דיון בדלתיים סגורות בתביעות הטרדה מינית

על התכלית העומדת ביסוד סגירת הדלתיים ואיסור הפרסום בהליכים לפי החוק למניעת הטרדה מינית עמדה השופטת (כתוארה אז) נילי ארד בפרשת אומ"ץ בציינה, כי תכלית זו "מעוגנת במטרתו המוצהרת של המחוקק להגן על כל המעורבים בעבירות של הטרדה מינית, מתלוננים ותובעים, חשודים, נאשמים ונתבעים '... מפני פגיעה קשה בצנעת הפרט העלולה להיגרם להם כתוצאה מניהול ההליך המשפטי בעקבות חשיפת פרטים אינטימיים ביותר של חייהם'.. כאשר לבד מן הפגיעה בצנעת הפרט הנגרמת בגין אותה חשיפה, עלול פרסום ברבים של פרטים אלה, להרתיע אחרים כמותם ובהם מתלוננים ועדים אחרים מלהעיד במשפט" (ראו פרשת אומ"ץ בפסקה 18 וההפניות שם). אף הנשיא (כתוארו אז) אדלר עומד בפסק דינו בפרשת פלונית על הקושי הטמון בפרסום הליכים בתביעות לפי החוק למניעת הטרדה מינית, שהעיקרי שבהם הוא פרסום ברבים של טענות טרם נקבעו העובדות על ידי בית המשפט. לפי גישתו, "הפחד הגדול ביותר של המתלוננת המנהלת משפט נגד מי שהטריד אותה הוא האפשרות, כי טענות לא מבוססות יתפרסמו ברבים. ... בכך יכול הפרסום בכלי התקשורת להוסיף סבל, ביוש ופגיעה בכבודה של המתלוננת על הכאב שנגרם לה ממילא". נוסף על כך הבהיר שם הנשיא, כי "יש להתחשב גם בזכויות המשיב (המואשם בהטרדה מינית) במשפט כזה, שכן גם לו יש זכות לפרטיות ולהגנה מפני טענות שאינן מבוססות. פרסום עדותה של המתלוננת לפני שנקבעו עובדות המקרה יפגע במשיב, ואם ייקבע בפסק-הדין שלא היה ממש בטענות המתלוננת, הפרסום במהלך המשפט עשוי לגרום לו עוול. על-כן, גם מנקודת מבטו של המואשם בהטרדה מינית יש חשיבות לאיסור פרסום העדויות והראיות בזמן שהמשפט מתקיים ולפני מתן פסק-הדין" (שם, בעמ' 227-228, ההדגשה שלי, ר.ר.; וראו גם פרשת זריהן בפסקה 7; פרשת אומ"ץ בפסקה 23; בש"א 678/06 פלונית - פלוני ואח', מיום 18.2.2007). הנה כי כן תכלית הכלל כפי שעולה מן הפסיקה היא הגנה מפני פגיעה בכבודה ובפרטיותה של המתלוננת. בצד זאת הובהר, כי יש להתחשב גם בזכויות הנילון שפרסום המעשים המיוחסים לו טרם שנקבעו עובדות המקרה במסגרת ההליך המשפטי עלול לגרום לו עוול. מנגד, בין השיקולים המרכזיים המטים את הכף לפרסום הליכים לפי החוק למניעת הטרדה מינית ניתן למנות "חינוך מעבידים ועובדים כיצד להתנהג וכהתראה שתמנע אנשים מלהטריד מינית עובדת או עובד." (ראו חוות דעתו של הנשיא אדלר בפרשת פלונית, בע' 229). בפרשת אומ"ץ נמצא סקירה של שיקולים רלוונטיים נוספים בקשר לפרסום ההליך. ביניהם מדגישה השופטת ארד את "העניין הציבורי" שבפרסום, שבמסגרתו יש לבחון האם במידע לציבור טמונה תועלת מיוחדת הגוברת במידה ניכרת על הנזק הצפוי לשמו של הנפגע מן הפרסום, למשל בכך שהמידע תורם לגיבוש דעתו של הציבור בעניינים ציבוריים (פרשת אומ"ץ בפסקה 22; ע"פ 11793/05 חברת החדשות הישראלית בע"מ נ' מדינת ישראל, מיום 5.4.2006, בפסקה 38). כמו כן יש לבדוק האם יש לציבור עניין ציבורי פרטיקולארי במידע, שהוא מעבר לרובד הכללי של העניין הציבורי שבפרסום. כך למשל, ככל שמדובר בנתבע בעל מעמד בכיר ובעל השפעה רבה בענייני הציבור, אפשר שיגבר משקלו של הרובד הפרטיקולארי שיצדיק את הפרסום, למרות אופיו הפרטי של המידע (בש"פ 5759/04 תורג'מן נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(6) 658, 670-671; פרשת אומ"ץ בפסקה 22). בהקשר של העניין הציבורי יש ליתן את הדעת גם לשאלה אם יש בפרסום כדי להגן על הציבור, או שמא יש בו אינטרס של נקמה או "רעב של רכילות". נוסף על כך בית הדין יבחן מהו המידע שפרסומו מבוקש, לרבות אם יש בו כדי לבסס דחיית התביעה או קבלתה, והאם מדובר בתובענה אזרחית או באישום פלילי בגין הטרדה מינית. במקרה כזה אפשר שישתנה המשקל שיינתן לאינטרס ההגנה על נתבע, לעומת המשקל שיינתן לאינטרס ההגנה על חשוד או נאשם בהליך פלילי. כך מן הטעם "שבהליך פלילי מוגש כתב אישום לאחר חקירה ושיקול דעת שהפעילו המשטרה ורשויות התביעה הכללית. בעוד אשר הנטען בתובענה אזרחית שעילתה הטרדה מינית, לא עבר בחינתו של גורם חיצוני אובייקטיבי" (פרשת אומ"ץ בפסקאות 22-25, וראו פירוט שיקולים נוספים והפניות שם). בבוא בית הדין להכריע בבקשות לסגירת הדלתיים ולאיסור פרסום בתביעות המתייחסות לחוק למניעת הטרדה מינית עליו לאזן בין העקרונות המתנגשים, העיקרון בדבר פומביות הדיון וחופש הביטוי מזה, והגנה על הפרטיות וצנעת הפרט מזה. בשלב זה, על בית הדין ליתן דעתו לכך שהכלל בתביעות לפי החוק למניעת הטרדה מינית הוא איסור הפרסום, והחריג לו יהיה דחיית הבקשה לאיסור פרסום, מטעמים מיוחדים שירשמו. בד בבד יבחן בית הדין את השיקולים הרלוונטיים בהתאם לכלל נסיבות המקרה שלפניו, וייתן משקל מתאים לכל אחד מהם. בית הדין יתור אחר הפתרון "שיפגע מעט ככל האפשר" בכבודה של המתלוננת כמו גם בזכויות הנילון (חוות דעתו של הנשיא אדלר בפרשת פלונית, בע' 230). פתרון ראוי, שבו נמצא איזון מידתי בין העקרונות החוקתיים המתנגשים נמצא בחוות דעתו של הנשיא אדלר בפרשת פלונית, בכלל בדבר איסור פרסום בתקופת ניהול המשפט, ובהיתר פרסום, ככלל, לאחר מתן פסק הדין. לפי גישת הנשיא, "בכך ניתנת הגנה לעובדת (וגם למואשם בהטרדה) נגד פרסום עובדות שאינן נכונות, וכן מושגת המטרה שהציבור ידע על פסקי-דין בנושא הטרדה מינית. על-פי השיטה המוצעת, הפגיעה בזכות הציבור לדעת מצטמצמת באופן זה מ"פגיעה" מוחלטת של חוסר ידיעה מוחלט לפגיעה יחסית של חוסר הידיעה בתקופת המשפט". על פי הנקבע בפסק הדין "פרסום פסק-הדין הסופי יספק לציבור את מלוא המידע הדרוש כדי לחנך אותו ולהשפיע על התנהגותו. כמו כן, ההגנה המוענקת למתלוננת משמעותית ביותר, שכן הפגיעה הגדולה בה תתאפשר על-ידי פרסום עדויות שאינן נכונות. דיווח בזמן המשפט "יאותת" לציבור שלא כדאי לאישה להגיש תובענה על הטרדה מינית, בשל ההשפלה הכרוכה בניהול המשפט, ואילו דיווח לאחר מתן פסק-הדין יראה לציבור שלא כדאי להטריד עובדת מינית" (שם, בעמ' 230). בפסק הדין מובהר, כי באיזון זה אין כדי למנוע מן העובדת לבקש מבית הדין לאסור על פרסום שמה ונתונים מזהים בפסק הדין, ובית הדין יכריע על פי נסיבות המקרה. בדרך זו של איזון בחר בית דין זה גם בהחלטתו בעניין פלונית - פלוני (בש"א 678/06, החלטת השופטת הרשמת לאה גליקסמן מיום 18.2.2007). באותו עניין הוסיפה השופטת גליקסמן וקבעה כי: "כאשר קיים חשד כי ההטרדה המינית מושא ההליך הנדון בבית הדין היא חוליה אחת בשרשרת הטרדות מיניות אותן ביצע הנילון, יש מקום לשקול לפרסם את ההליך, על מנת להביאו לידיעת עובדים/ות אחרים/ות שהוטרדו. מטבע הדברים, שהמתלונן/ת לא יוכלו להציג ראיות חותכות לטענה זו, אולם עניין זה צריך להעלות במפורש, ועל המתלונן/ת להצביע על מקור המידע המעלה חשד זה." יצוין כי בפרשת אומ"ץ מצא בית הדין לנכון להותיר על כנה את הסכמת הצדדים שקיבלה תוקף של פסק דין, לפיה אין לפרסם פרטים מן ההליך האזרחי שהתנהל ביניהם, אף לאחר שהסתיים ההליך. באותו עניין הגיעו הצדדים להסכם פשרה, לאחר שחקירה פלילית שנוהלה נגד הנילון הסתיימה בלא שהוגש נגדו כתב אישום וזאת מטעמי "חוסר אשמה". דיון בדלתיים סגורותדיוןהטרדההטרדה מינית