ביצוע צו הריסה על ידי משרד הפנים או ועדה מחוזית

האם האחריות לביצוע צו הריסה היא על היחידה הארצית לפיקוח על הבניה במשרד הפנים או בידי הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה ? קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביצוע צו הריסה על ידי משרד הפנים או ועדה מחוזית: בית משפט גזר בהליך פלילי את דינו של נאשם בעבירה של בניה ללא היתר לפי חוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן - חוק התכנון והבניה), וכלל במסגרת גזר הדין הוראה המסמיכה את הועדה המחוזית לתכנון ולבניה להרוס את המבנה בעצמה, אם הנאשם לא יבצע את ההריסה עליה נצטווה בגזר הדין במועד שנקבע בו. האם האחריות לביצוע ההריסה, וכפועל יוצא שיקול הדעת לקביעת מדיניות האכיפה של גזרי דין כאלה, מופקדים בידי היחידה הארצית לפיקוח על הבניה במשרד הפנים (כפי שגורסת המדינה) או בידי הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה (כפי שגורסות העותרות)? זוהי השאלה בה יעסוק פסק הדין. העתירה 1. השאלה האמורה מתעוררת בעקבות תשובת המדינה לעתירה שלפנינו, העוסקת במדיניותה של הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה ירושלים (משיבה 1) בנוגע לאכיפת צווי הריסה שיפוטיים שביצועם הוטל עליה בגזרי דין. העתירה הוגשה על ידי שתי עמותות: הראשונה (עותרת 1) עוסקת בביקורת על אופן הפעלת הסמכות השלטונית על ידי הרשויות הציבוריות, והשנייה (עותרת 2) עוסקת בפעילות רב-תחומית לשמירה על איכות הסביבה. מלכתחילה התבקש בעתירה סעד כוללני, המורה לוועדה המחוזית לבצע תוך פרק זמן מוגדר את כל צווי ההריסה שהוטלו עליה בגזרי דין, ובכלל זה כ-300 צווים המפורטים ברשימה שנמסרה לעותרות. בהחלטתי מיום 4.5.10 קבעתי כי לא ניתן לבקש סעד שכזה בלא צירופם כמשיבים לעתירה של הנאשמים בתיקים אשר בהם ניתנו הצווים, וכי יש להגביל את מספר צווי ההריסה הנדונים בעתירה כך שההליך לא יסורבל יתר על המידה ותישמר יכולת הפיקוח והבקרה של בית המשפט על קיום פסק דינו. בעקבות אותה החלטה תיקנו העותרות את העתירה, וחילקו אותה לסעד אופרטיבי ולסעד עקרוני. הסעד האופרטיבי מתבקש כלפי חמישה מבנים במזרח ירושלים. כל אחד מהמבנים הוקם על ידי אחד מהמשיבים 6-2, וניתן לגביו צו הריסה במסגרת הליכים פליליים שננקטו נגד משיבים אלו. העתירה מבקשת מבית המשפט להורות לוועדה המחוזית לבצע לאלתר את צווי ההריסה שהוצאו נגד אותם חמישה מבנים. העותרות מבהירות כי בחירתן דווקא במבנים אלה מתוך מאות המבנים במרחב התכנוני של מחוז ירושלים שהריסתם הוטלה על הוועדה המחוזית וטרם נהרסו, לא הייתה קלה, ונועדה למלא אחר הוראת בית המשפט בהחלטתו הנזכרת, כאשר הקריטריון שהנחה אותן בבחירת המבנים היה שיש בכל אחד מהם להדגים היבט משמעותי ומיוחד של גרימת נזק ציבורי וסביבתי ופגיעה חמורה בשלטון החוק. הסעד העקרוני בעתירה מתייחס לכל צווי ההריסה שביצועם הוטל על הוועדה המחוזית, ועניינו בהעדר מדיניות סדורה ומגובשת של הוועדה באשר לסדרי העדיפויות ולוחות הזמנים לביצוע צווים אלו. העותרות טוענות כי הוועדה המחוזית נמנעת באופן שיטתי ומכוון מביצוע צווי ההריסה שהוטלו עליה, ומבקשות שבית המשפט יורה לוועדה לקבוע סדרי עדיפויות, אמות מידה ולוחות זמנים סבירים לביצוע הצווים. 2. בעתירה המקורית צוינו כמשיבות פורמאליות הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים וועדת המשנה לתכנון ולבניה ירושלים. לאחר מכן, משתוקנה העתירה, נכללו הוועדה המקומית וועדת המשנה כמשיבות לעתירה המתוקנת. הוועדה המקומית וועדת המשנה ביקשו להורות על מחיקתן מהעתירה, מהטעם שבדיקה אותה ערכו העלתה שצווי ההריסה נגד בתיהם של משיבים 6-2 מסורים לסמכותה של הוועדה המחוזית בלבד. העותרות הודיעו כי בנסיבות אלה לא יתנגדו למחיקה, אף שלטעמן השאלות הנוגעות למדיניות האכיפה במרחב התכנון המקומי של ירושלים אמורות לעניין גם את הוועדה המקומית וועדת המשנה שלה. נוכח עמדת העותרות הוריתי ביום 25.10.10 על מחיקתן מהעתירה של הוועדה המקומית וועדת המשנה. התשובות לעתירה 3. משיבים 6-2 טוענים בתשובותיהם לעתירה כי אין כל הצדקה לאכוף דווקא עליהם את צווי ההריסה, בעוד מאות מבנים אחרים שגם נגדם ניתנו צווי הריסה שיפוטיים אינם נהרסים. עוד לטענתם העתירה נגועה בשיהוי, שהרי צווי ההריסה נגד בתיהם ניתנו לפני שנים לא מעטות. כמו כן, יש להמתין תחילה לקביעת הקריטריונים וסדרי העדיפויות לביצוע צווי ההריסה שהוטלו על הוועדה המחוזית, ורק לאחר שאלה ייקבעו יהיה ניתן לדרוש את הריסתו של מבנה קונקרטי, ככל שיימצא כי קיימת הצדקה לכך על פי המדיניות שתיקבע. משיבים 6-2 עומדים על מצוקתם של תושבי מזרח ירושלים, המקופחים בשל הזנחה מתמשכת מצד מוסדות התכנון, בראשן הוועדה המחוזית, הנמנעים מהכנת תכניות מתאר העונות על צרכי הפיתוח והתכנון ההולכים וגדלים של האוכלוסייה המקומית, בעוד תכניות שכאלה הוכנו ברבות השנים לרוב על ידי מוסדות התכנון במערב העיר. לדבריהם, המניע של העותרות בהגשת העתירה אינו הגנה על שלטון החוק ועל הסביבה אלא אידיאולוגיה פוליטית המכוונת נגד תושביה הערביים של ירושלים המזרחית. כל אחד ממשיבים 2-6 מציג באופן מפורט את מצבו הפיסי, התכנוני והמשפטי של ביתו, ומסביר מדוע לא נשקפת מהמבנה פגיעה ממשית בערכים המוגנים המצדיקה את הריסתו בשלב הנוכחי. כך, ביתו של משיב 2 נבנה על פי היתר בניה שניתן בשעתו אך תוקפו פקע עד שהחלה הבניה; הקרקע שעליו ניצב הבית מיועדת למגורים על פי תכנית המתאר התקפה; נפח הבניה תואם גם הוא את המצב התכנוני העדכני; ואילו משיב 2 החל כבר בהליך לקבלת היתר בניה. משיב 3 הגיש, לדבריו, תכנית מתאר נקודתית להכשרת הבניה, המצויה בעיצומו של טיפול מוסדות התכנון בה ותואמת את תכנית המתאר לירושלים המייעדת את האזור בו שוכן הבית למגורים. ביתו של משיב 4 מצוי מעבר לגדר ההפרדה ממזרח, במקום בו הרשויות הישראליות אינן מספקות לתושבים שירותים כלשהם ואינן אוכפות את דיני התכנון והבניה, ושטח הבית 82 מ"ר בלבד (ולא 832 מ"ר כפי שנטען בעתירה המתוקנת). משיב 5 קיבל מבית המשפט לעניינים מקומיים, שנתן את צו ההריסה, ארכה לביצועו, לאחר שעיריית ירושלים קיבלה על עצמה לקדם תכנית מתאר לשכונת ואדי יאסול בה מצוי הבית, בעקבות עתירה מינהלית וערר למועצה הארצית לתכנון ולבניה שהוגשו בנוגע לתכנית. בגזר הדין שניתן נגד משיב 6 הוסמכה הוועדה המקומית ולא הוועדה המחוזית לבצע את ההריסה; ההריסה בוצעה עוד בשנת 2001; הבינוי הקיים כיום במקום נעשה לאחר מכן ואינו כפוף לצו ההריסה שעליו נסמכות העותרות; ואילו צו הריסה שניתן לאחר מכן וביצועו הוטל על משיב 6 בלבד, עוכב על ידי בית המשפט לעניינים מקומיים נוכח תכנית מתאר להכשרת הבניה בשכונה בה שוכן הבית, אותה אישרה באופן עקרוני הוועדה המחוזית. משיבים 6-4 מוסיפים וטוענים כי הוועדה המחוזית כלל אינה מוסמכת לבצע את צווי ההריסה שנכללו בגזרי הדין שניתנו במשפטם, באשר הסמכת הוועדה המחוזית בגזרי הדין משוללת תוקף ונוגדת את סעיף 205(1) לחוק התכנון והבניה המאפשר לבית המשפט להורות כי ההריסה תבוצע "על ידי הנשפט או על ידי הועדה המקומית", ותו לא. 4. בתשובת המדינה לעתירה נטען כי המשיבה הנכונה לעתירה אינה הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה, כי אם היחידה הארצית לפיקוח על הבניה במשרד הפנים, הפועלת במחוז ירושלים של המשרד (כמו ביתר המחוזות) באמצעות יחידת פיקוח מחוזית (להלן - יחידת הפיקוח), וכפופה למנכ"ל משרד הפנים ולהנחיות היועץ המשפטי לממשלה המועברות אליה באמצעות המחלקה לאכיפת דיני מקרקעין בפרקליטות המדינה. לשיטת המדינה, יחידת הפיקוח אינה עוסקת רק באיתור עבירות בניה ובחקירתן לצורך נקיטת הליכים פליליים ומינהליים, אלא גם בהוצאה לפועל של ההחלטות השיפוטיות והמינהליות בתחום התכנון והבניה, וזאת כחלק מסמכות האכיפה הכללית והשיורית של המדינה. יחידת הפיקוח המחוזית עומדת בקשר קבוע עם יו"ר הוועדה המחוזית ועם מתכננת המחוז ומעדכנת אותן בפעילות האכיפה המבוצעת בתחום המחוז. אלא שבהיותה גוף נפרד ועצמאי, יחידת הפיקוח אינה כפופה להנחיות הוועדה המחוזית ומקיימת עמה אך קשר של תיאום. המדינה סבורה כי ההחלטה על ביצוע צו הריסה שהוטל על הוועדה המחוזית, כמו גם ביצוע ההריסה בפועל, מופקדים בידי יחידת הפיקוח ולא בידי הוועדה המחוזית, אם כי בידי הוועדה המחוזית להעביר ליחידת הפיקוח המלצות בעניינים אלו, אותן רשאית יחידת הפיקוח לקבל או לדחות. לגופה של העתירה טוענת המדינה כי אילוצי התקציב וכוח-האדם והמגבלות השוררות בשטח מחייבים אותה לקביעת סדרי עדיפויות באכיפת דיני התכנון והבניה, וצווי הריסה בכלל זה. סדרי העדיפויות