האם חוות דעת שלילית על עובד מהווה לשון הרע

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא האם חוות דעת שלילית על עובד מהווה לשון הרע:

בפנינו בקשתם של עמל 1 רשת מכללות ובתי ספר מדעיים (להלן- הנתבעת) ושל מר מוניר סעד (להלן- הנתבע) וביחד (להלן – הנתבעים), לסלק על הסף את תביעתו של מר מחמוד בדארנה (להלן – התובע) כנגדם, בעניין עתירתו של התובע לחיובם בתשלום פיצויים בשל פרסום לשון הרע בניגוד לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן – חוק לשון הרע).

הפרסום נשוא התביעה שהגיש התובע, הוא חוות דעת בכתב על התובע שערך הנתבע - מנהל בית הספר שבבעלות הנתבעת, ביום 3/11/06 ואשר נמסרה למפקחת משרד החינוך, לבקשתה.

לטענת הנתבעים בבקשתם שבנדון, דין התביעה להדחות על הסף, מאחר והפרסום שבנדון, הינו בגדר פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת, ועל כן מכח הוראות סעיף 13(9) לחוק לשון הרע, הוא לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי.

העובדות
ואלו העובדות שביסוד התביעה ובקשה זו:

1. הנתבעת הינה רשת מכללות ובתי ספר מדעיים, המפעילה מוסדות חינוך ובתי ספר למדעים ולאומנויות, ופועלת בפיקוח משרד החינוך.
הרשת מממונת מתקציבו של משרד החינוך ומשרד העבודה.
2. הנתבע שימש במועדים הרלוונטיים לתביעה זו ומשמש כמנהל בית הספר התיכון עמל 1 בשפרעם (להלן- בית הספר) אותו מפעילה הנתבעת.

3. התובע יליד שנת 1954, שימש במשך שנים כמורה להיסטוריה ומדע המדינה, ובשנת 2005 עת סיים את לימודיו לתואר שני בייעוץ חינוכי, ניתן לו רישיון יועץ זמני לשנתיים.

בשנת הלימודים התשס"ו התקבל התובע לעבוד בבית הספר כמורה יועץ חינוכי לשנת ניסיון עם אפשרות להארכה, ובתום שנת הלימודים נמסר לו מכתב פיטורים מיום 29/5/06.

לטענת התובע הוא פוטר מבית הספר, מאחר וסירב שתוארך תקופת הניסיון שלו ללא קביעות, ואילו לטענת הנתבעים, המוכחשת כאמור על ידי התובע, הגיעו לנתבעים תלונות על התובע הן מתלמידים והן ממורים ובעלי תפקידים אחרים בבית הספר. כך, למשל, לטענתם נטען כי התובע הכה תלמיד, וקרא לחדר מורים – "חדר חמורים".
לטענתם, בעקבות תלונות אלה, שוחח הנתבע ביום 25/5/06 בעניינו של התובע עם הרכז הפדגוגי, נערך לתובע שימוע כדין, והתובע פוטר.

4. לאחר פיטוריו, ביקש התובע מהנתבע מכתב המלצה, ואכן הנתבע נעתר לבקשתו וצייד אותו במכתב מיום 28/8/06 שמוען, לכל המעוניין, כדלקמן:
"לידיעתך מר בדארנה מחמוד עבד בבית ספר עמל שפרעם, בשנת הלימודים תשס"ו כיועץ חינוכי ובמהלכה גילה רצון, נכונות ויוזמה ראויים לציון.
יש לציין שמר בדארנה מילא את תפקידו על הצד הטוב ביותר ועל כך מגיעה לו הערכה וכבוד".

5. לאחר פיטוריו מבית הספר, פנה התובע להתקבל לעבודה בבית הספר התיכון עיבלין המסונף למכללת סכנין (להלן – ביה"ס עיבלין), במשרה משולבת: חצי משרה בהוראה וחצי משרה בייעוץ.
לציין, כי בית הספר בעבלין כפוף לפיקוחו משרד התמ"ת אשר אמור לאשר את קבלת היועצים לבתי הספר.

6. לדברי התובע, במסגרת ההליכים לקבלת אישור העסקתו כיועץ חינוכי, התברר לו כי גב' היאם טנוס - מפקחת על היועצים במגזר הערבי מטעם משרד החינוך, העבירה העתק חוות דעת שלילית למפקחת על היועצים מטעם משרד התמ"ת.
לדבריו בעטיה של חוות דעת זו לא אישרה המפקחת מטעם משרד התמ"ת את העסקת התובע בבית הספר בעבלין.

7. ודוק, אין חולק כי זמן מה לאחר סיום עבודתו של התובע בנתבעת, פנתה גב' טנוס אל הנתבע לקבלת חוות דעתו על תפקודו של התובע כיועץ.
ביום 3/11/06 העביר הנתבע לגב' טנוס, חוות דעת על התובע, היא חוות הדעת נשוא התביעה, בה נאמר כדלקמן:
"לכב' גב' היאם טנוס
מפקחת יועצים
הנדון: מר מחמוד בדארנה
כידוע לך, מר בדארנה עבד, בבית הספר עמל שפרעם בשנת הלימודים תשס"ו, כיועץ בהיקף של 20 ש"ש.
מר בדארנה מילא את תפקידו ובצע את המטלות כנדרש, אך למרבה הצער לא היה מקובל על המורים והרבה פעמים תלמידים ברחו משיעוריו בניגוד למצופה מיועץ אשר אמור לדעת איך לעניין ולמשוך בני שיחו ובמיוחד תלמידים!
לידיעתך, אני אמרתי לו את הדברים הנ"ל וציינתי באוזניו שהדברים הנ"ל הינם בלתי מקובלים ויכולים להוות סיבה לאי החזרתו לעבודה.
לתשומת ליבך, מר בדארנה פנה אלי ובקש חוות דעת, ואני מתוך התחשבות במצבו ובתקווה שימצא מקום עבודה אחר אשר בו יוכל לעבוד ולהתפרנס בכבוד מבלי לחזור על אותן טעויות שעשה אצלנו, נתתי לו המלצה חיובית!

בכבוד רב,
מוניר סעד
מנהל ביה"ס"

8. לטענת התובע חוות דעת זו נמסרה לידיו בסופו של דבר על ידי הגב' טנוס. לדבריו, הוא מחה בפני הגב' טנוס והנתבע על תוכנה של חוות הדעת וטען כי היא שקרית.

בחודש אוגוסט 2008 פנה התובע לנתבעים בדרישה לחזור בהם מחוות הדעת ולפצותו כספית, אך הנתבעים השיבו לתובע כי אין הם חוזרים בהם מחוות הדעת, ועל כן הגיש את תביעתו שבנדון כנגד הנתבעים, לפיצויים לפי חוק לשון הרע.

9. מעבר לטענותיהם לגופם של דברים לתחולת ההגנות שבסעיפים 14 ו-15 לחוק לשון הרע על הפרסום, העלו הנתבעים כבר בכתב הגנתם את הטענה כי יש לסלק את התביעה על הסף לאור הוראות סעיף סעיף 13(9) לחוק לשון הרע, הקובע כי:
"לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי...., פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור", שכן לטענתם חוות הדעת נכתבה על ידי הנתבע כמנהל בית הספר הנתון לפיקוחו של משרד החינוך, מכח הוראה מפורשת של רשות מוסכמת היא המפקחת על היועצים במשרד החינוך, ועל כן הפרסום המדובר אינו יכול לשמש עילה לתביעה זו ודינה להדחות על הסף.
התובע מתנגד מכל לכל למבוקש, ומכאן הכרעתנו בבקשה זו.

ההליכים

10. לציין, כי בתחילה הגיש התובע את תביעתו שבנדון לבית משפט השלום בחיפה כנגד הנתבעים שבכותרת (ראה: ת"א 19731-07-09).
ואולם, לאור תיקון 38 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 לפיו נקבע בסעיף 24(א)(1ד) כי לבית הדין לעבודה נתונה הסמכות הייחודית לדון ב:
"בתובענה של עובד או נציג ארגון עובדים נגד מעביד או נושא משרה אצלו, או של מעביד או נושא משרה אצלו נגד עובד או נציג ארגון עובדים, בקשר ליחסי עבודה, שעילתה עוולה אזרחית לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965; ..." הועבר הדיון לבית דין זה.

11. בדיון המוקדם שהתקיים בתיק זה לאחר העברתו לבית הדין, טען ב"כ הנתבעים כי יש לדון תחילה בבקשת הנתבעים לסילוק התביעה על הסף בשל תחולת סעיף 13 לחוק על ענייננו.
ב"כ התובע, טען, מנגד, כי הטענה לחלותה של ההגנה טעונה בירור עובדתי, ועל כן יש לדון בה במסגרת הדיון בתיק כולו.

12. בהחלטת, בית הדין במעמד הצדדים נקבע כי אמנם המדובר בטענה מקדמית אותה יש לברר בטרם דיון בתביעה לגופה, שאם לא כן תרוקן מתוכן התיבה הקובעת כי "לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי" כל אחד מהפרסומים הנקובים בסעיף זה.
יחד עם זאת, ובניגוד לסברת הנתבעים, נקבע כי היסודות שבבסיס הטענה לפי סעיף 13(9) טעונים הצגת תשתית עובדתית.
אי לכך, ניתנה החלטת בית הדין המורה לצדדים להגיש תצהיריהם בשאלה, האם בנסיבות העניין חלות על הפרסום הוראות סעיף קטן 13(9) לחוק, אם לאו.

13. וכך, מטעם הנתבעים הוגש תצהיר עדות ראשית של הנתבע ושל הגב' היאם טנוס – מפקחת על היועצים במחוז הצפון מטעם משרד החינוך.

מטעם התובע הוגש תצהיר עדות ראשית של התובע.
המצהירים מטעם הנתבעים נחקרו על תצהיריהם בחקירה נגדית בפנינו.

מנגד, ב"כ הנתבעים הודיע כי לאור מהות השאלה הטעונה הכרעה בטענה המקדמית שבנדון, הוא אינו מבקש לחקור את התובע על תצהירו, שלשיטתו אינו רלוונטי להכרעה בנדון, בכפוף לכך שאין באי חקירתו משום הודאה באמיתות האמור בתצהיר מעבר לדרוש לבירור הסוגיה נשוא בקשה זו, וכי ככל שההליך ימשך לגופו הוא שומר על זכותו לחקור את התובע.
לאחר מכן הגישו הצדדים את סיכום טענותיהם בכתב בשאלה המקדמית.

עיקרי טענות הצדדים

14. לטענת הנתבעים, סעיף 13 לחוק אינו עוסק בהגנות כנגד לשון הרע, אלא בהגנה מוחלטת מפני עצם ההליך.
לטענתם, על פי ההלכה הפסוקה תחולתו של הסעיף אינה מותנית בהיות הפרסום אמת או בדרישת תום הלב, והיא משתרעת גם על פרסום כוזב וגם אם המפרסם פעל בזדון.
נקודת המבט של סעיף 13 אינה מצטמצמת למקרה הספציפי, אלא הוא נועד להגן על שיקולים רחבים הנוגעים לאינטרס הציבורי.
כפי שהובהר בפסיקה, התכלית של הגנה כה מוחלטת ברורה - עצם ניהול ההליך והאיום הממשי שבנקיטה בהליך משפטי, עשויים לפגוע באינטרס הציבורי שאותם דברים שנאמרו ייודעו לציבור, ועשויים להרתיע את הדוברים מאמירת דברם.

המחוקק ובתי המשפט אחריו, ראו לנגד עיניהם את הפגיעה האפשרית בשמו הטוב של אדם, ובחרו באופן מודע, להגן על האינטרס הציבורי במתן חסינות מוחלטת, על פני האינטרס של הנפגע, כאשר נסיבות העניין נופלות לגדר אחד מסעיפי המשנה של סעיף 13 לחוק.

