קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא העסקת תושב הרשות הפלסטינית: לפנינו תביעתו של התובע, תושב הרשות הפלסטינית, אשר הועסק ביישוב פצאל השוכן בבקעת הירדן. השאלות העיקריות השנויות במחלוקת הינן מהו הדין החל על הצדדים, מהי תקופת העבודה של התובע אצל הנתבע, מי היה המעסיק של התובע ומה היו נסיבות סיום העסקה - שאלות אשר יש בהן כדי להכריע באשר לזכויות המגיעות לתובע. רקע עובדתי וטענות הצדדים בבעלות הנתבע שטח חקלאי מחוץ לגבולות היישוב פצאל שבו הוא מתגורר. לטענת התובע, הוא הועסק על ידי הנתבע בענף החקלאות, ברציפות, משנת 2002 עד לשנת 2009 עת פיטר אותו הנתבע ויש להחיל את הדין הישראלי על תנאי העסקתו. משכך יש לשלם לו הפרשי שכר מינימום ותנאים סוציאליים נוספים, לרבות פיצויי פיטורים. מנגד טען הנתבע כי התובע עבד במטעיו פעמים בודדות בלבד, לעיתים רחוקות, ולא ברציפות. לטענת הנתבע, התובע הובא לעבודה באמצעות ראיס, קבלן כוח אדם פלסטיני, והחליט להפסיק להגיע לעבודה על דעת עצמו ללא שפוטר וכי קיבל שכר מינימום בהתאם לשעות בהם עבד. עוד טוען הנתבע כי הדין הישראלי אינו חל על הצדדים בתיק זה. מטעם התובע העיד הוא עצמו. מטעם הנתבע העידו הוא עצמו וכן מר צבי אבנר, יו"ר הועדה החקלאית של בקעת הירדן ומר רמי רוקח שגם בבעלותו משק חקלאי. קיומם של יחסי עובד ומעביד בין הצדדים ותקופת העסקה לטענת התובע, הוא הועסק על ידי הנתבע ישירות וברציפות, במשך 7 שנים, כשלגרסתו "כשהייתי מסיים את עונת ענבים עוברים לתמרים, חצילים, פלפל, תירס" (עמוד 4 לפרוטוקול, שורה 29) והנתבע עצמו נהג לאסוף אותו בבוקר מנקודת איסוף ולהשיבו לאותה נקודת איסוף בסוף יום העבודה (עמוד 4 לפרוטוקול, שורות 22-23). מנגד טען הנתבע כי התובע עבד במטעיו החקלאיים ימים ספורים בחודש וללא כל רציפות ולגרסתו, התקשרותו הישירה היתה עם קבלן כוח אדם, מנהל עבודה פלסטיני - "ראיס" בשם סאמר, אשר הוא שבחר את העובדים שיעבדו אצל הנתבע, הוא שהביא את העובדים מדי בוקר מנקודת האיסוף והחזיר אותם אליה (עמוד 13 לפרוטוקול), הוא ששיבץ לעבודה את העובדים במטעים והוא שהחליט על פיטורי עובד זה או אחר, כאשר גם התמורה שולמה לסאמר כתמורה כוללת בגין כל העובדים (סעיפים 27-30 לתצהיר הנתבע). לגרסתו, לא היתה לו - לנתבע - כל נגיעה אישית בנוגע להחלטה מי מהעובדים יגיע לעבודה והתובע החליט על דעת עצמו להפסיק ולהתייצב לעבודה (סעיף 7 לתצהיר הנתבע). נאמר כבר כעת, כי גרסתו של הנתבע לפיה לא העסיק את התובע ישירות אלא באמצעות ראיס, קבלן כוח אדם פלסטיני - לא הוכחה בפנינו כלל ועיקר. לא הוצג כל הסכם בנדון, ואותו "ראיס" בשם סאמר כלל לא הובא לעדות ולא הוצג כל מסמך בנדון מטעמו ואין בעדים מטעם התובע, שמסרו בתצהיריהם בדבר ה"נוהג" להעסיק עובדים באמצעות קבלן כוח אדם פלסטיני - כדי להוות ראיה מספקת לטענת הנתבע, כי העסיק את התובע באמצעות "קבלן כוח אדם", זאת לנוכח גרסת התובע, שלא נסתרה לפיה "סאמר היה פועל כמוני" (עמוד 6 לפרוטוקול, שורה 10). מעבר לכך, אישורי העבודה של התובע, שהוצאו על שם הנתבע, כמו גם טפסי 106 שצורפו לתצהיר הנתבע, מלמדים כי התובע הועסק ישירות על ידי הנתבע. ראה גם עמ' 13 שורות 13-14 לפרטיכל הדיון מיום 1.11.12. מעבר לכך, אפילו אם נקבל את גרסת הנתבע להעסקת התובע באמצעות "קבלן כוח אדם" פלסטיני שפיקח ישירות על העובדים ושהעביר להם את שכרם - אין בכך כדי לשלול את העובדה כי התקיימו יחסי עובד ומעביד בין התובע לבין הנתבע. על פי פסיקת בית הדין הארצי לעבודה בנוגע לשאלת זהות המעסיק במערכת יחסי עבודה משולשים, גם כאשר מועסק העובד על ידי חברת כוח אדם או קבלן, אזי מטבע הדברים מתקיימים סממנים רבים המצביעים על קיום יחסי עובד ומעביד בינו לבין המשתמש (עבודה בחצרי המשתמש ובציוד של המשתמש, פיקוח על ידי עובדיו של המשתמש), שכן "תכלית ההסדר היא שהעובד ישתלב במקום העבודה של המשתמש"(ע"ע (ארצי) 410/06 המוסד לביטוח לאומי - ראיד פאהום, מיום 2.11.2008). כב' השופט צור קבע בפסק דין זה כי בית הדין יבחן את זהות המעסיק של עובד חברת כוח אדם בשים לב לעקרונות העומדים ביסוד השיטה של העסקת עובדים באמצעות כוח אדם, ויבחן את השאלה בהתחשב בפרמטרים אלה: עקרון הזמניות, יציבות מול תחלופה, טיבו של התפקיד, יכולתו הכלכלית של קבלן כוח האדם, "אמת או מראית עין", הגינות תום לב ותקנת הציבור, ושמירה על משטר של הסכמים קיבוציים ועל מעמדם של ארגוני העובדים. מעבר