיה השונים, ואין הם בתחום השיקולים המשפטיים, החייבים להדריך את מועצת העיריה בהחלטותיה, בבקשה לרשיון לפתיחת בית-עסק...היום - טוענים לפנינו - עלולות לבוא הפגנות ומחאות מצד החוגים הדתיים של האוכלוסיה; מחר יבואו ויטענו כי החוגים האנטי דתיים של האוכלוסיה יתפרעו ויפרו את הסדר אם העיריה תענה לדרישות הדתיים. זו היא חרב פיפיות מסוכנת עד למאד, העלולה להסגיר את המוסדות הציבוריים לידי הטרור של הרחוב."


במאמר מוסגר, ולנוכח ההלכה לפיה המבחן הינו "דעתו ורגישותו של רוב, או חלק ניכר מאותו הציבור, ולא דעותיהם הקוטביות של אנשים הנמנים על מיעוט קיצוני בהשקפותיו" (ראו: בג"צ 124/70 שמש נגד רשם החברות, פ"מ כה (1) 505, 516 (1971)), אינני פוסלת את האפשרות כי ייתכנו מקרים חריגים בהם התחשבות ברגשות הציבור הדתי תהיה הכרחית כדי לקדם את מטרות הרישוי - כדי לשמור על שלום הציבור או למנוע מטרדים. אך אלו יהיו מקרים ספציפיים מנומקים לגופם ולא על דרך ההכללה. בעתירה זו, מדובר על פתיחת מרכולים לממכר מזון באזורים שאוכלוסייתם הטרוגנית ושמן המפורסמות כי יש בהם תנועה בשבת, ואפילו סואנת. ממילא לא הוצגו תלונות של תושבים כי פעילות הסניפים ברחוב ז'בוטינסקי פוגעת ברגשותיהם או גורמת להם למטרד. כל שיש הן אמירות סתמיות אשר אינן מבוססות בראיות. בנסיבות אלו, מצאתי לדחות את הטענה כי התחשבות ברגשות הציבור הדתי הכרחית כדי להשיג את אחת ממטרות הרישוי.


האם לעירייה סמכות כללית להתנות רישיון עסק בקיום כל חוקי העזר ובהם גם החוק המסדיר את זמני הפעילות העסקית המותרת?:
המסגרת הנורמטיבית:


אחת מטענותיה העיקריות של העירייה היא שאין להתערב בהחלטותיה הואיל ולרשות המקומית סמכות כללית להתנות מתן רישיון עסק בקיום חוקי עזר, ובהם החוק המסדיר את זמני הפעילות העסקית המותרת.
על פי סעיף 7א לחוק, המגבלה היחידה באשר למהות ההתניה היא שתביא להגשמת מטרות הרישוי. וזה העיקר – הסמכות להכליל חוק עזר בתנאי הרישיון איננה סמכות כללית החלה בכל מקרה ומקרה. ייתכן, כי קיומו של חוק עזר מסוים יקדם את מטרות הרישוי וחוק עזר אחר לא. אין לפסול גם כי עמידה באותו חוק עזר פעם תקדם את מטרות הרישוי ופעם לא. על העירייה לבחון כל בקשת רישיון לגופה – ולאחר איסוף תשתית עובדתית ראויה והפעלת שיקול דעת - לקבוע האם עמידה בקיומו של חוק עזר כזה או אחר נדרשת כדי לקדם את מטרות הרישוי. ייבוא כל חוקי העזר לתנאים ברישיון העסק מצביע על היעדר שיקול דעת לגופו של עניין.
מובן כי הדברים אמורים גם באשר לחוק העזר העומד במוקד עתירה זו. העירייה אמנם מצביעה כי הסמכות לחוקק חוק האוסר פעילות ביום המנוחה נובעת מחקיקה ראשית נפרדת לחוק רישוי עסקים - סעיפים 249(20) ו-249(21) לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: "פקודת העיריות"), אך פקודת העיריות איננה הוראת חוק שתכליתה ומגמתה להגביל עיסוק. ברי כי פעולה הננקטת מכוח חוק רישוי עסקים איננה יכולה להתבסס על סמכות הנתונה לעירייה בדבר חקיקה אחר, שנועד להגשים תכליות שונות. על כן, אין להסתמך על פקודת העיריות כמקור עצמאי לקביעת תנאים ברישיון עסק. ודוק: למרות שפקודת העיריות מקנה לעירייה את הסמכות להתחשב גם בשיקולים דתיים בחקיקתו של חוק העזר האוסר פעילות ביום המנוחה, ההתייחסות היא לחוק העזר והקפדה על קיומו ככזה ולא – הכללתו בתנאי רישיון העסק. אפנה לדברים שנאמרו בבג"צ 278/73 הורה נ' ראש עיריית תל-אביב, פ"ד כח(1) 271, 275 (1973):