15. כמו לכל סעיף משנה של סעיף 13 לחוק, גם לסעיף קטן 9 נשוא דיוננו תכלית ספציפית, והנמקה להגנה המוחלטת אותה הוא מקנה.
בכך מושגת התכלית של הגנת אותו ממונה ו/או אחראי ו/או מנהל בעבודה, אשר חייב למלא חוות דעתו על העובד הכפוף אליו, לבל יחשוש אותו ממונה לחוות דעתו בצורה חופשית ולכתוב גם דברים ביקורתיים באופן אובייקטיבי, מבלי שתביעת לשון הרע עתידית תהלך עליו אימים.

מוסיפים הנתבעים וטוענים, כי סעיף 13 (9) מעניק את ההגנה לפרסומים שהמפרסם חייב לעשותם מכוח הוראה של רשות המוסמכת לתת הוראה כזו, ופרסומים שהמפרסם קיבל היתר לפרסמם מאת רשות המוסמכת לתת היתר כזה.
החוק אמנם אינו מפרט מהי "רשות מוסמכת" אשר הוראה שלה או היתר שלה עשויים להקנות הגנה מוחלטת, אך פסיקת הערכאות השונות מלמדת שרשויות כאלה חייבות להיות "רשמיות".
על פי הפסיקה, היות הגוף - רשות מוסמכת נגזר גם ממעמד עובדיה. קרי, כאשר מדובר בעובדי ציבור - הרשות תהא רשות מוסמכת.

על מנת לחסות בהגנה שבסעיף זה המפרסם צריך להצביע על כך שאותה רשות הייתה מוסמכת כדין להורות או להתיר את עשיית הפרסום שבגינו ננקט ההליך.

בפסיקה נקבע בין היתר כי הואיל ומטרת ההוראה שבסעיף זה היא לתת הגנה לעובדי ציבור אשר יוכלו לבצע את עבודתם ללא חשש כי תוגש נגדם תביעה, הפירוש שיש לתת לסעיף הוא פירוש הכולל בחובו את כל פעולות הרשות המנהלית בין אם מדובר בסמכות חובה ובין אם בסמכות רשות, ועל כן יש לתת למינוח "חייב" המופיע בסעיף זה פירוש כאילו נאמר "מוסמך".

16. ולענייננו, טוענים הנתבעים כי יש לזכור בפתח הדברים, שההליך שבנדון, איננו הליך כנגד המפקחת. שיקול דעתה של המפקחת אינו מענייננו במסגרת בירור הבקשה שבנדון ואף אינו מענייננו בהליך העיקרי.
שנית, ולשם הזהירות בלבד, מוסיפים הם כי מן הראוי להזכיר, שגם כוונותיו של הנתבע אינן רלוונטיות לבקשה דנן, כפי שעולה מן הפסיקה, מה גם שממילא לא הוכח שלנתבע היתה כוונת זדון.
מכל מקום לשיטתם, כל שביקש התובע להוכיח במסגרת חקירתו הנגדית את המצהירים הוא שמפקחת בית הספר, אשר גם לשיטתו הוא עצמו, נתנה הוראה מפורשת לנתבע לכתוב את חוות הדעת, עשתה כן משיקולים פסולים, סוגיה שממילא איננה רלוונטית לתביעה שבנדון.
וכך, לטענת הנתבעים, הוכח ללא צל של ספק, ונדמה כי אף אין כל מחלוקת על כך שחוות הדעת של הנתבע נכתבה בהתאם להוראה מפורשת של המפקחת.
המפקחת הינה "רשות מוסמכת" כהגדרתה בסעיף 13(9), שכן לא יכול להיות כל ספק שמשרד החינוך, משרד ממשלתי, הינו רשות מוסמכת, והמפקחת מהווה זרוע ביצועית של משרד החינוך, ומוקנות לה סמכויות וחובות, מכוח חוזרי המנכ"ל, תקנון עובדי שירות ההוראה והוראות אגפים שונים במשרד החינוך.
המפקחת היא האחראית והמוסמכת בשם משרד החינוך לבחון את איכות המועמדים להוראה ולייעוץ, ומתוקף כך סמכותה לדרוש חוות דעת ממונים ומנהל - לשם ביצוע תפקידה.
כעולה מחוק פיקוח על בתי ספר, תשכ"ט-1969, תפקידה של המפקחת, בין היתר הוא להבטיח שאנשים שאינם ראויים לכך, לא ישמשו כיועצים חינוכיים ולא יקבלו קביעות.

לשם ביצוע תפקידה כאמור, מוקנות לה סמכויות - בין היתר ביצוע הערכות ליועצים, לרבות באמצעות קבלת חוות דעת מהמנהלים, כמפורט בנספחים שצורפו לתצהירי הנתבעים וכעולה מתצהירה של הגב' טנוס.

המפקחת בענייננו היתה רשאית להורות על הפרסום, כפי שניתן להיווכח מהוראות סעיפים 16 ו-28 לחוק הפיקוח.
כמו כן וכעולה מנספחים 4 ו-5 לתצהירי המצהירים מטעם הנתבעים, עבודתו של יועץ חינוכי מותנית באישור יועץ בכיר/מפקח בהתאם לעקרונות הפיקוח המושתתים על עקרונות החוק.
הנה כי כן, סמכות הפיקוח מבוצעת הלכה למעשה, באמצעות המפקחים השונים, כאשר הפיקוח על היועצים החינוכיים במגזר הערבי במחוז צפון, לרבות על התובע מבוצע באמצעות הגב' טנוס.

בית הספר שבנדון, כמו כל בית ספר, כפוף למשרד החינוך - הן בהעסקת עובדים והן בקבלת רישיון לפי סעיפים 16 ו-28 לחוק הפיקוח.

כאשר פונה המפקחת שהיא זרועו הארוכה של משרד החינוך, והגורם שהוסמך בחוזרי מנכ"ל שונים לפקח על העסקת העובדים ועל התאמתם, ואשר מוסמך ליתן להם רישיון כזה או אחר, ומורה למנהל בית הספר להעביר חוות דעת בכתב - המדובר בהוראה של רשות מוסמכת, להורות על הפרסום כדין.
מסקנה זו מתחזקת לאור העובדה שבענייננו, המדובר בבית ספר שמתוקצב על ידי משרד חינוך.
בענייננו, קיימת חשיבות עליונה, כי מנהלי בתי הספר השונים לא יחששו לחשוף, לאחר שיקבלו הוראה לעשות כן, בחוות דעת מקצועית, את דעתם על תיפקודו של מורה/יועץ כזה או אחר.
מערכת החינוך מעצבת את עתידה ודמותה של המדינה וקיים אינטרס ציבורי עליון במעלה, אנשים "לא ראויים" לא ישמשו במערכת.
חשיפת המפקחים והמנהלים להליך משפטי ככל שיתברר כי טעו בחוות דעתם, עלולה לגרור תוצאה בלתי רצויה אשר מנוגדת לחלוטין לאינטרס הציבורי.
לתמיכה בגרסתם מפנים הנתבעים בעניין זה לפסק דינו של בית הדין בראשות כב' הש' קוגן בתיק ס"ע 32151-08-10 ד"ר שוורץ - ד"ר צולר מיום 3/7/11 בעניין ההגנה המוחלטת שבסעיף 13(9) לחוק.

17. אי לכך, לטענת הנתבעים חוות הדעת נשוא תביעה זו, אינה יכולה להוות עילה למשפט אזרחי או פלילי כהגדרת סעיף 13(9) לחוק, בין אם האמור בה הוא אמת ובין אם לאו ובין אם נרשמו בתום לב או אם לאו, ודין התביעה להדחות על הסף.

18. מנגד, לטענת התובע, המכנה בסיכומיו את חוות הדעת בתואר "מכתב ההשמצה", אין יסוד לסברת הנתבעים לפיה מכתב זה חוסה תחת ההגנה של הוראות סעיף 13(9) לחוק.

לטענתו, מתוך הראיות שהובאו בפני בית הדין, עולה תמונה חד משמעית, לפיה המפקחת פעלה ממניעים זרים, בחוסר סמכות, שרירות לב ופגיעה בכללי הצדק הטבעי ובניגוד גמור לכל סדרי המנהל הרגילים, ועל כן כבר מטעם זה לא ניתן לראות בפנייתה לנתבע בבחינת הוראה שניתנה על ידי רשות מוסמכת לכך כדין.
את המונח "הוראה של רשות מוסמכת כדין", יש לפרש לטענתו, באופן אובייקטיבי ודווקני, וכך גם יש לפרש את סעיף 13 באופן דווקני ואין מקום להרחיב את תכולתו מעבר למתבקש מלשונו.

התובע מוסיף וטוען, ולו מטעמי זהירות, כי הנתבע היה מודע לכך שפניית המפקחת אליו נעשתה בנסיבות חריגות ביותר, תוך שהוא נדרש לראשונה, להמציא למפקחת, בדחיפות מכתב המתאר באופן שלילי את תפקוד התובע, ואף שהוא יודע היטב כי לא מדובר בחוות דעת מובנית ומסודרת, כנהוג ביחס להערכת העובדים והמורים.
עוד טוען התובע כי הנתבע היה מודע היטב לכך שמכתבו עומד בניגוד מוחלט למכתב ההמלצה שנתן לתובע מספר חודשים קודם לכן וכי אין בידו שום ראיה לליקויים בתפקוד התובע, ומסיבה זו אף פעל לשיטת התובע לזייף ולפברק מסמך שנחזה להיות פרוטוקול ישיבת הערכה, שכפי שהוברר בבית הדין, נערך כחמש שנים לאחר מועד אותה ישיבה תוך שהוא מוצג כמוצג אותנטי.

אי לכך לטענת התובע, היה ברור לנתבע כי מדובר בפנייה שאינה במסגרת תפקידה ו/או סמכותה של המפקחת. ולמצער, עצם הוא את עיניו מלראות את העובדות נכוחה ולפיכך וגם מטעם זה, אין לקבל את טענתו כי פניית המפקחת אליו מקיימת את תנאי סעיף 13(9) לחוק.

19. וכך, לטענת התובע הוכח מחקירת הגב' טנוס כי הסמכות לאשר קבלתו של יועץ חינוכי לבית ספר הכפוף למשרד התמ"ת, דוגמת ביה"ס בעיבלין, מוקנית בידי המפקחת על היועצים במשרד התמ"מ ולא בידיה.
מעבר לכך, הוכח כי המפקחת פעלה באופן חריג ביותר בניגוד לסדרי המנהל התקינים ולמעשה פנייתה לנתבע הייתה בקשת עזרה כדי לחלץ אותה ממצוקה אישית שמשום מה נקלעה לתוכה ומבלי שהתערבותה נדרשה בכלל בפרשה ובודאי מבלי שהיתה מוסמכת להכריע בשאלת קבלתו של התובע לעבודה במכללת סכנין.

לטענתו, מתוך תצהיר הנתבע עולה כי הנתבע עצמו היה מודע לחוסר סמכות זה, ויותר מכך, בניגוד לטענת המפקחת שמסרה כי פנייתה לנתבע נעשתה כ"חלק מתהליך ההערכה של היועצים", התברר, מפי הנתבע, כי הייתה זו הפעם הראשונה שבה הוא נתבקש על ידי המפקחת לתת חוות דעת בכתב ועד כדי כך היה הדבר חריג בעיניו, שביקש לקבל חוות דעת משפטית בקשר לחוקיות המהלך.
גם מתוך עדות המפקחת עצמה עולה כי פנתה אל הנתבע ב"בקשת" עזרה ולא בדרישה מכח סמכות, דבר המלמד אף הוא על כך שהנתבע היה מודע, כבר בעת פנייתה של המפקחת אליו, כי מדובר בפנייה חריגה שטיבה, בניגוד לטענותיו, אינו אלא "בקשת עזרה חברית".