הנם בבחינת כורח המציאות נוכח העדר משאבים מספיקים לאכיפה מלאה של כל החוקים, וקביעתם נעשית בהתאם למדיניות האכיפה הנגזרת מהנסיבות השוררות בכל זמן נתון. אמות המידה לעניין זה הן מידת החשיבות והדחיפות של ביצוע ההריסה, כנגזרת של היקף ומהות הבניה החורגת; סוג הצו (מינהלי או שיפוטי); נסיבות ביצוע העבירה; מידת פגיעתה בשלטון החוק; נסיבותיו האישיות של העבריין וצרכיו בקיום המבנה; המצב התכנוני התקף; מידת פגיעתה של הבניה בצרכים התכנוניים; מצב הבניה במישור הבטיחותי; הסיכוי להכשרת הבניה; ועוד כהנה וכהנה שיקולים המפורטים בפסיקת בתי המשפט שנזקקה לבקשות לדחיית מועד ביצוע צווי הריסה שיפוטיים. שיקולים אלה אינם מכתיבים דירוג ברור וקבוע של סדר ביצוע הצווים, שכן מספר המשתנים המשפיעים על הדירוג הנו רב, מורכב ונועד להגן על ערכים שונים. על אלה מתווספים קשיים אובייקטיביים קונקרטיים בביצוע צווי הריסה במזרח ירושלים, בשל הפרות הסדר וגילויי האלימות הנלווים לביצוע הצווים, הצורך הנגזר מכך בהקצאת כוחות משטרה בהיקף ניכר להתמודדות עם תופעות אלו, ואינטרסים מדיניים עליהם אמון הדרג המדיני. יחידת הפיקוח משתדלת לגרום לכך שבידי המשטרה יימצאו בכל עת כ-20 בקשות מטעמה לביצוע צווי הריסה באזור ירושלים, והמשטרה היא זו שמחליטה על המבנים שיהרסו בהתאם לתעדוף הביטחוני הנראה לה. ממילא, אין עילה להתערבות של בית המשפט במדיניות האכיפה הנוהגת, התערבות שאינה אפשרית אלא במקרה של התנערות מוחלטת מצד רשויות האכיפה מחובותיהן, דבר שרחוק מלהתקיים בענייננו. המדינה מדגימה את סדרי העדיפויות האמורים באמצעות המקרים הפרטניים של משיבים 6-2: המבנה הבלתי חוקי של משיב 2 הוקם בשטח המיועד בתכנית המתאר התקפה למגורים ולמבני ציבור, ובשנות ה-80 אף ניתן למשיב 2 היתר בניה להקמתו, אלא שתוקף ההיתר פג עד שהחלה הבניה. יחידת הפיקוח מעניקה עדיפות נמוכה לביצוע צווי הריסה שיפוטיים חלף הנאשם, מקום בו התכנית מאפשרת בניה על המקרקעין. הריסת הבניה הבלתי חוקית של משיב 3 התעכבה בשל מספר בקשות אותן הגיש להארכת המועד לביצוע ההריסה. משנדחו כל הבקשות, פנתה יחידת הפיקוח למשטרה בבקשת סיוע לביצוע צו ההריסה, אולם המשטרה מעניקה עדיפות גבוהה יותר לצווי הריסה מינהליים המוגבלים בזמן, ולפיכך טרם קבעה מועד לביצוע ההריסה. הריסת המבנה שהקים משיב 4 מצויה בדרגת עדיפות נמוכה משום שהמבנה מצוי מחוץ לגדר ההפרדה, דבר היוצר קשיים ביטחוניים וארגוניים בביצוע הצו. לגבי המבנה של משיב 5 תלוי ועומד בפני מוסדות התכנון הליך תכנוני, שאם יאושר יאפשר להכשיר את הבניה, ולפיכך ראתה יחידת הפיקוח להמתין לתוצאות ההליך. המבנה שהקים משיב 6 נהרס בחלקו על ידי יחידת הפיקוח, אך המשטרה עצרה את ההריסה בעיצומה והבית לא נהרס עד תום. החלקים שנהרסו נבנו שוב על ידי משיב 6, הוצא נגדם צו הריסה חדש, אך לאחר מכן ביצוע הצו נדחה על ידי בית המשפט לבקשת משיב 6 נוכח הליך תכנוני שנקטו תושבי השכונה בשיתוף עיריית ירושלים והמינהל הקהילתי, במסגרתו אושרה להפקדה תכנית המייעדת את השטח עליו מצוי הבית למגורים. 5. העותרות אינן מקבלות את גישת המדינה באשר לזהות האורגן המוסמך לבצע את צווי ההריסה השיפוטיים שהוטלו על הוועדה המחוזית. לטענת העותרות, מאחר שבתי המשפט הטילו את ביצוע הצווים על הוועדה המחוזית, הרי דווקא ועדה זאת - לא יחידת הפיקוח ולא כל גוף שלטוני אחר - היא זו המוסמכת לבצע את הצווים והיא זו המחויבת לקבוע את אמות המידה, סדרי העדיפויות והמועדים לביצוע הצווים. העותרות מבקשות שבית המשפט ידחה את ניסיונה של הוועדה המחוזית לבצע את שנתפס על ידן כהתנערות מחובתה לאכוף את החוק וכגלגול אחריותה הלאה לגופים אחרים. באופן מעשי בקשת העותרות היא שבית המשפט יורה למליאת הוועדה המחוזית להתכנס ולקבל החלטה המגדירה - על בסיס תשתית נתונים עובדתיים שיוצגו בפני הוועדה בנוגע להיקף ולאפיון צווי ההריסה שהוטלו עליה - את עקרונות מדיניות האכיפה שלה ואת סדרי העדיפויות ולוחות הזמנים הנוגעים לביצוע צווים אלה. דיון והכרעה 6. בהליך הנוכחי עומדת להכרעה גישתה העקרונית של המדינה, לפיה האחריות לביצוע צו הריסה שהוטל בגזר דין פלילי על הוועדה המחוזית, מופקדת בידי יחידת הפיקוח של משרד הפנים ולא בידי הוועדה המחוזית. גישה עקרונית זו מבוססת על קו הטיעון הבא: מערכת האכיפה הפלילית בישראל מושתתת על עקרונות יסוד של הפרדת רשויות ושמירה על ניתוק מוחלט בין הדרג הפוליטי לבין הדרג המקצועי, באופן המבטיח את עצמאות גופי האכיפה. הפרדה זו נשמרת לכל אורך האכיפה הפלילית בתחום התכנון והבניה, החל מהשלב הראשון, הוא שלב החקירה ואיסוף הראיות. פעולות החקירה מתבצעות מטעם המדינה באמצעות יחידת הפיקוח ולא באמצעות הוועדה המחוזית, שכן המגוון הנרחב של חברי הוועדה המחוזית וקשת האינטרסים המיוצגים על ידם עושה את הוועדה המחוזית לגוף ראוי להתוויית מדיניות תכנונית אך לא להתוויית מדיניות של אכיפה פלילית. המשכה של ההפרדה בשלב האכיפה הבא, בו מתקבלת ההחלטה בשאלת העמדתו לדין של החשוד בהתאם לממצאי החקירה. ההעמדה לדין בעבירות על חוק התכנון והבניה מתבצעת על ידי היועץ המשפטי לממשלה באמצעות המחלקה לאכיפת דיני מקרקעין בפרקליטות המדינה, המעסיקה לשם כך עורכי דין פרטיים כתובעים במיקור חוץ. סמכות ההעמדה לדין של היועץ המשפטי לממשלה אינה נובעת מחוק התכנון והבניה אלא מסמכות התביעה הכללית בשם המדינה המוקנית ליועץ המשפטי לממשלה בסעיפים 11 ו-12 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן - חוק סדר הדין הפלילי). יתרה מזו, גם כאשר ההעמדה לדין מתבצעת על ידי הוועדה המקומית לתכנון ולבניה וכתב האישום מוגש בשם הוועדה המקומית כאמור בסעיף 258 לחוק התכנון והבניה, מורה הסיפא של אותו סעיף כי ייצוג הוועדה המקומית ייעשה על ידי "מי שהיועץ המשפטי לממשלה הסמיכו לכך". השלב האחרון של האכיפה הנו ביצוע החלטות בית המשפט בהליך הפלילי. כאשר בית המשפט מורה בגזר הדין על הריסת הבניה הבלתי חוקית על פי סעיף 205(1) לחוק התכנון והבניה, בכוחו לקבוע כי ההריסה תתבצע על ידי הנאשם, על ידי הוועדה המקומית או על ידי הוועדה המחוזית. הטלת ההריסה על הוועדה המחוזית אפשרית רק אם באה לכך בקשה מטעם המדינה באמצעות נציג היועץ המשפטי לממשלה. במקרה כזה, כך נמשך קו הטיעון של המדינה, הבחירה בוועדה המחוזית אינה כישות עצמאית אלא כזרוע וכאורגן של המדינה, שכן "ההסמכה היא למעשה למדינה וזאת מכוח סמכויות האכיפה הכלליות שלה כריבון". זאת חרף השימוש של בית המשפט בגזר הדין במינוח של הסמכת "הוועדה המחוזית" ולא "המדינה". לטענת המדינה, "השימוש במונח 'ועדה מחוזית' כמאשימה הוא 'עגה'", הנעשית "רק מתוך הרגל" כשריד אנכרוניסטי ל"טרמינולוגיה שנהגה משך שנים ארוכות", ומטרתה היחידה היא לבדל את ההליכים הפליליים הננקטים על ידי המדינה בענייני תכנון ובניה מהליכים פליליים אחרים. הפקדת סמכות האכיפה בידי המדינה מאפשרת לה להחליט מיהו האורגן המינהלי שיבצע את המלאכה מטעמה; וכאמור החלטתה של המדינה הייתה להפקיד את ביצוע צווי ההריסה השיפוטיים, כמו את יתר הצווים הניתנים על ידי בית המשפט במסגרת סעיף 205 לחוק התכנון והבניה, בידי יחידת הפיקוח. המדינה סבורה כי פרשנות ההסמכה בדרך כזאת הכרחית להבטחת עצמאותה ומקצועיותה של מערכת האכיפה, ניתוקה מכל שיקול זר ופוליטי, ושמירה על אמון הציבור ברשויות האכיפה ובתחושת השוויון בפני החוק. 7. עמדת המדינה אינה יכולה להתקבל. חוק התכנון והבניה מכיל הוראות לרוב המעניקות לוועדה המקומית ולוועדה המחוזית סמכויות שאינן בתחום התכנון אלא בתחום האכיפה, ובכלל זה סמכויות אכיפה מובהקות במסגרת פרק י' לחוק שכותרתו "עבירות ועונשין". כך, לדוגמה, איתור עבירות וביצוע פעולות חקירה הנחוצות לשם הגשת כתב אישום יכול שייעשו על ידי "מי שהורשה לכך על ידי הועדה המקומית או על ידי הועדה המחוזית... להיכנס בכל עת סבירה לכל מקרקעין ולסקור, למדוד ולבדוק אותם ולעשות בהם כל פעולה הדרושה לביצוע חוק זה והתקנות לפיו" (סעיף 257 לחוק; ההדגשות בפסקה זו הוספו); במהלך החקירה "רשאים הועדה המקומית או היועץ המשפטי לממשלה או נציגו לדרוש בהודעה בכתב ממי שהוא אותה שעה בעל המקרקעין או המחזיק בהם, שימציאו להם את שמו ומענו של מבצע העבודה או של המשתמש במקרקעין כאמור" (סעיף 209); העמדת אדם לדין פלילי בעבירה לפי פרק י' לחוק אפשרית לא רק על ידי המדינה אלא גם על ידי הוועדה המקומית, המיוצגת לצורך זה על ידי תובע שהסמיך היועץ המשפטי לממשלה (סעיף 258, וראו עוד סעיף 223); הגשת כתב אישום בעבירה שההרשעה בה עשויה לגרור אחריה מתן צו הריסה או צו איסור שימוש, מאפשרת ל"יושב ראש הועדה המחוזית או יושב ראש הועדה