האם חבר קיבוץ יכול להעביר זכויות בדירה ? מערכת היחסים החברתית-משפטית של חברי קיבוץ, בינם לבין עצמם, ובינם לבין הקיבוץ, מעוגנת בתקנון הקיבוץ. דין התקנון כדין חוזה בין הצדדים, ומי שמצטרף לקיבוץ - דינו כמי שהסכים כי הוראות התקנון יחולו עליו, ביחסיו עם חברי קיבוץ אחרים וביחסיו עם הקיבוץ עצמו (ת.א. (י-ם 2188/00 אסתר שיק נגד קיבוץ קלי"ה, ). סע' 42 לתקנון קובע: "... לחבר קיבוץ אין זכויות הון כלשהן בקיבוץ". סע' 68 לתקנון קובע: "נכסים שנמסרו על ידי הקיבוץ לשימושו של החבר, ואשר אינם נכסי החבר כהגדרתם בתקנון זה, ממשיך הקיבוץ להיות בעליהם מבחינת זכות הקניין בהם, ולחבר נתונה רק זכות השימוש בהם, בהתאם למטרות שנקבעו על ידי הקיבוץ. לחבר אין זכות העברה או העברת השימוש בנכסים אלה שלא בהסכמת הקיבוץ; ובכל עת שנפסק השימוש בנכסים אלה על ידי החבר מסיבה כלשהי, חוזרת החזקה בהם מאליה לקיבוץ". למען הסר ספק, חבר אינו רשאי להתיר להתגורר, למסור לשימוש או לתת רשות שימוש בדירה שנמסרה לשימושו על ידי הקיבוץ לאדם אחר שאינו חבר הקיבוץ, לרבות בן זוג, ללא קבלת הסכמה מפורשת בכתב מהקיבוץ. הקיבוץ יכול לבטל הסכמה שניתנה בכל עת". בתקנון מוגדרים נכסי החבר כך: "נכסי החבר - הנכסים שלהלן: (1) כספים הניתנים לחבר כתקציבים אישיים שוטפים לרבות יתרות תקציבים אישיים מתקופות קודמות. (2) מיטלטלין לשימוש אישי אשר משמשים את החבר במקום מגוריו ביישוב הקיבוצי. (3) סוגי נכסים או הכנסות אחרים בהתאם להחלטות האסיפה הכללית שהתקבלו ברוב של שני שלישים מהמצביעים בעד ונגד אך למעט מקרקעין של הקיבוץ, נכסים יצרניים של הקיבוץ ותקבולים שמקבל החבר בגין או חלף עבודתו" משמע, זכויות הקיבוץ בנכסי מקרקעין הוחרגו לחלוטין מנכסי החבר, ואף לאסיפה הכללית של חברי הקיבוץ אין סמכות להקצות זכויות של הקיבוץ במקרקעין לחבר, כנכס אישי. תשומת הלב להלימה בין הוראות התקנון להוראות הסכם השכירות בענין זה. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זכויות חבר קיבוץ להעביר זכויות בדירה: כללי השאלה הניצבת לפתחו של בית המשפט בתיק זה הינה פינוי המבקש (להלן: "יעקב") וסילוק ידו מן המקרקעין המוחזקים בידי המשיב (להלן: "הקיבוץ") ובהם הדירה נשוא התביעה. כפי שיפורט להלן בהרחבה, לדידו של ב"כ יעקב, חורג הדיון מגדר המחלוקת הספציפית שבתיק זה והוא משתרע על זכויות היסוד של יעקב ורעייתו ושל דומיהם כאזרחים ובני אדם, קרי: הזכות להתגורר בקיבוץ כבני זוג. המסגרת הדיונית המדובר בתביעה בסדר דין מקוצר לפינוי וסילוק ידו של יעקב ממקרקעי הקיבוץ, כנגדה הגיש בקשת רשות להגן. אקדים ואציין, כי התביעה כללה תחילה סעד כספי שעיקרו בדמי שימוש ראויים שדרש הקיבוץ מיעקב, עבור תקופת מגוריו בקיבוץ. לנוכח סעד זה, הגיש יעקב בקשה למחיקת הכותרת והעברת ההליך לסדר דין רגיל. הצדדים הסכימו כי הבקשה תמחק, לאחר שתוקנה התביעה, תוך שהקיבוץ מסתפק בשלב זה בסעד הפינוי בלבד. עוד ראוי לציין, כי לאחר הגשת הבקשה לרשות להגן, הודיע ב"כ הקיבוץ כי הינו מוותר על חקירתו הנגדית של יעקב, וזאת מבלי להסכים או להודות בטענותיו. לפיכך, סיכמו הצדדים טענותיהם תוך הצגת סימוכין משפטיים ומכאן החלטה זו. 1. לפי התביעה יעקב, שאינו חבר הקיבוץ, הפך בן-זוגה של חברת הקיבוץ, דיצה כפיר (להלן: "דיצה") והוא מתגורר עמה בדירה מס' 101 בקיבוץ, אשר נמסרה לשימושה כבר-רשות (להלן: "הדירה"). כן נטען שלפי סע' 68 לתקנון הקיבוץ, אין חבר רשאי להתיר לאחר שאינו חבר, לרבות בן-זוג, לעשות שימוש בדירה שנמסרה לשימושו ללא הסכמת הקיבוץ. 2. לטענת הקיבוץ, דיצה אפשרה ליעקב לבצע עבודות שיפוץ בדירה אחרת שהוקצתה לה, בטרם תעבור להתגורר בה, תוך הפרת ההסכם בינה לבין הקיבוץ כי עליה להעסיק קבלן רשום. 3. נטען שיעקב החל את עבודות השיפוץ תוך גרימת נזקים, הפרעה בשעות מנוחה והתנהגות גסה ובוטה כלפי השכנים. לאור האמור, ומשלא שעתה לדרישות הקיבוץ, פנה האחרון לבית המשפט בעתירה לצו מניעה ותביעה לאכיפת הסכם. העתירות התקבלו בפסק דין חלוט. 4. הוסיף הקיבוץ וטען, כי בסביבות חודש אוגוסט 2010, התעורר החשד שיעקב מתגורר עם דיצה בדירה, ללא ידיעת הקיבוץ והסכמתו, ונוהג כפולש ומשיג גבול. 5. הקיבוץ מתאר פגישות עם יעקב ודיצה, בהן הכחישו את מגוריו עמה. בפגישות אלה הובהר ליעקב הצורך בהיתר למגוריו בקיבוץ, לרבות חתימה על הסכם תושב, המסדיר את יחסיו עם הקיבוץ. 