"על ראש העיריה לדון בכל בקשה לגופה ובכוחו לסרב לה כשיש לו צידוק חוקי או נימוק עניני לכך. ייתכן שהמדיניות הנקוטה בידו שלא להוציא רשיונות חדשים לרוכלים מושתתת על נימוקים הנעוצים בשיקולים הנזכרים בסעיף 1 לחוק רישוי עסקים (עניני תעבורה, מניעת מפגעים ומטרדים, דיני תכנון ובניה, מניעת סכנות לשלום הציבור ולבטיחותו וכו'), אשר מענינה של רשות הרישוי להבטיחם ולקיימם. אבל לאחר שענינים אלה הובטחו הלכה למעשה לגבי עסקו של העותר לפי דרישות משרדי הבריאות והמשטרה, לא נותר עוד מקום למשיב להתגדר בו..."


סיכומו של עניין, מידת הרלוונטיות של חוק עזר למטרות הרישוי משתנה מעניין לעניין. אין לעירייה סמכות כללית להתנות מתן רישיון בקיום חוקי עזר, כפי שאין לה סמכות להתנות מתן רישיון בקיום דרישות אחרות שאינן מקדמות את מטרות החוק המסמיך. חובה על העירייה להפעיל שיקול דעת בכל מקרה לגופו ולפעול בהתאם לתשתית העובדתית הרלוונטית. אין בדברים כדי לפגוע בהליכים משפטיים שינקטו כנגד העותרת בהתאם להוראות חוקי העזר אותם היא לכאורה מפרה.


מן הכלל אל הפרט:


בענייננו, על גבי רישיונות העסק שניתנו לסניפי העותרת ברחוב ז'בוטינסקי 44 והרא"ה נכתב כי (להלן: "התנאי"): "רישיון זה מותנה בכך כי בעל הרשיון או כל אדם הפועל בעסק מטעמו חייב במילוי התנאים הבאים...עסק זה חייב להתנהל בהתאם לכל תנאי מיוחד לפי סעיף 7א לחוק, ולכל חוקי העזר".
הסיפא מהווה תנאי גורף שאיננו עולה עם מטרות חוק רישוי עסקים. העותרת נדרשת לעמוד באופן מלא בכל חוקי העזר הקיימים לרמת גן כדי לקיים את תנאי הרישיון. לכל הפחות, היה מצופה מהעירייה להציג תשתית עובדתית המבססת את נחיצותה של הדרישה הכוללנית, בהתאם לחובה החלה על כל רשות מינהלית שהיא (ראו: בג"צ 987/94 יורונט קווי זהב (1992) בע"מ נ' שרת התקשורת (26.11.1994)) . דא עקא, בכתב התגובה לא נמצאה ולו התייחסות מינימאלית לרלוונטיות של כל אחד מחוקי העזר להגשמת תכליות החוק ביחס לבקשות הרישוי נשואות העתירה.
מהתמונה שנפרסה, אין אלא להסיק כי התנאי הוכנס על בסיס מדיניות גורפת ומבלי שהרשות הפעילה שיקול דעת ביחס לבקשות הרישוי הקונקרטיות שהופנו כלפיה ומבלי שנאספה קודם להחלטה תשתית עובדתית ראויה. מדובר אפוא בתנאי בלתי מידתי ובלתי סביר, אשר קדם לו הליך מינהלי פסול. תנאי כזה איננו יכול לעמוד במבחן החוקיות ויש לבטלו.