המקומית להורות לרשם המקרקעין לרשום בפנקסי המקרקעין הערה בדבר כתב האישום" (סעיף 221(א)); סעיף 205(1) לחוק מסמיך את בית המשפט שהרשיע אדם בעבירה של בניה ללא היתר לפי סעיף 204, לצוות בגזר הדין על הריסת המבנה "על ידי הנשפט או על ידי הועדה המקומית, אם ביקשו על כך הועדה המקומית או היועץ המשפטי לממשלה או נציגו"; סעיף 205(4) לחוק קובע כי גזר דין הניתן בעקבות הרשעה בעבירה של בניה בסטייה מתכנית, יכול שיכלול הוראה המצווה "על הנשפט או על הועדה המקומית לפי בקשתה לבצע את הוראת התכנית אשר הופרה"; הטלת פעולות אלה על ועדת התכנון מקימה בידיה סמכות, על פי סעיף 211(א), "להיכנס למקום שהצו נוגע לו לשם ביצוע הפעולה, להרחיק ממנו כל אדם וחפץ ולנקוט את כל האמצעים, לרבות שימוש בכוח סביר, כדי להבטיח את קיום הצו"; סעיף 207א(ג) לחוק מורה כי הימנעות הוועדה המקומית מביצוע צו הריסה שהוטל עליה בגזר דין, גוררת אחריה חובה של "הועדה המקומית, הועדה המחוזית או היועץ המשפטי לממשלה או נציגו" לפנות אל בית המשפט בבקשה "שיצווה כי ביצוע הצו יוטל על הנשפט במקום על הועדה המקומית"; במסגרת צו הריסה ללא הרשעה הניתן לפי סעיף 212 לחוק "רשאי בית המשפט, על פי בקשת הועדה המקומית או היועץ המשפטי לממשלה או נציגו, להרשות את הועדה המקומית לבצעו" (סעיף 213); יו"ר הוועדה המקומית ויו"ר הוועדה המחוזית מוסמכים לתת צו מינהלי בדבר הפסקה מיידית למשך 30 יום של בניה המתבצעת בלא היתר או בסטייה ממנו (סעיף 224); צו הפסקה שכזה ניתן להארכה על ידי בית המשפט (סעיף 227) או לביטול על ידי יו"ר הוועדה המחוזית (סעיף 235); סעיף 231 לחוק מסמיך את "יושב ראש הועדה המחוזית או יושב ראש הועדה המקומית לצוות על מי שניתן לו צו ההפסקה המינהלי או על מי שהצו היה יכול להינתן לו, להרוס מה שנבנה אחרי מתן צו ההפסקה המינהלי ובניגוד לו"; סעיף 232 מוסיף כי אם מקבל הצו האמור נמנע מלבצע את ההריסה עליה נצטווה, "רשאי יושב ראש הועדה המחוזית או יושב ראש הועדה המקומית, על ידי עובדיו או שליחיו, להרוס כל אשר נבנה לאחר מסירת צו ההפסקה המינהלי, על חשבונו של מי שהוצא נגדו הצו"; יו"ר הוועדה המקומית או יו"ר הוועדה המחוזית רשאים לתת צו הריסה מינהלי לפי סעיף 238א לחוק נגד בניה בלתי חוקית חדשה במטרה למנוע את הפיכתה לעובדה מוגמרת, סמכות המהווה "אחד האמצעים החשובים לאכיפתם היעילה של דיני התכנון והבניה" (רע"פ 1288/04 נימר נ' יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים, פ"ד נח(4) 385, 388); ביצועו של צו הריסה מינהלי כאמור נעשה על ידי הוועדה המקומית או הוועדה המחוזית, כאילו מדובר בצו הריסה של בית משפט (סעיף 238א(יא)); כאשר בית המשפט מורה לפי סעיף 241 לחוק על הריסת מבנה בשל אי-קיום צו שיפוטי שהורה על הפסקת עבודות הבניה, הרי שביצוע ההריסה עשוי להיות מוטל על הוועדה המקומית, אם היא זו שביקשה את צו ההריסה, או על יו"ר הוועדה המחוזית, אם הבקשה לצו הריסה הוגשה על ידי היועץ המשפטי לממשלה או נציגו (סעיף 242); ובדומה לכך הפרת צו מניעת פעולות שיפוטי, שבית המשפט "רשאי גם להורות בו שכל מה שייבנה בניגוד להוראות הצו ייהרס מיד על ידי יושב ראש הועדה המקומית או, בעיריה, יושב ראש ועדת המשנה לתכנון ולבניה - אם הם הגישו את הבקשה למתן הצו, או על ידי יושב ראש הועדה המחוזית בכל מקרה אחר" (סעיף 247(א)). הנה כי כן, כבר בדוגמאות אלה מומחשים למעלה מ-15 הקשרים שונים בהם הוועדה המקומית והוועדה המחוזית, לעתים הן עצמן ולעיתים יושבי-הראש שלהן, נבחרו על ידי המחוקק כגורמים ראויים הנדרשים ליטול חלק פעיל ומרכזי במלאכת אכיפת דיני התכנון והבניה. מעורבות זאת של הוועדות באה לידי ביטוי לכל אורכם של שלבי האכיפה, החל מחקירת העבירות; דרך העמדת העבריינים לדין והפעלת סמכויות עזר הנלוות להעמדה לדין; משם לביצוע צווי הריסה והוראות אכיפה נוספות הכלולות בגזר הדין; וכלה בהריסת מבנים בלתי חוקיים בהליכים לבר-פליליים, בין כאשר בית המשפט מורה על ההריסה (בהליך שאינו פלילי) והוועדות לתכנון ולבניה או העומדים בראשן מיישמים את ההחלטה השיפוטית, ובין כאשר יו"ר הוועדה מקבל החלטה מינהלית בדבר הריסת המבנה והוועדה שהוא עומד בראשה מבצעת את ההריסה על פי אותה החלטה. 8. העיסוק האינטנסיבי של הוועדה המקומית ושל הוועדה המחוזית באכיפת דיני התכנון והבניה אינו צריך להפתיע. שתי הוועדות, כשמן כן הן, אינן רק ועדות "לתכנון" אלא גם ועדות "לבניה". הפקדת הוועדות על תחום הבניה טומנת בקרבה אחריות לשמירה על מילוי הוראות החוק לא רק במישור התכנוני (היינו במישור הרגולטיבי הצופה פני עתיד) אלא גם במישור המעשי של פיקוח וטיפול בבניה המתחוללת בשטח. אחריות זאת קיבלה ביטוי סטטוטורי מפורש בסעיף 27(א) לחוק התכנון והבניה, הקובע כי "מתפקידה של הועדה המקומית ושל כל רשות מקומית במרחב תכנון הכולל תחום של יותר מרשות מקומית אחת להבטיח את קיומן של הוראות חוק זה וכל תקנה על פיו". הבטחת קיומן של הוראות החוק, עליה מדבר הסעיף, הנה אך כינוי נרדף לאכיפת החוק. כפי שהבהיר השופט י' כהן: "המחוקק מסר לוועדה מקומית ולרשות מקומית, הפועלת כוועדה מקומית, את התפקיד לדאוג לביצועו של חוק התכנון ובכלל זה נקיטת צעדים לחקירת עבירות על החוק והבאת נאשמים לדין" (ע"פ 211/79 גזית ושחם חברה לבנין בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(1) 716, 719). בדומה לכך דבריו של השופט ברק: "על פי חוק התכנון והבניה, מתפקידה של ועדה מקומית 'להבטיח את קיומן של הוראות חוק זה וכל תקנה על פיו' (סעיף 27(א)), ואחת מדרכי הבטחת קיום החוק היא בהבאת נאשמים לדין בפני הערכאות" (ע"פ 928/80 גוב ארי בע"מ נ' ועדה מקומית לתכנון ולבניה נתניה, פ"ד לה(4) 764, 767). בכך ניתן ביטוי ל"הכרה המסורתית בסמכותן של ועדות מקומיות לתכנון ולבנייה לנהל הליכים פליליים כזרוע אכיפה מרכזית של מדיניות התכנון המקומית שעליה הן מופקדות" (רע"פ 252/04 שדות נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה לודים, פ"ד נח(5) 871, 876; ראו עוד עע"מ 2273/03 אי התכלת שותפות כללית נ' החברה להגנת הטבע, מיום 7.12.06, פסקה 109). בהתאם, מצאנו בפסיקה דיונים סביב "שיקול הדעת שביסוד החלטה להפעיל או שלא להפעיל סמכות של מוסד תכנון לנקוט צעדים אכיפתיים" לפי חוק התכנון והבניה (בג"ץ 8071/01 יעקובוביץ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נז(1) 121, 127). הלכה למעשה זוהי גם השקפתה של הממשלה, חרף ניסיון המדינה בהליך דנן ליצור חיץ בין הוועדה המקומית והוועדה המחוזית לבין גורמי האכיפה, כאמור בדברי ההסבר להצעת חוק ממשלתית משנת 2008: "סעיף 27 לחוק קובע כי אחד מתפקידיה של הוועדה המקומית הוא להבטיח את קיומן של ההוראות לפי חוק זה. כך לדוגמה, כדי לאכוף את החוק בצורה יעילה, צריכה הוועדה המקומית לנקוט במהירות הליכים להפסקת עבודות בניה בלתי חוקית ולהריסתן הן באמצעים מינהליים והן באמצעות בתי המשפט... לוועדות המקומיות תפקיד מרכזי בפיקוח ובאכיפת דיני התכנון והבניה" (הצעת חוק התכנון והבניה (תיקון מס' 87), תשס"ח-2008; הצעות חוק - הממשלה 406, עמ' 729-728). הדברים נשנו גם בדברי ההסבר להצעת חוק ממשלתית משנת 2010 לרפורמה בדיני התכנון והבניה: "אכיפת החוק הינה חלק בלתי נפרד מתפקידיה של הוועדה המקומית" (הצעת חוק התכנון והבניה, תש"ע-2010; הצעות חוק - הממשלה 499, עמ' 848; ראו גם סעיף 56(א) להצעת החוק המהווה חזרה על סעיף 27(א) לחוק הנוכחי, ושלגביו נאמר בדברי ההסבר להצעה, עמ' 799, כי תפקידה של הוועדה המקומית להבטיח את קיום החוק והתקנות הנו מעבר לסמכויות המוקנות לה לאשר תכניות ולעקוב אחר מימושן). עיקרון זה הובהר וחודד בדבריו של מנהל המחלקה לאכיפת דיני מקרקעין במשרד המשפטים בישיבת הוועדה לענייני ביקורת המדינה של הכנסת: "אנחנו גם מכבדים את החוק שהטיל את האכיפה על הוועדות המקומיות. יש לזה משמעות. זה אומר ששיקול הדעת של הוועדות המקומיות הוא שיקול דעת רחב, זה לא אכיפה מטעם המדינה. זה אכיפה של הוועדה המקומית" (ישיבה מיום 5.7.10, עמ' 13 לפרוטוקול). בישיבה נוספת של אותה ועדה אמר ממונה על אכיפת דיני מקרקעין בפרקליטות המדינה את הדברים הבאים: "מי שאחראי על אכיפת החוק, אכיפת דיני התכנון והבנייה בירושלים, זה הוועדה המקומית... הוועדה המקומית מבצעת פעולות אכיפה ברחבי העיר כולה, גם במזרח העיר, והם נוקטים בהליכים, גם הורסים עשרות מבנים במזרח ירושלים" (ישיבה מיום 12.10.10, עמ' 5-4 לפרוטוקול). 