6. הקיבוץ מתאר עוד, אירועים בהם נהג יעקב באלימות לכאורה, ומשכך התקבלה במזכירות הקיבוץ החלטה - לאסור את כניסת יעקב למקרקעי הקיבוץ, לרבות לדירה, והודעות נשלחו אליו ואל דיצה בהתאם לכך. במענה להודעות אלה, הודו דיצה ויעקב במכתבם מיום 10.04.2011 כי יעקב אמנם מתגורר בדירה. חרף דרישות הקיבוץ לעזוב את המקום, מסרב יעקב להתפנות והוא מתגורר בדירה עד היום. 7. טענות יעקב ראשית, טוען ב"כ יעקב כי דין הבקשה להתקבל מן הטעם שמדובר בטיעון משפטי. ממילא לא ניתן לדחות את הבקשה מבלי לקיים דיון משפטי ולהכריע בטענות. לחילופין, להלן טענותיו לגוף התביעה:- א. הקיבוץ איננו בעל זכויות חכירה לדורות, אלא שזכותו היא זכות שכירות מוגבלת לארבע שנים ו-11 חודשים, קרי: עד ליום 31.07.2014. ב. לקיבוץ אין זכויות בדירה. לחוזה החכירה (נספח א' לתביעה) לא מצורפים תשריט או רשימת דירות. חוזה החכירה אינו מגדיר את המקרקעין עליהם הוא חל. ג. מעבר לאמור לעיל, לפי חוזה החכירה אין הקיבוץ, כתאגיד, בעל הזכויות בדירות. זכויות החזקה והשימוש נמסרו אך ורק לחברים לצורך מגוריהם. לשיטת יעקב, הזכות היחידה שהעניק מנהל מקרקעי ישראל לקיבוץ, היא הזכות לחלוקת הדירות לחברים בקיבוץ, הינו: הזכות לקבוע איזו דירה תוקצה לכל חבר וחבר. ד. יעקב מכחיש את האותנטיות של נספח 2 לתביעה - תשריט מקרקעי הקיבוץ. לשיטתו אין המסמך מתאר מקרקעין כלשהם. ה. יעקב מתכחש לזכות הקיבוץ למנוע שהייה משותפת של בני זוג תחת קורת גג אחת, מהטעם שאחד מהם איננו חבר קיבוץ. לגרסתו אין לקבל גישה זו, שהיתה יפה לשנות ה-30 של המאה הקודמת, בימינו. ו. יעקב מבקש להתעלם מסע' 68 לתקנון שלא צורף לתביעה. לחילופין, הוא טוען כי לרעייתו דיצה, שהינה חברת קיבוץ, זכות להתיר לו מגורים בדירתה, אף ללא הסכמת הקיבוץ. לדעתו של יעקב, סע' 68 נוגד את תקנת הציבור ואיננו חוקי. ז. מוסיף וטוען יעקב כי התקנון, ככל וקיים, איננו חל עליו, אלא לכל היותר על רעייתו. מכל מקום, לשיטתו, זכויותיו להתגורר עם אשתו אינן מוגבלות. ח. בהמשך לאמור, טוען יעקב שאיננו בחזקת פולש לדירה, משום שרעייתו העניקה לו רשות לשהות בה עמה, מעת לעת. רשותה זו איננה נסתרת לפי החלטות הקיבוץ, משום שאין הקיבוץ רשאי לאסור כניסת בני אדם לדירות חברי הקיבוץ, כל עוד החברים עצמם מתירים זאת. ט. 1) יעקב מכחיש את הטענה שמעמדו הוסתר מהקיבוץ. לדידו, מלכתחילה הוצג כמי שמיועד להתגורר עם אישתו בקיבוץ ולסייע לה בהליך שיפוץ הדירה, אותה עמדה לקבל לצורך מגוריה. 2) יעקב מכחיש את ההתנהגות המיוחסת לו, ומכל מקום טוען כי מחלוקות בין בני אדם בכל מקום שהוא, אינן יכולות לשמש בסיס לשלילת חרות יסוד. 3) יעקב מכחיש את המסמך המכונה דו"ח חקירה (נספח 7 לתביעה) ומאשר כי הרשעתו היחידה בפלילים, לפני 20 שנה, היתה בעבירה של משיכת צ'ק ללא כיסוי. י. כן מכחיש יעקב את זכות הקיבוץ לגבות תשלומים כלשהם ממי שמתגורר בקיבוץ חלקית ומעת לעת - כבן זוג של חבר קיבוץ. נאסר על הקיבוץ (מכח הסכם השכירות) לגבות שכר דירה עבור השימוש בדירה. כאמור, הדיון בשאלה זו מתייתר, נוכח מחיקת הסעד הכספי מהתביעה. י"א. לקיבוץ אין זכות לקבל את החזקה בדירה חזרה לידיו, ככל ויפונה יעקב, שכן היא מוחזקת בידי אשתו כדין, ולא בידי הקיבוץ, ואף מטעם זה אין רבותא לקיבוץ בפינויו. דיון והכרעה 8. נטען שהכרעה לגוף סכסוך, המבוסס על מחלוקות משפטיות, איננה נתונה לבית המשפט בשלב הבקשה ליתן רשות להגן. כאן מבקש ב"כ יעקב להבחין בין שני מקרים: המקרה הראשון - כשבית המשפט מתרשם כי הטענות המשפטיות הינן טענות בדים, מוקנית לו הסמכות לדחות את הבקשה. המקרה השני - כשההגנה המשפטית איננה בבחינת הגנת-בדים, אלא מוצאים אותה כהגנה הראויה להישמע, על בית המשפט לקבל את הבקשה וליתן רשות להתגונן. אינני מוצאת יסוד פרוצדוראלי לאבחנה האמורה. תקנה 205 (ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: התקנות) קובעת: בית המשפט או הרשם יחליט בבקשת הרשות להגן על יסוד הבקשה וחקירת המצהיר, ואולם רשאי הוא ליתן רשות להתגונן על יסוד הבקשה בלבד, ורשאי הוא, מטעמים מיוחדים שיירשמו, לדחות בקשת רשות להתגונן על יסוד הבקשה בלבד". לשון התקנה תואם את ההלכה שקדמה לכינונה, לפיה, מקום בו עסקינן במחלוקת משפטית גרידא, רשאי להכריע בה בית המשפט בשלב הבקשה ליתן רשות להגן, שהרי אין ערך לקבלתה ולקיום משפט, כשהתוצאה המשפטית ניתנת לקביעה, אף מבלי לשמוע ראיות. לעניין זה התייחסתי לאחרונה בתא"ק 34592-11-09 שמעון קופר נגד קיבוץ אייל, שם כתבתי: "בנקודה הזו הדין עם התובע, ובתנאי כי ההגנה מתמצה בטיעון משפטי גרידא. "מקום שהנתבע איננו מעוניין להעלות אלא טענה משפטית בלבד, אין הכרח לתת לו לשם כך רשות להתגונן. וגם אם מדובר בשאלה נכבדה, יכול השופט לפסוק בה כשהוא דן בבקשה למתן רשות להתגונן. וכל כך למה? מכיוון שכאשר העובדות אינן שנויות במחלוקת, שוב, אין טעם לדחות את הבירור בשאלת חוק ולתת לשם כך רשות להתגונן. בירור השאלה, אגב הדיון במסגרת אותה בקשה, איננו משתנה מבירור בשעת הדיון בתובענה" ד.בר אופיר, סדר דין מקוצר בהלכה הפסוקה, מהדורה שמינית-2006, בעמ' 223. ראו גם ע"א 347/76 מדינת ישראל נגד טרגר פ"ד לא (1)645,648; ע"א 514/64 כהן נגד אשכנזי, פ"ד יט (1) 696". 