קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא המחאות זכות: המחלוקת העיקרית הטעונה הכרעה בהליכים הנדונים עניינה בשאלה אם שתי המחאות הזכות שהמחה יהודה (המשיב 4 בהמרצת הפתיחה והנתבע 1, שיכונה להלן - יהודה) לטובת בנו עידו (המשיב 2 בהמרצת הפתיחה והנתבע 4, שיכונה להלן - עידו), שלגביהן נרשמו שעבודים ברשם המשכונות, הן המחאות זכות אמתיות, או שמא כטענת חברת אשדנות בע"מ (המשיבה 1 בהמרצת הפתיחה והתובעת, שתכונה להלן - אשדנות), אין אלו אלא המחאות למראית עין בלבד. א. נושא התובענות ועיקרי ההליכים 2. בשל ריבויים של ההליכים ומורכבותם, להלן יובאו רק עיקריהם של ההליכים ועיקרי העובדות אשר רלוונטיים לשם הכרעה בשתי התובענות: המרצת הפתיחה (ה"פ 11222/08), שעניינה הליך של טען ביניים (להלן - טען הביניים) והתביעה שהגישה אשדנות לסעד כספי ולסעד הצהרתי (ת"א 16987/08. להלן - תביעת אשדנות). 3. אשדנות היא בעלת נכס ברחוב הרב קוק בירושלים (בית אשדר). על-פי הסכם שנחתם ביום 19.8.2003 השכירה אשדנות חנות בנכס זה לנתבעת 2 (להלן - טוליפ גלרי), להפעלת עסק למתן שירותים לכלות (סלון כלות), בבעלותה של הנתבעת 3 (פאני ערב, שתכונה להלן - פאני) ובניהולה. פאני היא אשתו של יהודה והשניים הם הוריו של עידו. אין מחלוקת שבעבר גם יהודה עבד בעסק (עת הייתה זו חברה בשם אחר, בבעלות מי מבני הזוג ערב) ובין השאר, היה צלם אירועים. 4. בעקבות פציעתו של יהודה בתאונת דרכים בחודש יוני 2002, הגיש הוא לבית משפט זה תביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (ת"א 11366/02). התביעה הוגשה נגד הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ ואבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ (המבקשות בהמרצת הפתיחה, שיכונו להלן - חברות הביטוח). ביום 21.7.2008 ניתן פסק הדין בתביעה זו (על-ידי כבוד השופט ר' כרמל), שלפיו חויבו חברות הביטוח לשלם ליהודה פיצוי בסך של 342,767 ₪ (להלן - תביעת הפלת"ד). נקדים את המאוחר ונוסיף, כי על פסק הדין בתביעת הפלת"ד הוגש ערעור אל בית המשפט המחוזי בירושלים (ע"א 2510/08). ערעור זה התקבל בפסק-דין שניתן ביום 5.2.2009 (על-ידי כבוד השופטים צ' זילברטל, ג' כנפי-שטייניץ ור' יעקובי), ועל-פיו חויבו חברות הביטוח לשלם ליהודה סך של 539,000 ₪. 5. לפי טענתה של אשדנות, שכאמור, השכירה את החנות ששימשה את טוליפ גלרי, הפרה טוליפ גלרי את תנאי הסכם השכירות בין השאר בכך שלא עמדה בהתחייבויותיה ולא שילמה את דמי השכירות כמתחייב מן ההסכם. מטעם זה הגישה אשדנות ביום 10.12.2006 לבית משפט זה תביעה נגד טוליפ גלרי, פאני ויהודה שבה עתרה לפינוייה של טוליפ גלרי מן המושכר וכן תבעה סעד כספי (ת"א 15095/06. תביעה זו תכונה להלן - תביעת הפינוי). ביום 31.3.2008 הסתיימה תביעת הפינוי בהסדר פשרה שקיבל תוקף של פסק-דין (על-ידי כבוד השופט מ' בן-עטר ז"ל). על-פי פסק הדין עוכב פינוי המושכר וכן נקבע בו בין השאר כלהלן: "הנתבע 3, מר יהודה ערב, ממחה בזאת לתובעת את מחצית זכויותיו ו/או כספים שיגיעו לו בגין תאונת דרכים ... בתביעתו שבתיק אזרחי 11366/02 ... להבטחת מלוא התשלומים נשוא הסכם פשרה זה, וכדי יתרת הסכום שייוותר לתשלום על חשבון החוב במועד שיגיע לקבלת הכספים מחברת הביטוח". 6. ביום 1.4.2008, למחרת מתן פסק הדין המאשר את הסדר הפשרה בתביעת הפינוי, פנה בא-כוחה של אשדנות אל חברות הביטוח, בדרישה שהכספים שייפסקו ליהודה בתביעת הפלת"ד יועברו לידי אשדנות בהתאם להסכם הפשרה ולהמחאת הזכות שנקבעה במסגרתו. על מכתב זה השיב בא-כוחן של חברות הביטוח במכתב מיום 16.4.2008, שבו נאמר לאשדנות כי עבור זכויות אלו, שלהן טענה אשדנות, התקבלו זה מכבר עיקולים שנרשמו בתיקי הוצאה לפועל, רישום משכון והמחאת זכות. על-פי המפורט בטען הביניים, המחאת הזכות ורישום המשכון הם לטובת עידו. כאמור שם, על-פי האמור בפנייתו של עידו אל חברות הביטוח מיום 23.7.2008, לטובתו המחאת זכות בסך של 250,000 ₪ המתייחסת לכספים שיקבל יהודה מחברות הביטוח בעקבות תביעת הפלת"ד. המחאת זכות זו נערכה ביום 23.7.2004 ונרשמה ברשם המשכונות ביום 26.9.2004. בנוסף לכך, ביום 12.11.2007 חתם יהודה על המחאת זכות נוספת לטובת עידו על הכספים האמורים, על סך של 150,000 ₪ בנוסף להמחאה הקודמת בסך של 250,000 ₪, שגם לגביה נרשם שעבוד ברשם המשכונות במועד זה. 7. ביום 21.7.2008 ניתן כאמור לעיל, פסק-דינו של בית-משפט השלום בתביעת הפלת"ד וביום 24.7.2008 הגישה אשדנות את התביעה הנדונה נגד יהודה, טוליפ גלרי, פאני ועידו ונגד חברות הביטוח. כתב תביעה מתוקן הוגש ביום 26.10.2008 (להתן - תביעת אשדנות). בתביעה זו עתרה אשדנות לסעד כספי בסך של 200,000 ₪ וכן עתרה לסעד הצהרתי, אשר בין השאר יורה, שמלוא הסכום שעל חברות הביטוח לשלם בהתאם לפסק הדין בתביעת הפלת"ד ליהודה או לעידו (מכוח המחאות הזכות האמורות), ישולמו לה - לאשדנות. בד בבד להגשת התביעה, הגישה אשדנות גם בקשה לצו עיקול זמני על כספי זכייתו של יהודה המוחזקים בידי חברות הביטוח. צו עיקול לטובת אשדנות ניתן כפי שהתבקש, בו ביום (בש"א 10012/08), וצו עיקול נוסף ניתן לבקשתה ביום 2.10.2008 (בש"א 11329/08). 8. ביום 24.9.2008 הגישו חברות הביטוח את טען הביניים הנדון נגד מספר טוענים, ובו ביקשו כי בית המשפט יקבע מי מבין הטוענים זכאי לסכום שחויבו לשלם ליהודה בהתאם לפסק הדין בתביעת הפלת"ד (להלן - טען הביניים). בנימוקי הבקשה פירטו, כי עוד בטרם ניתן פסק הדין האמור, פנו מספר טוענים אל חברות הביטוח בטענה כי הם זכאים לסכום שעתיד להיפסק, או לחלקו. טען הביניים תוקן ביום 10.2.2012 בכך שכלל טוענים נוספים על אלו שנכללו בתחילה. גם בעניין זה נקדים את המאוחר ונציין, שבמסגרת הליכי טען הביניים ניתנה ביום 11.10.2011 החלטה שבה נקבע כי בהתאם לתקנה 231 בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ההכרעה בטען הביניים תתייחס רק לארבעת הטוענים שהגישו הודעת פרטים (אשדנות, עידו, עיריית ירושלים ויהודה). באשר לשאר הטוענים ומן הטעמים שפורטו בהחלטה, ניתן צו הגודר בעד תביעתם כמשמעו בתקנה 233 בתקנות סדר הדין האזרחי. לפיכך הדיון וההכרעה יהיו רק בעניין ארבעת טוענים אלו. עוד נוסיף כבר עתה, כי בעקבות מחלוקת שהתגלעה בין הצדדים באשר לאופן חישוב הפרשי ההצמדה והריבית מאז ניתן כל אחד מפסקי הדין בתביעת הפלת"ד (פסק-דינו של בית משפט השלום ופסק הדין שניתן בערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי), ולאחר שנשמעו טענות הצדדים בעניין זה, ניתנה ביום 21.1.2011 החלטה הקובעת את אופן חישוב הסכום שישולם במסגרת טען הביניים. בהתאם להחלטה זו, הפקידו חברות הביטוח בקופת בית המשפט ביום 2.5.2011 את מלוא הסכום שבו חויבו ובסך הכול: 605,893 ₪. 9. לאחר הליכים שונים שהתקיימו בעניין טען הביניים (בפני כבוד השופטת א' שניידר) ובעניין תביעתה של אשדנות (בפני כבוד השופט מ' בן-עטר ז"ל), נקבע בפסק-דין בבקשת רשות ערעור שהגישה אשדנות אל בית המשפט המחוזי בירושלים, שהליך טען הביניים יאוחד עם תביעת אשדנות וכי שני ההליכים ישמעו בפני כבוד השופט מ' בן-עטר ז"ל, שלפניו נשמעה תביעת אשדנות (פסק-דינה של כבוד הנשיאה מ' ארד בבר"ע 913/09 מיום 21.6.2009). בחודש אפריל 2010 הועברו התובענות להמשך שמיעתן לפניי. 10. ההליכים המקדמיים אשר כללו בין השאר, הליכי גילוי מסמכים ספציפיים נמשכו על פני תקופה ארוכה, ובמסגרתם הוגשו בקשות רבות בעיקר מטעם אשדנות. ראוי לציין כבר עתה, כי כל בקשותיה של אשדנות התקבלו. בהתאם לכך ניתנו צווים רבים למסירת מסמכים אשר ברובם הופנו נגד בנקים והורו על מסירת מסמכים רבים בעיקר מחשבונות בנק שונים של עידו (בעניין זה, ראו בין השאר, את פסק-דינו של כבוד השופט א' פרקש מיום 16.3.2010 ברע"א 4020/10 ואת החלטתי מיום 29.4.2010). 11. ביום 31.10.2010 הוגש תצהיר עדות ראשית של יהודה. מטעם אשדנות הוגש ביום 4.12.2010 תצהיר עדות ראשית של מר אורן דואדי, סמנכ"ל חברת אשדנות (להלן - דואדי), וביום 4.1.2011 הוגש תצהיר עדות ראשית של עידו. עדויות עדי הצדדים נשמעו ביום 10.7.2011, ביום 12.7.2011 וביום 9.10.2012. מטעם אשדנות העידו דואדי (עמ' 39-30 בפרוטוקול); מר טוביה דניאל, מנהל מחלקת עובר ושב בסניף בנק לאומי בכיכר ציון, שם נמצא חשבון בנק של עידו (עמ' 19-16); גב' מיכל אלמוג, מנהלת סניף בנק אוצר החייל בתל-נוף, שגם שם מתנהל חשבון בנק של עידו (עמ' 27-19); גב' טל בר עמי, שעבדה בעבר בטוליפ גלרי (עמ' 29-27). כן העידו יהודה (עמ' 79-72) ועידו (עמ' 72-40), שמטעמם לא הוזמנו עדים נוספים. 12. לבקשת הצדדים, סיכומי טענותיהם הוגשו בכתב. על-פי החלטה מיום 11.20.2011 על הצדדים היה להגיש את סיכומיהם עד המועדים הבאים: אשדנות עד יום 4.12.2011, כל הנתבעים עד יום 15.1.2012, סיכומי תשובה של אשדנות והשלמות מצד הטוענת עיריית ירושלים, עד יום 31.1.2012. לאחר מספר בקשות שהגיש עידו למתן פסק-דין בשל אי הגשת סיכומי טענותיה של אשדנות ולאחר מספר ארכות שניתנו לה בעקבות אותן בקשות, הוגשו סיכומי טענותיה ביום 20.3.2012 (המחזיקים שלושים ושלושה עמודים המודפסים ברווח של שורה אחת). סיכומי טענותיו של עידו הוגשו ביום 7.5.2012 (מחזיקים שישה-עשר עמודים המודפסים ברווח של שורה אחת) וסיכומי טענותיו של יהודה הוגשו ביום 17.5.2012, שלפיהם הצטרף לטענותיו של עידו והוסיף אך מעט משלו (ארבעה עמודים). לבקשת אשדנות, ביום 25.7.2012 ניתנה לה ארכה להגשת תשובתה לסיכומי הצדדים האחרים, כך שתוגש עד יום 31.7.2012. עד היום לא הוגשה תשובתה, ונראה כי ויתרה על זכותה להגישה. ב. המגעים בין הצדדים טרם בירור התובענות 13. בטרם נידרש לשאלה הטעונה הכרעה, לטענות הצדדים ולדיון בהן, נעמוד בקצרה על המגעים שהתנהלו בין הצדדים מאז נודע לאשדנות כי על המחאות הזכות שניתנו לטובת עידו. כאמור לעיל, לאחר שביום 31.3.2008 אושר בפסק-דין הסדר הפשרה בתביעת הפינוי, שבמסגרתו התחייב יהודה להעביר לאשדנות את מחצית מסכום הפיצויים שבו יזכה בתביעת הפלת"ד, הפנתה אשדנות ביום 1.4.2008 את הסדר הפשרה אל חברות הביטוח. במענה לפנייתה, השיבו חברות הביטוח כי הזכויות בכספי הזכייה העתידיים הומחו זה מכבר וכי אף נרשמו עליהם שיעבודים ועיקולים כמפורט לעיל (ההתכתבויות בעניין זה - נספח ג בתצהירו של דואדי). 14. בעקבות המידע שהובא לידיעת אשדנות בדבר המחאות הזכות הקודמות לטובת עידו, פנה בא-כוחה של אשדנות אל בא-כוחם של טוליפ גלרי, יהודה ופאני וביקש לדעת כיצד בכוונתם לפתור את המצב שנוצר. פנייתו הראשונה הייתה ביום 24.4.2008 ופנייה נוספת מיום 29.6.2008 שבה נטען שאף לא חודשה הערבות הבנקאית של טוליפ גלרי לטובת אשדנות (שם, נספחים ד1 ו-ד2). במענה לכך השיב עו"ד זהר שדה, בא-כוחה של טוליפ גלרי ושל הזוג ערב, כי מרשתו בודקת כיצד ניתן לפתור את העניין וכי נעשה ניסיון למציאת פתרון לשביעות רצונם של הצדדים (שם, נספח ד3). בעקבות התכתבות נוספת בין הצדדים (שם, נספחים ד4 ו-ד5), חזר עו"ד שדה במכתב מיום 8.7.2008 על כך שמרשתו עושה מאמצים למציאת פתרון, והוסיף כי פאני כלל לא ידעה על המחאת הזכות וכי חתימתה על הסכם הפשרה נעשתה בתום לב. על מכתב זה השיב בא-כוחה של אשדנות באותו יום (שם, נספחים ד6). תביעת אשדנות הוגשה כאמור ביום 24.7.2008 וצו עיקול כספי הזכייה בתביעת הפלת"ד לטובת אשדנות ניתן באותו יום. 15. במהלך חודשים אוגוסט וספטמבר 2008, אמנם הגיעה מצד טוליפ ובני הזוג ערב הצעה להסדר פשרה. על-פי הסדר זה, מחצית מכספי הפיצויים שנפסקו לטובת יהודה בתביעת הפלת"ד, למעט שכר הטרחה לבא-כוחו של יהודה, ישולמו לאשדנות והמחצית השנייה תשולם לעידו. הדברים נכתבו בין השאר במכתבו של עידו מיום 28.8.2008 ובתצהיר מטעמו מאותו יום. עם זאת, אשדנות הוסיפה ועמדה על כך שיימצא פתרון גם לנושא הערבות הבנקאית של טוליפ גלרי וכן הודיעה, כי אינה מוותרת על פסיקת שכר-טרחת עורך-דין והוצאות לטובתה והציעה שעניין זה יוכרע בידי בית המשפט (נספחים כד ו-כה של תצהירו של עידו. כן ראו התכתבות בעניין זה בין באי-כוחם של הצדדים בנספחים ד8 עד ד14 של תצהירו של דואדי). 16. בסופו של דבר, ביום 9.12.2008 הודיע עידו באמצעות בא-כוחו לבא-כוחו של יהודה, כי הוא חוזר בו מהסכמתו להסדר הפשרה שהוצע כאמור וכי הוא עומד על זכותו לקבלת מלוא הסכום שלו הוא זכאי מכוח המחאות הזכות שניתנו לטובתו. בהודעה זו הוסבר השינוי בעמדתו בכך שבתחילה ביקש לסייע להוריו ובלבד שהפשרה שהוצעה תביא לסיום כל המחלוקות עם אשדנות. אולם משהתברר לו שאין כך פני הדברים וכי אשדנות ממשיכה לפעול לפינוי טוליפ גלרי מהמושכר, הגישה את התובענה הנדונה ואף הטילה עיקול על כספי הזכייה בתביעה, אין הוא מסכים עוד להצעת הפשרה שהוצעה (נספח כו של תצהירו של עידו). ג. טענותיהם של עידו ושל יהודה בעניין המחאות הזכות ובעניין הפשרה בתביעת הפינוי 17. טענותיהם של עידו ושל יהודה בעניין המחאות הזכות שהמחה יהודה לעידו הן כי אלו ניתנו כנגד כספים שהלווה עידו ליהודה כדי לסייע להוריו שנקלעו למשבר כלכלי. עיקרי גרסתו של עידו שהובאו בתצהירו, הם אפוא, כמובא להלן. 18. עידו הוא יליד שנת 1981, טייס בחיל האוויר המשרת בצבא קבע. בעת מתן תצהירו (דצמבר 2010) למד לתואר ראשון כהכנה לפיקוד בעתיד על טייסת. תפקידו האחרון קודם יציאתו ללימודים היה סגן מפקד טייסת. בין שנת 2000 לשנת 2002, בתקופה שבה היה עידו חניך בקורס טיס ובהיותו טייס בפועל בראשית דרכו, עמדה משכורתו הצבאית על סך של 300 ₪ עד 1,600 ₪. בין שנת 2003 לשנת 2010, היה שכרו החודשי (נטו) בסכום שבין 8,000 ₪ ל-13,000 ₪. לפי דבריו, את משכורתו הפקיד בחשבון הבנק בבנק לאומי בסעיף כיכר ציון בירושלים (להלן - בנק לאומי), בעודו מקפיד שחשבונו יהיה ביתרת זכות. מעת לעת, רכש עידו ניירות ערך ומכר אותם ואף השקיע בבורסה. במהלך השנים אף קיבל מהצבא מענק בסך של 56,362 ₪ בשל מעברו למסלול פיקודי (דפי חשבון ותלושי שכרו - נספחים א ו-א1 של תצהירו). 19. משנקלעו הוריו של עידו לקשיים כלכליים, סייע להם עידו בין השאר בכך שלווה כספים מבנק לאומי, שם כאמור התנהל חשבונו, ואותם הלווה להוריו וכן בכך שהעביר להוריו כספים מחסכונותיו. לפי עדותו, הבנק אישר לו הלוואות אלו בשל שכרו. סך הכול הלווה עידו להוריו סך של 310,000 ₪ כלהלן: הלוואה ראשונה בסך של 200,000 ₪, שהלווה עידו להוריו בשני מועדים: ביום 23.2.2004 העביר עידו להוריו סך של 150,000 ₪, המורכב מהלוואה בסך של 100,000 ₪ שלווה מבנק לאומי ומסך שך 50,000 ₪ שהעביר מחסכונותיו. ביום 11.4.2003 העביר עידו להוריו סך של 50,000 ₪ שלווה מבנק לאומי (אישור על העברת הסכומים - נספח ב של תצהירו של עידו). הלוואה שנייה בסך של 40,000 ₪ הלווה עידו להוריו גם בשני מועדים: ביום 23.10.2005 העביר עידו להוריו סך של 20,000 ₪ מכספי חסכונותיו (שם, נספח ג), וביום 26.1.2007 העביר 20,000 ₪ נוספים מכספי חסכונותיו (שם, נספח ד). הלוואה שלישית בסך של 70,000 ₪ הלווה עידו להוריו מחסכונותיו באמצעות המחאה מיום 7.1.2008 (שם, נספח ה). 20. על-פי טענתו של עידו, הוא פעל להבטחת זכויותיו לקבלת החזר כספי ההלוואות בכך שפעל בסיועו של עו"ד אביב ברנט (להלן - עו"ד ברנט), לכך שייערכו מסמכי שיעבוד אשר יבטיחו שיקבל את החזר ההלוואות מתוך כספי הפיצויים שיקבל אביו, יהודה, בעקבות תביעת הפלת"ד. לשם כך אביו יהודה המחה כספים אלו לטובת עידו. ביום 23.7.2004 חתם יהודה על 'כתב הוראה בלתי חוזרת' שהופנה אל חברות הביטוח שבה הורה "להעביר לידי מר עידו ערב ... סכום של 250,000 ₪ ... מהסכום לו אהיה זכאי ... בגין התביעה ... במסגרת ת"א 11366/02" (תביעת הפלת"ד). עוד נאמר כי הסכום שיועבר לעידו יהיה "תשלום ראשון ... לפני ביצוע כל תשלום אחר" (שם, נספח ו). באותו יום גם חתם יהודה על 'כתב המחאת זכויות', שלפיו המחה לעידו באופן בלתי חוזר את זכויותיו בסכום של עד 250,000 ₪ מתוך הסכום שיתקבל מחברות הביטוח בגין תאונת הדרכים ובעקבות תביעת הפלת"ד. בהמחאת זכות זו הצהיר יהודה דברים אלו: "הנני מתחייב שלא לוותר על זכויותיי אלה, ללא הסכמת מר עידו ערב בכתב ומראש" (שם, נספח ז). השעבוד נרשם ברשם המשכונות וביום 26.9.2004 אושר בידי רשם המשכונות בתיק מס' 22/04 (שם, נספח ח). בעניין זה גם חתם יהודה על תצהיר ביום 24.9.2004 (שם, נספח ט). 21. ההליכים בתביעת הפלת"ד נמשכו ובשנת 2005 טרם הוחזרו לעידו כספי ההלוואה שהלווה להוריו עד אותו מועד, ואף נודע לעידו שנעשה ניסיון לעקל את הכספים שהומחו לטובתו. מסיבה זו, ועל-פי עצתו של עו"ד ברנט, פתח עידו ביום 22.3.2005 בהליכים בלשכת ההוצאה לפועל בירושלים נגד אביו ונגד חברות הביטוח, שנועדו למימוש השעבוד שנערך לטובתו (שם, נספחים י ו-יא). מאחר שהכספים לא הוחזרו לעידו (שהרי באותה עת טרם ניתן פסק הדין בתביעת הפלת"ד), וכאמור, עידו הלווה להוריו סכומים נוספים כמפורט לעיל, הוסכם בין הצדדים לפעול על-פי עצתו של עו"ד ברנט ולערוך שיעבוד נוסף לטובת עידו. בהתאם לכך, ביום 12.11.2007 נרשמה לטובת עידו המחאת זכות נוספת בסך של עד 150,000 ₪ מהכספים שיתקבלו מתביעת הפלת"ד, שגם לגביה נרשם שיעבוד במועד זה ברשם המשכונות בתיק מס' 19/07. בהמחאת זכות זו נכתב באופן מפורש כי זהו "כתב המחאת זכויות לקבלת סכום של עד 150,000 ₪, וזאת בנוסף לסכום של עד 250,000 ₪ שעליו נרשמה כבר המחאת זכות קודמת ביום 26.9.04 שמספרה בספר השעבודים 425 תיק מס' 22/04 ..." (רישום השעבוד ברשם המשכונות, כתב המחאת הזכויות ותצהירו של יהודה - שם, נספחים יג, יד ו-טו). הודעה על רישום שני השעבודים נשלחה אל בא-כוחן של חברות הביטוח ביום 13.11.2007 (שם, נספח טז). 22. תמצית טענתו של עידו בעניין הסדר הפשרה בתביעת הפינוי היא, שכלל לא היה מעורב בהליך זה וכי לא היה צד לו. בכל מקרה, המחאות הזכות לטובתו להבטחת החזרי ההלוואות שהלווה להוריו ושלגביהן כאמור, נרשמו שעבודים ברשם המשכונות, גוברות על המחאת הזכות של יהודה לטובת אשדנות במסגרת הסדר הפשרה. זאת גם בשל השעבודים שנרשמו לטובתו וגם בשל היות המחאות הזכות לטובתו קודמות בזמן. 23. טענתו של יהודה בעניין הסכם הפשרה עם אשדנות היא (פסקה 23 בתצהירו), שחתם על הסכם הפשרה בתביעת הפינוי בתום לב וכי לא הייתה לו כל כוונה להוליך שולל את אשדנות. על-פי האמור בתצהירו, פציעתו בתאונת הדרכים הייתה קשה והוא נותח בגבו ובשל כך הושבת כליל מעבודתו למשך תקופה ארוכה. מסיבה זו ועל-פי הערכת בא-כוחו בתביעת הפלת"ד, הניח שסכום הפיצויים שייפסק לטובתו יהיה גבוה ויהיה בו, בצירוף הכנסותיה של רעייתו פאני מטוליפ גלרי, כדי לכסות גם את החזר ההלוואות שלוו מעידו וגם את הסכום שהתחייבו בני הזוג יהודה ופאני לשלם לאשדנות מכוח הסכם הפשרה. ג. השאלה הטעונה הכרעה 24. השאלה העיקרית ואולי היחידה שלה נדרשו הצדדים, שהיא השאלה הטעונה הכרעה, היא כאמור בפתח הדברים: האם המחאות הזכות שהמחה יהודה לטובת בנו עידו, שלגביהן נרשמו שעבודים ברשם המשכונות, הן המחאות זכות אמתיות, או שמא כטענת אשדנות, אין אלו אלא המחאות למראית עין בלבד, או כלשונה "פיקטיביות". אם ייקבע כי המחאות הזכות שניתנו לעידו הן המחאות אמתיות, כי אז אין מחלוקת כי בשל השעבוד שנרשם לגביהן וכן בהיותן קודמות בזמן, יש לחלק את הסכום שלגביו הוגש טען הבייניים כך שתחילה יינתן לעידו. היתרה, ככל שישנה, תחולק בין שאר הטוענים לפי טענותיהם. לעומת זאת, אם יימצא כי המחאות הזכות נחתמו למראית עין בלבד, כי אז תזכה אשדנות בסכום שלגביו הוגש טען הביניים. באשר ליתרה, כל שישנה, נידרש לטענותיה של עיריית ירושלים ולטענותיו של עידו. 25. עתה נביא את עיקרי טענות הצדדים בעניין השאלה האמורה ולאחר מכן נדון בטענות אלו. ד. עיקרי טענותיה של אשדנות 26. טענתה העיקרית של אשדנות היא, שבעת החתימה על הסכם הפשרה בעניין תביעת הפינוי שאושר בפסק-דין, הונו יהודה ופאני את אשדנות. שכן התחייבותו של יהודה בהסכם זה, להמחות לאשדנות את מחצית כספי הפיצויים שהוא עתיד היה לקבל בתביעת הפלת"ד נעשתה בשעה שהוא ופאני ידעו שעוד קודם לכן, המחה יהודה סך של 400,000 ₪ לטובת בנם עידו. עם זאת, לטענת אשדנות, מאחר שלטענתה, ההמחאות לטובת עידו היו למראית עין בלבד וכדי להבריח את כספו של יהודה מנושיו, הרי שבפועל לא הייתה כל המחאת זכות של הכספים לטובת עידו. לפיכך לאור חובה של טוליפ גלרי לאשדנות, זכאית אשדנות לא רק לחלקה בהתאם להסכם הפשרה שאושר בתביעת הפינוי (מחצית מהסכום שנפסק בתביעת הפלת"ד), אלא למלוא הסכום שנפסק לטובת יהודה בתביעת הפלת"ד. 27. כפי שכבר נאמר, סיכומי טענותיה של אשדנות הובאו באריכות רבה ובפירוט רב ולמעשה, חלק ניכר מהם זהה לאמור בתצהירו של דואדי. להלן נעמוד רק על עיקרי טענותיה. לאורך סיכומיה, פירטה אשדנות את השתלשלות העובדות כטענתה, תוך הסתמכות על מסמכים, כתבי בי-דין והחלטות שיפוטיות, מסמכים שונים מחשבונות הבנק של עידו ועוד כיוצא באלו מסמכים אשר צורפו לתצהירו של דואדי, או שהתקבלו מבנקים והוגשו לבית המשפט לבקשת אשדנות, ושעליהם ביקשה לבסס את טענותיה האמורות. להלן כאמור, יובאו רק עיקרי הדברים. 28. לטענת אשדנות, הסכם ההלוואה מיום 23.3.2004 שלפיו הלווה עידו ליהודה 200,000 ₪ (נספח ה' של תצהירו של דואדי), מתייחס להלוואה בסכום של 200,000 ₪ שכבר הועבר ועוד 30,000 ₪ שטרם הועבר (שם, סעיף 2.2). זאת הגם שהסכום הנוסף לא הועבר. עוד נקבע בהסכם ההלוואה, שבטוחה להלוואה תהיה שיעבוד קרקע הרשומה על-שם יהודה בבית נקופה (שם, סעיף 5), ושמועד פירעון ההלוואה נקבע ליום 22.9.2004 (שם, סעיף 3.1). לטענת אשדנות, המחאת הזכות, שניתנה רק ביום 23.7.2004 כלל לא נזכרה בהסכם. מכאן טענת אשדנות כי מאחר ששובעדו המקרקעין, לא היה צורך בהמחאת זכות לטובת עידו ומאחר שהמחאת הזכות אף ניתנה בטרם הגיע מועד פירעון ההלוואה, המסקנה היא שכלל לא היה בה צורך, ומכאן שנעשתה רק למראית עין. בעניין זה נאמר כבר עתה, כי אין בעובדות הנטענות כדי להצביע על כך שהמחאת הזכות היא רק למראית עין. שכן, אין כל מניעה שיינתן יותר משעבוד אחד להבטחת החזר הלוואה. כך גם נראה כי מאחר שבמועד מתן המחאת הזכות עדיין לא נראה באופק מתן פסק הדין בתביעת הפלת"ד, ניתנה המחאת הזכות, כדי להבטיח את העברת כספי הזכייה מהתביעה לעידו, וזאת מאחר שעתידים היו להינתן רק במועד מאוחר יותר. 29. טענות רבות טענה אשדנות בעניין מעורבותו של עו"ד ברנט, שייצג בהליכי יצירת המחאות הזכות גם את עידו וגם את יהודה והוא זה שערך את המסמכים הקשורים בכך. כך גם היה זה עו"ד ברנט שהגיש ביום 22.3.2005 בשם עידו בקשה למימוש המשכון אל ההוצאה לפועל (נספח 6 של תצהירו של יהודה). עו"ד ברנט גם היה מי שייצג את טוליפ גלרי במספר הליכים משפטיים ובין השאר בת"א 8660/04 ובת"א 8358/04, שניהם בבית משפט השלום בירושלים (נספחים ז1, ז2 ו-ט בתצהירו של דואדי). מכאן טענת אשדנות, כי מדובר בהליך פיקטיבי. אולם גם בעניין זה נאמר כבר עתה, כי אין בעובדה שאותו עורך-דין מייצג את בני המשפחה השונים ואת עסקם, תוך שמירה על האינטרסים של כל אחד מהם, כדי להצביע בהכרח על צעד שאינו אמיתי. אפילו היה בכך משום ניגוד עניינים - ולא נראה כי פעם מתוך ניגוד עניינים - אין בכך כדי ללמד כי הפעולות המשפטיות שנעשו היו למראית עין בלבד. גם העובדה שנפתח תיק הוצאה לפועל למרות היותו של שעבוד רשום, אינה מצביעה על פעולה למראית עין, כטענת אשדנות. גם אין מדובר במצב שבו "אדם ממשכן את עצמו לעצמו" כטענתה (פסקה 56 בסיכומיה). שכן על-פי הפעולות המשפטיות שנעשו, הזכויות של יהודה הומחו ומשוכנו לטובת עידו, והוא זה שפנה למימוש הזכויות שמושכנו לטובתו. עוד נוסיף, שגם העובדה שהיוזמה לפתיחת תיק ההוצאה לפועל הייתה של יהודה (כפי שאף נקבע בפסק הדין בתביעת הפלת"ד), אינה מעלה ואינה מורידה. שכן העובדה שיהודה טען כי לא יכול היה לפרוע את ההלוואה שלווה מבנו, היא אשר עמדה ביסוד יוזמה זו. עובדה זו לכל היותר מלמדת על כך שיהודה הכיר בחוסר יכולתו לפרוע במועד את ההלוואה מעידו, אך לא דבר מעבר לכך. זאת במיוחד לאור העובדה שכטענת אשדנות, נגד יהודה נפתחו תיקי הוצאה לפועל נוספים, ולא מן הנמנע שסבר שיהיה זה נכון שגם עידו יימנה עם נושיו בהוצאה לפועל, ובכך יובטח חלקו. 30. אשדנות ביקשה לבסס את טענתה על כך שהמחאת הזכויות לטובת עידו נעשתה למראית עין בלבד, גם על כך שלטענתה, בהליכים אחרים נחשפו "מהלכים פיקטיביים של משפחת ערב" (פסקה 64 בסיכומיה). לשם ביסוס טענה זו הפנתה אשדנות בין השאר אל פסק-דינה של כבוד השופטת ענת זינגר בה"פ 716/09 (שלום ירושלים) (נספח יב של תצהיר דואדי), שבו נדחתה בקשה של חברה חדשה שהקימה המשפחה במקום טוליפ גלרי שהוגשה נגד אשדנות, ושם פירט בית המשפט את התנהלותם, בין השאר בדרך של העתקת הפעילות מחברה לחברה, לאחר שהראשונה הופכת להיות חדלת פירעון. 31. אשדנות מוסיפה וטוענת כי כבר בבקשה לתשלום תכוף שהגיש יהודה במסגרת תביעת הפלת"ד ביום 25.8.2004 ובדיון בבקשה זו שהתקיים ביום 10.11.2004 (נספחים יג ו-יד של תצהיר דואדי), הצהיר יהודה כי הוא בעל חובות גבוהים. מכאן לטענת אשדנות, שבעת חתימתו של יהודה על הסכם הפשרה בתביעת הפינוי, הוא היה מודע לחוסר יכולתו לעמוד בהתחייבותו כלפי אשדנות. עוד טענה אשדנות, כי בעת חתימתו על הסדר הפשרה, לא התנה את העברת כספי הזכייה לאשדנות בהסכמת עידו. מכאן שידע שכל הכספים שבהם יזכה בתביעת הפלת"ד הם שלו, וכי לא דרושה הסכמתו של איש, גם לא של עידו. לפיכך, גם מכאן עולה לטענת אשדנות המסקנה שהמחאות הזכות לעידו היו למראית עין בלבד. 32. טענה נוספת של אשדנות עניינה בכך שעל-פי הוראת העברת כספי ההלוואה הראשונה שהלווה עידו, הכספים הועברו לאמו, פאני (ההלוואה בסך 50,000 ₪ מיום 11.4.2003), ולטוליפ גלרי (ההלוואה בסך 150,000 ₪ מיום 23.3.2004) ולא לאביו, יהודה (נספח ב' לתצהירו של עידו). כך בעוד שבתביעת הפלת"ד טענה פאני כי ליהודה לא היה קשר לעסק, כפי שאף נאמר בפסק הדין בעניין תביעה זו. מכאן לטענתה, שאף אין מקום לטענה שטען יהודה בתצהירו (בפסקה 9), כי את ההלוואה מעידו הוא זה שלווה. מה גם, שלפי עדותה של פאני הנזכרת בפסק הדין בתביעת הפלת"ד, באותה תקופה התערערו יחסיהם של פאני ויהודה, ויהודה גם טען את הדברים בסיכומי טענותיו בתביעת הפלת"ד, שהוגשו ביום 30.4.2008. שם גם טען כי לא היה מעורב בענייני טוליפ גלרי וכן טען יהודה, שלווה מבנו 250,000 ₪ לצרכי קיום (נספח טו של תצהירו של דואדי). לאור דברים אלו טוענת אשדנות, כי מכאן שההלוואה שלווה יהודה מעידו הייתה בסך של 250,000 ₪, ולא בסכום של 400,000 ₪, כטענת עידו ויהודה בתובענות הנדונות וכי בכל מקרה לא היו אלו הלוואות ליהודה. עניין זה לטענת אשדנות, אף נתמך בכך שהסכם ההלוואה שהוזכר קודם לכן, מתייחס רק להלוואה בסך של 200,000 ₪. בעניין אחרון זה נעיר כבר עתה, כי הסכם ההלוואה נערך עוד בטרם הלווה עידו ליהודה את שתי ההלוואות הנוספות שניתנו בשנים 2005, 2007 ו-2008, בעוד שהסכם ההלוואה נערך בחודש מרץ 2004 וממילא לא יכול היה להתייחס להלוואות מאוחרות יותר. לא זו בלבד, אלא שלטענת אשדנות, הגם שהכספים הועברו אל פאני, בחקירתה בהוצאה לפועל במסגרת הליך חקירת יכולת ובמסגרת מסמכי הליך ההוצאה לפועל מיוני 2010, לא כללה פאני את ההלוואות מעידו, בסך של 400,000 ₪, כאחד מחובותיה (נספחים טו ו-יז של תצהיר דואדי). 33. אשדנות אף טוענת כי ישנה סתירה בין סכומי ההלוואה שלפי טענת עידו הלווה להוריו, לבין הסכומים שבהם נקב יהודה. עידו פירט בתצהיר התשובות לשאלון מיום 8.12.2009 חמישה סכומים, כמפורט לעיל (נספח יח של תצהיר דואדי), ואילו יהודה טען בתצהיר העדות הראשית מטעמו סכומים שונים. השוני הוא בכך שעידו, כאמור לעיל נקב בשני סכומים של 20,000 ₪ שהלווה להוריו, אחד ביום 23.10.2005 והשני ביום 26.1.2007 ואילו סכומים אלו לא נזכרים בתצהירו של יהודה. בתצהירו נזכר במקומם סכום אחד של 47,000 ₪ שהיווה את סכום הערבות הבנקאית שניתנה. כך גם את הסכום של 50,000 ₪ טען עידו שהלווה ביום 11.5.2003 ואילו יהודה טען שהיה זה ביום 11.4.2003. בעניין אחרון זה נאמר כי נראה שנפלה טעות סופר בתצהירו של עידו, שכן הוראת העברת הסכום שצורפה לתצהירו היא מיום 11.4.2003 (נספח ב' של תצהירו של עידו). פרשנותה של אשדנות היא, כי ההבדלים בן שני התצהירים נובעים מכך שלא היו הלוואות בפועל, וכי אין מדובר אלא בגרסאות שאינן אמת, ומכאן השוני בהן. 34. אשדנות אף טענה כי בפועל, חשבונו של עידו בבנק לאומי לא היה חשבונו, הגם שהיה על שמו, אלא חשבון שבו עשו בני הזוג ערב, פאני ויהודה, כבשלהם. לטענתה, הם הפקידו בו כספים רבים ואף משכו ממנו כספים וכי כל קיומו של החשבון לא נועד אלא כדי לאפשר לפאני וליהודה להבריח כספים מנושיהם. לטענת אשדנות, עידו שב וטען שמקור כספו הוא במשכורתו הצבאית, בעוד שבתקופה שבה ניתנה ההלוואה הראשונה הייתה משכורתו 200 ₪ בלבד. לתמיכה בכך הפנתה אשדנות למספר הפקדות לחשבונו של עידו בבנק לאומי, אשר לכאורה, לא נעשו על-ידי עידו (אחת בסך של 3,500 ₪ והשנייה על סך של 2,702 ₪, שתיהן בשנת 2006). כך גם הציגה אשדנות הפקדה בסך של 8,500 ₪ שהפקידה עובדת של טוליפ גלרי בחשבונו של עידו ביום 11.2.2009. עם זאת, נדגיש כי לא הוצגה אף משיכת כספים מחשבונו של עידו, שלא הוא זה שמשך. 35. לביסוס טענותיה הפנתה אשדנות גם לכך שהערבות הבנקאית לטובת אשדנות, בסך של 47,500 ₪ שנפרעה ביום 25.3.2009, אף היא נפרעה מכספי חשבונו של עידו בבנק לאומי (נספח כד של תצהירו של דואדי), הגם שלטענת עידו אין מדובר בהלוואה נוספת. 36. לבסוף ביקשה אשדנות להסתמך על הסכמתו של עידו מיום 28.8.2008 לויתור על מחצית הסכומים שנפסקו בתביעת הפלת"ד כתנאי לסיום כל ההליכים ועל הודעה שהגישה פאני אל בית המשפט ביום 28.9.2008 במסגרת התביעה הנדונה. אולם מאחר שכמפורט לעיל, הסדר הפשרה שהוצע לא הבשיל ועידו חזר בו מהסכמתו להסדר זה במכתב של בא-כוחו מיום 8.12.2008, איני רואה עוד צורך להידרש לכך. ה. עיקרי טענותיהם של עידו ושל יהודה 37. תחילה טען עידו כי לא עלה בידי אשדנות להוכיח את תביעתה, ובהיותה "המוציא מחבירו", הרי שעליה הראיה. לא זו בלבד שלא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה, אלא שלטענו, מאחר שטענת אשדנות היא טענה כי מעשיו של עידו וכך גם של יהודה היו תרמית והונאה, הרי שנטל ההוכחה שבו נדרשה אשדנות לעמוד הוא נטל הוכחה מוגבר, אשר בו לא עמדה. 38. טענתו של עידו היא כי כל טענותיו, שלפיהן הלווה להוריו סכומי כסף גבוהים כדי לסייע להם בעת שהיו נתונים בקשיים כלכליים, אמת הן, כפי שאף עולה ממסמכי הבנק שפורטו לעיל. כך גם המחאות הזכות שניתנו לטובתו היו המחאות זכות אמתיות, וכי לא נעשו רק למראית עין, אלא כדי להבטיח שכספי ההלוואה שהלווה להוריו יושבו לו. 39. יהודה הצטרף אל טענותיו של עידו וחזר על טענתו בתצהירו, שעליה עמדנו לעיל, כי בעת חתימתו על הסכם הפשרה בתביעת הפינוי הניח שיהיה בכספי הפיצויים שיתקבלו בתביעת הפלת"ד די כדי לאפשר גם את עמידת טוליפ גלרי בהסדר שנחתם וגם את פירעון חובותיו לעידו. לפיכך וכדי לסייע לרעייתו פאני להיחלץ מחרב הפינוי שהונחה על צווארה של טוליפ גלרי, ומאחר שכאמור, הניח שבאמצעות כספי הפיצויים יוכל לעמוד בכל התחייבויותיו הכספיות, חתם על הסדר הפשרה. ו. דיון והכרעה (1) נטל ההוכחה - הראיות שהובאו ואלו שלא הובאו 40. מאחר שלפנינו לא רק הליך של טען ביניים, אלא גם תביעה שאותה הגישה אשדנות, הרי שבמסגרת תביעתה זו נטל ההוכחה מוטל עליה. כך גם צודק עידו בטענתו, כי מאחר שמיוחסת לו וליהודה תרמית, הרי שבכל מקרה, גם במסגרת הליך טען הביניים, מוטל על אשדנות נטל הוכחה מוגבר. כך נקבע בין השאר בפסק-דינו של כבוד השופט ברנזון בע"א 292/64 משה כהן נ' ירמיהו אשד, פ"ד יט(1) 414 (1965), בעמ' 416: "טענת תרמית או מעילה היא טענה רצינית בעלת גוון הפוגעת בשמו הטוב של אדם שנגדו היא מכוונת. לפיכך, טבעי הדבר, שבית-המשפט הנתקל בטענה כזאת ידרוש מידת הוכחה יותר גדולה וודאית מאשר בסוגי משפטים אחרים בעלי אופי פחות חמור ... את התרמית יש להוכיח על כל חלקיה ופרטיה, על כל תגיה ודקדוקיה, ובדרגת שכנוע מן הגבוהות ביותר הידועות במשפט האזרחי" על הלכה זו חזר בית המשפט העליון בפסקי-דין רבים (ראו למשל: פסק-דינה של המשנה לנשיא בית המשפט העליון מ' בן-פורת בע"א 260/82 שמעון סלומון נ' ששון אמונה, פ"ד לח(4) 253 (1984) בפסקה 3. כן ראו את פסקי הדין הרבים שהוזכרו אגב דיון בעניין זה בפסק-דינו של כבוד השופט י' עמית בע"א (מחוזי חיפה) 4911/07 פטר קליין נ' עיזבון המנוח זאב הראל ז"ל (2008) בפסקה 10). 41. בחינת ראיותיה של אשדנות מוליכה למסקנה כי לא עלה בידיה להוכיח את טענתה כנדרש בדין לשם ביסוס טענתה כי ביסוד המחאות הזכות לטובת עידו היו מעשיי תרמית והונאה, וכי אלו המחאות זכות פיקטיביות, כטענתה, אשר נעשו למראית עין בלבד. כל זאת משלושה טעמים אלו: ראשית, דואדי, המצהיר מטעם אשדנות לא ידע מידיעה אישית שלו דבר מהדברים שפורטו בתצהירו. שנית, מטעם אשדנות לא הובאה כל ראיה פוזיטיבית להוכחת טענותיה, וכל טענותיה הן בגדר מסקנות שהיא מבקשת להסיק משלל מסמכים או בגדר השערות. אפילו אותן מסקנות עשויות להיות אפשריות, אין הן המסקנות היחידות האפשריות. שלישית, אשדנות נמנעה מזימונם של עדים מהותיים לביסוס טענותיה. הגם שייחסה מעשים ועובדות כאלה ואחרים לגורמים כאלה ואחרים, היא נמנעה מלזמנם להעיד, ובנסיבות אלו הדבר פועל לחובתה. לכל אלו גם יש להוסיף כי שוכנעתי שגרסתו של עידו, הנתמכת במסמכים רבים וגם בגרסתו של יהודה, גרסת אמת היא. עתה נפרט את הדברים. עדותו של דואדי, המצהיר מטעם אשדנות 42. דואדי, סמנכ"ל כספים באשדנות, המצהיר מטעם אשדנות לא ידע מידיעה אישית דבר מהדברים שהובאו בתצהירו. עשרות מסמכים שסודרו בשלושים נספחי תצהירו של דואדי, המצהיר מטעם אשדנות, עומדים בבסיס טענותיה ומהווים יסוד לגרסתה ולטענתה כי מעשיהם של בני משפחת ערב, ובהם עידו ויהודה, הם בגדר מעשיי תרמית, מראשיתם ועד סופם. אף לא אחד מאותם מסמכים רבים לעצמו או בהצטרפו למסמכים אחרים, אינו מהווה ראיה לטענות התרמית שטענה אשדנות. טענותיה נסמכות כאמור על "סיפור", אשר לטענת אשדנות עולה ממכלול המסמכים. אותו "סיפור" סופר בתצהירו של דואדי ועליו שבה אשדנות וחזרה בסיכומי טענותיה. דא עקא, שדואדי שסיפר את אותו "סיפור" בתצהירו והצהיר עליו כי אמת הוא, לא הכיר את הסיפור ולא ידע דבר וחצי דבר מהדברים שעליהם הצהיר בתצהירו. דואדי אמר את הדברים במענה לשאלות שהוצגו לו בצורה ברורה ומפורשת ובהגינות רבה (עמ' 30 שורות 17-10): "ש. מאיפה קיבלת את הנתונים המפורטים של כל מה שהיה לפני שנכנסת לחברה. ת. מעורך הדין שלי. ש. אתה מצהיר נתונים שנמסרו לך ע"י עורך דין. ת. ישבתי עם עורך הדין, אספנו נתונים, כתבו את התצהיר. ש. יש לך מושג מדוע מי שטיפל בתיק בתקופה הרלוונטית לא הגיש תצהיר. ת. לא יודע מי טיפל. ש. השאלה לא מי טיפל, אלא מדוע מי שטיפל לא הגיש תצהיר במקומך או יחד אתך. ת. אני לא יודע". דואדי כלל לא ידע מתי נוצר החוב הראשון השנוי במחלוקת של טוליפ גלרי או של יהודה כלפי אשדנות, אלא לאחר שקרא את שנכתב עבורו בתצהירו ולא ידע כל פרט רלוונטי שעליו הצהיר (עמ' 31 שורות 26-16): "ש. מתי היה החיוב הכספי הראשון בהחלטה, בפסק-דין או בבוררות של 'טוליפ' או של יהודה ערב כלפי אשדנות. ת. לא זכור לי. ש. תעיין בתצהירך ותאמר לי. ת. אני מעיין בתצהירי, אני רואה שב-2004 היה פסק בורר. ש. בין מי למי היה פסק הבורר (נספח א(ה) לתצהירו של העד). ת. 'טוליפ'. העד לשאלת בימ"ש ש. בין 'טוליפ' למי. ת. אני לא יודע זה מה שכתוב". כך גם לא ידע דואדי דבר וממילא שלא יכול היה להעיד על אשר היה עם אשדנות בטרם הפנייה להליך הבוררות המוזכר בתצהירו (עמ' 31 שורה 29 עד עמ' 32 שורה 9). הוא גם לא ידע דבר על ההליכים המשפטיים שהיו וחזר על ואמר (עמ' 32 שורות 28-27): "זה מידע שקיבלתי מעורכי הדין שאיתם ישבתי. על התצהיר הזה ישבתי עם עורך דין ועברנו על כל הנספחים וכתבנו את התצהיר". כך גם אישר דואדי באופן ברור ומפורש, שאת מסקנותיו באשר למעשיו של יהודה הסיק מתצהיר התשובות לשאלון של עידו (עמ' 34 שורות 26-15), ובמילים אחרות, כי אין לו ראיות למסקנותיו. "ש. איך אתה יכול להסתמך על תשובה של עידו ערב לשאלון, כדי להסיק מסקנה מה יהודה עשה או לא עשה. ת. אני מסתמך על הייעוץ המשפטי שקיבלתי ועל נתונים שהראו לי. ש. אתה זוכר מה הייתה השאלה הקודמת. ת. עניתי לך. ש. אני ביקשתי שתראה לי הוכחה לכך שהכספים שהועברו ב-2004 מעידו להוריו אחברה, לא היו כספים של עידו. ת. מה שיש בתצהירי זה מה שיש. ש. זאת תשובתך גם לגבי העברות כספים נוספות. ת. נכון. ש. זאת אומרת שאין לך הסבר אחר פרט למה שכתב בתצהירך ולמה שצרפת. ת. נכון". המסקנה הברורה העולה מדבריו של דואדי ומתצהירו היא שדבר מהדברים שעליהם הצהיר לא היה ידוע לו מידיעה אישית וכי כל תצהירו אינו אלא מסקנות והשערות שהסיקו עבורו אחרים מהמסמכים שצורפו לתצהירו. ראו גם את תשובתו הבאה (עמ' 35 שורות 14-10). "ש. למעט העובדה המצוינת בסעיף 2 בתצהירך, שאתה משמש סמנכ"ל כספים בחברה, האם נכון יהיה לומר שאת כל יתר העובדות שאתה מציין בתצהיר, אתה לא יודע באופן אישי אלא למד אך ורק מתוך דברים שנאמרו לך על-ידי עורך הדין, אסמכתאות שהוא מסר לך, והעובדה היחידה שאתה יודע לומר והיא מדויקת זה שאתה סמנכ"ל באשדנות. ת. נכון. וגם אני יודע שיש חוב לאשדנות". 43. בנסיבות אלו, שבהן דואדי, המצהיר מטעם אשדנות, לא ידע דבר מהדברים שעליהם העיד מידיעה שלו, אין תצהירו יכול להוות ראיה לדבר. כך גם מאחר שהאמור בתצהירו כולו בגדר השערות הנסמכות על מסמכים שאינם בהכרח מלמדים על אותן השערות, אין הדברים יכולים להוות ראיה להוכחת טענת התרמית. היעדר ראיה פוזיטיבית 44. לא רק שדואדי, המצהיר מטעם אשדנות, לא ידע מידיעה אישית דבר מהדברים שעליהם הצהיר ועל כן אין האמור בתצהירו יכול להוות ראיה, אלא שגם לא הובאה כל ראייה פוזיטיבית מצד אשדנות המוכיחה את טענותיה. אשדנות לא הציגה אף לא מסמך אחד ולא השמיעה אף לא עד אחד, אשר היה בדבריו כדי להוכיח במישרין את המסקנות שביקשה להסיק. כך גם לא הוצגה כל ראייה ישירה המוכיחה את התרמית המיוחסת לעידו, ליהודה או למי ממשפחת ערב. כל טענתויה של אשדנות הן כאמור, בגדר השערות או מסקנות שהיא מבקשת להסיק משלל מסמכים. אפילו אותן מסקנות עשויות להיות אפשריות - ואיננו אומרים כן, שהרי השערות אינן ראיות - אין אלו המסקנות היחידות האפשריות. כך על אחת כמה וכמה במקום שבו אשדנות מבקשת לבסס טענת מרמה מצד יהודה ועידו, המחייבת ראיות חזקות ומבוססות להוכחתה, בעלות משקל סגולי גבוה. 45. לשלמות הדברים נוסיף, כי עדותה של מיכל אלמוג, מנהלת סניף בנק אוצר החייל בתל-נוף, שגם שם מתנהל חשבונו של עידו, לא העלתה ולא הורידה. עדותה של טל בר-עמי, עובדת לשעבר בטוליפ גלרי על הפקדת כספים בחשבונו של עידו לבקשת פאני, אף היא אינה מהווה ראיה לתרמית הנטענת. לבסוף, כפי שהעיד מר טוביה דניאל, מנהל מחלקת עובר ושב בבנק לאומי בסניף שבו מתנהל חשבונו של עידו, אפילו היו הפקדות סכומי כסף שונים לחשבונו של עידו, הרי שאיש מלבדו לא יכול היה למשוך מחשבונו כספים. גם לא הוכח שהיה אדם כלשהו, פרט לעידו, שמשך כספים מחשבונו של עידו וממילא שהדבר סותר את טענת אשדנות כי פאני, יהודה וטוליפ גלרי נהגו בחשבון הבנק של עידו בבנק לאומי מנהג בעלים ועשו בו כבשלהם. אי זימונם של עדים מהותיים 46. אשדנות כאמור, הסתפקה בהצגת מספר רב של מסמכים שונים, לרבות כתבי בי-דין, התכתבויות, מסמכי בנקים ועוד כיוצא באלו מסמכים, וכן בהסקת מסקנותיה מאותם מסמכים, שאינם בהכרח מלמדים על אותן מסקנות. אולם הגם שהיא ייחסה מעשים רבים לעו"ד ברנט, כמי שלטענתה היה "המוציא והמביא" במעשיי המרמה הנטענים, היא נמנעה מלזמנו לעדות. בנסיבות אלו, אין מנוס מהחלת החזקה הידועה, כי המנעותו של בעל-דין מזימונו של עד מהותי, מקים חזקה כי אילו הובא אותו עד, קרוב לוודאי לא היה מעיד כפי שאותו בעל-דין מבקש לטעון, ואף היה סותר את גרסתו. הדברים אמורים גם באשר להימנעות אשדנות מזימונה של פאני לעדות. כל טענותיה של אשדנות נסמכות על מעשים לכאורה שנעשו מצד טוליפ גלרי, בבעלותה של פאני, בחשבון הבנק של עידו. המסמכים שהוצגו אינם מצביעים על טענותיה של אשדנות באשר למעשים שהיא מייחסת לפאני ולטוליפ גלרי. בנסיבות אלו היה על אשדנות לזמן את פאני למתן עדות, ומשלא עשתה כן, החזקה האמורה פועלת לחובתה של אשדנות גם בשל הימנעותה מלזמן את פאני למתן עדות. (2) גרסתו האמינה של עידו 47. לעומת היעדרן של ראיות להוכחת טענותיה של אשדנות, עמדה עדותו של עידו אשר כל גרסתו נתמכה בראיות ובמסמכים אשר לא נסתרו כפי שפורט לעיל. שמעתי את עדותו של עידו שהעיד באריכות רבה במשך שתי ישיבות, ושוכנעתי שגרסתו, שאף נתמכה כאמור במסמכים ובעדותו של יהודה, גרסת אמת היא. 48. ראשית לכל, כפי שפורט בהרחבה לעיל, עידו הציג מסמכים באשר להלוואות שהלווה להוריו וכן הוצגו מסמכים שלפיהם יהודה חתם על המחאות זכות לטובת עידו וכי אלו נרשמו אצל רשם המשכונות. מסמכים אלו לא נסתרו. 49. מעדותו של עידו עלה באופן ברור כי מאז גויס לשירות סדיר בשנת 2000 והיה חניך בקורס טיס, ואף עוד קודם לכן, עת היה חניך בפנימייה צבאית, היה מרוחק מבית הוריו. הוא היה מנותק מהנעשה בעסק שלהם ומעבר לכך שהיה מודע לחובות שהיו להם, לא היה בקיא בפרטים. הוא לא ידע למי חייבים הוריו כספים ומה סכומי החובות. ביקוריו בבית היו לעתים רחוקות, בדרך כלל בערבי שבת, והיו לזמן קצר (עמ' 41). מאחר שמבחינה כלכלית, כמו גם בשל תפקידו ובשל משכורתו הצבאית יכול היה עידו לסייע להוריו, הוא נטל הלוואות מבנק לאומי והלווה את הכספים להוריו, כפי שפורט לעיל. מבחינה זו, עידו העיד עדות אמינה ומשכנעת, כי לא נתן דעתו לפרטים ומבחינתו הוא סייע לשני הוריו, הגם שאת המשא ומתן בעניין ההלוואות ותנאיהן ערך עם אביו (עמ' 42). כפי שהעיד, מאחר שידע שאביו עתיד לזכות בפיצוי כספי ניכר בעקבות תאונת הדרכים שבה היה מעורב ונפצע, היה זה אחד התמריצים שהיו לו כדי לסייע להוריו ולהעמיד לרשותם את ההלוואות הכספיות (שם). 50. עדותו של עידו הייתה עדות אמינה מאד ומשכנעת. ניכר היה בבירור כי מדובר באדם רציני, ישר והגון, טייס בכיר בחיל האוויר במסלול פיקודי בכיר, המיועד לשמש מפקד טייסת. עידו לא היה מעורב בכל עסקי המשפחה ולא ידע עליהם פרטים. מטבע הדברים, עיסוקו האינטנסיבי במסגרת שירותו הצבאי, תחילה בשירות סדיר ולימים בשירות קבע, ככל הנראה גם לא איפשר מעורבות מצדו בעסקי המשפחה ובפרטיהם וגם לא מעקב אחריהם. גם ניכר היה מעדותו, שאף לא היה לו עניין בכל אלו. עם זאת, לאחר שנודע לו שהוריו נקלעו למצוקה כלכלית קשה, עמד לימינם והעמיד לרשותם כספי הלוואה שנטל והלווה להוריו. אשדנות ביקשה להסיק מסקנות שונות ורבות מכך שכספי הלוואה מסוימים ניתנו לפאני, אמו של עידו וכספי הלוואה אחרים הועברו אל טוליפ גלרי. אולם כפי שחזר עידו שוב ושוב בעדותו, הוא ביקש לסייע להוריו מבלי לתת את הדעת לגורם הפרטני שעל שמו יירשם הכסף, ובעוד המגעים בעניין ההלוואות ותנאיהן נעשו עם אביו. כך למשל אמר "הוריי הם הוריי. אני נתתי הלוואה לאבי ואימי. אני לא חושב שאתה מצפה ממני לעזור רק לאחד מהוריי, אבל את המשא ומתן עשיתי רק מול אבי" (עמ' 45 שורות 11-10). בנוסף ראוי לומר, כי לא מצאתי רלוונטיות במסמכים שהציגה אשדנות, אשר נועדו להראות כי ניהול עסקי משפחת ערב נעשה כך שיוברחו כספים מנושיהם או כי לכאורה פעלו ממניעים אלו. אין בכל אלו כדי ללמד על התנהלות שאינה ישרה מצד עידו ולא מצאתי כל ראייה אשר הצדיקה לפקוד על עידו את עוון הוריו, ככל שאמנם היה כזה, ואיני רואה צורך להביע דעה בעניין. 51. בנסיבות אלו, שבהן עידו, שכאמור אינו קשור בעסקי המשפחה, העמיד לרשות הוריו סכומי כסף ניכרים, כמפורט לעיל, אך טבעי הוא שביקש לשמור על האינטרסים שלו שכספו יוחזר לו. גם חזקה על הוריו, שהסתייעו בו, שגם הם ביקשו לוודא שאמנם, חרף החובות שבהם הם נתונים וחרף נושיהם, כספו של בנם עידו יובטח, כך שיוכל לקבלו בחזרה. על כן, איני רואה כל מניעה או פסול בכך שאותו עורך-דין, עו"ד ברנט, היה זה שדאג להסדיר באופן הבטוח ביותר את נושא הבטחת כספו של עידו ואת העובדה שיוכל לקבלו בחזרה. הדרך שנבחרה, דרך שבה יומחו לעידו כספי הפיצויים שעתידים היו להתקבל מתביעת הפלת"ד, היא דרך הגיונית. כך גם העובדה שנרשם שעבוד ברשם המשכונות על שתי המחאות הזכות שניתנו לעידו, הייתה מעשה אחראי ומתבקש בנסיבות העניין. לא היה כל ניגוד עניינים בין עידו ליהודה ולא הייתה כל מניעה שבהליך זה ייצג עו"ד ברנט את שני הצדדים. לשני הצדדים, עידו ויהודה, היו אינטרסים משותפים וזהים. שניהם רצו שעידו ילווה כספים להוריו כדי לסייע להם, ושניהם רצו להבטיח שבבוא העת, כספו של עידו יוחזר לו. אין זו פיקציה ולא הוכח שהייתה זו פיקציה או פעולה למראית עין. זהו מעשה נבון ואחראי והוכח שתוכנו כברו; המסמכים אמנם מבטאים הלוואות אמיתיות והמחאות זכות אמיתיות. לכל אלו אף יש להוסיף את העובדה שבעת חתימת המחאות הזכות ובעת שיעבוד הכספים - ובוודאי שהדברים נכונים לגבי המחאת הזכות הראשונה - טרם באה לעולם תביעת הפינוי של אשדנות נגד טוליפ גלרי, יהודה ופאני. הטענה כאילו כבר אז, בעת עריכת המחאות הזכות, נעשה הדבר למראית עין כדי שבבוא היום לא ישולמו כספים לנושים או לאשדנות, נראית מרחיקת לכת. ז. סיכום ומסקנות 52. המסקנה העולה מן האמור היא כי לא עלה בידי אשדנות להוכיח את טענותיה שהמחאות הזכות לטובת עידו היו פיקטיביות ונעשו למראית עין בלבד. מנגד כאמור, עלה בידי עידו ויהודה להוכיח כי המחאות הזכות הן המחאות זכות אמיתיות. בנסיבות אלו, הרי שעידו זכאי לקבל את מלוא הסכומים שהומחו לו כאמור לעיל. שכן, שתי המחאות הזכות שנתן יהודה לטובת עידו קודמות בזמן להמחאת הזכות שניתנה לאשדנות בהסכם הפשרה שאושר בפסק-דין בתביעת הפינוי, וביחס לשתיהן נרשמו שיעבודים, מה שאין כן באשר להמחאת הזכות שניתנה לאשדנות במסגרת הסדר הפשרה. 53. משהגענו אל המסקנה האמורה, נותרת השאלה מי יהיה זכאי ליתרת הסכום שנפסק בתביעת הפלת"ד; אשדנות או עיריית ירושלים. עיון בהודעותיה של עיריית ירושלים (אשר אין בהן פירוט ברור ומדויק), מלמד כי הגישה את בקשתה אל ההוצאה לפועל בעניין חובותיו של יהודה ביום 28.2.2010 (ראו הודעות העירייה מתאריך 4.3.2010). כך גם לא פירטה העירייה מה מקור החובות ומדוע לטענתה, יש לה עדיפות על פני טוענים אחרים. בנסיבות אלו, ובייחוד משנרשם עיקול עוד ביום 24.7.2008 לטובת אשדנות על כספי הזכייה בתביעת הפלת"ד - כספי טען הביניים - אזי ככל שתיוותר יתרה מכספי טען הביניים לאחר שעידו יקבל את חלקו, תקבל אשדנות יתרה זו. 54. לאור תוצאה זו, העיקולים שניתנו לטובת אשדנות במסגרת ההליכים הנדונים מבוטלים (עיקול מיום 24.7.2008 בבש"א 10012/08 ועיקול מיום 2.10.2008 בבש"א 11329/08). 55. נושא המחלוקות בין הצדדים היה נקודתי ופשוט לכאורה. המסמכים הרלוונטיים להוכחת טענות הצדדים או לסתירתן, מצומצמים וכך גם מצומצם מספר הגורמים הרלוונטיים. למרות זאת, בשל אופן ניהול ההליכים בידי אשדנות, תפח התיק למימדים החורגים הרבה מעל ומעבר להיקפו האמיתי של התיק. כך גם ריבוי ההלכים במסגרתו, עשרות הבקשות שהגישה אשדנות במסגרת התביעה, הוסיפו לכל אלו באופן חריג והרבה מעבר לדרוש. כל אלו הסבו טרחה רבה לבאי-כוחם של הצדדים ויש להניח שממילא גם לשכרם ואף הגדילו את הוצאות המשפט שהוציא כל צד. לאור העיקרון שבעל-דין שזכה בדינו לא ייצא בחסרון כיס מן ההליך, תחויב אשדנות לשאת בשכר-טרחת באי-כוחם של עידו ושל יהודה ובהוצאות המשפט שהוציאו, כפי שניתן להעריך את היקף טרחתם של כל אחד מהם בתובענות הנדונות, וכלהלן. אשדנות תישא בשכר-טרחת באי-כוחו של עידו ערב ובהוצאות המשפט שהוציא בסך של 60,000 ₪, וכן תישא בשכר-טרחת בא-כוחו של יהודה ובהוצאות משפטו בסך של 15,000 ₪. תשלומים אלו ישולמו תוך שלושים יום. 56. בא-כוחו של עידו רשאי להגיש פסיקתה לחתימה, אשר תכלול את סכום טען הביניים שהופקד בקופת בית המשפט כערכו ביום מתן פסק הדין ואת סכום חובו של יהודה לעידו במועד זה. פסיקתה זו תוגש תוך עשרים ואחד יום. המחאת חיוביםשעבוד