העברת סחורות לשטחים

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא העברת סחורות לשטחים: א. תשתית עובדתית 1. תביעה נגד משרד הביטחון בגין הפרת הסכם שנחתם ביום 3.4.05 עם התובע. לטענת התובע, משרד הביטחון איננו מאפשר לו להעביר משאיות עם חומרי גלם משטח ישראל אל שטח מפעלו הנמצא בצד המזרחי של גדר ההפרדה, בתוך שטח ישראל, וכן מונע ממנו להעביר סחורה בתפזורת (קרי: ללא אריזה בשקים). כמו כן החרימה המדינה מהתובע ציוד גריסה המונע ממנו לפנות פסולת בשטח שנתפס על ידי המדינה והוחזר לו (שטח שופא). מניעת מעבר המשאיות והסחורה, כך נטען, הביא להשבתת המפעל של התובע, תוך הפרת ההסכם עמו, ולפיכך הוא תובע פיצוי בסך 2.5 מיליון ₪. המדינה טוענת כי איש איננו מונע מהתובע להעביר משאיות משטח ישראל אל מפעלו ובחזרה, אך התובע מתעקש שהדבר יעשה דרך שער "ניצני שלום", שנסגר לפני שנים. כך גם טוענת המדינה כי אין לתובע זכות להעביר מזון לעופות בתפזורת (אלא רק בשקים), וכי התובע זכה להקלות שונות ממשרד הביטחון, בכל הנוגע להעברת סחורה, מעבר למה שניתן לסוחרים אחרים. לפיכך טוענת המדינה כי היא לא הפרה את ההסכם עם התובע - נהפוך הוא: התובע ניצל את ההקלות שניתנו לו כדי "לסחור" בהן, ניסה לכרות חול בניגוד לחוק והעביר משאיות אל תוך שטחי יהודה ושומרון בניגוד לחוק ולהיתרים שניתנו לו. אשר לשטח שופא, טוענת המדינה כי הציוד של התובע הוחרם משום שהקים שם מגרסה ללא היתר, והתובע הוא זה שהפר את ההתחייבות לפנות פסולת עפר משטח זה. 2. התובע הוא אזרח ותושב מדינת ישראל, והוא פועל בכל הנוגע לנושאים הנדונים בתיק זה באמצעות חברה - הנתבעת 2 (להלן יכונו התובעים יחדיו: "התובע"). התובע הוא הבעלים של מפעל למיחזור וגריסת אבן, חומרי בניה וחול וכן לגריסת מינרלים למאכל עופות (להלן: "מפעל הגריסה" או "המפעל"), אשר היה מצוי בשטח שעליו הוקם בשנת 2005 מסוף "שער אפרים", שהוא חלק ממכשול מרחב התפר וגדר ההפרדה. המפעל היה מצוי בשטחה הריבוני של מדינת ישראל, בשטח הנמצא ממערב לגדר ההפרדה שטרם היתה קיימת אז, בצמוד ל"קו הירוק". בנוסף, בבעלות התובע מפעל מרצפות, הממוקם בשטח מדינת ישראל, אך ממזרח לגדר ההפרדה, כ-300-400 מ' ממפעל הגריסה הישן של התובע (להלן: "מפעל המרצפות"). כך גם היה התובע הבעלים של מחצית מן הזכויות במקרקעין בגוש 8474 חלקה 13, הנמצאים בסמוך למעבר שופא, שממזרח לגדר ההפרדה ולקו הירוק (להלן: "שטח שופא"). 3. בשנת 2003 הוצא צו לתפיסת המקרקעין של התובע בשטח שופא לצורך הקמת מכשול קו התפר (נספח ח' לתצהיר אל"מ עופר הינדי, הממונה על נושא גדר הביטחון בפיקוד מרכז מאז שנת 2004 - להלן: "הינדי"). לאחר התפיסה, עשה משרד הביטחון שימוש בשטח שופא לצורך אחסון עודפי עפר ופסולת שנוצרו כתוצאה מהקמת גדר ההפרדה. ביום 21.12.05 בוטל צו תפיסת המקרקעין הנוגע לשטח שופא, והשטח הוחזר לתובע (סעיף 30 ונספח יא' לתצהיר הינדי). 4. לצורך הקמת מכשול קו התפר ומעבר שער אפרים, נזקק משרד הביטחון למקרקעין בהם היה מצוי מפעל הגריסה הישן של התובע. בעקבות כך התנהלו מגעים בין הצדדים, וביום 3.4.05 נחתם בין התובע לבין משרד הביטחון הסכם, לפיו יועתק מפעלו של התובע לשטח אחר המצוי בבעלות התובע בסמוך למעבר שער אפרים, בצמוד למפעל המרצפות של התובע (נספח ג' לתצהיר התובע - להלן: "ההסכם"). גם השטח אליו הועתק מפעל הגריסה של התובע נכלל בשטחה הריבוני של מדינת ישראל, אך הוא נמצא ממזרח לגדר ההפרדה שנבנתה, כ-300-400 מ' מהמיקום הקודם וכ- 100 מ' ממעבר שער אפרים שנבנה בשטח המפעל הישן (הינדי בעמ' 14 והמפה נ/1 ונספח ח' סעיף 2 לתצהיר רונן קריב, שהיה באותה עת קצין הביטחון הראשי של מעבר שער אפרים, ומשמש מאז יולי 2008 כמנהל המעבר - להלן: "קריב"). קושי נוסף נעוץ בעובדה שכדי להגיע למפעל התובע, הנמצא בתחום מדינת ישראל מעבר לגדר ההפרדה, יש צורך לעבור בחלק קטן שהוא שטח הרשות הפלסטינית, אף שנאסר על ישראלים בצו אלוף הפיקוד להיכנס לשטחי הרשות; הוראה זו מיושמת בפועל לגבי יהודים בלבד, ולא לגבי ערבים ישראלים (הינדי בעמ' 35 וקריב בעמ' 52). מצב דברים זה יצר את הבעיה שהביאה למחלוקת העומדת במרכזו של תיק זה: התובע נאלץ להעביר משאיות עם סחורה מתוך שטח ישראל, דרך גדר ההפרדה, אל שטח מפעלו הנמצא ממזרח לגדר (אם כי בשטח ישראל), וכך גם בדרך חזרה. פעילות זו נתקלת בקשיים הנובעים מצרכי הביטחון, שהביאו לבניית גדר ההפרדה והקמת מסוף הסחורות בשער אפרים. 5. להלן עיקרי ההסכם: א. השטח בו היה ממוקם מפעל הגריסה הקודם של התובע פונה והועבר לבעלות המדינה, והתובע התחייב להעתיק את מפעל הגריסה בתוך 30 יום ממועד קבלת התשלום הראשון (14 יום לאחר חתימת ההסכם) אל השטח החלופי שבבעלותו, הנמצא, כאמור, ממזרח לגדר ההפרדה, בתוך שטח ישראל, צמוד ל"קו הירוק" (סעיף 3.5). בסעיף 3.6 הובהר כי אין באמור לעיל משום מתן היתר להקמת המפעל בשטח החלופי, אך משרד הביטחון לא ימנע את העתקת או הקמת המפעל בשטח החלופי. ב. שטח שופא יפונה ויוחזר לתובע, והתובע התחייב לפנות את הפסולת משטח זה בתוך 12 חודשים; אך הודגש בהסכם כי "אין באמור לעיל כדי להוות היתר ו/או אישור כל שהוא לכריה וחציבה ו/או לכל פעולה אחרת למעט הוצאת פסולת הבניין" (סעיף 3.8). ג. לעניין היתרי המעבר הדרושים לצורך הפעלתו התקינה של המפעל בשטח החלופי, בהתחשב בעובדה שהוא הועתק אל צידה המזרחי של גדר ההפרדה, נקבע בסעיף 3.7 להסכם כדלקמן: "לעניין היתרי המעבר הנוגעים להפעלת המפעל בשטח החלופי, יחולו ככלל ההסדרים המפורטים במכתב רמ"ט פקמ"ז (ראש מטה פיקוד מרכז - ע.ב.) מיום 20.03.05 המצ"ב כנספח ה', ויודגש כי האמור במצ"ב כפוף להסדרי הבטחון כפי שיקבעו מעת לעת על ידי הגורמים הצריכים לכך". בנספח ה' להסכם (מכתב הרמ"ט המופנה אל התובע - להלן: "מכתב הרמ"ט") נאמר: "1. הריני לאשר כניסה ויציאת משאיות נושאות חומר מחצבה/ריקות בלבד, למתחם התעשיה ניצני שלום מהשער הצפוני וזאת במגבלות הבאות: א. רשימת משאיות והנהגים יאושרו מראש ע"י כוחות הבטחון. ב. אישור כניסה זה מותנה במצב הבטחוני שישרור בגזרה". ד. בתמורה להעברת שטח המפעל הישן למדינה, כפיצוי על הנזקים אשר נגרמו ויגרמו לתובע עקב הקמת גדר ההפרדה והמסוף בשטח המפעל הישן ועבור התחייבות התובע לסלק את פסולת העפר משטח שופא - התחייבה המדינה לשלם לתובע סכום כולל של 2,950,000 ₪ (סעיף 4.1). בסעיף 4.1.6 מופיע פירוט סכומי הפיצוי המרכיבים את הסכום הכולל הנ"ל, מהם עולה, כי הפיצוי כולל סך של 1,600,000 ₪ עבור השבתת המפעל בתקופת העתקה. כפי שהסביר הינדי בתצהירו, סכום זה נקבע על סמך חוות דעת של חברת "זייד - אורניב", שנערכה לצורך מתן הפיצוי לתובע (חוות הדעת צורפה כנספח לב' לתצהיר התובע). מחוות דעת זו עולה כי הפיצוי עבור העתקת המפעל הביא בחשבון השבתתו למשך שנה שלמה, לפי הערכה של הפסד כלכלי חודשי בסך 134,500 ש"ח (סעיף 21 לתצהיר הינדי וסעיף 9 לחוות הדעת, שתכונה להלן: "חוות דעת אורניב"). על הערכה זו מחושב גם סכום הפיצוי שדורש התובע בכתב התביעה, בגין טענתו בדבר השבתת המפעל עקב הפרת ההסכם. 6. בנושא היתרי המעבר, יש להבהיר כי אישור הרמ"ט שצורף כנספח ה' להסכם מתייחס לכניסת משאיותיו של התובע משטח ישראל אל מתחם תעשיות ניצני שלום, דרך השער הצפוני של גדר ההפרדה, המכונה "שער ניצני שלום". מדובר במעבר הנמצא כמה מאות מטרים צפונה למפעל התובע, והוא מאפשר כניסה לאזור התעשיה ניצני שלום הסמוך לגדר ההפרדה, מצדה המזרחי. אזור תעשיה זה מגודר מכל צדדיו, והדרך היחידה להיכנס אליו היא מאותו שער צפוני (ראה האותיות A-B במפה שצורפה כנספח ו' לתצהיר הינדי). שער אפרים נפתח ביום 18.1.06, והחל להיות מופעל על ידי משרד הביטחון באמצעות מנהלת המעברים (סעיף 11 לתצהיר קריב). שער אפרים (המכונה גם "מעבר טול כרם" בשל היותו צמוד לעיר) מרוחק כמה מאות מטרים בלבד משער ניצני שלום. אחת המחלוקות המרכזיות שבין הצדדים נובעת מדרישתו של התובע להעביר את משאיותיו דרך שער ניצני שלום, ולא דרך שער אפרים. אין מחלוקת כי משרד הביטחון איננו מאפשר לתובע להעביר משאיות דרך שער ניצני שלום, לפחות מאז נפתח מעבר שער אפרים. 7. התובע העתיק את מפעלו, בהתאם למוסכם, אל מפעל המרצפות שבבעלותו, המצוי בצד המזרחי של גדר ההפרדה, אך בתחום מדינת ישראל (הינדי סימן את מפעל המרצפות על המפה נ/1 בעמ' 15 לעדותו). הוא אישר בעדותו כי מפעל הגריסה שהועתק אל מפעל המרצפות מהווה לאחר העתקתו חלק ממפעל המרצפות, אך לטענתו מפעל המרצפות פעיל ואילו מפעל הגריסה אינו עובד בשל הקשיים שמערים משרד הביטחון על העברת חומרי גלם אליו וסחורה ממנו (עמ' 13-15). קריב מדגיש בתצהירו כי ביקר במפעלו של התובע לפחות פעמיים וראה שהמפעל עובד (סעיף 38). אך התובע אינו טוען שהמפעל כולו אינו עובד: הוא הסביר כי מפעל המרצפות עובד, אך מפעל הגריסה, המהווה חלק ממנו, מושבת לחלוטין (עמ' 11-15). קריב הודה כי איננו יודע להבחין בין פעילות מפעל המרצפות לפעילות מפעל הגריסה, והוא לא ראה את מפעל הגריסה לפני העתקתו (עמ' 41, 49). לטענת התובע בתצהירו, לאחר חתימת ההסכם לא איפשר לו משרד הביטחון להעביר משאיות דרך שער ניצני שלום - אל תוך מדינת ישראל, וממנה אל המפעל (סעיפים 14-17, 21, 28). מתצהירו של התובע ניתן לעיתים להבין כאילו נמנע ממנו באופן מוחלט להעביר משאיות אל מפעלו וממנו, באופן שגרם להשבתת המפעל (ראה סעיפים 14, 20 ו-64 לתצהירו). אך עיון מדוקדק יותר בתצהירו מלמד כי מה שנמנע מן התובע היה להעביר משאיות דרך שער ניצני שלום: איש לא מנע ממנו להעביר סחורות דרך שער אפרים, שהוא השער דרכו מועברות כל הסחורות באזור: כך מציין התובע בתצהירו - וכאן הוא אכן מדייק - כי משרד הביטחון לא איפשר "כניסה ויציאה של משאיות מהשער הצפוני", שהוא שער ניצני שלום (סעיפים 15-17). כך גם עולה ממכתב היועץ המשפטי של מערכת הביטחון, אשר ביקשה ביום 10.5.06 לבדוק את טענת בא-כוחו של התובע שלא מאפשרים לו מעבר בשער הצפוני (נספח ט' לתצהיר התובע). בעניין זה מבהיר הינדי בתצהירו, כי בעת שנחתם ההסכם היה שער ניצני שלום פתוח לכניסת כלי רכב באופן חופשי מישראל - אך זאת רק לתוך אזור התעשיה של ניצני שלום בלבד, ולא לכיוון שטחי יהודה ושומרון. לכן ניתן באותה עת אישור הרמ"ט שצורף להסכם. אך באישור זה נאמר כי הוא מותנה במצב הביטחוני שישרור בגזרה, ובסעיף 3.7 להסכם הודגש כי נושא היתרי המעבר כפוף להסדרי הביטחון שיקבעו מעת לעת. בשנת 2010 נסגר אזור התעשיה ניצני שלום לתנועת כלי רכב, ועתה מותר בו רק מעבר רגלי שמיועד לפועלים העובדים באזור התעשיה, וזאת בשל אירועי טרור שאירעו באזור (סעיף 13 לתצהיר הינדי). אולם עוד בטרם נסגר שער ניצני שלום לכלי רכב, פורסם ביום 9.8.05 צו אלוף, הקובע כי העברת סחורות מישראל לשטחים ובכיוון ההפוך תעשה אך ורק דרך המעברים שפורטו בתוספת לצו, ומעבר ניצני שלום איננו אחד המעברים שניתן להעביר בהם סחורות (נספח ד' לתצהיר הינדי). לאור צו זה, מעבר הסחורות באזור מפעלו של התובע הפך להיות מחודש אוגוסט 2005 אך ורק דרך מעבר שער אפרים (סעיפים 15-18 לתצהיר הינדי). 8. משער אפרים עוברות מדי יום כ- 1,000 משאיות משטח ישראל לכיוון השטחים ולהפך (קריב בסעיף 7 לתצהירו). הטעם להתעקשותו של התובע על מעבר סחורותיו דרך שער ניצני שלום עולה ממכתב ב"כ התובע למשרד הביטחון מיום 12.10.08, שם נטען כי המעבר בשער ניצני שלום הינו "קל ופשוט יותר", לעומת הבידוק היסודי הנערך במעבר שער אפרים (נספח כז' לתצהיר התובע). נראה כי התובע ציפה להעברת סחורות בשער ניצני שלום עם משאיות ישראליות, בשיטת DOOR TO DOOR ("מדלת אל דלת"), ובכך לעקוף את שיטת המעבר הנוהגת בשער אפרים, שם מועברת הסחורה בשיטת "BACK TO BACKׂ" ("גב אל גב"), קרי: ממשאית ישראלית למשאית פלסטינית ולהיפך. שיטת "מגב אל גב", הנוהגת במעבר שער אפרים, מצריכה פריקה של הסחורה והטענתה מחדש, ובנוסף קיימות שם מגבלות על העברת סחורה בתפזורת ונערך בידוק בטחוני הדורש עמידה בתור (כל אלו מתוארים במכתב הנ"ל של ב"כ התובע). זו היתה מחלוקת נוספת בין התובע למשרד הביטחון, שנבעה מדרישת התובע להעביר סחורותיו בשיטת "מדלת אל דלת", עם משאיות ישראליות העוברות את גדר ההפרדה. כפי שמציין הינדי בתצהירו (סעיף 15), בהתייחס לדרישה זו של התובע, כל המעברים שבצו האלוף, כולל מעבר שער אפרים, מאפשרים העברת סחורות אך ורק בשיטת "גב אל גב", שבה נאלצת המשאית הבאה מישראל לעמוד בתור, לפרוק את הסחורה ומשאית פלשתינית המגיעה מן העבר השני מעמיסה את הסחורה ולוקחת אותה אל השטחים, לאחר בידוק בטחוני. בשיטת "מדלת אל דלת", לעומת זאת, משאית ישראלית המגיעה מישראל עוברת את הגדר לאחר בידוק בטחוני עם הסחורה ופורקת אותה במפעל של התובע, ולאחר מכן לוקחת משם סחורה דרך המעבר לשטח ישראל (לאחר בידוק), מבלי שיהיה צורך לפרוק את הסחורה. קריב מבהיר בתצהירו כי שיטת "גב אל גב" נועדה למנוע החדרת אמצעי לחימה לתוך ישראל או לתוך השטחים, והיא היתה השיטה היחידה המותרת בשער אפרים, שהוא המעבר היחיד בו ניתן היה להעביר סחורות מעבר לגדר ההפרדה. אולם התובע זכה לפריבילגיה מיוחדת, כאשר איפשרו לו להעביר סחורה בשיטת "מדלת אל דלת", המאפשרת העברת סחורה במשאית אחת, עם בידוק מינימאלי (סעיפים 3, 4 לתצהיר קריב). התובע הודה שפריבילגיה זו ניתנה לו, אך טען כי הדבר היה רק לשלושה חודשים (עמ' 21) לטענת קריב, התובע ניצל לרעה את הפריווילגיה שניתנה לו להעביר סחורות בשיטת "מדלת לדלת", ובמקום להעביר משאיות דרך גדר ההפרדה למפעלו, הוא העביר משאיות אל תוך השטחים. התובע, למעשה, "סחר" בהקלות הבידוק והשינוע שניתנו לו, ואיפשר לסוחרים אחרים לעבור כאילו היו משאיותיו, באופן שיצר סיכון ביטחוני (סעיפים 5, 29-31 ו- 36 לתצהירו והמכתבים של משרד הביטחון בעניין זה שצורפו כנספחים ח'-ט' שם). התנהגות זו של התובע עמדה בניגוד לצו האלוף מיום 5.10.00 (נספח ה' לתצהיר הינדי), האוסר כניסה של ישראלים לשטחי הרשות הפלסטינאית מחשש לביטחונם (ראה גם קריב בסעיף 10). הוראה זו מיושמת בפועל לגבי יהודים בלבד, ולא לגבי ערבים ישראלים (הינדי בעמ' 35 וקריב בעמ' 52). העברת המשאיות אל מפעלו של התובע בשיטת "מדלת אל דלת", קרי: עם משאיות ישראליות ונהגים ישראלים, עוררה קושי נוסף, לאור צו אלוף מיום 5.10.00 (נספח ה' לתצהיר הינדי), האוסר כניסה של ישראלים לשטחי הרשות הפלסטינאית מחשש לביטחונם. נקודה זו נוגעת גם לסברתו של התובע כי הוא רשאי להעביר את המשאיות הבאות מישראל אל תוך שטחי הרשות (למשל העיר טול כרם), ולא רק אל תוך מפעלו הנמצא בתוך שטח ישראל, ממזרח לגדר ההפרדה. גם לעניין זה מתייחסת טענת המדינה, כי התובע ניצל לרעה את ההקלות שניתנו לו למעבר משאיות במחסום למפעלו, על מנת להעביר משאיות ישראליות אל תוך השטחים. אמנם ביום 17.1.06 ניתן לתובע היתר זמני לעבור עם משאיותיו, ובכותרת האישור נאמר "אישור כניסה לטול כרם" (נספח א' לתצהיר קריב). אך קריב מציין כי הכוונה היתה, למיטב זכרונו, לתת אישור כניסה למפעלו של התובע הצמוד לעיר טול כרם, שהרי כניסת משאיות ישראליות לטול כרם היתה אסורה (סעיף 10 לתצהירו). מכל מקום, קריב מדגיש כי ההיתר הנ"ל ניתן ל- 3 חודשים בלבד, כפי שנקבע בסעיף 3 שבו, והוא התייחס למשאיות שמספרי הרישוי שלהן ושמות נהגיהם נרשמו באישור. קריב מדגיש כי מנהל המעבר לא היה מוסמך לפעול בניגוד לצו אלוף, ולהתיר כניסת משאיות ישראליות עם נהגים ישראלים (ששמשותיהם פורטו באישור) אל תוך העיר טול כרם (שהיא שטח A שבתחום הרשות הפלשתינאית), וקריב אף אמר לתובע מספר פעמים שהאישור ניתן אך ורק לצורך כניסה למפעלו (סעיפים 12-13 לתצהיר קריב). 9. טענה נוספת של התובע, הינה כי לא נתאפשר לתובע להעביר סחורה בשער אפרים בתפזורת: הדרישה של משרד הביטחון היתה לארוז את הסחורה בשקים גדולים - דבר המגדיל באופן ניכר את העלויות והופך את המסחר בסחורה לבלתי כדאי (סעיף 18 ועמ' 15 לעדותו). מעדות התובע עולה כי בעיה זו נוגעת אך ורק למזון לעופות שמיוצר במפעל הגריסה, והוא תוצר לוואי שלה (עמ' 15, 18-19, 26). התובע אישר בעדותו כי מאפשרים לו להעביר סחורה ממפעלו לישראל בשקים, אך לא בתפזורת (עמ' 15). קריב מבהיר בתצהירו, כי התובע העביר עשרות, אם לא מאות, משאיות עם חומרים בתפזורת, ואלה הכילו חול, חצץ ושיש גרוס; האריזה בשקים נדרשה רק לגבי מזון לעופות, שהיה מועבר על ידי התובע אחת למספר חודשים בלבד, ועל כן מהווה עניין שולי (סעיף 8). מסתבר כי התובע גם קיבל דרישה זו בחלק מן הפעמים. ממכתבו של קריב מיום 25.5.09, עולה כי התאפשר לתובע להעביר מזון לעופות בשקים, והוא גם עשה זאת ביום 12.2.09 (נספח ט', סעיף ו'). גם התובע מודה כי העביר סחורה בשקים פעמיים (מכתבו מיום 21.3.07, נספח כא' לתצהירו). קריב מדגיש כי בהסכם לא נאמר שהתובע יהיה זכאי להעביר סחורה בתפזורת, וכי התובע כפוף בעניין זה לכל הוראות הביטחון החלות במעבר שער אפרים, כפי שהודגש בסעיף 3.7 להסכם. האיסור על העברת מזון לעופות בתפזורת נבע מכך שלא היתה יכולת לבדוק את הסחורה כשהיא בתפזורת, מה גם שלתובע היו הקלות בבידוק הביטחוני כמתואר לעיל (סעיפים 20, 21). קריב מבהיר כי הוצע לתובע להוביל את כל הסחורות בתפזורת, בתנאי שהן תשפכנה במעבר לצורך בדיקתה, אך התובע לא הסכים לכך (סעיף 23). בנסיבות אלה, ועל מנת ללכת לקראת התובע, גיבש משרד הביטחון הסדר חלופי שיאפשר להעביר סחורה בתפזורת ללא בידוק בטחוני, בתנאי שמפעלו של התובע יגודר ויותקנו שם מצלמות, אלא שהתובע לא קיים את חלקו בהסדר (ראה לקמן). 10. טענה נוספת של התובע היא, כי בניגוד לאמור בהסכם לא איפשר לו משרד הביטחון לגרוס ולפנות את פסולת העפר שהותיר משרד הביטחון בשטח שופא, שהוחזר לתובע בסוף שנת 2005, וכי המינהל האזרחי החרים ציוד גריסה של התובע שהיה מיועד לגריסת הפסולת וסילוקה, בטענה (המוכחשת על ידי התובע) שהוא נועד לשמש לכריה ולחציבה בשטח זה (סעיפים 29-35). לטענת התובע, ציוד גריסה בשטח שופא הוחרם על ידי המינהל האזרחי ביום 8.6.03 (סעיף 5 לתצהירו), קרי: כשנתיים לפני חתימת ההסכם, ובלא כל קשר לפינוי הפסולת של משרד הביטחון משטח שופא. אך התובע מוסיף וטוען כי גם לאחר חתימת ההסכם החרים המנהל האזרחי ציוד גריסה שלו, שהובא לשטח שופא, בתיאום עם משרד הביטחון, כדי לגרוס את הפסולת ולפנותה לפי הוראות ההסכם; ציוד זה כלל מאזני גשר, גנרטור, מבנה יביל וכו' (עמ' 11 לעדותו, סעיף 33 לתצהיר ונספח יא' הכולל תמונות של הציוד). המדינה, לעומת זאת, טוענת כי התובע הוא זה שהפר את ההסכם, בכך שלא פינה את הפסולת משטח שופא כפי שהתחייב לעשות, למרות שקיבל כסף עבור פינוי הפסולת. במקום פינוי הפסולת, הביא התובע לאתר שופא ציוד והקים מתקנים שנועדו לגריסה, כרייה וחציבה, בניגוד לאיסור בחוק ובסעיף 3.8 להסכם. לכן הוחרם הציוד בחודש יוני 2005, והוצא צו הפסקת עבודה לתובע. ניתנה לתובע האפשרות להשיג על צו זה, והודע לו על זכותו לעשות כן, אך הוא לא הגיש השגה (ראה סעיפים 28-29 לתצהיר הינדי ונספחים ט', י' ו-יג' שם, הכוללים פירוט הציוד שנתפס וצילומיו). מן המסמכים הנ"ל שצורפו לתצהיר הינדי עולה כי המנהל האזרחי ראה בפעילות התובע בשטח שופא בניה בלתי חוקית של "הקמת מגרסה", שנעשתה ללא רישיון, ולכן הוצא צו הריסה וצו הפסקת עבודה. מן התמונות שצורפו נראה כי מדובר בהקמת מפעל לגריסה, הכולל מבנה יביל, גנרטור, מתקנים שונים ועוד. ואמנם, לאחר שהתובע קיבל הודעות על תפיסת הציוד והפסקת העבודה, כמו גם על זכותו להשיג עליהן, הוא הגיש למנהל האזרחי בקשה לקבלת היתר לגריסה, וועדת המשנה לכריה וחציבה דחתה אותה ביום 16.2.06 שכן לא הומצאו לה תוכניות מודד וסימוני שטח (נספח יב' הנ"ל). התובע אינו מכחיש כי הביא למקום ציוד גריסה והתכוון לגרוס שם את החומר. הוא טוען (בסעיף 31 לתצהירו) כי לצורך פינוי הפסולת היה עליו לגרוס את החומר. התובע נסמך על מכתבו של ראש מנהלת פרויקט מרחב התפר מיום 29.9.05, בו נאמר כי בהתאם להסכם שנחתם עם התובע "יש לאפשר למר עאסי סאבר לגרוס ולפנות 48,000 קוב שפיכת עפר שנמצאים בחלקה שלו במעבר שופא, אשר במסגרת בניית קו התפר הושלכו במקום" (נספח י' לתצהיר התובע). מנגד, טוען הינדי בתצהירו, כי ההסכם התייחס רק לפינוי פסולת - לא לגריסתה, וכי אין צורך לגרוס עפר כדי לפנותו. לכן, לדעתו, לא היתה סמכות למנהלת קו התפר להתיר את הגריסה בשטח (עמ' 39). הינדי ציין כי התובע קיבל במסגרת ההסכם כסף כדי לפנות פסולת עפר משטח שופא, ולא כדי להקים שם, ללא היתר, מפעל גריסה. לכן נאמר בסעיף 3.8 להסכם כי "אין באמור לעיל כדי להוות היתר ו/או אישור כל שהוא לכריה וחציבה ו/או לכל פעולה אחרת למעט הוצאת פסולת הבניין" (סעיף 3.8). כך גם נאמר בסיכום עם התובע מיום 18.9.05, כי מוסכם על הצדדים שהתובע יבצע "פינוי פסולת ולא יחרוג מהכמויות ומהסימנים שימצאו בשטח" (נספח טו' לתצהיר הינדי). הינדי הדגיש בעדותו כי פעילות של מגרסה והקמתה בשטח דורשות היתר, והתובע אכן הגיש בקשה להיתר (עמ' 39-40). אך היתר שכזה לא ניתן, והוא גם נתבקש רק לאחר תפיסת הציוד והקמת המגרסה. כך או כך, משרד הביטחון החליט לסייע לתובע בהשבת הציוד שנתפס, בהתאם לסיכום הנ"ל מיום 18.9.05, בו נקבע כי הציוד שהוחרם בשטח שופא "יוחזר לקבלן ע"ע הנוהלים המקובלים להשבת ציוד". בהתאם לכך ביקש משרד הביטחון להחזיר לתובע את הציוד, והוא נדרש לשלם סך של 3,890 ₪ עבור הוצאות מנוף; לטענת הינדי, התובע נמנע מלעשות כן, אף שלטענתו הציוד שנתפס שווה 120,000 ₪ (סעיף 33 ונספח יד' בתצהיר הינדי). התובע טען כי איש לא הודיע לו על הצורך לשלם עבור הוצאות המנוף ושחרור הציוד (עמ' 13). המדינה לא הגישה מכתב שנשלח אל התובע בעניין זה, אלא רק התכתבות פנימית של משרד הביטחון בנושא (נספח יד'). נראה כי היה כאן "קצר" בתקשורת בין הצדדים, ושניהם גם יחד לא פעלו כפי שהיה עליהם לפעול למימוש ההחלטה להשיב את הציוד (ראה הדיון לקמן). 11. התובע גם טען כי התשלום האחרון בסך 700,000 ₪ שולם לו באיחור. לא הובא כל פירוט או מסמכים לתמיכת טענה זו של התובע, המוכחשת על ידי המדינה; לטענתה הכסף שולם לתובע כאשר הציג את אישורי רשויות המס הנדרשים לשם התשלום לפי סעיף 4.1.3 להסכם (סעיף 36 לתצהיר התובע למול סעיף 21 לתצהיר הינדי). הואיל והטענה לא פורטה ובוססה, אין מקום להתייחס אליה מעבר לאמור לעיל. 12. חילוקי הדעות המתוארים לעיל הובילה לחליפת מכתבים ענפה בין הצדדים, ובעיקר למכתבים רבים ששיגרו באי-כוחו של התובע למשרד הביטחון. בסמוך לאחר חתימת ההסכם קבל התובע על עיכוב בהעתקת מפעלו, בשל סירוב הצבא להתיר לתובע להעביר ציוד ומשאיות לשטח מפעלו החדש, כמו גם על תפיסת הציוד שהביא התובע לשטח שופא (מכתבים מן הימים 31.5.05, 1.6.05, 1.8.05, 29.8.05, נספחים ד'-ז' לתצהיר התובע). אך מתצהירו של התובע עולה כי הבעיה לגבי העתקת המפעל התמקדה בדרישתו של התובע לבצע את המעבר דרך השער הצפוני של ניצני שלום (סעיפים 15-17 לתצהיר התובע). טעמיה הביטחוניים של המדינה לחסימת שטח ניצני שלום למעבר משאיות פורטו לעיל. כך גם עולה מתצהיר התובע כי הוא מאשר שנתאפשר לו להעביר חומרי גלם משטח ישראל אל המפעל, וטענתו היא רק על כך שלא אפשרו לו להחזיר "סחורה מוגמרת בתפזורת" מהמפעל לישראל (סעיף 18). אך כאמור לעיל, המגבלה על העברת סחורה בתפזורת נגעה אך ורק למזון לעופות, בעוד שהתובע העביר ללא הפרעה משאיות רבות של סחורה בתפזורת שהכילו חול ושיש גרוס (קריב בסעיף 8 לתצהירו). טעמיה של המדינה בסוגיית העברת הסחורה בתפזורת נדונה לעיל, ואף היא קשרוה לצרכי הביטחון. הינדי וקריב מדגישים בתצהיריהם כי לא נמנע מהתובע להעביר משאיות דרך שער אפרים למפעל ובדרך חזרה, והוא אכן העביר משאיות רבות בדרך זו. הינדי מצרף לתצהירו את מכתב לשכת האלוף בפיקוד המרכז, שנשלח ביום 21.7.05 אל משרד הביטחון, בו נאמר כי אישור המעבר שנשלח לתובע ביום 29.6.05 תקף גם בימי הסגר, עד ליום 29.9.05 (נספח ז'). קריב, שהיה קצין הביטחון של שער אפרים, אומר כי התובע העביר מדי חודש בחודשו משאיות וכלי רכב דרך שער אפרים, משטח ישראל למפעלו וחזרה. הוא מצרף לתצהירו דו"ח שנערך על-פי יומני המבצעים, המראה כי עשרות רבות (אם לא מאות) משאיות וכלי רכב של התובע עברו במעבר אפרים בשנים 2006-2008, וגם בשנת 2009 העביר התובע עשרות משאיות וכלי רכב (סעיף 15 ונספח ג' לתצהירו). בחודש יוני 2009 לבדו, העביר התובע 89 משאיות בשער אפרים (קריב בסעיף 41 לתצהירו). כך גם נאמר במכתבו של מנהל שער אפרים מיום 23.4.06 (נספח ד' לתצהיר קריב), כי "כניסתן ויציאתן של משאיות השייכות למר סאבר עאסי מתאפשרת באופן שוטף ויומיומי במעבר הסחורות של שער אפרים", וכי זה המצב מאז פתיחת המעבר, ואף אושר לתובע להעביר "את כל סוגי הסחורות שברשותו, כולל מוצרי חול וחצץ". מנהל המעבר מסביר במכתבו הנ"ל, כי טענתו של התובע מופנית כנגד העובדה שלא מאפשרים לו לבצע מעבר דרך שער ניצני שלום - ולא מעבר לכך. 13. ביום 18.9.05 נערך סיור בשטח של גורמי הביטחון (כנראה יחד עם התובע) כדי לפתור את הבעיות שהתעוררו, ובסיכום הדברים שהועלה על הכתב נאמר כי הצבא יאפשר לתובע מעבר בשער אפרים בשיטת BACK TO BACK. כותרת המסמך היא: "הסדרת תנועה במעבר שער אפרים", וכותרת פרק א' למסמך: "תנועה במעבר גב אל גב שער אפרים". עוד נאמר במסמך כי התובע יפנה את הפסולת שהושלכה בשטח שופא, וכי "מוסכם על הקבלן בתאום עם המנהל האזרחי כי פינוי הפסולת לא יחרוג מהכמויות ומהסימונים שימצאו בשטח". אשר לציוד התובע שנתפס בשטח שופא, נאמר בסיכום כי הוא יוחזר לתובע בהתאם "לנוהלים המקובלים להשבת ציוד" (נספח ח' לתצהיר התובע). הדגשתי את הקטעים הנ"ל בסיכום שהושג, משום שהמדינה טוענת כי התובע מפרש מסמך זה כרצונו, ובניגוד לאמור בו. התובע המשיך לדרוש מעבר דרך שער ניצני שלום, ולא דרך שער אפרים; הוא רצה להעביר סחורה עם משאיותיו בתפזורת, ולא בשיטת "גב אל גב" המחייבת פריקת החומר והעברתו למשאית אחרת; הוא הביא לשטח שופא ציוד להקמת מגרסה, ולא הסתפק בפינוי הפסולת שבשטח; והוא לא פעל על-פי הנהלים לשחרור הציוד שנתפס, כאשר נדרש לשלם סכום פעוט יחסית של 3,890 ₪ עבור הוצאות המנוף (נספח יד' לתצהיר הינדי; התובע טען כי לא קיבל דרישה לשלם סכום זה (עמ' 13 לעדותו). 14. המחלוקת בין הצדדים לא יושבה, והצעות משרד הביטחון נדחו על ידי התובע. התובע המשיך לשגר מכתבים למשרד הביטחון שוב ושוב, בו קבל על הפרת ההסכם ואף העלה דרישה לתשלום פיצויים בשל השבתת המפעל, החל מחודש אפריל 2005 (מכתבים מן הימים 5.12.05, 17.1.06, 15.5.06, הנושא בטעות את התאריך 17.1.06 ו- 29.6.06, שצורפו כנספחים יב'-טו' לתצהיר התובע). ממכתבים אלו עולה כי התובע המשיך לדרוש מעבר דרך שער ניצני שלום ולהשיב לו את הציוד שנתפס בשטח שופא לצורך פינוי הפסולת. ביום 2.7.06 הודיע משרד הביטחון לתובע כי המשרד מגבש פתרון, כדי לפתור את בעיית מעבר המשאיות (נספח טז' לתצהיר התובע). לא חלפו יומיים, והתובע שב לשגר מכתבי תלונה והתראה למשרד הביטחון (בימים 4.7.06 ו- 7.7.06, שצורפו כנספחים יז'-יח' לתצהירו). לאחר שהתקיימו מספר ישיבות בין הצדדים, והמחלוקת לא באה על פתרונה, שלח התובע למשרד הביטחון מכתבים נוספים בימים 20.12.06, 20.2.06 ו- 21.3.07 (נספחים יט'-כא' לתצהירו). מהמכתב האחרון עולה כי הבעיה היתה ונותרה דרישתו של התובע להעביר את הסחורה בתפזורת ולא בשקים במעבר שער אפרים (כך גם עולה מן האמור בסעיף 48 לתצהיר התובע). נראה כי התובע הפנים, סוף סוף, כי אין סיכוי שתיענה דרישתו להעביר סחורות דרך שער ניצני שלום. ביום 21.5.07 השיב משרד הביטחון בכתב על טענות התובע ודחה אותן. המשרד הדגיש כי לא ניתן להעביר סחורה בתפזורת בשער אפרים, וכי התובע חייב לנהוג כפי שפועלים שאר הסוחרים המעבירים סחורה ארוזה (נספח כב' לתצהיר התובע). מן ההתכתבות דלעיל עולה כי עלו במשא ומתן שבין הצדדים שני רעיונות שלא הבשילו לכדי הסכמה: האחד, למנות מעריך כלכלי לשווי החברה של התובע, והשני להקים מסוע לשינוע הסחורה של התובע בתפזורת אל מפעלו. גם לאחר דברים אלו המשיך התובע במשלוח מכתבי דרישה והתראה למשרד הביטחון בימים 27.5.07 ו- 18.6.08 (נספחים כג'-כד' לתצהיר התובע). במכתבים חוזרים באי-כוח התובע ומעלים טענות כאילו נמנע מהתובע להעביר סחורות בשער אפרים, אף שלמעשה הבעיה נגעה אך ורק לדרישת התובע להעברת סחורה בתפזורת ולא בשקים, אך התובע איננו מעלה עוד את הדרישה להעברת סחורות במעבר ניצני שלום. במכתב ב"כ התובע מיום 14.9.08 (נספח כו' לתצהירו) הוא מכחיש את טענת משרד הביטחון כי משאיות רבות של התובע עברו בשער אפרים, וטוען כי ניתן לספור את המשאיות שעברו "על אצבעות יד אחת (ואולי שתיים)". התובע הציע לבנות במיוחד עבורו טרמינל מגודר, או לבנות מסוע לשינוע הסחורה שלו בתפזורת למפעלו (נספח כז' לתצהירו). 15. במענה לטענותיו של התובע, אשר דרש להעביר משאיות בתפזורת ללא בידוק בטחוני, הציע קריב במכתבו מיום 24.9.08 כי חצץ יועבר בשיטת "גב אל גב" ללא תיאום מראש, ולגבי "אבקה" (מזון לעופות) - היא תועבר בשיטת "גב אל גב" - או בשקים, או במיכלית (נספח ז' לתצהיר קריב). הצעות אלו לא השביעו את רצונו של התובע, ואז הלך משרד הביטחון צעד נוסף לקראת התובע וגיבש ביום 26.11.08 פתרון חלופי שיאפשר לתובע מעבר משאיות חלק ומהיר ללא בידוק - משטח ישראל למפעל ובחזרה (סעיף 25 ונספח ח' לתצהיר קריב). במסגרת זו סוכם כי התובע יגדר את שטח מפעלו בהתאם להנחיות שיקבל, ומנהלת המעברים תציב בשטחו מצלמות לפיקוח על תהליך העמסת הסחורה במפעל. על יסוד הסדר זה, יוכל התובע להעביר משאיות ישראליות משטח ישראל אל מפעלו וחזרה, ואלו יעברו רק בדיקה ויזואלית מהירה, ורק באופן אקראי תבוצע בדיקה יסודית של המשאיות והסחורה. קריב הסביר בעדותו כי פתרון זה היה חוסך את הצורך בבדיקה של הסחורה, בשל הפיקוח הוויזואלי, באמצעות מצלמה ותצפיתן, על תהליך העמסת הסחורה (עמ' 45-46). כך גם ניתן היה להעביר מזון לעופות בתפזורת (עמ' 49). בהסדר זה, שהועלה על הכתב, הודגש כי הוא נועד לאפשר אך ורק מעבר משאיות חומרי גלם אל תוך מפעלו של התובע, וחזרתן עם סחורה של התובע אל תוך ישראל. אך צויין כי המשאיות לא תכנסנה לשטחי הרשות הפלשתינאית, והתובע הוזהר כי "במידה ותיתפס הברחה כלשהי בסחורותיו או במשאיותיו אזי כל הקלות יבוטלו והוא יועמד לדין עפ"י החוק". במילים אחרות, סידור זה נועד לאפשר לתובע להפעיל בצורה טובה יותר את מפעלו, והוא לא נועד להעניק לו פטור מבידוק בטחוני בעת העברת סחורות מישראל לשטחים ובכיוון ההפוך. התובע יכול היה להעביר משאיות עם סחורה אל שטחי הרשות ובכיוון ההפוך כמו כל סוחר אחר, לאחר בידוק בטחוני יסודי במעבר, בשיטת "גב אל גב"; ההקלה המשמעותית דלעיל הוצעה לו רק לגבי חומרי גלם המועברים למפעלו, והסחורה היוצאת מן המפעל ומעברת לישראל. מתווה הפשרה דלעיל הוצע לתובע בפגישה שנערכה ביום 15.1.09, והתובע טוען כי פעל לפיו וגידר את שטח מפעלו. אך לטענת התובע פתרון זה נמצא בלתי ישים לגבי כמות של כמה משאיות, וחברות התובלה סירבו לעבוד לפיו עקב הזמן שנדרשו להמתין במעבר (ראה (סעיפים 59-61 לתצהיר התובע, עמ' 24 לעדותו ומכתב בא-כוחו מיום 9.2.09 שצורף כנספח כט'). במכתב שותפו של התובע (קובי) מיום 8.2.09, נאמר כי 22 משאיות עם נהגים יהודים וערבים עברו בקלות את המעבר אל מפעל התובע, אך בדרך חזרה הם עוכבו לבדיקות שארכו למעלה משעה וחצי, והם אינם מוכנים לעבוד עוד עם התובע (נספח יג' לתצהיר קריב). קריב טוען בעניין זה כי סוכם עם התובע שיגיעו 15 משאיות "כפיילוט ראשוני", אך הגיעו 22 משאיות שיצאו עומס גדול. בנוסף, המשאיות חזרו מן המפעל אל שער אפרים בשעה מאוחרת, והנהגים הישראלים התנגדו לבדיקה ביטחונית, מה גם שלטענת קריב אסור היה לאפשר לנהגים ישראלים להיכנס לשטח הפלסטיני (סעיף 35 לתצהירו ומכתבו שצורף כנספח יג'). טענה אחרונה זו של קריב מתייחסת, כפי הנראה, לנהגים היהודים, שכן מפעל התובע נמצא אמנם בתוך שטח ישראל, אך צריך לעבור בדרך אליו גם בשטחי הרשות (ראה עדות קריב בעמ' 52). אולם העיקר הוא זה: קריב טוען כי התובע נמנע מלקיים את חלקו בהסדר הנ"ל. ראשית, הוא נמנע מהקמת גדר סביב מפעלו, אף שמערכת הביטחון הוציאה עשרות אלפי שקלים על התקנת מצלמות במקום והצבת תצפיתן שיפקח עליהן (ראה גם עמ' 45-46 לעדותו). ביום 17.3.09 ביקר קריב במפעלו של התובע, ומצא שלא הוקמה גדר, בניגוד לדברי התובע (נספח ט' לתצהיר קריב, סעיף ח'). שנית, משאיות ישראליות שהעביר התובע המשיכו בנסיעתן אל עבר טול כרם, ולא הגיעו אל מפעלו (סעיף 27 לתצהירו). קריב צירף לתצהירו תקליטור עם סרטון (נספח יד'), שלדבריו מראה משאית ישראלית יוצאת ממפעל התובע ונוסעת לתחום הרשות (ראה עדותו בעמ' 52; לא הצלחתי להפיק בעצמי מידע ברור מסרטון זה). בחודש מרץ 2009 פנו סוחרים מהעיר טול כרם אל קריב, וסיפרו לו כי התובע הציע להם להעביר סחורות דרכו, הואיל ויש לו עדיפות בכניסה והבידוק שלו מהיר יותר. קריב הוציא מכתב, שהתייחס גם לעניין זה, לראש מנהלת המעברים (נספח ט' לתצהירו סעיף ט'). בנוסף, קצין הביטחון של המעבר כתב לקריב ביום 22.6.09 כי תחקר את אחד מנהגי המשאיות הרשומים על שם התובע, והתברר כי הלה הוביל משלוחים שלו (לא של התובע) לעיר טול כרם כמה פעמים, דרך מפעל המרצפות של התובע, תוך ניצול ההקלות שניתנו לתובע במעבר (נספח י' לתצהיר קריב). ביום 26.8.09 נצפתה משאית ישראלית מעמיסה סחורה במפעל המרצפות של התובע ונוסעת לעיר טול כרם, וחוזרת על פעולה זו כמה פעמים (ראה מכתב סגן הקב"ט מיום 30.8.09 שנשלח אל קריב וצורף כנספח יא' למכתבו). בנסיבות אלה, הוחלט ביום 30.8.09 שלא להמשיך ולאפשר לתובע להעביר סחורות בשיטת DOOR TO DOOR (סעיפים 29 עד 31 ו-36 לתצהיר קריב). התובע הכחיש דברים אלה בעדותו, באומרו: "לא נכון. תביא הוכחה לכך" (עמ' 25). התובע גם הכחיש בעדותו את טענת קריב כי לא הקים גדר (עמ' 24). במכתב משרד הביטחון מיום 12.3.08 (נספח ח' לתצהיר קריב) נאמר כי משרד הביטחון יתקין בתוך שבועיים מצלמות במפעל התובע, "בכפוף לאישור הגדר שהקים מר עאסי ע"י מערכת הביטחון". אולם קריב העיד בנחרצות כי מדובר בטעות שנפלה במכתב, שכן הוא נמצא בשטח עד היום ואין ולא היתה גדר (עמ' 46). כך גם עולה ממכתבו של קריב מיום 25.5.09 (נספח ט' לתצהירו, סעיף ג'), בו נאמר כי הוסבר לתובע איזה גדר לבנות ואילו חברות עוסקות בכך, וכי על התובע "להקים גדר תקנית כפי שסוכם עמו" בתוך חודש ימים, שאם לא כן יופסק המעבר של משאיותיו עד להקמת הגדר. כך גם נאמר במכתב קריב מיום 19.3.09 כי בביקורו במקום נמצא שהתובע לא הקים גדר (נספח יב' לתצהירו). קריב גם קובל בתצהירו (סעיף 33) על כך שהתובע טען כי הוא מתכוון להעביר 60 משאיות ביום אל מפעלו וחזרה, וכמה פעמים סוכם עמו על העברת כמות גדולה של משאיות ועובדי המעבר נערכו לכך, אלא שאלו לא הגיעו לבסוף (נספח ח' לתצהירו, סעיפים ד'-ה'). 16. הנה כי כן, גם הפתרון של מפעל מגודר עם מצלמות לא הביא ליישוב המחלוקת בין הצדדים, והתובע שב והעלה את דרישתו לפיצוי בגין השבתת המפעל (נספחים ל'-לא' לתצהירו). דרישה זו נדחתה על ידי משרד הביטחון, ולפיכך הגיש התובע ביום 16.11.09 את התביעה בתיק זה. 17. בכתב התביעה נטען כי בניגוד לאמור בהסכם, הערימה המדינה קשיים על העתקת מפעלו של התובע, ולאחר מכן מנעה העברת משאיות וסחורה אל המפעל וממנו, באופן שהביא להשבתתו המוחלטת (התובע אינו מציין ברוב חלקי כתב התביעה כי הבעיה היתה לגבי מעבר דרך שער ניצני שלום ולגבי העברת סחורה בתפזורת). בנוסף, לא נתאפשר לתובע לגרוס את הפסולת בשטח שופא ולפנותה, ונתפס ציוד שבאמצעותו היה התובע אמור לפנות את הפסולת. כתב התביעה מפרט את ההתכתבות הענפה שבין הצדדים, ואת הניסיונות הרבים למצוא פתרון למעבר המשאיות ופינוי הפסולת בשטח שופא, כמו גם את הדרישה של התובע לתשלום פיצוי בגין השבתת המפעל - הכל כמפורט לעיל. התובע מדגיש כי מדובר במפעל בבעלות אזרח ישראלי, המצוי בתוך שטחה של מדינת ישראל, וחרף כך נמנעת ממנו הזכות להפעיל את עסקו. לטענת התובע מדובר באפליה ובהתנכלות כלפיו מצד משרד הביטחון. הסעדים המבוקשים בכתב התביעה הינם: אכיפת הוראות ההסכם; תשלום פיצויים בגין השבתת המפעל מחודש אפריל 2005 ועד מועד הגשת התביעה; פיצוי נוסף בגין פגיעה במוניטין ואובדן לקוחות; פיצוי בגין מניעת התובע מלגרוס ולפנות את הפסולת בשטח שופא, מה שמנע ממנו שימוש בשטח זה; פיצוי בגין שווי הציוד שנתפס בשופא; ולחלופין - אם לא יאכפו הוראות ההסכם - פיצוי בגין אובדן רווחים למשך 14 וחצי שנים מיום חתימת ההסכם. הנזקים המפורטים בכתב התביעה מסתכמים בכ- 10 מיליון ₪, אך לצורכי אגרה הועמד סכום התביעה על 4 מיליון ₪. במהלך הדיון, ולפני תשלום המחצית השניה של האגרה, הוקטן סכום התביעה ל- 2.5 מיליון ₪. 18. בכתב ההגנה טוענת המדינה כי איש לא מנע מהתובע להעביר משאיות אל מפעלו ובחזרה, כפוף לביצוע בידוק בטחוני, והתובע אכן העביר משאיות כאמור. הוא אף זכה להקלות שלא ניתנו לשאר הסוחרים, כמו האפשרות להעביר סחורות "מדלת לדלת", ולא "מגב אל גב", כמו גם תור מקוצר שסידרו לתובע בכניסה וביציאה מהמעבר. בנוגע לטענות התובע לגבי העברת סחורה בתפזורת, הוסבר לתובע שלא ניתן לאשר זאת בשל העדר יכולת לבדוק את הסחורה בתפזורת, והוא התעקש שלא להעבירה בשקים גדולים. משרד הביטחון הלך לקראת התובע מעבר לכך, והסכים לוותר על בידוק בטחוני כפוף לגידור מפעלו והתקנת מצלמות, אלא שהתובע לא הקים גדר ונתפס כמנצל את ההקלות לצורך העברת סחורות לתוך השטחים, ללא בידוק בטחוני. אשר לשטח שופא, טוענת המדינה כי התובע התחייב לפנות את הפסולת משטח זה, אך בפועל ניסה להפעיל שם מחצבה ללא היתר, ולכן הוחרם הציוד. המדינה אף מציינת כי המפעל החלופי הוקם ללא היתרים כדין, וכי התובע קיבל במסגרת ההסכם פיצוי בגין השבתת המפעל במשך 12 חודשים, על בסיס חוות הדעת של חברת אורניב, ועתה הוא דורש פיצוי נוסף עבור תקופה זו. כך גם קיבל התובע פיצוי עבור פינוי הפסולת בשטח שופא, אף שבפועל לא פינה את הפסולת. המדינה מציינת כי מעולם לא הסכימה לשלם פיצוי נוסף כלשהו לתובע, וכל משא ומתן שנוהל עמו היה לפנים משורת הדין, כדי ליישב את המחלוקות בין הצדדים. בסיכומו של דבר, המדינה טוענת כי משרד הביטחון הלך לקראת התובע, אך הלה סירב להבין את מגבלות הביטחון וניצל לרעה את ההקלות שניתנו לו. בסופו של דבר, הוא העביר סחורה אל מפעלו ובדרך חזרה, מה שמוכיח כי אין אמת בטענתו שהמפעל מושבת. 19. בכתב התשובה טוען התובע כי אין אמת בטענת המדינה כי אין כל הגבלה על העברת משאיות וסחורות למפעלו וממנו, ומבהיר כי המגבלה היא על העברת סחורה מוגמרת בתפזורת, משטח המפעל לשטח מדינת ישראל. כך גם מבהיר התובע כי לא נתאפשר לו מעבר בשער ניצני שלום. התובע אף מכחיש כי ניתנו לו הקלות כלשהן, או שהוא ניצל הקלות שניתנו לו לרעה: כל המשאיות שהעביר התובע אינן בבעלותו, אלא שייכות לחברות הובלה. המדינה אף לא באה בטענות מעולם אל התובע כי ניצל לרעה הקלות שניתנו לו. אשר לשטח שופא, מכחיש התובע את הטענה כי ביצע חציבה בשטח, ומדגיש כי לצורך פינוי הפסולת היה עליו לגרוס את החומר. ב. דיון ומסקנות הפיצוי שקיבל התובע לפי ההסכם 20. בעת חתימת ההסכם היה ברור לצדדים כי משמעותו היא העברת מפעלו של אזרח ותושב ישראלי, שהיה ממוקם בצד המערבי של גדר ההפרדה, אל צידה המזרחי, על כל המשתמע מכך. יתכן שהתובע, ואולי גם המדינה, לא העריך נכונה את הקשיים ששינוי מיקום זה יגרום לתובע. אך התובע קיבל עבור הסכמתו תמורה כספית בסך 2,950,000 ₪, ובהסכם הודגש פעמיים כי תמורה זו מהווה "פיצוי על כל הנזקים אשר נגרמו וייגרמו לבעלים בקשר עם הקמת המכשול והמסוף" (סעיפים 4.1 ו- 4.3). נקודה זו נוגעת הן לקשיים שנגרמו וייגרמו לתובע כתוצאה מן הצורך להעביר משאיות וסחורה דרך שער אפרים, והן לקשיים שנגרמו וייגרמו לו כתוצאה מדרישות הביטחון בשער אפרים, קרי: הצורך בהעברת סחורות בשיטת "גב אל גב", והאיסור על העברת חלק מן הסחורות בתפזורת. התובע איננו זכאי לפיצוי נוסף בגין קשיים אלו, כל עוד לא הוכח שהמדינה הפרה את הוראות ההסכם. מעבר דרך השער הצפוני של ניצני שלום 21. מסקירת מכתביו הרבים של התובע למשרד הביטחון, כמפורט לעיל, עולה כי התובע זנח בשלב מסוים את דרישתו להעברת סחורות דרך השער הצפוני של ניצני שלום, והתמקד במציאת פתרון שיאפשר לו העברה נוחה של הסחורות במעבר היחיד הפועל באזור - מעבר שער אפרים. אולם בכתב התביעה, וכך גם בסיכומיו, שב התובע ומעלה את הטענה כי המדינה הפרה את התחייבותה בהסכם להתיר לו מעבר דרך שער ניצני שלום. טענה זו לא ניתן לקבל. הינדי הסביר בעדותו כי המדינה נזקקה בדחיפות לשטח מפעלו של התובע, לצורך הקמת גדר ההפרדה, ולכן הסכימה לאפשר לו באותה עת, באופן חריג, מעבר דרך שער ניצני שלום. על רקע זה ניתן אישור הרמ"ט שצורף להסכם כנספח ה', אשר התיר לתובע מעבר דרך שער זה. לדברי הינדי התובע הספיק להעביר כלי רכב כמה פעמים, למיטב זכרונו, דרך שער ניצני שלום עד לסגירתו (עמ' 34). הינדי הדגיש כי החלטה זו התקבלה באותה נקודת זמן, בכפוף להערכת המצב הביטחוני ששרר אז באזור (עמ' 38). אכן, באישור הרמ"ט עצמו נאמר: "אישור כניסה זה מותנה במצב הביטחוני שישרור בגזרה", ובסעיף 3.7 להסכם, המתייחס לאישור הרמ"ט ולהיתרי המעבר במחסום, הודגש במפורש: "יודגש כי האמור במצ"ב כפוף להסדרי הבטחון כפי שייקבעו מעת לעת על ידי הגורמים הצריכים לכך". ואמנם, לאחר חתימת ההסכם חל שינוי בתפיסת הביטחון באזור, בשל פיגועים באזור ניצני שלום. ביום 9.8.05 פורסם צו אלוף הקובע כי העברת סחורות מישראל לשטחים ובכיוון ההפוך תיעשה אך ורק דרך מעברים מאושרים שפורטו בצו (כמו שער אפרים), ושער ניצני שלום איננו אחד מהם. מאוחר יותר נסגר אזור התעשיה ניצני שלום כליל לתנועת כלי רכב. לכן, לא ניתן היה לאפשר לתובע מעבר דרך ניצני שלום. 22. חשוב להבהיר בהקשר זה כי שער ניצני שלום קרוב מאד לשער אפרים. הסיבה היחידה שהתובע התעקש לעבור דרך שער ניצני שלום היתה שבאותו שער לא היו אמצעים לבידוק ביטחוני של סחורות מן הסוג הקיים בשער אפרים, שהוא השער שדרכו עוברות כל משאיות הסחורה באזור טול כרם. מה שהתובע מבקש, למעשה, הוא העברת סחורות דרך שער שאיננו מיועד למעבר סחורות, במשאיות ישראליות שאינן עוברות בידוק ביטחוני קפדני. דרישה זו עלולה ליצור סיכון ביטחוני, מה גם שבידי מערכת הביטחון הצטברו ראיות לכך שהמשאיות המיועדות למפעלו של התובע אינן עוצרות שם, אלא ממשיכות בדרכן לשטחי הרשות, ואז חוזרות חזרה לישראל. לא ניתן לפטור את משאיות התובע מבידוק בטחוני במעבר, שלו כפופים כל המשאיות והסוחרים. לשם כך הוקם מסוף שער אפרים, המיועד להעברת סחורות. התובע טוען כי אין להטיל על כתפיו את הנטל הכלכלי הכרוך בצרכי הביטחון של ישראל, וכי הוא זכאי לאכוף את ההסכם עם המדינה כלשונו. אלא שההסכם מכפיף את היתרי המעבר למצב הביטחוני שישרור בגזרה, ולהסדרי הביטחון שייקבעו מעת לעת, ואלו אינם מאפשרים מעבר סחורות דרך שער ניצני שלום מאז חודש אוגוסט 2005 (ראה סעיף 8 לעיל). אזור התעשיה ניצני שלום הפך להיות אזור סגור ומגודר, ואין מתירים כניסת כלי רכב לתוכו. דומה כי גם התובע הבין זאת בשלב מסוים, כעולה ממכתביו שהתמקדו בדרישתו למעבר חלק בשער אפרים. מכאן שאין הפרה כלשהי של תנאי ההסכם שנחתם עם התובע. התובע היה מודע לכך שהיתרי המעבר מותנים בדרישות הביטחון, כפי שייקבעו מעת לעת, והוא איננו יכול לבוא בדרישה להנציח מצב ששרר בעת חתימת ההסכם ואיננו עוד. 23. התובע סבור כי המצב הביטחוני משתפר בשנים האחרונות. אך אל"מ הינדי העיד כי בשנת 2008 נהרגו שני מאבטחים בניצני שלום, ובשנת 2011 נזרק רימון מהעיר טול כרם לאזור זה. לדבריו, אין שבוע אחד שאין בו התרעות על ביצוע פיגועים נגד יהודים (עמ' 36). עסקינן בסוגיה ביטחונית, והתובע איננו יכול לדרוש דבר שאיננו מותר לאף סוחר אחר בישראל. כך גם אין לקבל את הצעת התובע שמשרד הביטחון יסלול עבורו שביל "סטרילי" מניצני שלום אל מפעלו. הינדי הסביר כי מדובר בשטח שאיננו רכוש המדינה, אלא אדמות פרטיות פלסטיניות, וגם אין שם סיורים של כוחות הביטחון; נסיעה בדרך שכזו תהיה סיכון ביטחוני לישראלים (עמ' 35). הדרישות, או ההצעות, שמעלה התובע אינן מציאותיות. עליו להתמקד במציאת פתרון הולם למעבר סחורות דרך השער שיועד למטרה זו - שער אפרים, הנמצא קרוב מאד למפעלו של התובע. בכך יתמקד הדיון שלקמן. הסדרי המעבר בשער אפרים 24. אף שניתן היה להתרשם מחלקים נרחבים בכתב התביעה ובתצהירו של התובע כאילו נמנע ממנו באופן מוחלט להעביר משאיות וסחורות דרך שער אפרים, לא יכולה להיות מחלוקת של ממש כי הטרוניה שמעלה התובע מתמקדת באיסור על העברת חומר בתפזורת. כפי שעולה מן הראיות, הכוונה היא למזון לעופות, שהוא תוצר לוואי של מפעל הגריסה של התובע. איש לא מנע מהתובע להעביר בשער אפרים בתפזורת, או בכל דרך אחרת, חול, חצץ וכל סחורה אחרת של מפעלו. טענה נוספת של התובע לגבי המעבר בשער אפרים, היא שהוא נדרש להעביר את הסחורה בשיטת "גב אל גב". לדבריו, העברת הסחורה בשיטה זו, או שלא בתפזורת (בשקים), איננה כדאית מבחינה כלכלית. טענה זו אינה נתמכת בראיות כלשהן, והיא גם אינה מבססת הפרה של ההסכם בידי המדינה. בסיכומיו של התובע מובהר, סוף סוף, כי טענותיו מתמקדות בדרישה להימנע מהעברת סחורה בשיטת "גב אל גב" או בתפזורת (סעיפים 8-9 לסיכומיו). התובע טוען כי מפעלו מושבת בשל דרישת משרד הביטחון להעביר את החומר בשקים, או בשיטת "גב אל גב". 25. הצורך בהעברת סחורות בשיטת "גב אל גב" נובעת במישרין מן העובדה שהשער היחיד למעבר סחורות הרלבנטי לענייננו הינו שער אפרים, שכן לפי צו האלוף הנ"ל - העברת הסחורות במעבר זה חייבת להתבצע בשיטה זו (ראה סעיף 8 לעיל). אין בהסכם, או במכתב הרמ"ט שצורף אליו, כל התחייבות לאפשר לתובע מעבר סחורות בשיטה זו או אחרת - נהפוך הוא: נקבע בסעיף 3.7 להסכם כי נושא היתרי המעבר כפוף להסדרי הביטחון שייקבעו מעת לעת. לכן, אין לייחס למדינה הפרה של ההסכם, ככל שהיא דרשה מהתובע להעביר את חומרי הגלם מישראל אל מפעלו, ואת הסחורות ממפעלו אל ישראל, בשיטה הנוהגת במעבר שער אפרים, ושלפיה נוהגים כל הסוחרים. הדרישה להעברת סחורה בשיטת "גב אל גב" היא חלק מדרישות הבידוק הביטחוני במחסום. היא נועדה להבטיח שלא יוכנסו לשטחים חומרים שניתן לייצר מהם אמצעי לחימה, ולא יוכנסו אמצעי לחימה מהשטחים לישראל, בתוך משאיות העוברות מצד לצד. השיטה מונעת הצפנת אמצעי לחימה במשאיות, הואיל והמשאית המגיעה מישראל איננה ממשיכה לתוך שטחי הרשות, ואילו המשאית שמגיעה משטחי הרשות איננה ממשיכה לתוך ישראל (סעיף 4 לתצהיר קריב). כמובן ששיטה זו מכבידה על הסוחרים ובעלי המשאיות, הנאלצים להמתין בתור, לפרוק את הסחורה ולהעמיסה על המשאית המגיעה מן הצד השני של הגדר, לאחר בידוק ביטחוני. אך זו השיטה שנמצאה מספקת את מנגנוני הביטחון, ועל פיה יש לנהוג. התובע איננו זכאי לדרוש לחרוג משיטה זו, ובוודאי שדרישה זו איננה מעוגנת בהסכם. גם הדרישה לאריזת סוג מסוים של סחורה המועברת בשער אפרים ומניעת העברתה בתפזורת (מזון לעופות), נובעת מדרישות הביטחון. כפי שהבהיר קריב, יש שיטות שונות של העברת סחורה במחסום - במכולות, על גבי משטחים, בשקים, במכליות וגם בתפזורת. גם התובע העביר חול וחצץ בתפזורת. אך לגבי מזון לעופות, נדרש התובע לארוז אותם בשקים גדולים, וזאת בשל העדר יכולת לבדוק סחורה זו כשהיא בתפזורת, ומחשש שיוחבאו בסחורה אמצעי לחימה - בעיקר כשלתובע היו הקלות בבידוק הביטחוני (סעיף 21 לתצהירו). קריב הסביר בעדותו מדוע דרש מדור החבלה של משטרת ישראל לארוז בשקים גדולים את המזון לעופות, על מנת שמכונת השיקוף תוכל לבדוק אותם, כאשר האפשרות האחרת של שפיכת הסחורה לצורך בדיקתה לא התאימה לתובע (עמ' 46, 50-51). התובע עצמו מבהיר כי הוא איננו הבעלים של המשאיות, אלא משתמש בחברות הובלה שונות, מה שמגביר את הצורך בקיום הנחיות הביטחון. כמו הדרישה למעבר בשיטת "גב אל גב" - גם הדרישה לאריזת חלק מהסחורה בשקים נובעת מדרישות הביטחון, ואין בהסכם דבר הסותר דרישה זו - נהפוך הוא: היתרי המעבר הוכפפו לדרישות הביטחון, כפי שיהיו מעת לעת (סעיף 3.7 להסכם). 26. ובכל זאת, המקרה של התובע ייחודי ושונה במובן אחד חשוב, שאין להתעלם ממנו: עסקינן במפעל ישראלי, בשטח ישראלי ושל אזרח ישראלי, אשר בשל סיבות שונות מצא עצמו מעברה המזרחי של גדר ההפרדה. אין אנו מדברים על סוחר המבקש להעביר סחורות אל תוך שטחי הרשות הפלסטינאית, וממנה אל תוך ישראל, אלא בבעל מפעל ישראלי המבקש להעביר חומרי גלם למפעלו ולהוציא ממנו סחורות. התובע נענה לבקשת המדינה להעתיק את מפעלו מן הצד המערבי של גדר ההפרדה אל צידה המזרחי, ובשל כך הוא נאלץ להתמודד כיום עם קושי יומיומי של העברת חומרי גלם וסחורות אל מפעלו וממנו. גדר ההפרדה, שהוקמה על שטח מפעלו הישן של התובע, יצרה, אפוא, בעיה ממשית מבחינת התובע, הנוגעת לדרך תפעול עסקו. התובע אמנם קיבל פיצוי כספי ממשי עבור הסכמתו דלעיל, כולל הנזקים שייגרמו לו עקב הקמת גדר ההפרדה. אך גם משרד הביטחון הכיר בכך שגדר ההפרדה יצרה בעיה מיוחדת מבחינת התובע, ויש ללכת לקראתו ולמצוא פתרון לבעיותיו. גם אם הדבר לא נאמר בהסכם, הוא נובע מחובת ההגינות. אכן, משרד הביטחון הבין שעליו ללכת לקראת התובע. לא לחינם העניק משרד הביטחון הקלות שונות לתובע, בכל הנוגע להעברת סחורות אל המפעל וממנו. כפי שהעיד קריב, התובע היה האדם היחיד שקיבל אישור להעביר משאיות במעבר אפרים בשיטה של "מדלת אל דלת", וכן איפשרו לו תור מקוצר בכניסה וביציאה מהמעבר (עמ' 42 לעדותו וסעיף 3 לתצהירו). אכן, התרשמתי כי משרד הביטחון הלך לקראת התובע, הן מן הטעמים שפורטו לעיל, והן מטעמים אחרים. עם זאת, חשוב להדגיש כי הקלות אלו נועדו לאפשר העברת חומרי גלם אל המפעל, והעברת סחורה מהמפעל לישראל - לא מעבר לכך. משהסתבר כי התובע ניצל הקלות אלו כדי להכניס משאיות ישראליות לשטחי הרשות דרך מפעלו, ולהשיבן לישראל משטחי הרשות - היתה הצדקה לשלול ממנו את ההקלות שקיבל. לאור דברים אלו יש לבחון את טענות התובע בעניין העברת סחורה בתפזורת, או בשיטת "גב אל גב". 27. נמצא, אפוא, כי דרישותיו של התובע להעביר סחורה בתפזורת, ולהימנע מבידוק ביטחוני המתקיים בשיטת "גב אל גב" בשער אפרים, איננה מעוגנת בהסכם שבין הצדדים והיא מנוגדת לצרכי הביטחון. אולם, ככל שניתן להקל עם התובע מבלי להתפשר בעניין דרישות הביטחון - יש ללכת לקראתו, וכך גם התרשמתי שנהג משרד הביטחון. רשויות הביטחון התירו לתובע להעביר סחורות בשיטת "דלת אל דלת", ללא בידוק ביטחוני משמעותי. אלא שאז התברר למשרד הביטחון שהתובע ניצל הקלה זו כדי להעביר משאיות אל תוך שטחי הרשות, ולאו דווקא למפעלו, ולמעשה "סחר" בהקלות שניתנו לו לטובת סוחרים אחרים, באופן שיצר סיכון ביטחוני. התובע אמנם הכחיש זאת, אך טענות משרד הביטחון נסמכות לא רק על תצהירו של קריב, שהיה קצין הביטחון הראשי של שער אפרים ולאחר מכן שימש כמנהל המעבר. תצהירו כולל גם דברים שנאמרו לו על ידי סוחרים מהעיר טול כרם, אשר קיבלו סחורות מישראל דרך מפעלו של התובע. קריב גם הוציא מכתב שהתייחס לעניין זה אל ראש מנהלת המעברים, וכן צירף מכתב של קב"ט המעבר שתיחקר את אחד הנהגים, אשר הוביל משלוח ללקוח בטול כרם, תוך ניצול היתרי המעבר של התובע (ראה הפירוט בסעיף 15 לעיל). קריב הדגיש כי מדובר במשאיות ישראליות, עם נהגים ישראליים, אשר נאסר עליהם להיכנס לשטחי הרשות. אמנם מדובר בעדות הנסמכת על דברי אחרים, אך הצדדים הסכימו שלא לטעון לקבילות הראיות אלא רק בנוגע למשקלן (עמ' 13), ולא נראה לי כי מדובר בטענה חסרת בסיס מצד משרד הביטחון. החשש שהתובע ניצל את ההקלות בדרך האמורה נשען על ראיות של ממש שהיו בידי משרד הביטחון. לא לחינם הוכנס לסיכום עם התובע מיום 26.11.08 איסור ברור על תנועת המשאיות הישראליות העוברות למפעלו של התובע אל עבר שטחי הרשות, בצירוף האזהרה כי אם "תיתפס הברחה כלשהי בסחורותיו או במשאיותיו אזי כל ההקלות יבוטלו" (נספח ח' לתצהיר קריב). טענה נוספת של המדינה, בעניין ניצול ההקלות שניתנו לתובע, שלא למטרה שלשמה ניתנו, נוגעת להעברת חול משטח ישראל לשטח הרשות הפלסטינאית. קריב מסביר בתצהירו כי רוב המשאיות העוברות במעבר אפרים מעבירות חול מיובא מישראל, שכן רוב החול בשטחי הרשות מקורו בישראל. התובע ניצל את ההקלות שניתנו לו במעבר כדי להעביר חול לשטחי הרשות, דבר שאיננו קשור כלל למפעלו (סעיפים 17-18). התובע לא הכחיש כי העביר חול ממדינת ישראל לשטחי הרשות, אך ניסה לגמד זאת בטענה כי מדובר רק בעודפים ממפעל המרצפות (עמ' 19). התובע מפנה לאישור שקבל ביום 17.1.06 להעברת משאיות לעיר טול כרם (נספח א' לתצהיר קריב), אך מדובר היה באישור זמני שלא חודש, והוא איננו יכול להמשיך ולהתקיים לנוכח צו האלוף האוסר כניסת כלי רכב ישראליים לשטחי הרשות. כך מדגיש קריב בתצהירו (סעיף 10), בציינו כי האישור היה כנראה מכוון למפעלו של התובע, הצמוד לערי טול כרם (מעבר אפרים מכונה גם מעבר טול כרם), ולא להכנסת סחורות ישראליות, שאינן קשורות למפעלו של התובע, לעיר זו, וממנה לכל שטחי הרשות. אכן, מטרת ההסכם היתה להסדיר את מעבר חומרי הגלם והסחורות אל מפעל התובע וממנו (ראה המבוא להסכם וסעיף 3.7); איש לא העניק לתובע זכות יתר בכל הנוגע להעברת סחורות אל תוך שטחי הרשות או ממנה. עם זאת, ככל שרשויות הביטחון מאפשרות לערבים ישראלים (להבדיל מיהודים) להיכנס לשטחי הרשויות עם כלי רכב ישראלים, כפי שעולה מעדותם של קריב והינדי, אין סיבה שלא להתיר זאת גם לתובע, שהוא ערבי ישראלי, והכל כמובן בכפוף לנהלי הביטחון הנוהגים במעבר אפרים או בכל מעבר אחר. 28. זאת ועוד, חרף כל האמור לעיל, ניסה משרד הביטחון למצוא פתרונות שונים לבעיות הכרוכות במעבר משאיות אל מפעלו של התובע וממנו, כפי שפורט בסקירת הראיות דלעיל. בסופו של דבר נמצא פתרון אשר נראה כי הניח את דעתו של התובע, אך הצריך גידור של מפעלו בהתאם להנחיות משרד הביטחון והתקנת מצלמות על ידי משרד הביטחון, באופן שניתן יהיה לפקח על העמסת הסחורה ולחסוך בבידוק ביטחוני יסודי. פתרון זה גם היה מאפשר לתובע להעביר סחורה, כולל מזון לעופות, בתפזורת. אך מסתבר כי משרד הביטחון התקין מצלמות בעלות של עשרות אלפי שקלים, ואילו התובע לא התקין גדר. התובע אמנם הכחיש את טענותיו של קריב כי בביקורו במקום לא מצא גדר, אך מה פשוט יותר היה מלהגיש לבית המשפט תמונות של הגדר - דבר שלא נעשה. התובע גם לא הכחיש את טענת משרד הביטחון כי הותקנו ליד מפעלו מצלמות, מה שמראה שמשרד הביטחון היה נכון לקיים את ההסדר. מעבר לכל אלו, התברר שהתובע המשיך לנצל את ההקלות שניתנו לו לצורך העברת משאיות ישראליות אל תוך שטחי הרשות (ראה סעיף 15 לעיל), בניגוד לאזהרה הברורה שנכללה בהסדר הנ"ל לא בכדי, לפיה כל ההקלות יבוטלו אם "תיתפס הברחה כלשהי בסחורותיו או במשאיותיו" של התובע. כאמור לעיל, אין לי סיבה להטיל ספק בגירסת אנשי משרד הביטחון בעניין זה ובעניין אי-התקנת הגדר. התובע טוען כי איש לא העלה בפניו את הטענה שהוא מנצל את ההיתרים שניתנו לו לשם העברת משאיות שאינן קשורות למפעלו. אך קריב העיד כי הוא שוחח בנושא זה עם התובע מספר פעמים, לפני הוציא את מכתבו לראש מנהלת המעברים (עמ' 45 לעדותו ונספח ט' לתצהירו). לכן יש לקבוע כי הגם שההקלות שדורש התובע אינן מעוגנות בהסכם, הרי שהקלות שכאלו אכן הוענקו לו, אך ניטלו ממנו בנסיבות שתוארו לעיל. אין בכך הפרה כלשהי של ההסכם שחתמה המדינה עם התובע. טענת התובע בדבר השבתת מפעלו והנזק שנגרם לו 29. צודקת המדינה בטענתה שהתובע מבקש פיצוי על השבתת המפעל מחודש אפריל 2005, למרות שהוא קיבל פיצוי של 1.6 מיליון ש"ח בגין השבתת המפעל בתקופת העתקתו למשך שנה שלמה. בלא קשר לכך, מסתבר שהתובע העביר הרבה משאיות דרך מעבר אפרים, ואין ממש בטענה שמפעלו היה מושבת. לפי עדותו של קריב כ- 1,000 משאיות עוברות מידי יום במעבר שער אפרים, וברור לחלוטין מעדותו שגם משאיות רבות של התובע עברו אל מפעלו ומהמפעל בחזרה לישראל (ראה הפירוט בסעיף 12 לעיל). לא היתה כל סיבה למנוע דווקא מהמשאיות של התובע לעבור בשער אפרים, אלמלא היה התובע מתעקש על העברת סחורה בתפזורת (לאחר שקודם לכן התעקש על מעבר דרך שער ניצני שלום, שבו לא מתאפשרת העברת סחורות). בעדותו של התובע "יצא המרצע מן השק", והתברר כי הסחורה היחידה שלא מאפשרים לו להעביר, לטענתו, היא אותו מזון לעופות המופק מן העפר ואבנים הגרוסות, וכי האיסור על העברת סחורה זו היא רק בתפזורת - לא בשקים (עמ' 15 ש' 26-30). מעדותו של קריב עולה כי הדרישה של התובע להעביר מזון לעופות הועלתה רק בשנת 2008 (עמ' 50). התובע לא הביא ראיה כלשהי כי הפקת מזון לעופות היא עיסוקו העיקרי של מפעל הגריסה - עיסוק שאינו מוזכר בהסכם. בחוות דעת אורניב, שבהתבסס עליה חושב הפיצוי ששולם לתובע לפי ההסכם, אין מפורטות הכנסות מייצור ומכירת מזון לעופות, והדיון שם מתמקד באובדן הרווחים מייצור ומכירה של חומרי מחצבה, שיש וחרסינה, אבן וחצץ (סעיף 7.1 לחוות הדעת). יתר על כן, התובע העיד כי רק אחת מן החברות שלו (מינרל אפק שאיננה תובעת) עוסקת בייצור מזון לעופות, ומהדו"חות הכספיים של חברה זו שצורפו לחוות דעת אורניב עולה כי היא צברה הפסדים בשנים 2001-2003 - לא רווחים (נספח לב' לתצהיר התובע ועמ' 17 לעדותו). נראה, אפוא, כי יש ממש בטענתו של קריב כי הובלת מזון לעופות בתפזורת הינה עסק שולי לעבודת המפעל של התובע, הנוגעת לתוצר לוואי של הגריסה, ואשר התבקשה רק אחת למספר חודשים (סעיף 8 לתצהירו). מכך יש להסיק שאין אמת בטענה שמפעל הגריסה של התובע הושבת. אם העברת המזון לעופות היתה כל כך חשובה למפעלו של התובע, הוא היה מעביר אותה בשקים גדולים - כפי שנדרש לעשות, לאור צרכי הביטחון. סירובו לעשות כן, מחזק את המסקנה שאין מדובר בעיסוק שגרם להשבתת המפעל, או לנזק ממשי. בפועל, הוכח שהתובע דווקא העביר מידי פעם משאיות עם מזון לעופות ארוז בשקים, כפי שהודה בעדותו, אף כי טען כי מדובר ב"עודפים" (עמ' 19). לאחר מכן אף הודה כי הוציא מהמפעל סחורה בשקים, בממוצע משאית אחת או שתיים בחודש (עמ' 20). הוא טען כי דרך שינוע זו מכפילה את מחיר הסחורה (עמ' 21), אך לטענה זו לא הובאה כל ראיה. עוד יש לציין כי התובע לא הגיש ראיה כלשהי לגבי הדו"חות הכספיים של החברות שבבעלותו, המפעילות את המפעל, אלא שהוא מפנה אל חוות אורניב הנסמכת על דו"חות מן השנים 2002-2004, אף שהוא טוען להשבתת המפעל ולנזק שאירע בשנים 2005 ואילך. למעשה, התובע לא הגיש ראיות כלשהן לגבי הנזק, וגם לא חוות דעת מומחה, פרט לחוות דעת אורניב שאיש לא העיד עליה (אף כי היא היתה מקובלת על המדינה לצורך ההסכם שנחתם עם התובע בשנת 2005). 30. חשוב להדגיש בהקשר לטענת התובע בדבר השבתת המפעל, כי מפעל הגריסה של התובע הועתק אל תוך מפעל המרצפות שלו ומהווה חלק בלתי נפרד ממנו, והתובע אישר כי מפעל המרצפות עובד כסדרו (ראה סעיף 7 לעיל). לא ניתן לקבל את טענת התובע כי מפעל הגריסה שהועתק מושבת לחלוטין מאז העתקתו, שהרי התובע עצמו הסביר שמפעל הגריסה מספק את חומר הגלם הדרוש לייצור המרצפות במפעלו, ומפעל המרצפות, כאמור, עובד. כך גם לא יתכן שהתובע מעביר משאיות אל מפעל המרצפות וממנו, אך איננו יכול להעביר משאיות אל מפעל הגריסה המהווה חלק ממנו. זאת ועוד, מן הראיות שהובאו עולה כי הבעיה בהעברת סחורה התייחסה רק למזון לעופות, בעוד שהתובע העביר משאיות רבות של חול, חצץ ושאר חומרי גלם אל מפעלו ומהמפעל לישראל. לכן, אין זה סביר שמפעל הגריסה, המהווה לאחר העתקתו חלק ממפעל המרצפות, מושבת מעבודה. העובדה שהתובע לא הגיש ראיות כלשהן על הכנסות החברות שבבעלותו (בעלות המפעל) בתקופה הרלבנטית, אלא בחר להסתמך על חוות דעת אורניב שהוכנה לפני חתימת ההסכם בשנת 2005, אומרת דרשני. נקודה זו נוגעת הן לטענת התובע כי מפעלו היה מושבת, והן לגבי הצורך בהוכחת הנזק, שכן חוות דעת אורניב לא הוכנה לצורך הליך זה ומי שערך אותה לא היה עד במשפט. לא מיותר להוסיף בהקשר זה כי מחוות דעת זו (עמ' 5) עולה כי מפעלו של התובע צבר הפסדים, ולא רווחים, בשנת 2002 ובשנת 2004, אם כי יתכן שההפסדים משנת 2004 הושפעו מאי הוודאות הקשורה לעתיד המפעל בשל הצורך להעתיקו (עמ' 6 לחוות הדעת). 31. מכל האמור לעיל עולה כי לא זו בלבד שהמדינה לא הפרה את ההסכם עם התובע, ואף שולם לו פיצוי בגין הנזקים בהווה ובעתיד הנובעים מהעתקת המפעל, אלא שלא הוכח כלל שנגרם נזק למפעלו של התובע - ודאי לא נזק שנובע מהפרת ההסכם שנחתם עם המדינה. פינוי הפסולת בשטח שופא ותפיסת הציוד של התובע 32. התובע דורש פיצוי בגין תפיסת הציוד בשטח שופא, שלטענתו שווה 120,000 ש"ח (לא הוגשה כל ראיה התומכת בטענה זו), וזאת בנוסף לפיצוי בגין הנזק שנגרם לו בשל כך שלא נתאפשר לו לפנות את הפסולת בשטח שופא עקב תפיסת הציוד שהביא למקום. המדינה, לעומת זאת, טוענת כי התובע הוא זה שהפר את ההסכם בכך שלא פינה את פסולת העפר בתוך שנה, בניגוד להתחייבותו בהסכם, לאחר שקיבל תמורה כספית עבור פינוי הפסולת. כך גם טוענת המדינה כי הציוד של התובע נתפס כדין על ידי המנהל האזרחי (מדובר בשטח שממזרח לקו הירוק). מן הראיות שהובאו (ראה סעיף 10 לעיל) עולה כי שטח שופא פונה והוחזר לתובע, אך במקום לפנות את פסולת העפר שהתחייב לפנות - הביא התובע לשטח מתקני גריסה, גנרטור, מאזני גשר ומבנה יביל, מה שנראה כניסיון להקים מגרסה במקום ללא היתר כדין מהמנהל האזרחי, ובניגוד לאמור בסעיף 3.8 להסכם. סעיף זה קבע כי אין בהוראה בדבר פינוי הפסולת משטח שופא "כדי להוות היתר ו/או אישור כלשהו לכריה וחציבה ו/או לכל פעולה אחרת למעט הוצאת פסולת הבנין". לכן הוחרם הציוד. לתובע ניתנה אפשרות להשיג על צו התפיסה ועל הצו להפסקת עבודה, אך הוא לא עשה כן. התובע הגיש בקשה להיתר להקמת מגרסה הבקשה נדחתה. לא בכדי נקבע בסיכום עם התובע מיום 18.9.05 (נספח ח' לתצהירו), כי הוא יבצע "פינוי פסולת ולא יחרוג מהכמויות ומהסימנים שימצאו בשטח". מכל האמור לעיל עולה כי לא יכולה להיות לתובע טענה בדבר תפיסת הציוד בשופא, מה גם שהמדינה היתה מוכנה להשיב לו את הציוד (כפוף לתשלום הסך הנ"ל עבור הוצאות מנוף). נראה שהתובע ניסה לנצל את פינוי פסולת העפר לשם הפקת רווח נוסף מכך, מעבר לתשלום ששולם על פי ההסכם עבור פינוי הפסולת, והתכוון להקים במקום מגרסה ללא היתר כדין. אינני מתעלם מכך שראש מנהלת מרחב קו התפר כתב במכתבו מיום 29.9.05 כי "יש לאפשר למר עאסי סאבר לגרוס ולפנות 48,000 קוב שפיכת עפר..." (נספח י' לתצהיר התובע - הדגשה שלי: ע.ב.). אך כפי שהסביר הינדי בעדותו (עמ' 39-40), היתה זו פניה שנועדה לסייע לתובע לקבל היתר לגריסת העפר במקום. כל עוד לא ניתן היתר שכזה מהמינהל האזרחי, התובע אינו רשאי להקים במקום מגרסה. מכל מקום, מה שעיכב את פינוי הפסולת לא היה עניין גריסתה, שכן אין כל בעיה לפנות את הפסולת במשאיות באמצעות טרקטור, מבלי לגרוס אותה. לו היה התובע עושה כן, היה נותר עם שטח פנוי מפסולת עפר כבר בשנת 2005, והוא היה יכול לגרוס אותה במפעל המועתק שלו, הקרוב מאוד לשטח שופא. לא ברור מדוע התעקש התובע לגרוס את החומר דווקא בשטח שופא, כאשר לא היה בידיו היתר להקים שם מגרסה. פעילות התובע לא נעשתה מכוח ההסכם, שעוסק אך ורק בפינוי הפסולת שהותיר משרד הביטחון. למטרה זו שולם לתובע כסף - כדי לפנות את הפסולת, לא כדי להקים מגרסה בשטח על מנת להפיק מן הפסולת, באותו שטח, חול, חצץ או מזון לעופות. משהוחזר לתובע שטח שופא, הוא היה רשאי אולי להקים שם מפעל גריסה, שכן אין כל איסור בדין על גריסת פסולת עפר (להבדיל מכריה וחציבה). אך היה עליו לקבל לשם כך היתר להקמת מפעל גריסה מהמנהל האזרחי. התובע לא הביא סתם ציוד גריסה לשטח: מהתמונות עולה כי ניסה להקים שם מפעל גריסה, כולל מבנה יביל, ועובדה היא שהוא באמת הגיש בעקבות התפיסה בקשה להקמת אותו עסק של גריסה. לכן הוחרם ציוד הגריסה שהביא התובע לשטח שופא. זאת ועוד, לא ניתן לברר במסגרת תיק זה את ההצדקה להחלטת המנהל האזרחי לתפוס את הציוד ולהוציא צו הפסקת העבודה בשטח שופא, לאחר שהתובע לא נקט בשנת 2005 בהליכים המשפטיים הנדרשים לשם השגה על החלטה זו ותקיפה מנהלית שלה, אלא בחר להגיש בקשה, חלף כך, לקבלת היתר. 33. חרף האמור לעיל, משרד הביטחון הסכים להשיב לתובע את הציוד שנתפס בסיכום הנ"ל "על פי הנהלים המקובלים להשבת ציוד". משרד הביטחון התערב אצל המנהל האזרחי לטובת התובע כדי לשחרר לו את הציוד, וסוכם כי הציוד יוחזר לו כפוף לתשלום הוצאות מנוף בסך 3,890 ₪. אלא שהתובע לא שילם סכום זה עד עצם היום הזה. קשה להבין מטיעוני הצדדים כיצד זה קרה שהציוד של התובע שהובא למקום והוחרם לא הושב לו חרף הסכמת המדינה להשיבו, על-פי הסיכום מיום 18.9.05. גם אם נכונה טענת התובע כי לא ידע על הדרישה לתשלום הוצאות המנוף לצורך שחרור הציוד, קשה להבין מדוע לא עשה דבר כדי לקבל בחזרה את הציוד לאחר שנתפס והוחרם (לא הוגשה השגה על כך), ובעיקר לאחר הסיכום מיום 18.9.05 (המצורף לתצהירו כנספח ח'), בו נאמר כי הציוד יושב לו בהתאם לנהלים המקובלים. התובע טוען בתצהירו (סעיף 30), כי בניגוד לסיכום האמור לא הושב לו הציוד, אך התביעה הוגשה בסוף שנת 2009 ולא מבוקש בה צו להשבת הציוד (אלא פיצוי בגין תפיסתו). מאידך, גם אין זה ברור מדוע לא פעלה המדינה ביתר נמרצות כדי להשיב לתובע את הציוד בהתאם לסיכום האמור. גם היא לא הגישה מכתב שנשלח לתובע בעניין זה, למעט מכתב משרד הביטחון מיום 26.4.07, בו נדרש התובע לחתום על התחייבות המסדירה את פעילותו בשטח שופא (נספח כב' לתצהיר התובע סעיף 7). אין כל ראיה לגבי תוכן התחייבות זו, והתובע גם לא טען כי חתם עליה. עוד יש לציין בהקשר זה כי התובע לא הביא ראיה כלשהי לשוויו של הציוד, ואף לא פרטים או ראיות לגבי הנזק שנגרם לו לטענתו כתוצאה מתפיסתו או מן העיכוב בפינוי הפסולת. יש לזכור כי התובע קיבל מהמדינה כסף כדי לפנות פסולת זו, ופינויה מהשטח שהושב לו היה לא רק אינטרס שלו - אלא גם התחייבות שלו כלפי המדינה. מכל הטעמים דלעיל, אין מקום לפסוק לתובע פיצוי בנושא שטח שופא. הפרות נוספות של ההסכם שנטענו על ידי התובע 34. התובע טוען כי משרד הביטחון הערים קשיים על העתקת המפעל לשטח החלופי. טענה זו לא זכתה לפירוט, ואין מחלוקת כי בסופו של דבר המפעל הועתק למקומו. מכל מקום, התובע קיבל במסגרת ההסכם פיצוי שהניח שהמפעל יושבת למשך שנה בשל העתקתו (ראה סעיף 5(ד) לעיל), ואין טענה שהעתקת המפעל התעכבה יותר משנה. כך גם לא פורטה וגם לא הוכחה הטענה בדבר איחור בתשלום השלישי (ראה סעיף 11 לעיל). ג. סיכום 35. לאור האמור לעיל התביעה נדחית, בכפוף למספר קביעות אשר עולות מן ההסכמות שהיו בין הצדדים לפני הגשת התביעה, כדלקמן: א. התובע איננו רשאי להעביר משאיות וסחורה דרך שער ניצני שלום, אלא רק דרך מעבר שער אפרים (או כל מעבר אחר בו מתאפשר מעבר סחורות בכלי רכב). ב. המדינה תאפשר לתובע ולמשאיות המגיעות למפעלו ובחזרה לישראל לבצע את המעבר בשער אפרים בהתאם להסכמה שגובשה ביום 26.11.08 (נספח ח' לתצהיר קריב וראה הפרטים בסעיף 15 לעיל). אם התובע מעונין בהסדר זה, שיאפשר לו מעבר סחורה (כולל מזון לעופות) בתפזורת, והעברת משאיות ישראליות דרך שער אפרים בשיטה של "מדלת לדלת", הוא ינהג בהתאם לפרטי הסדר זה, ויגדר את מפעלו בהתאם להנחיות ודרישות משרד הביטחון, ומשרד הביטחון ידאג שבמקום תוצבנה מצלמות ותצפיתן שיפקח עליהן. כך גם יחולו שאר תנאי ההסדר כלשונו, ומודגש כי מטרת ההסדר היא לאפשר לתובע העברת משאיות עם חומרי גלם אל מפעלו, וחזרתן עם סחורה של המפעל לתוך לישראל; אין בכך כדי להתיר לתובע הכנסת משאיות ישראליות לתוך אזור יהודה ושומרון. הפרה של תנאי מהותי זה תביא לפקיעת ההסדר דלעיל. עם זאת, ככל שרשויות הביטחון מאפשרות לערבים ישראלים להיכנס לשטחי הרשות עם כלי רכב ישראלים (עם או בלי סחורה), כפי שעולה מעדותם של קריב והינדי, אין סיבה שלא להתיר זאת גם לתובע, שהוא ערבי ישראלי, והכל כמובן בכפוף לנהלי הביטחון הנוהגים במעבר אפרים או בכל מעבר אחר. ג. המדינה תשיב לתובע את הציוד שנתפס בשטח שופא בתוך 30 יום, כפוף לתשלום הוצאות המנוף בסך 3,890 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה מלאים (ללא ריבית) מיום 18.9.05 ועד היום (ראה סעיף 10 לעיל). ד. התובע חייב לפנות את פסולת העפר בשטח שופא, והוא איננו רשאי להקים במקום מגרסה ולגרוס את הפסולת המפונה, אלא אם כן יקבל לכך אישור מהמנהל האזרחי. כך גם נאסר על התובע לבצע בשטח זה כל פעולה של כרייה או חציבה ללא היתר. הצדדים ינהגו בעניין זה לפי הסיכום שהושג ביום 18.9.05 (נספח טו' לתצהיר הינדי). 36. אמנם המדינה לא הפרה את ההסכם עם התובע, ופעלה בהתאם לצרכי הביטחון ומתוך ניסיון להתחשב בצרכיו המיוחדים של התובע. אך אין ספק שהסכמתו של התובע להעתקת מפעלו אל מעבר לצדה המזרחי של גדר ההפרדה, כדי לאפשר את בניית הגדר והקמת מעבר שער אפרים, יצרה עבורו מצב מסובך שהרע את מצבו. בכך יש להתחשב, גם אם התובע קיבל בהסכם פיצוי כספי בשל העתקת המפעל והקשיים שייגרמו בעתיד כתוצאה מכך. הינדי אישר בעדותו כי התובע הינו מקרה ייחודי, ובשלב מסוים גילה משרד הביטחון נכונות לשלם לתובע פיצוי כספי נוסף בשל הקשיים שנוצרו ביישום ההסכם, עם הקמת גדר ההפרדה, ואף הציע לקבל חוות דעת שתעריך את שווי החברה של התובע (הינדי בעמ' 40 וקריב בעמ' 41). הינדי אמר כי התובע הוא "בחור נפלא" (עמ' 39), וכי משרד הביטחון היה מוכן לשקול לפצותו "מתוך הוקרה לבן אדם ובגלל הצורך המבצעי" (עמ' 40). מן הראוי שמשרד הביטחון ישקול ברצינות אפשרות זו גם כיום. לשם כך נדרשת גם גישה מציאותית ופשרנית יותר מצד התובע, שעד כמה הפגין עקשנות, ודבק בדרישות בלתי צודקות. כך גם מתקשה אני להבין את "גרירת הרגליים" של משרד הביטחון (אמנם גם של התובע) בעניין השבת הציוד שנתפס, לארח שהוסכם להשיבו. בנסיבות האמורות לעיל - אין צו להוצאות.סחורהשטחי יהודה ושומרון