בנסיבות העניין, האם הדרישה לעמוד בחוק העזר המסדיר את זמני הפעילות העסקית המותרת מגשימה את אחת ממטרות הרישוי:


למרות שלעירייה אין סמכות כללית להתנות מתן רישיון בקיום חוק העזר האוסר פעילות בשבת, עדיין נותר לקבוע האם בנסיבות הספציפיות דרישתה מהעותרת לקיימו התקבלה על בסיס שיקולים לגיטימיים ומצויה במתחם הסבירות.
העירייה איננה מכחישה כי בין השיקולים היו כאלו בעלי גוון דתי. יחד עם זאת, נטען שלצידם, היו שיקולים אחרים, דומיננטיים יותר, אשר עולים בקנה אחד עם מטרות הרישוי, בהם: שמירה על "איכות הסביבה", "בריאות הציבור ושלומו" ומניעת מניעת "מפגעים ומטרדים".
את הטענה שקיום חוק העזר נחוץ על מנת לשמור על "איכות הסביבה" ו"בריאות הציבור ושלומו" מצאתי כסתמית שאיננה נתמכת בראיות. על דרך הכלל, אין בפעילותו הרצופה של מרכול המוכר מוצרי מזון, גם שהיא נעשית במשך 24 שעות ביממה ובשבת, כדי לפגוע באחת מאותן מטרות.
לא הוכח ולא נטען כי סניפיה של העותרת לוקים באי עמידה בסטנדרטים הכרוכים בניקיון, בתנאי תברואה וכד'. ככל הידוע הגורם המוסמך והמקצועי - משרד הבריאות - איננו מתנגד לפעילותם. אין לכחד, כי אם עסק לממכר מזון היה מסכן את בריאות הציבור, ניתן להניח שרשות סבירה לא הייתה נותנת לו לפעול כלל. הרי מה הועילו חכמינו, אם במשך 6 ימים בשבוע תיפגע בריאותו של הציבור ורק ביום אחד תיחסך ממנו "הסכנה"?
בדומה, גם הטענה באשר לפגיעה ב"איכות הסביבה" איננה מבוססת. העירייה נמנעה מלהציג ראיות לכך שפתיחת העסק בשבת דווקא במקומות הספציפיים הרלבנטיים לענייננו פוגעת באיכות הסביבה. הגורם המוסמך - המשרד לאיכות הסביבה – לא הביע כל טרוניה כנגד פעילותם. וברור גם, כי הפגיעה, אם הייתה מתרחשת, לא הייתה תוחמת עצמה דווקא לפעילות ביום שבת או שעות הלילה ולא ניתן היה למנוע אותה באמצעות איסור כאמור.
לטענה בדבר פגיעה ב"שלום הציבור" ניתנה כבר התייחסותי לעיל. כאמור, סניפי העותרת מצויים בעיר הטרוגנית ולבטח לא בעלת אופי דתי. אף אם מיעוט כזה או אחר נפגע אין הדבר מלמד כי שלום הציבור בסכנה. העירייה לא טענה כי נוצרה התקוממות ציבורית ואף לא הונחו בפני תלונות של תושבים כנגד פעילות הסניפים ברחוב ז'בוטינסקי.
נותרה אפוא הטענה כי הסניפים מהווים "מטרד". בעניין זה, אפריד בין הסניפים ברחוב ז'בוטינסקי לסניף ברא"ה. העירייה מודה כי רחוב ז'בוטינסקי הינו סואן ומתנהלת בו פעילות עסקית ערה בכל ימות השבוע – ובמהלך השבת לא חדלה התנועה בו. אך דווקא מסיבה זו, היא גורסת שפתיחת העסקים ביום שבת תהווה מטרד לתושבים ש"זכאים לכך שבימי המנוחה ישררו השקט והשלווה באיזור ושלא תתנהל בו פעילות עסקים אסורה."
את טענתה מבססת העירייה בצילומים, מהם עולה כי בסמוך לסניפים בז'בוטינסקי מצויים מגדלי מגורים. מעבר לכך, לא צורפו ראיות רלוונטיות, כמו למשל מכתבי התנגדות של התושבים לפעילות הסניפים או תצהיר בעניין תלונות שהוגשו בעל פה.
