מתי יש "חסינות" מפני תביעת לשון הרע ?

סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע קובע: "פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור". על מהותו של סעיף 13 לחוק, נפסק אך לא מזמן על ידי בית המשפט בעליון בעניין ברע"א 1104/07 עו"ד פואד חיר נ' עו"ד עודד גיל (פסה"ד מיום 19/8/09), בהקשר לסעיף קטן 13(5) לחוק, כדלקמן: "סעיף 13 קובע "הגנות מוחלטות" (ראו אורי שנהר דיני לשון הרע 191 (1997). אחת מן ההגנות המוחלטות - זו הקבועה בסעיף 13(5) לחוק - מתירה פרסום הכולל לשון הרע שנעשה על-ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, "תוך כדי דיון" בפני גורם שיפוטי. ניתן לומר כי המונח "הגנה מוחלטת" יש בו חוסר דיוק מסוים שהרי ההגנה מותנית בהתקיימות התנאים הנקובים בסעיף. אולם סעיף 13, בניגוד לסעיפי ההגנות השכנים (סעיפים 14 ו- 15), אינו מותנה בדרישה של אמיתות הפרסום או בדרישה של תום-לב (ראו רע"א 3614/97 אבי-יצחק נ' חברת החדשות הישראלית, פ"ד נג(1) 26, 67-66). משמעות הדבר היא שגם פרסום כוזב, שנעשה שלא בתום-לב (ואף בזדון), לא יהווה עילה למשפט פלילי או אזרחי, ובלבד שמתקיימים התנאים הקבועים בסעיף המשנה הרלבנטי. במובן זה מדובר ב"הגנה מוחלטת" (ראו גם דנ"א 6077/02 חטר-ישי נ' ארבל,). וכפי שנאמר באחת הפרשות: עיון בסעיפיו המשניים של סעיף 13 לחוק מלמדנו כי כל שביקש המחוקק בסעיף זה, הוא להעניק זכיה מוחלטת לפרסומים הנוגעים לתחום תפקידם של ממלאי תפקידים רשמיים ורשויות רשמיות (ע"א 211/82 נאנס נ' דר' פלורו, פ"ד מ(1) 210 (1986))". הנה כי כן, אין המדובר בענייננו בהגנה מפני פרסום לשון, אלא בחסינות מוחלטת מפני תביעה בגין לשון הרע, ביחס לאותם פרסומים נשוא סעיף 13 לחוק. על התכלית שביסוד הוראות סעיף 13 הנ"ל, נפסק בעניין רע"א 1104/07 לעיל, כי: "ההגנה הבלתי-מתפשרת על פרסומים מהסוג הנקוב בסעיף 13 כרוכה בוודאי במחיר מבחינת ההגנה על שמו הטוב של מושא הפרסום. אין ספק שעשוי ליהנות מן ההגנות שבסעיף 13 גם מי שבמובנים רבים - מנקודת מבט פרטנית - אינו ראוי להגנה. אולם נקודת המבט של סעיף 13 אינה מצטמצמת למקרה הספציפי. הסעיף נועד להגן על שיקולים רחבים הנוגעים לאינטרס הציבורי, כאשר חלק מסעיפי המשנה - וסעיף-קטן (5) בכללם - מתייחסים לפרסומים שנעשים על-ידי רשויות השלטון או תוך כדי פעילותן. סעיף-קטן (5) נועד למנוע מצב שבו ירחף מעל מי מהגורמים הנזכרים בסעיף, תוך כדי דיון משפטי, האיום של תביעת לשון הרע. הסעיף נועד למנוע מצב שבו העילה לפי חוק איסור לשון הרע תהווה גורם מצנן על התבטאויות בגדרי הליך משפטי ותמנע מהגורמים השונים המעורבים בהליך המשפטי להתבטא באופן חופשי" ובע"א 6356/99 חטר ישי נגד עדנה ארבל, פד"י נו (5), עמ' 254, נפסק לגבי תכלית ההגנה מפני תביעות לשון הרע המוקנית לבעלי סמכות מעין-שיפוטית על פי סעיף 13 לחוק כי : "מטרתה של החסינות המוקנית לבעלי סמכות מעין-שיפוטית היא להבטיח כי יוכלו לבצע את תפקידם ללא מורא ובלי להעמידם אל מול הצורך להתגונן באופן אישי מפני תביעות בלשון הרע. ההנחה העומדת בבסיסו של ההסדר היא כי כתיבתה של חוות-דעת מקצועית בצלה של תביעה פוטנציאלית בלשון הרע עלולה לפגוע באופייה האובייקטיבי ונטול הפניות של חוות-הדעת ולשבש את מהלכו התקין של ההליך המעין-שיפוטי". וכך, נקבע לעניין זה מחד, כי: "...משרה מעין-שיפוטית איננה מקנה לבעליה הכשר מוסרי או משפטי לפרסם דברים שיש בהם משום לשון הרע. פרסום שכזה איננו נמנה עם הסמכויות הנגזרות מן המשרה המעין-שיפוטית, ואין במילוי תפקיד מעין-שיפוטי כשלעצמו כדי להופכו לראוי..." עם זאת נקבע ביחס להגנה שבסעיף 13 לחוק, כי: "אכן, משמעה של חסינות היא כי אף שמעשה עלול להיות בלתי ראוי ובלתי חוקי, בנסיבות מסוימות מיצוי הדין עם האחראים לו איננו מתיישב עם טובת הכלל. הוראת החסינות מבטאת אפוא את עמדת המחוקק, ולפיה אינטרס הציבור בשמירה על הגינותו של ההליך המעין-שיפוטי ועל יעילותו גובר על אינטרס הפרט להגנה מפני פגיעה בשמו הטוב. מדיניות זו הינה תולדה של איזון הרואה בצמצום ההגנה על שמו הטוב של הפרט משום רע הכרחי שיש להסכין עמו, ושהצדקתו נובעת מן השאיפה להגן על טוהרו של ההליך המעין-שיפוטי ולאפשר את התנהלותו באורח סביר". בית המשפט העליון הוסיף וקבע באותו עניין, כי: "לעניין זה אין נפקות לשאלה מהו המניע של נושא המשרה בהוצאת לשון הרע או אם לשון הרע נאמרה ברשלנות או במזיד, שכן בדיקת המניע, הרשלנות או הכוונה תחייב קיום הליך משפטי ודיון לגופם של דברים ובקיום ההליך כשלעצמו, יש השפעה מרתיעה על בעל התפקיד". אי לכך נקבע באותו מקרה כי פרסום חוות-הדעת המנומקת של פרקליטת המדינה - המסבירה את טיב הראיות שעמדו לפניה נגד החשודים בפרשה ואת הטעמים להחלטותיה בדבר העמדה לדין - מצוי בזיקה מובהקת לתפקידה של פרקליטת המדינה. לפיכך, נקבע, חוסה חוות-הדעת תחת הוראת החסינות הקבועה בסעיף 13 לחוק ועל כן, מהווה היא התבטאות מוגנת. עתירה לדיון נוסף בעניין זה נדחתה [ראה: דנ"א 6077/02 חטר ישי נ' ארבל (פסה"ד מיום 7/4/03)]. בדחותו את העתירה לדיון נוסף, נפסק מפי כב' השופט מצא: "על חשיבותה של הזכות לשם הטוב אין צורך להכביר מילים. אכן, "כבוד האדם ושמו הטוב חשובים לעתים לאדם כחיים עצמם, הם יקרים לו לרוב יותר מכל נכס אחר" (ע"א 214/89 אבנרי ואח' נ' שפירא ואח', פ"ד מג(3) 840, 856). אך המחוקק הכיר בקיום אינטרסים וערכים הגוברים על הזכות לשם הטוב. הכרה זו מצאה את ביטויה, בין היתר, במסגרת "ההגנות המוחלטות" הקבועות בסעיף 13 לחוק. החסינות שסעיף זה מעניק לפרסום הנעשה על-ידי בעל סמכות מעין-שיפוטית במסגרת מילוי תפקידו היא אחת מההגנות הללו, והיא מבטאת את הכרעתו הנורמטיווית של המחוקק, שלפיה באיזון בין זכותו של אדם להגנה על שמו הטוב לבין האינטרס לשמור על הגינותו ועל יעילותו של ההליך המעין-שיפוטי, ידו של האינטרס האחרון על העליונה. הרציונל לכך הוא, כאמור, להבטיח שנושא המשרה המעין-שיפוטית יאמר דברו ללא מורא וללא חשש מפני תביעות עתידיות בגין הוצאת דיבה. מטעם זה, אף אם אניח כטענת העותר כי חוות-הדעת לא נדרשה בעניינו - וזאת מבלי להכריע בדבר - אין בכך כדי לסייע לו. משחוות-הדעת נערכה על-ידי פרקליטת המדינה במסגרת מילוי תפקידה - ועל כך אין חולק - דין הוא כי תעמוד לה חסינות מוחלטת. משמעות הדבר היא אמנם, שעל-אף ששמו הטוב של אדם עשוי להיפגע מפרסום הנעשה בגדר הליך מעין-שיפוטי, אין הדבר יכול להקים לו עילת תביעה על-פי חוק איסור לשון הרע; אך, כדברי בית-המשפט בפסק-דינו, זהו "רע הכרחי שיש להסכין עמו, ושהצדקתו נובעת מן השאיפה להגן על טוהרו של ההליך המעין-שיפוטי, ולאפשר את התנהלותו באורח סביר". ההלכה שנקבעה בפסק-הדין נגזרת מן האיזון שקבע המחוקק בחוק איסור לשון הרע, וכאמור, היא מתיישבת עם פסיקה קודמת של בית-משפט זה". עיננינו הרואות איפוא, כי חרף מעמדה הרם של הזכות לשם הטוב, וחרף הקושי להסכין עם תוצאה לפיה יפגע שמו הטוב של אדם ללא מזור, הכיר המחוקק ובתי המשפט בעקבותיו, בקיומם של אינטרסים וערכים הגוברים על הזכות לשם הטוב, בבחינת הכרעה נורמטיבית לפיה באיזון בין זכותו של אדם להגנה על שמו הטוב לבין האינטרס לשמור על הגינותו ועל יעילותו של ההליך המעין-שיפוטי (באותו מקרה), ידו של האינטרס האחרון על העליונה. יתרה מכך, ברע"א 1104/07 לעיל, נדונה התפיסה שהביעו כמה משופטי בית המשפט המחוזי בהקשר לחסינות שבסעיף 13(5) לחוק, ולפיה יש לקרוא לסעיף 13(5) לחוק סייג הנוגע לתוכן הפרסום, היינו סייג המתמקד בשאלה האם ההתבטאות הדיבתית קשורה לדיון המשפטי ומשרתת אותו או שמא יסודה ברשעות ובזדון. בית המשפט העליון, קבע באותו מקרה: "הטיעונים העקרוניים בדבר הצורך בהצבת סייג תוכני מסוים - גם אם מצומצם ביותר - לחסינות הקבועה בסעיף 13(5) לחוק, הם טיעונים במישור של דין רצוי..... אולם אפילו היינו סוברים כי במישור הדין הרצוי אין זה ראוי שההגנה המוחלטת תהא - ממש - מוחלטת, וכי יש לסייג את ההגנה לפי מבחן אובייקטיבי (כגון דרישה לקיום זיקה בין ההתבטאות לבין הדיון המשפטי) או לפי מבחן סובייקטיבי (למשל, אמונתו של המתבטא באשר לקיומה של זיקה כאמור או תום-ליבו) - עניין הוא למחוקק לענות בו..... .....אין בית המשפט יכול ואין זה ראוי שיצוק אל החוק תוכן רצוי, לדעתו, העומד בניגוד ברור לכוונה המפורשת של המחוקק. במקרה זה, כאמור, הבהיר עצמו היטב המחוקק הן בדרך החיוב הן בדרך השלילה - וכל ניסיון להתנער מכוונת המחוקק אינו ראוי. חזרה, ולו יותר מפעם אחת, על פרשנות שאין לה דבר וחצי דבר עם לשון החוק ועם התכלית שיחד לו המחוקק - אין בה כדי להכשיר פרשנות אסורה" הנה כי כן, גם למול אינטרסים ראויים לכשעצמם של מניעת השתלחויות נטולות רסן שאין להן קשר מהותי או תרומה לדיון המשפטי ושיש בהן אף כדי לפגוע בתקינות ההליך המשפטי, העדיף בית המשפט העליון את החסינות המוחלטת כהגדרתה בסעיף 13, על פני נסיון לקרוא סייגים לתוך אותה הגנה מוחלטת.חסינותשאלות משפטיותלשון הרע / הוצאת דיבה