מוסיף התובע וטוען, כי הוכח שהנתבע פיברק בדיעבד את "פרוטוקול" השימוע שנערך לתובע, כאשר לטענתו, מעבר לחומרה הנודעת למעשה זה לכשעצמו, יש לראות בכך כהוכחה ממשית לכך שהנתבע עצמו הבין וידע, כי אין בפיו כל טענה כנגד תיפקוד התובע, כפי שגם כתב במכתב ההמלצה, ועל כן, כתיבת המסמך ה"מפוברק" וה"שקרי" הנ"ל, לא נועדה אלא כדי לשוות מראית של "תום לב" או של "התנהלות רגילה", כביכול מצידו של הנתבע למהלך החריג שביצע, ולא היא.
מכל מקום, הנתבע אישר כי מדי חודש אפריל-מאי ממלאים טופס חוות דעת על המורים שמועבר לרשת, ועל כן יש לתהות, מדוע לא הועבר דו"ח זה למפקחת על פי בקשתה ומדוע לא צורף דו"ח זה לתצהירי הנתבעים, דבר המקים חזקה כי האמור בו סותר את חוות הדעת שמסר הנתבע.

20. אי לכך לטענת התובע, הנתבעים כשלו בהוכחת הטענה לפיה הנתבע פעל על פי הוראה של רשות מוסמכת כדין.
לטענתו, בבחינת השאלה, האם הפרסום נעשה על פי הוראה של רשות מוסמכת לכך כדין, יש לפרש את הסעיף באופן אובייקטיבי ודווקני, ולפיכך די בכך שהוכח כי המפקחת כלל לא היתה מוסמכת לדרוש באותו שלב ספציפי חוות דעת ביחס לתפקודו של התובע, בהינתן כי ההחלטה באם לקבלו לעבודה בביה"ס בעיבלין לא הייתה בסמכותה, כדי לקבוע כי התנאים הקבועים בסעיף 13(9) לחוק, לא מתקיימים.
לא זו אף זו, עיון בכל הצירופים שצורפו לתצהיר המפקחת מעלה כי לא רק שאין בהם כדי לבסס את טענות המפקחת ביחס למקור סמכותה שבנדון, אלא שההיפך הוא הנכון. המדובר במסמכים הדנים בתנאים להענקת רישיון קבוע ליועץ, שאלה שכלל לא הייתה רלוונטית באותו מועד, ועל כן חרף הניסיון לשוות לפעולות המפקחת אופי רשמי באמצעות מסמכים אלה, אין בהם כדי להעיד על מקור סמכותה.

פניה "חברית" של המפקחת לנתבע אינה יכולה להיחשב כהוראה של רשות המוסמכת לכך כדין וממילא אין הנתבעים יכולים לחסות בצל הגנת סעיף 13(9) לחוק במקרה זה.
מטעמי זהירות מוסיף התובע, כי גם אם יבקש הנתבע לטעון כי הוא טעה לחשוב כי המפקחת פועלת מכח סמכותה כדין - הרי שלנוכח העובדות שהוכחו, אין לקבל טענה זו.
על פי הפסיקה, אליה היפנה, טוען התובע כי יש לפרש את הסעיף בצמצום ובדווקנות, כך שרק מקרים שבהם אין ספק כי קיימת הסמכת רשות מוסמכת לפרסום, יזכו לחסות בצל הגנת הסעיף.

עוד טוען התובע כי שאלת תחולתו של עקרון תום הלב על ההגנות מכוח סעיף 13 לחוק, עודנה שאלה פתוחה, אך לא ניתן להתעלם מאמרותיו של כב' הש' רובינשטיין ברע"א 1104/07 עו"ד פואד חירנגד עו"ד עודד גיל בהקשר לכך, והדברים נכונים מקל וחומר עת מדובר בהגנה לפי סעיף קטן 9 לסעיף 13, ועל כן יש להחיל את עקרון תום הלב בנסיבות המקרה שבנדון ולקבוע כי הנתבעים מנועים, מכוח עקרון תום הלב, מלטעון, בנסיבות העניין, להגנה על פי סעיף 13 לחוק.
בנוסף טוען התובע כי זכות הגישה לערכאות אף היא מחייבת את בירור התביעה לגופה. ההלכה הנוהגת בבתי המשפט בכלל, ובבתי הדין לעובדה בפרט, הינה מתן העדפה ברורה להכרעה במחלוקת לגופה, על פני דחיית תובענות על הסף.
ביסודה של גישה זו עומדת ההשקפה הרואה בזכות הגישה לערכאות חלק מזכות היסוד של האדם ולפיכך אין לחסום את הגישה לערכאות ואף את בירור התובענה לגופה, בטיעונים פורמליים, במיוחד כך בבתי הדין לעבודה, בהם ניתנת העדפה ברורה להכרעה במחלוקת לגופה מבחינה מהותית, תוך שימת דגש מופחת על כללי פרוצדורה נוקשים.
לא כל שכן, שעה שמדובר בצעד קיצוני של סילוק על הסף, מבלי שנבחנו טענותיו של התובע לגופן ובשעה שנמצא כי לחלקן לפחות, ובכלל זה הטענה כי מכתב ההשמצה היה זה שגרם לחסימת העסקתו ולנזקים הכבדים שנגרמו לו עקב כך, יש יסוד ממשי שאף הוכח.
בסילוק התביעה על הסף בנסיבות אלה יהיה משום פגיעה בלתי מידתית בתובע, שדרכו תחסם לחלוטין, בעוד שלנתבעים עומדות עדיין טענות הגנה נוספות שיוכלו לטעון ולנסות להוכיח אם ינוהל המשפט.

יתרה מכך, טוען התובע כי להלכה זו משנה חשיבות במקרה הנדון כאן, שהינו, למיטב ידיעת התובע, אחד המקרים הראשונים המגיעים להכרעתו של בית הדין לאחר תיקון חוק בתי הדין לעבודה והוספת הסמכות לדון בעוולת לשון הרע, ועל כן גם מטעם זה, ראוי כי בית הדין ידון בתביעה לגופה ולא יסלקנה על הסף.

דיון והכרעה

21. סעיף 1 לחוק לשון הרע מגדיר מהי לשון הרע, כדלקמן:
"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח
ידו או במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או
מוגבלותו;"

סעיף 2 לחוק לשון הרע מגדיר פרסום, כדלקמן:
"פרסום מהו
(א) פרסום, לענין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.
(ב) רואים בפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות -
(1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;
(2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע."

בהמשך לכך קובע סעיף 14 לחוק שכותרתו "הגנת אמת בפרסום", הגנה כנגד פרסום לשון הרע אם הדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי, ואילו סעיף 15 לחוק שכותרתו "הגנת תום לב" קובע אף הוא הגנה מפני לשון הרע, אם הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות כמפורט בהמשך הסעיף.

22. במובחן מסעיפים 14 ו-15 לחוק שעניינם בהגנות מפני לשון הרע, סעיף 13 לחוק שכותרתו "פרסומים מותרים", קובע בלשון קטגורית, כי שורה של פרסומים המנויים בו, לא יהוו כלל עילה למשפט פלילי או אזרחי, כדלקמן:
"לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי –
(1) פרסום לפי סעיף 28 לחוק-יסוד: הכנסת, או פרסום המוגן לפי סעיף 1 לחוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם, וחובותיהם, תשי"א-1951;
(2) פרסום בישיבת הממשלה;
.
."
כאשר בסעיף 13(9) נמנה הפרסום, נשוא בקשה זו כדלקמן:
"פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור".

23. על מהותו של סעיף 13 לחוק, נפסק אך לא מזמן על ידי בית המשפט בעליון בעניין ברע"א 1104/07 עו"ד פואד חיר נ' עו"ד עודד גיל (פסה"ד מיום 19/8/09), בהקשר לסעיף קטן 13(5) לחוק, כדלקמן:
"סעיף 13 קובע "הגנות מוחלטות" (ראו אורי שנהר דיני לשון הרע 191 (1997). אחת מן ההגנות המוחלטות – זו הקבועה בסעיף 13(5) לחוק – מתירה פרסום הכולל לשון הרע שנעשה על-ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, "תוך כדי דיון" בפני גורם שיפוטי. ניתן לומר כי המונח "הגנה מוחלטת" יש בו חוסר דיוק מסוים שהרי ההגנה מותנית בהתקיימות התנאים הנקובים בסעיף. אולם סעיף 13, בניגוד לסעיפי ההגנות השכנים (סעיפים 14 ו- 15), אינו מותנה בדרישה של אמיתות הפרסום או בדרישה של תום-לב (ראו רע"א 3614/97 אבי-יצחק נ' חברת החדשות הישראלית, פ"ד נג(1) 26, 67-66). משמעות הדבר היא שגם פרסום כוזב, שנעשה שלא בתום-לב (ואף בזדון), לא יהווה עילה למשפט פלילי או אזרחי, ובלבד שמתקיימים התנאים הקבועים בסעיף המשנה הרלבנטי. במובן זה מדובר ב"הגנה מוחלטת" (ראו גם דנ"א 6077/02 חטר-ישי נ' ארבל,). וכפי שנאמר באחת הפרשות:
עיון בסעיפיו המשניים של סעיף 13 לחוק מלמדנו כי כל שביקש המחוקק בסעיף זה, הוא להעניק זכיה מוחלטת לפרסומים הנוגעים לתחום תפקידם של ממלאי תפקידים רשמיים ורשויות רשמיות (ע"א 211/82 נאנס נ' דר' פלורו, פ"ד מ(1) 210 (1986))".

24. הנה כי כן, אין המדובר בענייננו בהגנה מפני פרסום לשון, אלא בחסינות מוחלטת מפני תביעה בגין לשון הרע, ביחס לאותם פרסומים נשוא סעיף 13 לחוק.

על התכלית שביסוד הוראות סעיף 13 הנ"ל, נפסק בעניין רע"א 1104/07 לעיל, כי:
"ההגנה הבלתי-מתפשרת על פרסומים מהסוג הנקוב בסעיף 13 כרוכה בוודאי במחיר מבחינת ההגנה על שמו הטוב של מושא הפרסום. אין ספק שעשוי ליהנות מן ההגנות שבסעיף 13 גם מי שבמובנים רבים – מנקודת מבט פרטנית – אינו ראוי להגנה. אולם נקודת המבט של סעיף 13 אינה מצטמצמת למקרה הספציפי. הסעיף נועד להגן על שיקולים רחבים הנוגעים לאינטרס הציבורי, כאשר חלק מסעיפי המשנה – וסעיף-קטן (5) בכללם – מתייחסים לפרסומים שנעשים על-ידי רשויות השלטון או תוך כדי פעילותן. סעיף-קטן (5) נועד למנוע מצב שבו ירחף מעל מי מהגורמים הנזכרים בסעיף, תוך כדי דיון משפטי, האיום של תביעת לשון הרע. הסעיף נועד למנוע מצב שבו העילה לפי חוק איסור לשון הרע תהווה גורם מצנן על התבטאויות בגדרי הליך משפטי ותמנע מהגורמים השונים המעורבים בהליך המשפטי להתבטא באופן חופשי"

ובע"א 6356/99 חטר ישי נגד עדנה ארבל, פד"י נו (5), עמ' 254, נפסק לגבי תכלית ההגנה מפני תביעות לשון הרע המוקנית לבעלי סמכות מעין-שיפוטית על פי סעיף 13 לחוק כי :
"מטרתה של החסינות המוקנית לבעלי סמכות מעין-שיפוטית היא להבטיח כי יוכלו לבצע את תפקידם ללא מורא ובלי להעמידם אל מול הצורך להתגונן באופן אישי מפני תביעות בלשון הרע. ההנחה העומדת בבסיסו של ההסדר היא כי כתיבתה של חוות-דעת מקצועית בצלה של תביעה פוטנציאלית בלשון הרע עלולה לפגוע באופייה האובייקטיבי ונטול הפניות של חוות-הדעת ולשבש את מהלכו התקין של ההליך המעין-שיפוטי".