9. סמכות האכיפה של הוועדה המחוזית אינה שונה מבחינה זאת מסמכות האכיפה של הוועדה המקומית. אמנם הוועדה המחוזית היא "גוף תכנוני בעל אופי ממלכתי-מקצועי", בשונה מהוועדה המקומית שהרכבה הפוליטי (המונה את חברי מועצת הרשות המקומית הנבחרים) חושף אותה "למערכות אינטרסים ולחצים מקומיים" ושנקודת ההסתכלות שלה צרה יחסית ונעדרת התייחסות מקיפה של השלכות התכנון המקומי על אזורים נרחבים (בג"ץ 5145/00 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה חוף השרון נ' שר הפנים, פ"ד נז(2) 179, 223-219; בג"ץ 235/76 בניני קדמת לוד (1973) בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה בלוד, פ"ד לא(1) 579, 584; ע"א 2902/97 אחים עופר הנדסה ופיתוח בע"מ נ' גליקמן, פ"ד נג(1) 369, 381; ע"א 4079/05 הוועדה המקומית לתכנון ובניה שומרון נ' מעונה חברה לבנין בע"מ, מיום 11.11.10, פסקה 56). אלא שהיותה של הוועדה המחוזית בבחינת "גוף תכנון ממלכתי" (עע"ם 2528/02 ועדת ערר מחוזית - מחוז המרכז נ' פז חברת נפט בע"מ, מיום 18.6.08, פסקה 25; דברי ההסבר להצעת חוק התכנון והבניה, תשכ"ג-1962, הצעות חוק 532, עמ' 54) אינו יוצר ניתוק מוחלט בין הוועדה המחוזית לבין האינטרסים המקומיים והרשות המקומית האמונה עליהם. כפי שמורה סעיף 7 לחוק התכנון והבניה, הוועדה המחוזית מורכבת בעיקר מנציגים של משרדי ממשלה וגורמים ממשלתיים נוספים (11 חברים), אך גם מחמישה נציגים של הרשויות המקומיות בתחום המחוז, מנציג אחד של הגופים הציבוריים העוסקים בשמירת איכות הסביבה ומאדריכל או מהנדס שאינו עובד ציבור הבקי בענייני תכנון ובניה. הייצוג המשמעותי הניתן לרשות המקומית בוועדה המחוזית, אף שאינו מקנה לה רוב בוועדה, מלמד על כך שהוועדה המחוזית, המסווגת אמנם באופן עקרוני כגוף תכנון בשלטון המרכזי, אינה משתייכת באופן טהור לשלטון המרכזי אלא "היא בעיקרה גוף של השלטון המרכזי", ולפיכך מצווה עליה לשקול, לצד האינטרסים הממלכתיים הכלליים והרחבים, גם שיקולים מקומיים (בג"ץ 5848/99 פריצקי נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה ירושלים, פ"ד נד(3) 5, 17; ההדגשה הוספה). אכן, הרכבה של הוועדה המחוזית מושתת "על בסיס ייצוגי, כדי שההרכב ייתן ביטוי לכל הגורמים הרלוונטיים במוסדות השלטוניים שיש להם עניין מקצועי בנושאי התכנון והבנייה... בהרכב זה של הוועדה, שנקבע בפירוט מדוקדק בחוק, ניכר כי הוא נועד לקבוע איזון ראוי בין השיקולים הכלל-ארציים, שהם מעניינו של השלטון המרכזי, לבין השיקולים המקומיים, שהם מעניינו של השלטון המקומי... נציגי הרשויות המקומיות מייצגים את האינטרסים של הרשויות המוניציפליות במחוז ושל תושביהן" (שם, עמ' 35-34). כשם שנציגי משרדי הממשלה בוועדה המחוזית מבטיחים "ייצוג הולם למכלול השיקולים הכלל-ארציים והמחוזיים ולאינטרסים הלגיטימיים של הגורמים הכלל-ארציים והמחוזיים השונים", כך נציגי הרשויות המקומיות בוועדה מבטיחים "ייצוג הולם לשיקולים המקומיים ולאינטרסים הלגיטימיים של הרשויות המקומיות במחוז... בצד הגורם הממשלתי שיש לו ייצוג נרחב בוועדה, ניתן מעמד בעל משקל להיבט המקומי" (דנג"ץ 5361/00 פלק נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נט(5) 145, 163, 173). הרכבה המעורב של הוועדה המחוזית אינו מאפשר אפוא לזהותה עם משרד הפנים או עם כל גוף ממשלתי אחר, כאילו הייתה הוועדה בשר מבשרה של הממשלה או של המדינה. זיהוי שכזה אינו אפשרי גם מטעם אחר, הנעוץ במעמדה של הוועדה המחוזית כ"גוף סטטוטורי בעל סמכות עצמאית, שחבריו נדרשים בהפעלת שיקול דעת עצמאי" (בג"ץ 5848/99 הנ"ל, בעמ' 30; השוו בג"ץ 8425/04 אדם טבע ודין נ' הוועדה הארצית לתכנון ובניה של תשתיות לאומיות, מיום 8.7.08, פסקה 9). מעמד זה נובע מהיותה של הוועדה המחוזית גוף קולגיאלי (אורגן-רבים) המורכב מנציגים המייצגים אינטרסים שונים, כשלכך מצטרפת העובדה שחלק מסמכויות הוועדה הנן מעין-שיפוטיות. עצמאות שיקול הדעת של חברי הוועדה מתבטאת לא רק ביחסים השוררים בין כל חבר לבין הרשות שמינתה אותו ובהעדר יכולת של הרשות הממנה לכפות על החבר הצבעה בעניין קונקרטי בניגוד להשקפתו האישית (דנג"ץ 5361/00 הנ"ל, בעמ' 173). עצמאותה של הוועדה מתפשטת אף על מידת מחויבותה להנחיות היועץ המשפטי לממשלה ולהנחיות היועצים המשפטיים של משרדי הממשלה הפועלים כזרועו הארוכה של היועץ המשפטי לממשלה. הלכה היא כי רשות סטטוטורית תכנונית הפועלת כגוף קולגיאלי ושחלק מנציגיה אינם מייצגים את המגזר הממשלתי "היא גורם שאינו 'פנימי' למשרד הפנים, ואין היא כפופה להוראותיו ולתכתיביו", ובכלל זה להנחיות היועץ המשפטי של משרד הפנים (עע"מ 3286/02 ועדת ערר לעניין קרקע חקלאית ושטחים פתוחים נ' חברת דור אנרגיה (1988) בע"מ, פ"ד נח(1) 502, 514). אמנם בית המשפט העליון לא סגר בפני המדינה את הדלת להעלות במקרים עתידיים את השגותיה בנוגע להלכה זאת (דנ"מ 1992/04 ועדת הערר לעניין קרקע חקלאית ושטחים פתוחים נ' חברת דור אנרגיה (1988) בע"מ, מיום 22.9.04). אולם בפועל בית המשפט העליון נמנע עד כה מלשוב ולדון בהלכה, חרף הזדמנויות שעמדו בפניו לעשות כן (עע"מ 1446/06 הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה מרכז נ' השתתפויות בנכסים בישראל בע"מ, מיום 21.9.10, פסקה 8 לפסק דינה של השופטת נאור; עע"מ 9057/09 איגנר נ' השמורה בע"מ, מיום 20.10.10, פסק דינו של השופט פוגלמן). לפיכך המצב המשפטי נותר כפי שנפסק בעע"מ 3286/02 הנ"ל, היינו שגופים קולגיאליים דוגמת הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה אינם כפופים להנחיות היועץ המשפטי לממשלה. העדר הכפיפות להנחיות היועץ המשפטי לממשלה מהווה כשלעצמו הוכחה לכך שהוועדה המחוזית אינה נחשבת לאורגן של המדינה אלא לרשות מינהלית עצמאית הפועלת עבור המדינה בהתוויית ויישום מדיניות התכנון המחוזית (השוו ע"א 8888/00 נאמן הקרן לטיפול בחסויים אורי וירצבורגר נ' היועץ המשפטי לממשלה, מיום 15.11.07, פסקה 54 לפסק דינו של השופט עדיאל). הבחנה זו תקפה לא רק במשפט הציבורי אלא גם במשפט הפרטי: מאחר שהמדינה והוועדה המחוזית אינן היינו הך, לא ניתן להטיל על המדינה חבות בנזיקין בגין עוולה שביצעה הוועדה המחוזית. כלל זה הוצג ובואר בע"א 119/86 קני בתים בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה נתניה, פ"ד מו(5) 727, 740: "מעמדה הנפרד והעצמאי של הוועדה המחוזית, כפי שנקבע בחוק, מורה, שאין להטיל חבות על המדינה בשל מעשיה או בשל מחדליה של הוועדה המחוזית. אמנם, סימן ב' לפרק ב' לחוק, הדן בהרכבה של הוועדה המחוזית, מלמד על זיקה פרסונאלית בין משרדי הממשלה לבין הוועדה המחוזית. קירבה זו - הגיונה בצידה. מעמדה, תפקידיה וסמכויותיה של הוועדה המחוזית מחייבים שתהא בה נציגות של משרדי הממשלה, העוסקים בנושא התכנון והבנייה. נציגות כזו מאפשרת פעולה יעילה ומתואמת. אולם בדומה לשלילת חבותה של עיריית נתניה, אין להצדיק הטלת חבות על המדינה במצב כמו זה שבענייננו". לפיכך נדחתה באותה פרשה, בנימוק של העדר יריבות, תביעת נזיקין שהוגשה נגד המדינה (משרד הפנים) בגין מחדלים של הוועדה המחוזית בטיפול בבקשותיה של המערערת (חברה קבלנית) להיתר בניה. הדבר הנו אף בבחינת קל-וחומר: ומה ועדה מקומית לתכנון ולבניה שאינה מפעילה את סמכויותיה השלטוניות כאורגן של העירייה אלא פעולתה נעשית "בשמה שלה ובעבור עצמה" גם בהתקיים זהות אישית בין הרכב הוועדה המקומית לבין הרכב מועצת העירייה (ע"א 324/82 עיריית בני ברק נ' רוטברד, פ"ד מה(4) 102, 131), על אחת כמה וכמה ועדה מחוזית לתכנון ולבניה, שחבריה אינם באים רק מקרב המנגנון הממשלתי אלא מייצגים בחלקם את הרשויות המקומיות ורשויות אחרות שמחוץ למינהל המרכזי. בתורת שכזו אין הוועדה המחוזית פועלת כמחלקה ממשלתית וכזרוע ארוכה של המדינה אלא כגוף תכנוני, ממלכתי אמנם, אך עצמאי וחיצוני למשרד הפנים. לכל היותר, ניתן לראות בוועדה המחוזית גוף לווייני, כלומר גוף ציבורי שאינו בעל אישיות משפטית במשפט הפרטי המסתייע בעובדים ובשירותים של המשרד הממשלתי הנוגע בדבר, אך מחזיק באישיות משפטית במשפט הציבורי, אינו חלק מהממשלה ונהנה מעצמאות כלפיה (י' זמיר, הסמכות המינהלית (מהד' שנייה, תש"ע) עמ' 486 ו-491, המסווג את המועצה הארצית לתכנון ולבניה ואת הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה כגופים לווייניים). נזכיר בהקשר זה את עקרון היסוד של מבנה המינהל הציבורי בישראל, לפיו היותה של הממשלה הרשות המבצעת של המדינה (סעיף 1 לחוק יסוד: הממשלה) אינו גורע מכך ש"בפועל הרשות המבצעת של המדינה כוללת גופים ציבוריים נוספים, שיש להם קיום נפרד הן מבחינה משפטית והן מבחינה מעשית" (זמיר, בספרו הנ"ל, עמ' 357). גופים אלה כולם הנם אברים שונים של המינהל הציבורי, בהיותם ממלאים תפקידים ציבוריים על פי דין, אך לא חלק מאבריה של המדינה, למרות