הלכה היא ש"כאשר מדובר בהגבלת חופש העיסוק, בית-המשפט יחמיר עם רשות, ויעמוד...כי החלטתה של הרשות מעוגנת בחומר העובדתי, שיצדיק את השימוש בשיקול-דעתה" (ראו: פרשת ש.צ.מ, 118-117)). בנסיבות בהן כל שהוצגו הן תמונות על סמיכות הסניפים בז'בוטינסקי לבנייני מגורים, מן הנמנע לקבוע כי קיימת תשתית עובדתית ראויה להיותם "מטרד". לא הוצגה בפני חקירה או ביקורת שנערכה על ידי העירייה שממנה ניתן ללמוד כי מסניפים אלו בוקעים רעשים בלתי סבירים או כי פעילותם הרציפה מהווה מטרד לתושבים בשל כל סיבה אחרת.
לא ניתן גם להתעלם מהתחושה הבלתי נוחה המתעוררת למקרא טענות הרשות, המצטיירות כחסרות תום לב. נראה שהן נועדו להסוות את "שיקוליה" האמיתיים של העירייה ולקשור באופן מלאכותי בין החלטותיה למטרות הרישוי המנויות בסעיף 1 לחוק. ואסביר: ממסמכים שצורפו עולה כי השיקול הדתי היה הדומיננטי והוא זה שעמד ביסוד ההחלטות. כך, במכתב מיום 6.3.2007 כתב לעותרת ראובן שמר, מנהל האגף לתברואה: "הוחלט בעיריית רמת גן להפעיל את מדיניותה לשמירה על סטאטוס קוו בעיר מימים ימימה, ולא לאפשר פתיחה גורפת של עסקים בימי מנוחה...אנו נאלצים לדרוש מכם להקפיד ולסגור את העסק חצי שעה לפני כניסת השבת עד חצי שעה לאחר כניסת השבת". על רישיון העסק מיום 9.12.2009 שניתן לסניף ברא"ה נכתב: "תנאים מיוחדים לרישיון העסק: תנאי סגירה בשבת". ובסיכום פגישה שנערכה ביום 14.9.2009 בין נציגי העותרת לעירייה בעניין הסניף בז'בוטינסקי 86 נכתב (ההדגשות אינן במקור): "הובהר למשתתפים שרישיון לעסק הנ"ל לא יוצא, מאחר והעסק פתוח בימי מנוחה, בניגוד לחוק עזר עירוני רמת-גן בדבר פתיחת וסגירת עסקים. מאחר ובמשרדנו התקבלו אישורי הגורמים נותני האישור על פי חוק רישוי עסקים, הרישיון יוצא רק לאחר שנוודא שהעסק אינו פועל בשבת".
למעשה, הטענות כי הסניפים ברחוב ז'בוטינסקי מהווים מטרד, פוגעים ב"איכות הסביבה", "בריאות הציבור" או "ב"שלום הציבור" עלו לראשונה בכתב התגובה. כבר נפסק מזה זמן כי נימוק שעלה לראשונה בכתב התשובה "נותן מקום לחשש מוצדק כי..נוצר רק לאחר מתן הצו-על-תנאי וכל כולו לא בא אלא כדי לשמש תריס ומגן מפני הצו" (ראו: (בג"צ 232/62 - אהוד חיים נגד עירית חיפה, "פסקי-דין", כרך יז תשכ"ג/תשג"ד 441 (1963). התנהלות כזו מצד עירייה, המשמשת כנאמן הציבור ואשר חלים עליה חובות ההגינות ותום לב, איננה ראויה. אם העירייה החזיקה בעמדה לפיה פעילות הסניפים בלילה וביום שבת מעוררת את הקשיים להם היא טוענת בתגובתה לעתירה, מצופה היה שתעלה זאת בשלב מוקדם יותר – ותשכנע באמיתות טענותיה.
סיכומו של עניין, מצאתי לדחות את כל טענות העירייה באשר לסניפים ברחוב בז'בוטינסקי, אשר צצו לראשונה בכתב התגובה ושאינן מבוססת בראיות שרשות סבירה יכולה לסמוך עליהן ממצא.
יחד עם זאת, התשתית הראייתית שונה במעט באשר לסניף ברא"ה. אמנם, אין בסיס לטענות שהועלו כנגדו באשר לפגיעה באיכות הסביבה, בריאות הציבור או שלום הציבור, אך אין להתעלם מכך שפעילותו הסבה מטרד לתושבים המתגוררים בסמוך אליו. במכתב מיום 22.10.2007 שכתבו דיירים ברחוב ואשר מוען למנכ"ל עיריית בת ים צוין:

"מאז פתיחתו של סופר זה, חיינו הפכו לגיהנום...בשעות הלילה מתבצעת פעילות במקום כשרכבים עוצרים בפתח הסופר, משאירים מוסיקה ברכב, פטפוטים ועוד. משעה 3 לפנות בוקר, מגיעות משאיות חלוקת המזון...דבר אשר עושה רעש איום...הורדת הסחורה נעשית בצורה לא שקטה...אנו מבקשים כי תדאגו לסגירת סופר זה בשעות הלילה ושמשאיות חלוקת המזון תגענה משעה 7 בבוקר...וכן לשמור על השקט בשעות הערב ככל שניתן."


ממכתבם של הדיירים עולה כאמור כי הדבר שהטריד את מנוחתם היה הרעש שבוקע מהסניף בשעות הערב המאוחרות. אין במכתב טענה לעניין הפעילות בשבת והתושבים לא ציינו כי הם מתנגדים לה. מכאן, שאמנם ישנה תשתית עובדתית ממנה ניתן ללמוד על הצורך להגביל באופן כזה או אחר את שעות הפעילות בסניף במסגרת הרישיון, אך הואיל ובית המשפט איננו בעל הסמכות הראשונית לקבל החלטה בעניין, אין מנוס מלהחזיר את הסוגיה של תנאי העסק ברחוב הרא"ה לפיתחה של הרשות על מנת שתקבע, לנוכח העקרונות שפירטתי לעיל ובהתאם לתלונות התושבים, האם יש מקום להגביל את שעות פעילותו של הסניף במסגרת תנאי הרישיון ובאיזה היקף.


