קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הגבלה בינונית של כושר העבודה: .1בפני ערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים (נכות בעבודה) מיום 7.4.98אשר פסקה למערער נכות זמנית בשיעור % 20עד ליום 31.3.98ונכות צמיתה בשיעור % 10החל מיום . 1.4.98הנכות הצמיתה נקבעה על פי פריט 34(ב) למבחנים שבתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז - 1956(להלן התקנות). .2להלן עיקרי העובדות נצרכות לערעור זה. המערער יליד 1951נפגע בתאונת דרכים שהוכרה כתאונה בעבודה. הועדה הרפואית מדרג ראשון קבעה למערער נכות זמנית בשיעור % 20מיום 9.6.96ועד ליום . 18.2.99הן המשיב והן המערער ערערו על החלטה זו לועד הרפואית לעררים. בערר המשיב לועדה לעררים נטען, כי " טעתה הועדה הרפואית מיום 19.2.98 שקבעה לנפגע נכות זמנית לתקופה מ - 9.6.96עד .19.2.99לדעת המוסד הנכות שנקבעה הינה גבוהה מדי ולתקופה ממושכת מידי". בערר המערער נטען, כי פגיעתו הינה חמורה מעבר לאחוזי הנכות שנקבעו לו הן רפואית והן תפקודית. להודעת המשיב למערער על החלטת הועדה מדרג ראשון צורפה ההודעה המקובלת לפיה זכאי כל אחד מהצדדים לערור על החלטה זו בפני הועדה הרפואית לעררים וזו רשאית " לאשר את ההחלטה הקודמת , לבטלה, או לשנותה לרבות הקטנת דרגת הנכות, בין שנתבקשה לעשות זאת ובין שלא נתבקשה, בין שהערר הוגש ע"י הנפגע ובין שהוגש ע"י המוסד". .3בהחלטתה קבעה הועדה לעררים, כי למערער נכות זמנית בשיעור % 20מיום 9.6.96ועד ליום 31.3.98וכן נכות בשיעור % 10לצמיתות החל מיום 1.4.98וזאת על סמך פריט 34(ב) שבמבחנים. בהתייחסותה להפעלת תקנה 15לתקנות, קובעת הועדה כי אין מקום להפעילה הואיל והמערער חזר לעבודה ומסוגל לעבוד באופן מלא. .4בערעורו מעלה ב"כ המערער את הטענות הבאות: א. הואיל ופריט 34(ב) דן בהגבלה בינונית של כושר העבודה, לא היה מקום לדחות את הפעלת תקנה 15והועדה חייבת הייתה להפעילה במלואה. ב. מכיוון שהועדה מדרג ראשון לא דנה כלל בשאלת הנכות הצמיתה, לא הייתה הועדה לעררים מוסמכת לדון בשאלה זו ובכל מקרה חייבת הייתה להעמיד את המערער על כך שיתקיים דיון בנושא הנכות הצמיתה לפני תחילת הדיון או במהלכו. משלא עשתה הועדה כך, נשללה מהמערער הזכות לטעון ולהביא ראיותיו לענין הנכות הצמיתה. ג. הועדה לא התייחסה לכל המסמכים הרפואיים אשר יש בהם די חומר להביא למסקנה, כי המערער איננו מסוגל לחזור לעבודה מלאה. אתייחס לטענות ב"כ המערער כסדרן. .5פריט 34(ב) למבחנים על פיו פסקה ועדת העררים למערער נכות בשיעור %10 דן במקרה בו: "ישנם סימנים אוביקטיביים וסוביקטיביים המגבילים באופן בינוני את ההתאמה הסוציאלית וכושר העבודה". אם יש הגבלה של כושר העבודה, תמה ב"כ המערער, הכיצד לא הפעילה הועדה את תקנה 15בקובעה כי המערער מסוגל לעבודה באופן מלא? תקנה 15(ג) קובעת כי: "הועדה לא תתחשב בגילו, במינו ובכושר העבודה של הנפגע אם הם כבר הובאו בחשבון במבחנים" משמעותה של תקנה משנה זו הינה, כי משנקבע בסעיף הליקוי שאחוזי הנכות שנקבעו למבוטח טומנים בחובם התחשבות בכושר העבודה אין מקום להפעלתה של תקנה 15ולהוספת אחוזי נכות עבור איבוד כושר העבודה שאם לא כן יהנה המבוטח מאחוזי נכות כפולים בגין אותו ליקוי. בדב"ע נד/6-01 נאור נ. המוסד (לא פורסם. פס"ד מיום 5.11.94) קובע ביה"ד הארצי (סעיף 25לפסה"ד): "...... אין ליישם תקנה 15לגבי פגימה בה הובא בחשבון איבוד כושר העבודה (ראה: מג/790- 1חליל נ. המוסד, פד"ע יז' 58, 60), כמו כן, בדב"ע מט/22-01 המוסד נ. ירוחם (לא פורסם) נאמר, כי, "פגימה לפי פריט 34(ב) לא תזכה את הנפגע בתוספת אחוזים [לפי תקנה 15]". הדבר נכון גם לגבי פריט 34(ג) ומסיבה זאת לא טעתה הועדה כשלא יישמה את תקנה 15(ראה: דב"ע לט/589-01 אזולאי נ. המוסד, לקט המוסד עמ' 260)". מכאן, כי לא טעתה הועדה בכך שלא הפעילה את תקנה 15ולא הוסיפה אחוזי נכות למערער. .6א. כאמור, קבעה הועדה מדרג ראשון כי למערער אחוזי נכות זמנית בשיעור % 20מיום 9.6.96ועד ליום 18.2.99הועדה לעררים שינתה את תקופת הזמניות והוסיפה וקבעה, כי למערער % 10נכות צמיתה מיום .1.4.98 טוען ב"כ המערער כי הועדה לעררים לא הייתה מוסמכת לדון בשאלת הנכות הצמיתה כשהערעור שבפניה נסוב על הנכות הזמנית. במילים אחרות; בהעדר דיון והכרעה בועדה בדרג ראשון בשאלת הנכות הצמיתה לא היה מקום לדון בועדה לעררים בשאלה הנכות הצמיתה אלא בזו הזמנית בלבד. ב. סמכותה של הועדה לעררים מעוגנת בתקנה 30לתקנות הקובעת: "ועדה לערעורים רשאית לאשר החלטת הועדה, לבטלה או לשנותה בין שנתבקשה לעשות זאת ובין שלא נתבקשה, בין שהמערער הוא הנפגע ובין שהוא המוסד". תקנה זו מסמיכה את הועדה לעררים, בשונה מערכאת ערעור שיפוטית, לדון בשאלות הרפואיות ביחס למבוטח ומיוזמתה, אף שצד לא טען זאת, ולשנות או לבטל את החלטת הועדה מדרג ראשון. בבג"צ 296/88 מאיר וייס נ. הועדה הרפואית לעררים על פי תקנות מס הכנסה (קביעת אחוזי נכות) פד"א יב' 95, דן בית המשפט העליון בתקנה בנוסח דומה החלה בענין קביעת דרגת נכות לצורך מס הכנסה. קובע ביהמ"ש העליון כי הועדה לעררים מוסמכת להתייחס למכלול מצבו הרפואי של המבוטח ללא שהיא מוגבלת על ידי היקפו של הערר שהוגש על ידי העורר. הדבר מתחייב ממהותו של הענין כך שרופא אשר בדק מבוטח כלשהו יוכל לבטא את מלוא מסקנותיו בהתאם לשיקולו ומצפונו המקצועי. אם מגיעה הועדה לעררים למסקנה שענין שנדון בדרג הראשון טעון שינוי או ביטול, רשאית היא לעשות זאת ללא קשר לנוסח הערר שבפניה. עוד קודם לבג"צ וייס הנ"ל דן ביה"ד הארצי בטענה, כי אין ועדה לעררים מוסמכת לדון בנכות צמיתה קודם שדנה בה הועדה מדרג ראשון שהרי בכך נשללת זכותו של מבוטח לדון בנכותו הצמיתה בשתי הדרגות. בדב"ע לא/11-0 יהושע עצמון נ. המוסד פד"ע ב' 79בעמ' 83- 84פוסק ביה"ד הארצי, כי הועדה לעררים מוסמכת לקבוע נכות צמיתה גם בהעדר דיון בנכות זו בועדה מדרג ראשון ומוסיף ביה"ד: "המחוקק הביא בחשבון שגם הועדה לעררים היא ועדה רפואית, והיא לא רק מעבירה תחת שבט בקורתה את החלטתה של הערכאה הראשונה, אלא גם בודקת את מצבו של נפגע מחדש, ועומדת על מצבו הרפואי במעמד הבדיקה או הדיון מחדש. מכאן שהיה צורך להקנות לה את כל הכלים שניתנו לועדה הרפואית הראשונה". בדב"ע לג/25-0 גד שמואל נ. המוסד פד"ע ה' 230חוזר ביה"ד הארצי על אותה הלכה. ביום 23.6.98ניתן פסק דינו של ביה"ד הארצי בדב"ע נז/18-0 רז שמעון נ. המוסד (לא פורסם). באותו ענין נדונה שאלה דומה בדבר סמכות הועדה לעררים לדון כערכאה ראשונה בעניין הנכות הצמיתה. ברוב דעות שינה ביה"ד הארצי את הלכתו הוא ופסק, כי אכן אין הועדה לעררים מוסמכת לדון בשאלת הנכות הצמיתה אלא אם כן דנה בה הועדה מדרג ראשון שאם לא כן נמצא המבוטח מפסיד דרגה דיונית אחת. בהתייחס לבג"צ וייס הנ"ל ולתקנה 30לתקנות, קובע ביה"ד הארצי (מפי כב' השופטת ברק): "בענייננו לא דנה הועדה הרפואית מדרג ראשון באחוזי הנכות הצמיתה, ערעור המוסד לביטוח לאומי הוגש טרם היה סיפק לדון בכך. הערעור הוגש על עצם הקביעה שמדובר עדין בנכות זמנית. בקבלה את הערעור קבעה הועדה הרפואית לעררים שיש לקבוע למערער נכות צמיתה ולא זמנית, על כן היה עליה להחזיר את העניין לועדה מדרג ראשון על מנת שתדון באחוזי הנכות. פסק הדין בעניין וייס לא קבע שניתן לדון בעניין מסויים בערכאה אחת בלבד. זכות הערעור היא זכות מהותית ופירושה הוא שכל עניין ידון קודם כל בערכאה ראשונה ורק אחר כך בערכאת ערעור. כל שקובעת תקנה 30הנ"ל הוא שהועדה הרפואית לעררים רשאית לדון בענינים שעליהם לא הוגש ערעור. התקנה לא קובעת שהועדה הרפואית לעררים רשאית לדון בעניין מסויים כערכאה ראשונה" ביה"ד הארצי מציין ומפנה להלכותיו הקודמות בעניין יהושע עצמון וגד שמואל הנ"ל ומוצא לנכון, ברוב דעות, לסטות מהן. בעניין רז הנ"ל הוחזר עניינו של המערער לועדה הרפואית מדרג ראשון על מנת שתקבע את אחוזי הנכות הצמיתה. מכאן כי יש לקבל את טענתו זו של ב"כ המערער. .7טענה ערעור נוספת הינה, כי הועדה לא התייחסה לכל המסמכים הרפואיים המצביעים על כך שאין המערער מסוגל לחזור לעבודתו. עיינתי בכל המסמכים אליהם מפנה ב"כ המערער ואין בהם בכדי לתמוך בטענתו. מדובר במסמכים הדנים באי כושר לעבודה בתקופות מוגבלות ומוגדרות בלבד ולא באישור על אי יכולת לחזור לעבוד מעבר לתקופות אלו. הועדה מציינת, כי עיינה בתיקו האישי של המערער בקופת חולים וכן במסמכים מטעם ד"ר גרין ואין במסקנותיה סתירה מהותית לאותן תעודות רפואיות. מכאן כי טענה זו נדחית. .8תוצאת הערעור הינה, כי בהמשך למפורט בסעיף 6לעיל, יש להחזיר את עניינו של המערער לועדה מדרג ראשון על מנת שזו תקבע את אחוזי הנכות הצמיתה. למניעת ספק יודגש, כי אין הועדה מדרג ראשון מוסמכת לדון בשאלה אם למערער נכות צמיתה, קביעה שכבר נעשתה ע"י הועדה לעררים. .9אין צו להוצאות.אי כושר עבודה