ש"המדינה היא הגוף העליון הסוכך כקורת גג על כל הגופים הציבוריים" (שם, עמ' 358-357). הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה נחשבת לגוף ציבורי כזה; לשון אחרת: ל"תאגיד" המוגדר בסעיף 3 לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981 כ"גוף משפטי, כשר לחיובים, לזכויות ולפעולות משפטיות". מבחינה זו, הוועדה המחוזית אינה שונה מהוועדה המקומית, אשר לגביה כבר קבע בית המשפט העליון: "דומה, כי אין מחלוקת שהוועדה המקומית הינה אישיות משפטית ('תאגיד') מתחום המשפט הציבורי. חוק התכנון והבניה מעניק לוועדה המקומית כוחות שלטוניים, וממילא הוא מכיר באישיותה המשפטית במסגרתם של כוחות אלה. כך, למשל, הוועדה המקומית קובעת תכנית מיתאר מקומית, מפקיעה מקרקעין ונותנת ושוללת היתרים. אכן, הוועדה המקומית דינה 'רשות מוסמכת' הפועלת בתחום המשפט הציבורי, ובמסגרת פעילותה זו - ועל פי הכוחות הניתנים לה במשפט הציבורי - היא מוכרת כאישיות משפטית במשפט הציבורי ('תאגיד' של המשפט הציבורי)" (ע"א 324/82 הנ"ל, בעמ' 127). הכוחות השלטוניים המוענקים בחוק התכנון והבניה לוועדה המחוזית, וההבחנה הקיימת בינה לבין המדינה, עושים גם את הוועדה המחוזית לגוף משפטי המשמש בפני עצמו נושא לזכויות וחובות מתחום המשפט הציבורי. 10. הוועדה המחוזית ממשיכה לשמור על מעמדה העצמאי האמור גם בשעה שהיא עוסקת באכיפת חוק התכנון והבניה, ולא רק בשעה שהיא ממלאת את סמכויותיה התכנוניות. כך, למשל, כאשר הוועדה המחוזית עושה שימוש בסמכותה שלפי סעיף 257 לחוק התכנון והבניה להרשות לנציגה להיכנס לכל מקרקעין על מנת לבצע בהם פעולות חקירה, ההרשאה חייבת לבוא מהוועדה המחוזית ולא ממשרד הפנים, שהרי הסעיף מדבר במפורש על מתן ההרשאה "על ידי הועדה המחוזית" - היא ולא שר הפנים או הממשלה או המדינה; בדיוק כשם שסמכות ההרשאה המקבילה המוענקת באותו סעיף לוועדה המקומית הנה שלה ולא של העירייה. בדומה לכך הוראה של "יושב ראש הועדה המחוזית או יושב ראש הועדה המקומית" לרשום הערת אזהרה בפנקסי המקרקעין בדבר הגשת כתב אישום (סעיף 221(א) לחוק); מתן צו הריסה על ידי "יושב ראש הועדה המחוזית או יושב ראש הועדה המקומית" בשל הפרת צו הפסקה מינהלי (סעיף 231); מתן צו הריסה מינהלי נגד בניה בלתי מוגמרת על ידי "יושב ראש הועדה המקומית" או "יושב ראש ועדה מחוזית" (סעיף 238א); ביצוע צו הריסה שיפוטי בעקבות הפרת צו הפסקה שיפוטי (סעיף 242) או בעקבות הפרת צו מניעת פעולות (סעיף 247) על ידי "הועדה המקומית... יושב ראש הועדה המחוזית... יושב ראש הועדה המקומית או, בעיריה, יושב ראש ועדת המשנה לתכנון ולבניה"; וכל כיוצא באלו פעולות אכיפה שלגביהם החוק נוקב באופן מפורש בוועדה המקומית, בוועדה המחוזית, ביושבי-ראש הוועדות או במי מטעמם כגורם הביצוע המוסמך. המחוקק ידע היטב להקנות במקומות שונים בחוק, לרבות בפרק י', סמכויות אכיפה מקבילות ליועץ המשפטי לממשלה לצד הוועדה המקומית והוועדה המחוזית (למשל, סעיפים 205(1), 207א(ג), 209, 213, 241, 242 ו-246). יש בכך ללמד, ראשית, שסמכות שתי הוועדות מכוח הסעיפים האמורים הנה עצמאית ונפרדת מסמכות היועץ המשפטי לממשלה, שהרי חזקה על המחוקק שאינו משחית מילותיו לריק ושלא היה טורח לכפול ולמנות באותו סעיף הן את ועדות התכנון והן את היועץ המשפטי לממשלה אם בלאו הכי הסמכות מוקנית לעולם ליועץ המשפטי לממשלה וכל יתר הרשויות פועלות בשמו ומטעמו. שנית, שאותן סמכויות אכיפה שהוקנו בחוק לוועדה המחוזית ולוועדה המקומית בלבד ולא ליועץ המשפטי לממשלה (התאמה והריסה לפי סעיפים 205, 211, 213, 231, 232, 238א, 242 ו-247; רישום הערת אזהרה לפי סעיף 221; מתן צו הפסקה מינהלי לפי סעיף 224; הרשאת כניסה למקרקעין לפי סעיף 257) הנן אכן סמכויות בלעדיות של ועדות התכנון (או של יושבי-הראש שלהן, בהתאם ללשון החוק), ואין היועץ המשפטי לממשלה רשאי לזקוף סמכויות אלה למדינה ולראות את הוועדה המקומית או את הוועדה המחוזית כעושות דברו בהוצאת סמכויות אלה אל הפועל. אם נחפוץ לתת סימנים בסמכויות מהסוג האחרון, היינו בסמכויות האכיפה הייחודיות של הוועדה המקומית והוועדה המחוזית שאינן מסורות במקביל למדינה, ניווכח כי המדינה (באמצעות היועץ המשפטי לממשלה) לא הוסמכה לתת הוראות אכיפה או לבצע פעולות אכיפה פיסיות אלא אך לפנות לבית המשפט ולהניעו לתת צווים נגד בניה בלתי חוקית שביצועם מוטל על ועדות התכנון. לא כן הוועדה המקומית והוועדה המחוזית, המוסמכות אף בלא פנייה לבית המשפט לתת בעצמן (או באמצעות יושבי-הראש שלהן) צווי אכיפה מינהליים מסוגים שונים, ובכלל זה צווי הריסה, ואף לבצע את הצווים הניתנים על ידן ועל ידי בית המשפט. לא בכדי נקבע בסעיף 211(א) לחוק: "ציווה בית המשפט על מוסד תכנון לבצע פעולה פלונית, רשאים מוסד התכנון או שליחיו להיכנס למקום שהצו נוגע לו לשם ביצוע הפעולה, להרחיק ממנו כל אדם וחפץ ולנקוט את כל האמצעים, לרבות שימוש בכוח סביר, כדי להבטיח את קיום הצו" (ההדגשות הוספו). ההוצאה לפועל בתחום התכנון והבניה אינה מוטלת על המדינה אלא "על מוסד תכנון"; ואם נדקדק יותר: על "מוסדות התכנון העוסקים בפועל באכיפת החוק, דהיינו הוועדה המקומית והוועדה המחוזית" (הצעת חוק התכנון והבניה (תיקון מס' 87), תשס"ח-2008; הצעות חוק - הממשלה 406, עמ' 734). הרפורמה המוצעת בחוק התכנון והבניה מבקשת לשנות מצב זה. הצעת חוק התכנון והבניה, תש"ע-2010 (הצעות חוק - הממשלה 499) מציגה לראשונה דגם שונה שבו ביצוע צווי אכיפה המוטלים במסגרת גזר הדין, ובתוכם צווי הריסה שיפוטיים, יכול להיות מוטל גם "על הוועדה המקומית שבמרחב התכנון שלה בוצעה העבירה או על המדינה" (סעיף 542 לחוק המוצע, ההדגשה הוספה; וראו עוד שם, סעיפים 546-544). כמו כן מוצע להוסיף את המדינה כאחד הגופים המוסמכים לבצע צו הריסה מינהלי (סעיף 506) ולהרוס בניה שבוצעה בניגוד לצו מניעת פעולות שיפוטי ולצו הפסקה שיפוטי קבוע (סעיפים 513 ו-515). ההוספה המוצעת של המדינה כגורם מבצע של צווי הריסה שיפוטיים ומינהליים, מעניקה משנה תוקף למסקנה שלעיל לפיה החוק הקיים, שבשונה מהרפורמה המוצעת אינו מזכיר את המדינה בהקשרים האמורים, אינו מפקיד בידיה סמכויות הריסה. יתר על כן, הצעת הרפורמה ממשיכה לשמור על סמכות הוועדה המחוזית (אם כי לא מליאת הוועדה אלא יו"ר הוועדה או מתכנן הוועדה) להוציא צו הפסקה מינהלי, צו הריסה מינהלי וצו להריסת תוספת בניה לאחר צו הפסקה מינהלי (סעיפים 495, 498, 500 ו-502). יש בכך לתמוך בהבחנה, עליה עמדתי לעיל, בין הוועדה המחוזית לבין המדינה. השימוש המבוקר של החוק המוצע, פעם אחת במונח "המדינה" ופעם שניה במונח "מוסד תכנון" או "הוועדה המחוזית", והכל בתוך אותו חלק עצמו של הצעת החוק העוסק בסמכויות האכיפה, מוכיח כי גם מי שניסח את ההצעה עבור הממשלה מודע לחיץ הדיכוטומי שבין המדינה לבין הוועדה המחוזית - חיץ אותו מנסה המדינה לטשטש בעתירה הנוכחית - ולכך שהוועדה המחוזית פועלת באופן עצמאי ולא כאורגן של המדינה. זאת ועוד: מגוון הוראות החקיקה שנסקרו, הן החקיקה התקפה כיום והן החקיקה המוצעת לעתיד, בהן הוקנו בכוונת מכוון ובניסוח שאינו יכול להשתמע לשני פנים סמכויות אכיפה מסוגים שונים לוועדה המחוזית ולוועדה המקומית - תוך הבחנה ברורה בינן לבין המדינה והיועץ המשפטי לממשלה - שוללות את טענת המדינה בדבר חוסר התאמת הרכב שתי הוועדות לעסוק באכיפת החוק. הוראות אלה מלמדות כי אין בנמצא מניעה עקרונית בהקניית סמכויות אכיפה לוועדות התכנון, חרף ריבוי האינטרסים המיוצגים על ידי חבריהן וחרף הזיקה הפוליטית של חלק מהחברים. אם יו"ר ועדה מקומית במרחב תכנון של רשות מקומית אחת, שהנו נבחר ציבור (ראש הרשות המקומית), מוסמך להורות בעצמו וללא כל הליך משפטי על הפסקת בניה (סעיף 224 לחוק) ועל הריסת מבנים (סעיפים 231 ו-238א); ואם הוועדה המקומית, המורכבת כולה מחברי מועצת הרשות המקומית הנבחרים, מוסמכת להעמיד עבריינים לדין (סעיף 258) ולבצע צווי הריסה מינהליים ושיפוטיים (סעיפים 205, 207א, 211, 213, 238א(יא) ו-242), עד כדי כך שהממשלה רואה בוועדה המקומית מי שממלאת "תפקיד מרכזי בפיקוח ובאכיפת דיני התכנון והבניה" (הצעת תיקון מס' 87 הנ"ל, עמ' 729) - אם כך לא אמור להתעורר כל קושי בהפקדת סמכויות אכיפה והריסה בידי הוועדה המחוזית, שבשונה מהוועדה המקומית מרבית חבריה מייצגים את משרדי הממשלה, ושיושב-הראש שלה אינו נבחר ציבור אלא עובד בכיר במשרד הפנים (הממונה על המחוז). כמדומה שזו הייתה גם השקפתה של הממשלה עת הציעה בשנת 2008 להבהיר ולהרחיב את סמכויות האכיפה של הוועדה המחוזית באופנים הבאים: שייאמר בחוק במפורש שצו הריסה שיפוטי הנכלל בגזר דין "יבוצע בידי