9. זכות הקיבוץ במקרקעין א) להגנה על החזקה מקום מרכזי בדיני הקנין, הן של מקרקעין והן של מטלטלין. החזקה הינה עניין שבעובדה אשר המשפט מייחס לו תוצאות בעלות משמעות, לעיתים קריטית, אף במקום שבו אין מקור החזקה בזכות, אלא במצב עובדתי דה-פקטו. חוק המקרקעין, שילב בפרק ג' סימן מיוחד המסדיר את ההגנות המשפטיות על החזקה והבעלות: "מטרת הסדר זה היא לפרוס הגנה על המחזיק במקרקעין, בין שהוא בעלים של הקרקע, בין שהוא זכאי להחזיק בהם שלא בתורת בעלים, ובין שהוא מחזיק בקרקע בחזקה בפועל, שלא מכוח זכות כלל" (רע"א 5518/98 יצחק יוסף נ' אביגדור עוקשי ואח', פד"י נה (3) 294, 304). לפי סעיף 16 לחוק המקרקעין: "בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם, זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין". זוהי התשתית המשפטית המעדיפה את בעל הזכות כלפי הפולש. על התובע במקרה זה להוכיח הן את זכותו שלו להחזיק בקרקע, והן את אי זכותו של הנתבע להחזיק בה. נקבע כי "בהוכחת תנאים מצטברים אלה תלויה הצלחת התביעה" (ע"א 422/75 מזעקי נגד חדד, פד"י ל' (1) 525, 528). ב) במקרה שלנו, טוען הקיבוץ לחזקה כדין בקרקע, כאמור בסע' 1 לתביעה: "... התובעת הינה בעלת זכויות חכירה לדורות של קרקע המשבצת.... והינה בעלת הזכויות בדירה נשוא התביעה דנן ... המצויה במקרקעי הקיבוץ". אשר על כן, יש לברר את זכות הקיבוץ בקרקע, כאחד היסודות החיוניים להעדפתו על פני יעקב, לפי סעיף 16 לחוק המקרקעין. כאן המקום להזכיר, שיעקב כפר בזכות הקיבוץ משני טעמים: האחד - אין עסקינן בחכירה לדורות כי אם בזכות שכירות המסתיימת בשנת 2014. לטענה זו אין נפקות, משום שסעיף 16 איננו מגביל את העדפת החזקה לזכות מיוחדת. בגדרו באה כל זכות להחזיק, לרבות זכות שכירות; השני - כי הסכם החכירה איננו מגדיר את המקרקעין, ואף התשריט איננו מוגדר. ג) האם עלה בידי הקיבוץ לבסס את זכותו להחזיק בדירה נשוא התביעה? אין מחלוקת כי הבעלים של הקרקע היא מדינת ישראל באמצעות מנהל מקרקעי ישראל (להלן: "המנהל"). בין המנהל לקיבוץ נחתם, ביום 15.09.2010, חוזה שכירות שצורף כנספח א' לתביעה. סע' 2 מגדיר את השטח עליו חל ההסכם: "שטח של 2,740,000 דונם בערך לפי התרשים או הרשימה המצורפים ... עם צירופם חלק בלתי נפרד ממנו..." סק' (ג) קובע: "הצדדים מצהירים כי גבולות המשבצת טרם נמדדו וגבולותיה המדויקים טרם נקבעו סופית, ולמשכיר הזכות לשנותם". נמצאנו למדים כי הסכם השכירות איננו נוקב במספרי גוש וחלקה המקובלים לצורך זיהוי מקרקעין, אך אין למעשה מחלוקת שהקיבוץ אוחז מכוח ההסכם במשבצת קרקע, המיועדת לו, בשטח 2,740 דונם לפי תרשים מצורף. התרשים שצורף כנספח ב' לתביעה כולל דרכים ומבנים, שאחד מהם מסומן במספר 101 ובצמוד לו נרשם "דיצה כפיר". יעקב ודיצה לא כפרו, שניהם, בכך שזהו התשריט שצורף להסכם השכירות. דיצה, שהגישה תצהיר, לא טענה שהתרשים איננו מתאר את מתחם הקיבוץ, את הדירה שבה היא מתגוררת בקיבוץ, או את מיקומה ביחס למבנים האחרים בקיבוץ, הגם שניתן היה לנצל את הגשת תצהירה ולכפור מפורשות בנכונות התרשים. כידוע, לא כל המקרקעין בישראל הינם מקרקעין מוסדרים, הניתנים לזיהוי באמצעות ציון גוש, חלקה ותת חלקה, ובנסיבות אלה נקבע בתקנה 82 לתקנות: "בתובענה שבמקרקעין יכיל כתב התביעה תיאור המקרקעין כדי אפשרות לזהותם וככל האפשר - לפי גבולות או לפי מספרים שבפנקס מקרקעין או במפה". לפי הפסיקה: "נוסח התקנה מלמד, כי תכליתה אינו עמידה דווקנית על צירוף מסמך כזה או אחר, אלא נועד, כאמור בתקנה, ליצור מצב של אפשרות זיהוי. הדבר נלמד הן מהאמור מפורשות "כדי אפשרות לזהותם", הן מצמד המילים "וככל האפשר" לפי גבולות וכו', המלמד, כי כשלא ניתן הדבר להעשות, אין בכך כדי לדחות את התביעה והן מהעובדה כי לא נקבעה לצד התקנה כל סנקציה כנגד מי שאינו עומד בה." (א 6844/04 ישיבת פוניבז ע"ר נ' עמותת הרבצת תורה על טהרת הקודש, 01/01/2009). עוד נקבע: "הוראות תקנה 82 לתקנות אינן מטילות חובה לצרף אישור זכויות במקרקעין ודי בפירוט תיאור המקרקעין. בענין הנדון פורטו פרטי המקרקעין כראוי, כך נרשם שעסקינן בנכס ברחוב הגדוד העברי 6 באשקלון בגוש 1246 חלקה 189 (קטע) 106 ואני סבורה שדי בפירוט זה בכדי לענות על דרישת התקנה ולאפשר זיהוי המקרקעין כראוי שכן אין מדובר במחלוקת על גבולות חלקה ופרטי הנכס המושכר שפינוי נדרש, ברורים לצדדים." (ראה: ת.א. 4401/10 מהדפוס לבית בע"מ נ' פליקס חג'ג', פורסם בפדאור, 10/08/2010) . לדידי, נוכח האמור, די בהסכם השכירות עם המנהל ובתרשים הנ"ל, לזיהוי מספק של הדירה נשוא התביעה, הידועה ומוכרת לצדדים בהליך זה. ד) זכות המגורים בדירה - לקיבוץ או לחבריו? נקבע בסע' 3 להסכם: "מטרת השכירות היא: (ג) הקמת יחידות מגורים ומגורים בהן; ..." סע' 5 להסכם מחייב את הקיבוץ להגן על החזקה בקרקע: "האגודה מאשרת בזה כי קבלה את המשבצת לחזקתה... ומתחייבת לשמור על המשבצת מפני פגיעה ומפני הסגת גבול ומתחייבת לאחוז בכל האמצעים הדרושים להגנה על החזקה במשבצת, הכל על חשבונה היא". סע' 8 מגביל את הדיספוזיציה בזכות השכירות: "אין האגודה רשאית להעביר לאחר את זכויותיה שבחוזה זה, כולן או חלקן, בכל דרך שהיא, או להשכיר, או לשעבד, או למסור חלק כל שהוא מהמשבצת, בלא לקבל רשות מראש ובכתב מהמשכיר..... לעניין סעיף זה אחראית האגודה לפעולות חבריה, ודין הפרה ע"י חבר מחברי האגודה כדין הפרה ע"י האגודה עצמה". סע' 16 קובע: "במקרה של מתן צו לפרוק האגודה תתבטל בתאריך צו הפרוק רשות שניתנה לאגודה והרשות שניתנה על ידי האגודה לחבריה על פי חוזה זה והמשבצת תוחזר לחזקתו הבלעדית של המשכיר". סע' 23 לחוזה קובע: "אם האגודה היא "קיבוץ" ... האגודה לא תהיה רשאית להעביר לחבריה את זכויותיה שעל פי חוזה זה, .... למען הסר ספק, אסור לחבר אגודה שהיא "קיבוץ" ... לבנות במשבצת מבנה כלשהו לעצמו ו/או להוסיף לעצמו תוספת למבנה קיים". דומה, לפי הוראות הסכם השכירות, שלא יכולה להיות מחלוקת כי הזכויות על פי ההסכם נמסרו לקיבוץ בלבד, להבדיל מחבריו, וזאת בניגוד לטענת יעקב כי הזכות להחזיק ולהשתמש בדירות המגורים נמסרה ע"י המינהל לחברים, בעוד שהתאגיד (הקיבוץ) קיבל בהסכם זכות ספציפית לקבוע את שיוך הדירות בלבד. יעקב ביסס הטענה הנ"ל על הסכם השכירות לבדו. לא מצאתי תימוכין לטענתו זו בהסכם השכירות ואף לא בכל מקור אחר. 10. משהוכחה, להנחת דעתי, זכותו של הקיבוץ בקרקע נשוא התביעה, יש לבחון עתה אם ליעקב זכות במקרקעין. שהרי רק אם יוכיח זכות כאמור, יוכל להיחלץ מזכות הקיבוץ לתבוע את הפינוי. יעקב מודה, למעשה, שאין לו זכויות בדירה, למעט זכות להתגורר בה, כבר-רשות, מכוח נישואיו לדיצה. מכאן, כי יש לבחון את זכותה לקבלו בביתה כבר-רשות מטעמה. 11. זכות דיצה א) סעיפי חוזה השכירות בין המנהל לקיבוץ, שצוטטו לעיל, מבהירים היטב את האמור להלן: 1. הזכויות הוענקו לקיבוץ, להבדיל מלחבריו. הקיבוץ אחראי לקרקע ולקיום המטרות שנמנו בהסכם. הקיבוץ אינו רשאי להעביר את הזכויות לאחר ללא רשות המינהל. זכות החברים איננה זכות עצמאית והיא ניזונה ויונקת מזכות הקיבוץ - עם פירוקו של התאגיד מבוטלות זכויותיו והזכויות שהעניק לחבריו. 2. הקיבוץ אחראי כלפי המינהל לפעולות חבריו, לרבות הפרותיהם את ההסכם, הנחשבות כהפרותיו שלו. משמע - ההתייחסות בהסכם לחברי הקיבוץ כאל שליחי התאגיד ולא כאל אינדיווידואליים עצמאיים. 3. לאור האמור, אין לדיצה - כחברת קיבוץ - זכויות כלשהן בדירה מלבד מה שהעניק לה הקיבוץ, ואלה אינן כוללות זכויות קנייניות בדירה, שהרי לפי סעיף 23 להסכם השכירות, אין הקיבוץ רשאי להעביר לחבריו כל זכות שקיבל מהמינהל במסגרת אותו הסכם. ב) מאחר והוברר, לפי הסכם השכירות, כי לחברי הקיבוץ אין זכויות קניין בקרקע המשבצת המיועדת לקיבוץ, אבחן את זכותה של דיצה מכח חברותה בקיבוץ, לפי תקנון הקיבוץ. אך תחילה לטענה כי יש להתעלם מהתקנון מחמת שלא צורף לתביעה: אכן, התקנון לא צורף לתביעה. אינני סבורה שהיה צורך לצרפו, כשהתביעה הופנתה נגד יעקב וממילא אין התקנון חל עליו. נוסף לכך, לא מצאתי הצדקה להתעלם ממנו, בנסיבות שבהן התקנון צורף כנספח לתגובת הקיבוץ לבקשה לביטול פסק הדין, והיה לעיני יעקב ובא-כוחו טרם שהוגשה הבקשה דנא. ניתן היה להתייחס לאמור בתקנון על כל חלקיו במסגרת הבקשה. זכות זו לא נמנעה מיעקב ולפיכך איני רואה לפגוע בזכות הקיבוץ להסתמך עליו. מעבר לאמור אציין, כי בהתאם לסעיף 19 לפקודת האגודות השיתופיות: "על כל אגודה רשומה להחזיק אצלה העתק מן הפקודה הזאת ומן התקנות ומתקנותיה של האגודה ורשימת חבריה; המסמכים הללו יהיו פתוחים לעיון במען הרשום של האגודה, חינם אין כסף, באותן שעות..." משמע, אם חתר יעקב לקבל, בכל שלב שהוא, העתק התקנון, על מנת ללמוד את זכויותיהם וחובותיהם של חברי הקיבוץ, יכול היה לעשות כן בנקל, בפרט כשהוא ודיצה מתגוררים בתוך הקיבוץ ונגישים למזכירות. כידוע, עמידה על זכות משפטית צריך לה שתעשה בהגינות ובתום לב. לא כל שכן, זכות משפטית דיונית. מאחר והתקנון הוא בבחינת מרשם פתוח לציבור (חינם אין כסף) וניתן היה להשיגו בנקל (ואגב - גם באמצעות בא כוח התובעת), אני סבורה כי דרישת יעקב להתעלם מן התקנון, רק משום שלא צורף העתק הימנו לכתב התביעה, היא חסרת תום לב. ג) מערכת היחסים החברתית-משפטית של חברי קיבוץ, בינם לבין עצמם, ובינם לבין הקיבוץ, מעוגנת בתקנון הקיבוץ. דין התקנון כדין חוזה בין הצדדים, ומי שמצטרף לקיבוץ - דינו כמי שהסכים כי הוראות התקנון יחולו עליו, ביחסיו עם חברי קיבוץ אחרים וביחסיו עם הקיבוץ עצמו (ת.א. (י-ם 2188/00 אסתר שיק נגד קיבוץ קלי"ה, ). סע' 42 לתקנון קובע: "... לחבר קיבוץ אין זכויות הון כלשהן בקיבוץ". סע' 68 לתקנון קובע: "נכסים שנמסרו על ידי הקיבוץ לשימושו של החבר, ואשר אינם נכסי החבר כהגדרתם בתקנון זה, ממשיך הקיבוץ להיות בעליהם מבחינת זכות הקניין בהם, ולחבר נתונה רק זכות השימוש בהם, בהתאם למטרות שנקבעו על ידי הקיבוץ. לחבר אין זכות העברה או העברת השימוש בנכסים אלה שלא בהסכמת הקיבוץ; ובכל עת שנפסק השימוש בנכסים אלה על ידי החבר מסיבה כלשהי, חוזרת החזקה בהם מאליה לקיבוץ". למען הסר ספק, חבר אינו רשאי להתיר להתגורר, למסור לשימוש או לתת רשות שימוש בדירה שנמסרה לשימושו על ידי הקיבוץ לאדם אחר שאינו חבר הקיבוץ, לרבות בן זוג, ללא קבלת הסכמה מפורשת בכתב מהקיבוץ. הקיבוץ יכול לבטל הסכמה שניתנה בכל עת". בתקנון מוגדרים נכסי החבר כך: "נכסי החבר - הנכסים שלהלן: (1) כספים הניתנים לחבר כתקציבים אישיים שוטפים לרבות יתרות תקציבים אישיים מתקופות קודמות. (2) מיטלטלין לשימוש אישי אשר משמשים את החבר במקום מגוריו ביישוב הקיבוצי. (3) סוגי נכסים או הכנסות אחרים בהתאם להחלטות האסיפה הכללית שהתקבלו ברוב של שני שלישים מהמצביעים בעד ונגד אך למעט מקרקעין של הקיבוץ, נכסים יצרניים של הקיבוץ ותקבולים שמקבל החבר בגין או חלף עבודתו" משמע, זכויות הקיבוץ בנכסי מקרקעין הוחרגו לחלוטין מנכסי החבר, ואף לאסיפה הכללית של חברי הקיבוץ אין סמכות להקצות זכויות של הקיבוץ במקרקעין לחבר, כנכס אישי. תשומת הלב להלימה בין הוראות התקנון להוראות הסכם השכירות בענין זה. לכן, אין ספק, שלפי התקנון דיצה לא רכשה כל זכות בדירה ואין בכוחה להעביר ליעקב זכויות כאלה ואחרות. ד) גם זכותה שלה, כבר-רשות בדירה לצרכי שימוש ומגורים היא זכות מוגבלת לשימושה האישי, ואין היא רשאית להרשות לאחר, לרבות לבן זוגה, להשתמש או להתגורר בדירה, מבלי לקבל את הסכמתו המפורשת של הקיבוץ בכתב. משכך, אין יעקב זכאי לטעון שאינו בגדר פולש, משום שנכנס לדירה מכוח הרשאתה של רעייתו, כיוון שלאחרונה אין זכות להעניק לו הרשאה כזו, מבלי לקבל בכתב את הסכמת הקיבוץ. הסכמה כזו לא ניתנה - כידוע. ה) גם אם הייתי מקבלת כנכונה את טענות יעקב, שהקיבוץ ידע על כוונת בני הזוג לחיות יחד בקיבוץ, וכי מעמדו לא הוסתר - אין בכך רבותא לעניננו משני טעמים: ראשית, כאמור מעלה, על דיצה לקבל הסכמה מפורשת ובכתב של הקיבוץ על מנת לאפשר ליעקב להשתמש בדירה ולהתגורר בה. כזו לא ניתנה מעולם. שנית, במקרה הרחב ביותר, ניתנה הסכמה שבשתיקה להתנהלות האמורה, אולם הקיבוץ ביקש להפסיקה באופן מפורש, בפניותיו לבני הזוג בעל פה ובכתב. לקיבוץ הזכות לעשות כן לפי הסיפא לסע' 68 לתקנון. 12. תוקפה של דרישת סילוק היד טענת יעקב, כי הקיבוץ אינו זכאי למנוע ממנו את המגורים בדירה, וכי ההודעה כי עליו לעזוב איננה תקפה, מתחלקת לשני מישורים: האחד - המישור העקרוני, הנשען על זכות היסוד שלו ושל רעייתו לחיי משפחה תחת קורת גג אחת, הגוברת לדידו על הוראות תקנון הקיבוץ; השני - המישור הדיוני, בשאלה אם בסמכותה של מזכירות הקיבוץ לקבל החלטה מסוג זה. 13. המישור העקרוני חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו קובע ומעגן את זכויותיו הבסיסיות של אדם כאדם בחקיקה, שמעמדה רם משל חקיקה סטנדרטית. חוק היסוד מונה את זכויות היסוד: "שמירה על החיים, הגוף והכבוד 2. אין פוגעים בחייו, בגופו, או בכבודו של אדם באשר הוא אדם. שמירה על הקנין 3. אין פוגעים בקנינו של אדם. הגנה על החיים, הגוף והכבוד 4. כל אדם זכאי להגנה על חייו, על גופו ועל כבודו. חירות אישית 5. אין נוטלים ואין מגבילים את חירותו של אדם במאסר, במעצר בהסגרה או בכל דרך אחרת." כפי שניתן להיווכח, החוק אינו מונה את הזכות לחיי משפחה כאחת מהזכויות היסודיות המוגנות על ידו. 14. בית המשפט העליון נדרש לשאלה, האם מכיר המשפט הישראלי בזכותו של אדם לחיי משפחה, בין היתר בבג"צ 7052/03 עדאלה - המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל ואח' נ' שר הפנים ואח' , שהוזכר ע"י ב"כ הנתבע בסיכומיו. לא הייתה מחלוקת בקרב 11 שופטי ההרכב שדנו בעתירות, כי הזכות לחיי משפחה מוכרת כזכות מהותית במשפט הישראלי ונגזרת מהסדרים רבים, שמטרתם לשמור על התא המשפחתי, לעודד ולטפח אותו, הסדרים הקיימים במישורים שונים, החל בתחום הפלילי וכלה בתחום המיסוי. הפסיקה בישראל הכירה במעמד התא המשפחתי כנדבך יסודי של החברה האנושית בכלל ושל החברה בישראל בפרט (ע"א 230/53 כהן נ' היועמ"ש, פ"ד ח (ג) 53; ע"א 337/62 רוזנפלד נ' יעקובסון, פ"ד י"ז 1009; ע"א 488/77 פלוני נ' היועמ"ש, פ"ד לב (3) 421 וכו'). 15. למוסד הנישואין נשמרה חשיבות משל עצמו: "שמירתו של מוסד המשפחה הינו חלק מתקנת הציבור בישראל. במסגרת התא המשפחתי שמירה על מוסד הנישואין הינו ערך חברתי מרכזי... קיים אינטרס ציבורי עליון בשמירתו של סטטוס זה ובהסדרת ... הזכויות והחובות המגבשות אותו (בג"צ 693/91 אפרת נ' הממונה על מרשם האוכלוסין במשרד הפנים, פ"ד מז (1) 749). 16. בבג"צ 7052/03 הרחיב כב' הנשיא ברק את התחולה של הזכות לחיי משפחה, מעבר לזכות להינשא ולהוליד ילדים. הוא היה מוכן להכיר בזכות לחיי משפחה משותפים, כאשר באותו עניין דובר בחיי משפחה משותפים בישראל בין בין-זוג ישראלי לבן-זוג זר. נקבע כי הזכות לחיי משפחה משותפים נפגעת, אם לא מאפשרים לבן הזוג הישראלי לחיות עם בן זוג הזר בישראל, וכך כופים עליו: "בחירה בין הגירה מחוץ לישראל לבין ניתוק מבן זוגו". הנשיא ברק נסמך על דברי השופט מ. חשין בבג"צ 3648/97 סטמקה נ' שר הפנים, פ"ד נג (2) 728: "כך סיפחה עצמה ישראל לנאורות שבמדינות, אותן מדינות המכירות - בכפוף לסייגים של בטחון המדינה, שלום הציבור ורווחת הציבור, בזכותם של בני משפחה לחיות בצוותא-חדא בטריטוריה שיבחרו בה". יחד עם האמור, אנו מוצאים כי גם לגישת ברק הזכות איננה זכות מוחלטת: "אמת, הזכות לחיי משפחה בכלל, וזכותו של בן הזוג הישראלי למימושה בישראל בפרט, אינה זכות מוחלטת. ניתן להגבילה. עם זאת, אין בכוחן של הגבלות אלה לשלול את עצם קיומה של הזכות" (בג"צ 7052/03 בפסקה 27). 17. הפרשנות של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, כללה את הזכות לחיי משפחה כחלק מההגנה על כבוד האדם. לא לפני התחבטות באופן הפירוש. הנשיא ברק חידד את הגדרת השאלה: "השאלה הינה, אם פירושה של הזכות לכבוד האדם מובילה למסקנה, כי במסגרתה של זכות מפורשת זו, כלול גם ההיבט של האוטונומיה של הרצון הפרטי המכוונת להקמת חיי משפחה ולהגשמתה בישראל". ובהמשך הוא ממשיך ומתאר את הקושי במענה על השאלה: "התשובה על שאלה זו מורכבת היא. לא כל ההיבטים של חיי משפחה נגזרים מכבוד האדם. עלינו למקד עצמנו באותם היבטים של חיי משפחה החוסים בבית הקיבול של כבוד האדם. נקודת המוצא הינה כי המשפחה הינה "יחידה חוקתית". היא זוכה להגנה חוקתית. הגנה זו מצויה בליבה של הזכות לכבוד אדם ... אכן, הזכות לחיות יחדיו כתא משפחתי, היא חלק מהזכות לכבוד האדם ... אחד המרכיבים היסודיים ביותר של כבוד האדם הוא כוחו של האדם לעצב את חיי המשפחה שלו על פי האוטונומיה של רצונו החופשי ..." (שם, בסע' 32 לפסק דינו). מכאן, כי הזכות לחיי משפחה משותפים הוכרה כחלק בלתי נפרד מהזכות לכבוד האדם, זכות המוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. 18. כעת, יש לדון בשאלה מהי מידת הפגיעה של הדרישה לפינוי יעקב, בזכותה היסודית של רעייתו דיצה, חברת הקיבוץ, לחיי משפחה משותפים, והאם הפגיעה הינה מידתית במסגרת ההגנה על זכות יסוד אחרת הראויה להגנה, אף היא. בעניין בג"צ 7052/03 הנ"ל, נדונה השאלה אם יש בחוק נשוא העתירה משום פגיעה בלתי מידתית בזכות לחיי משפחה משותפים בישראל. הדעות נחלקו. הנשיא ברק סבר כי החוק פוגע בזכות החוקתית במידה עולה על הנדרש וראוי לבטלו. מנגד, המשנה לנשיא חשין טען כי החוק אינו פוגע בזכויות חוקתיות, ואם קיימת פגיעה - הרי שהיא מידתית. 19. ראוי, לצורך הדיון שלפנינו, לעמוד על הטעם בגינו סבר המשנה לנשיא כי אין בחוק משום פגיעה חוקתית בזכות לחיי משפחה משותפים. השופט חשין סבר כי אף שהחוק פוגע באזרחים ישראליים המבקשים להינשא לזרים, לא קמה עילה חוקתית לביטולו, שכן: "אין זה מקובל עלי כי אזרחי המדינה קנו זכות חוקתית ... כי בני זוגם הזרים יהגרו לישראל עקב הנישואין. אמת, אף אני, כמוהו כחברי הנשיא, מכיר במעמדה הרם של הזכות לנישואין ולחיי משפחה, אך מחלוקת מפרידה בינינו באשר לזכויות המשנה הנגזרות מאותה זכות. שלא כדעת חברי, ספק בעיני אם הזכות לנישואין ולחיי משפחה גוזרת מתוכה חובה חוקתית המוטלת על המדינה להתיר כניסה לישראל לאזרחים זרים שנישאו לאזרחי המדינה" (סע' 2 לפסק דינו של כב' השופט חשין). בהמשך, מצדד השופט חשין במניעת מתן זכות ליחיד להשפיע על דמות המדינה: "הקניית זכות ליחיד להביא עימו לישראל בן זוג זר יש בה איפוא, כדי לשנות את פני החברה, והשאלה הנשאלת היא אם נכון וראוי כי נפקיד בידי כל אחד ואחד מאזרחי המדינה ותושביה מפתח חוקתי הפותח את דלתות המדינה לרווחה לפני זרים... וכי נכיר בזכותו החוקתית של אזרח, של כל אזרח, להביא אל ישראל, לרצונו, בן זוג או הורה זר, יימצא לנו כי הכרה בזכות הקנויה לאזרח לקיים חיי משפחה עם זרים בתחומי הארץ, אין היא אך קובעת את זכותו של אזרח ישראלי. באותה נשימה עצמה מצמצמת ומגבילה היא זכויותיהם של אזרחים אחרים שדעתם לא נשמעה". 20. האמור לעיל משקף את חילוקי הדעות לגבי משמעותה של הזכות לחיי משפחה משותפים, חוקיותה והיקפה. בעוד שהנשיא סבר כי מדובר בזכות המהווה פן של זכות היסוד לכבודו של אדם, וככזו אין להגבילה אלא הגבלה מידתית ההולמת את תכלית החקיקה, טען המשנה לנשיא חשין, שאין הזכות הנ"ל משתרעת על הזכות להגביל את המדינה בקביעה אם לסגור שעריה בפני זרים. המשנה לנשיא בחן את השפעת הרחבת הזכות ואת הגבלתה, הן על אזרח ישראלי כפרט, והן על אזרחי ישראל כציבור. הוא קובע, כי שהזכות הבסיסית לכל אדם, כפרט, לקיים חיי משפחה משותפים, אין בה שלילת זכות רוב הציבור להכריע, (באמצעות האורגן המוסמך שלו) בזכות הכניסה של הזר אל תחומיו. 21. ומן הכלל אל הפרט: זכותה של דיצה לקיום חיי משפחה משותפים עם הנתבע הוכרה כזכות חוקתית,כחלק מן הזכות לכבוד. אין להפחית מחשיבותה של זכות זו. יחד עם זה, לשיטת ברק זכותה איננה זכות מוחלטת, והיא כפופה לזכויות אחרות, ניתנת לצמצום או הגבלה באופן מידתי, הינו: במידה שאיננה עולה על הנדרש, לצורך שמירה על אינטרס נוגד שחשיבותו איננה פחותה. בהתאם לשיטתו של חשין, זכותה של דיצה איננה משתרעת עד מקום בו, לצורך מימוש זכותה, נתונה לה הזכות לקבוע את מגורי יעקב בקיבוץ, בניגוד לעמדת הקיבוץ. לטעמי, ניתן להקביל, לצורך המחלוקת דידן, וחרף ההבדלים הבולטים בין המקרים, את האזרח הישראלי המבקש להנשא לזר - שכניסתו לארץ הוגבלה - לדיצה. זה מבקש לאפשר כניסת בן זוגו למקום שבו בחר לחיות, וזו מבקשת לאפשר כניסת בן-זוגה לקיבוץ בו היא בוחרת להתגורר. את בן הזוג הזר ניתן לדמות ליעקב, שהרי כמותו - זר הוא בקיבוץ ואינו חבר מחבריו. הקיבוץ הוא - בזעיר אנפין - המדינה. חברת הקיבוץ מקבילה לחברה בישראל. 22. ופני הקיבוץ כפני תושביו. כניסתו של יעקב לקיבוץ משפיעה על הקיבוץ ועל חבריו ומעצבת את חברת הקיבוץ. כמאמרו של השופט חשין: האם נכון להפקיד את המפתח של הכניסה לקיבוץ בידי כל אחד ואחד מחבריו, תחת הפקדתו בידי הכלל? האם כבודם של כלל חברי הקיבוץ אינו מחייב להגביל את זכות הפרט של דיצה? האם הגבלת זכותה החוקתית של דיצה לחיי משפחה משותפים איננה הגבלה מידתית בנסיבות העניין? 23. רבות נכתב בפסיקת בתי המשפט על מעמד המיוחד של הקיבוץ. הקיבוץ איננו אגודה שיתופית רגילה, איננו תאגיד מסחרי גרידא. הקיבוץ דנא הינו קיבוץ שלא נכנס להליכים להפיכתו לקיבוץ מתחדש, לא נערך בו הליך הפרטה או הליך שיוך דירות. זהו קיבוץ המתנהל על פי תקנון משנת 1999 שלא השתנה. אבני המסד שלו מוגדרים בתקנונו: הקיבוץ הוא התאגדות חופשית. אין הכרח להצטרף אליו או להוותר בו. אין הקיבוץ כופה את הצטרפות לשורותיו. אחד מיסודותיו הינו - קיום חברה שיתופית המאורגנת על יסודות של בעלות הכלל על הקנין, עבודה עצמית, שוויון ושיתוף. 3. יסוד נוסף של הקיבוץ הינו יישוב נפרד, משמע - "המיועד כמקום התיישבותם ומגוריהם הקבועים של חברי הקיבוץ והתלויים בהם בלבד". הקיבוץ, ככזה, מבדיל עצמו מן החברה הכללית ומכוון לקיום בתנאים מיוחדים, נבדלים מן הציבור הכללי, של חבריו בלבד. בין מטרותיו מנויה המטרה: "לטפח רעות ואחווה בין חברי הקיבוץ". הקיבוץ הוא גוף דמוקרטי ולחבריו הזכות להשפיע על דמותו והתנהלותו. ההכרעות על דמותו של הקיבוץ ואופן ניהולו מסורות לרוב חברי הקיבוץ - באמצעות מוסדותיו החוקיים והמוסמכים. בבש"א (ב"ש) 5016/99 עדי הילר נגד קיבוץ כרמים נקבע: "לא יכולה להיות מחלוקת שעל המבקשת לקיים את התקנון של הקיבוץ כמו יתר החברים ... לגבי קיפוח המיעוט, הוצע, כאמור בסיכומים, להרחיב הלכות אלה גם לאגודות שיתופיות... ספק בעיני אם ניתן להקיש מדיני חברות להליכים במקרה זה. המשיב - הקיבוץ - הינו התאגדות בעלת סממנים שונים מתאגידים אחרים...בהתאגדות כגון הקיבוץ, שמטרותיה הן מעבר למתן מענה כללי לחברים, אין לכפות על הצדדים המשך קיומם של יחסים שאינם רצויים על אחד מהם". וקל וחומר שאם לא ניתן לכפות על הקיבוץ חברות מי מחבריו, לא ניתן לכפות עליו מגורים של מי שאינו חבר בתחומיו. ב-ת.א. (ח"י) 1209/92 רחל אברמוביץ נגד קיבוץ אושה נקבע כי "איש לא מונע מהמבקשת להתאחד עם בעלה מחוץ לקיבוץ" ובהמשך לכך קבעה כב' השופטת רות אבידע בפרשת הילר הנ"ל: "בשל אופיו של קיבוץ בכלל, וקיבוץ קטן בפרט, הקיבוץ הוא ביתם של כל החברים וזכותם לבחור עם מי יחלקו את ביתם". 24. הפסיקה הנ"ל מדגישה את אופיו הייחודי של הקיבוץ כאגודה שיתופית שונה, בעלת סימנים מיוחדים ואין לראותה כתאגיד רגיל או כגוף מנהלי הכפוף לכללי המשפט הציבורי. אמנם, אין החלטותיו חסינות מפני ביקורת שיפוטית, אך התערבות זו תעשה במקרים מיוחדים, כגון: כששלילת חברותו של חבר קיבוץ, או זכות מזכויותיו, נעשות בשרירות, חוסר תום-לב, או מנימוקים לא ענייניים. בבחינת זכויותיהם וחובותיהם של חברי קיבוץ, בית המשפט ער למעמדו המיוחד של הקיבוץ ולזכויות חבריו כציבור ייחודי. 25. על רקע בחינת זכויות היסוד של הצדדים כמפורט לעיל, והאיזונים הנדרשים בהעדפת זכות אחת על פני האחרת, יש ליתן את תשומת הלב גם להיבטים הבאים: א. אוטונומיית הפרט - דיצה בחרה להיות חברת קיבוץ. בחירתה זו היא וולונטרית חופשית ומרצון. בתי המשפט נוהגים לכבד את בחירותיו החופשיות של הפרט כחלק מזכות כבוד האדם, לעיתים גם כשבחירות אלה פוגעות אנושות בזכות יסודית אחרת של הפרט, כגון: הזכות לחיים. כך למשל, יתקבלו, כתקפות ומחייבות, בחירותיהם של חולים אנושים או סופניים למות, תחת לחיות חיי סבל וכאב, כשאינם מסוגלים למצות את הנאות החיים. כך למשל, יכובדו בחירות של הפרט לעשות ברכושו כרצונו, גם אם לעיתים מדובר בבחירות הנראות בעיני האדם הסביר כחסרות כל היגיון או שכל ישר, מנוגדות לכל אינטרס של האדם הרציונאלי. יש לכבד את בחירותיו של אדם על גופו, גם כשהוא בוחר לעשות בו מעשים המביאים לכדי כאב וסבל גופני, ועשויים להמית עליו מחלות קשות או להטיל בו מומים בלתי הפיכים. חשיבותה של זכות הפרט על חייו - מהלך חייו, תרבותו, מנהגיו ואורחותיו, ידועה מוכרת ואין להפריז בחשיבותה. יש להניח כי כאשר בחרה דיצה להיות חברת הקיבוץ עשתה כן מתוך מודעות להשלכות הנובעות מחברותה, לזכויותיה וחובותיה. יש להניח כי היתה ערה לסטטוס המיוחד של הקיבוץ ולמערכת היחסים החברתית והמשפטית בינה לבין חברי הקיבוץ האחרים, ובינה לבין הקיבוץ. בין היתר, קיבלה על עצמה את כללי הבסיס של הקיבוץ, לרבות הכלל המרכזי כי רכוש הקיבוץ הינו משותף לכלל חבריו, כי פרט לחריגים אין לחברים רכוש אישי בקיבוץ, ובפרט נכסי מקרקעין או כל זכות בהם. כמו כן קיבלה על עצמה את הנורמות המקובלות בקיבוץ ובאות לידי ביטוי בתקנונו, כגון: ייחוד מקום הקיבוץ לחבריו ותלוייהם בלבד, צירוף חברים חדשים בנוהל קבלת חברים מיוחד הקבוע בתקנון, אירוח אורחים בקיבוץ לזמן ממושך מחייב החלטה שתתקבל במוסדות המוסמכים וכיו"ב. אכן, אין חולק כי החבר מפקיע מעצמו זכויות אישיות כאלה ואחרות, למען בחירתו בחיי הקהילה הקיבוצית. הזכות להנאה מזכויות פרט אישיות כוללת גם את הזכות לוותר עליהן. החובה להגן על אוטונומיית הפרט לוותר על זכות מזכויותיו האישיות, זהה לחובה להגן על מימוש הזכות. לאור האמור, הטענה הבאה כעת מפיו של יעקב, כי דיצה איננה כפוף להוראות סע' 68 לתקנון נטענת במידה לא מבוטלת של חוסר תום לב, שהרי כללי התנהלות הקיבוץ היו ידועים ומוכרים. אין זה ראוי, עתה, כשהשתנו הנסיבות האישיות, לתפוס המקל משתי קצותיו. אם יש לכבד את רצונה של דיצה להישאר חברת קיבוץ, ולהנות מהדיור שהוקצה לה ככזו, אזי עליה לכבד את כללי ההתנהלות שקיבלה על עצמה כחברת קיבוץ. אינני סבורה כי ניתן לדרוש, בו זמנית, את ההטבות והזכויות שמעניק הקיבוץ לדיצה כחברת קיבוץ, ובנשימה אחת להתנגד לחובות הכרוכות בקבלת ההטבות הנ"ל. אין זה סביר ואף לא מקובל "דילוג" על פי אינטרס משתנה, בין ויתור אוטונומי על מימוש זכות יסוד אישית לבין העמידה על מימושה. ב. מערכת היחסים החוזית בין דיצה לחברים ובין דיצה לקיבוץ, תחולה שוויונית - כאמור ומפורט לעיל, התקנון הינו חוזה. חוזה מיוחד, אמנם, אך חוזה. על הצדדים לו לקיימו. מערכת חוזית זו מחייבת את דיצה כלפי הקיבוץ וכלפי חבריה לאגודה, לנהוג על פי הוראותיו, החלים על כלל החברים. ודוק: תקנון הקיבוץ אינו מעניק תשובה לחברים שלהם היבטים אישיים מיוחדים, כגון: חברים שנישאו למי שאינו חבר קיבוץ. הכלל כי חבר קיבוץ (באשר הוא) אינו רשאי להעביר זכויותיו בדירה שהוקצתה למגוריו לאחר, לרבות לבן-זוג, חל על כלל החברים באותה מידה ובאופן שווה. לכלל זה ישנה הצדקה חברתית העומדת בבסיס קיומו של הקיבוץ כקיבוץ. ברי, כי לו היה נפרץ הסכר וכל חבר רשאי היה להעביר זכויותיו, למגורים ושימוש בדירות הקיבוץ, לאחר - זר, עשוי היה הקיבוץ לאבד את צביונו כליל, ולמעשה לחדול מלהתקיים ככזה. רצון החברים בקיבוץ, לחיות במסגרת חיים ייחודית זו, שבסיסה שיתוף מלא במשאבים, בצרכים ובנכסים, ולשמרה, מחייב להטיל מגבלה על חרויות הפרט למען האינטרס המשותף של כלל החברים. הכרה בזכותה של דיצה לאפשר ליעקב להתגורר עמה בקיבוץ, מתוך פרשנות אותה מבקש בא כוחו של יעקב ליצוק לנסיבות המקרה דנא, משמעה פגיעה הכרחית בזכות יסוד מוכרת, היא הזכות לשוויון, בפרט בישות כגון קיבוץ, שמלכתחילה נשען על עקרונות של שיתופיות, הדדיות ושוויון מלא בין חבריו. ג. נטען בפני כי סע' 68 לתקנון הקיבוץ נוגד את תקנת הציבור ויש לקבוע כי הוא בטל. עם כל הכבוד, אין בכוחי לקבל טענה זו. סע' 68 אינו חל על כלל הציבור, אלא על ציבור החברים בקיבוץ. כפי שטען יעקב, בצדק, אין התקנון חל עליו, כמו שאינו חבר הקיבוץ, אך אין חולק כי הוא חל על דיצה. גם אם נכון להתבונן על תקנון הקיבוץ במשקפי דיני החוזים, שהרי התקנון הינו - בין היתר חוזה, אינני סבורה כי הפרשנות הנכונה של סע' 30 יכולה להתעלם מזהותו של הציבור הספציפי שבו עסקינן. מלבד זאת, לטעמי לא ניתן להתעלם מן ההקשר המיוחד של התקנון כחוזה בלתי שגרתי. כך נקבע: "התקנון אינו חוזה רגיל. הוא חוזה מורכז, הוא חוזה "רב צדדי" (בדומה להסכם קיבוצי), הוא "חוזה סטטוטורי"... השילוב בין האלמנט החוזי של התקנון, לבין האלמנט הנורמטיבי - חוקתי שבו, מוביל לכך ששינוי התקנון אמור, בראש ובראשונה, לבטא את רצונם של החברים, וככלל, עליו להתבצע בהליך הקבוע בפקודה ובתקנות על פיה ..." (ע"א 1773/06 שמואל אלף נ' קיבוץ איילת השחר) . ד. פגיעה מידתית - משמעה הפגיעה המינימלית ההכרחית. במקרה שלפנינו מדובר בבני-זוג שסכסוך שלהם עם הקיבוץ כבר הגיע לערכאות. די, לטעמי בזה, על מנת שדרישת הקיבוץ לסילוק יעקב תחשב כסבירה בנסיבות העניין. אין חולק שהקיבוץ לא מיהר לקבל החלטה, אלא נפגש עם דיצה ויעקב, הבהיר להם כי מעמדו דורש הסדרה, אולם הדברים לא יצאו אל הפועל, בין היתר משום שיעקב טוען כי מגוריו בדירה הינם: מעת לעת, כי הקיבוץ לא רשאי לגבות שכר דירה בעד מגוריו וכיו"ב. הקיבוץ קבע כי תושביו שאינם חברים יהיו מורשים להתגורר בו ולהשתמש במשאביו, כפוף לחתימת הסכם תושב. אין הקיבוץ חייב להחזיק בתחומיו את מי שאינו מוכן לקבל על עצמו את תנאי התושבות. במובן זה, דומה הקיבוץ לבעל דירה, המשכיר אותה בתמורה. מובן כי אין השוכר רשאי לסרב לפנותה תוך שהוא ממאן לחתום על הסכם שכירות ולקבל עליו את תנאי הבעלים. אני סבורה, כי בנסיבות שבהן קיים סירוב להצטרף לקיבוץ כתושב, הגם שהקיבוץ כיוון לקבלת מעמד של בר-רשות, אין הפגיעה בזכות היסוד לחיי המשפחה המשותפים, בלתי מידתית. 26. דין הטענה כי לא הוכח שמזכירות הקיבוץ היא הגוף המוסמך להחליט על פינוי יעקב מהקיבוץ, להידחות. על פי סעיף 86 לתקנון, האסיפה הכללית היא הסמכות העליונה. סעיף 88 קובע את סמכות האסיפה הכללית לכונן מזכירות וועדות ולהאציל להן סמכויות. לפי סעיף 110 לתקנון, קיבלה המזכירות סמכויות שונות ובהן הסמכות לנהל את ענייני הקיבוץ בתחום מטרותיו וסמכויותיו. לשם כך, המזכירות מוסמכת להשתמש בכל סמכויות הקיבוץ ובין היתר בסמכות לפי סעיף 7(י) לתקנון, לשמירה על הסדר בתחומי הקיבוץ. 27. העובדה כי עם פינוי יעקב, ככל ויפונה, נותרת החזקה בה בידי דיצה והקיבוץ אינו זכאי לקבלה לידיו, אינה מעלה או מורידה, בעיני. הקיבוץ רשאי לדרוש את פינוי יעקב בלא קשר לשאלה מה ייעשה בנכס המפונה. כעקרון רשאי בעל הזכות לבכר להותיר נכס ריק, וכלל, לא תהא זו עילה למנוע ממנו את זכותו לפינוי מי שאינו לרוחו. בסופו של יום, מכל הטעמים שלעיל, בוודאי בהצטברם יחדיו, אני סבורה כי יש לדחות הבקשה. התביעה לפינוי מתקבלת. אני מורה כי יעקב יפנה את הדירה נשוא המחלוקת ויתפנה מהקיבוץ תוך 90 יום, מיום קבלת פסק דין זה. כמו כן, אני מחייבת את יעקב לשלם לקיבוץ הוצאות משפט בסך 4,500 ₪. העברת זכויותזכויות בדירהקיבוץחברות בקיבוץ