לא ניתן להפחית בגין "מצב קודם" שיעור של נכות שלא היה נקבע לנפגע אילו היה נבדק בלא שהתאונה האחרונה היתה מתרחשת. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הפחתת שיעור נכות בגין מצב קודם: 1. המערער נפגע בתאונת דרכים ביום 9/12/91, עת נחבל בעמוד השדרה הצווארי ובגב התחתון. המשיב הכיר בתאונה האמורה כבתאונת עבודה ושילם למערער דמי פגיעה בגין התקופה שמלמחרת התאונה ועד ליום 29/1/92 ובגין התקופה שמיום 9/4/92 ועד יום 23/4/92. 2. בשנת 1980 נפגע המערער בתאונת עבודה קודמת, שבה אירע לו שבר דחוס בחוליה , 1lו אשר בגינה נקבעה למערער נכות צמיתה בשיעור %5. 3. המערער הגיש למשיב בקשה לקביעת נכות מעבודה, בקשה שבעקבותיה הועמד המערער לבדיקת ועדה רפואית בהרכב שני פוסקים רפואיים, אשר קבעו ביום 5/8/93, כי החל מיום 1/6/92, נכותו היציבה של המערער עקב התאונה היא בשיעור %0. 4. המערער ערר על החלטת הועדה הרפואית ועררו נדון בפני ועדה רפואית לעררים (שתיקרא להלן: "הועדה"), אשר בדקה את המערער ביום 1/6/94 ודחתה את הערר. 5. ערעור זה מופנה כנגד החלטת הועדה. 6. תמצית טיעוני ב"כ המערער א. הועדה לא בדקה ולא התייחסה לכאבים העזים מהם סובל המערער בעת ביצוע תנועות (כאבים המוקרנים לכתפיים ולרגליים). ב. הכאבים עצמם מגבילים את המערער בתפקודו היומיומי ואף בביצוע תנועות. ג. כאבים אלה החלו לאחר התאונה מיום 9/12/91 והמערער לא סבל מהם בזמן שטרם תאונה זו, אף שעבר תאונה קודמת. ד. פרופ' שטיין שבדק את המערער קבע לו נכות בשיעור % 10 לפי פריט 37(8)(ב) למבחנים שבתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז- 1956 (שייקראו להלן: "המבחנים" ו:ו"התקנות", בהתאמה). ה. לאור זאת ביקש ב"כ המערער לקבל את הערעור ולקבוע למערער נכות בשיעור %10. 7. תמצית טיעוני ב"כ המשיב א. הועדה צדקה בכך שלא קבעה נכות בגין כאביו של המערער מאחר שאין סעיף כזה במבחנים. ב. אין להתייחס לחוות דעתו של פרופ' שטיין, המאוחרת למועד ישיבת הועדה. ג. החלטתה של הועדה ממצה ומנומקת. הועדה היתה ערה לממצא בגין התאונה הקודמת. ד. לא היתה טעות משפטית בהחלטת הועדה. כאבי המערער 8. אכן, כטענת ב"כ המשיב, אין במבחנים פריט שעניינו כאבי גב, אולם אין זאת אומרת שהועדה אינה אמורה להתייחס לתלונות על כאבים אלה. אם הועדה מוצאת שהנבדק מוגבל בתנועותיו עקב הכאבים - עליה לפעול כמצוות תקנה 14 לתקנות וכאמור בסעיף 3 לחלק ג' לתוספת לתקנות ולהביא לכך שהנכות תיקבע בהתחשב במבחנים, ("בהתאמה" אליהם), על פי פגימה דומה המצויה במבחנים, ולאו דווקא על פי לשון המבחנים. ברור, שקביעה מעין זו הינה רפואית וכדי ליישמה על הועדה, להגיע למסקנה כי מצבו של הנבדק, עקב כאביו דומה למצב שתואר במבחנים ולכן מוצדק לקבוע נכות מחוץ למבחנים. 9. עיון בפרוטוקול הועדה אינו מגלה כיצד התייחסה הועדה לכאביו של המערער, ונראה לי שאין בטענתו של המערער בענין זה כדי להצדיק את קבלת הערעור. חוו"ד פרופ' שטיין 10. חוות דעתו של פרופ' שטיין מאוחרת לישיבת הועדה ולא היתה בפני הועדה ולפיכך ברור שאין ללמוד ממנה על טעות משפטית כלשהי בעבודתה של הועדה. 11. עם זאת, להנחת דעתו של המערער, ראוי לציין כי פרופ' שטיין ממליץ על קביעת דרגת נכות לפי פריט 37(8)(ב) למבחנים, פריט המתייחס לשבר של גוף חוליה שהתרפא (עם תזוזה ניכרת ובלי הגבלה בתנועות). המערער אינו טוען לכך שבתאונה מיום 9/12/91 אירע לו שבר בחוליה; אדרבא, השבר בחולייתו היה בתאונה הקודמת משנת 1980, ובכך נראה כי יש תמימות דעים בין הועדה לבין פרופ' שטיין. יתרה מכך, עצם בחירת הפריט על ידי פרופ' שטיין, מעלה כי לדעתו המערער אינו סובל מהגבלה בתנועות. בחינת החלטת הועדה 12. הועדה קבעה כי התאונה מיום 9/12/91 לא הותירה נכות כלשהי אצל המערער. הועדה התייחסה לפגיעה בחוליה 1lוקבעה (בצדק) כי השבר באותה חוליה נצפה כבר בשנת 1980. עם זאת, נראה לי כי יש לקבל את הערעור, מהסיבות שיוסברו בסעיפים 13 ו-14 להלן. 13. בסעיף 26 לפרוטוקול הועדה נרשם כי הועדה מצאה הגבלה קלה בתנועות עמוד השדרה המותני. הועדה לא התייחסה כלל להגבלה זו בעת שהחליטה בסעיף 28לפרוטוקול לא לקבוע נכות למערער, אלא אם התייחסות זו הובלעה בהתייחסות למצב בגין השבר בחוליה . 1l אם אכן השבר בחוליה ( 1l אשר קדם לתאונה מיום 9/12/91) הוא אשר הביא להגבלה הקלה בתנועות עמוד השדרה המותני, הרי שהיה על הועדה לציין את נכותו הכוללת (תוך התחשבות בהגבלת תנועות עמוד השדרה) ולנכות מדרגת הנכות הכוללת את הנכות בגין המצב הקודם. הועדה לא עשתה כן - ובכך טעתה. 14. אם יטען המשיב כי מלשונם של חברי הועדה ברור כי כוונתם היתה לכך שכל מצב עמוד השדרה המותני נובע מן התאונה הקודמת, ולפיכך מחדלם מלערוך "חשבון עובר ושב" הוא רק מחדל טכני שאין בו כדי להצדיק את קבלת הערעור - הרי שתתעורר בעיה אחרת - כמוסבר להלן: עיון במבחנים מעלה כי הגבלה קלה בתנועות עמוד השדרה המותני, על פי פריט 37(7)(א) למבחנים, מקנה דרגת נכות בשיעור % 10. כלומר, אם אכן סובל המערער מהגבלה כזו - כפי שנמצא על ידי חברי הועדה, היה מן הדין לקבוע לו דרגת נכות בשיעור % .10לעומת זאת, אם נפחית מדרגת נכות זו את דרגת הנכות שנקבעה למערער בגין התאונה הקודמת שהביאה לשבר בחוליה ( 1l שהיא, כאמור לעיל, בשיעור % 5 בלבד), הרי שתיוותר דרגת נכות בשיעור % 5 שיהיה צריך לייחס אותה לתאונה מיום 9/12/91. האמור בסעיף זה מבוסס על ההלכה הפסוקה שלפיה לא ניתן להפחית בגין "מצב קודם" שיעור של נכות שלא היה נקבע לנפגע אילו היה נבדק בלא שהתאונה האחרונה היתה מתרחשת. בענייננו, המערער אכן נבדק טרם התאונה ונקבע כי נכותו היציבה בגין התאונה הקודמת הינה בשיעור % 5 בלבד, כך שנראה שלא יהיה ניתן להפחית, במסגרת "חשבון עובר ושב" את מלוא הנכות שאולי היה צריך לקבוע בגין הגבלת תנועות עמוד השדרה המותני. לסיכום 15. לאור האמור בסעיפים 13 ו- 14 לעיל, אני מקבל את הערעור ומורה על השבת עניינו של המערער אל הועדה, על מנת שתפעל כאמור להלן: א. הועדה תסביר מדוע לדעתה, למרות ההגבלה הקלה בתנועות עמוד השדרה המותני, אין לקבוע למערער נכות לפי פריט 37(7)(א) למבחנים - ואם לא תצליח להסביר זאת - תקבע למערער את דרגת הנכות המתחייבת מן הפריט. ב. אם תקבע הועדה נכות למערער אך לדעתה חלק מן הנכות שתקבע או כולה נובע מ"מצב קודם", על הועדה לערוך "חשבון עובר ושב" ולנכות מדרגת הנכות שתקבע למערער את דרגת הנכות שלדעת הועדה היה צריך לקבוע למערער בגין המצב הקודם, אם היה המערער נבדק בלא שהתאונה מיום 9/12/91 היתה מתרחשת. ג. אם הועדה אכן תנכה למערער נכות בגין "מצב קודם" ואם דרגת הנכות שתנוכה הינה בשיעור גבוה מ-%5, יהיה על הועדה להסביר מהו "המצב הקודם" וכיצד נוצר (וזאת, מאחר שעד לדרגת נכות בשיעור % 5 ברור כי "המצב הקודם" הוא זה הנובע מהתאונה משנת 1980). ד. בהזדמנות זו, ומאחר שהענין ממילא מוחזר לועדה, מתבקשת הועדה אף להתייחס לכאביו של המערער ולשקול האם אין כאבים אלה מצדיקים קביעת דרגת נכות "בהתאמה". 16. בהתחשב בכך שקבלתו של הערעור לא היתה בגין אחת מהטענות שנטענו על ידי ב"כ המערער, על המשיב לשלם למערער את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך - 300 ש"ח, בתוספת מע"מ, אשר אם לא ישולמו עד ליום 15/10/96, יישאו הפרשי הצמדה וריבית, מיום 16/10/96 ועד התשלום בפועל. 17. פסק דין זה ניתן זמן בלתי סביר לאחר המועד לתיתו ועל כך שלוחה התנצלותי לצדדים (ובעיקר למערער). 18. כל אחד מן הצדדים זכאי לבקש, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, רשות לערער על פסק דין זה, תוך 30יום מיום שפסק דין זה יומצא לו.נכותמצב קודם