סוף דבר - מסקנות והסעד המשפטי


לנוכח כל האמור לעיל, הגעתי למסקנות הבאות:
סירובה של עיריית רמת גן להוציא רישיון עסק לסניפים ברחוב ז'בוטינסקי פסול, הן מהטעם שהוא מבוסס על שיקול דתי הזר למטרות הרישוי, והן מהטעם כי אין תשתית ראייתית המלמדת שפעילות הסניפים פוגעת באחת מהמטרות שהעירייה הצביעה עליהם. לנוכח התשתית הראייתית שנפרסה בפני, הסניף ברחוב ז'בוטינסקי 44, לפחות נכון למועד הגשת העתירה, עומד בכל מטרות הרישוי. מכתב תגובתה של העירייה עולה כי הסניף ברחוב ז'בוטינסקי 86 איננו עומד בדרישות התכנון והבנייה, הואיל וכדי להפעילו דרוש אישור ל"שימוש חורג", אך מלבד מגבלה זו, שאין בידיי להכריע אם היא אכן מבוססת בדין, אין מניעה ליתן לו רישיון עסק.
אין בנמצא תשתית ראייתית המלמדת כי הפרתו של חוק העזר בעניין שעות עבודה ומנוחה פוגעת במטרות הרישוי והתרשמתי כי הדרישה נועדה כדי לקדם שמירה על ה"סטאטוס קוו" בענייני דת – מטרה הזרה לחוק רישוי עסקים.
מסיבות דומות, ה"תנאי המיוחד" שהוכנס לרישיון העסק הזמני שניתן לסניף ברחוב ז'בוטינסקי 44, לפיו הוא "כפוף לחוק עזר עירוני שעות פתיחת וסגירת עסקים" איננו חוקי.
התנאי הכוללני שהוכנס לרישיונות הזמניים שהוצאו לסניפים בז'בוטינסקי 44 וברא"ה לפיו הם חייבים להתנהל "בהתאם לכל חוקי העזר" הינו בלתי מידתי וחורג ממתחם הסבירות. הכנסת תנאי כאמור ברישיון עסק - פסולה מיסודה.
באשר לסניף ברחוב הרא"ה, ישנה תשתית ראייתית המלמדת כי פעילותו בשעות הלילה המאוחרות מהווה מטרד לתושבים המתגוררים בסמוך אליו.
על בסיס המסקנות דלעיל, אני קובעת כי דין העתירה להתקבל ומעניקה לעותרת את הסעדים הבאים:
אני מורה לעיריית רמת גן להוציא רישיון עסק קבוע לסניף הפועל ברחוב ז'בוטינסקי 44. באשר לסניף ברחוב ז'בוטינסקי 86, אני מורה לעירייה להוציא לו רישיון עסק, ככל שיתמלאו הדרישות הרלבנטיות בתחומי התכנון ובנייה.
הרישיונות שיוצאו לסניפים בז'בוטינסקי לא יותנו בהתחייבות העותרת להימנע מפעילות בשבת ואין גם לדרוש ממנה לשמור על כל חוקי העזר, או לשמור על חוק העזר העירוני המסדיר את זמני הפעילות העסקית המותרת. הפרה של חוקי עזר אלה איננה פטורה מענישה על פי חוקי העזר הספציפיים.
אני מורה לעיריית רמת גן לקבל החלטה חדשה בעניין הבקשה לרישיון העסק לסניף ברחוב הרא"ה 9, זאת על בסיס תלונות התושבים והעקרונות שפירטתי במסגרת פסק דיני.
לנוכח התוצאה אליה הגעתי, ולאור התנהלות העירייה, אני מחייבת את העירייה בהוצאות העתירה ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 50,000 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום פסק הדין ועד התשלום בפועל.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. עורך דין רישוי עסקים

  2. רישיון עסק לקיוסק

  3. רישיון עסק רוכלות

  4. רישיון עסק קייטרינג

  5. רישיון רוכלות ניידת

  6. שלילת רישיון עסק תכנון ובניה

  7. רשיון עסק למיון ביצים

  8. נטל ההוכחה של רישיון עסק

  9. בקשה לא לבטל רישיון עסק

  10. ביטול רישיון עסק לצמיתות

  11. הודעה על ביטול רישיון עסק

  12. רישיון עסק לחנות בנתב''ג

  13. ביטול תנאים ברישיון עסק זמני

  14. עסקת טיעון בעבירת רישוי עסקים

  15. ניהול סופרמרקט ללא רישיון עסק

  16. רישיון רוכלות בשוק מחנה יהודה

  17. עתירה בנושא אי מתן רישיון עסק

  18. ביטול החלטה על ביטול רישיון עסק

  19. פקיעת רישיון עסק לאחר זכיה במכרז

  20. רישיון עסק למרות אי עמידה בתנאים

  21. אי העברת רישיון עסק מהמוכר לקונה

  22. צו ביניים להארכת תוקף רישיון עסק

  23. רישיון עסק שירותי הסעדה (קייטרינג)

  24. פגיעה בחופש העיסוק בתנאי רישיון עסק

  25. ניהול בית ספר לנהיגה ללא רישיון עסק

  26. הפעלת חניון לרכב ציבורי ללא רישיון עסק

  27. אי קיום צו בית משפט וניהול עסק ללא רישיון

  28. עיסוק ללא רישיון בעסק הטעון רישוי בניגוד לסעיפים 4, ו- 14 לחוק רישוי עסקים

  29. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון