קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דמי שימוש ראויים בבית מגורים: השופט ישעיהו שנלר, אב"ד: 1. ערעור על פסק דינו המתוקן של בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל אביב (כב' השופט פאול שטרק) מיום 3.11.09 (תמש 31303/09) אשר קיבל חלקית את תביעת המשיב וחייב את המערערת לשלם למשיב דמי שימוש ראויים בגין שימושה בבית מגורי הצדדים, ברח' ..... (להלן: הבית או הדירה), וזאת לתקופה מהיום בו ניתנה החלטה לפירוק השיתוף בדירה (20.10.00), ועד לפינוייה בפועל (10.7.06), ולפי חישוב של 800 $ לחודש. תמצית הרקע העובדתי: 2. הצדדים, בני זוג אשר נישאו זל"ז כדמו"י ביום 2.1.81 מנישואיהם נולד ילדם, יליד 27.1.88 (להלן: הבן). המשיב עזב את הדירה בסוף שנת 1998 ועבר להתגורר עם חברתו ובתה. במהלך השנים הוגשו תביעות שונות על ידי מי מהצדדים, ובכלל האמור, תביעת מזונות שהגישה המערערת בשמה ובשם הבן, תביעת גירושין שהגיש המשיב כנגד המערערת, תביעה לפירוק שיתוף בדירה שהגיש המשיב כנגד המערערת וכן התביעה מושא פסק הדין, לדמי שימוש ראויים שהגיש המשיב כנגד המערערת. כך גם הוגשו ערעורים או בקשות רשות ערעור, ובאופן שסכסוך רב שנים טרם הסתיים. משכך, נדרש לאותם נושאים והליכים הקשורים למחלוקות שבערעור דנן. יוער כי למעט פסק הדין מושא הערעור, ההליכים השונים בפני בית משפט קמא התנהלו והוכרעו על ידי כב' השופט שוחט. 3. במסגרת תביעת המזונות, ביום 12.7.00 חייב בית המשפט (את המשיב לשלם מזונות זמניים לבן בסכום של 1,500 ₪ לחודש בתוספת חיובו בהוצאות שונות, כולל הוצאות החזקת הדירה. בהתייחס למזונותיה של המערערת, ביום 26.8.02 חייב בית המשפט את המשיב לשלם למערערת סכום של 55,000 ₪ עבור התקופה מיום הגשת התביעה ועד ליום 1.8.02 והחל מיום 1.9.02 סך של 2,500 ₪ לחודש, כך גם הוצאות החזקת הבית. 4. ביום 26.5.03 חייב ביה"ד הרבני האזורי את המערערת להתגרש, וביום 15.1.04 נדחה ערעורה של המערערת בבית הדין הרבני הגדול, אך חרף זאת המערערת סירבה להתגרש. 5. לאור האמור ביום 10.3.04 פטר בית המשפט את המשיב מהמשך תשלום מזונות המערערת, וזאת החל מיום 10.2.04 (להלן: מועד הפטור), אך נדרש לקביעת מזונותיה הקבועים עד אותו מועד (להלן: פסק הדין למזונות). בפסק דינו של בית המשפט מיום 3.5.05 נפסק כי בהתייחס למזונות הבן ההחלטה שניתנה כמזונות זמניים תישאר על כנה וכפס"ד תוך הוספת חיוב בהוצאות ספציפיות, וקביעה שעם הגיע הבן לגיל 18 יעמדו מזונותיו על 1/3. בהתייחס למזונותיה של המערערת קבע בית המשפט כי אלו יעמדו על סך של 3,000 ₪ לחודש, עד למועד הפטור. בכל הקשור להוצאות החזקת הדירה קבע בית המשפט סכום של 1,000 ₪ לחודש עד מועד הפטור, וסכום של 300 ₪ מאותו מועד ועד הגיע הבן לגיל 18. עוד יש להפנות לשניים. ראשית, בפסק הדין התייחס בית המשפט לתשלום המשכנתא על ידי המשיב בקובעו בעמ' 8: "...תשלום המשכנתא סיפק את המדור של התובעים במהלך התקופה הרלבנטית ובאשר לאשה עד היום בו פטרתי את הנתבע ממזונותיה. אינני סבור שיש להטיל חלק מחיוב זה על האשה וככל ששולמו תשלומים שכאלה על ידי הנתבע... הוא עשה כן כחלק מחובתו לספק מדור אשתו ובנו. ככל ששולמו תשלומים לתקופה לאחר הפטרו של הנתבע מתשלום מזונות האשה זכאי הוא להשבה של מחצית הסכום והתחשבנות בנושא זה יכולה להיעשות בעת חלוקת הכספים שנתקבלו ממכירת הדירה". שנית, הוסיף בית המשפט וקבע: "בית המשפט מודע לכך שהתובעים מתגוררים עדיין בבית המגורים ככל שתתעורר בעיה של מדור ניתן יהיה לפנות לבימ"ש בתביעה מתאימה" (ההדגשה כאן ולהלן לא במקור). 6. מכאן לנושא פירוק השיתוף בבית. ביום 31.12.98 הגיש המשיב את תביעתו לפירוק השיתוף, וביום 29.10.00 ניתנה החלטת בית משפט קמא ובה הורה על פירוק השיתוף (להלן: ההחלטה על הפירוק), אך תוך קביעה כי הפירוק יעוכב "עד למתן פסק דין בשאלת איזון הרכוש". בהחלטה אף הוסף "...מובהר לנתבעת כי עיכוב הפירוק של הדירה ניתן אך ורק על פי בקשתה ולצורך ביצוע איזון כולל. היה ומתן פסק הדין יתעכב עקב חוסר שיתוף פעולה של הנתבעת יבוטל העיכוב של הפירוק.." (להלן: החלטת העיכוב). פסק הדין בנושא איזון המשאבים ניתן ביום 30.7.01 תוך קביעה כי ההחלטה על הפירוק בעינה, וכי בית המשפט יידרש לאופן ביצוע הפירוק לאחר שתהא בידיו חוות דעת מומחה. כך גם החליט בית המשפט ביום 14.3.02 למנות כונסת נכסים תוך הוראה לקבלת חוות דעת שמאי אשר נחוצה לצורך ההכרעה בשאלת מדורה של המערערת והבן. בהמשך ביום 25.8.02 ניתנה הוראה לכונסי הנכסים להציע את הדירה למכירה. בהתאם אישר, עקרונית, בית המשפט בהחלטה מיום 9.3.03 את בקשת כונסות הנכסים לאישור מכירת הדירה לקונה, תוך דחיית עתירת המערערת להמשיך ולעכב את מכירת הדירה. במסגרת החלטה זאת, קבע בית המשפט כי המערערת הערימה קשיים רבים על דרכן של כונסות הנכסים, וניסתה למנוע בכל דרך אפשרית את ביצוע ההחלטה על הפירוק. כך גם לא פנתה בשום שלב להציע רכישת חלקו של המשיב בדירה. 7. על החלטה זאת הגישה המערערת בקשת רשות ערעור אשר נידונה בפני כב' השופטת שטופמן, אשר דחתה את ערעורה של המערערת ביום 31.5.04 (להלן: פסק הדין בבר"ע). עיקר טענתה של המערערת שם, מצבה הכלכלי הקשה מחד גיסא, ותהליך ארוך באישור ייצוג, מאידך גיסא. וכעיקר, כי היא חפצה לרכוש את חלקו של המשיב בדירה לרבות בהתחשב בחובותיו הרבים לה. בפסק הדין הפנה בית המשפט להשתלשלות דלעיל, תוך קביעה כי בית המשפט קמא גילה אורך רוח מופלג ואפשר למערערת משך שנים לממש את משאלתה לרכישת חלקו של המשיב בדירה. עוד דחה בית המשפט את טענותיה כאילו לא הייתה מיוצגת. משכך, קבע בית המשפט בפסק הדין "פרק זמן משמעותי ביותר כבר חלף מיום מתן ההחלטה בדבר פירוק השיתוף, ואכן הגיע העת לאפשר למשיב לממש את זכויותיו שלו בדירת המגורים". 