וכך, נקבע לעניין זה מחד, כי:
"...משרה מעין-שיפוטית איננה מקנה לבעליה הכשר מוסרי או משפטי לפרסם דברים שיש בהם משום לשון הרע. פרסום שכזה איננו נמנה עם הסמכויות הנגזרות מן המשרה המעין-שיפוטית, ואין במילוי תפקיד מעין-שיפוטי כשלעצמו כדי להופכו לראוי..."

עם זאת נקבע ביחס להגנה שבסעיף 13 לחוק, כי:
"אכן, משמעה של חסינות היא כי אף שמעשה עלול להיות בלתי ראוי ובלתי חוקי, בנסיבות מסוימות מיצוי הדין עם האחראים לו איננו מתיישב עם טובת הכלל. הוראת החסינות מבטאת אפוא את עמדת המחוקק, ולפיה אינטרס הציבור בשמירה על הגינותו של ההליך המעין-שיפוטי ועל יעילותו גובר על אינטרס הפרט להגנה מפני פגיעה בשמו הטוב. מדיניות זו הינה תולדה של איזון הרואה בצמצום ההגנה על שמו הטוב של הפרט משום רע הכרחי שיש להסכין עמו, ושהצדקתו נובעת מן השאיפה להגן על טוהרו של ההליך המעין-שיפוטי ולאפשר את התנהלותו באורח סביר".

בית המשפט העליון הוסיף וקבע באותו עניין, כי:
"לעניין זה אין נפקות לשאלה מהו המניע של נושא המשרה בהוצאת לשון הרע או אם לשון הרע נאמרה ברשלנות או במזיד, שכן בדיקת המניע, הרשלנות או הכוונה תחייב קיום הליך משפטי ודיון לגופם של דברים ובקיום ההליך כשלעצמו, יש השפעה מרתיעה על בעל התפקיד".

אי לכך נקבע באותו מקרה כי פרסום חוות-הדעת המנומקת של פרקליטת המדינה - המסבירה את טיב הראיות שעמדו לפניה נגד החשודים בפרשה ואת הטעמים להחלטותיה בדבר העמדה לדין - מצוי בזיקה מובהקת לתפקידה של פרקליטת המדינה. לפיכך, נקבע, חוסה חוות-הדעת תחת הוראת החסינות הקבועה בסעיף 13 לחוק ועל כן, מהווה היא התבטאות מוגנת. 

עתירה לדיון נוסף בעניין זה נדחתה [ראה: דנ"א 6077/02 חטר ישי נ' ארבל (פסה"ד מיום 7/4/03)].
בדחותו את העתירה לדיון נוסף, נפסק מפי כב' השופט מצא:
"על חשיבותה של הזכות לשם הטוב אין צורך להכביר מילים. אכן, "כבוד האדם ושמו הטוב חשובים לעתים לאדם כחיים עצמם, הם יקרים לו לרוב יותר מכל נכס אחר" (ע"א 214/89 אבנרי ואח' נ' שפירא ואח', פ"ד מג(3) 840, 856). אך המחוקק הכיר בקיום אינטרסים וערכים הגוברים על הזכות לשם הטוב. הכרה זו מצאה את ביטויה, בין היתר, במסגרת "ההגנות המוחלטות" הקבועות בסעיף 13 לחוק. החסינות שסעיף זה מעניק לפרסום הנעשה על-ידי בעל סמכות מעין-שיפוטית במסגרת מילוי תפקידו היא אחת מההגנות הללו, והיא מבטאת את הכרעתו הנורמטיווית של המחוקק, שלפיה באיזון בין זכותו של אדם להגנה על שמו הטוב לבין האינטרס לשמור על הגינותו ועל יעילותו של ההליך המעין-שיפוטי, ידו של האינטרס האחרון על העליונה. הרציונל לכך הוא, כאמור, להבטיח שנושא המשרה המעין-שיפוטית יאמר דברו ללא מורא וללא חשש מפני תביעות עתידיות בגין הוצאת דיבה. מטעם זה, אף אם אניח כטענת העותר כי חוות-הדעת לא נדרשה בעניינו - וזאת מבלי להכריע בדבר - אין בכך כדי לסייע לו. משחוות-הדעת נערכה על-ידי פרקליטת המדינה במסגרת מילוי תפקידה - ועל כך אין חולק - דין הוא  כי תעמוד לה חסינות מוחלטת. משמעות הדבר היא אמנם, שעל-אף ששמו הטוב של אדם עשוי להיפגע מפרסום הנעשה בגדר הליך מעין-שיפוטי, אין הדבר יכול להקים לו עילת תביעה על-פי חוק איסור לשון הרע; אך, כדברי בית-המשפט בפסק-דינו, זהו "רע הכרחי שיש להסכין עמו, ושהצדקתו נובעת מן השאיפה להגן על טוהרו של ההליך המעין-שיפוטי, ולאפשר את התנהלותו באורח סביר". ההלכה שנקבעה בפסק-הדין נגזרת מן האיזון שקבע המחוקק בחוק איסור לשון הרע, וכאמור, היא מתיישבת עם פסיקה קודמת של בית-משפט זה".

25. עיננינו הרואות איפוא, כי חרף מעמדה הרם של הזכות לשם הטוב, וחרף הקושי להסכין עם תוצאה לפיה יפגע שמו הטוב של אדם ללא מזור, הכיר המחוקק ובתי המשפט בעקבותיו, בקיומם של אינטרסים וערכים הגוברים על הזכות לשם הטוב, בבחינת הכרעה נורמטיבית לפיה באיזון בין זכותו של אדם להגנה על שמו הטוב לבין האינטרס לשמור על הגינותו ועל יעילותו של ההליך המעין-שיפוטי (באותו מקרה), ידו של האינטרס האחרון על העליונה.
יתרה מכך, ברע"א 1104/07 לעיל, נדונה התפיסה שהביעו כמה משופטי בית המשפט המחוזי בהקשר לחסינות שבסעיף 13(5) לחוק, ולפיה יש לקרוא לסעיף 13(5) לחוק סייג הנוגע לתוכן הפרסום, היינו סייג המתמקד בשאלה האם ההתבטאות הדיבתית קשורה לדיון המשפטי ומשרתת אותו או שמא יסודה ברשעות ובזדון.
בית המשפט העליון, קבע באותו מקרה:
"הטיעונים העקרוניים בדבר הצורך בהצבת סייג תוכני מסוים – גם אם מצומצם ביותר – לחסינות הקבועה בסעיף 13(5) לחוק, הם טיעונים במישור של דין רצוי.....
אולם אפילו היינו סוברים כי במישור הדין הרצוי אין זה ראוי שההגנה המוחלטת תהא – ממש – מוחלטת, וכי יש לסייג את ההגנה לפי מבחן אובייקטיבי (כגון דרישה לקיום זיקה בין ההתבטאות לבין הדיון המשפטי) או לפי מבחן סובייקטיבי (למשל, אמונתו של המתבטא באשר לקיומה של זיקה כאמור או תום-ליבו) – עניין הוא למחוקק לענות בו.....
.....אין בית המשפט יכול ואין זה ראוי שיצוק אל החוק תוכן רצוי, לדעתו, העומד בניגוד ברור לכוונה המפורשת של המחוקק. במקרה זה, כאמור, הבהיר עצמו היטב המחוקק הן בדרך החיוב הן בדרך השלילה – וכל ניסיון להתנער מכוונת המחוקק אינו ראוי. חזרה, ולו יותר מפעם אחת, על פרשנות שאין לה דבר וחצי דבר עם לשון החוק ועם התכלית שיחד לו המחוקק – אין בה כדי להכשיר פרשנות אסורה"

הנה כי כן, גם למול אינטרסים ראויים לכשעצמם של מניעת השתלחויות נטולות רסן שאין להן קשר מהותי או תרומה לדיון המשפטי ושיש בהן אף כדי לפגוע בתקינות ההליך המשפטי, העדיף בית המשפט העליון את החסינות המוחלטת כהגדרתה בסעיף 13, על פני נסיון לקרוא סייגים לתוך אותה הגנה מוחלטת.
26. ובאשר לסעיף 13(9) נשוא דיוננו, הואיל ואך לאחרונה הועברה הסמכות לדון בעוולת לשון הרע לבית דין זה, הרי שמטבע הדברים טרם פותחה ההלכה במישור יחסי העבודה בהתייחס לסעיף קטן זה לסעיף 13 לחוק, כפי שאף ציין התובע בסיכומיו.

עם זאת, בית דין זה במותב בראשות כב' הש' קוגן נדרש לשאלה זו בתיק ס"ע 32151-08-10 ד"ר שוורץ - ד"ר צולר (פסה"ד מיום 3/7/11), שם נדונה ההגנה המוחלטת שבסעיף 13(9) לחוק, בהקשר לחוות דעת שמילאה הנתבעת - מפקדת המר"מ והמפקדת הממונה על התובעת - רופאה תעסוקתית עובדת צה"ל שהועסקה על ידי ענף משאבי אנוש – חר"פ בצה"ל, על התובעת.
לטענת התובעת באותו מקרה, הדברים שרשמה הנתבעת בחוות הדעת הם בבחינת לשון הרע לפי סעיף 1 לחוק שיש בהם כדי להשפיל את התובעת, לעשותה מטרה לבוז או ללעג, לבזותה ולפגוע במשלח ידה ובמקצועה.
לטענתה, הדברים השלילים שרשמה הנתבעת עליה בחוות הדעת הם בבחינת שקר מפגיע לפי סעיף 58 לפקודת הנזיקין.
התובעת באותו מקרה לא כפרה בכך שיש לראות בצה"ל כ"רשות מוסמכת" כאמור בסעיף 13 (9) לחוק, אלא שלטענתה, הנתבעת לא מילאה את הוראות הפקודה ויתרה מכך הנתבעת מילאה את חוות הדעת באופן הנוגד את הוראות הפקודה משום שהיה עליה לדעת כי הערכה בלתי נכונה עלולה לגרום נזק חמור הן לצה"ל והן לתובעת לכן זו היתה חייבת להיות הערכה אובייקטיבית, ללא הגזמה לחיוב או לשלילה וללא השפעת חיבה או טינה אישית. כך גם טענה ב"כ התובעת באותו מקרה, כי היה על הנתבעת לערוך ראיון עם התובעת, להציג בפניה את חוות הדעת ולהחתים את התובעת על חוות הדעת אליה היה צריך לצרף את סיכום הראיון.
עוד טענה התובעת כי בטופס חוות הדעת היתה הוראה מפורשת לפיה אין להיות מושפע יתר על המידה מתקריות בודדות בפעילות המוערך, בעוד שלשיטת התובעת לא היה מגע שוטף ויומיומי בין הצדדים בזמן העבודה המשותפת.

בית הדין קיבל את טענת הנתבעת לתחולת ההגנה המוחלטת שבסעיף 13(9) לחוק על המקרה, ודחה את התביעה על הסף בקובעו:
"במקרה שלפנינו, חל סעיף 13 (9) לחוק משום שהיתה זו חובתה של הנתבעת למלא את חוות הדעת על התובעת מתוקף תפקידה כממונה הישירה עליה בעבודה על פי פקודת המטכ"ל.
משמתקיימים כאן יסודותיו של סעיף 13 (9) לחוק, הרי שאין כאן כל עילה למשפט על פי חוק איסור לשון הרע תשכ"ה-1965, בין אם הדברים הרשומים בחוות הדעת הם אמת או אם לאו ובין אם נרשמו בתום לב או אם לאו (ראה ברע"א 1104/07 עו"ד פואד חיר נ. עו"ד גיל וכן רע"א 3614/97 אבי יצחק נ. חב' החדשות הישראלית).
בכך למעשה מושגת התכלית של הגנת אותו ממונה ו/או אחראי ו/או מנהל בעבודה, אשר חייב למלא חוות דעתו על העובד הכפוף אליו, לבל יחשוש אותו ממונה לחוות דעתו בצורה חופשית ולכתוב גם דברים ביקורתיים באופן אובייקטיבי, מבלי שתביעת לשון הרע עתידית תהלך עליו אימים.
כל זמן שבחוות הדעת של הנתבעת נרשמו דברים הנובעים ממסגרת מילוי תפקידה כאחראית על התובעת בעבודה, אין כאן כל עילה לתביעת לשון הרע על פי החוק, שכן מתקיימים כאן יסודותיו של סעיף 13(9) לחוק זה, משום שהיתה זו חובתה של הנתבעת למלא את חוות הדעת בהתאם להוראה של אותה "רשות מוסמכת" – הווי אומר צה"ל, וזאת בין אם הדברים שנרשמו בחוות הדעת נכונים ובין אם לאו".

ערעור על פסק הדין נדחה בפסק דינו של בית הדין הארצי [ראה: ע"ע 5766-08-11 ד"ר סיגל שוורץ - ד"ר לילך צולר(פסה"ד מיום 22/11/11)], בקובעו כי לא מצא מקום להתערב בפסק דינו של בית הדין קמא.

עתירה לבג"צ על פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה נדחתה אף היא ונקבע כי פסק דינו של בית הדין האזורי הינו מפורט ומנומק כדבעי [ראה: בג"ץ 9452/11 ד"ר סיגל שוורץ נגד בית הדין הארצי לעבודה ואח' (פסה"ד מיום 11/3/12)].

26. עד כאן הכלל, ומן הכלל לענייננו.

בפתח הדברים, מן הראוי להזכיר כי עסקינן בענייננו בתובענה לפי חוק לשון הרע, בעילה של "לשון הרע", המכוונת כלפי מנהל בית הספר שכתב את חוות הדעת ובית הספר.
על כן, צודקים הנתבעים בטענתם כי בדוננו בתובענה שבנדון ולא כל שכן בבקשה שבנדון, לא התנהגותה של המפקחת היא העומדת לדיון, אלא השאלה האם התנהלותו של הנתבע (לעניין עוולת לשון הרע ועוולה זו בלבד) מקימה לו (וכפעל יוצא מכך לנתבעת) חסינות מפני עצם הגשת תביעת לשון הרע, כהגדרתה בסעיף 13(9) לחוק.
משביכר התובע להגיש תביעה זו כנגד הנתבעים המסוימים שבנדון ובעוולת לשון הרע דווקא, שומה עלינו לדון בתביעה בהתאם לדין החל על עוולה זו בחוק לשון הרע, וזאת גם אם במישור יחסי העבודה בכלל, ייתכן וקיימות לתובע עילות תביעה אחרות וישירות כלפי הנתבעים או אף כלפי ביה"ס בעבלין .

27. משכך הם פני הדברים, אין בידינו לשעות לטענותיו של התובע בכל הנוגע לתחולת עקרון תום הלב על ענייננו או לטענותיו לגבי אי מחיקת תביעה על הסף בבית הדין לעבודה.

יתרה מכך, באשר לטענות התובע בעניין מדיניות בתי הדין לעבודה להעדיף הכרעות במחלוקות לגופן, על פני דחיית תובענות על הסף, ברי לאור כל המבואר לעיל, כי ביסוד מניעת בירור התובענה בענייננו, עומד טעם מהותי ולא "עניין דיוני" כסברת התובע, ועל כן, אין כל רלוונטיות לנימוקי התובע בעניין זה, ככל שמדובר בעתירת הנתבעים לסילוק התביעה על הסף בשל הוראות סעיף 13(9) לחוק.

לא זו אף זו, הואיל ובתביעה לפי חוק לשון הרע עסקינן, שומה עלינו לקבוע בהתאם להלכות שנקבעו לעניין פרשנות סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, האם התקיימו בענייננו התנאים להחלת סעיף 13(9) לחוק, אם לאו.
ודוק, גם אם מבחינת בתי הדין לעבודה המדובר בעוולה שאך לאחרונה הועברה לסמכות בתי הדין לעבודה, עיון בפסיקה כפי שהובאה לעיל בהרחבה מלמד כי לגופם של דברים בדוננו במהות החסינות המוענקת על פי סעיף 13 לחוק לשון הרע, עניין לנו ב"קרקע חרושה" שנבחנה לא אחת והוכרעה זה מכבר על ידי בית המשפט העליון.

28. כאמור, בית המשפט העליון קבע כי סעיף 13 לחוק נועד להעניק זכיה מוחלטת לפרסומים הנוגעים לתחום תפקידם של ממלאי תפקידים רשמיים ורשויות רשמיות, גם אם היא כרוכה במחיר ההגנה על שמו הטוב של מושא הפרסום, וגם אם עשוי ליהנות ממנה מי שמנקודת מבט פרטנית, אינו ראוי לה, שכן הסעיף נועד להגן על שיקולים רחבים הנוגעים לאינטרס הציבורי בכלל, וכפי שהבהיר בית המשפט העליון, אין מקום לסייג את הוראות סעיפיו הקטנים של סעיף 13 לחוק, או להוסיף עליהן דרישות נוספות, שכן בסעיף 13 לחוק, הביע המחוקק במודע את דעתו כי הוא מעדיף להבטיח קיומם של אינטרסים וערכים אחרים, על פני הזכות לשם הטוב.

הדברים מקבלים משנה תוקף, עת עסקינן בחסינות לפי סעיף 13(9) לחוק בהקשר לפעולותיו של מעביד במסגרת יחסי העבודה, ומקל וחומר עת עסקינן במעביד שעיסוקו בתחום החינוך.

גם אם העוולה של לשון הרע היא עוולה "חדשה" בבית הדין לעבודה, הרי שההלכה הפסוקה בכל הנוגע לחובות ולזכויות המוטלות על הצדדים ליחסי העבודה, היא הלכה וותיקה ומושרשת.

29. וכך, במסגרת ההלכה הפסוקה, חזר ושנה בית הדין לעבודה, שכחלק מחובת תום הלב המוטלת על המעביד במסגרת קיומם ואף סיומם של יחסי העבודה, מוטלת על המעביד, לנמק ולפרט את החלטותיו בעניינו של העובד.
כך למשל, ובכל הנוגע לקיום הליך פיטורי צמצום נקבע על ידי בית הדין הארצי כי:
"אין לנו אלא לחזור ולהדגיש כי הליך צמצום בו נוקט מעסיק בכלל, קל וחומר מעסיק ציבורי, חייב להיות מתועד ומנומק היטב. זאת, לא רק לשם העמדת דברים על מכונם בעת התרחשותם וכדי שהחלטת הרשות תעמוד על בסיס איתן, אלא כדי שיהא באותו הליך כדי לענות על השקיפות הנדרשת שלאורה אף נתן יהיה לקיים ביקורת שיפוטית כהלכתה.
העדרו של תיעוד הליכי קבלת ההחלטה, על כל גלגוליהם, כמו גם העדר הנמקה, מעמיד את הביקורת השיפוטית בפני "השורה התחתונה" בלבד של ההחלטה מושא הדיון. מה גם, שֶאֶל מול החלטה "סתומה" ומרוקנת מתוכן, עשויה להישמע ביתר שאת טענתו של הנפגע, בדבר שיקולים זרים בהם נגועה ההחלטה שהתקבלה בעניינו"
[ראה: ע"ע 1290/02 מדינת ישראל – אלי שדה (פסה"ד מיום 6/3/03)].
 
ובהקשר לחובת ההנמקה כחלק מזכות הטיעון של העובד, נקבע בע"ע 1027/01 ד"ר יוסי גוטרמן – המכללה האקדמית עמק יזרעאל (פסה"ד מיום 7/1/03), נפסק:
 
"זוהי זכותו הראשונית של העובד לדעת מה הן הטענות המועלות נגדו, או בעניינו ובהתאם ליתן תגובתו להן, להציג את האידך-גיסא, מנקודת ראותו, ולנסות לשכנע את בעל הסמכות לשנות מדעתו ככל שיש בה לפגוע בזכויותיו (לעניין זה ראו: דב"ע מח /148-3 שק"ם בע"מ - אפרים גרינברג, פדע כ 141, 143).
עד כאן הזכות וממנה נובעת החובה המוטלת על המעביד - להציג בפני העובד את הטענות המופנות כלפיו, את השאלות שעלו בעניינו אשר יש בהן כדי להשפיע על מקבל ההחלטה. כל זאת, בפתיחות, בהגינות ובתום לב מבלי לכחד דבר מן העובד".

30. הנה כי כן, במובחן מעוולת לשון הרע שהיא במהותה עוולה נזיקית, יחסי עובד ומעביד מקורם ביחסים חוזיים מתמשכים, אשר מתוקף מהותם זו מחייבים מידה רבה של שקיפות ופתיחות.
עצם חשיפת ממונה על עובד לתביעה לפי עוולת לשון הרע בשל חוות דעת על העובד או בשל פירוט נימוקיו בקשר עם החלטה שקיבל בעניין אותו עובד, עלולה "לכרות" את הענף עליו נבנתה ההלכה שגובשה וטופחה במשך שנים, ולפיה יחסי העבודה מחייבים מעצם מהותם מידה מרובה של פתיחות ושקיפות.

ודוק, זאת יש לזכור, משפט העבודה מקנה לעובד תרופות וסעדים ישירים על כל פעולה (לרבות התבטאות) שנעשתה על ידי המעביד, המעביד לשעבר ואף המעביד לעתיד, בשרירות, בחוסר תום לב ולא כל שכן בזדון, כך שהסעדים המוענקים על פי עוולת לשון הרע, מתווספים לסעדים הישירים העומדים לרשות העובד בכל מקרה של התנהלות פגומה מצד מעבידו, ואינם באים במקומם ולא כל שכן שלא נועדו להחליף אותם.

על כן בדוננו באינטרס של שמירה על שמם הטוב של הצדדים (ודוק, שני הצדדים) ליחסי העבודה, יש לזכור כי קיים אינטרס חשוב אף יותר לעצם קיומם של יחסי העבודה והוא האינטרס של שקיפות מלאה ביחסי הצדדים, אשר בלעדיו לא נוכל להבטיח את תקינותם.

31. ואם בכך לא סגי, הרי שבענייננו המדובר במעביד שעיסוקו בתחום החינוך, והוא מתוקצב ומפוקח על ידי משרד חינוך, המופקד על חינוך ילדי ישראל.
חשיפת מנהל בית ספר או כל בעל תפקיד בבית הספר לתביעה לפי עוולת לשון הרע בשל חוות דעת שנתן למשרד החינוך על אחד ממורי בית הספר על פי דרישת המשרד, עלולה להרתיע מנהלים וגורמי חינוך אחרים מלהביע את דעתם או את דעתם האמיתית על העובד, ובכך היא חותרת תחת האינטרס של הבטחת החינוך הטוב ביותר לילדי ישראל.