הנאשם, אלא אם כן ביקשו הוועדה המקומית או הוועדה המחוזית לקיים את הצו בעצמן"; שסעיף 211 לחוק יתוקן בניסוח "שמסמיך את הוועדה המקומית או את הוועדה המחוזית לבצע בעצמן צו שלא בוצע במועד בידי הנאשם (בלא צורך בפניה לבית המשפט)"; שסעיף 213 לחוק יתוקן כך שבית המשפט יוכל להטיל את ביצועו של צו הריסה שניתן ללא הרשעה "גם על הוועדה המחוזית אשר נדרשת גם היא לביצוע צווי הריסה לפי סעיף 212 לחוק בעת נקיטת הליכים על ידה"; שסעיף 242 לחוק יתוקן בהוראה המעניקה "לוועדה מקומית או לוועדה מחוזית המבצעות צו הריסה שיפוטי, את סמכויות הביצוע והגביה הקבועות בסעיף 211 לחוק"; ושסעיף 247 לחוק יתוקן כך שיעניק "לוועדה מקומית או לוועדה מחוזית המבצעות צו מניעת פעולות, את סמכויות הביצוע והגביה הקבועות בסעיף 211 לחוק" (הצעת תיקון מס' 87 הנ"ל, עמ' 740-732; ההדגשות הוספו). גם אם ניתן היה לומר, כסברת המדינה, על מינוח מסוים הננקט בגזר דין של בית משפט כי הוא בגדר "עגה" וכי הוא נעשה "רק מתוך הרגל" ולפיכך אינו ראוי להתפרש כפשוטו - וכפי שמבואר לעיל ולהלן איני סבור כי ניתן לומר כן, למצער לא על השימוש של גזרי הדין במינוח "ועדה מחוזית" - ברי כי כאשר הממשלה מגישה הצעת חוק וחוזרת בה פעם אחר פעם על הטרמינולוגיה של הקניית סמכות ל"ועדה מחוזית", תוך הבהרה שמדובר בהרחבת הסמכות של אותה ועדה אשר סמכותה, כסמכות הוועדה המקומית, הנה "לבצע בעצמן צו שלא בוצע במועד בידי הנאשם" (שם, שם), הרי שהכוונה היא להסמיך את הוועדה המחוזית עצמה ולא את המדינה. העובדה שבחלוף כשנתיים, במרץ 2010, הוגשה הצעת חוק ממשלתית נוספת בה צוינה "המדינה" כגורם מבצע של צווי הריסה (אך תוך המשך השימוש במונח "הוועדה המחוזית" בהקשרי אכיפה אחרים) אינה אומרת אלא שבשלב כלשהו חל שינוי בגישת הממשלה. אולם שינוי הגישה אינו מוחק את העובדה שזמן לא רב קודם לכן גם הממשלה ראתה בוועדה המחוזית גורם הולם לביצוע צווי הריסה. ואם כך סברה הממשלה בשנת 2008, ודאי שכך יכולים היו לסבור בתי המשפט לאורך כל השנים בהן הוציאו מתחת ידם את גזרי הדין שהטילו על הוועדה המחוזית את ביצוע ההריסות. 11. מעמדה העצמאי - והנבדל מהמדינה - של הוועדה המחוזית באכיפת חוק התכנון והבניה, אינו מתיישב עם עמדת המדינה בהליך דנן, המפרשת את גזרי הדין שהטילו את ביצוע ההריסות על הוועדה המחוזית כהטלת המלאכה על המדינה מכוח סמכות האכיפה הכללית המוקנית לה כריבון. גם לו יצויר שהמדינה הייתה נהנית מסמכות אכיפה כללית שכזו, עדיין שימושם של בתי המשפט בכל אחד מגזרי הדין הקונקרטיים במינוח "ועדה מחוזית" ולא במינוח "המדינה" כמושא סמכות ההריסה שהשתכללה בגזר הדין, מונע להשליך את כוח ההריסה מהוועדה המחוזית אל עבר המדינה. הדבר הוא בבחינת פשיטא בכל אותם גזרי דין בהם בית המשפט הכפיף את הסמכת הוועדה המחוזית למילוי הוראות סעיף 28 לחוק התכנון והבניה. סעיף זה מסמיך את הוועדה המחוזית "להורות בכתב לועדה מקומית לעשות את כל הדרוש למילוי התפקידים המוטלים על הועדה המקומית בחוק זה או על פיו", ומוסיף: "לא קיימה הועדה המקומית הוראה או דרישה של הועדה המחוזית מכוח חוק זה... תוך הזמן שקבעה הועדה המחוזית, רשאית הועדה המחוזית, לעשות בעצמה את כל הדרוש לביצוע ההוראה או הדרישה על חשבון הועדה המקומית ובמקומה ולגבות את ההוצאות ממנה; לענין זה יהיו לה כל הסמכויות של הועדה המקומית, ומה שתעשה יראו כאילו נעשה על ידי הועדה המקומית". הליך זה חל גם על סמכויות האכיפה של הוועדה המקומית הקבועות בסעיף 27 לחוק, שבהתמלא התנאים הקבועים בסעיף 28 לחוק עוברות אל הוועדה המחוזית. הוועדה המחוזית נכנסת במקרה כזה "בנעליה" של הוועדה המקומית, כך שכל מעשה אכיפה של הוועדה המחוזית, ובכלל זה ביצוע צווי הריסה, נחשב "כאילו נעשה על ידי הועדה המקומית" (דברי ההסבר להצעת תיקון מס' 87 לחוק התכנון והבניה, לעיל, בעמ' 729; דברי ההסבר להצעת חוק התכנון והבניה, תש"ע-2010, לעיל, בעמ' 805; ע"פ 2763/08 גן הזית ארועים וכנסים בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה "זמורה", מיום 10.4.08, פסקה 27). אכן, במרבית המקרים הפרטניים העומדים לבחינה בעתירה הנוכחית, בהם הוענקה לוועדה המחוזית הסמכה לבצע הריסה, נאמר במפורש בגזר הדין כי ההסמכה הנה לפי סעיף 28 לחוק התכנון והבניה. כך, בגזר הדין (מיום 13.12.98) בעניינו של משיב 2 הורה בית המשפט "כי הוועדה המחוזית באמצעות נציגיה, תהא מוסמכת - בכפוף למילוי הוראות סע' 28 לחוק התכנון והבניה תשכ"ה-1965 - לבצע בעצמה את ההריסה"; ניסוח זהה מצוי בגזר הדין (מיום 17.5.00) בעניינו של משיב 5; ובגזר הדין (מיום 22.1.07) בעניינו של משיב 3 נצטוותה הוועדה המקומית להרוס את הבניה הלא חוקית, ונאמר כי "אין באמור כדי לגרוע מסמכותה של הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה במחוז ירושלים לבצע את ההריסה במקום הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים, זאת בכפוף לתנאים הקבועים לכך בחוק התכנון והבניה ובכלל זה הוראות סעיף 28 שבו". המקרה הפרטני היחיד הנדון בעתירה בו הוועדה המחוזית הוסמכה לביצוע ההריסה בלא אזכור סעיף 28 לחוק הוא של משיב 4 (גזר דין מיום 1.4.98; יצוין כי גזר הדין בעניינו של משיב 6 מיום 4.5.98 מכיל הסמכה לוועדה המקומית בלבד לבצע את ההריסה, ולפיכך נראה כי צירופו של משיב 6 לעתירה היה מוטעה). לא זו בלבד שבית המשפט לעניינים מקומיים התנה בפועל במקרים אלה את סמכות ההריסה של הוועדה המחוזית במילוי תנאי סעיף 28 לחוק, אלא שבשניים מהמקרים (של משיב 2 ומשיב 5) מופיעה בפרוטוקול בית המשפט לעניינים מקומיים בקשה מפורשת מפי נציג היועץ המשפטי לממשלה, בשם המדינה-המאשימה, להסמיך את הוועדה המחוזית להריסה "בהתקיים תנאי סעיף 28 לחוק". למקרא דברים אלה, נתקשיתי להבין כיצד טוענת המדינה בהליך שלפניי, שוב על ידי נציג היועץ המשפטי לממשלה, "כי כל אימת שבית המשפט הנכבד מורה על הוועדה המחוזית לבצע צו הריסה הוא עושה זאת, לבקשת המדינה (היועץ המשפטי לממשלה או מי מטעמו)... לא על בסיס הוראת סעיף 28 לחוק התכנון והבניה, שאין צורך להיזקק לו בהיבטי האכיפה לפי פרק י'" (סעיף 17 לתגובה המשלימה מטעם המדינה מיום 11.4.11). מה פשר חוסר העקביות בטיעונה של המדינה? האם משמעות הדבר היא שנציג היועץ המשפטי לממשלה שהופיע בשמו בפני בית המשפט לעניינים מקומיים הציג בפני בית המשפט עמדה משפטית שגויה? או שמא חל במהלך השנים שינוי בעמדת היועץ המשפטי לממשלה באשר למעמד הוועדה המחוזית? ואם חל שינוי או שהוצגה עמדה שגויה, מה הנפקות הנודעת לכך בנוגע לתוקף גזרי הדין וצווי ההריסה שניתנו על יסוד בקשה של המדינה המבוססת על סעיף 28, כאשר עמדת המדינה כיום היא שהסעיף אינו חל? תהא אשר תהא צדקת השימוש בסעיף 28 לחוק במסגרת הסמכת הוועדה המחוזית לביצוע ההריסה, לא יכול בעיני להיות ספק כי במקרים בהם בית המשפט שגזר את דינו של הנאשם הכפיף את ההריסה לסעיף האמור, הרי אז ההריסה מתבצעת על ידי הוועדה המחוזית מכוח המעמד האכיפתי העצמאי של הוועדה המקומית (שהוועדה המחוזית נכנסת "בנעליה") ולא מכוח סמכות האכיפה הכללית של המדינה כריבון. אלא שגם כאשר סעיף 28 לחוק אינו נזכר בגזר הדין, גם אז לא ניתן לראות בוועדה המחוזית זרוע ארוכה של המדינה. ראשית, כפי שכבר ראינו, הוועדה המחוזית אינה אורגן של המדינה אלא רשות מינהלית עצמאית המסתייעת בשירותים של משרד הפנים אך בהיותה גוף קולגיאלי רב-תחומי ורב-מוסדי אינה כפופה להוראות הממשלה. שנית, סמכות האכיפה הכללית של המדינה כריבון אינה בלתי מוגבלת ואינה כה רחבה עד כדי השתרעות על כל הליכי הביצוע של גזרי הדין הפליליים בתחום התכנון והבניה. ריבונותה של המדינה מתבטאת בכוח המוקנה לה להעמיד עבריינים לדין פלילי; כפי שנקבע בסעיף 11 לחוק סדר הדין הפלילי: "המאשים במשפט פלילי הוא המדינה" (ראו עוד ר"ע 40/86 שנער נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(1) 337; בש"פ 3503/91 שוברט נ' צפריר, פ"ד מו(4) 136, 141). כוח זה מאפשר למדינה להעמיד אדם לדין פלילי בעבירה על חוק התכנון והבניה ולנהל את ההליך הפלילי, באמצעות תובע שהוסמך לכך על ידי היועץ המשפטי לממשלה על פי סעיף 12 לחוק סדר הדין הפלילי, ואין הוא נגרע כמלוא הנימה מכך שבמקביל לסמכות התביעה הפלילית הכללית של המדינה מוסמכת גם הוועדה המקומית לפתוח ולנהל הליכים פליליים לפי חוק התכנון והבניה באמצעות מי שהוסמך לכך על ידי היועץ המשפטי לממשלה, כאמור בסעיף 258 לחוק האמור (רע"פ 9321/03 אדרת נ' מדינת ישראל, מיום 18.8.05; רע"פ 252/04, לעיל פסקה 8, בעמ' 876-874). אולם ההליכים הפליליים אשר אותם מנהלת המדינה מכוח סמכות ההאשמה הכללית המוקנית לה בחוק סדר הדין הפלילי, מוגדרים בדיוק רב באותו חוק, ואין להם זליגה אל עבר מחוזות שמחוצה לו. כידוע, "החוק מבחין בין שלושה שלבים של ההליך הפלילי במובנו הרחב. בשלב הראשון נחקר החשד לעבירה. בשלב השני נשקלת העמדתו לדין של החשוד בביצוע העבירה. אם נופלת החלטה על העמדת החשוד לדין, ומוגש כתב אישום, כי אז נערך השלב השלישי, הוא שלב המשפט. על חקירת העבירה מופקדות רשויות החקירה, ובראשן המשטרה. על השלב השני מופקדות רשויות התביעה, ובראשן התביעה הכללית. על השלב השלישי מופקדים בתי המשפט" (בג"ץ 6972/96 התנועה למען איכות השלטון נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נא(2) 757, 768). התובע מייצג את המדינה החל מההחלטה על הגשת כתב האישום וכלה במתן פסק הדין של בית המשפט. הוצאתו לפועל של פסק הדין אינה חלק מסמכות התובע לפי חוק סדר הדין הפלילי. לשם כך הוקמו בחקיקה גופי אכיפה שונים, ודי אם נזכיר את הבולטים בהם: שירות בתי הסוהר (סעיף 76 לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], תשל"ב-1971); משטרת ישראל (סעיף 3 לפקודת המשטרה [נוסח חדש], תשל"א-1971; סעיף 24 לחוק רישוי עסקים, תשכ"ח-1968; תקנות העונשין (דרכי ענישה), תשט"ו-1954); המרכז לגביית קנסות (סעיף 2 לחוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, תשנ"ה-1995); הממונה על עבודות שירות (סעיף 51יא לחוק העונשין, תשל"ז-1977; תקנות העונשין (נשיאת מאסר בעבודת שירות), תשע"ב-2011); הממונה על המעונות (חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), תשל"א-1971); שירות המבחן (פקודת המבחן [נוסח חדש], תשכ"ט-1969); הפסיכיאטר המחוזי (סעיף 15 לחוק טיפול בחולי נפש, תשנ"א-1991); ויחידת הפיקוח לפי חוק הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין, תשס"ו-2006. הצורך בכל החוקים והתקנות דוגמת אלו הנזכרים, שהקימו את גופי האכיפה בתחום הדין הפלילי, נובע מכך שהליכי הביצוע של פסקי הדין אינם חלק מסדר הדין הפלילי, שעניינו בדרכי ניהולו של משפט פלילי (מ' שלגי, צ' כהן, סדר הדין הפלילי (מהד' שניה, תשס"א) עמ' 7), אלא מיקומם הוא בשלב שלאחר תום המשפט הפלילי, המסתיים בפסק הדין החלוט של בית המשפט. תובע מנהל בשם המדינה "את התביעה" (סעיף 11 לחוק סדר הדין הפלילי), קרי: את כל ההליכים המתנהלים בתוך בית המשפט, החל מההעמדה לדין ועד לקבלת פסק הדין בערכאה הראשונה ובערכאת הערעור. משנסתיימו הליכים אלה והעניין יוצא לביצוע בשטח אל מחוץ לבית המשפט, אין לדבר עוד על סמכות אכיפה כללית של המדינה, שכן בשלב זה מתבצע מעבר מהמגרש של התביעה הכללית אל המגרש של גוף האכיפה הקונקרטי שהוקם בחוק לביצוע ההוראה השיפוטית הקונקרטית (מאסר, קנס, עבודות שירות, העמדה במבחן וכן הלאה). הריסת מבנה בלתי חוקי אף היא בכלל הוראה שיפוטית הנכללת בגזר דין פלילי, ולפיכך ביצועה אינו מסור לתביעה הכללית. התביעה הכללית מעורבת בביצוע גזר הדין רק במובן זה שכאשר מוגשת לבית המשפט בקשה להארכת מועד ביצוע ההריסה לפי סעיף 207 סיפא לחוק התכנון והבניה, הרי התביעה הכללית היא זו שמגיבה לבקשה בשם המדינה (ראו גם תקנות 4-3 לתקנות התכנון והבניה (סדרי דין בבקשה לפי סעיף 207 לחוק), תשס"ט-2008). תגובה זו נחשבת לחלק מהמשפט הפלילי, שכן היא מתבצעת במסגרת בית המשפט ומשמעותה של הארכת המועד היא שינוי של גזר הדין בו נקבע מועד ההריסה. לא כן ביצוע ההריסה עצמו, שהנו הליך אכיפתי הבא לאחר גזר הדין ומתבצע מחוץ לבית המשפט, ובתורת שכזה אינו מהווה חלק מניהול התביעה הפלילית. אכן, גם המדינה אינה טוענת כי התובעים הפועלים מכוח הסמכה של היועץ המשפטי לממשלה ומפוקחים על ידי המחלקה לאכיפת דיני מקרקעין בפרקליטות המדינה, הם אלה האמורים לבצע את צווי ההריסה השיפוטיים. בהקשר זה אמר מנהל המחלקה לאכיפת דיני מקרקעין בישיבת הוועדה לענייני ביקורת המדינה של הכנסת: "ככל אכיפה פלילית, מדובר על מערכת שאנחנו, כפרקליטות, רק חוליה אחת מתוכה. אנחנו החוליה שאחראית על התביעה. לפני שלב התביעה יש את השלב של הפיקוח... עוד מה שאנחנו עושים זה נותנים הנחיות כלליות לפיקוח, אבל הפיקוח אינו כפוף לנו. למה הדבר דומה? למשטרת ישראל והפרקליטות בכל הנוגע למלחמה בפשיעה. משטרת ישראל היא גוף עצמאי, היועץ המשפטי לממשלה אינו אחראי עליה מבחינת הפעילות השוטפת שלה, היא קובעת את המדיניות, היא קובעת באיזה תיקים היא חוקרת, באיזה פרשיות היא מתעמקת, איזה עניינים היא דוחה מבחינת סדרי עדיפויות שלה, היא גוף עצמאי. הפרקליטות אחראית על ייצוג המדינה בבתי המשפט. אותו דבר לגבי שלב הביצוע. הפרקליטות אינה יודעת כמה אסירים נמצאים בבתי הכלא בישראל. אין לה את הנתונים האלה משום שזה לא תחום שבתחום סמכותה. אותו דבר אנחנו, אנחנו לא יודעים כמה צווי הריסה תלויים ועומדים בארץ, כי זה לא תחום האחריות שלנו לבצע את צווי ההריסה, או לעקוב אחרי ביצועם. אנחנו אחראים על חוליה אחת" (ישיבה מיום 5.7.10, עמ' 6 לפרוטוקול). התביעה הכללית מצויה אם כן, אף לשיטת המדינה, מחוץ למעגל הביצוע של צווי ההריסה השיפוטיים. מכאן שאין בענייננו רלוונטיות לפסיקה, אליה מפנה המדינה, באשר לסמכות המוקנית לתובעים המוסמכים על ידי היועץ המשפטי לממשלה לנהל בשם המדינה משפטים פליליים בעבירות על חוק התכנון והבניה. טענת המדינה אינה אלא שביצוע צווי ההריסה השיפוטיים מסור בידי היחידה הארצית לפיקוח על הבניה במשרד הפנים, שעובדיה אינם תובעים מוסמכים אך כפופים ככל רשות של המדינה להנחיות היועץ המשפטי לממשלה. טענה זו מבוססת על ההנחה שבידי המדינה כוח טבוע לבצע פסקי דין פליליים, אף בהעדר הוראת חוק המקנה סמכות כאמור למדינה או לאורגן ספציפי מטעמה. אלא שלהנחה שכזאת אין מקום: הוצאתו לפועל של פסק דין, אפילו הוא פלילי, אינה בגדר סמכות טבועה ומובנת מאליה של המדינה, אלא טעונה הוראת חוק שתגדיר במדויק את הגוף הציבורי המוסמך לבצע את האכיפה. יחידת הפיקוח הוקמה על פי החלטת הממשלה ולא על פי הוראת חוק, וכלל אינה נזכרת בחוק. המדינה יכולה הייתה לאחוז בסמכות הביצוע של צווי ההריסה אילו הייתה מופיעה בחוק המצוי הוראה (דוגמת זו שמוצע להוסיף ברפורמה לחוק התכנון והבניה) המעניקה לה הסמכה כאמור. בהעדר הסמכה שכזאת אין לדבר על סמכות כללית או שיורית של המדינה. רק לאחרונה דחה בית המשפט העליון ניסיון של המדינה להכיר בסמכותה השיורית לבצע צו הריסה שיפוטי שנכלל בגזר דין "שותק" בשאלת מבצע הצו, וזאת מהטעם שסעיף 205 לחוק התכנון והבניה אינו מזכיר את המדינה כאחד הגופים המוסמכים לבצע את הצו (רע"פ 2889/08 מדינת ישראל נ' נועמן, מיום 1.3.12). וכך נאמר שם (בפסקאות 24-23): "הכלל הוא שסמכות שיורית מעין זו צריכה הסמכה מפורשת (עיינו: בג"צ 5128/94 פרידמן נ' שר המשטרה, פ"ד מ"ח (5) 647 (1995); יצחק זמיר הסמכות המינהלית, כרך א' 82-74, 428-418 (מהדורה שניה, 2010))... אף בסוגיה זו אם התביעה מבקשת לשנות, או להבהיר את המצב הנורמטיבי - עליה לפנות למחוקק... המענה לקושי מצוי בידיו של המחוקק. השוו: דברי השופטת ד' ביניש ב-דנ"פ 1558/03 הנ"ל. ואכן עקרון 'שלטון החוק' מחייב גישה זו, שכן הרצון לעשות צדק מופשט - אל לו לשמש פיתוי להרחבה של הסמכות ללא ביסוס ראוי לכך בדין הקיים (עיינו: בג"צ 29/62 שלום כהן נ' שר הבטחון, פ"ד ט"ז(2), 1023, 1029 (1962))". ודוק: ברע"פ 2889/08 הנ"ל הושארה בצריך-עיון השאלה האם ביכולתו של בית המשפט הנותן גזר דין להסמיך בו את הוועדה המחוזית לבצע את צו ההריסה. כמבואר שם (בפסקה 23), מקורו של הספק בשניים: ראשית, בכך ש"חוק התכנון והבניה הבחין פה רק בשתי חלופות: ביצוע צו ההריסה על ידי הנשפט, או הועדה המקומית. והרי החוק האמור ידע יפה לאזכר גם את הועדה המחוזית, כאשר רצה בכך בהקשרים קרובים"; שנית, בכך ש"סעיף 28 לחוק התכנון והבניה, המאפשר במקרים ובתנאים מסוימים לועדה המחוזית לפעול במקומה של הועדה המקומית - לכאורה איננו חל כאן הן בשל לשונו, הן בשל הפרוצדורה הכלולה בו, שאיננה מתאימה ל'מצבים שיפוטיים', והן בהתחשב בתכליתו". אלא שדברים אלה לא יצאו מגדר אפשרות גרידא ונותרו ללא הכרעה, כפי שנאמר בהמשך פסק הדין (שם): "אני משאיר עם זאת בצריך עיון את השאלה האם יכולה הועדה המקומית להסמיך במקרים מתאימים את הועדה המחוזית לצורך זה, או שבית המשפט יכול לקבוע כך בשעת מתן גזר הדין (רמז לתשובה חיובית עשוי להימצא בסעיף 207א לחוק)". ועוד נאמר (בפסקה 25) כי אחת האפשרויות העומדות לרשות המדינה "היא כי בעת מתן גזר הדין, תבקש המדינה כי יינתן צו הריסה, אשר הנטל לביצועו יוטל על הנשפט, ובנוסף לכך יאמר שבמידה שהנשפט לא יעמוד בחובה המוטלת עליו להרוס את המבנה בזמן שנקצב - הועדה המקומית תהא רשאית לבצע את הצו במקומו - בעצמה, או באמצעות הועדה המחוזית (בהנחה שהסמכה כזו מותרת)". השאלה העומדת להכרעה בעתירה שלפנינו אינה האם ניתן להסמיך בגזר דין את הוועדה המחוזית לבצע הריסה, אלא כיצד יש לפרש גזר דין המכיל הסמכה כאמור. יתר על כן, בית המשפט לעניינים מינהליים נעדר סמכות להחליט בשאלת תוקף ההסמכה של הוועדה המחוזית, שהרי פרט 10(א) בתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, תש"ס-2000, מגביל את הסמכות העניינית של בית המשפט ל"עניני תכנון ובניה לפי חוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965, למעט לפי פרק י': עבירות ועונשין" (ההדגשה הוספה), ואילו גזר הדין וצו ההריסה שבתוכו ניתנים לפי פרק י' שלגביו הוחרגה סמכות בית המשפט לעניינים מינהליים (בג"ץ 10140/07 וואווי נ' עיריית ירושלים, מיום 1.7.08, פסקה 3). כפועל יוצא, הספק שהוצג ברע"פ 2889/08 לגבי אפשרות הסמכת הוועדה המחוזית אינו מעניינו של פסק הדין הנוכחי. אם אמנם לא ניתן להסמיך את הוועדה המחוזית, כי אז גזרי הדין הכוללים הסמכה שכזאת עלולים להתגלות כמוטעים (אך לא בהכרח נטולי תוקף שהרי מדובר בגזרי דין חלוטים; ראו למשל עת"מ (חי') 8965-04-12 אבו שרקיה נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה חיפה, מיום 24.10.12, ומנגד ת"פ (חד') 4455/02 ח'אלד נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה חיפה, מיום 24.6.12). שאלה זו אינה עומדת לדיון בעתירה הנוכחית: הנחת המוצא לעתירה הנוכחית היא שההסמכה המופיעה בגזרי הדין תקפה. בהינתן הנחה זאת, שהמקום לבירורה מצוי באכסניה אחרת, השאלה בה עלינו להכריע כאן היא בידי מי מופקדת סמכות הביצוע של צו ההריסה אותו הטיל בית המשפט על הוועדה המחוזית. ממכלול הטעמים שפורטו, אין להוציא את לשון גזרי הדין מידי פשוטה: מאחר שבתי המשפט הסמיכו בכל גזרי הדין את "הוועדה המחוזית" ולא את "המדינה" (להבדיל מכתבי האישום, שבמקרים בהם הגשתם נעשית על ידי תובע מוסמך לפי סעיף 12 לחוק סדר הדין הפלילי, לעולם רשומה בהם "המדינה" כמאשימה); ומאחר שנוסחו הנוכחי של חוק התכנון והבניה (כל עוד לא תוקן כהצעת הרפורמה) אינו מאפשר להכיר בסמכות שיורית של המדינה; הרי שיש לומר כי הגוף המוסמך הוא הוועדה המחוזית כגוף מינהלי עצמאי. יפים לכאן דבריו של היועץ המשפטי של משרד הפנים בישיבת הוועדה המשותפת לוועדת הפנים והגנת הסביבה ולוועדת הכלכלה של הכנסת לדיון ברפורמה המוצעת בחוק התכנון והבניה: "לאורך השנים יש לוועדה המחוזית סמכות מקבילה. נתנו לה סמכויות אכיפה מקבילות... היא לא באה להחליף את הוועדות המקומיות. היא הסמכות המקבילה שקיימת לאכיפה... ברגע שיש כשלי פיקוח בתוכן, כמובן שיש סמכויות התערבות שמתחילות מהעובדה שלוועדה המחוזית יש סמכות לקבל החלטה שהיא נכנסת לשטח" (ישיבה מיום 20.12.11, עמ' 96-95 לפרוטוקול). בצדק נאמר שם כי סמכות ההתערבות היא של "הוועדה המחוזית" ולא נאמר שסמכות ההתערבות היא של "המדינה". כך הוא בוודאי בגזרי הדין (הרבים) בהם הסמכת הוועדה המחוזית נעשתה תוך אזכור סעיף 28 לחוק התכנון והבניה. וכך הוא גם בגזרי הדין בהם הסמכת הוועדה המחוזית נעשתה בלא אזכורו של הסעיף האמור. 12. על כך יש להוסיף כי גם לו קיבלנו את עמדת ב"כ המדינה שלפיה הסמכת הוועדה המחוזית שקולה להסמכת המדינה, עדיין לא ניתן היה לצעוד את הצעד הנוסף ולהכיר ביחידה הארצית לפיקוח על הבניה במשרד הפנים כגורם המוסמך לפעול בשם המדינה לביצוע ההריסה. על מנת שיחידת הפיקוח תיחשב לאורגן המוסמך מטעם המדינה להפעלת סמכות ההריסה, יש להראות כי המדינה מינתה את יחידת הפיקוח להיות אורגן שלה למטרה האמורה. ביודענו כי "הממשלה היא הרשות המבצעת של המדינה" (סעיף 1 לחוק יסוד: הממשלה), הרי שהממשלה היא האורגן של המדינה לצורך מילוי כל סמכות של המדינה שלא נקבע בחוק אורגן להפעלתה (בג"ץ 8600/04 ראש המועצה האזורית חוף עזה נ' ראש הממשלה, פ"ד נט(5) 673, 683). יש אפוא להראות כי הממשלה, שהחליטה בסוף שנות ה-80 על הקמת יחידת הפיקוח, הטילה עליה את סמכות הביצוע של צווי ההריסה השיפוטיים, ואין די באמירה הכללית של ב"כ המדינה: "נוכח הצורך ב'הפרדת רשויות' בין הגוף החוקר לבין הגוף התובע ומשיקולי יעילות, קבעה המדינה, כי הגופים האחראיים מטעמה על האכיפה בתחום התכנון והבניה יהיו הגופים הבאים... בתחום הביצוע של פסקי הדין וביצוע צווי ההריסה השיפוטיים בהם עוסקת עתירה זו, היחידה הארצית לפיקוח על הבניה במשרד הפנים" (סעיף 14 לתגובה המשלימה מטעם המדינה מיום 11.4.11). מה פירוש "קבעה המדינה"? מתי נתקבלה קביעה כזאת של המדינה, על ידי איזה אורגן של המדינה ובאיזו דרך? היכן התיעוד להחלטה המכילה קביעה זו? האם קיימת החלטת ממשלה הממנה את יחידת הפיקוח כאחראית מטעם המדינה על ביצוע צווי ההריסה השיפוטיים? לכל השאלות הללו לא באה כל התייחסות מטעם המדינה. ממילא חסרה החוליה המקשרת בין סמכות הביצוע הנטענת של המדינה לבין סמכות הביצוע הנטענת של יחידת הפיקוח. בה בעת, חוליה מקשרת שכזאת אינה נדרשת לצורך ההכרה בסמכות ביצוע הצווים של הוועדה המחוזית, שכן להבדיל מיחידת הפיקוח, שאינה נזכרת באף לא אחד מגזרי הדין שהורו על ההריסות, הוועדה המחוזית מופיעה בשמה המפורש בכל גזרי הדין הרלוונטיים. ככזאת, הוועדה המחוזית אינה יונקת את סמכותה מסמכות המדינה הנטענת (שכמבואר לעיל אינה קיימת בפועל) אלא תוקפה נובע במישרין מהוראותיהם של גזרי הדין. 13. כאשר בית המשפט מטיל בגזר דין פלילי על הוועדה המקומית לבצע את הריסת המבנה, מהותה של ההסמכה אינה רק טכנית, כלומר ביצוע פיסי של ההריסה: מאחר שגזר הדין אינו נוקב במועד המדויק שבו תבוצע ההריסה, הטלת ההריסה על הוועדה המקומית פירושה גם הקניית שיקול דעת בידי הוועדה להחליט על מועד הביצוע: "בית המשפט הותיר את ההחלטה בדבר מועד ביצוע הצו לשיקול דעתה של הוועדה המקומית. הפעלתו של שיקול דעת זה כפופה לביקורת שיפוטית" (בג"ץ 10140/07, לעיל פסקה 11, שם). הוא הדין כאשר ביצוע ההריסה הוטל בגזר הדין על הוועדה המחוזית. יודגש שוב: שיקול הדעת המדובר אינו בשאלה האם להסכים לבקשת הנאשם המוגשת לבית משפט השלום או בית המשפט לעניינים מקומיים לקבלת ארכה לביצוע ההריסה. הטיפול בבקשה שכזאת מופקד כל כולו בידי התובע שניהל את ההליך הפלילי, אינו מעניינה של הוועדה המחוזית, ובכל מקרה אין לבית המשפט לעניינים מינהליים סמכות לגביו. שיקול הדעת השמור לוועדה המחוזית, ואשר לגביו מתייחס פסק הדין הנוכחי, תקף רק לאותו "חריץ" צר המצוי בתווך שבין ההחלטה השיפוטית האחרונה הקובעת את המועד לביצוע הצו לבין ביצועו של הצו בפועל. שיקול דעת זה נושא עמו חובה של הוועדה לקבוע אמות מידה, לוחות זמנים וסדרי עדיפויות לביצוע הצווים שזמן ביצועם כבר הגיע (בג"ץ 551/99 שקם בע"מ נ' מנהל המכס ומע"מ, פ"ד נד(1) 112, 125; בג"ץ 1161/06 תנועת "אנחנו על המפה" נ' שר הבטחון, מיום 14.10.07, פסקה 10; בג"ץ 9051/05 "שלום עכשיו" נ' שר הביטחון, מיום 12.7.09, פסקה 5; בג"ץ 72/09 רגבים נ' שר הביטחון, מיום 13.11.11, פסקה 5). נוכח עמדת המדינה כי יחידת הפיקוח הנה בעלת הסמכות הבלעדית בעניינים אלה, נמנעה הוועדה המחוזית עד כה מלקיים בהם דיון ולקבל את ההחלטות הנדרשות. כעת, משנשללה סמכותה של יחידת הפיקוח והובהר כי הוועדה המחוזית היא הגוף האחראי על אכיפת צווי ההריסה שהוטלו עליה, שומה על הוועדה המחוזית להתכנס לדיון ולקבל החלטות אלו. 14. התוצאה היא שהעתירה נגד הוועדה המחוזית מתקבלת בחלקה, במובן זה שעל הוועדה המחוזית לדון ולהחליט במליאתה על קביעת סדרי העדיפויות, אמות המידה ומועדי הביצוע של צווי ההריסה התקפים שביצועם הוטל עליה בגזרי דין פליליים, הכל בכפוף לאילוצים חיצוניים בנוגע למועד הביצוע שאינם בשליטת הוועדה, ולאחר שתעמוד בפני הוועדה תשתית עובדתית הולמת באשר לפרטי צווי ההריסה האמורים. הסעדים האופרטיביים נגד המבנים של משיבים 6-2 נדחים, הן משום שיש להמתין תחילה לקביעת אמות המידה הכלליות על ידי הוועדה המחוזית ורק לאחר מכן לבחון כיצד משתבצים לתוכן המבנים הספציפיים, והן משום שהתשובות לעתירה העלו לכאורה טעמים ראויים להימנעות בשלב זה מביצועם של לפחות חלק מהצווים (עיכובי ביצוע שניתנו בבית המשפט לעניינים מקומיים, ובאחד המקרים - ביתו של משיב 6 - הוועדה המחוזית כלל לא הוסמכה בגזר הדין לבצע את ההריסה). הוועדה המחוזית תשלם לשתי העותרות יחד הוצאות בסך כולל של 20,000 ₪. אין צו להוצאות לטובת משיבים 6-2, שהביאו את העתירה על עצמם בכך שהפרו את החוק, בנו ללא היתר והפרו צווים שיפוטיים. הריסת מבנהבניהמשרד הפניםועדה מחוזית לתכנון ובניהצו הריסהצווים