8. לאור חלוף הזמן, נמצא ע"י כונסות הנכסים, רוכש חדש לזכויות הצדדים בדירה, כאשר ביום 27.10.04 אושר ההסכם על ידי בית משפט קמא. אך גם אז לא פינתה המערערת את הדירה במועד שנקבע לפינוייה, קרי 27.1.05. בעקבות זאת, הגיש הקונה תביעה לפיצויים המוסכמים מראש, וכשביום 19.6.05 ניתן פסק דין כנגד המערערת, בהעדר הגשת בקשת רשות להתגונן, בסך של כ- 96,000 ₪ כולל הוצאות המשפט (להלן: תביעת הקונה). 9. כאמור, רק ביום 10.7.06 פינתה המערערת את הדירה, ואף זאת באמצעות הליכי הוצל"פ, לאחר שכל נסיונותיה לדחות את הקץ, לא צלחו. טענות הצדדים ופסק הדין: כתבי הטענות: 10. המשיב הגיש את תביעתו לדמי שימוש ראויים, ככל הנראה ביום 1.8.05. בתביעתו תיאר המשיב, בין השאר, את אשר פורט לעיל, כך גם התנהלותו מחד גיסא והתנהלות המערערת, מאידך גיסא. כך גם הפנה לצו הפינוי שניתן כנגד המערערת על ידי בית משפט קמא, עוד ביום 5.1.05, תוך קביעתו של בית המשפט כי המערערת אינה מוכנה לקבל עליה את הדין, וכי עשתה כל שיש לאל ידה למנוע ביצוע תקין של החלטת בית המשפט לרבות סירוב עיקש לפנות את הבית (להלן: צו הפינוי). כך הפנה לתביעת הקונה ולפסק הדין שם, כאשר גם הוא נאלץ להגיש בקשת רשות להתגונן בפני התביעה. בנוסף, פירט המשיב בכתב התביעה את פעולותיה השונות של המערערת לעיכוב הליכי כינוס הנכסים ויישום החלטת הפירוק. משכך טען המשיב כי הוא זכאי לדמי שימוש ראויים, לרבות מהעילה של עשיית עושר ולא במשפט, וזאת לתקופה ממועד הגשת התביעה לפירוק השיתוף ועד למועד בו תפנה המערערת בפועל את הדירה. המשיב העריך את דמי השימוש הראויים בסך של לפחות 700 דולר לחודש, ועל כן עתר לחייב את המערערת לשלם לו סך השווה ל- 350 דולר ממועד הגשת תביעת הפירוק ועד מועד הגשת תביעתו, סה"כ 27,650 דולר ובשקלים - 124,425 ₪. עוד עתר המשיב לחייב את המערערת בדמי שימוש ראויים בסך של 350 דולר בגין כל חודש, ממועד הגשת תביעתו ועד הפינוי בפועל. 11. המערערת בכתב הגנתה, טענה, בין השאר, כי אישור הסכם המכר נעשה שלא כדין וכי היא עומדת להגיש תביעה לביטולו. כך התייחסה להתנהלותו של המשיב לרבות עזיבת הדירה והמניע לכך. בנוסף, הפנתה להחלטת העיכוב עד להכרעה בעניין התביעה הרכושית וכי כל פעולותיה נעשו במסגרת שמירה על זכויותיה, לרבות המתנה עד שייפסק נושא המזונות באופן שתוכל לקזז חוב המזונות, כנגד חלקו של המשיב בדירה. עוד טענה כי מעולם לא מנעה מהמשיב להתגורר בדירה. פסק הדין: 12. בפסק דינו, תיאר בית המשפט את ההליכים השונים בקובעו: "אין חולק, שהנתבעת עשתה כל שביכולתה על מנת לסכל את ביצוע פירוק השיתוף עד לפינוי הנכס בפועל. השאלה היא, האם מעשי הנתבעת היו מוצדקים. לכאורה, כפי שיובהר להלן, ערכאות שיפוטיות עד בית המשפט העליון קבעו, שהנתבעת נקטה בכל פעולות הסחבת האפשריות בנסיבות התיק הנ"ל" (סעיף 3). עוד הפנה בית המשפט לפסק דינו מיום 15.10.09, בה דחה את תביעת המערערת לביטול הסכם המכר. מכאן נדרש בית המשפט לסוגיית תביעת דמי שימוש בין בני זוג ולפסיקה הדנה בסוגיה זאת. בית המשפט קיבל את טענת המערערת כי המשיב עזב את הדירה לטובת אישה אחרת, הגם שייתכן והתנהגותה של המערערת דחפה אותו לזרועותיה של אישה אחרת. משכך, קבע כי ייתכן ואין לחייב את המערערת לתקופה שבין עזיבת הדירה על-ידי המשיב ועד למתן פסק הדין לפירוק. אולם, מאותו מועד המערערת עשתה כל שהיה בידה כדי לדחות את קץ גורלו של הפינוי, כך בית המשפט קמא. עוד הוסיף בית המשפט כי "כל עוד חויב הנתבע (צ"ל התובע) במזונות אישה, מחובתו לספק מדור לנתבעת מעצם היותה אשתו וכן לקטין, דבר המקבל ביטוי בחיוב תשלום המזונות" (סעיף 22). הגם שכך קבע בית המשפט כי "התנהגותה המחפירה של הנתבעת שוללת ממנה כל זכות לטעון כנגד דמי שימוש ראויים וזאת נוכח חוסר תום הלב המאפיין את התנהגותה והתנהלותה לאורך כל ניהול התיק בבית המשפט". אך בד בבד, הוסיף בית המשפט, אודות התנהלות המשיב בהעדיפו אישה אחרת וכי גם המשיב לא התייצב בכפיים נקיות בכך שנמנע לשלם מזונות תקופה ארוכה, התנהלות שיש בה להשפיע על סעד שמקורו בדיני היושר. בסופו של יום מצא בית המשפט לנכון, לחייב את המערערת בתשלום דמי שימוש ראויים ממועד מתן פסק הדין לפירוק (הכוונה להחלטה על הפירוק) ועד הפינוי בפועל, וזאת בסך של 800 דולר לחודש, תוך פריסה ארוכה של ביצוע התשלום. בנוסף, הורה בית המשפט על חילוט ערבות בנקאית בסך 10,000 ₪ שחויבה המערערת להמציא לבית המשפט (להלן:הערבות הבנקאית), לטובת המשיב כהוצאות, כך גם חיובה בתשלום סך של 5,000 ₪ לטובת אוצר המדינה, תוך הפניה לפסיקת כב' השופטת ארבל אשר הזהירה את המערערת מהגשת בקשות ובזבוז זמנו של בית המשפט. טענות הצדדים בערעור: טענות המערערת: 13. המערערת טוענת כי מעת שהמשיב הגיש את תביעתו ע"ס 124,423 ₪ בלבד, לא היה מוסמך בית משפט קמא, לחייבה בסכום של כ- 220,000 ₪, נגזרת שיעור החיוב החודשי ולתקופה כפי שקבע בית המשפט, ומעת שלא שולמה אגרה אלא על התקופה שעד להגשת התביעה, ומבלי שאף התבקשה בקשה לפיצול סעדים. כך גם לא ניתן היה לכלול בתביעה סעד עתידי שטרם התגבש. עוד משיגה המערערת, על החלטת ביניים בה חויבה להפקיד את הערבות הבנקאית כתנאי להגשת סיכומיה, כך גם טעה בית המשפט, לטענתה, בחייבו אותה בהוצאות. 14. המערערת טוענת כי בית משפט קמא טעה בקביעותיו אודות התנהלותה וכי פעלה בחוסר תום לב. מנגד, בית משפט קמא התעלם מקביעתו ביחס להתנהלות המשיב וחרף זאת חייב את המערערת בתשלום דמי שימוש ראויים, כל זאת גם בניגוד להלכה הפסוקה. כך, מעת שהמשיב בחר לעזוב את הדירה לטובת אישה אחרת ולא נמנע ממנו להתגורר בדירה, בהתאם לפסיקה אין הוא זכאי לדמי שימוש ראויים. על אחת כמה וכמה, לא קמא זכאות לדמי שימוש ראויים, בין בני זוג, מכח עילת עשיית עושר ולא במשפט. כך גם מבחינת דיני הקניין, המשיב לא זכאי לדמי שימוש ראויים, לאחר שבחר לעזוב את הדירה. יתרה מכך לאור החלטת העיכוב אשר ניתנה במסגרת ההחלטה על הפירוק, עוכב ביצועו ורק בסוף שנת 2002, ניתן היה להמשיך עם הליכי המכר. אך מנגד, בכל התקופה האמורה, חב המשיב במזונות. 15. המערערת טוענת כי נפלה טעות מהותית, כלשונה, בפסק הדין, מאחר ובית המשפט קבע כי כל עוד והמשיב חייב במזונות אין לזכותו בדמי שימוש, אך התעלם מקביעתו זאת מעת שבהתאם לפסק הדין למזונות, החבות כלפי הבן עד הגיעו לגיל 18, הינה עד 27.1.06 ועד גיל 21 מדובר על שנת 2009. כך גם על פי ההלכה הפסוקה, המשיב לא זכאי לדמי שימוש ראויים כל עוד וחב הוא במזונות קטין ואישה, בהדגישה כי ביחס ללבן קיימת חובה אבסולוטית של המשיב לשאת במדורו. 16. המערערת אף מתארת את מצבה הכלכלי הקשה וטוענת כי יהיה זה בלתי צודק לחייבה בתשלום דמי שימוש ראויים, ומעת שלא נותר לה מאומה מהדירה שנמכרה. כל זאת, לאחר שהמשיב הוא זה שאשם בפירוד שבין הצדדים, כאשר מצבו הכלכלי איתן. 17. לבסוף טענה המערערת, כי המשיב דרש דמי שימוש ראויים גם בהתייחס לתקופה בה הדירה כלל לא הייתה בבעלותו, וזאת לאור מכירת הדירה ותשלום התמורה לכונסי הנכסים. דהיינו, שבכל מקרה המשיב אינו זכאי לדמי שימוש ראויים לתקופה החל ממועד חתימת הסכם המכר, 20.9.04. 18. במסגרת הטיעונים המשלימים, ולאחר שסברנו כי מהראוי כי יימצא בפנינו פסק הדין למזונות, צורף פסק הדין, וכשהמערערת הפנתה לקביעות השונות שבו, וכפי שפורטו לעיל. בנוסף, הפנתה המערערת לכך שהמשיב חוייב בהוצאות החזקת הדירה. עוד טענה כי בסיכומי המערערת בפני בית משפט קמא, נטען אודות הטענה כי המשיב אינו זכאי לדמי שימוש ראויים בהתייחס לדירה שאינה בבעלותו, לאחר מכירתה, וכי הוא נהנה מפירות התמורה שהופקדה בידי כונסי הנכסים. כך גם שמדובר בטענה משפטית אשר ניתן להעלותה בכל עת, ואינה בגדר שינוי חזית עובדתי. כך גם הוסיפה, כי גם בתחשיב בית המשפט קמא נפלו טעויות. כך קביעתו אודות תשלום של 800 דולר לחודש, בה בשעה שהמשיב, לכל היותר, זכאי רק למחצית בגין שימוש בזכויותיו. בנוסף, בתביעה עתר המשיב לתשלום של 350 דולר בלבד לחודש. כך גם טענה כי מעת שחויבה לשלם לקונה את הפיצויים המוסכמים מראש שוב לא ניתן לחייבה גם בתשלום של דמי שימוש ראויים. טענות המשיב: 19. המשיב טוען כי עזיבתו את הדירה נבעה בגין התנהלות המערערת, תוך הפניה לקביעת בתי הדין הרבניים בחייבם את המערערת להתגרש ואף בהטלת אמצעי כפיה עליה. כך הפנה להליכים השונים שבין הצדדים וכפי שפורטו לעיל. לטענתו, הצליחה המערערת לעכב את ביצוע פירוק השיתוף משך כשמונה שנים, בעוד הוא נאלץ להתגורר בדירות שכורות. אם לא די בכך עד לחודש מאי 2002 נאלץ לשאת במקביל גם בהחזר מלא של המשכנתה בסך של 1,000 ₪ לחודש. עוד הפנה להתנהלותה של המערערת משך השנים, באופן שמנעה הצגת הדירה בפני רוכשים פוטנציאליים, והגשת הבר"ע מושא פסק הדין בבר"ע שניתן על ידי השופטת שטופמן, באופן שאותו קונה ראשון שנמצא סילק ידו, והליכי הפירוק עוכבו משך שנה. 20. המשיב טוען כי בערעורה משיגה המערערת על קביעות עובדתיות שנקבעו הן על ידי בית משפט קמא והן על ידי ערכאות אחרות שדנו בעניינם של בנה"ז. כך אין היא מעלה כל טענה ראויה, שיש בה להצדיק התערבות באותם ממצאים. בנוסף, אין למערערת להלין אלא על עצמה מדוע לא קיבלה את חלקה בתמורת הדירה, וזאת לאחר שהוטלו עיקולים שונים על כספים אלו, לרבות על ידי קונה הדירה בגין תביעת הקונה. 21. בהתייחס לערבות הבנקאית, טוען המשיב כי הערבות חולטה משכבר וזאת לצורך תשלום הוצאות שנפסקו, ואין זה ברור מדוע הועלתה טענה זאת במסגרת הערעור. כך גם יש לדחות את טענת המערערת אודות חריגה של בית משפט קמא מהסכומים שנתבעו, הואיל וכתב התביעה כלל תשלום עד למועד הגשת התביעה וכן סכום חודשי מצטבר עתידי ממועד הגשת התביעה ועד פינוי הדירה בפועל. בנוסף, הטענה כי לא ניתן לתבוע ביחס לתקופה עתידית, כלל לא הועלתה על ידי המערערת בכתב הגנתה, ועל כן לא ניתן לטעון זאת במסגרת הערעור, כפי שלא נטענה הטענה אודות תשלום בחסר ביחס לאגרה. כך גם אין לקבל את טענת המערערת אודות חוב מזונות שכאילו לא שולמו על ידי המשיב. לא בכדי נעתר בית המשפט קמא ותיקן את פסק הדין, נוכח השגיאה שנפלה בפסק הדין המקורי, הגם שאכן, אך בשל טעות, לא מחק בית משפט קמא את אשר ייחס למשיב, כחוסר תום לב בגין אי תשלום מזונות. 22. עוד טען המשיב, כי טענותיה של המערערת כי אין לחייבה בדמי שימוש, כל עוד וקיימת חובת תשלום בגין מדור, לא נטענה כלל בכתב ההגנה. יתר על כן, עצם החיוב במדור אינו חייב להיות בדירה אשר ביחס אליה ניתן צו הפירוק. כך גם הטענה כאילו תביעת המשיב נסובה על תקופה שהזכויות לא היו בידיו, לא רק שגם היא לא נטענה בכתב ההגנה, אלא היא מקוממת, מעת שבגין התנהלותה של המערערת משך שנתיים וחצי, לא היה ניתן להשלים את העסקה והמשיב לא יכול היה לקבל את חלקו בתמורה. 23. לבסוף, הפנה המשיב לפסיקה אשר לשיטתו קבעה בניגוד לעבר, זכאות של בן זוג לתשלום דמי שימוש ראויים. 