בשוותנו לנגד עינינו, את האיזון בין זכותו של עובד במקרה מסוים להגנה על שמו הטוב לבין האינטרס של שמירה על שקיפותם וכפעל יוצא מכך על הגינותם של יחסי העבודה - ידו של האינטרס האחרון על העליונה, ולו על מנת שנוכל להמשיך ולהבטיח לעובדים בכלל את ההגנות שמעניק להם משפט העבודה.
עת עסקינן במעביד שהוא גם רשות חינוך, כפי המקרה בענייננו, מצטרף למערכת האיזונים כאמור לעיל, נדבך נוסף, חשוב לא פחות והוא האינטרס הציבורי להבטיח את החינוך המיטבי לילדינו.

32. עד כאן בכל הנוגע לאינטרסים המונחים על הכף בדוננו בפרשנות הוראות סעיף 13 (9) לחוק.
עם זאת, ברי כי פרשנות זו אינה מתירה ולא נועדה להתיר את הרסן מעל כל פרסום באשר הוא שנעשה על ידי מעביד (ואף על ידי עובד), אלא תנאי לתחולתו של סעיף 13(9) על פרסום כלשהו, הוא שאמנם באותו פרסום מתקיימים התנאים הנקובים בו.

ההגנה המנויה בסעיף 13(9) חלה כאשר מתקיים בפרסום אחד התנאים הבאים:
א. מדובר בפרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין
ב. או שהמפרסם חייב לעשות על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין.
ג. או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור.

33. בענייננו טוענים הנתבעים כאמור לתחולת הפיסקה השנייה, היינו כי מדובר בפרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין.

נפנה איפוא לבחון האם התקיימו בענייננו דרישות הסעיף, ותחילה לשאלה האם בענייננו, המפקחת היא "רשות מוסמכת", כהגדרתה בסעיף.

רשות מוסמכת הינה רשות רשמית של רשויות המדינה [ראה: ח' גנאים, מ' קרמניצר וב' שנור, לשון הרע הדין המצוי והרצוי (2005), המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי ומיכאל סאקר, הפקולטה למשפטים האוניברסיטה העברית, הר הצופים, ירושלים) בעמ' 340-341].
הנתבעת צרפה לתצהירה את נספחים 4-7 הם חוזרי מנכ"ל משרד החינוך, המפרטים את הכללים למתן רשיונות לייעוץ, טופס בקשה לתפקיד יועץ של משרד החינוך וטופס הערכת יועץ של שפ"י – שירות פסיכולוגי יעוצי במשרד החינוך.

בהתאם לחוזרים אלה, מורים יועצים מקבלים את רישיונם ממשרד החינוך, וכך גם דרישות התפקיד נקבעות על ידי משרד החינוך.

כך גם נקבע על ידי משרד החינוך בסעיף 3.12.2 לתקנון שירות עובדי הוראה כי:
"כל עובד הוראה המשמש יועץ במוסד חינוכי רשמי או מוכר שאינו רשמי חייב ברישיון מטעם משרד החינוך התרבות והספורט המקנה לו זכות לעבוד כיועץ בבית ספר."

זאת ועוד, בטופס "תיאור תפקיד הייעוץ החינוכי בבית הספר" שהופק על ידי משרד החינוך (ראה: נספח 9 לתצהיר הנתבעים), מוגדרים תפקידו של היועץ החינוכי, תנאי ואופן עבודתו, ונקבע בו בין היתר, כי:
"לשם קבלת רישיון יעוץ קבוע נדרש תהליך הערכת עבודתו של היועץ על ידי היעוץ הבכיר. יועץ חינוכי יועסק בבית ספר בהסכמת היועץ הבכיר בתיאום עם המפקח הכולל."

כמו כן נקבע בהגדרת כפיפותו של המורה היועץ, כי:
"היועץ כפוף מקצועית לדרישות הפרופסיה, ליועץ הבכיר ולאגף שפ"י, ופדגוגית מנהלית למנהל בית הספר והפיקוח הכולל."
הנה כי כן, וגם אם פדגוגית מנהלית כפוף המורה היועץ דוגמת התובע למנהל בית הספר ולפיקוח הכולל, הרי שמבחינה מקצועית הוא כפוף לדרישות הפרופסיה, ליועץ הבכיר ולאגף שפ"י במשרד החינוך.

הואיל והגב' טנוס היא המפקחת על היועצים במגזר הערבי מטעם משרד החינוך, במחוז בו הועסק התובע, הרי שבכל הנוגע להיבט המקצועי בתפקודו של התובע, היא עונה על הגדרת "רשות מוסמכת" שבסעיף זה לחוק.

34. אלא שבכך לא סגי, שכן הפיסקה השנייה מורה אותנו כי מדובר בפרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין, ולעניין זה טוען התובע כאמור כי הוכח שהמפקחת לא היתה מוסכמת לדרוש באותו שלב ספציפי חוות דעת ביחס לתפקודו של התובע, שכן ההחלטה באם לקבל את התובע לעבודה במכללת סחנין לא הייתה בסמכותה, ובכך לטענתו די כדי לקבוע כי התנאים הקבועים בסעיף 13(9) לחוק, לא מתקיימים, ועל כן לא חלה החסינות הנקובה בו על התובע.

35. אין בידינו לקבל את טענתו זו של התובע, ונבאר טעמינו להלן.

אכן, בסופו של יום לא היה חולק גם לשיטת הגב' טנוס כי הגורם המוסמך לאשר קבלתו של עובד לעבודה בבית ספר המפוקח על ידי משרד התמ"ת היא של המפקחת מטעם משרד התמ"ת (ראה עדותה של הגב' טנוס: בעמ' 10 לפרוטוקול, ש': 13-14), הגם שלדבריה המפקחת מטעם משרד התמ"ת נוהגת להתייעץ איתה כאשר מדובר ביועץ שהיא מכירה ויש לה קשר מקצועי עמו (ראה עדותה: בעמ' 12 לפרוטוקול, ש': 9-10).

דא עקא, שנעלם מעיני התובע, כי עסקינן בענייננו בתביעתו כנגד הנתבעים ובטענת הנתבעים כי חלה עליהם החסינות שבסעיף 13(9) לחוק, ומכאן שאת התיבה: "על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין", יש לבחון בכל הנוגע לסמכותה של המפקחת במערכת היחסים שבין המפקחת לבין הנתבע – מנהל בית הספר בו הועסק התובע, ולא בסמכותה של המפקחת כלפי ביה"ס בעיבלין.

בכל הנוגע לסמכותה של המפקחת כלפי בית הספר אותו מנהל הנתבע, הרי שכמבואר לעיל, על פי הוראות משרד החינוך, מבחינה מקצועית מורה יועץ, שכפוף מנהלתית לנתבע, כפוף מבחינה מקצועית לגב' טנוס, ועל כן פניה של המפקחת במשרד החינוך, שהיא שמבחינה מקצועית האחראית על המורה היועץ מבחינת דרישות הפרופסיה, אל מנהל בית הספר שהוא האחראי מבחינה פדגוגית מנהלית על המורה היועץ, להמציא חוות דעת בקשר לתפקודו של אותו מורה יועץ וכישוריו, היא כשלעצמה חלק מתפקידה של אותה רשות מוסמכת, ובתור שכזו עונה על הגדרת המונח "הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין".

לא זו אף זו. בנסיבות אלו, כאשר הגורם המפקח מבחינה מקצועית על עבודת המורים היועצים, פונה לקבלת חוות דעת כאמור ממנהל בית ספר המפוקח על ידו, אין זאת אלא שמנהל בית הספר חייב להשיב לפניה.

קבלת פרשנות התובע למונח "המוסמכת לכך דין" בענייננו, אינה סבירה ואינה ישימה, שכן תוצאתה תהיה, שבכל מקרה של פניית מפקח על היועצים אל מנהל בית ספר המפוקח על ידו, לקבלת חוות דעת על מורה יועץ, יידרש המנהל לתחקר תחילה את המפקח לאיזה עניין בדיוק נדרשת חוות הדעת, לבחון האם המפקח מוסמך להשתמש בחוות הדעת לצורך הנטען על ידו ובכפוף לתוצאה להחליט אם הוא נענה לפנייה אם לאו.

בכך תוחטא לחלוטין התכלית עליה עמדנו לעיל הן בכל הנוגע למעבידים שהם גופים חינוכיים והן מעבידים בכלל, אשר יחששו למסור את חוות דעתם.

36. אשר על כן אנו קובעים כי עד כאן, נחה דעתנו שהתקיימו בענייננו תנאי החלופה השנייה שבסעיף 13(9) לחוק ולפיהם המדובר בפרסום אותו חייב היה הנתבע לעשות מכח הוראה שניתנה לו ע"י רשות המוסמכת לכך כדין.

אלא שבכך לא מתמצה דיוננו, שכן לתובע טענות כבדות משקל ולפיהן חרף הנחזה מהתנהלות הנתבע במקרה זה, הלכה למעשה המדובר בקנוניה שרקמו הגב' טנוס והנתבע על מנת להכשיל את התובע, והכל משיקולים זרים שהנחו את הגב' טנוס, או למצער כי הנתבע היה מודע לשיקולים הזרים שהנחו את הגב' טנוס ולכך שההוראה שניתנה לו, ניתנה שלא במסגרת סמכותה כדין, אך עצם את עיניו מפני כך.

נפנה איפוא לדון בטענותיו אלו של התובע.
ודוק, לעניין זה נקדים ונבהיר, כי אם יתברר שכטענת התובע, שחוות הדעת התבקשה משיקולים זרים של הגב' טנוס וכי הנתבע היה מודע להם ולמרות זאת מסר את חוות הדעת, שאו אז לא יוכל הנתבע לחסות בצל החסינות שבסעיף 13(9) לחוק, ולו מן הטעם שאו אז, למצער, לא יתקיים בו בנסיבות אלו התנאי לפיו היה "חייב" לפעול בהתאם להוראת הגב' טנוס.
מקל וחומר שדברים אלו נכוחים המה, אם וככל שיתברר כי המדובר בקנוניה שרקמו הגב' טנוס והנתבע להכשיל את התובע .

37. וכך, לביסוס טענותיו בעניין זה טען התובע בתצהירו כי, לאחר פיטוריו, במהלך חודש אוגוסט הוא פנה למוסדות חינוך שונים על מנת להתקבל לעבודה אצלם ואכן לדבריו התקבל לעבודה בביה"ס בעיבלין, במשרה משולבת: חצי משרה בהוראה וחצי משרה ביעוץ.
לטענתו במסגרת הליכי קבלתו בביה"ס בעיבלין הוא התבקש להביא מכתב המלצה, ועל כן פנה לנתבע שכתב עבורו את מכתב ההמלצה מיום 28/8/06 שנזכר לעיל.
לדבריו, לאחר שהתקבל לעבודה בביה"ס בעיבלין, הוא התבקש להביא אישור של המפקחת לצורך העסקתו כמורה יועץ בביה"ס בעיבלין, שאו אז פנה לדבריו, במהלך החודשים ספטמבר ואוקטובר 2006 לגב' טנוס על מנת לקבל את אישורה, אולם לדבריו, ניסיונותיו לא צלחו, שכן בשל עיסוקיו נכון לאותה עת, לא הצליח להגיע למשרדה בשעות הקבלה.
מוסיף התובע וטוען, כי בסוף חודש אוקטובר נאמר לו על ידי מנהל ביה"ס בעיבלין כי עליו לקבל את האישור מהמפקחת על בית הספר מטעם התמ"ת, ולטענתו, רק אז נודע לו כי בית הספר בעבלין כפוף למשרד התמ"ת ועל כן הפיקוח של משרד התמ"ת אמור לאשר את היועצים לבתי הספר בפיקוחו.
וכך לטענתו בתצהירו, הוא קבע פגישה עם המפקחת על הייעוץ מטעם התמ"ת ליום 5/11/06, כאשר לדבריו, שלושה ימים קודם לפגישה זו, ביום 2/11/06, התקשרה אליו גב' טנוס ואמרה לו כי שמעה שקיבל משרה דרך מכללת סכנין. לטענתו, בנוסף שאלה אותו גב' טנוס "מה זה? אתה מנסה לעקוף אותי?"
לדברי התובע, הוא הסביר לגב' טנוס את השתלשלות העניינים ואף סיפר לה על הפגישה המתוכננת ליום 5/11/06 עם המפקחת מטעם משרד התמ"ת.
לטענתו, כשהגיע לפגישה עם המפקחת מטעם משרד התמ"ת, הוא חש כי משהו אינו כשורה, שכן לא נשאל במהלך הפגישה על עבודתו בנתבעת וגם לא נטענה כלפיו כל טענה כנגד עבודתו שם.
מכל מקום, לדבריו, תשובתה של המפקחת מטעם התמ"ת נמסרה למנהל ביה"ס בעבלין וזה אמר לתובע כי הוא לא התקבל היות וקיבל את תעודת היועץ ממכללת דרבי. התובע מציין כי לא נאמר דבר על חוות דעת כלשהיא, ובקשתו לקבל את התשובה בכתב סורבה.

מוסיף התובע בתצהירו, כי בעקבות הדחיה נפגש עם הגב' טנוס על מנת לברר את הסיבה לדחייתו, ולדבריו, במהלך פגישתם הציגה לו הגב' טנוס את מכתבו של הנתבע נשוא התביעה והבהירה לו כי בשל הסיבות שפורטו במכתב, לא אושרה העסקתו ב מכללת בביה"ס בעבלין וכי הבין מדבריה שמכתב זה אף העובר על ידיה למפקחת מטעם משרד התמ"ת.
לדבריו, הוא ניסה להסביר לגב' טנוס כי מדובר בדברי שקר ואף הציג בפניה את המלצת הנתבע שניתנה לו מספר חודשים קודם לכן, אך הגב' טנוס סירבה לשנות את עמדתה.

עוד טוען התובע, כי קודם לפתיחת ההליכים, ביקש מהנתבע את כל התרשומת של תיקו האישי, ולדבריו לא נמצאו בתיקו האישי המכתב שכתב הנתבע לגב' טנוס ואף לא כל תרשומת אחרת המתעדת את טענות הנתבע כפי שנכתב במכתבו. כך גם פנה לדבריו למשרד החינוך בבקשה לעיין בתיקו האישי שבמשרד בנצרת ואף שם היו אותן תוצאות.
מוסיף התובע בתצהירו, כי הוא ניסה לבטל את רוע הגזירה על ידי פניה ביום 4/6/08 למנהלת המחוז במשרד החינוך (נספח יא לתצהיר), ובתשובה נאמר לו כי מכתבו של הנתבע מיום 3/11/06 נשוא התביעה לא היה בתיקו האישי, עד אשר נשלח על ידי התובע עצמו במצורף למכתבו.
מכך מבקש התובע ללמוד כי חוות הדעת שכתב הנתבע לגב' טנוס, היתה חוות דעת מוזמנת אשר נכתבה בזדון ובחוסר תום לב, כדי למנוע ממנו לעבוד כיועץ חינוכי בשנת הלימודים, עקב שיקולים זרים שהינחו את הגב' טנוס.

37. מנגד, לטענת הגב' טנוס בתצהירה, היא עובדת במשרד החינוך החל משנת 1987 ומשמשת כמפקחת על היועצים במחוז צפון במשרד החינוך החל משנת 1997.
לדבריה בתצהירה, בשנת 2005 פנה אליה התובע בבקשה לשמש יועץ חינוכי, ובקשתו התקבלה לאחר ראיון שערכה לו והמלצה שהציג.
לטענתה כבר בראיון עלה ספק בליבה ביחס להתאמתו של התובע לתפקיד, אולם היא אישרה את בקשתו, לאור המחסור ביועצים ולאור העובדה שמדובר באיוש התפקיד לשנת ניסיון בלבד, כאשר לדבריה גם בקורס סופרויז'ן בו השתתף התובע לאחר קבלתו לתפקיד, באה לידי ביטוי חוסר התאמתו למשרת יועץ הן בשל תכונותיו והן בשל כישוריו.

מכל מקום לדבריה, סיום העסקת התובע לאחר שנת עבודה אחת אישש את חשדה, ועל כן פנתה לנתבע לברר את נסיבות סיום עבודתו של התובע.
לטענתה, חוות דעת של מנהל בית הספר נדרשת כחלק מהליך הערכה לצורך המשכת העסקת מורה כיועץ.
מוסיפה הגב' טנוס בתצהירה כי בפנייתה הטלפונית אל הנתבע, הוא דיווח לה שהעסקתו של התובע הסתיימה לנוכח תלונות שקיבל מגורמים שונים בבית הספר כשחלק מהתלונות היו על אלימות פיזית ומילולית.
לטענתה, בתוקף תפקידה וסמכותה לבחון את בקשתו של התובע, ולקבל חוות דעת אודות תפקודו על מנת להחליט אם לתת אישור להמשך העסקתו, ביקשה מהנתבע להעלות את חוות דעתו על הכתב, וכך היה.
הגב' טנוס אינו מפרטת בתצהירה מה עשתה בחוות הדעת שקיבלה מהנתבע אך מציינת כי לאור כל האמור לעיל, החליטה שלא לשבץ את התובע בבית ספר אחר כיועץ חינוכי מחוסר התאמה ואף מסרה על כך לתובע.

כך גם טען הנתבע בתצהירו, כי בתקופת עבודתו של התובע הגיעו אליו תלונות על התובע מגורמים שונים בבית הספר, כפי שנזכר לעיל בפתח הדברים ואשר בעקבותיהן קיים פגישה עם הרכז הפדגוגי של בית הספר שתועדה (ראה: נספח נת/1 לתצהירו) ובהמשך לכך ביום 29/5/06 ניתן לתובע מכתב פיטורים.

מוסיף הנתבע וטוען בתצהירו, כי כחודש לאחר סיום העסקתו של התובע, פנתה אליו גב' טנוס וביקשה לברר את נסיבות סיום העסקתו של התובע.

לדבריו, בשיחה טלפונית שנערכה בסמוך לאחר מכן, הוא שטח בפניה את הסיבות להפסקת עבודתו של התובע בבית הספר וכי בסופה של השיחה הוא התבקש על ידי גב' טנוס להעלות את חוות דעתו בכתב, כחלק מהליך מתן אישור העסקתו של התובע במכללת סכנין.
לטענתו, על פי הוראתה של גב' טנוס ומתוקף חובתו למסור את המידע שברשותו, כתב את חוות הדעת נשוא דיוננו למפקחת.

38. עד כאן גרסאות הצדדים, זה בכה וזה בכה.

מעדותה של הגב' טנוס בחקירתה הנגדית בפנינו, התברר כי בנוסף לפגישה עם הנתבע בה התוודעה לטענותיו כלפי תפקודו של התובע התקיימה בין השניים גם שיחת טלפון וזאת בעקבות פניית התובע אליה למציאת עבודה אחרת (ראה עדותה: בעמ' 9 לפרוטוקול ש': 16-19 ).
נסיבה זו שלא נזכרה בתצהירה של הגב' טנוס, עולה בקנה אחד עם גרסת הנתבע מלכתחילה בתצהירו לפיה מעבר לפגישה בין השניים התקיימה ביניהם גם שיחת טלפון בה התבקש למסור את חוות דעתו על התובע.
אכן לא נעלם מעינינו כי הנתבע והגב' טנוס לא ידעו למסור תאריכים מדויקים לקיום אותן פגישות ושיחות, אך לעניין זה לקחנו בחשבון כי מדובר באירועים שהתרחשו מספר שנים קודם לכן ולא תועדו, מה גם שמסגרת הזמן להשתלשלות העניינים כמתואר על ידם בתצהיריהם ובחקירתם הנגדית בפנינו, עולה בקנה אחד עם גרסת התובע לגבי השתלשלות העניינים, ובין היתר גרסתו כי בחודשים "ספטמבר ואוקטובר", הוא חיפש את הגב' טנוס לצורך קבלת אישורה להעסקתו בבית ספר אחר.

על האמור לעיל, מן הראוי להוסיף שהגם שבתצהירה לא דקה הגב' טנוס פורתא מה עשתה לאחר שקיבלה את חוות הדעת מהנתבע, הרי שבמענה לשאלות שנשאלה בחקירתה הנגדית בפנינו, אישרה כי מסרה למפקחת מטעם התמ"ת את חוות דעתה על התובע בעל פה לאור פנייתה של האחרונה אליה (ראה עדותה: בעמ' 12 לפרוטוקול ש': 7-8) ואף העידה כי את חוות הדעת שקיבלה מהנתבע מסרה דווקא למפקחת אזור הדרום במשרד החינוך בעקבות פניית אותה מפקחת אליה לברר על התובע לאור פנייתו לקבל עבודה באותו אזור (ראה עדותה: בעמ' 11 לפרוטוקול ש': 3-6).

עד כאן אין בידינו לקבוע כי עלה בידי התובע להוכיח ששיקולים זרים הם שהנחו בהכרח את הגב' טנוס בפעולותיה, מה גם שהגב' טנוס לא עומתה כלל ועיקר עם המניע לשיטת התובע להתנכלות הגב' אליו ולפיו לשיטתו, היתה זו הגב' טנוס שפנתה אל התובע מיוזמתה ביום 2/11/06 והביעה את מורת רוחה על כך שהעז "לעקוף אותה".

39. אלא שלעניין זה טוען התובע בסיכומיו כי במסגרת חקירתה הנגדית הודתה הגב' טנוס כי פעלה שלא כדין עת פנתה אל הנתבע, לשיטתו, בבקשת עזרה חברית, כדי לחלץ אותה ממצוקה אישית אליה נקלעה עקב התערבותה שלא כדין בפרשה.
לשיטתו של התובע, מעדות הגב' טנוס בפנינו, ניתן אף ללמוד כי הנתבע היה ער בזמן אמת לכך שמדובר בפנייה אליו לקבלת עזרה חברית ולא בפניה מכח סמכות כדין, ולראיה העיד הנתבע עצמו כי פנה לקבל ייעוץ משפטי, האם הוא רשאי למסור את חוות הדעת.

מכך מבקש התובע ללמוד כי הנתבע נתן את ידו להכשיל את התובע משיקולים זרים של הגב' טנוס, או למצער עצם את עיניו מפני אותם שיקולים ומפני כך שמדובר היה בפניה שלא מכח סמכותה של הגב' טנוס על פי דין.

40. אין בידינו לקבל את סברותיו אלו של התובע, ונבאר.
העדות עליה מבסס התובע את סברותיו הנ"ל היא דברים שאמרה הגב' טנוס בחקירתה הנגדית בפנינו, כדלקמן:
"בגלל שהייתי צריכה מסמך שיאשר לי למה אני לא רוצה את מר מחמוד כיועץ בבית הספר, אז פניתי אליו וביקשתי ממנו עזרה, כי אני במצוקה, כלומר אני צריכה משהו בידיים שלי, למה אני לא יכולה לשבץ אותו בבית ספר אחר" (ראה עדותה: בעמ' 12 לפרוטוקול ש': 1-3).

אכן, המדובר בהתבטאות מעוררת תהיות ולא ברורה בפני עצמה, אך את הדברים יש לקרוא בהקשרם הנכון והמלא.
וכך, דבריה אלו של הגב' טנוס נאמרו לאחר שקודם לכן נשאלה על ידי בא כח התובע, האם נכון שבסוף השנה כשהתובע ביקש ממנה למצוא לו מקום עבודה היא לא הייתה צריכה להחליט אם לתת לו רישיון כיועץ, אלא רק אם לשבץ אותו לשנת ניסיון שנייה והשיבה בחיוב (ראה עדותה: בעמ' 11 לפרוטוקול ש': 20-22). לאחר מכן נשאלה הגב' טנוס האם נכון שפנתה לנתבע לאחר שהיתה לה שיחת טלפון עם המפקחת של מחוז הדרום במשרד החינוך שביקשה ממנה המלצה בקשר לתובע.
על כך השיבה ההגב' טנוס בשלילה וטענה כי: "אחר כך היא שאלה אותי, ואז סיפרתי לה את הסיפור" (ראה עדותה: בעמ' 11 לפרוטוקול ש': 29) (ההדגשה הוספה – א.ר.ק.).
מיד לאחר מכן נשאלה מדוע מכתב הנתבע הוא מה- 3.11.06 ואז השיבה את תשובתה הנ"ל, אשר ברור ממנה שאם בכלל הרי היא מתייחסת, לפניה אליה מאת מפקחת אזור הדרום במשרד החינוך ולא בפניה אליה מאת מפקחת משרד התמ"ת.
בכך נשמט הבסיס עליו מבסס התובע את טענת ההתנכלות והמניע להתנכלות כלפיו מצד הגב' טנוס, ולפיו הגב' טנוס יזמה פניה אל מפקחת משרד התמ"ת משום שסברה שהתובע מנסה ל"עקוף" אותה ולצורך כך פנתה אל הנתבע כדי שיסייע לה להכפיש את התובע.

מכל מקום, אף מהעדות ככזו, לא עולה כי הגב' טנוס שיתפה את הנתבע בכך שהיא "זקוקה לעזרתו", והנתבע אף לא נשאל בחקירתו הנגדית בפנינו, האם הגב' טנוס שיתפה אותו בכך.

אלא שמוסיף התובע וטוען, כי על כך שהנתבע היה מודע לכך שהוא נדרש למסירת חוות דעת בחריגה מסמכותה של הגב' טנוס וכי מדובר בפניה יוצאת דופן, ניתן ללמוד מעדותו של הנתבע עצמו שהעיד כי פנה לקבלת חוות דעת משפטית לפני שכתב את חוות הדעת.

אכן, הנתבע העיד בחקירתו הנגדית בפנינו, כי פנה לקבלת חוות דעת משפטית בטרם כתב את חוות דעת נשוא התביעה (ראה עדותו: בעמ' 13 לפרוטוקול ש': 23-24), אך בנוסף לכך העיד כי הוא מקיים שיחות עם גב' טנוס בעניינים מקצועיים הנוגעים ליועצים שמועסקים בבית הספר כעניין שבשיגרה מעת לעת (ראה: בעמ' 13 לפרוטוקול ש': 10-11), וכי נהג דרך כלל למסור לה חוות דעת בעל פה לגבי היועצים המועסקים בבית הספר במענה לשאלותיה לגבי תפקודם (ראה: בעמ' 14 לפרוטוקול ש': 6-7), הגם שאישר כי היתה זו הפעם הראשונה שהגב' טנוס ביקשה ממנו חוות דעת בכתב על יועץ (ראה: בעמ' 14 לפרוטוקול ש': 4-5).

מעצם הפניה לקבלת ייעוץ משפטי בנסיבות בהן נדרש הנתבע לראשונה להעלות את חוות דעתו על הכתב, אין כדי ללמד על כך שהנתבע היה ער לפגם כלשהו בדרישה של הגב' טנוס או לחוסר סמכות מצידה לדרוש את חוות הדעת ככזו, בפרט כך, שעה שמיד לאחר מכן העיד הנתבע כי בכל מקרה שבו הוא שולח חוות דעת בכתב הוא נוהג להתייעץ עם היועצים המשפטיים של הנתבעת (ראה עדותו: בעמ' 14 לפרוטוקול ש': 1-2).

ודוק, בכל הנוגע להתנהלות הנתבע, הרי שלא נעלמה מעינינו הפנית התובע בסיכומיו לעדותו של הנתבע בחקירתו הנגדית שם אישר כי את התרשומת לגבי הפגישה עם הרכז הפדגוגי בעניין הפסקת עבודתו של התובע, ערך כחלוף מספר שנים ממועד הישיבה תוך ציון תאריך הישיבה 25/5/06 (ראה עדות הנתבע: בעמ' 14 לפרוטוקול ש': 24-30).

להסרת כל ספק נקדים ונבהיר כי התנהלות זו של הנתבע אינה התנהלות ראויה וזאת בלשון המעטה, אך בה בפני עצמה אין כדי לתמוך בסברת התובע שבנדון לפיה הנתבע ידע בזמן אמת שהגב' טנוס חורגת מסמכותה ולכן "פיברק" כלשון התובע את התרשומת, ולו מן הטעם שאם אמנם התרשומת הנ"ל נערכה כדי לבסס את אותה חוות דעת שלילית במסגרת ה"קנוניה" הנטענת עם הגב' טנוס, חזקה על הנתבע שהיה עורך אותה כבר בסמוך למועד בו הוציא את חוות הדעת, אך זאת לא נעשה.

     
     
40. כפי שציינו בראשית דברינו לעיל, המדובר בטענות כבדות משקל של התובע כלפי הנתבע בדבר עשיית יד אחת עם הגב' טנוס או למצער, ידיעה כי היא פועלת משיקולים זרים ושלא בגדר סמכותה כדין בעת שפנתה אליו לקבל את חוות דעתו בכתב על התובע, ולא כל שכן שמדובר בטענות כבדות משקל כלפי הגב' טנוס בדבר התנכלות לתובע משיקולים זרים.
כל אלו הן טענות חמורות ביותר שלצורך הוכחתן, נדרשות ראיות מוצקות ומשכנעות.

דא עקא, שמעבר לחשדות וסברות סובייקטיביות של התובע בסיכומיו, ראיות כאמור לא הוצגו בפנינו, ובכל מקרה לא כאלו על פיהן ניתן לבסס קביעה פוזיטיבית כי הגב' טנוס עצמה פעלה משיקולים זרים, ובעיקר והחשוב לענייננו, לבסס קביעה לפיה הנתבע עשה יד אחת עם הגב' טנוס כדי להתנכל לתובע או אף עצם את עיניו מפני הידיעה שהגב' טנוס פועלת כביכול שלא כדין.

וכך, בסוף כל הסופות, נותרה בפנינו חוות דעת שכתב מנהל בית ספר על יועץ חינוכי שהועסק בבית ספרו, במענה לפניית מפקחת משרד החינוך הממונה מקצועית על היועצים החינוכיים ועל בית הספר שהוא מנהל, ארש לגביה קבענו כאמור כי היא ממלאת אחר תנאי החלופה השנייה שבסעיף 13(9) לחוק, ולפיה המדובר בפרסום אותו חייב היה הנתבע לעשות מכח הוראה שניתנה לו ע"י רשות המוסמכת לכך כדין.

36. משזו מסקנתו, והואיל ועל פי הוראת סעיף 13(9) לחוק, פרסום כאמור לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי, הרי שאין לדון בתביעה שבנדון ודינה להדחות כבר בשלב זה.

37. סוף דבר –
אשר על כן ולאור כל המבואר, תביעת התובע שבנדון נדחית כבר בשלב זה.
מפאת תקדימיות השאלה שעמדה לבירור, הרי שחרף התוצאה אליה הגענו – איננו עושים צו להוצאות.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. מה נחשב לשון הרע ?

  2. פרסום לשון הרע

  3. לשון הרע מרומזת

  4. הגנת אמת הפרסום בלשון הרע

  5. הבעת דעה לשון הרע

  6. לשון הרע נגד מורה

  7. לשון הרע - הכוונה של המפרסם

  8. לשון הרע בכתב ההגנה

  9. לשון הרע נגד דוקטור

  10. לשון הרע משפט עברי

  11. לשון הרע מכתב התראה

  12. לשון הרע בפקס לעבודה

  13. לשון הרע נגד העירייה

  14. לשון הרע נגד עורך דין

  15. הסכמה או אי התנגדות לפרסום

  16. פרסום לשון הרע כנגד איש ציבור

  17. פסיקה בנושא לשון הרע

  18. לשון הרע נגד חבר מושב

  19. עניין ציבורי לשון הרע

  20. לשון הרע דואר אלקטרוני

  21. תביעת לשון הרע נגד גוגל

  22. לשון הרע ברשת ב' ברדיו

  23. האם קללה מהווה לשון הרע

  24. הגנה מפני תביעת לשון הרע

  25. לשון הרע במכתב מעורך דין

  26. פרסום ביקורת או לשון הרע

  27. סמכות בית המשפט לפסוק 50,000 ש"ח

  28. סדר דין בתביעות לשון הרע

  29. תביעת לשון הרע נגד ליברמן

  30. לשון הרע בתוכנית טלוויזיה

  31. לשון הרע במהלך עדות בוועדה

  32. גובה הפיצויים על לשון הרע

  33. לשון הרע במהלך דיון משפטי

  34. לשון הרע במסגרת הליך משפטי

  35. תלונה נגד עורך דין לשון הרע

  36. תביעת לשון הרע נגד הפרקליטות

  37. גובה הפיצויים בגין לשון הרע

  38. תביעת לשון הרע על מכתב משמיץ

  39. לפי מה קובעים אם יש לשון הרע

  40. הגנת "העניין הציבורי" בפרסום לשון הרע

  41. לשון הרע - דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם

  42. תביעת לשון הרע נגד בנק לאומי

  43. סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע

  44. הקטנת פיצויים בתביעת לשון הרע

  45. לשון הרע נגד נושא משרה ציבורית

  46. לשון הרע - טור רכילות במקומון

  47. פיצויים מוגברים בגין לשון הרע

  48. פרסום לשון הרע בלי לציין שמות

  49. בדיקת האמת לפני פרסום לשון הרע

  50. לשון הרע כתבה בידיעות אחרונות

  51. האשמה בגניבה בעבודה - לשון הרע

  52. האשמה בשחיתות - תביעת לשון הרע

  53. תביעת לשון הרע נגד מאמן כדורסל

  54. דחיית תביעת לשון הרע בהעדר עילה

  55. הפצת שמועות על רומן - לשון הרע

  56. האם תלונה במשטרה מהווה לשון הרע

  57. מייל לרשימת תפוצה מהווה לשון הרע

  58. תביעת לשון הרע נגד נהג אוטובוס אגד

  59. פרסום אודות חקירת משטרה - לשון הרע

  60. סירוב לפרסם התנצלות בתביעת לשון הרע

  61. לשון הרע במכתב מחוץ לאולם בית המשפט

  62. תביעת מעביד נגד עובדים בגין לשון הרע

  63. תביעת לשון הרע בגין חשד לגניבה מחנות

  64. האם ''תגובה לביקורת'' מהווה לשון הרע

  65. תביעת לשון הרע בהתכתבות בין עורכי דין

  66. לשון הרע נגד עורך דין ע"י עורך דין אחר

  67. תביעת לשון הרע נגד עובד - סמכות עניינית

  68. האם חוות דעת שלילית על עובד מהווה לשון הרע

  69. בית המשפט בוחן אם קללות וגידופים מהווים לשון הרע

  70. תביעת לשון הרע על תלונה במשטרה שהוגשה מתוך טעות

  71. המשפט האנגלי - תביעת לשון הרע ע''י רשות שלטונית

  72. בתביעת לשון הרע חובה לפרט את המילים המדויקות בהן השתמשו

  73. לשון הרע: הבעת דעה יכולה לחול לא רק על נקיטת עמדה ערכית אלא גם על הסקת מסקנות

  74. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון