הוכחת בעלות על נכס עזוב

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הוכחת בעלות על נכס עזוב: א. פתח דבר בין יתר סמכויותיו, על פי חוק האפוטרופוס הכללי, התשל"ח-1978 (להלן: "החוק" או "חוק הא"כ"), מופקד האפוטרופוס הכללי על ניהולם של נכסים עזובים. נכס עזוב מוגדר בסעיף 1 לחוק הא"כ כנכס שנתקיימו בו אלה: "(1) לא נמצא מי שרשאי ומסוגל לנהוג בו מנהג בעלים או לנהלו, או שבעלו אינו ידוע; (2) הנכס נמצא בארץ, ובנכס של אזרח ישראלי, של תושב ישראל, או של תאגיד הרשום בישראל או שהוקם בה - גם נכס שנמצא בחוץ לארץ". על פי הוראות החוק תקופת הניהול של הנכסים העזובים על ידי האפוטרופוס הכללי מסתיימת בקרות אחד מאלה: א. בהתייצב אדם ומוכיח "להנחת דעתו", של האפוטרופוס הכללי כך בלשון החוק, כי הוא רשאי לקבל את הנכס; ב. התברר לאפוטרופוס הכללי כי הנכס חדל להיות נכס עזוב; ג. הנכס הועבר לקניין המדינה, בהתקיים התנאים המוגדרים בחוק. עניינה של התביעה שלפניי בנכס עזוב, קרקע בשטח 500 מ"ר, שנמצאה באזור אל-חארם (הרצליה כיום), הידועה כגוש 6668 חלקה 29 (להלן: "הנכס"). התובעים הם הזוכים עפ"י צוואתו של המנוח אליהו X ז"ל (להלן: "הסב המנוח" או "המנוח"), אשר נשא בחייו ת"ז מס' X ונפטר לבית עולמו ביום 10.10.1981. התובעים מיוצגים בתביעה שלפניי על ידי אביהם, מר גדעון סלע, בנו של המנוח. לטענת התובעים, המנוח היה בעלים של הנכס העזוב האמור. לטענת הנתבע, האפוטרופוס הכללי, לא הוכיחו התובעים כי סבם המנוח, אליהו X ז"ל, היה בעליו של הנכס ומשכך אין הם רשאים לרשת אותו. על סוגיה זו - הוכחת בעלות המנוח בנכס העזוב, מושא התובענה, וזכויות התובעים הנגזרות מכך, התביעה שלפניי. ב. העובדות הצריכות לענייננו הן כדלהלן אליהו X ז"ל נולד בשנת 1909 בפולין ועלה לארץ בשנת 1935. המנוח התגורר בשנותיו הראשונות בישראל באיזור תל-אביב, שם הכיר את סבתם של התובעים, הגב' לואיזה X ז"ל (להלן: "הסבה המנוחה" או "המנוחה"), וזאת בשנת 1938. מאז שנת 1951 התגוררו הסב והסבה בקריית חיים. לטענת התובעים, ביום 6.12.1939 נרשם המנוח בספרי האחוזה של משרד ספרי האחוזה ביפו, כבעלים של הנכס האמור. עפ"י שטר המכר רכש המנוח את הנכס מפלוני, ז'אק סנטיגו אגימן, בתמורה לסכום של 40 לי"פ. העתק שטר המכר צורף לתיק בית המשפט. חשוב לציין כי באותה תקופה לא נשאו עדיין תושבי הארץ תעודות זהות, ומשכך על שטר המכר צוין שם הרוכש 'אליהו X', ללא כל פרט מזהה אחר. במשך שנים רבות לא היתה כל פעילות בנכס, ואיש לא חיפש אחר בעליו. עד שנת 1986 לא חלו על הנכס מיסים כלשהם, ורק משהוטלו מיסים עירוניים על הנכס, בשנת 1986, כאמור, ומיסים אלה לא שולמו, פנתה עיריית הרצליה לאפוטרופוס הכללי. האפוטרופוס הכללי פנה בשנת 1991 לבית המשפט המחוזי בת"א, וקיבל צו לניהול הנכס (תיק א"כ 55/91). האפוטרופוס ניהל את הנכס ולימים מכרו לצד ג'. לטענת התובעים, בסמוך לשנת 2005 נודע לאביהם, מר גדעון סלע (להלן: "מר סלע") כי המנוח היה בחייו ובמותו הבעלים של הנכס. מר סלע פנה לאפוטרופוס הכללי בניסיון להביא לשחרור הנכס. לטענת התובעים הציג מר סלע בפני האפוטרופוס הכללי מספר מסמכים, מהם ניתן ללמוד כי החתימה על שטר המכר, משנת 1939, היא חתימתו של המנוח. לטענת התובעים, הערים האפוטרופוס הכללי קשיים על דרכם של התובעים להוכחת בעלותו של המנוח על הנכס, כאמור. לטענת התובעים, הראיות שהמציאו להוכחת זהות בעליו של הנכס, שהוא לטענתם סבם, די בהם כדי להרים את הנטל המוטל עליהם להוכחת זהות המוריש. לטענת הנתבע, לא עמדו התובעים, כלל ועיקר, בנטל ההוכחה המוטל עליהם להוכחת זהותו של המוריש. לטענת הנתבע, התובעים לא זו בלבד שלא הרימו את נטל ההוכחה כאמור, אלא לא פעלו, ולו באופן מינימאלי, על מנת לפזר את הערפל האופף את נסיבות העניין. לטענת הנתבע, כפי שיפורט בהמשך, המנוח לא היה 'אליהו X' היחיד שהתגורר בישראל בתקופה הרלוונטית, ומשכך אין זה ברור, כלל ועיקר, כי הוא המוריש ולא אחר. עוד לטענת הנתבע, התובעים לא הביאו כל ראיה חיצונית להוכחת זהותו של המוריש וכל טענותיהם אינן מבוססות אלא על דברי אביהם, מר גדעון סלע, וחוות דעתה של הגרפולוגית הגב' חנה קורן, כפי שיפורט בהמשך. ג. ניתוח ההתרחשויות והעובדות אין כל ספק כי הפניה הראשונה לאפוטרופוס הכללי, בגין הנכס מושא ההליכים, נעשתה ע"י מר גדעון סלע, אבי התובעים, ביום 21.9.2005. עוד אין ספק, כי מיום שנרכש הנכס בשנת 1939 ועד הפניה לאפוטרופוס הכללי בשנת 2005, במשך כ-66 שנים, לא נעשתה כל פעילות בגין הנכס, מושא ההליכים, ע"י הטוענים לבעלות בו. לאחר שפנה מר סלע לאפוטרופוס הכללי, כאמור, נתבקש מר סלע להמציא מסמכים או ראיות הקושרות את המנוח לנכס, ובמקביל פעל הנתבע בניסיון לאתר מסמכים ברשויות השונות על מנת לבחון, עניינית, את הפניה לשחרור הנכס. לא שנוי במחלוקת כי איסוף המסמכים התנהל בעצלתיים. רק במהלך הדיון בבית משפט זה, ביקשו התובעים וקיבלו צווים למשרד הביטחון ולמשרד הפנים, במטרה למצוא מסמכים נוספים הנושאים את חתימותיו של המנוח. הצו למשרד הביטחון הניב דוגמאות חתימה רבות של המנוח, אשר נמצאו בתיקו האישי. חתימות אלה הועברו למומחית מטעם הנתבע, אולם יצוין כבר עתה כי למרבה התמיהה, לא הועברו להשלמת חוות הדעת של המומחית מטעם התובעים. במהלך ניהול התביעה, נשמעה פעמים רבות טענה מפי התובעים כי בעת רכישת הנכס בשנת 1939, היה סבם האדם היחיד בישראל שנשא את השם 'אליהו X'. הנתבע טוען, כפי שגם עולה מהמסמכים שהגיש, כי במהלך התקופה הרלוונטית חי בישראל לפחות אדם אחד נוסף שנשא את השם אליהו X, אשר נפטר בשנת 1942. הנתבע טוען כי הימצאו של אדם נוסף בישראל, הנושא את השם אליהו X, אשר ייתכן שהוא היה רוכש הקרקע, מאיינת מכל וכל, את טענת התובעים כי לא ייתכן שהנכס מושא ההליכים נרכש ע"י אחר, שאיננו סבם. לטענת הנתבע, משהוכח על ידו, וזאת למרות שאין נטל ההוכחה עליו, כי בשנה הרלוונטית היה לפחות אדם אחד שנשא שם זהה למנוח, טוען הנתבע כי די בכך על מנת לדחות את תביעת התובעים כמו גם את טענתם כי הנכס נרכש ע"י סבם, וכי הראיות שבידם מספיקות לצורך הוכחת עובדה זו. יצוין כי הצדדים, בהמלצת ביהמ"ש, ויתרו על חקירת המצהירים והמומחים. ד. חוות הדעת הגרפולוגיות אתחיל, דווקא, בניתוח חוות הדעת הגרפולוגיות. התובעים המציאו מטעמם חוות דעת גרפולוגית מיום 10.10.07 של המומחית, הגב' חנה קורן, וכן חוות דעת משלימה מיום 27.3.08 של הגב' קורן, בה תוקנו מספר טעויות שנפלו בחווה"ד המקורית. בחוות דעתה מיום 10.10.07, כאמור, מפרטת הגב' קורן את חמשת המסמכים שבדקה, אשר נחתמו ע"י מר אליהו X ז"ל, אותם השוותה למסמך שבמחלוקת, שטר המכר מיום 6.12.1939. הגב' קורן קבעה בשולי חוות דעתה כי "מצאתי זהות בתכונות הכתיבה בין החתימה שבמחלוקת לבין החתימות להשוואה. נראה לי עפ"י מיטב שיקול דעתי המקצועי כי החתימה שבמחלוקת נכתבה ע"י מר אליהו X ז"ל. עם זאת רצוי להעביר אליי את המסמך המקורי שבמחלוקת לשם אימות הממצאים". גם חוות הדעת המשלימה מיום 27.3.08 תמכה בגרסת התובעים שלפיה החתימה על שטר המכר היא חתימת הסב המנוח. לקראת סיום ההליך הגישו התובעים חוו"ד נוספת ערוכה ע"י המומחה מר יצחק חגג, מומחה לכתבי יד. מר חגג בדק מכתב מיום 24.5.37 שאותר, במהלך הדיון, כפי שיצוין בהמשך, והוא כתוב וחתום ע"י מר "אליהו שמושקוביץ". את המכתב האמור השווה מר חגג לצילום מכתב הנושא תאריך 24.5.37, עליו מופיעה חתימת מר "אליהו X". המומחה מר חגג מציין כי "נתבקשתי לבדוק ולערוך השוואת כתב היד וחתימות ולקבוע באם כתב היד שעל טופס הבקשה והחתימה... אליהו שמושקוביץ נכתבו ונחתמו ע"י אותו כותב וחותם במכתב המיועד לסוכנות וסומן א1" (המכתב מיום 24.5.37 החתום ע"י 'אליהו X' - י.ש.). (עמ' 2 לחוות דעתו מיום 17.4.12 של המומחה יצחק חגג). אתייחס תחילה לחוות דעתו של המומחה מר חגג. ייאמר מיד כי אינני מוצאת בחוות דעתו של מר חגג כל תמיכה בגרסת התובעים. מר חגג השווה בין שני מסמכים שנמצאו בתיק הארכיון הציוני. השוואה זו איננה רלבנטית לענייננו. בין אם המכתב החתום ע"י מר אליהו שמושקוביץ נכתב למעשה ע"י מר אליהו X, ובין אם לאו, אין הדבר תומך, כלל ועיקר, בטענתם המקורית של התובעים לפיהם, סבם, אליהו X ז"ל, הוא זה החתום על שטר המכר. אף אם נצא מתוך הנחה ששני המסמכים שנמצאו בארכיון הציוני לא נכתבו ע"י אותו אדם, אין הדבר תומך, כאמור, בגרסתם הבסיסית של התובעים. הנטל על התובעים היה להוכיח כי המסמך שבמחלוקת, שטר המכר, הוא שנחתם ע"י סבם ז"ל, וחוות דעתו של המומחה מר חגג, אינה תומכת בטענה זו. בנקודה זו מן הראוי לציין כי בסיכומיהם מעלים התובעים התנגדות להמצאת המסמך מהארכיון הציוני (נספח 1 לחוו"ד המומחה מר חגג מיום 17.4.12 ונספח ט"ז לתצהיר עדות ראשית מטעם הנתבע, מיום 11.10.11, החתום ע"י עו"ד הגב' שירה גורדון). אין בידי לקבל התנגדות זו. ביום 4.10.11, בעיצומו של הדיון, הגיש הנתבע בקשה "להציג בפני בית המשפט ובפני הצד שכנגד מסמך שהגיע לידיו מהארכיון הציוני - הנוגע לאדם בשם אליהו X, מסמך משנת 1937...". התובעים הגישו תגובה לבקשה, בתגובתם אמנם הלינו על כך שהנתבע לא המציא את המסמך שאותר בארכיון הציוני במועד מוקדם יותר, אולם מתגובת התובעים לא עלתה התנגדות להגשת המסמך. משכך, ניתנה החלטתי ביום 25.10.11 שבה התרתי לאפוטרופוס הכללי לצרף את המסמך המבוקש לתצהירי עדות ראשית מטעמו. לא זו אף זו, ביום 11.12.11 הגישו התובעים בקשה לדחיית ישיבת ההוכחות, שנקבעה ליום 19.12.11, בשל הגשת המסמכים הנוספים מהארכיון הציוני, שבה ציינו, בין היתר, כי "בנסיבות הנ"ל על התובעים להיערך לבחינת המסמכים החדשים ע"י המומחית מטעמם ודבר זה לא יכול להיעשות לפני דיון ההוכחות הקבוע" (סעיף 9 לבקשת הדחיה). בהחלטה מיום 13.12.11 נדחתה ישיבת ההוכחות "על מנת לאפשר למבקשים (התובעים- י"ש) למצות את האפשרות ללמוד את המסמכים שצורפו למסמכי המשיב ורק על מנת שלא יטענו המבקשים כי לא ניתן להם יומם בביהמ"ש..." (החלטה מיום 13.12.11). עוד יצוין כי התובעים אף הודיעו לביהמ"ש כי מבקשים לבצע "בדיקה פורנזית של המסמך המצורף, שצורף לראשונה לתצהיר הנתבע" (בקשה מיום 25.1.13). על פני הדברים נראה כי התובעים, ולדעתי בדין כך, לא התנגדו במהלך ניהול התובענה שלפניי, להגשת המסמך שאותר באיחור בארכיון הציוני. לתובעים ניתנה שהות מספקת לבדוק את המסמך, להתייחס לתוכנו, להמציאו למומחית מטעמם, אולם התובעים בחרו שלא לעשות כן. השוואת המסמך למסמך נוסף, כמפורט בחוות דעתו של מר חגג, איננה רלבנטית לענייננו. לא המומחית מטעם התובעים, הגב' חנה קורן ולא המומחה הנוסף מר יצחק חגג, השוו את המכתב שנמצא בארכיון הציוני, נספח 1 לחוות דעתו של מר חגג, לשטר המכר שבמחלוקת. מנגד, השוואת המסמך שנמצא בארכיון הציוני לשטר שבמחלוקת שנעשתה על ידי המומחית מטעם הנתבע, הגב' אנקונה, הניבה חוו"ד השוללת את האפשרות ששטר המכר נחתם ע"י סבם של התובעים, והעלתה את האפשרות ששטר המכר נחתם דווקא ע"י אליהו X, לשעבר שמושקוביץ, אשר מכתבו נמצא, כאמור, בארכיון הציוני. למעלה מן הצורך אני רואה לנכון לציין כי גם אם היתה מתקבלת התנגדות התובעים להגשת המסמכים מהארכיון הציוני, התנגדות שלא התקבלה, כאמור, עדיין עצם העובדה שקיימת אפשרות לקיום אדם נוסף ששמו אליהו X והוא רוכש הקרקע, מכרסמת בראיות התביעה. כאמור, הנתבע העביר את שטר המכר, הנושא חתימת "אליהו X" לבדיקת מומחית לכתבי יד, הגב' סימה אנקונה. בחוות דעתה מיום 16.11.06 קבעה המומחית לכתב יד כי איננה יכולה לקבוע, חד משמעית, האם שטר המכר אכן נחתם ע"י המנוח, זאת משום מיעוט במספר דוגמאות החתימה, כמו גם פער הזמנים שבין החתימה שבמחלוקת, לבין דוגמאות החתימה שהובאו לעיונה. משכך, קבעה המומחית לכתבי יד, הגב' אנקונה, כי בשל המגבלות האמורות, איננה יכולה להגיע למסקנה חד משמעית האם חתימת המנוח היא זו המתנוססת על שטר המכר, אם לאו. הגב' סימה אנקונה קבעה בחוות דעתה הראשונה, מיום 16.11.06: "תוצאות בדיקתי: במקרה זה קיימות שתי מגבלות עיקריות בעריכת הבדיקה: מיעוט בכמות דוגמאות החתימה להשוואה - 3 חתימות בלבד וכתב יד ברישום מספר פרטים אישיים. הבדל בזמן כתיבת החתימה שבמחלוקת בהשוואה לזמן כתיבת הדוגמאות - החתימה שבמחלוקת הינה משנת 1939 ואילו הדוגמאות הינן משנת 1948, 1969, 1981. בהשוואה שערכתי בין החתימה שבמחלוקת לבין הדוגמאות מצאתי מספר אי התאמות בתכונות הכתיבה. אך בשל המגבלות האמורות לעיל לא אוכל לקבוע מסקנה ממשית אם הדבר נובע מהבדלי הזמנים, מיעוט בדוגמאות להשוואה או מהאפשרות שהחתימה נכתבה על ידי כותב אחר מכותב הדוגמאות". (עמ' 2 לחוות הדעת מיום 16.11.06). לימים, משהוגשה תביעת התובעים, לה צורפה חוות דעתה של המומחית מטעמם, הגב' חנה קורן, התברר לנתבע כי בפני המומחית הגב' קורן נמצאו מסמכים נוספים שלא נמצאו בידיהם בעבר, ולא הועברו לעיונה של המומחית הגב' אנקונה. מסמכים אלה הועברו למומחית הגב' אנקונה, וביום 16.8.09, ניתנה ע"י המומחית חוות דעת משלימה. בחוות הדעת המשלימה קבעה המומחית כדלהלן: "בהמשך לחוות דעתי מיום 16.11.06: קיבלתי לבדיקה ממר סלע גדעון 4 חתימות דוגמא נוספות בשם אליהו X. הדוגמאות הנ"ל אינן מהתקופה בה נכתבה החתימה שבמחלוקת ולכן לא אוכל לייחס או לשלול את כתיבת החתימה שבמחלוקת לכותב הדוגמאות". (עמ' 2 לחווה"ד מיום 16.8.09). בהמשך, הומצאו מסמכים נוספים, ובחוות דעת נוספת, מיום 1.8.10, מציינת המומחית הגב' אנקונה: "בהמשך לחוות הדעת מיום 16.11.06 ו-16.8.09 קיבלתי דוגמאות חתימה נוספות מצולמות בשם אליהו X מתאריכים 1951, 1950, 1948 ו-1958. סימנתי את המסמכים בר"ת שמי... תוצאות בדיקתי: מצאתי מספר אי התאמות בין החתימה שבמחלוקת על גבי שטר המכר לבין כל דוגמאות החתימה שקיבלתי לבדיקה...". (עמ' 2 לחווה"ד מיום 1.8.10). המומחית הגב' אנקונה המציאה חוות דעת נוספת מיום 10.10.11, ובה ציינה כדלהלן: "... ביקרתי בארכיון הציוני בירושלים ביום 6.10.11 ובדקתי שני מסמכים ובהם רשומים בכתב יד בתיק s6p/1007 על שם אליהו X אחד מהמסמכים הוא מכתב המופנה לסוכנות היהודית מחלקת העליה מתאריך 1937 ונושא חתימה 'אליהו X'. ... תוצאות בדיקתי: מצאתי התאמה בתכונות הכתיבה בין החתימה 'אליהו X' על גבי שטר המכר נושא תאריך 6.12.1939 לבין הרישומים והחתימה במכתב אותו בדקתי בארכיון הציוני. לדעתי סביר מאוד שהחתימה נכתבה ע"י כותב המכתב הנ"ל. ... המסקנה בסעיף 1 מחזקת את ממצאי הבדיקה בחוות הדעת הקודמות המצביעות על אי התאמות בתכונות הכתיבה שבין החתימה לבין הדוגמאות... אי לכך לדעתי החתימה לא נכתבה ע"י כותב הדוגמאות בשם אליהו X שהיו ברשותי" (עמ' 2 לחווה"ד מיום 10.10.11). מחוות הדעת שהוגשו ע"י המומחית מטעם הנתבע, עולה כי המומחית, לא זו בלבד שמצאה כי החתימה על שטר המכר איננה תואמת את תכונות הכתיבה של סבם המנוח של התובעים, אלא המומחית מצאה לייחס לאדם אחר את החתימה על שטר המכר על פי המכתב שמצאה, כאמור, בארכיון הציוני. ניתוח חוות הדעת הגרפולוגיות מלמד כי התובעים, הנושאים בנטל ההוכחה והשכנוע, לא הרימו, באמצעות חוות הדעת כאמור, את הנטל המוטל עליהם להוכיח כי סבם הוא זה החתום על שטר המכר. ההיפך הוא הנכון. נראה, איפוא, כי במהלך ניהול ההליך בביהמ"ש זה, הלכו והצטברו מסמכים שונים נוספים החתומים בחתימת השם 'אליהו X'. כאמור, התובעים טענו במהלך הדיון כי סבם אליהו X ז"ל, היה האדם היחיד שנשא שם זה בישראל בתקופה הרלוונטית. לימים, התברר כי טענה זו לא נמצאה נכונה ואכן נמצא בישראל לפחות אדם אחד נוסף נושא שם זה, בתקופה הרלוונטית. אין כל ספק, כי הנטל להוכחת זהות החותם על שטר המכר, הוא על התובעים, שכאמור, לדעתי, לא הרימו נטל זה. מנגד, נראה כי עיקר מאמצי פענוח התעלומה שסביב חותם שטר המכר, נעשו ע"י הנתבע. העובדה שהמומחית מטעם הנתבע זיהתה כי מכתב שנמצא בארכיון הציוני, אשר נכתב ע"י אליהו X, שאיננו המוריש, זהה בתכונות הכתיבה לחתימה על שטר המכר, סותרת לחלוטין את טענת התובעים כי סבם הוא רוכש הנכס. ה. תצהירי הצדדים התובעים תמכו תביעתם בתצהירו מיום 10.6.01 של אביהם, מר גדעון סלע. אם אומר שהתצהיר שהוגש ע"י מר סלע איננו תומך עובדתית או נסיבתית בטענה כי המנוח היה בעליו של הנכס, אומר מעט. התצהיר מפרט את השתלשלות העניינים, הקשרים, ההתקשרויות וההתכתבויות שבין מר סלע לבין משרדי הא"כ ובאי כוחו. זאת ותו לא. בין היתר, טוען מר סלע בתצהירו, כי בתיק הא"כ במחוז חיפה שנוהל ע"י ד"ר גרל, נמצאה רשימת רכושו של המנוח, וברשימה זו צוין גם המגרש, מושא ההליך. התובעים טוענים כי "הנתבע העלים את תיק ניהול עזבון אביו של מר סלע. בהקשר זה טוענים התובעים כדלהלן: עם מות המנוח ב-10.10.81 נפתח תיק אצל הא"כ מחוז חיפה (תיק מס' 1779/81). התיק טופל ע"י עו"ד ד"ר גרל שהעביר את דירת המנוח לבעלות התובעים. בסמוך לשנת 1982 הועבר כל התיק של המנוח שטופל ע"י עו"ד ד"ר גרל, תיק הכולל את רשימת כל הרכוש שהוריש אביו של מר סלע לתובעים, לאפוטרופוס הכללי במחוז חיפה. ד"ר גרל היה מבוגר ולא יכול היה להמשיך לטפל בתיק. מר סלע ואשתו טובה העבירו את התיק במו ידיהם לאפוטרופוס הכללי בחיפה (ההדגשה במקור -י.ש.) מבלי לראות את תוכן התיק. לפני מספר שנים פנה מר סלע לאפוטרופוס הכללי מחוז חיפה (למר מוטי מרקו) מנהל מח' ירושות והציג בפניו את צו קיום צוואת המנוח. מר מרקו בדק במחשב את מס' ת"ז של המנוח ואמר למר סלע ואשתו שהמגרש השייך למנוח בהרצליה נמכר. לשאלת מר סלע מי נתן רשות לאפוטרופוס למכור את המגרש השייך למנוח, ללא הסכמת היורשים, הפנה מר מרקו את מר סלע ואשתו לאפוטרופוס הכללי בירושלים. הנתבע לא העיד את מר מרקו העובד אצלו ועובדה זו מתפרשת לחובת הנתבע". (סעיף 32 א-ה לסיכומי התובעים). ייאמר מיד, כי אין בידי לקבל את טענת התובעים בעניין עדותו של "מר מרקו". התובעים רשאים היו לזמן את מר מרקו כעד מטעמם, לתמיכה בטענתם, בעניין בעלות המנוח במגרש מושא ההליכים, ומשלא עשו כן מתפרשת עובדה זו דווקא לחובתם שהרי, כזכור, הנטל להוכחת טענתם בדבר הבעלות מוטל על התובעים. כאמור, עיקר תצהירו של מר סלע עניינו טענת התובעים בדבר הקשיים שהערים הא"כ על דרכם להוכחת טענת הבעלות, ולא נמצאו, למעשה, בתצהיר, כל עובדות או טענות התומכות בטענת הבעלות. בנוסף, לא צורפו לתצהיר כל מסמכים התומכים בטענת הבעלות, לדוגמא קבלות, אישורים, דרישות חוב בגין הנכס, חוזה מכר וכו'. כמו כן לא הובאה כל עדות צד ג', בלתי מעוניין, התומכת בטענת הבעלות, כאמור. עוד יצוין כי לא הובאה ע"י התובעים כל ראיה חיצונית למעט חווה"ד הגרפולוגית מטעמם, התומכת בטענה כי המנוח היה בעליו של הנכס. לסיכום האמור עד כה, מניתוח חומר הראיות, הדל ביותר יש לומר, כמו גם מניתוח חוות הדעת הגרפולוגיות, עולה כי התובעים לא הרימו את הנטל להוכחת טענתם כי סבם, מר אליהו X ז"ל, הוא החתום על שטר המכר מושא הדיון. ו. הערות שוליים בשולי פסק הדין בעניינם של התובעים, מבקשת אני להעיר מספר הערות כלליות בעניין ניהול רכוש עזוב על ידי האפוטרופוס הכללי. סבורה אני כי לא אעשה מלאכתי נאמנה, אם לא אעלה עלי כתב את הערותיי, בהתייחס לתביעת התובעים, הערות הרלבנטיות גם למאות תיקי אפוטרופוס כללי שטופלו על ידי במהלך השנים. אתחיל ואומר, כי לא מצאתי כל ממש בטענת התובעים שלפיה האפוטרופוס הכללי הסתיר מהם במתכוון מידע רלבנטי, אשר הכשיל את הוכחת בעלותו של סבם המנוח על הנכס. לטענות אלה אין כל שחר. יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מהעובדה כי ראוי היה שהאפוטרופוס הכללי, אשר, כאמור, קיבל צו ניהול עוד בשנת 1991, ישקיע משאבים וינקוט באמצעים סבירים לאיתור בעלי הנכס, ואם אמנם היה נוהג כך, יתכן שניתן היה לחסוך הליך ארוך ויקר זה. כאמור, האפוטרופוס הכללי הוא הגוף עליו הוטל, על פי חוק האפוטרופוס הכללי, לנהל נכסים עזובים, שלא נמצאו להם יורשים. היקף הנכסים המנוהלים על ידי האפוטרופוס הכללי כנכסים עזובים הוא רב ביותר. כך מנהל האפוטרופוס "עשרות אלפי נכסים הנאמדים במאות מיליוני שקלים: וביניהם, דירות ובתים, חלקות קרקע, כספים, ניירות ערך וכדומה" (הצעת חוק האפוטרופוס הכללי (תיקון - איתור בעלי הזכויות בנכס), התשס"ו-2006, פ/1457/17 (להלן: "הצעת חוק הא"כ, איתור בעלי הזכויות בנכס")). אף על פי כן, אין חולק כי במשך עשרות שנים לא נעשו על ידי האפוטרופוס הכללי פעולות ממשיות לאיתור בעלי הזכויות ברכוש עזוב, ולא הייתה קיימת בחוק כל חובה על האפוטרופוס לבצע פעולות כאמור. כמו כן הוגשו לאפוטרופוס הכללי, יחסית, בקשות מועטות בלבד לשחרור נכסים עזובים, ומעט מהן התקבלו (הצעת חוק נכסים של נספי השואה (השבה ליורשים והקדשה למטרות סיוע והנצחה), התשס"ה-2004, ה"ח 142, בעמ' 323-322; וכן ראו פרוטוקול ישיבת ועדת הכספים של הכנסת ה-16, 2 (10.2.2005), בעמ 14)). זאת, בין השאר, בשל הקשיים להוכחת זיקה בלעדית לרכוש העזוב והעלויות הגבוהות הכרוכות בכך (ראו: ע"א 9694/01 האפוטרופוס הכללי מנהל עזבון המנוח זאב בן צבי ברגמן נ' יוסף פרידמן ( 24.12.2003) (להלן: "פס"ד ברגמן")). בשנת 2005, הוחלט, משיקולים שונים, ככל הנראה תקציביים, לתקן את חוק האפוטרופוס הכללי ולקבוע כי רכוש עזוב, אשר נוהל במשך עשרות שנים על ידי האפוטרופוס הכללי, יועבר לקניין המדינה. בהמשך קבע המחוקק כי בתום תקופה המוגדרת בחוק, יועבר נכס עזוב לקניין המדינה, וכי בטרם העברתו יבצע האפוטרופוס את הפעולות שלהלן במשך תקופה של שנה לפחות "שקדמה למועד העברת הנכס לקניין המדינה": "א) יפרסם הודעה לציבור בשני עיתונים יומיים נפוצים כמשמעותם בסעיף 1א לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, ובאתר האינטרנט של משרד המשפטים, על הכוונה להעביר את הנכס לקנין המדינה; בהודעה לציבור יוזמנו בעלי הזכויות בנכס להגיש בקשות בקשר אליו, בתוך תקופה שיקבע; ההודעה תכלול גם את סוג הנכס ואת שמו של בעל הזכויות האחרון בנכס; שר המשפטים רשאי לקבוע פרטים נוספים שייכללו בהודעה וכן את דרכי פרסומה; (ב) ייזום הליך של חקירה ובדיקה וכן יפעל בשקידה סבירה לאיתור בעלי הזכויות בנכס, במטרה להשיב את הנכס לבעלי הזכויות בו; במסגרת החקירה והבדיקה, יפנה האפוטרופוס הכללי לגופים במדינה אשר עשוי להיות להם מידע שיכול לסייע באיתורם של בעלי הזכויות בנכס, לרבות למינהל האוכלוסין במשרד הפנים, לרשם לעניני ירושה, לרשויות המס, ולמוסד לביטוח לאומי; (ג) יעשה פעולות נוספות שקבע שר המשפטים; (ד) יגיש לבית המשפט דין וחשבון על פעולותיו לפי פסקה זו" (סעיף 15(ג1)(1) לחוק). על מנת לסבר את האוזן, בהתייחס להיקף הנכסים העזובים המנוהלים על ידי האפוטרופוס ואשר מועברים לקניין המדינה, אציין כי עד לשנת 2008, הועברו לקניין המדינה כספים בסכום של כ-17.5 מיליון שקלים. ("נכסים כספיים ללא דורש: המצב בישראל וסקירת פתרונות בכמה מדינות - מסמך עדכון", מרכז המחקר והמידע של הכנסת, (2008), בעמ 7). הסכום האמור אשר הועבר לקניין המדינה מהווה רק 'טיפה בים', מהסכום הכולל שהעריך אפוטרופוס הכללי כי יועבר לקניין המדינה, עובר לתיקון החוק והוא: "נכסים (בעיקר מזומנים) בהיקף של כ-600-700 מיליון שקלים חדשים" (מתוך דברי ההסבר לסעיף 64 להצעת חוק המדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2005 (תיקוני חקיקה), התשס"ה-2004, ה"ח 143 (הצעה לתיקון עקיף של ס' 15 לחוק האפוטרופוס הכללי), בעמ' 447). במקביל, בשנת 2006 חוקק חוק נכסים של נספי השואה (השבה ליורשים והקדשה למטרות סיוע והנצחה), תשס"ו-2006 (להלן: "חוק הנכסים של נספי השואה"). עם חקיקת חוק זה נערכה הפרדה בין נכסים עזובים השייכים, ככל הנראה, לנספי שואה, ואשר יהיו באחריות החברה לאיתור ולהשבת נכסים של נספי השואה בע"מ (להלן: "החברה להשבה"), לבין נכסים עזובים השייכים, ככל הנראה, לנעדרים 'עלומים' אחרים שהינם בעלי רכוש אשר זיקתם או זיקת יורשיהם לרכוש בלתי ידועה מסיבות שונות (להלן: "נעדרים עלומים"), אשר הטיפול ברכושם נותר באחריות האפוטרופוס הכללי. חוק הנכסים של נספי שואה חוקק בעקבות דו"ח ועדת החקירה הפרלמנטרית, בראשותה הפעילה ביותר של חברת הכנסת קולט אביטל, לאיתור והשבה של נכסים שבעליהם נספו בתקופת השואה. ועדת החקירה הוקמה בשנת 2000, במטרה להשיב ליורשיהם של קורבנות השואה כספים שנותרו בבנקים ובניהולו של האפוטרופוס הכללי. הוועדה הוקמה לאחר שהתברר, כאמור, כי נכסים של נספי השואה, המנוהלים כנכסים עזובים, מנוהלים מזה עשרות שנים בבנקים ועל ידי האפוטרופוס הכללי, בלא שנעשו ניסיונות ממשיים לאתר את בעלי הזכויות. מטרותיו העיקריות של חוק הנכסים של נספי השואה, כפי שהוגדרו בסעיף 1 לחוק, הן שתיים: האחת, לפעול להגברת הפעולות לאיתור נכסים הנמצאים בישראל שבעליהם נספו בשואה ולאיתור היורשים ובעלי זכויות אחרים בנכסים, והשבת הנכסים האמורים ליורשים ובעלי הזכויות שאותרו. השניה, להביא לכך שהנכסים האמורים, אשר היורשים ובעלי הזכויות האחרים בהם לא אותרו, למרות מאמצים שנעשו לאיתורם, ישמשו למטרת סיוע לניצולי שואה וכן למטרות הנצחת זכר השואה. על מנת לבצע את מטרות החוק, הוקמה החברה להשבה, האמורה לקבל לניהולה, מהאפוטרופוס הכללי, את כלל הנכסים של נספי השואה המוחזקים בידיו. קיימת, איפוא, בדין הפרדה בין נכסים של נספי השואה לבין נכסים עזובים אחרים. כך, בעוד שבחוק הנכסים של נספי שואה יוחד פרק שלם לפעולות איתור יורשים, שיבוצעו על ידי החברה להשבה (פרק ד' לחוק נכסים של נספי שואה), לא נקבעו בחוק האפוטרופוס הכללי הוראות איתור, למעט אלו המצוינות כאמור בסעיפים 15(ג1) - (ג3) לחוק, והמהוות תנאי להעברת הרכוש העזוב לקניין המדינה. כמו כן, בעוד שעפ"י חוק הנכסים של נספי השואה, מועבר הרכוש שבעליו לא אותרו למטרת סיוע לניצולי שואה והנצחת זכר השואה, הנכסים העזובים האחרים מועברים, כאמור, בתום התקופה המוגדרת בחוק, לקניין המדינה, תוך שמירת זכותם של בעלי זכויות בנכס לתבוע את זכויותיהם, אם לימים יתייצבו וירצו בהן. ויודגש, הנכסים העזובים של הנעדרים 'העלומים' מהווים את חלק הארי של הנכסים העזובים שנוהלו על ידי האפוטרופוס הכללי. מדברי ההסבר להצעת חוק נכסי נספי שואה (השבה ליורשים והקדשה למטרות סיוע והנצחה), התשס"ה-2004, עולה כי נכון למועד הגשת הצעת החוק (6.12.2004), ניהל האפוטרופוס הכללי כ-17,000 נכסים עזובים, מתוכם כ-2500 נכסים השייכים, בסבירות גבוהה, לנספי שואה (שם, בעמ' 322). על אף עובדה מפתיעה זו, אין, לטעמי, בדין התייחסות מספקת לחובות האפוטרופוס לפעול לאיתור בעלי הזכויות בנכסים העזובים של הנעדרים 'העלומים'. בזהירות רבה אומר כי בתי המשפט כמעט שאינם נדרשים לסוגיה זו, שכן הבעיה בסוגיה זו היא מובנית. בעלי הזכויות ברכוש העזוב הם - נעדרים - נעדרים 'עלומים', אין מי אשר ישמיע את קולם, יביא את עניינם לפתחו של ביהמ"ש, ואין מי אשר ייצג את האינטרסים שלהם. יחד עם זאת, במקומותינו, זכות הקניין היא זכות חוקתית הקבועה בסעיף 3 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, ונחשבת ל'אבן הפינה של המשטר הליברלי'. הרכוש שאדם צובר משקף את עמלו במשך ימי חייו, את תקוותו ומשענתו לעת זקנה, ואת הירושה שהוא מבקש להשאיר ליורשיו (השוו: דנ"א 1333/02 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, רעננה נ' הורוויץ, פ"ד נח(6) 289, 335 (2000)). זכות הקניין מגנה על זיקתו של אדם לרכושו כמו גם על זכותו להוריש רכוש זה לדורות הבאים, והיא קיימת גם למי שזהותו בלתי ידועה, שאבדו עקבותיו, שיורשיו בלתי ידועים ואין עוד מי אשר ישמיע את קולו. כמו כן, אין חולק כי הרכוש העזוב המנוהל על ידי האפוטרופוס הכללי אינו רכוש שצץ יש מאין, אלא רכוש שנצבר על ידי אדם, רכוש שהיו לו בעלים. בהקשר זה ציין ח"כ סלומינסקי, מגיש הצעת חוק הא"כ, איתור בעלי הזכויות בנכס, כי "הרכוש הזה שייך למישהו, איך רכוש סתם פתאום קיים, הוא שייך למישהו, רק מה? יכול להיות שמת והיורשים לא יודעים וכו'" (פרוטוקול ישיבת ועדת הכספים של הכנסת ה-16 (22.3.2005), בעמ' 73). וכך, משהאפוטרופוס הכללי הוא המופקד על רכוש הנעדרים, משמש נאמן להם ומקבל דמי ניהול מניהולם, חייב האפוטרופוס הכללי לפעול לאיתור בעלי הזכויות ברכוש. זאת במיוחד לנוכח העובדה כי בתום התקופה הקבועה בחוק עובר הרכוש, שלא נמצאו בעליו, לקניין המדינה. כאמור, עד לתיקון מס' 2 לחוק, לא היה האפוטרופוס הכללי מחויב כלל לבצע פעולות לאיתור בעלי זכויות בנכס עזוב, למעט ההוכחה הראשונית הנדרשת למתן צו ניהול כי המדובר בנכס ש"לא נמצא מי שרשאי ומסוגל לנהוג בו מנהג בעלים או לנהלו, או שבעלו אינו ידוע" (ראו הגדרת 'נכס עזוב' בסעיף 1 לחוק הא"כ). עם הקביעה כי הנכסים העזובים, כאמור, יועברו, לאחר תקופה מוגדרת בחוק, לקניין המדינה, מצא המחוקק, במסגרת תיקון מס' 2 לחוק, לעגן את חובת האפוטרופוס לפעול לאיתור בעלי הזכויות בנכסים, וזאת תוך חיוב האפוטרופוס בפעולות הבאות הקבועות, בסעיף 15(ג1)(1) לחוק: "א) יפרסם הודעה לציבור בשני עיתונים יומיים נפוצים כמשמעותם בסעיף 1א לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, ובאתר האינטרנט של משרד המשפטים, על הכוונה להעביר את הנכס לקנין המדינה; בהודעה לציבור יוזמנו בעלי הזכויות בנכס להגיש בקשות בקשר אליו, בתוך תקופה שיקבע; ההודעה תכלול גם את סוג הנכס ואת שמו של בעל הזכויות האחרון בנכס; שר המשפטים רשאי לקבוע פרטים נוספים שייכללו בהודעה וכן את דרכי פרסומה; (ב) ייזום הליך של חקירה ובדיקה וכן יפעל בשקידה סבירה לאיתור בעלי הזכויות בנכס, במטרה להשיב את הנכס לבעלי הזכויות בו; במסגרת החקירה והבדיקה, יפנה האפוטרופוס הכללי לגופים במדינה אשר עשוי להיות להם מידע שיכול לסייע באיתורם של בעלי הזכויות בנכס, לרבות למינהל האוכלוסין במשרד הפנים, לרשם לעניני ירושה, לרשויות המס, ולמוסד לביטוח לאומי; (ג) יעשה פעולות נוספות שקבע שר המשפטים; (ד) יגיש לבית המשפט דין וחשבון על פעולותיו לפי פסקה זו". כמו כן קבע המחוקק בסעיף 15(ג1)(2) כי "שוכנע בית המשפט כי לא היה ניתן לאתר את בעלי הזכויות בנכס, על אף שהאפוטרופוס הכללי פעל בשקידה סבירה במילוי חובותיו, יאשר בית המשפט את הדין וחשבון שהגיש האפוטרופוס הכללי כאמור בפסקה (1)(ד); בית המשפט רשאי להורות לאפוטרופוס הכללי כל הוראה שימצא לנכון לגבי הנכס, לרבות על עשיית פעולות נוספות לאיתור בעלי הזכויות בנכס, בטרם יאשר את הדין וחשבון שהגיש האפוטרופוס הכללי כאמור, על אף שהנכס הועבר לקנין המדינה; אותרו בעלי הזכויות בנכס, יורה בית המשפט על החזרת הנכס מקנין המדינה או על החזרת שוויו כפי שהיה ביום העברתו לקנין המדינה, והכל בצירוף ריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, והמדינה תיתן להם את הנכס אם הוא עדיין בידיה, או את שוויו כאמור, לפי בחירתם" (ההדגשה אינה במקור - י"ש). הנה, איפוא, משתוקן החוק בשנת 2005, מחויב האפוטרופוס הכללי לפעול 'בשקידה סבירה' במילוי כלל חובותיו ובפרט החובה לאתר את בעלי הזכויות בנכס. יחד עם זאת, בחוק לא הוגדר המונח' שקידה סבירה', וגם בהצעת החוק, לא קיבל המונח 'שקידה סבירה' התייחסות מיוחדת. לטעמי, על מנת להבין מהי ה'שקידה הסבירה', שמחויב לה האפוטרופוס, ניתן להיעזר בפסק דינו של בית המשפט העליון בעניין ברגמן. בפס"ד ברגמן עסק בית המשפט העליון בשאלת הנטל הראייתי המוטל על יורש, המבקש לבסס את מפת יורשיו של המנוח שהוא טוען לזכויות בעזבונו, ונקבעו יסודות אמת המידה של 'השקידה הסבירה', שבהתקיימם יוצא היורש כדי חובת הראיה כאמור. עמדת האפוטרופוס הכללי באותה פרשה הייתה כי "אין די במאמץ משמעותי ומקיף לאתר קרובי משפחה נוספים; תמיד יש לבסס מימצא לגבי מערך היורשים של המנוח, ובהיעדר יכולת לעשות כן אין מקום להורות על חלוקה של מלוא העיזבון". הנשיא ברק דחה עמדה זו בציינו כי "הטלת נטל שכזה תפגע באיזון הנאות בין תכליות חוק הירושה השונות העומדות על הפרק. היא מקנה חשיבות רבה מדי ליציבות צו הירושה ולזכותם של היורשים הפוטנציאליים על חשבון הגשמת רצונו המשוער של המוריש וזכויות היורשים הקיימים. נטל שכזה הינו כבד מדי, ובהרבה מקרים לא ניתן לעמוד בו. על היורשים הקיימים להוכיח את אי-קיומו של אדם שאין זה ברור אם הוא היה קיים מלכתחילה אם לאו. במקרים רבים לא ניתן להצביע על כל מימצא עובדתי המבסס דבר קיומו של יורש פוטנציאלי או שולל אותו" (פסקה 17 לפסק הדין). על כן קבע הנשיא ברק כי "יש לאמץ את אמת המבחן של "שקידה סבירה" לבסס את מפת היורשים של המנוח, שבהינתן קיומה יוצאים היורשים הקיימים ידי חובתם הראייתית, והם יהיו זכאים לחלוקת מלוא העיזבון (ההדגשה אינה במקור - י"ש, שם, שם). בהמשך הבהיר הנשיא ברק כי "הסתפקות בקיומה של שקידה סבירה לאיתור יורשים פוטנציאליים מאזנת טוב יותר בין התכליות של חוק הירושה העומדות על הפרק. מצד אחד, אין מדובר בנטל זניח, אלא מדובר בנטל של ממש - שעל טיבו נעמוד מיד - לנסות ולאתר את מפת היורשים הפוטנציאלית. בכך קיימת התחשבות בחשיבות שביציבותו של צו הירושה ובזכויות היורשים הפוטנציאליים בעיזבון. מצד אחר, אין מדובר בדרישה כה נוקשה כקביעת מימצא פוזיטיבי שבמקרים רבים לא תאפשר חלוקה שלמה של העיזבון. על-כן דרישת השקידה הסבירה משקפת מתן משקל ראוי יותר לתכלית הגשמת רצונו המשוער של המוריש והגשמת הזכויות של היורשים הקיימים בעיזבון" (שם, בפסקה 18). על רף המאמץ הכרוך במבחן 'השקידה הסבירה' ניתן ללמוד מהדברים הבאים שנאמרו ע"י הנשיא ברק בפס"ד ברגמן: "סבירות השקידה תושפע ממשך הזמן שבו נעשה המאמץ ומרצינותו. היא גם תושפע ממשך הזמן שחלף מאז מת המנוח, ולא נוצר קשר עם קרובי משפחה פוטנציאליים נוספים (ראו למשל את הוראות §2225 של ה- Surrogate’s Court Procedure Act במדינת ניו יורק). בנוסף, סבירות המאמץ תהיה פועל יוצא גם של גודלו של העיזבון. היקף החיפוש והמאמץ שעה שעל הפרק עומדים סכומי כסף נכבדים ביותר, צריך שיהיה משמעותי יותר יחסית למצב שמדובר בו בעיזבון ששיעור נכסיו אינו כה גדול [...- י"ש] השקידה הסבירה צריכה להיות בעלת פוטנציאל להיות אפקטיבית, על-כן לעתים עליה לכלול פנייה למדינות זרות שבהן יכולים לגור יורשים, לשם איתורם (ראו Rule 13.2 של ה-Supreme Court Orphans’ Court Rules במדינת פנסילבניה. כן ראו In Re Estate of Alexander (2000) [17])). כמו כן יש להתייחס לכלי הפרסום ככלי שיכול לשרת את המטרה שבאיתור יורשים פוטנציאליים. [...- י"ש] השימוש בכלי זה צריך להיות מובא בחשבון שעה שמחפשים יורשים פוטנציאליים בחו"ל. שעה שמחפשים קרובי משפחה שהיו שייכים לקהילות יהודיות במזרח אירופה, למשל, יתקלו היורשים בקושי לאתר רישומי אוכלוסין מהתקופה שלפני מלחמת העולם השנייה. גם העדים לקיומן של משפחות יהודיות באותם מקומות הולכים ופוחתים. לכן במסגרת סבירות השקידה יש מקום לשקול את אופציית הפרסום על אודות קיומם של ההליכים בישראל בעיתונים בעלי תפוצה רחבה במדינות הללו ובכל מקום שבו אילן היוחסין של המנוח מעלה את האפשרות כי יורשים קיימים מצויים. כמובן שהשאלה אם יש לנקוט את אמצעי הפרסום במסגרת השקידה הסבירה, ומה היקפו של הפרסום, תהיה תלויה בגודלו של העיזבון העומד על הפרק. אין לשלול מקרים שלא יהא בהם כלל צורך בפרסום במסגרת השקידה הסבירה. כל מקרה ונסיבותיו" (ההדגשה אינה במקור - י"ש, שם, פסקאות 20-19 לפסק הדין). הנה כי כן, נראה, איפוא, כי האפוטרופוס הכללי מחויב בביצוע פעולות ממשיות לאיתור בעלי הזיקה ברכוש העזוב. היקף הפעולות וטיבן מן הראוי שייגזר מרף המאמץ המחייב את האפוטרופוס - הוא רף 'השקידה הסבירה', על פי העקרונות שנותחו בפסק דין ברגמן. על פי המצב דהיום על דרכם של יורשים פוטנציאליים לרכוש עזוב, עומדים מכשולים בלתי עבירים כמעט, בתחום הראייתי ובתחומים אחרים, ומנגד מסתפק האפוטרופוס הכללי בחיפושים לא מעמיקים - שלא לומר שטחיים ולעיתים מאוחרים עד כדי חוסר רלבנטיות - לאיתור יורשים פוטנציאליים. סבורה אני כי בעיקר בשל העובדה שהנכסים העזובים עוברים לקניין המדינה בתום התקופה שבחוק, מחייבת ההגינות הדדיות בקביעת רף 'שקידה סבירה' דומה, אם לא זהה, לאפוטרופוס הכללי וליורשים פוטנציאליים המבקשים לשחרר נכס לבעלותם. רף הוכחה, כה שונה, ליורשים פוטנציאליים מחד ולאפוטרופוס הכללי מאידך, אינו נכון, אינו הוגן וראוי ליתן על כך את הדעת. מכל מקום ראוי כי ה'שקידה הסבירה', כפי שנקבע בפס"ד ברגמן, תושפע, בין השאר, מהיקף העיזבון, מרצינות וזמן החיפוש, מסוג וכמות מהמאגרים שבהם נערכו חיפושים, וכן הרלוונטיות שלהם לנעדר או למנוח, הכל בהתאם לנסיבות. ודוק, חובתו של האפוטרופוס לפעול בשקידה סבירה מתחילה כבר בטרם קבלת צו הניהול לצורך ההוכחה כי נמצא נכס עזוב "שאין מי שרשאי לנהוג בו מנהג בעלים", והיא מלווה אותו לכל אורך תקופת ניהול הנכס העזוב. ואולם, בחינת ה'שקידה הסבירה' שבה מחויב האפוטרופוס הכללי ראוי שתיעשה על ידי בית המשפט בצמתי הדרכים שבחוק, טרם קבלת 'צו הניהול', ועובר לשחרור הנכס העזוב לקניין המדינה, במועד זה ידקדק בית המשפט שבעתיים, בבחינת ה'שקידה הסבירה', בעיקר מן הטעם שזו נקודת החיפוש האחרונה שלאחריה "יולאם" הנכס העזוב והבעלות בו תישקל שנית, אם בכלל, רק בהתייצב מי אשר יטען לזכויות בו. בנוסף לצמתי הדרכים שבחוק לבחינת השקידה הסבירה, ראוי, לטעמי, להוסיף נקודות ציון נוספות במהלך התקופה שבין קבלת צו הניהול ועד העברת הכספים לקניין המדינה, שבהן יבחנו המאמצים של האפוטרופוס לאתר בעלי זיקה לנכסים העזובים. זאת, למשל, על דרך מתן צווי ניהול זמניים, והארכתם מעת לעת, בהתאם לסמכות המוקנית לביהמ"ש בחוק הא"כ. ראו, למשל, בעניין זה הצ"ח הא"כ, איתור בעלי הזכויות בנכס שהוגשה על ידי ח"כ סלומינסקי. שם הוצע "לחייב את האפוטרופוס הכללי לערוך חקירה במטרה לאתר בעלי הזכויות בנכס, מדי חמש שנים מיום שקיבל את הנכס לניהולו". נראה לי כי מתן צווי ניהול זמניים ובחינת חובתו של האפוטרופוס לפעול ב'שקידה סבירה', בכל עת שבה יתבקש ביהמ"ש לחדש את צווי הניהול, ימנעו, או יפחיתו משמעותית, מצבים לא ראויים שבהם רכוש עזוב מוחזק במשך עשרות שנים בניהולו של האפוטרופוס הכללי, מבלי שנעשה ניסיון או למצער ניסיון ממשי, לאתר את בעלי הזיקה בו, ואזי בתום התקופה מועבר הרכוש העזוב לאוצר המדינה. כמו כן, מתן צווי ניהול זמניים, והתניית הארכתם בבחינת חובתו של האפוטרופוס לפעול בשקידה סבירה, תחייב את האפוטרופוס להתעדכן בכל עת, שמא נתגלה 'קצה חוט' חדש באיתור בעלי זיקה לרכוש העזוב. מן הראוי לציין כי אכן בבקשות המוגשות על פי סעיף 15 בעניין העברת נכסים לאוצר המדינה, מפרט כיום האפוטרופוס הכללי פעולות איתור משמעותיות יותר, לרבות פניה למאגרי מידע, לאתרי משפחות יהודיות ועוד. יחד עם זאת, ברור שפעולות לאיתור יורשים, הנעשות שנים רבות מאוד, לפעמים עשרות שנים, לאחר פטירת המוריש, אינן יעילות כפעולות איתור הנעשות בסמוך לפטירת המוריש, כשחלק ממכריו עודם בין החיים. טענה חוזרת ונשנית מפי האפוטרופוס הכללי היא כי אין בידיו אמצעים וכוח האדם הדרושים לביצוע פעולות לאיתור בעלי זכויות בנכסים עזובים. ברם, ברור כי העדר כוח אדם ומשאבים, אין בו כדי לפטור את האפוטרופוס הכללי מחובתו לפעול ב'שקידה סבירה' במילוי חובותיו בכלל, ובאיתור בעלי הזכויות ברכוש, בפרט. האפוטרופוס זכאי לדמי ניהול תמורת ניהול הרכוש העזוב, ועומדת לו האפשרות עפ"י החוק "לבצע תפקיד מתפקידיו גם באמצעות אדם שלא מבין עובדי המדינה שהוא ממונה עליהם (להלן - נציג), ורשאי הוא לאצול לנציג סמכות מסמכויותיו לגבי נכס מסויים ולשלם לו את שכרו" (סעיף 4 לחוק). כלומר, רשאי האפוטרופוס הכללי לאצול מסמכויות הניהול לאחרים, או לחלופין לפעול למינוי מנהל עיזבון, אשר יפעלו ביעילות וכדין לאיתור בעלי זכויות בנכסים עזובים. ניתן, לדעתי, לשקול מימונם של מינויים אלה על חשבון עיזבון הנעדר, שהרי ניתן לומר כי לנעדר אינטרס לגיטימי באיתור יורשיו על פי דין. עוד יש לציין כי אין לקבל את הטענה, שלפיה על היורשים הפוטנציאליים לטפל בכל סוגיות שחרורו של הנכס העזוב לבעלותם. במקרים רבים מאוד אין היורשים הפוטנציאליים יודעים כלל על הרכוש הקיים ובמקרים רבים עוד יותר, אפילו יודעים הם על קיומו של הרכוש, אין להם מידע ומשאבים שיאפשרו להם לנהל הליך סבוך של שחרור הרכוש. והדברים ידועים ומוכרים. ז. סוף דבר כאמור, בנסיבות עניינו של תיק זה נראה לי כי התובעים לא עמדו בנטל הדרוש להוכחת העובדה שסבם המנוח, אליהו X ז"ל, הוא החתום על שטר המכר, ומשכך בעליו של הנכס מושא ההליכים. אינני יכולה להימנע מלהעיר לסיום כי יתכן שפרשה זו לא היתה מגיעה כלל לדיון יקר וממושך, לו אכן היה האפוטרופוס הכללי נוקט, במועד קרוב למתן צו הניהול, בשנת 1991, באמצעים יעילים לאיתור יורשיו של מר אליהו X ז"ל. זאת, בין בעצמו, בין באמצעות אחרים, ובין על דרך מינוי מנהל עיזבון שהיה פועל לאיתורם של היורשים, שהיום, לדעת האפוטרופוס הכללי הם יורשיו של אותו אליהו X ז"ל האחר שנפטר בשנת 1942. מצאתי לנכון במסגרת פסק דין זה להעיר מספר הערות כלליות הנוגעות לניהול רכוש עזוב על ידי האפוטרופוס הכללי. לא עסקתי, כמובן, בסוגיות רבות ונוספות הנוגעות לניהול רכוש עזוב של נעדרים 'עלומים', על אף שראוי ונכון לעסוק גם בהן, ומקווה אני כי הגורמים הרלבנטיים אכן יתנו דעתם לסוגיות אלה, ייצגו נאמנה את אותם 'נעדרים עלומים' ויהיו להם לפה. בסיכומו של דבר, התביעה, כמפורט, נדחית. בנסיבות העניין אין צו להוצאות וכל צד ישא בהוצאותיו. נכס עזובבעלות