24. בהשלמת הטיעונים, טען המשיב כי בהתייחס לטענה בדבר חבותו לספק מדור למערערת, כי בכל מקרה החל מיום 10.2.04, הוא מועד הפטור, לא הייתה המערערת זכאית לכך. יתר על כן, גם בהתייחס לתקופה שקדמה למועד זה, לו הייתה המערערת מכבדת את החלטת הפירוק, היה נמכר ביתם הפרטי אשר כולל חצר, והמערערת יכולה הייתה לרכוש בחלקה דירה בת 3 חדרים למגוריה ומגורי הבן, ואף ללא משכנתא, ובאופן שהמערער לא היה חב בתשלום בגין מדור אף עבור הבן. משכך, מעת שהמערערת היא זאת שמנעה את פירוק השיתוף, אין לבוא חשבון עמו ולהטיל עליו חיוב רעיוני של תשלום בגין מדור. בנוסף, גם בחינת אותו תשלום רעיוני ביחס לבן, אין מקום לחשבו כנגזרת משכ"ד בגין בית פרטי, אלא מנגזרת של דירת מגורים ראויה. משכך, בהתחשב בכך שאם דמי שכירות בגין הבית חושבו לפי 700 דולר לחודש, הרי ככל שמדובר בדירה, היה מדובר על מחצית מסכום זה, ועל כן חלקו של הבן (30%) היה כ- 100 דולר בלבד. כל זאת, מבלי לפגוע בטענתו, כי כל נושא שאלת מדור מול דמי שימוש ראויים, כלל לא נטענה בכתב ההגנה מטעם המערערת. כך גם דוחה המשיב את טענותיה האחרות של המערערת. דיון והכרעה: המסגרת הנורמטיבית: 25. בפרשת זרקא [ע"א 1492/90 זרקא נ' פארס (20.1.93) (להלן: זרקא)] אישר בית המשפט את קביעת בית המשפט המחוזי, לפיה אכן בהתאם לסעיף 33 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין) חייב שותף המשתמש במקרקעין משותפים, לשלם ליתר השותפים, שכר ראוי בעד השימוש. אולם "חובה זו אכן קיימת, אולם רק כאשר השותף האחד השתמש במקרקעין באופן בלעדי, באופן שנמנע מיתר השותפים להשתמש אף הם באותם מקרקעין. היה ולא נמנע השימוש הזה מיתר השותפים גם כאשר הם לא השתמשו במקרקעין בפועל, אין השותף חייב בתשלום כלשהוא ליתר השותפים..." (פיסקה 6). אולם באותו מקרה "כיוון שהשופט המלומד פסק שלפי העדויות המערערת עזבה את הבית על דעת עצמה, הרי שבכך יש לראותה כמסכימה לשימושו של המשיב בבית... בלא לדרוש כל תמורה עבור שימוש זה" (שם). דהיינו, שלילת הזכות לדמי שימוש ראויים נובעת מייסוד ההסכמה לשימוש בן הזוג האחר ואף ללא תמורה. הנה כי כן, פרשת זרקא עניינה בתביעת דמי שימוש ראויים מהעילה הקניינית ובגדר הוראות חוק המקרקעין, ולא עסקה כלל ועיקר בעילה של עשיית עושר ולא במשפט. עוד יש להוסיף, כי מקום ובו יישלל ייסוד ההסכמה של בן הזוג העוזב, לרבות לוויתורו על דמי שימוש ראויים, לכאורה לא יחול אשר נקבע בפרשת זרקא. ואכן, בתי משפט המחוזיים וכן בתי המשפט לענייני משפחה, הכירו משך השנים באפשרות של חיוב בתשלום דמי שימוש ראויים, בין בני זוג, הגם תוך התחשבות השפעת היותם בני זוג הן על עצם החיוב והן על שיעורו, ובהתאם לאשר נפרט בהמשך הדברים. 26. הכלל לגבי פסיקת דמי שימוש נקבע כבר על ידי כב' רובינשטיין בבע"מ 5357/06 פלוני נ' פלוני (22.10.06), שלדבריו "לסיכום: ביחס לתקופה שאחרי הגירושין הכלל הוא פסיקת דמי שימוש, והחריג הוא פטור - שיינתן רק בנסיבות של ויתור מפורש", כאשר "כלל זה מהווה גם תמריץ לבן הזוג הגר בדירת המגורים לפעול לפירוק השיתוף" (פסקה י"א)]. בבע"מ 9126/05 פלונית נ' פלוני (26.1.06) דחה כב' השופט רובינשטיין בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (כב' השופטת שטופמן) אשר קיבל את ערעור המשיב על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בקובעו "... כי גם אם המשיב עזב את הבית מרצונו החופשי, אין סיבה לומר כי יש בכך מחילה על דמי שימוש ראויים מעתה ועד עולם" וכאילו יציאה מהבית במהלך תקופה שקדמה לגירושי הצדדים, יש בה למנוע תשלום דמי שימוש ראויים, גם שנים לאחר גירושי הצדדים. עוד קבע כב' השופט רובינשטיין: "... המועד שממנו ואילך יהיה זכאי המשיב לדמי שימוש ראויים נתון לקביעתו של בית המשפט לענייני משפחה. כפי שציין בית המשפט לענייני משפחה, התקופה בה הורחק המשיב מביתו בצו הרחקה אינה מקנה לו זכות לדמי שימוש ראוי... סוגיית קביעת המועד הראוי אינה פשוטה, וחזקה על בית המשפט לענייני משפחה שידון בשאלות העובדתיות הכרוכות בה, ויקבע את ממצאיו בהתאם, כמו גם את גובה דמי השימוש. כמובן שמקובלת עלי קביעת הערכאות דלמטה בדבר הצורך לשקלל גם את סוגיית מדור הילדים. הערכאה המתאימה לכל אלה היא בית המשפט לענייני משפחה" (פיסקה ז.). כך גם בבע"מ 9881/05 פלוני נ' פלונית (9.4.06), קבע כב' השופט רובינשטיין: "...פשיטא כי העובדה שעקב סכסוך עוזב אחד מבני הזוג את דירת המגורים - אפילו מרצונו - אינה מעידה כשלעצמה כי הוא מוותר על זכויותיו הקנייניות בדירה, ובכלל זאת הזכות ל'שכר ראוי עבור השימוש'. דרכו של עולם שעם חלוף הזמן עלול הזמני להפוך לקבוע, וכדי למנוע זאת מבקש הצד שכנגד לעמוד על זכויתיו..." (פיסקה ג.). בפסק הדין מתייחס כב' השופט רובינשטיין לאשר נקבע בפרשת זרקא ולביקורת שנמתחה על ההלכה שם. כך גם כי יסודו של סעיף 33 לחוק המקרקעין, אף הוא בעשיית עושר ולא במשפט. עם זאת, תוך הפניה לאשר נקבע בע"מ (ירושלים) 320/02 עפל-רפאלי נ' עפל (לא פורסם) מפי השופט גל, כי הגם שאין לחייב מי שמאס בחיי הנישואין להמשיך ולהתגורר עם בן זוגו תחת קורת גג אחת, עדיין אין פירושו של דבר "שבן הזוג הנשאר בדירה הופך באחת לשוכר בעל כורחו". דהיינו שלכאורה מצד אחד קיימת התעשרות ומצד שני לכאורה אין מקום להפוך את בן הזוג הנשאר לשוכר בעל כורחו. משכך הפתרון שנמצא על ידי המבקרים וכפי שהובא שם "...הדרך המעשית לטיפול בשינוי קבע של המצב היא על ידי פירוק השיתוף" (פיסקה ה.) אך תוך הוספה כי חרף הביקורת הלכת זרקא ממשיכה להנחות את בתי המשפט. מכאן שאם אכן בן הזוג העוזב, נאלץ לעזוב בגין צו הרחקה נוכח התנהגותו לא יהיה זכאי לדמי שימוש ראוייים, בין לפי אשר נקבע בפרשת זרקא, בין מהטעם שניתן לראותו כמוותר על זכויותיו או מחמת העקרון של חוסר תום לב. עם זאת "...כמובן שבידי בן הזוג לתבוע את פירוק השיתוף באופן שיאפשר את מיצוי ההנאה מהנכס...". השופט רובינשטיין אף מוסיף, הגם שכהערת אגב, שככל שנקבעת חבות של דמי שימוש ראויים, ובעת שמדובר בילדים המתגוררים בדירה ואף לאחר הגיעם לגיל 18 יכול ויהיה מקום להביא זאת בחשבון. עוד נקבע בפסק הדין כי יש לבחון גם אם אחד מבני הזוג "מאריך מטעמיו שלו את תקופת השיתוף...בעוד בן הזוג האחר מבקש פירוק השיתוף. במצב זה, בו אחד השותפים מסכל את ביצוע הפירוק, אין הוא יכול להישמע בטענת דמי שימוש ראויים". כך גם בהמשך הדברים כי מעת שנקבע חיוב בגירושין "המסרב לגירושין ידו על התחתונה" וזאת גם בהיבט הקנייני. 27. מהראוי להפנות לפסק דינו של כב' השופט שוחט בתמ"ש 73931/98 ש.ק. נ' מ.ק. (19.6.00) אשר בחן את הסוגיה גם לאור חקיקת חוקי היסוד, וסבר שאכן יש מקום לסטות מאשר נקבע בפרשת זרקא ולא להתייחס לשאלת האשם, אלא לבחון את הנסיבות הן בהיבט של העילה הקניינית והן בהיבט של עילת עשיית עושר ולא במשפט. כך גם קבע כי יש לבחון את שאלת חובת התשלום בהיבט של שאלת ההסכמה, ומשכך, לשיטתו, מעת שהוגשה תביעה לפירוק שיתוף על ידי מי שעזב את דירת המגורים, גילה דעתו כי אין בכוונתו לוותר על זכויותיו. מנגד, ראו את פסק דינו של כב' השופט גייפמן בתמש 22245/95 פלוני נ' אלמונית (9.12.07) אשר קבע כי על מנת לחייב בדמי שימוש ראויים יש צורך בקיומם של שני יסודות מצטברים. האחד, קיומה של מניעות למגורי התובע בדירה, והשני, כי המניעה הינה מחמת המתגורר בדירה. משכך סבר כי עזיבת הדירה לטובת בן זוג אחר, אינה מזכה לדמי שימוש. כך גם מעת שהנשאר בדירה זכאי על פי החלטה שיפוטית למזונות מבן הזוג שעזב את הדירה, אין לחייבו בדמי שימוש, מאחר שכנגד חיוב זה קיים החיוב הנגדי של מדור מדין מזונות. אולם, זכאות לדמי שימוש ראויים קיימת לאחר גירושין, מעת שקיימת מניעה למגורים משותפים בדירה, תוך שבית המשפט שם מתייחס לנסיבות נוספות לרבות לקביעה שאם במסגרת תביעת המזונות נעשה שימוש בטיעון של הגדלת הוצאות החייב במזונות ובית המשפט בפסיקת המזונות התחשב בכך, לא ניתן במקביל לעתור לחיוב בדמי שימוש ראויים. וראו גם עמ"ש 48595-05-10 פלוני נ' פלונית (17.12.12) 28. דומני, כי אין מקום לקבוע מסמרות וכי יש לבחון כל מקרה לנסיבותיו. כאמור, יסוד העילה הקניינית דהיינו העילה מכוח סעיף 33 לחוק המקרקעין, מבוסס אף הוא על יסוד עשיית עושר ולא במשפט. לא בכדי בסעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 נקבע כי בית המשפט רשאי לפטור מחובת השבה אם ראה בית המשפט "...נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת". יתר על כן, נראה כי גם התנהלות שיש בה משום חוסר תום לב, תהיה לה השפעה על קביעת החבות או הפטור. במיוחד יפים הדברים בעת שעסקינן בבני זוג, אשר דרך כלל דרישת דמי שימוש ראויים, אינה עומדת לכשעצמה, אלא מהווה היא רכיב נוסף, בין שאר הרכיבים הקשורים לסכסוך בין בני הזוג. משכך, יש לבחון את כל ההיבטים הקשורים לסכסוך הקונקרטי שבין בני הזוג, על מנת לקבוע אם אכן קיימת חבות בדמי שימוש, ואף אם כן, מהי תקופת החיוב ומה יהיה שיעור החיוב. לכן, לדעתי, אין מקום לקביעה גורפת כי אין להתחשב בייסוד "אשם" אלא כל מקרה ולנסיבותיו. יתר על כן מהפסיקה שהובאה לעיל, מפי כב' השופט רובינשטיין, עולה כי אף אם אכן ניתן צו הרחקה כנגד מי שאינו מתגורר בדירה בגין כך, עדיין אין בכך למנוע בחינת הנסיבות, לצורך ההכרעה בשאלת דמי השימוש הראויים. 29. לשיטתי, אין לראות באשר נקבע בפרשת זרקא אלא את המצוי בה ולא מעבר לכך. דהיינו, הקביעה כי עזיבת אחד מבני הזוג, כמוה כהסכמה לשימוש בדירה המשותפת על ידי בן הזוג האחר, כך גם ויתור על דמי שימוש. אולם, מעת שהוכח שלא קיימת הסכמה שכזאת, או שהסכמה שכזאת הייתה יפה לשעתה, אך עם עבור הזמן, שוב אינה קיימת, לא יהא באשר נקבע בפרשת זרקא, לשלול את הזכות העקרונית של דרישה לדמי שימוש ראויים. נראה על כן, כי מעת שבן הזוג שעזב את הדירה הגיש תביעה לפירוק שיתוף, הרי גילה דעתו שאין הוא מסכים לא לשימוש הייחודי ולא לוויתור על דמי שימוש ראויים. יתר על כן, כפי שהובא לעיל, גם לשיטת הגורסים כי בין בני זוג אין מקום לפסיקת דמי שימוש ראויים, הרי הפתרון לפגיעה בזכות הקניינית ועשיית העושר של בן הזוג האחר, יימצא בדרישה לפירוק השיתוף. משכך, אם מונע בן הזוג המתגורר בדירה, יישום פתרון שכזה, יש מקום לחייבו עקרונית, כפוף לשיקולים הנוספים, בדמי שימוש ראויים. גם בחינת המדיניות הראויה, אין מקום, למצער מעת שבית משפט הורה על פירוק השיתוף, שהמתגורר בדירה ינסה לסכל ביצוע פירוק השיתוף, ומנגד, ימשיך ליהנות בשימוש בזכויותיו של בן הזוג שחפץ בפירוק השיתוף, גם אם עזב את הדירה. דברים אלו יפים, גם למקרה ובו נפסק כי על המתגורר בדירה להתגרש מבן הזוג שעזב את הדירה. אם אכן היו מתגרשים בני הזוג, הרי הייתה קמה וניצבה אותה מניעות של בן הזוג להתגורר בדירה, מניעות אשר נקבע בפסיקה כי יש בה להקנות את הזכות לדמי שימוש ראויים. משכך אם המתגורר מסרב להתגרש, הרי "ידו על התחתונה" ואין מקום שייהנה מסירוב שכזה. 30. אך בכך לא סגי, הואיל ומעת שעסקינן בשותפים בני זוג, יש להתחשב גם בהשלכות של דיני המשפחה, על הסוגיה דנן, וזאת בהיבט של חובת הבעל-האב לשלם דמי מדור לאישה ו/או לילדיהם. נושא זה יכול ויבוא לידי ביטוי בשניים. ראשית, אם הבעל-האב הוא זה שעזב את הדירה המשותפת, ובמסגרת תביעת מזונות שהוגשה נגדו טען כי יש להתחשב בכך שהאישה אינה נזקקת להוצאות בגין מדור, כך גם שיש להתחשב בהכנסותיו הפנויות בכך שנאלץ הוא לשכור דירה למגוריו, ואם אכן בית המשפט התחשב באמור, יכול והדבר ישפיע על עצם החבות בתשלום דמי שימוש ראויים ולמצער על שיעורם. שנית, מעת שבדיון בשאלת המזונות לא נצרך בית המשפט להיזקק לשאלת המדור, הואיל והדירה המשותפת משמשת למגורי האישה ו/או הילדים, קביעה של חבות בדמי שימוש ראויים לאחר מכן, ובהתייחס לתקופה בה נפסקו מזונות ללא חיוב במדור, תגרום ל"התעשרות" דווקא מצד התובע. דהיינו, ככל שאכן היה מתבצע הפירוק מיד לאחר הגשת התביעה לפירוק שיתוף, אזי יכול והתובע עתה דמי שימוש ראויים, משפירוק השיתוף עוכב, היה מחויב בתשלום בגין מדור. משכך, התעלמות מרכיב זה בעת הפסיקה בשאלת דמי השימוש הראויים תוצאתה, כי התובע אומנם יקבל את אשר הוא זכאי לו בגין השימוש בזכויותיו בדירה, אולם מנגד, "ירוויח" או "ייחסוך" את אשר היה עליו לשלם בגין המדור. יתר על כן, אם מדובר על מי מילדיו הקטינים אשר עושה שימוש בזכויותיו בדירה, הרי בגין שימוש זה, אין מקום שהתובע יבקש להיפרע מאם הקטין. עם זאת, אין אני סובר כי מעת שקיים חיוב למזונות, שוב אין להידרש כלל ועיקר לתביעה לדמי שימוש ראויים, אלא יש לבחון את ההיבטים הכספיים השונים, כולל אותו חיוב רעיוני. ככל שעסקינן בשאלת אותו חיוב רעיוני אין גם להתעלם מכך, שאם אכן היה מבוצע פירוק השיתוף בסמוך לאחר מתן החלטה על פירוק, אזי יש להביא בחשבון את אשר הייתה האישה מקבלת בגין חלקה ואשר בגין כך לא היה מחויב הבעל בהוצאות עבור מדורה. כך גם יהיה מקום לבחון נוכח התמורה שהייתה נותרת, את שיעור חבותו של האב ביחס להוצאות מדור ילדיו הקטינים. ברור, כי בחינות אלו נדרשות לתשתית עובדתית ולנתונים, אשר על פיהם בית המשפט לענייני משפחה, אשר הוא האמון על כך וכפי שהובא לעיל, יבחן את כל הנדרש. לבסוף נציין, כי מטעמי צדק כך גם עקרון תום הלב ושאר השיקולים שפורטו לעיל, ייתכנו מקרים יוצאי דופן, בהם נוכח התנהלות חמורה במיוחד של מי שהמשיכה להתגורר בדירה וסיכלה אפשרות לביצוע החלטה על פירוק, לא יזקק בית המשפט לנושא חבות במזוות והוצאות מדור. 31. ומכאן לתקופת החיוב. בהתייחס למועד סיומה, בדרך כלל המועד הקובע יהיה מועד פינוי הדירה בפועל. בהתייחס לשאלה בדבר מועד תחילת החיוב, כפי שפרטנו לעיל המועד המוקדם האפשרי, הינו מעת שאכן בא אותו גילוי של עוזב הדירה על העדר הסכמה או ויתור מצידו, וזאת באותם מקרים בהם ייקבע כי קיימת אותה חבות בתשלום דמי שימוש ראויים, ובדרך כלל מועד הגשת התביעה לפירוק השיתוף. אכן, אם היינו נדרשים לשאלה של פירוק שיתוף במקרקעין, שלא במסגרת סכסוך בין בני זוג, לרוב יורה בית המשפט על פירוק שיתוף באופן מיידי ואף בקדם המשפט, הואיל ולרוב אין לשותף האחר טענת הגנה כנגד הפירוק. זאת מתוך התפיסה כי שיתוף במקרקעין אינו מצב רצוי ויש לעודד את סיומו. [ראו ע"א 10322/03 לביא ישעיהו נ' שטרייכר (23.3.05)]. אולם, ככל שעסקינן בפירוק שיתוף בדירת מגורים במסגרת סכסוך בין בני זוג, הדברים שונים. כך יכול ובית המשפט לא יורה באופן מיידי על פירוק השיתוף אלא יורה שכזאת רק לאחר בירור כל השאלות הרכושיות שבין בני הזוג, כולל הקשור לאיזון המשאבים הכולל [ראו בע"מ 8873/06 פלוני נ' פלוני (7.6.07)]. בנוסף, בחינת אפשרות לאחר קבלת כל הנתונים, שאחד מבני הזוג ירכוש את חלקו של בן הזוג האחר [לעניין העדפת פירוק שיתוף פנימי ראו ע"מ (חי') 766/08 פלונית נ' אלמוני (15.7.08); תמ"ש 5050/06 נ' ח' נ' א' ח' (23.5.10)]. לכל האמור יש להוסיף את הוראת סעיף 40א לחוק המקרקעין, דהיינו הסדרת שאלת מדור האישה והילדים הקטינים, טרם ביצוע פירוק השיתוף בפועל. משכך, דרך כלל, יש לקבוע כי תחילת מועד החיוב לא יקדם ממועד מתן החלטה על פירוק השיתוף בפועל על ידי בית המשפט הדן בעניינם של בני הזוג. אולם, גם בכך לא סגי, הואיל ויש מקום להביא בחשבון גם את התהליך הנדרש עד לביצוע ויישום ההחלטה בדבר פירוק השיתוף. ודוק, גם אם בן הזוג אשר מנע את יישום פירוק השיתוף לא היה עושה כן, בכל מקרה היה נצרך זמן עד לקבלת התמורה עבור מכירת הדירה ולאחר הליך של פרסום מכרז, חוות דעת שמאי, אישור בית המשפט ועוד, וכשביחס לתקופה זאת אין מקום עדיין לחייב את המתגורר בדירה בדמי שימוש ראויים. הנה כי כן המסקנה העולה, כי ככל שבית המשפט יסבור שאכן קיימת חבות בתשלום דמי שימוש ראויים, מועד החיוב ייחל מהמועד הסביר בו היה מבוצע פירוק השיתוף בפועל, אלמלא העיכוב שנגרם בגין המתגורר בדירה. היישום במקרה דנן: 32. נקודת המוצא במקרה דנן, קביעת בית המשפט קמא, כך גם קביעות חלוטות של בתי המשפט השונים אשר דנו בעניינם של הצדדים, כי המערערת היא זאת שעשתה כל אשר לאל ידה, לעכב את פירוק השיתוף, בטענות אלו או אחרות. ודוק, במקרה דנן קבע בית משפט קמא כי מועד תחילת החיוב, אינו מועד עזיבת המשיב את הבית, כך גם לא מועד הגשת התביעה לפירוק השיתוף, אלא מועד מתן החלטת הפירוק, קרי 20.10.00. המשיב לא השיג מצדו על קביעה זאת, ועל כן אין אנו נצרכים להידרש לתקופה טרם מועד זה. יתר על כן, הן לאור אשר נפסק במסגרת תביעת הגירושין, והן לאור אשר נפסק בבתי המשפט השונים, אין מקום להיזקק לשאלה האם עזיבת המשיב את הבית נעוצה ברצונו לגור עם חברתו או בגין התנהלותה של המערערת, ובמיוחד לאור התקופה לה אנו נדרשים. כך גם אין להיזקק לטענותיה האחרות של המערערת, בכל הקשור לאישור הסכמי המכר עם הקונים השונים, כך גם שלא ניתן לה יומה בבית המשפט, טענות שנדחו במסגרת ההליכים הרבים שנקטה בהם המערערת. בנוסף, מעת שמצא בית המשפט לחייבה בהוצאות, שוב אין מקום להיזקק להחלטת הביניים אשר חייבה אותה בהמצאת ערבות בנקאית אשר חולטה בגין ההוצאות שנפסקו. 33. לאור האמור, אם נבחן את יישום ההלכה למקרה דנן, נמצא למדים כי נוכח אשר פורט בפרק הראשון של תמצית העובדות, הדברים מדברים בעד עצמם. כאמור, עוד ביום 31.12.98 הגיש המשיב את תביעת פירוק השיתוף, ומשכך גילה דעתו שאין בעזיבתו משום הסכמה לשימוש ייחודי בבית על ידי המערערת או ויתור על דמי שימוש ראויים. יתר על כן, נוכח כל ההליכים השונים והקביעות השונות, לרבות עבור הזמן וחיובה של המערערת להתגרש, דומה כי קשה לחלוק על הקביעה שאכן, זכאי המשיב לדמי שימוש ראויים. משכך נדרשים אנו, לקבוע בראש וראשונה את תחילת תקופת החיוב. כאמור לעיל, כל עוד ולא ניתנה ההחלטה על הפירוק, ביום 20.10.00 אין מקום לתחילת החיוב. אולם, מנגד אין להתעלם גם מההחלטה על העיכוב בביצוע הפירוק אשר ניתנה באותו מועד, והמשהה את ביצוע הפירוק עד הכרעה בשאלות הרכושיות. אומנם ביום 30.7.01 ניתן פסק הדין בעניינים הרכושיים, אולם בית המשפט קמא, סבר כי טרם ביצוע פירוק השיתוף נדרש הוא לחוות דעת מומחה, וכי רק ביום 14.3.02 מונו כונסות הנכסים, אך גם עתה נדרשה חוות דעת לאור שאלת הסדרת מדור המערערת והבן. הנה כי כן, רק ביום 25.8.02 ניתנה ההוראה לכונסות הנכסים להציע את הבית למכירה. כאמור לעיל, אין להתעלם גם מהזמן הנצרך עד למציאת קונה וביצוע כל הנדרש לשם כך, ובנוסף עד קבלת אישור בית המשפט להסכם המכר. במקרה דנן, הסכם המכר אושר ביום 9.3.03 דהיינו, כחלוף כמחצית השנה מעת מתן ההוראה האמורה. לא בכדי נטען על ידי המשיב, כי המערערת מנעה מכונסות הנכסים את האפשרות למציאת קונה במועד מוקדם יותר, טענה שלכאורה לא נסתרה הגם שהמערערת טענה טענות מטענות שונות בהקשר לטענות אלו. מכל מקום הן מההחלטות שניתנו על ידי בית המשפט קמא והן מפסק הדין בבר"ע עולה שאכן נפסק שהמערערת החלה בעיכוב יישום פירוק השיתוף מיד לאחר מתן ההוראה לכונסות הנכסים לפעול לשם מכירת הזכויות בבית. משכך נראה כראוי לקבוע כי אלמלא פעולותיה של המערערת, ניתן היה למצוא קונה במועד מוקדם יותר, הגם שיש להתחשב בכך שבכל מקרה היה נצרך זמן עד למציאת קונה ואישור הסכם המכר. בנסיבות אלו נראה לי לקבוע את מועד תחילת החיוב החל מה - 1.1.03. 34. דהיינו, בשאלת מועד תחילת החיוב, יש לקבל חלקית את אשר טענה המערערת, דהיינו, שבית המשפט קמא, אכן התעלם מההחלטות שניתנו בעבר, כולל ההחלטה על העיכוב, וכי אכן לא היה מקום לקבוע את מועד תחילת החיוב כמועד בו ניתנה ההחלטה על הפירוק. 35. כאמור, מועד סיום התקופה, דרך כלל, הינו מועד פינוי הדירה בפועל, ובמקרה דנן, וכפי שקבע גם בית משפט קמא, מועד סיום החיוב הינו ביום 10.7.06. לעניין מועד סיום התקופה, יש לדחות את טענת המערערת כאילו יש לקבוע את המועד, כמועד אישור הסכם המכר השני. השימוש בזכויות המשיב בדירה על ידי המערערת, המשיך גם לאחר מועד זה. אכן, עם אישור הסכם המכר התחייבו הצדדים באמצעות כונסות הנכסים להעביר את זכויותיהם ע"ש הקונה, אך בגין התנהלות המערערת, לא ניתן היה לעשות כן, טרם ביצוע הפינוי ולא בכדי הוגשה תביעת הקונה. דהיינו, המערערת עשתה גם עשתה שימוש בזכויות המשיב, ושלא כדין, וחרף החלטות שיפוטיות עד למועד הפינוי בפועל. בנוסף, נמנע מהמשיב לקבל את חלקו מהתמורה, אשר יכול היה לעשות שימוש בו, לרכישת נכס אחר ועוד, ואין בטיעון כאילו קיבל המשיב גם את פירות ההשקעה של התמורה, כמענה לכך. יתר על כן, בצדק טען המשיב כי עצם העלאת הטענה כאילו מעת אישור הסכם המכר, המשיב כבר אינו בעל הזכויות, מקוממת ואף ניתן לקבוע כי מדובר בהמשך התנהלותה חסרת תום הלב של המערערת. כך גם צודק המשיב בטענתו, כי בהתייחס לתביעת הקונה ולאשר חוייבה בתשלום הפיצויים המוסכמים, אין למערערת להלין אלא על עצמה. 36. ומכאן לשיעור החיוב אשר היה מקום לחייב בו את המערערת. בנושא זה, יש ממש בטענת המערערת, כי מעת שהמשיב תבע לחייב את המערערת בתשלום השווה ל- 350 דולר לחודש, שוב לא היה מקום כי בית משפט קמא יחייבה בסכום של 800 דולר לחודש. לא למותר להוסיף כי בכל מקרה דרישת המשיב נסובה ובצדק, על חיוב במחצית דמי השכירות הראויים, ועל כן גם אם סבר בית המשפט כי יש להעמיד את דמי השכירות הראויים המלאים על סכום השווה ל- 800 דולר, חיוב המערערת היה צריך להיות בסך השווה ל- 400 דולר בלבד. מכל מקום נוכח אשר עתר המשיב בתביעתו, לא היה מקום כי בית המשפט יפסוק מעבר לכך, ועל כן יש להעמיד את החיוב החודשי על סכום השווה ל- 350 דולר. עם זאת אין מקום לקבל את טענותיה של המערערת, הן בכל הקשור לנושא האגרה והן בכל הקשור לחיוב בגין תקופה עתידית. לעניין האגרה, דומה כי לנוכח אשר נקבע לעיל, אודות מועד תחילת החיוב כך גם השינוי בסכום החיוב, לא יהיה מקום לטיעון זה. בנוסף, אכן המשיב עתר לחייב את המערערת בתשלום, גם בגין התקופה שלאחר הגשת התביעה ועד הפינוי בפועל. המערערת לא טענה בנושא זה מאומה בכתב הגנתה, כך גם מעת שפסק הדין ניתן לאחר הפינוי בפועל, בצדק נדרש בית המשפט למלוא תקופת החיוב, וללא צורך בנקיטת הליך נוסף על ידי המשיב. למעשה לאור אשר נטען על ידי הצדדים בבית משפט קמא, הרי ההתייחסות הייתה למלוא התקופה. 37. אולם, בכך לא סגי, הואיל ועדיין נותרה הסוגיה של שאלת חיוב המשיב במדור מדין מזונות. לעניין זה יש להקדים ולציין כי במסגרת פסק הדין למזונות, אכן טען המשיב להוצאות להן הוא נדרש בגין הצורך בשכירת דירה, אולם בית משפט קמא לא מצא לנכון, להתחשב בטענה זאת. מנגד, אכן גם בפסק הדין בעניין המזונות ציין בית המשפט מפורשות, כי בעת נתינת פסק הדין, המערערת והבן מתגוררים בדירה וכי על כן אין צורך להיזקק לשאלת המדור, אולם ניתן יהיה לחזור ולפנות בשאלה זאת, ככל שיתעורר הצורך בכך, בתביעה מתאימה. ודוק בעת מתן פסק הדין למזונות, טרם הוגשה תביעתו של המשיב לדמי שימוש ראויים. דהיינו, לכאורה, יש מקום להידרש לשאלת חבות המדור הרעיונית, אך תוך התחשבות באשר הובא לעיל בדבר השיקולים השונים להם יש להידרש בשאלה זאת. שאלה זאת, יש לבחון בהיבט של מדורה של המערערת לחוד ובהיבט של חובת המדור כלפי הבן לחוד. 38. אולם, טרם נדרש לשאלות אלו, נקדים ונציין כי אין להתעלם מטענת המשיב, כי המערערת לא טענה בכתב הגנתה מאומה בכל הקשור לנושא זה. יתר על כן, מעת שהטענה לא נטענה לא נצרכו הצדדים להציב בפני בית המשפט קמא, את התשתית העובדתית הנצרכת לכך, ולדוגמא, אשר נטען על ידי המשיב בכל הקשור לאשר היה נותר בידי המערערת, אם אכן הייתה מיושמת החלטת הפירוק מיידית, וההשלכות לכך על שאלת חיוב במדור המערערת והבן. עם זאת, אין להתעלם מכך שבית משפט קמא נדרש לנושא זה, וקבע את אשר קבע, כך גם שבסופו של יום, עסקינן בשיקולי צדק, ועל כן יש להתחשב במכלול הנסיבות. אכן, יכול ולפי הפסיקה היה מקום להחזיר את הדיון בשאלה זאת לבית משפט קמא, אך סבורני כי יש מקום לנסות ולמנוע את הצורך בהליכים משפטיים נוספים, אשר מניסיון העבר, חזקה שלא היו מסתיימים בערכאה הדיונית בלבד. 39. בכל הקשור לנושא חובת המדור ביחס למערערת, דומה כי גם אם היה מקום להידרש לנושא זה, אין מקום להפחתת סכום החיוב בגין חובת מדור רעיונית כלפיה. כאמור, מועד תחילת החיוב כפי שנקבע לעיל הינו החל מה- 1.1.03. מכאן שדנים אנו לתקופה ממועד זה ועד מועד הפטור, קרי 10.2.04. בהתייחס לתקופה זאת, יש להתחשב בשניים. ראשית, דומה כי יש ממש בטענת המשיב לפיה אם אכן היה מבוצע פירוק השיתוף, היה נותר בידי המערערת סכום שלכל הפחות היה מקום להתחשב בו, בעת שהיה נדרש בית המשפט לשאלת שיעור חיוב המשיב במדורה. שנית, כי בית המשפט חייב את המשיב לשאת במלוא הוצאות החזר תשלומי המשכנתא עד למועד הפטור, וכחלק מחובתו לספק מדור גם למערערת. דהיינו, תשלום זה הגדיל הונה הקנייני של המערערת בתשלום ששולם על ידי המשיב. בנסיבות דנן, יכול ובאופן רעיוני כלל לא היו נפסקים מזונות למערערת בגין מדור לתקופה הרלוונטית, ועל כן שומה היה על המערערת להציב תשתית עובדתית לסתירת האמור. שלישית ובמצבר, גם אם היה נפסק סכום זה או אחר, דומה כי נוכח התנהלותה החמורה של המערערת, יש להתעלם מאותו סכום שהיה נותר, אם בכלל, משבאים אנו לבחון את הראוי במקרה זה. לבסוף, אכן דומה כי לא ניתן להתעלם מכך שהמערערת לא טענה בהגנתה בפני בית משפט קמא בנושא זה, ולאור כלל השיקולים גם מטעמי צדק, הרי בנסיבותיו המיוחדות של המקרה דנן, אין אני סובר כי יש מקום להתערב בקביעת בית משפט קמא, אשר לא התעלם מנושא זה, אך קבע כי נוכח התנהלותה של המערערת, אין מקום להתחשב בכך. 40. ומכאן לשאלת מזונות הבן. כפי שהובא לעיל, הבן הגיע לגיל 18 ביום 27.1.06. דהיינו, עד מועד זה, לכאורה היה חייב המשיב במדורו בשיעור מלא. אם היינו בוחנים את שיעור החיוב, וכנגזרת של דמי השכירות הראויים בהתייחס לבית, ובהתאם לשיטת המשיב, דהיינו 30% מסכום של 700 דולר לחודש, מדובר על תשלום רעיוני מקסימאלי של 210 דולר. אולם, גם במסגרת בחינת חישוב רעיוני זה יש להתחשב באשר נקבע בפסק הדין למזונות כי תשלום המשכנתא עד למועד הפטור, הינו גם כחלק מחובתו של המשיב במדור הבן. בנוסף, יש להתחשב בטענת המשיב, אשר לא זכתה למענה ראוי, שלכאורה היה על המערערת להציב תשתית עובדתית בדבר שיעור החיוב הרעיוני במדור הבן, אך זאת בהתחשב בכך שחיוב זה אמור היה להיקבע בהתאם לחישוב לפי שכ"ד בדירה שהייתה שוכרת המערערת למגוריה ומגורי הבן, כך גם אשר היה נפסק אם אכן הייתה המערערת רוכשת דירה למגוריה ומגורי הבן בחלקה בתמורה שהייתה נותרת בידה ממימוש הזכויות בבית. לכל האמור, יש להוסיף כי גם בנושא מזונות הבן, אין להתעלם מכך שמעת שהמערערת לא טענה לעניין הפחתה בגין מדורו, כך גם לא הציבה כל תשתית לשיעור החיוב הרעיוני, לא נזקק המשיב להבאת ראיות מטעמו. משכך, גם בית משפט קמא, אף אם הייתה הטענה נטענת, היה מתקשה בקביעת שיעור החיוב הרעיוני. לבסוף, לכאורה מעת שהטענה לא נטענה בזמנו, שוב אין מקום להידרש לה במסגרת הערעור. לא למותר להוסיף, כי על מנת לקבוע חיוב רעיוני, חייב צד הטוען זאת לפרוש את מלוא היריעה, כולל כל הנתונים הנדרשים, וכעין ההוכחה שהייתה נדרשת ממנו, מעת שהיה מגיש תביעה בגין מדור קטין. בנסיבות אלו, התלבטתי האם ביחס לשאלת המדור הרעיוני, כשמדובר במזונות קטין הוא הבן, להבדיל בשאלת מדורה של המערער, יש מקום להתערב בקביעתו האמורה של בית משפט קמא, ואשר הובאה לעיל ביחס למדורה של המערערת, ונוכח התנהלותה. בסופו של יום, נראה לי לנכון, ומסגרת האיזון הכולל הנדרש בבואנו להידרש לשאלת אשר יהיה צודק וראוי, לרבות נוכח התנהלות הצדדים, בעת שדנים אנו בשאלה של דמי שימוש ראויים, כך גם מניעת "התעשרות" לא ראויה של המשיב, לקבל את טיעונו של המשיב בדבר אופן החישוב, וזאת בשיעור כפי שצוין על ידו. עם זאת, שיעור זה יחול גם ביחס לתקופה של עד הפינוי בפועל, דהיינו, גם לתקופה של כששה חודשים מעת הגיע הבן לגיל 18 ועד מועד הפינוי בפועל. זאת לרבות בהתחשב באשר הובא לעיל מהפסיקה בשאלה זאת. בנוסף לשאלת "התעשרות" המשיב, ללא הפחתה כלשהי, יש להביא בחשבון מספר נתונים נוספים, שיהוו מענה, גם אם יטען כי מדובר בסכום נמוך יחסית. כך, שלמעשה משך מחצית השנה, היה מקום להפחית רק שליש מהסכום. בנוסף, כי לפחות עד מועד הפטור, תשלומי המשכנתא בהם חויב המשיב, נסובו גם כחלק מחובת מדורו של הבן. עוד יש להתחשב בכך, שבסופו של יום, דמי השימוש הראויים נתבעו ביחס לתקופה רבת שנים, אך מבלי שנעשה עדכון של דמי השכירות הראויים, מעבר להצמדתו לדולר, משך כל התקופה, כך גם ביחס לתקופת החיוב, הן זאת שקבע בית משפט קמא, והן ביחס לתקופה שנקבעה על ידנו. לבסוף, אותה פריסה רבת שנים, שמצא בית משפט להורות, כאשר יפה עשה המשיב שלא השיג על כך. הנה כי כן המסקנה העולה כי יש להפחית מדמי השימוש הראויים אשר צויינו לעיל סכום של 105 דולר, לחודש. 41. לבסוף, לא מצאתי להתערב בנושא פסיקת ההוצאות, אשר אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן, אלא במקרים יוצאי דופן שאין המקרה דנן נכלל בהם. סיכומם של דברים: 42. הסוגיה שהוצבה לפתחנו עניינה תביעה לדמי שימוש ראויים שהוגשה על ידי בעל ואב, ואשר עזב את בית המגורים המשותף, והגיש תביעה לפירוק שיתוף, וכשבית המשפט קיבל תביעתו, אך הפירוק בפועל עוכב משך שנים. כל זאת, נוכח התנהלותה של האישה אשר נקטה בכל צעד אפשרי, על מנת לסכל מימוש פירוק השיתוף בבית. 43. בסופו של יום, הייתי מציע לחברי, לקבל את הערעור באופן חלקי ובאופן שבמקום הסכום של 800 דולר לחודש כפי שקבע בית משפט קמא בסעיף 26 לפסק הדין המתוקן, יבוא הסכום של 245 דולר, כך גם תקופת החיוב תחל מיום 1.1.03. שאר ההוראות כפי שנקבעו בסעיף 26 לפסק הדין המתוקן, כך גם ההוראות האופרטיביות האחרות שבפסק הדין המתוקן, יוותרו על כנן. גם לאור התוצאה, יישא כל צד בהוצאותיו. המזכירות תחזיר למערערת את העירבון שהפקידה באמצעות ב"כ.  ישעיהו שנלר שופט - אב"ד השופט ד"ר ורדי: אני מסכים. ד"ר קובי ורדי, שופט השופטת לבהר-שרון: אני מסכימה. רות לבהר-שרון, שופטת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט שנלר. דמי שימוש