לאמור נקבע בפסיקה כי "על מעסיק מוטלת החובה לדאוג שעובדיו לא ינוצלו ע"י חברת כוח אדם, קבלן משנה או מעסיק במשותף. כך על קבלן ראשי מוטלת החובה לדאוג שעובדי קבלן המשנה המועסקים באתרי הבניה שלו יקבלו את שכרם" (ע"ע (ארצי) 1218/02 xue bin - א. דורי חברה לעבודת בע"מ, פד"ע לח 650 (2003); ע"ע (ארצי) 1363/02 דינה חזין - תנופה שירותים כ"א ואחזקות 1991 בע"מ, מיום 5.11.2006). מכאן, שככל שהמעסיק בפועל, המשתמש, הפר את חובתו לפקח על תשלום השכר ומלוא הזכויות של העובד המועסק אצלו על ידי חברת כוח אדם או קבלן משנה, מוטלת גם עליו האחריות לתשלום זכויותיו של העובד. לפיכך ולנוכח גישת פסיקת בית הדין הארצי לעבודה, יש לראות את הנתבע (בין אם לבדו ובין אם במשותף עם מר סאמר) כמעבידו של התובע. משכך אנו קובעים כי בין התובע לנתבע התקיימו יחסי עובד ומעביד. באשר להוכחת תקופת העבודה, בין היתר צירף התובע לתצהירו אישורי "היתר שהייה" שהוציא עבורו הנתבע לתאריכים 1.5.2005 - 21.7.2005, 1.8.2005 - 31.10.2005, 1.2.2006 - 30.4.2006, 1.5.2006 - 30.9.2006 וכן רשיון עבודה שקיבל התובע להעסיקו, לתקופות 29.6.2006 - 30.6.2007, 4.9.2007 - 30.12.2008, 22.1.2009 -31.3.2009. בתצהירו הסביר הנתבע כי האישורים מופקים מראש ואין בהם כדי להעיד כל תקופת ההעסקה או על מספר ימי ההעסקה בפועל של עובד זה או אחר אלא על כך שבגין אותו עובד, ביקש ממנו סאמר להוציא אישור, על מנת שלא יהיה מחסור בעובדים: "נהג ונוהג לבקש ממני להגיש בקשות לאישורי עבודה לכמה שיותר עובדים, על מנת שלא להיות במחסור של חוסר כח אדם לתקופה הנדרשת" (סעיף 10 לתצהיר הנתבע, וראו גם סעיף 24 לתצהירו). בחקירתו הנגדית העיד הנתבע, כי הגיש לגורמים הביטחוניים את הבקשות לאישורי ההעסקה, בהתאם לצרכי המשק ובהתאם למספר העובדים שצפוי היה להעסיק באותה תקופה, כשלגרסתו, גם העובד עצמו רשאי לפנות לגורמים המוסמכים לבקש לחדש את רשיון העסקתו אולם זאת על שם מעסיק ספציפי (עדות הנתבע בעמודים 10,11 לפרוטוקול). מר רמי רוקח חיזק את גרסת הנתבע, כשמסר בתצהירו, כי התובע עבד גם במטעים שבבעלותו (ימים ספורים כך לגרסתו) במהלך אותן שנים שבהן לגרסת התובע הועסק אצל הנתבע בלבד. לגרסתו של מר רמי רוקח, הוא לא הגיש בקשות להיתר העסקתו של התובע בשל העובדה שהיה לו רשיון עבודה על שם הנתבע. חיזוק נוסף לכך שאין בהיתרי השהייה ובאישורים הביטחוניים כדי ללמד על ימי עבודה בפועל מקבלים אנו מעדותו של מר צבי אבנר, יו"ר הוועדה החקלאית של בקעת הירדן, שמסר בתצהירו כי "רשיונות העבודה מעידים אך ורק שבתקופה בה הם היו תקפים, הראיס דיווח על התובע, כעובד פוטנציאלי במטעים של מבקש רישיון העבודה. היתר העבודה אינו מעיד על עבודה בפועל אצל המעסיק הרשום בהיתר. מסמך המנהל האזרחי המצורף, מעיד על כך..." (סעיפים 3,4 לתצהירו). לתצהירו צורפו מכתבים מטעם מנהל אזרחי איזור יהודה ושומרון שבהם אושר כי "תאריכי תוקף ההיתר אין בהם בכדי להעיד על ימי עבודה בפועל של העובד" וכן: "ההיתר אינו יכול לשמש כאסמכתא ליותר ממה שכתוב בו. ההיתר, מעצם טיבו, הוא אישור שנותן המפקד הצבאי לעבודה במקומות מסוימים בשטחי איו"ש. ההיתר מלמד על אפשרות הפועל הפלסטיני לעבוד במקום מסוים, בזמנים מסוימים ואצל מעסיק ספציפי. ממילא אין בו כדי ללמד על התעסוקה בפועל.." בתקופה הרלוונטית לעניינו, שעיקרה קדמה לתיקון 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח - 1954, הוטל על העובד הנטל להוכיח מהי תקופת העבודה בה הועסק ומהו היקף המשרה שבה הועסק (דב"ע נד/23-3 פרינץ - גפן, פד"ע כו 547). מאחר שהתובע לא הציג כל ראיות בנוגע לחודשים שבהם הועסק אלא טען באופן כללי כי הועסק באופן רצוף בין השנים 2002-2009, משאיננו מקבלים את אישורי השהייה כאישורים המעידים על תקופת עבודה בפועל ומשבתצהירו לא פירט התובע באיזה חודש במהלך שנת 2002 התחיל לעבוד אצל הנתבע ובאיזה חודש בשנת 2009 - סיים, הרי שאנו מעדיפים את גרסת הנתבע בכל הנוגע לחודשי העבודה שבהם העסיק את התובע. לתצהירו צירף הנתבע טפסי 106 המפרטים מהם החודשים שבהם עבד אצלו התובע, ואנו מקבלים טפסים אלו כמהימנים וכמעידים על חודשי עבודתו של התובע אצל הנתבע: 3 חודשים בשנת 2004 - בחודשים 10/2004, 11/2004 ו - 12/2004 10 חודשים בשנת 2005 - בכל חודשי השנה מלבד החודשים 7/2005, 9/2005 7 חודשים בשנת 2006 - בחודשים 3/2006, 4/2006, 5/2006, 6/2006, 7/2006, 9/2006, 10/2006. 7 חודשים בשנת 2007 - בחודשים 3/2007, 4/2007, 5/2007, 6/2007, 10/2007, 11/2007, 12/2007. 8 חודשים בשנת 2008 - בחודשים 1/2008, 3/2008, 4/2008, 5/2008, 6/2008, 7/2008, 8/2008, 12/2008 חודש אחד בשנת 2009 - בחודש 6/2009 מהו הדין החל על הצדדים בג"ץ גבעת זאב בע"ע 300050/98 מועצה מקומית גבעת זאב - מחמוד מוחמד עלי מחמוד, מיום 30.3.2003, קבע בית הדין הארצי לעבודה, כי "במובלעות הישראליות" חל דין העבודה הירדני. ביום 10.10.2007 ניתן פסק הדין בבג"ץ 5666/03 עמותת קו לעובד - בית הדין הארצי לעבודה (להלן: "בג"ץ גבעת זאב") שהפך את הלכת בית הדין הארצי ושקבע חלותו של הדין הישראלי, על העסקת פלסטינאים בישובי בקעת הירדן, לאחר שהוחל מבחן "מירב הזיקות". בבג"ץ זה נקבע כי ביחסי עבודה שלגביהם לא הסכימו הצדדים במפורש או מכללא על החלתו של דין מסוים, יש להחיל את מבחן "מירב הזיקות" על מנת לקבוע מהו הדין החל על הצדדים, על מנת לאתר את "מרכז הכובד" היינו את "שיטת המשפט אשר בהסתמך עליה נכרת החוזה; זוהי השיטה אשר להעסקה הקשר הקרוב ביותר אליה." הזיקות הרלוונטיות הינן מקום כריתת החוזה, מקום עריכת המשא ומתן שקדם לחוזה, מקום ביצועו של החוזה, זהות הצדדים לחוזה, מקום מושבם, שפת החוזה, מטבע התשלום, מקום תשלום המיסים וכיו"ב. כן נקבע כי ביישום מבחן מירב הזיקות יילקחו בחשבון גם שיקולי מדיניות רחבים שבמסגרת ניתן יהיה להחיל עקרונות יסוד של דיני העבודה באמצעות עקרון תקנת הציבור ובין היתר הודגש בפסק הדין כי בתחום יחסי העבודה ראוי כי יוחל דין זהה ושווה על כל העובדים שאין ביניהם כל שונות רלוונטית. מסקנת בית המשפט העליון שם היתה כי בנסיבות המקרה, הדין הישראלי הוא הדין החל על הצדדים, כשבין היתר נלקחה בחשבון העובדה כי הרשויות המקומיות באותו מקרה הינן בגדר "מובלעות ישראליות" - רשויות מקומיות ישראליות ה"מובלעות" ביהודה ושומרון (ראו סעיף 25 לבג"ץ גבעת זאב) וצוין כי אין מקום להבחין בין מקרים אלו לבין מקרים שבהן מועסק עובד פלסטיני אצל מעביד ישראלי בשטחי מדינת ישראל. בפסק דין שניתן על ידי בית המשפט העליון בבג"ץ 1234/10 א. דינמיקה אחזקות 2002 בע"מ - המינהל האזרחי לאזור יהודה ושומרון (מיום 21.7.2010) נקבע, על יסוד בג"ץ גבעת זאב, כי הדין החל על הצדדים, לאחר בחינת מירב הזיקות, הינו הדין הירדני, וזאת בין היתר לנוכח העובדה שמדובר היה בהעסקת עובדים פלסטינים על ידי מעסיק פלסטיני, כשמקום העבודה לא היה "מובלעת ישראלית". ביום 12.2.2011 ניתן פסק דינו של בית הדין הארצי בע"ע 256/08 מוחמד בשיר קוקא - יוסי שוורץ, ובו נקבע, על יסוד הכרעת בג"ץ גבעת זאב, כי הדין החל על הצדדים, לאחר מבחן מירב הזיקות, הינו הדין הישראלי, בין היתר לנוכח העובדה כי מדובר ב"העסקה ביישוב ישראלי בו הווית החיים, למעשה, היתה ישראלית." בית הדין הארצי ציין עוד באותו פסק דין, כי ביום 3.10.2010 הוגשה הודעת עדכון מטעם היועץ המשפטי לממשלה, אשר התייחסה לבג"צ 1234/10 בעניין דינמיקה המוזכר לעיל, ונאמר בה כי מקום שבו המעסיק היה ישראלי וכשמדובר בהעסקת עובדים פלסטינים ב"מובלעות הישראליות" בשטחים, הזיקה הטריטוריאלית נחלשת והכף תיטה למסקנה לפיה יש להחיל את הדין הישראלי. לעומת זאת, בע"ע (ארצי) 207/08 עז-רום מפעלי מתכת בע"מ (בפירוק) - עיצאם מוחמד אשכנתא (מיום 13.1.2012) קבע בית הדין הארצי, לגבי העסקת עובדים פלסטינים, תושבי רצועת עזה, באיזור התעשייה ארז, כי מבחן מירב הזיקות מוביל להחלת הדין המצרי על הצדדים וזאת נוכח נסיבותיו הייחודיות של פסק דין זה , לרבות העובדה שמקום ביצוע העבודה לא היה מצוי בתחומה של רשות מקומית כלשהי. מן הכלל אל הפרט לאחר שבחנו את הראיות ועיינו בכל המסמכים שהוצגו בפנינו, אנו סבורים כי בהתאם למבחן מירב הזיקות - יש להחיל על הצדדים את הדין הישראלי. המעסיק הינו מעסיק ישראלי - משקבענו כמפורט לעיל, כי הנתבע הוא שהעסיק את התובע; אין חולק כי לא הוסכם בין הצדדים בכתב או בעל פה כי על הצדדים יחול הדין הירדני; בתצהירו מסר התובע כי כל המסמכים והאישורים בנוגע להעסקתו נערכו בעברית (סעיף 5 לתצהירו) וכי שכרו שולם לו במטבע ישראלי (עמוד 8 לפרוטוקול, שורה 11). כמו כן המטעים בהם עבד התובע נמצאים באזור שיפוט של מועצה אזורית בקעת הירדן (עדותו של מר צבי אבנר בעמ' 9 שורות 7-9). רישום הנוכחות שהוצג בתיק על ידי הנתבע נעשה בעברית. כן הוצגו בפנינו רישיונות העבודה שהונפקו לתובע על ידי המנהל האזרחי, ובעברית. בתצהירו מסר הנתבע כי דיווח לרשויות המיסים ולביטוח לאומי על עובדיו (סעיף 20 לתצהירו) ובחקירתו הנגדית אישר, כי לאחר שנפגע אחיו של התובע, שאף הוא עבד אצלו, בתאונת עבודה, דיווח הנתבע למוסד לביטוח לאומי על תאונת העבודה (עמוד 9 לפרוטוקול, שורות 18-21). ערים אנו לעובדה שהתובע היה תושב השטחים אולם אין בעובדה זו כשלעצמה כדי להצדיק החלתו של הדין הירדני על הצדדים. זאת ועוד: עולה מהראיות כי הנתבע העסיק במטעיו גם עובדים זרים מתאילנד ולגרסתו, לעובדים אלו שילם את מלוא הזכויות על פי הדין הישראלי: "ש. לעובדים התאילנדים שילמת, שכר מינימום, חופשה, גם הבראה? ת. כן." (עמוד 14 לפרוטוקול, שורות 16-17) בבג"ץ גבעת זאב נפסק, כי החלה של שתי מערכות דינים שונות על שתי קבוצות עובדים העובדים אצל אותו מעביד יחד, מהווה אפליה פסולה. בענייננו לא הוכחה ואף לא נטענה כל שונות בין העובדים הפלסטינאים לבין העובדים התאילנדים שהעסיק הנתבע ולפיכך גם מטעם זה - יש להחיל על הצדדים את הדין הישראלי. כאמור ערים אנו לפסק הדין בע"ע 207/08 בעניין עז רום מפעלי מתכת בע"מ, שצוין לעיל, אולם להבדיל מאותו מקרה, בעניינו מדובר ביישוב המהווה "מובלעת ישראלית" שהתגוררו בו ישראלים, וכשהנתבע העסיק גם עובדים תאילנדים שלהם שולמו מלוא זכויותיהם לפי הדין הישראלי. החלה רטרואקטיבית של בג"ץ גבעת זאב השאלה שבפנינו הינה האם יש להחיל את ההלכה שנקבעה בבג"ץ גבעת זאב, ובענייננו - את הדין הישראלי, באופן רטרואקטיבי כך שיחול על מערכת היחסים שבין הצדדים, גם לתקופה שקדמה לפסיקת בג"צ גבעת זאב. לטענת הנתבע, הוא הסתמך על פסק הדין של בית הדין הארצי בע"ע 300050/98 מועצה מקומית גבעת זאב - מחמוד מוחמד עלי מחמוד, מיום 30.3.2003 אשר קבע כי במובלעות הישראליות חל דין העבודה הירדני ולפיכך, בכל הנוגע לתקופה שעד ליום 10.10.2007 שאז ניתן פסק הדין בבג"ץ גבעת זאב שהפך את הלכת בית הדין הארצי - יש להחיל על הצדדים את הדין הירדני. מנגד טען התובע, כי יש להחיל את בג"ץ גבעת זאב בענייננו ובגין כל תקופת העבודה. השאלה המפורשת בדבר החלתו הרטרוספקטיבית של בג"ץ גבעת זאב טרם נדונה לגופו של עניין על ידי בית הדין הארצי (בע"ע 46242-10-10 יואב טובי - מחמוד בני עודה, מיום 21.7.2011 שאלה זו אמנם הובאה לפתחו של בית הדין הארצי אולם בשל הסכמה דיונית מפורשת בין הצדדים בהליך בבית הדין האיזורי - לא דן בית הדין הארצי בשאלה העקרונית) . בפסקי הדין האיזוריים הדיעות חלוקות; בע"ב (ירושלים) 2893/09 רזק פרח חסין רומנין - אמיר לוי (מיום 16.3.20111) קבע כב' השופט גולדברג כי אין להחיל את בג"ץ גבעת זאב באופן רטרואקטיבי וכך גם נקבע בשני פסקי דין של כב' השופטת שרה שדיאור- ע"ב (ירושלים) 2895/09 מוסא תחסין ג'אבר - תבליני נהר הירדן בע"מ (מיום 6.5.2011) ו - ע"ב (ירושלים) 3570/09 עבד אלכרים צרצר - ניתוב בע"מ חברה לניהול ופיתוח (מיום 16.1.2013). מנגד, בע"ב 1729/10 (ירושלים) איברהים מסאעד - קיבוץ גלגל (מיום 11.8.2011) קבעה כב' השופטת רחל בר"ג-הירשברג כי יש להחיל את הבג"ץ גם רטרוספקטיבית. יצויין כי ערעור שהוגש לבית הדין הארצי על פסק הדין בע"ב 1729/10 נמחק בהמלצת בית הדין הארצי, בפסק דין מיום 13.3.2012 שבו נכתב: "על פני הדברים, לא מצאנו עילה להתערבות בפסק דינו של בית הדין האזורי בירושלים מושא הערעור שבפנינו (תע"א 1729/10 איברהים מסאעד - קיבוץ גלגל; השופטת רחל בר"ג- הירשברג ונציג הצביור מר חיים שוחט). על כן הצענו למערער שלא לעמוד על הערעור. המערער הודיע כי הוא מקבל את המלצת בית הדין וכי אינו עומד על הערעור" (ע"ע 7083-10-11). בנסיבות תיק זה, אנו שותפים לעמדתה של כב' השופטת בר"ג-הירשברג וסבורים כי יש להחיל את ההלכה אשר נקבעה בבג"ץ גבעת זאב גם בענייננו, היינו בגין יחסי עבודה שקדמו ליום מתן פסק הדין בבג"ץ, כך שעל הצדדים חל הדין הישראלי על כל תקופת העבודה, וזאת מהנימוקים שציינה כב' השופטת בר"ג הירשברג וכן מנימוקים נוספים, כמפורט להלן. ראשית, על פי הפסיקה, ככלל, הלכה משפטית חדשה פועלת גם רטרואקטיבית, זאת למעט מקרים חריגים המצדיקים מצב שבו תחול ההלכה המשפטית רק פרוספקטיבית (ראו דנ"א 3993/07 פקיד שומה ירושלים 3 - איקאפוד בע"מ, מיום 14.7.2011). בענייננו, משמדובר בזכויות קוגנטיות של עובד וביניהן תשלום שכר מינימום, אנו סבורים כי אין מקום לחרוג מהכלל לפיו הלכה משפטית חדשה פועלת גם רטרוספקטיבית. שנית, גם בע"ע 300050/98 מועצה מקומית גבעת זאב - מחמוד מוחמד עלי מחמוד, שניתן ביום 30.3.2003 ושעליו הסתמך, לטענתו, הנתבע, לא נקבע מפורשות כי אין זו מחובתו של מעביד לשלם לעובד שכר מינימום אלא קביעת בית הדין הארצי היתה כי ההליכים יוחזרו לבתי הדין האיזוריים לצורך בחינת הנסיבות הספציפיות ולצורך בחינת האפשרות להחיל על העובדים הוראות חוק מהמשפט הישראלי. שלישית, בענייננו, אמנם בתצהירו טען הנתבע כי הסתמך על פסק הדין שניתן על ידי בית הדין הארצי אולם בחקירתו הנגדית העיד כי אינו יודע מתי יצאה הפסיקה של בית הדין הארצי והעיד כי "אני לא בקיא בפסקי הדין" (עמוד 13 לפרוטוקול) ומכאן עולה כי למעשה לא הסתמך הנתבע על פסק הדין של בית הדין הארצי. רביעית, העתירה לבג"צ נגד פסק הדין של בית הדין הארצי הוגשה כבר בשנת 2003 כך שניתן היה ללמוד כי פסיקת בין הדין הארצי אינה בהכרח בגדר סוף פסוק. למעלה מן הצורך נציין, כי בכל הנוגע לחובת הנתבע לשלם לתובע שכר מינימום - חובה זו חלה על הנתבע גם מכיוון אחר (ולא רק מהחלה רטרואקטיבית של בג"ץ גבעת זאב): מכוח הצווים שהוציא מפקד האיזור, המשמשים כדבר חקיקה ראשי ודבר חקיקת משנה בשטחים, אשר בתי המשפט בישראל מחוייבים לפעול על פיהם (ראו ע"ע 30050/98 המועצה המקומית גבעת זאב - מחמוד, פד"ע לח 577; בג"צ גבעת זאב בסעיפים 11 ו - 12 לפסק הדין; ע"ע 244/99 פלוריד עזאת זורבה - המינהל האזרחי לאזור יהודה ושומרון, מיום 24.6.2003). הוראת סעיף 3 לצו בדבר העסקת עובדים במקומות מסוימים (יהודה ושומרון)(מס' 967) (תשמ"ב - 1982) קובעת: "(א)אדם המועסק בישוב זכאי לקבל ממעבידו שכר עבודה שלא יפחת מהשכר המינימום וכן יהיה זכאי לתוספת יוקר, הכל כפי תקפם בישראל מעת לעת. הממונה יפרסם בהודעה את שיעוריהם של שכר המינימום ותוספת היוקר ואת מועד תחילתם." "ישוב" מוגדר בפרק ההגדרות בצו המוזכר לעיל כ - "כל אחד מן הישובים במפורטים בתוספת לצו בדבר ניהול מועצות אזוריות (יהודה והשומרון) (מס' 783), תשל"ט-1979 ובתוספת לצו בדבר ניהול מועצות מקומיות (יהודה והשומרון) (מס' 892), התשמ"א-1981, כפי תוקפן מעת לעת." הישוב פצאל נזכר בתוספת לצו בדבר ניהול מועצות אזוריות (יהודה ושומרון) (מס' 783) תשל"ט - 1979 (סעיף א. לתוספת). בהתאם לסעיף 3(ב) לצו בדבר העסקת עובדים במקומות מסוימים (יהודה ושומרון) (מס' 967) פרסם הממונה, מעת לעת ומתוקף סמכותו "הודעה בדבר העסקת עובדים במקומות מסויימים (קביעת שכר מינימום)": כך למשל, ביום 9.5.2001 הודיע הממונה: "החל מיום 1 באפריל 2001 יהא שכר המינימום 3266.58 ₪ לחודש או 130.66 ליום (8 שעות); ביום 5.4.2006 הודיע הממונה: "החל מיום 1 אפריל 2006 יהא שכר המינימום 3,456.58 ₪ לחודש או 138.26 ₪ ליום (8 שעות); ביום 27.6.2006 הודיע הממונה: "החל מיום 1.6.06, יהא שכר המינימום לחודש 3,585.58 ₪ (סה"כ 186 שעות עבודה לחודש). שכר המינימום לשעה 19.28 ₪." שכר המינימום שקבע הממונה היה בשיעור זהה לגובה שכר המינימום שהיה בישראל, ובדיוק בהתאם לעדכוני שכר המינימום כפי שתוקנו מעת לעת, ומכאן שלמעשה הוראות חוק שכר מינימום הוחלו על התושבים הפלסטינאים המועסקים בבקעת הירדן וביניהם בישוב פצאל. מכאן שגם מכוח הצווים המצויינים לעיל, היה על הנתבע לשלם לתובע שכר מינימום. התשלומים המגיעים לתובע שכר מינימום משקבענו כי בעניינו חל הדין הישראלי על הצדדים, וגם מכוח הצווים שצוינו לעיל, הרי שהתובע זכאי לתשלום שכר מינימום בגין כל תקופת עבודתו, בהתאם לחוק שכר מינימום, תשמ"ז - 1987. כעולה מהראיות, התובע היה עובד יומי. כך עולה מסעיף 10 לתצהירו, וכן מחקירתו הנגדית של הנתבע (בעמוד 11 לפרוטוקול, שורות 10-13). מכאן אין כל חזקה לפיה הועסק התובע בכל הימים בחודש, באותם חודשים שבהם עבד במטעי הנתבע. בתצהירו לא פירט התובע מה היה היקף משרתו ורק טען באופן כללי כי עבד ברציפות בין השנים 2002- 2009. מאחר שכאמור הנטל על התובע להוכיח את היקף משרתו, משדחינו את גרסת התובע לפיה עבד באופן רצוף במהלך השנים 2002 -2009 וקיבלנו את טפסי 106 כמעידים על חודשי העבודה של התובע, ומאחר שהנתבע הכחיש כי התובע הועסק במשרה מלאה - הרי שאין אנו מקבלים את הטענה הסתמית שנטענה בכתב התביעה לפיה עבד התובע 28 ימים בממוצע מדי חודש. גם באשר למספר שעות העבודה ביום - התובע לא מסר בתצהירו כמה שעות עבד מדי יום ורק בחקירתו הנגדית העיד כי עבד 8 שעות ביום (עמוד 5, שורות 31-32 וכן עמוד 6, שורה 27), כשלגרסתו בחודש הרמדאן עבד עד השעה 13:00 בלבד אולם החל מהשעה 5:00 בבוקר (עדותו בעמודים 6-7 לפרוטוקול). לגרסת הנתבע, עובדי החקלאות הפלסטינים מועסקים 6 או 6.5 שעות ביום (סעיף 12 לתצהיר, סעיף 5 לסיכומי הנתבע), לעומת העובדים התאילנדים המועסקים במשך 8 שעות ביום (עמוד 11 לפרוטוקול). משהתובע לא מסר בתצהירו כמה שעות עבד מדי יום ומשעדותו בחקירתו הנגדית בעניין זה לא היתה עקבית, למשל בכל הנוגע לשעות העבודה בחודש הרמדאן, אנו מעדיפים את גרסת הנתבע לפיה התובע עבד 6.5 שעות ביום ו - 130 שעות בחודש (סעיף 12 לתצהיר). באשר לשכר ששולם לתובע - לגרסתו, במהלך כל תקופת עבודתו קיבל שכר יומי בסך 70 ₪ בלבד (סעיף 10 לתצהירו, עמוד 5 לפרוטוקול) בהתאם לסיכום מוקדם בין הצדדים (עדותו בעמוד 5 לפרוטוקול), אולם התובע לא הציג כל ראיה בנדון ולא הביא עדות נוספת לתמוך בכך וגם לא הרים את הנטל להוכיח את מספר הימים בהם עבד כל חודש, משכך אין אנו מקבלים את גרסתו בנדון, בין היתר, בשל כך שלא ניתן לבצע תחשיב של השכר נוכח אי הוכחת מספר הימים המדוייק. הנתבע, מצדו, לא פירט מהו השכר היומי ששילם לתובע אלא רק טען באופן סתמי כי שילם לתובע שכר שעתי בתעריף שכר המינימום (ראו למשל סעיף 26 לתצהירו, עדותו בעמוד 11). ערים אנו לדו"ח השכר לחודש 6/2009 שצירף הנתבע לתצהירו ושבו מצויין כי באותו חודש עבד התובע 17 ימים, 110.5, שעות והשתכר סך של 2,287 ₪, כך שהתובע השתכר באותו חודש סך של 20.7 ₪ לשעה, אולם איננו סבורים כי יש בדו"ח בודד אחד לחודש עבודתו האחרון של התובע כדי ללמד על השכר ששולם לתובע במהלך כל שאר חודשי עבודתו. יתרה מזאת טענת הנתבע לעניין תשלום שכר מינימום הינה טענת "פרעתי" משכך על הנתבע מוטל הנטל להוכיח טענה זו, לכל תקופת העסקה. משהראיה היחידה שהוגשה לעניין השכר ששולם בפועל לתובע היא טפסי 106 ומשהתובע לא חלק על תוכן טפסים אלו ולא הציג ראיה אחרת הסותרת אותם, אנו סבורים כי הדרך לבדוק מהו השכר ששולם לתובע הינה בהתאם לטפסים אלו. כעולה מטפסי 106, סך הכל שולם לתובע במהלך תקופת עבודתו סך של 61,859 ₪ (ב - 2004: 4,372 ₪, ב - 2005: 19,556 ₪, ב - 2006: 12,660 ₪, ב - 2007: 10,321 ₪, ב - 2008: 12,663 ₪, ב - 2009:2,287 ₪). אלו היו שיעורי שכר המינימום השעתי בתקופה הרלוונטית לענייננו: מסוף שנת 2004 עד לחודש 3/2006 היה שכר המינימום השעתי - 17.93 ₪; בחודשים 4/2006, 5/2006 - 18.58 ₪; בחודשים 6/2006 - 3/2007 - 19.28 ₪; בחודשים 4/2007 - 6/2008 - 19.95 ₪ בחודשים 7/2008 - 6/2009 - 20.7 ₪ לפיכך שכר המינימום הכולל שלו זכאי היה התובע בתקופת עבודתו הינו כמפורט בטבלה להלן (כשלקחנו בחשבון 130 שעות עבודה בחודש, כגרסת הנתבע, למעט לחודש 6/2009, שבו עבד התובע 110.5 שעות בלבד כעולה מדו"ח שצורף לתצהיר הנתבע): החודש שכר המינימום השעתי לתקופה שכר המינימום הכולל לתקופה 3 חודשים ב - 2004 17.93 ₪ 6,992 ₪ (17.93 X 3 X 130) 10 חודשים ב - 2005 17.93 ₪ 23,309 ₪ (17.93 X 10 X 130) חודש 3/2006 17.93 ₪ 2,331 ש"ח (17.93 X 130) 4/2006, 5/2006 18.58 ₪ 4,831 ₪ (18.58 X 2 X 130) 6/2006, 7/2006, 9/2006, 10/2006 19.28 ₪ 10,025 ₪ (19.28 X 4 X 130) חודש 3/2007 19.28 2,506 ₪ (19.28 X 130) 6 חודשים נוספים ב - 2007 19.95 ₪ 15,561 ₪ (19.95 X 6 X 130) 1/2008,3/2008, 4/2008, 5/2008, 6/2008 19.95 ₪ 12,967 ₪ (19.95 X 5 X 130) 7/2008, 8/2008, 12/2008 20.7 ₪ 8,073 ₪ (20.7 X 3 X 130) 6/2009 20.7 ₪ 2,287 ₪ (110.5 X 20.7) שכר המינימום הכולל לכל השנים 88,882 ₪ מכאן שהתובע זכאי להפרשי שכר מינימום בסך 27,023 ₪ בגין תקופת עבודתו. התביעה לפיצויי הלנה התיישנה. לפיכך ישאו הפרשי שכר המינימום הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום 15.1.2008 (כמחצית תקופת העבודה בפועל) ועד ליום התשלום בפועל. פיצויי פיטורים בחקירתו הנגדית העיד התובע: "הוא שאמר לי והוא שהפסיק לתת לי אישורים, היה מחסום ואי אפשר לעבוד בלי אישור. בלי אישור אי אפשר להיכנס." לעומת זאת, בתצהירו מסר התובע רק: "פוטרתי מעבודתי ללא כל הודעה מוקדמת בטענה שאין לי יותר עבודה" ללא שטען דבר וחצי דבר בנוגע לרישיון עבודה (סעיף 3 לתצהיר). מנגד טען הנתבע, כי התובע הפסיק להתייצב לעבודה והכחיש כי הודיע לתובע על פיטוריו או על כך שאין לו אישורי עבודה. לא מצאנו להעדיף את גרסת התובע על פני זו של הנתבע. התובע לא הסביר מתי אמר לו הנתבע שהוא מפוטר ולא היה החלטתי בגרסתו לגבי מועד הפיטורים - בכתב התביעה ובתצהירו לא פירט כלל את מועד הפיטורים, בחקירתו הנגדית העיד תחילה כי פוטר בחודש 3/2009 (עמוד 6 לפרוטוקול, שורה 9) ובהמשך העיד כי פוטר בחודש 6/2009 (עמוד 6 לפרוטוקול, שורה 20). בהיעדר כל חיזוק לעדות התובע בנוגע לנסיבות סיום עבודתו - נדחית התביעה לתשלום פיצויי פיטורים. פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקרן פנסיה התובע תבע פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה בסכום כולל של 12,027 ₪. לטענת הנתבע, יש לחייבו בפיצוי בסך 110 ₪ בלבד, רק בגין התקופה שלאחר בג"ץ גבעת זאב (כשאת חישוביו עשה בהתאם לצו ההרחבה הכללי בעניין פנסיית חובה, וכשלקח בחשבון היקף משרה של 33% ). באשר לחלותו של הוראות צו ההרחבה בענף החקלאות בענייננו - הנתבע לא התייחס לשאלת תחולת הצו על הצדדים אולם כעולה מהראיות הצו חל בענייננו. צו ההרחבה פורסם בחודש 2/2001 והינו חל "על כל המעסיקים בכל ענפי החקלאות והאריזה, הדרים נשירים ופרחים, גננות נוי, משתלות" ועל "כל עובד לרבות נוער עובד, המועסק כיום ואשר יועסק בתוך תקופת תקפו של הסכם זה" (סעיף 4 לצו).אין חולק כי לנתבע מטעים שבהם העסיק את התובע (סעיף 11 לכתב ההגנה, סעיף 26 לתצהיר הנתבע, עדות התובע בעמוד 4 לפרוטוקול, שורה 29). הוראת סעיף 43 לצו ההרחבה בענף החקלאות קובעת כי על המעביד להפריש כספים משכרו של העובד לפנסיה חובה. מכוח הוראה זו, מחויב היה הנתבע להפריש עבור התובע מדי חודש 6% בגין חלק המעביד לתגמולים (ראו גם ע"ע 46242-10-10 יואב טובי - מחמוד בני עודה, מיום 1.8.2011, סעיף17(ד) לפסק הדין של כב' השופט רבינוביץ). את ההפרשות בשיעור 6% יש לחשב מגובה שכר המינימום שהגיע לתובע, (שכמפורט לטבלה לעיל, הינו בסך כולל של 88,882 ₪) ולפיכך בגין כל תקופת עבודתו זכאי התובע לפיצוי בסך 5,333 ₪ בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה. פדיון דמי הבראה התובע תבע פדיון דמי הבראה בגין 17 ימים, לפי 351 ₪ ליום, בסך כולל של 5,967₪. לטענת הנתבע, הוא שילם לתובע דמי הבראה ולחלופין יש לחייבו בדמי הבראה בסך 1,505 ₪ בלבד (13 ימים X 351 ₪X 33% משרה). הנתבע לא הציג כל ראיה לפיה שילם לתובע דמי הבראה במהלך תקופת עבודתו או בסיומה ולפיכך זכאי התובע לפדיון דמי הבראה. ככל הנראה תבע התובע פדיון הבראה לפי מכסת הימים, כמפורט בסעיף 32 לצו ההרחבה בענף החקלאות. עם זאת, משקבענו כי התובע החל בעבודתו בחודש 10/2004 וסיים בחודש 6/2009, היינו עבד במשך פחות מ - 5 שנים, הרי שהוא זכאי לתשלום בגין 7 ימי הבראה בגין כל אחת משנות עבודתו האחרונות, אולם זאת בהתחשב בחלקיות משרתו. לנוכח חלקיות משרתו של התובע, ובהיעדר תחשיב הלוקח בחשבון את היקף משרתו בפועל כפי שהיתה בפועל, אנו סבורים כי ניתן לחייב את הנתבע בתשלום פדיון הבראה בגין השנתיים האחרונות, בשיעור של 5.5% משכרו של התובע באותן שנתיים, זאת מכוח סעיף 32(ב) לצו ההרחבה בענף החקלאות, הקובע: "הפרשת המעסיק לקרן ביטוח על חשבון תמורת ימי ההבראה לעובד קבוע ועונתי קבוע ולעובד חודשי הינה בשיעור של 5.5%." ערים אנו לכך כי בצו ההרחבה בענף החקלאות לא נקבעה הוראה בדבר הזכות לפדיון דמי הבראה ובהיות הזכות לדמי הבראה "נלווית" לעבודה פסקו בעבר בתי הדין לעבודה, כי היא אינה קיימת לאחר ניתוק יחסי עובד ומעביד (דב"ע שנ/ 74-3 מיכאל זדה נ' שולמית לור ואח', פד"ע כא 475, 478). עם זאת, אנו סבורים כי יש להחיל על התובע, לעניין הזכות לפדיון דמי הבראה, את ההוראות המיטיבות עם העובד - הוראות צו ההרחבה הכללי בדבר תשלום קצובת ההבראה, שקובעות כי עובד יהיה זכאי לקצובת הבראה אף לאחר סיומם של יחסי עובד-מעביד, וזאת לגבי תקופה של עד שנתיים לפני תום תקופת עבודתו. פדיון דמי הבראה בשיעור 5.5% יהא מהשכר שהגיע לתובע, היינו שכר המינימום שהגיע לו על פי חוק. בחודשי עבודתו בפועל של התובע, בחודשים 7/2007 - 6/2009 היה שכר המינימום שהגיע לתובע כדלהלן: 3 חודשי עבודה בשנת 2007 (10/2007, 11/2007, 12/2007) - שכר המינימום הכולל שהגיע לתובע היה בסך 7,780 ₪ (19.95 ₪ X 130 X 3); 5 חודשי עבודה בשנת 2008 (1/2008, 3/2008, 4/2008, 5/2008, 6/2008) - שכר המינימום הכולל שהגיע לתובע היה בסך 12,967 ₪ (19.95 ₪ X 130X 5); 3 חודשי עבודה נוספים בשנת 2008 (7/2008, 8/2008, 12/2008) - שכר המינימום הכולל שהגיע לתובע היה בסך 8,073 ₪ (20.7 X 130 X 3); חודש 6/2009 - 2,287 ₪. סך הכל בשנתיים האחרונות לעבודה - היה זכאי התובע לשכר מינימום בסך 31,107 ₪ ולפדיון דמי הבראה בסך 1,711 ₪ (5.5%). פדיון חופשה שנתית התובע תבע פדיון של 14 ימי חופשה ל - 3 שנות העבודה האחרונות, לפי שכר יומי בסך 154 ₪, בסך כולל של 6,468 ₪. הנתבע אישר כי לא שילם לתובע דמי חופשה או פדיון חופשה אולם לטענתו, הועסק התובע בהיקף של 33% משרה ולפיכך זכאי לפדיון חופשה בסך 1,830 ₪ בלבד (12 ימים X 3 שנים X 154 ₪ ליום X 33%). הוראות צו ההרחבה בענף החקלאות קובעות זכות למספר ימי חופשה גבוה מזה הקבוע בחוק חופשה שנתית, התשי"א - 1951. עם זאת, עולה מטענות התובע, כי תבע פדיון חופשה בהתאם לחוק חופשה שנתית. בהקשר זה אף נציין כי הוראות צו ההרחבה בענף החקלאות אינן קובעות זכות לפדיון ימי חופשה וגם מטעם זה יש מקום לחשב את פדיון החופשה המגיע לתובע בהתאם לחוק חופשה שנתית. על פי פסיקת בית הדין הארצי, בהיעדר הוראה מפורשת בדבר פדיון ימי החופשה השנתית העודפים, המגיעים לעובד מעבר לחוק, הרי שאין מקום לפדות ימים אלו עם סיום יחסי העבודה בין הצדדים. כך נקבע למשל בדב"ע לו/14-3 חגי - פרי גן בע"מ, פד"ע ז 439: "העומד לדיון בערעור זה מתייחס לחופשה שנתית מעבר למתחייב מהחוק - לחופשה שנתית חוזית. ומשמדובר בחופשה שנתית חוזית - אף אם היא 'מצטברת', לא תמיד גוררת היא 'פדיון'.'פדיון חופשה' הוא מושג שחוק חופשה שנתית הולידו, ואין הוא בא אלא בהקשר לחופשה שנתית שהחוק מזכה בה ומסדירה. מכאן, שאף אם זכותו החוזית של העובד היתה לחופשה שנתית מצטברת, עדיין לא נאמר כי מאותה זכות עולה גם זכות ל'פדיון'... העובדה שעובד "חדל" לעבוד "לפני שניתנה לו החופשה המגיעה לו", עובדה זאת המזכה ב"פדיון חופשה" מכוח חוק חופשה שנתית, היא כשלעצמה לא תמיד תזכה בתשלום עת מדובר ביתרת חופשה חוזית.". כאמור תבע התובע פדיון חופשה בגין 3 שנים אחרונות, היינו לתקופה 7/2006 - 6/2009. בכל אחת משנות העבודה במהלך תקופה זו, עבד התובע, בפועל, פחות מ- 200 ימי עבודה. לפיכך יש לחשב את דמי החופשה המגיעים לתובע לפי סעיף 3(ב)(2) לחוק חופשה שנתית, הקובע: (ב) היה הקשר המשפטי שבין העובד ובין המעביד קיים כל שנת העבודה, והעובד עבד באותה שנה - (1) ... (2) פחות מ- 200 ימים - יהיה מספר ימי החופשה חלק יחסי ממספר הימים שלפי סעיף קטן (א), כיחס מספר ימי העבודה בפועל אל המספר 200; חלק של יום חופשה לא יובא במנין. בשנת 2006 עבד התובע סך הכל 140 ימים (7 חודשים, 20 ימים בחודש). לפיכך בגין כל שנת 2006 זכאי התובע ל - 7 ימי חופשה (140/200 X 10 ימים לשנה). עם זאת, תבע התובע פדיון חופשה בגין 3 שנים אחרונות, היינו מחודש 7/2006 ואילך. מחודש 7/2006 ואילך עבד התובע, במהלך שנת 2006, 3 חודשים בלבד ולפיכך בגין שנה זו זכאי לפדיון של 3 ימים בלבד. בשנת 2007 עבד התובע 7 חודשים, 20 ימים בחודש ולפיכך זכאי לפדיון 7 ימי חופשה בגין אותה שנה (140/200 X 10 ימים לשנה). בשנת 2008 עבד 8 חודשים, 20 ימים בחודש ולפיכך זכאי לפדיון 8 ימי חופשה בגין אותה שנה (160/200 X 10 ימים בשנה). בשנת 2009 עבד חודש אחד בלבד ולפיכך זכאי לפדיון יום חופשה (20/200 X 10 ימים לשנה). בסך הכל בגין 3 שנות עבודתו האחרונות זכאי התובע לפדיון של 19 ימי חופשה לפי שכר יומי בסך 134.55 ₪ [6.5 (שעות ליום) X 20.7 ₪ (שכר מינימום בסיום תקופת העבודה)] וסך הכל לפדיון חופשה בסך 2,556 ₪. סוף דבר הנתבע ישלם לתובע, בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין, את הסכומים הבאים: הפרשי שכר מינימום בסך כולל של 27,023 ₪, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום 15.1.2008 ועד ליום התשלום בפועל. פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה בסך 5,333 ₪, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום 15.1.2008 ועד ליום התשלום בפועל. פדיון הבראה בסך 1,711 ₪, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום 1.7.2009 ועד ליום התשלום בפועל. פדיון חופשה בסך 2,556 ₪, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום 1.7.2009 ועד ליום התשלום בפועל. התביעה לפיצויי פיטורים - נדחית. נוכח קבלת רק חלק מהתביעה, הנתבע ישלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור 5,000 ₪, שישולמו תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן ישאו הפרשי ריבית והצמדה מהיום ועד ליום התשלום בפועל. ניתן להגיש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום ממועד מתן פסק הדין. פלסטינים