החזר הוצאות נסיעה לעבודה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא החזר הוצאות נסיעה לעבודה: התביעה בתיק זה הוגשה בגין החזר הוצאות נסיעה לכל תקופת עבודתה של התובעת מ- 8.12.92ועד 11.5.94, וזאת בסך 744, 7ש"ח. בכתב ההגנה שהוגש מטעם הנתבעת נטען כי התובעת לא פירטה את העובדות המבססות את עילת התביעה ואת הסעדים המבוקשים, כמו גם את דרך החישוב. לגופה של התביעה, נטען כי התובעת עבדה כפקידת הנהח"ש בתקופה הנטענת על ידה וכי עזבה את העבודה ביזומתה. התובעת דרשה פיצויי פיטורין; ומשדרישתה נדחתה בטענה כי התפטרה ואינה זכאית לפיצויי פיטורין, הגישה את התביעה בתיק זה. התובעת השתמשה ברכבה הפרטי במהלך כל תקופת העבודה; ודמי הנסיעה היו כלולים במשכורת המשולמת לה, בהתאם להסדר הנהוג בנתבעת לגבי כל העובדים - הסדר שהונהג לבקשת העובדים משהדבר מהווה הטבה בעת חישוב פיצויי הפיטורין. התובעת, שהיתה עובדת הנהח"ש, היתה מודעת היטב למצב הדברים, ואף לא דרשה במהלך כל תקופת עבודתה את דמי הנסיעה. נסיונה לתבוע הוצאות נסיעה היה משדרישתה לפיצויי פיטורין בעקבות עזיבתה את העבודה נדחתה. לאחר הגשת כתב ההגנה, הגישה התובעת פירוט לגבי דרך חישוב הסכום הנתבע, תוך שפירטה מידי חודש את ימי העבודה שבגינם דרשה החזר הוצאות, תוך ניכוי 12ימי חופשה, והכפלת מספר הימים בתעריף של 12.80ש"ח, וזאת משהינה מתגוררת במושב בית-נחמיה ומקום העבודה היה בת"א. במהלך עדותה הגישה התובעת חלק מתלושי המשכורת, וטענה כי התקבלה לעבודה עפ"י שכר ברוטו, בלא שדובר איתה על הרכב השכר. התובעת טוענת כי במהלך תקופת עבודתה נודע לה כי היא זכאית להחזר הוצאות נסיעה, אלא שפנייתה למעביד נדחתה בטענה שעליה להציג הוכחה בכתב לקיום החובה והיא לא הצליחה לקבל במועצת פועלי לוד ורמלה מסמך מתאים. התובעת אישרה כי ב- 6/94הועלה שכרה, וזאת בעקבות דרישות מצידה. לטענתה, ויתרה על הדרישה להחזר הוצאות נסיעה משחשבה שזה לא מגיע לה. רק ב- 5/95לאחר שהתפטרה ודרשה פיצויים, פנתה למשרד העבודה ואז הובהר לה כי היא זכאית להוצאות נסיעה ולכן הגישה את התביעה בתיק זה. בחקירתה הנגדית ציינה התובעת כי ראתה תלושים של לפחות שני עובדים אחרים, אשר כן קיבלו הוצאות נסיעה בנפרד מהשכר, ולכן דרשה גם היא החזר הוצאות נסיעה בשנת 93'. בסיום העבודה לא ביקשה את החזר הוצאות הנסיעה כי חשב הנתבעת אמר לה שאין חוק כזה. מטעם הנתבעת העיד החשב מר ברומברג אשר קיבל את התובעת לעבודה, וטען כי הסיכום היה ששכרה של התובעת כולל את כל הזכויות, כולל נסיעה, ביגוד וכו'. כן טען כי הוא מציין עובדה זו בפני כל עובד שמתקבל לעבודה, וכי ציין את העובדה בפני התובעת משהיא התגוררה רחוק; ואילו לא היתה מסכימה - היה יכול לשכור עובדת שמתגוררת קרוב יותר. התובעת קיבלה תוספת יוקר לפי החוק, ואף העלאת שכר בשיעור של % 25כולל הפרשות לתגמולים - זאת לאחר כשנה. אילו לא סיכם עם התובעת על שכר כולל, לא היתה לו כל בעיה, במקום העלאת השכר, לציין את סעיף הנסיעות בנפרד. לטענתו, אף עובד לא בא בטענות בקשר לענין זה, משהיה ברור כי השכר הוא שכר כולל רכיבים אלה. התובעת שברה את רגלה ולכן משך כחודש מומנה לה מונית ע"י הנתבעת בגין נסיעות הלוך ושוב. כמו כן טען כי משך מספר חודשים, לאחר שהמשרדים של הנתבעת עברו לרח' יגאל-אלון, השתתפה הנתבעת במחצית עלות דמי החניה בסך של כ- 6ש"ח ליום. בסיכומיה טענה התובעת כי היא עומדת על תביעתה. באשר לסכום, היא מסכימה כי יש להפחית את הסכום הנתבע בגין אותה תקופה ששברה את רגלה ואת הסכום ששולם לה בגין השתתפות בחניה. ב"כ הנתבעת טען בסיכומיו כי צו ההרחבה אינו מתייחס למקרה כדוגמת המקרה של התובעת, זאת משכוונת הצו היא להחזיר הוצאות נסיעה למשתמש בתחבורה ציבורית. לטענתו, פרוש זה מוצא תמיכה בפרט בסעיף 4, משהוא מתייחס למחיר נסיעה מוזל באוטובוס ולמנוי חופשי חודשי, ובסעיף 5המפרט מה דינו של עובד הנזקק לנסיעה ביותר מאוטובוס אחד. לטענתו, גם ברור כי הכוונה היתה שעובד ישתמש בתחבורה ציבורית מתוך מגמה לעודד שימוש בתחבורה ציבורית. באשר לצד העובדתי, ביקש לקבל את גירסת הנתבעת כי השכר של כל עובדי הנתבעת הוא כולל החזר הוצאות נסיעה, וכי הדבר בא להטיב עם העובדים כדי לשפר את גובה סכום ההפרשות ואת הסכום הקובע לצורך פ"פ. עובדה היא שגם התובעת, עד אשר עזבה את העבודה, לא דרשה תשלום בגין הוצאות נסיעה. כמו כן ביקש להפנות לטענה כי שכרה של התובעת הועלה בכ-%25, ואילולא היו הנסיעות כלולות בשכרה - היתה הנתבעת משלמת בגין עילה זו. מכל מקום, ביקש לקבוע כי החישוב שהתובעת הגישה לתיק ביה"ד איננו נכון וכי אין מניעה לכלול את הנסיעה בשכר הקובע, זאת לאור פס"ד שהציג. להלן החלטתי:ו- לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים הגעתי למסקנות כדלקמן: ככל הנוגע להגיון שמאחורי ההסכם הקיבוצי בדבר השתתפות המעביד בהוצאות הנסיעה של עובדים לעבודה וממנה, כמו גם צו ההרחבה, אין אני מסכימה עם טענת ב"כ הנתבעת כי כוונת הצו היא למשתמש בתחבורה ציבורית בלבד. הדבר לא נאמר בצו במפורש, אלא הצו השתמש במינוח "כל עובד הזקוק לתחבורה כדי להגיע למקום עבודתו", ואף אינו מציין "תחבורה ציבורית". ולכן סבורה אני כי אמצעי התחבורה לא נקבע בצו, אלא ההוצאה המוצאת בגין נסיעה זו נקבעה עפ"י תעריף המוזל באוטובוס ציבורי. גם הטענה כי ההגיון מחייב שיש כוונה לעודד שימוש בתחבורה ציבורית, אין לה תימוכין בנוסח ההסכם הקיבוצי או צו ההרחבה; וכל עוד הדברים לא יאמרו במפורש, אין ביה"ד יכול לשים עצמו במקום הצדדים בענין זה. שונה הדבר ככל שמתייחס לטענות העובדתיות. מטעם הנתבעת נטען כבר בכתב ההגנה כי שכרה של התובעת היה שכר כולל, זאת על פי המקובל בנתבעת. התובעת לא הביאה כל ראיה לסתור טענה זו; והחשב מטעם הנתבעת, שעימו סוכמו תנאי קבלתה לעבודה, חזר בעדותו והדגיש סיכום זה; והוסיף כי גם לאחר שהתובעת הגישה התביעה בתיק זה, הם לא פירטו לעובדים סעיף הנסיעות בנפרד בתלוש השכר, אלא ציינו את הסעיף ככולל "שכר +נסיעות". טענתו כי השכר היה כולל נסיעות נתמכה בעובדה כי גם לאחר שהתובעת ביקשה, במהלך תקופת עבודתה, השתתפות בהוצאות הנסיעה, נענתה כי אינה זכאית, ולאחר זאת הועלה שכרה בשיעור של % 25מבלי שהצדדים יתייחסו לנושא הנסיעות. נראית לי טענת הנתבעת כי אילו לא היה מסוכם בין הצדדים על שכר כולל נסיעות, היתה הנתבעת משלמת לתובעת החזר הוצאות נסיעה בסעיף נפרד, במקום להעלות את שכרה בסעיף הכולל. גם הטענה כי הכללת סעיף הנסיעות בשכר הינו לטובת העובדים, משהשכר הקובע לצורך חישוב פ"פ והפרשות לגמל גדל, יש בה ממש. ההסבר שהחשב נתן לגבי תלושי שכר של עובדים ותיקים, אשר עד שנת 91' קיבלו בתלוש השכר פירוט נפרד לגבי נסיעות, נראה נכון - זאת משהסביר כי עד אותה עת ביטוח-לאומי לא דרש הפרשות מסעיף הנסיעות. אשר על כן, אני קובעת כי שכרה של התובעת היה שכר כולל, ואין מניעה כי יהיה כך - זאת לנוכח הלכת פס"ד דיון שנ/7- 1אלקיים -נ- אוריינט קולור בע"מ עמ' 45כפי שנאמר בעמ' 48: "..מותר להסכים עם עובד על "שכר כולל" הכולל בתוכו הוצאות נסיעה. ..ועל העובד להוכיח כי לא כך נהגה עימו החברה.." משקבעתי כי שכרה של התובעת היה שכר כולל, פטורה אני מלהכנס לחישובים שהתובעת עשתה בגין החזר הנסיעות; אך אציין רק זאת כי, כפי שהתובעת גם הודתה במהלך הדיון, החישוב בכל מקרה לא נכון - משהתובעת כללה בחישוב, גם לפי דבריה, תקופה בה לא נזקקה לנסיעה ברכבה משך כחודש וכן לא הפחיתה הוצאות חניה אשר שולמו לה ע"י הנתבעת משך מספר חודשים. לסיכום: התביעה בתיק זה נדחית. התובעת תשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 300ש"ח בצרוף מע"מ.דמי נסיעה