האם בתביעת עיזבון עקב תאונת דרכים קיים רכיב פיצוי על הפסד קצבת זקנה ? קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הפסד קצבת זקנה למשפחת אדם שנהרג בתאונת דרכים: מבוא לפניי תביעת התובעים 1-3 בגין תאונה שארעה ביום 14.9.99 בה מצא את מותו המנוח ז"ל יליד 11.3.55, נהג משאית במקצועו (להלן: "המנוח"). התובעת 1- ילידת 9.8.61 הינה אלמנתו של המנוח (להלן: "האלמנה"), התובע 2 -יליד 25.4.82 הינו בנם של המנוח והאלמנה (להלן: "הבן") והתובעת 3- ילידת 3.8.89 הינה בתם של המנוח והאלמנה (להלן: "הבת"). (האלמנה, הבן והבת יקראו להלן לשם הקיצור: "התובעים"). התביעה הוגשה כנגד מבטחות השימוש במשאית בה נהג המנוח בעת התאונה. התובעים הינם תלויי ויורשי המנוח. תביעת התובעים הוגשה כתביעת תלויים וכתביעת יורשים בהתאם להלכת "השנים האבודות". בסופו של יום, אין מחלוקת כי התאונה הינה "תאונת דרכים", כמשמעה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד). המחלוקת הינה בשאלת שיעור הנזק. פסק הדין ניתן לאחר שהובאו הראיות כדלקמן: ראיות התובעים: עדויות האלמנה, הבן והבת, עדותה של עוה"ד אורלי סער-כץ, עורכת דין בלשכה המשפטית של מנורה מבטחים פנסיה בע"מ (להלן: "מבטחים") ועדותו של מר מישל גנים מנהל משאבי אנוש במפעלי תובלה שהיתה מעבידתו של התובע (להלן: "מפעלי תובלה"). כן הובאו לפניי תצהירי עדויותיהם הראשיות של התובעים, תיעוד, חוו"ד אקטואריות מטעם הנתבעות וסיכומיהם בכתב של ב"כ בעלי הדין. בסופו של יום אין מחלוקת כי אין מקום לניכוי פנסיית השארים ממבטחים שקבלו התובעים וממשיכה לקבל האלמנה. הצדדים נותרו חלוקים בשאלה האם יש לנכות את גמלאות המל"ל ששולמו לתובעים כתלויי המנוח וממשיכות להשתלם לאלמנה. אין חולק כי עסקינן ברכב מעביד ובשירות המעביד. כל ההדגשות להלן אינן מופיעות במקור, אלא אם יאמר אחרת. תמצית טענות הצדדים תמצית טענות התובעים אביא להלן את תמצית טענות התובעים: מששכרו של המנוח כלל שכר יסוד ותוספות רבות ומיוחדות יש לחשב את בסיס שכרו בהתאם לאחת משלוש חלופות מוצעות. מוצע לקבוע כי בסיס שכרו של המנוח מסתכם בסך של 16,684 ₪ שהינו ממוצע שלושת החלופות ובתוספת 50% בגין ההטבות, תוספות השכר לרבות ההפרשות לפנסיה; עובר לתאונה עבדה האלמנה בניקיון בתים ומשרדים. המדובר בעבודה פיזית קשה מאוד. כשנה לפני התאונה החלה לסבול מכאבים עזים, מנפיחות, מדלקות ביד ימין הדומיננטית ומשמצבה הרפואי התדרדר, חדלה לעבוד; מצבה הרפואי של התובעת המשיך להחמיר הן בגין תאונת דרכים בה נפגעה, והן עקב מחלה קשה בה לקתה; משכך, יש להביא בחשבון באופן חלקי בלבד את השתכרות האלמנה וזאת עד למועד בו לקתה במחלתה; משהאלמנה חדלה לעבוד עובר לתאונה- יש לחשב את הכנסות התא המשפחתי בהתעלם מעבודתה לאחר התאונה; יש לפסוק לתובעים את הפסדיהם בשנים האבודות בסך כולל של 1,665,104 ₪; יש לפסוק לתובעים את הפסד קצבת הזקנה של המנוח בסך כולל של 208,229 ₪; יש לפסוק לאלמנה פיצוי כולל בסך של כ-615,000 ₪ בגין אובדן שירותי בעל ולבן ולבת פיצוי בסך כולל של כ-200,000 ₪ בגין אובדן שירותי אב; יש לפסוק לתובעים הוצאות קבורה ומצבה, לרבות סעודות אבלים, בסך כולל של 50,000 ₪; יש לפסוק לתובעים פיצוי בשיעור של 25% מהסכום המרבי בגין קיצור תוחלת חיים; יש לנכות מהפיצוי שישולם לתובעים, מתביעתם בגין "השנים האבודות" בלבד, את קצבת התלויים המשולמת ע"י המל"ל בסך של 2,364,871 ₪ . תמצית טענות הנתבעות אביא להלן את תמצית טענות הנתבעות: בהתאם לתלושי השכר של המנוח יש לקבוע כי שכרו במועד התאונה הסתכם בסך של 7,256 ₪ נומינלי; יש לדחות את טענות התובעים כי יש לחשב את שכרו של המנוח על בסיס שכרו של עובד אחר שעבד וממשיך לעבוד במפעלי תובלה; אין מקום לתוספת לשכר הבסיס בגין תנאים סוציאליים, שכן אלו הובאו בחשבון ולא נוכו מבסיס שכרו של המנוח; יש לדחות את טענות התובעים, שאינן נסמכות על ראיות שברפואה במסגרת חוק הפלת"ד, בדבר מצבה הרפואי של האלמנה ויש להביא בחשבון את שכרה עובר לתאונה ולאחריה בסך של 4,000 ₪; לחילופין ולמען הזהירות, ככל שיקבע כי האלמנה לא מסוגלת לעבודה בשל מצבה הרפואי- יש להביא בחשבון את זכאותה לקצבת נכות כללית; לאור האמור לעיל, הקופה המשותפת הינה בסך של 13,580 ₪ ועל בסיסה יש לפסוק לתובעים בגין השנים האבודות פיצוי בסך של 1,943,350 ₪; יש לדחות את תביעת התובעים לפיצוי בגין אובדן קצבת הזקנה שכן עסקינן בהרחבת חזית לה התנגדו הנתבעות. לחילופין, על התובעים הנטל להוכיח את שיעור הקצבה לה היה זכאי המנוח ואת הסכומים שהיה עליו לשלם למל"ל לצורך קבלתה ואותם יש לנכות מהקצבה. זאת ועוד, ככל שבית המשפט יעתר לבקשת התובעים, חרף התנגדות הנתבעות, יש להביא בחשבון את הכנסת האלמנה בתקופה זו; נוכח שעות העבודה הרבות של המנוח, יש לפסוק לתובעים פיצוי כולל בסך של 50,000 ₪ בגין אובדן שירותי אב ובעל; התובעים זכאים לפיצוי בסך של 66,762 ₪ בגין קיצור תוחלת חיים; התובעים לא הביאו ראיה בדבר הוצאותיהם בגין הוצאות קבורה ומצבה שהן ההוצאות היחידות ברות הפיצוי, מה גם שמפעלי תובלה נשאה בסך של 3,000-4,000 ₪ בגין הוצאות הקבורה; יש לנכות מהפיצוי שיפסק לתובעים את גמלאות המל"ל בסך כולל של 2,799,705 ש"ח בהתאם לחוות דעת עדכנית מיום 13.2.13. מהו שכרו של המנוח עובר לתאונה הצדדים חלוקים באשר לשכרו של המנוח עובר לתאונה. להלן הנתונים הרלוונטים: השכר ברוטו בחודשים ינואר- אוגוסט 1999 הסתכם ב- 66,967 ₪ ממנו נוכה מס הכנסה בסכום של 10,071 ₪ ועל כן השכר המצטבר נטו הינו 56,896 ₪, ובממוצע לחודש 7,112 ₪ נטו. מסכום זה יש לנכות 82 ₪ נטו בממוצע חודשי בגין דמי הבראה ששולמו בחודש אוגוסט. על כן, השכר נטו הוא 7,030 ₪; לסך 7,030 ₪ יש להוסיף 215 ש"ח נטו בגין דמי הבראה יחסיים, 85 ₪ בגין מתנות לחגים וכן כ-400 ש"ח בגין הפרשות המעביד למבטחים וסה"כ 7,800 ₪ נטו לחודש נכון ליום 14.9.99 (מועד התאונה); מדד המחירים לצרכן מיום 14.9.99 ועד למועד פס"ד, עלה בכ- 32% ועל כן לכאורה שכרו של המנוח אמור היה להסתכם היום בכ-10,300 ₪ נטו לחודש. מנגד, חלו בתקופה זו שינויים: מספר ימי הבראה לשנה גדל, בשנת 2008 החלה להיות משולמת משכורת י"ג, חדל התשלום לקייטנות; המנוח היה צפוי לקידום בדרגות; אלמלא התאונה היה התובע מקודם בדרגות. עד לשנת 2009 היה אמור להיות מקודם בכ- 3 דרגות, 200 ₪ לכל דרגה וכן בתוספת וותק בשיעור של 1% לשנה משכר הבסיס. כמו כן אמור היה להיות גידול בתשלום בגין מספר הימים עבורם משולמים דמי הבראה; בכפוף להחלטת המעביד, המנוח צפוי היה לקבל משכורת 13 וזאת החל משנת 2008. משכורת זו המהווה תוספת בשיעור של 8.33% משכר הבסיס תחושב מיום 14.9.09; לדעת מר גנים, שכרו של נהג שהחל לעבוד במפעלי תובלה ביחד עם התובע השתכר בחודש מאי 2012 סך כולל של 11,444 ₪ ברוטו בצירוף הפרשות לתנאים סוציאליים. משכרו זה נוכה סך של 847 ₪ למס הכנסה, אולם מנגד אין הוא כולל את תשלומי ההבראה היחסיים. לדעת מר גנים, שכרו של עובד זה משקף את שכרו של המנוח. לאור המקובץ לעיל, מצאתי לקבוע כי שכרו הממוצע של המנוח לתקופה שממועד התאונה ועד ליום 3.8.09 יועמד על סך של 8,200 ₪ נטו לפי ערכו נכון למועד התאונה ומיום 4.8.09 ועד למועד פסה"ד על סך של 10,000 ₪ לפי ערכו נכון ליום 1.8.09. מאחר ושכרו של המנוח עד למועד פרישתו לגמלאות אמור היה להיות מושבח, יועמד שכרו הממוצע על סך של 12,000 ₪ נטו וזאת בגין התקופה שממועד פסה"ד ועד לגיל הפרישה בעוד כ-9 שנים. יאמר כי התובעים לא עתרו בסיכומיהם לפסיקת פיצוי בגין אובדן פנסיה. מהו שכרה של האלמנה? להלן מסקנותיי בדבר עבודתה של האלמנה: הצדדים חלוקים בשאלה האם האלמנה עבדה עובר לתאונה, אם לאו. מדו"ח רציפות בעבודה של המל"ל (ת/6) עולה כי האלמנה עבדה בעבודות משק בית עד לחודש אוגוסט 1998, כשנה לפני התאונה, והשתכרה 3,831 ₪ בממוצע לחודש. לטענת האלמנה, בשל מצבה הבריאותי ועקב שכרו הנאה של המנוח חדלה לעבוד כשנה לפני התאונה. טענה זו לא נסתרה ומתיישבת עם ת/6; האלמנה שבה למעגל העבודה בחודש נובמבר 2003, למעלה מ-4 שנים לאחר מות המנוח, והמשיכה לעבוד עד לחודש מרץ 2008, כפי שעולה לכאורה מת/6. מסמך זה הופק ביום 28.10.09, דהיינו כשנה ומחצה לאחר מכן. במהלך תקופה זו עבדה לסירוגין והשתכרה בכל תקופה זו סך כולל של 110,000 ₪ - כ-1,700 ₪ בממוצע חודשי. בתצהיר עדותה הראשית מיום 9.12.10 הצהירה האלמנה כי הינה ממשיכה לעבוד; ברם, במהלך שמיעת הראיות הוברר כי התובעת לקתה במחלה קשה וכי לדבריה עד לחודש פברואר 2012 עבדה בעבודות ניקיון והשתכרה כ-4,000 ₪ לחודש (עמ' 34 לפרוטוקול ישיבת יום 21.6.12). לא ברור מהו מצבה הרפואי והאם ומתי תשוב לעבודה. הצדדים לא עתרו למינוי מומחה רפואי לבדיקת מצבה הרפואי של התובעת; מהמקובץ לעיל עולה כי לא נסתרה טענת התובעת כי עבדה עד כשנה לאחר התאונה. חיזוק לטענתה מצאתי בעובדה שלראשונה למעלה מחמש שנים לאחר מכן שבה לראשונה למעגל העבודה, בשל הקשיים הכלכליים להם נקלעו התובעים. משכך, אין להביא בחשבון את שכרה לאחר התאונה. הפסד השתכרות ב"שנים אבודות" תקופה I - ממועד התאונה ועד ליום 25.4.2000, 7 חודשים עד מלאות לגבי 18 שכר המנוח 8,200 ₪ נומינלי, 6 ידות. שווי ידה = 1,367 ₪ הפסד- 6,483 ₪ =8,200-1,367 סה"כ הפסד- 47,831 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה בסך של 15,330 ₪ וריבית ממחצית התקופה (1.1.2000) בסך של 33,768 ₪ וסה"כ 96,929 ₪. תקופה II - מיום 25.4.2000 ועד 25.4.2003 36 חודשים, שירותו של גבי בצה"ל 5.3 ידות שווי ידה= 1,547 הפסד- 6,653=8,200-1,547 ₪ סה"כ הפסד- 239,508 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה בסך של 76,763 ₪ ממועד שחרורו של גבי ועד מלאת לנופר 20. סה"כ 51 חודשים ושבוע, וריבית מיום 25.10.04 בסך של 79,008 ₪ וסה"כ 395,279 ₪. תקופה III - עד 3.8.07 מועד גיוסה לצה"ל של נופר 5 ידות ידה= 1,640 ₪ הפסד- 6,560=8,200-1,640 סה"כ הפסד- 336,200 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה בסך של 107,756 ₪ וריבית מיום 1.7.05 בסך של 97,367 ₪ וסה"כ 541,323 ₪. תקופה VI - עד 3.8.09 שרותה של נופר בצה"ל שכר נטו של המנוח נכון ליום 3.8.09- 10,000 ₪ סה"כ 4.3 ידות שווי ידה 2,326 ₪ הפסד- 7,674 ₪ סה"כ הפסד- 184,174 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה בסך של 59,029 ₪ וריבית מיום 3.8.08 בסך של 20,466 ₪ וסה"כ 263,669 ₪. תקופה V- מיום 3.8.09 ועד למועד פסה"ד סה"כ ידות 4 שווי ידה- 2,500 ₪ הפסד- 7,500 ₪ סה"כ הפסד- 337,500 ₪ סה"כ בצירוף הפרשי הצמדה בסך של 20,615 ₪ וריבית מיום 3.6.11 בסך של 9,763 ₪ וסה"כ 367,878 ₪. תקופה IV- ממועד פסה"ד ועד 11.3.2022 יציאה לפנסיה שכר- 12,000 4 ידות שווי ידה- 3,000 ₪ הפסד- 9,000 ₪ סה"כ הפסד- 846,000 ₪ סה"כ הפסדי השכר ליורשים ב"שנים אבודות" 2,511,078 ₪ האם התובעים זכאים להפסד קצבת הזקנה, ואם כן- האם הוכח שיעורה מבוא בע"א 9209/03 עזבון המנוח ניסן יניב ז"ל ואח' נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ, (26.11.08), (להלן: "הלכת יניב ניסן ז"ל ") נקבע כי הפסד קצבאות בגין מעשה עוולה, לרבות קצבאות זקנה, הינו בגדר נזק שעל המזיק לפצות בגינן את הניזוק: "15.לסיכום, התוצאה של ערעור זה מתבקשת על יסוד עקרון יסוד של דיני נזיקין: המזיק חייב לפצות את הניזוק על אותם נזקים שנגרמו כתוצאה מן העוולה. במקרה דנא אמנם עסקינן באחריות מוחלטת, לאור חוק הפלת"ד. ברם, סוגיית הנזק מוכרעת על פי דיני הנזיקין. כך, סעיף 82 לפקודה, החל מכוח סעיף 4 לחוק הפלת"ד, משמיע לנו כי כאשר לניזוק עומדת זכות לקבל פיצויים מן המעביד וכן זכות לגמלה מן הביטוח הלאומי, יש לנכות מן הפיצויים את שווי הגימלה. זאת, על מנת שהניזוק לא יזכה לכפל פיצוי. ייתכן גם שלאחר האירוע מוליד הנזק יהא הניזוק זכאי באופן תיאורטי לשתי קצבאות מן המוסד לביטוח לאומי. בא סעיף 320 לחוק הבט"ל וקובע כי הניזוק יידרש במקרה כזה לבחור באחת משתי הקצבאות. מכך נובע שבעקבות האירוע הפסיד הניזוק קצבה אחת. משמע, מדובר בנזק שנגרם כתוצאה מן האירוע. על כן על המזיק או המבטח לפצות את הניזוק אף על הפסד הקיצבה האמורה. מכאן הלכת ה"ניכוי מהניכוי", שמשמעותה כי יש להוסיף לסכום הפיצויים את הסכום המהוון של הקצבה שנשללה מן הניזוק. הגיון דומה חל בכל הנוגע לקצבת הזקנה, גם כאשר אין עסקינן בסיטואציה של בחירה בין שתי קיצבאות. במקרה של מות הנפגע או קיצור תוחלת חייו לא יזכו הוא והתלויים לקבל את קצבת הזקנה. משמע, מדובר בנזק כתוצאה מן האירוע שיש לפצות בגינו, בדומה לפנסיה שהניזוק והתלויים לא יזכו לקבלה. עם זאת, אם אכן יתברר שעל מנת לזכות בקיצבה היה הניזוק צריך לשלם סכומים שונים למוסד לביטוח לאומי, הרי שיש לנכות סכומים אלה, בדומה לניכוי של הפרשה סוציאלית לשם רכישת זכות לפנסיה..." (ס' 15 בעמ' 12 לפסה"ד). במהלך שמיעת הראיות, ביקשו התובעים להגיש כראיה תעודת עובד ציבור מיום 20.6.12 מטעם המל"ל, ולפיה אלמלא פטירת המנוח הוא "...היה זכאי לקצבת זקנה בהגיעו לגיל הפרישה, דהיינו גיל 67 שנה, לקצבת זקנה בגובה - 2,222 ₪ נכון ל-6/12". (להלן: "התעודה"). לטענת התובעים, על הנתבעות לפצותם בגין הפסד קצבת הזקנה נוכח כך שגמלת התלויים שתשולם לאלמנה גבוהה יותר מקצבת הזקנה שהיתה אמורה להשתלם. בקשת התובעים נדחתה בהחלטתי בישיבת יום 21.6.12 לאחר שהתקבלה עמדת הנתבעות כי עסקינן בהרחבת חזית. התובעים שבו ועתרו בסיכומיהם לפסיקת פיצוי בגין הפסד קצבת הזקנה, ולאחר שהתקבלה תגובת הנתבעות ותשובת התובעים, נעניתי לבקשת התובעים בהחלטתי מיום 17.11.12 וקבעתי כי אכן אין עסקינן בהרחבת חזית. תמצית טענות התובעים אביא להלן את תמצית טענות התובעים: התובעים זכאים, על פי שיטת הידות לפיצוי בסך של 208,229 ₪; על הנתבעות מוטל הנטל להוכיח כי המנוח אמור היה להפריש כספים למל"ל לצורך זכאות בקצבת הזקנה; אכן, יש לחשב את הפסד קצבת הזקנה בהתאם ל"קופה משותפת" בין קצבת הזקנה של המנוח לקצבת הזקנה של האלמנה. ברם, עול הראיה בדבר עצם זכאותה של האלמנה לקצבת זקנה ושיעורה, אמור להיות מוכח ע"י הנתבעות הטוענות לזכאותה. תמצית טענות הנתבעות אביא להלן את תמצית טענות הנתבעות: לאור ההלכה שנקבעה בהלכת יניב ניסן ז"ל יש לדחות את טענת התובעים, לפיה הנטל להוכחת ההפרשות למל"ל מוטל על הנתבעות; על התובעים הנטל להוכיח את שיעור קצבת הזקנה, אותה צפוי היה המנוח לקבל, את עצם הזכאות לקבלתה ואת הסכומים השונים שהיה על המנוח לשלם למל"ל לצורך קבלת קצבת הזקנה - אותם יש לנכות משווי קצבת הזקנה לה היה זכאי המנוח, ככל שהיה זכאי; בת.א. (י-ם) 8245/06, עזבון המנוח בייפוס ואח' נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב (9.12.10), שניתן ע"י כב' השופטת שטייניץ (להלן: "פרשת בייפוס ז"ל"), הגישו הצדדים חוות דעת אקטואריות לעניין קצבת הזקנה, ומשהתובעים לא עשו כן, יש לדחות תביעתם בפריט זה; כפי שנקבע בפרשת בייפוס ז"ל, נזקם של התובעים באב נזק זה "מתקזז" אל מול החיסכון בגין אי ביצוע ההפרשות למל"ל. הכרעה בהלכת ניסן יניב ז"ל, נקבע כי המערערים זכאים גם לפיצוי בגין הפסד קצבת הזקנה, והתיק הוחזר לבימ"ש קמא על מנת שיקבע את שיעור הנזק וההפרשות שיכול ויש לנכותן מהפיצוי. שלא כטענת הנתבעות, ביהמ"ש העליון לא קבע באיזו דרך יש להוכיח את קצבאות המל"ל, וכן לא קבע על מי מוטל הנטל להוכיח את שיעור הניכוי, דהיינו את דמי הביטוח שהיה על המנוח לשלם על מנת להיות זכאי לקצבת הזקנה. יתרה מכך, ביהמ"ש העליון לא קבע כי יש לנכות את דמי הביטוח אלא קבע באופן קטגורי ולא מותנה, כי יש לעשות כן "...אם אכן יתברר שעל מנת לנכות קיצבה, היה הניזוק צריך לשלם סכומים שונים למוסד לביטוח לאומי, הרי שיש לנכות סכומים אלה, בדומה לניכוי של הפרשה סוציאלית לשם רכישת זכות לפנסיה". הצדדים הפנו לפרשת בייפוס ז"ל בלבד. עיון בפסה"ד, מעלה כי הוגשו חוות דעת אקטואריות מטעם שני הצדדים: "טענתה הנוספת של הנתבעת היא כי יש לנכות מהפסד העיזבון בגין קצבת הזקנה את "מחירה" של הקצבה, דהיינו את הסכומים שהיה על המנוח לשלם לביטוח לאומי מעת פטירתו ועד למועד קבלת הקצבה. סכומי החיסכון של העיזבון בגין דמי הביטוח שהיה על המנוח לשלם עולים, לטענתה, בצורה ניכרת, על שיעור ההפסד, ולפיכך לא נגרם לעיזבון כל נזק בשל הפסד קצבת הזקנה. עיון בחוות הדעת האקטואריות שהוגשו ע"י הצדדים בסוגיה זו מעלה כי יש ממש בטענת הנתבעת. טרם בחינת סכומי ההפסד וסכומי החיסכון יצוין, כי בפרשת עז' ניסן (ע"א 9209/03) פתח בית המשפט העליון פתח להוכחת "המחיר" שהיה על הניזוק לשלם לצורך רכישת זכויותיו לקצבת זקנה, אף שהעיר כי עשוי להתעורר קושי מעשי להוכחת אותו "מחיר"... הצדדים לא פיתחו טיעוניהם בענין זה, לפיכך יצוין רק כי דמי הביטוח הלאומי משתלמים מכוח החוק בגין צבר זכויות שקצבת הזקנה היא רק אחת מהן. לפיכך, אכן קיים קושי ממשי, כפי שצוין בפרשת עז' ניסן, לחלץ את המחיר "האמיתי" שהיה על המנוח לשלם בגין קצבת הזקנה. יחד עם זאת, נוכח הפער הגדול בין ההפסד (בין לפי חוו"ד שפירא ובין לפי חוו"ד ספיר) לבין החיסכון, הנני סבורה כי בעניינו של המנוח ניתן לקבוע כי ההפסד מתקזז מול החיסכון, וכי התובעות אינן זכאיות לפיצוי בגין הפסד קצבת הזקנה". (ס' 23 לפסה"ד). מפסה"ד ניתן ללמוד כי כבוד השופטת שטייניץ סברה כי הצדדים "לא פיתחו טענותיהם בענין זה", וכי השאירה בצריך עיון את השאלה האם יש לנכות את מלוא דמי הביטוח, או רק את אותו חלק המיועד לקצבת הזקנה. נוכח שיעור הניכוי הגבוה שחושב ע"י הנתבעות לעומת סכום ההפסד הנמוך יחסית לא ראתה כבוד השופטת כי יש טעם להידרש לסוגיות שנותרו ללא הכרעה, שעה שממילא נראה כי לא היתה משפיעה על התוצאה. יאמר, כי בהחלטתי מיום 17.1.03 התבקשו הצדדים להמציא פסיקה של הערכאות המבררות בכל הנוגע לפסיקת פיצוי בגין הפסד קצבת הזקנה על מנת שאצעד בדרך שיכול ונסללה וכן התבקשו להרחיב טיעוניהם בסוגיה. הצדדים לא המציאו פסיקה למעט פסה"ד שניתן ע"י כב' השופטת שטייניץ ולא טענו מעבר לטיעוניהם המפורטים לעיל. אדרש להיבטים העקרוניים הרלבנטיים למחלוקת, ואחווה דעתי בסוגיה: התובעים שבפנינו זכאים לפיצוי בגין הפסד קצבת הזקנה של המנוח; לצורך כך, יש לקבוע מהו שיעור קצבת הזקנה לה היה זכאי המנוח ומה שיעור קצבת הזקנה לה היתה זכאית האלמנה אלמלא התאונה; יש לחשב את ההפסד בהתאם לשיטת הידות; יש לחשב את ההפסד בהתאם ל"קופה המשותפת". גבר זכאי לקצבה בהגיעו לגיל 70 או 67 כפי שמורה סעיף 245 (א) (1) לחוק הביטוח הלאומי {נוסח משולב}, תשנ"ה - 1995 (להלן: "חוק המל"ל"), בשילוב עם סעיף 3 לחוק גיל פרישה, תשס"ד - 2004 (להלן: "חוק גיל פרישה"). במקרה דנן, זכאי היה המנוח לתשלום הגמלה בהגיעו לגיל 67 בעוד 9 שנים; תנאי לתשלום קצבת זקנה לגבר או אישה, הינו כי כל אחד מהם היה מבוטח בפרק הזמן הנדרש לתקופת האכשרה (ס' 1 לחוק המל"ל). במקרה דנן, המנוח והאלמנה מלאו אחר תקופת האכשרה הקבועה בס' 244 לחוק המל"ל; סעיף 245 (א) (2) לחוק המל"ל, בשילוב עם הוראות חוק גיל הפרישה, מורה כי האישה זכאית לקצבת זקנה ליחיד בהגיעה לגיל הפרישה. במקרה דנן, זכאית האלמנה מכוח עצמה, לקצבת זקנה ליחיד בהגיעה לגיל 64, דהיינו בעוד כ-12 שנים; במקרה דנן, זכאים היו המנוח והאלמנה לתשלום קצבת זקנה ליחיד, כל אחד מכוח זכותו שלו, שכן הוכח כי האלמנה עבדה למעלה מ-10 שנים (ת/6 - תעודת עובד ציבור של המל"ל בדבר רציפות בעבודה של האלמנה בשילוב עם עדותה); מקום בו אחד בלבד מבני הזוג זכאי לקצבת יחיד - זכאי אותו מבוטח לתשלום קצבת יחיד וכן לתוספת עבור בן הזוג הנוסף (ס' 244 (א) בשילוב עם ס' 244 (ב) (1) לחוק המל"ל); בגין כל שנת וותק למי שהיה מבוטח יותר מ- 10 שנים לפני זכאותו לקצבת זקנה זכאי אותו מבוטח לתוספת בשיעור של 2% ועד ל- 50% תוספת ותק. (ס' 248 לחוק המל"ל); על התובעים מוטל הנטל, להוכיח את שיעור קצבת הזקנה לה היו זכאים אלמלא מותו של המנוח; כשם שעל המזיק להוכיח כי אלמנה/אלמן השתכרו עובר לתאונה, וכי יש להביא בחשבון לצורך החישוב הקופה המשותפת את שיעור הכנסתו/ה, כך גם מוטל הנטל על הנתבע להוכיח כי האלמן/ה היה זכאי לקצבת זקנה ומה שיעורה; על הנתבעות מוטל הנטל, להוכחת שיעור דמי הביטוח הלאומי שהיה על מי שהלך לעולמו (במקרה דנן המנוח), לשלם למל"ל על מנת להיות זכאי לתשלום קצבת הזקנה בהגיעו לגיל הפרישה. כשם שעל הנפגע להוכיח את שיעור גמלאות הפנסיה לדוגמה, אותן היה זכאי לקבל אלמלא התאונה, ומנגד על הנתבע להוכיח את שיעור דמי הביטוח שהיה על הנפגע לשלם לקרן הפנסיה - כך גם יש לנהוג בכל הנוגע להפסד קצבת זקנה; ההפסד בגין אי תשלום קצבת הזקנה תלוי במספר גורמים ובין היתר, בגילו של מנוח/נפגע ושיעור הכנסתו עד לגיל הפרישה. ככל שמנוח/נפגע היה צעיר יותר במועד התאונה (בפרשת יניב ז"ל היה המנוח יליד 1972 בעוד שהמנוח שבפנינו הינו יליד 1955), השפעת ההיוון הכפול על הפסד הקצבה גבוהה יותר ועל כן הפסד הקצבה נמוך יותר. זאת ועוד, ככל שהמנוח צעיר יותר עליו לשלם למל"ל בערכים כספיים, דמי ביטוח המסתכמים בסה"כ בסכומים גבוהים יותר ממי שמותו ארע בסמוך לגיל הפרישה; שיעור קצבת הזקנה הינו קבוע ואינן תלוי הכנסה (למעט חריגים), אולם מנגד ככל שהכנסת מנוח/נפגע גבוהה יותר - דמי הביטוח שהינו נדרש לשלם הינם גבוהים יותר בערכים כספיים ועל כן סכום הניכוי הכולל ברכים כספיים גבוה יותר; לאור האמור לעיל, לא ניתן להסיק מסקנות אופרטיביות כלליות מהתוצאה אליה הגיע בפרשת יניב ניסן ז"ל, שכן זו תלויה במספר גורמים ומשתנים הרלוונטים לכל תיק ותיק בנפרד; באשר לשיעור הניכוי- הצדדים לא נדרשו לשיעורו. ס' 337 (א) לחוק המל"ל קובע את שיעור דמי הביטוח שעל עובד לשלם, מתוך הכנסתו החודשית. הסעיף מפנה ללוח י' המורה כי על החלק שאינו עולה על 60% מהשכר הממוצע במשק יש לנכות דמי ביטוח בשיעור של 6.72% ועל החלק העולה על 60% מהשכר הממוצע יש לשלם דמי ביטוח בשיעור של 13.50%. בלוח נקבעת חלוקה לפי ענפי הביטוח הלאומי, כך שלכל ענף מועבר חלק מוגדר מתוך התשלום. לענף זקנה ושאירים מופרשים 1.67% מהחלק שאינו עולה על 60% מהשכר הממוצע במשק ובגין החלק העולה על 60% מהשכר הממוצע מופרשים 5.89% בלבד; לדעתי, יש לנכות את אותו שיעור המופרש לענף זקנה ושארים בלבד, ולא את כל דמי הביטוח הלאומי. יתרה מכך, יכול ויש לבודד את ההפרשה לענף שארים מתוך ההפרשה לשארים וזקנה, אולם בהעדר נתונים אין הדבר אפשרי; בהלכת יניב ניסן ז"ל נקבע כי "...אם יתברר שעל מנת לזכות בקצבה, היה הניזוק צריך לשלם סכומים שונים למוסד לביטוח לאומי, הרי שיש לנכות סכומים אלה, בדומה לניכוי של הפרשה סוציאלית לשם רכישת פנסיה...". משמע, יש לבדוק האם הינו זכאי לקצבה או שעליו לשלם דמי ביטוח על מנת לזכות בה; ככל שמופרש סכום גבוה יותר (בכל הנוגע לקרנות הפנסיה החדשות), הרי ששיעור הגמלה גבוה יותר. באשר לקרן פנסיה ותיקה- בגין כל שנת חסכון צובר העובד 2% עד לתקרה של 70%, (הכל בכפוף לשינויים בעקבות הקשיים להן נקלעו הקרנות הותיקות). ככל שהנפגע/המנוח המסוים צבר את הזכות לקבלת מלוא הפנסיה בשיעור של 70% - אין לנכות את ההפרשות; משכך, לדעתי, ויכול ויש מי שיסבור אחרת, ככל שמבוטח צבר זכות לקצבת זקנה אין לנכות את דמי הביטוח וככל שטרם צבר יש לנכותם עד למועד רכישת הזכות, או עד למועד צבירת מלוא בתוספת הותק. ככל שתתקבל דעתי, תשמר לשארים הזכות להחליט האם הינם עותרים להפסד קצבת הזקנה הבסיסית בלבד או בתוספת וותק. (בהתאמה לכך יש לנכות את דמי הביטוח. (יוזכר כי לשארים עומדת הזכות להחליט האם הינם תובעים הפסד בגין השנים האבודות עד לגיל הפרישה או גם מעבר לו, ועל כן הם רשאים להחליט האם ברצונם לתבוע הפסד בגין קצבת הזקנה הבסיסית בלבד או גם את תוספת הותק); ניכוי קצבת זקנה במקרה לפנינו משמעו הלכה למעשה, ניכוי הוצאה נוספת (בנוסף למס ההכנסה בתביעות עפ"י חוק הפלת"ד) וסטיה מעקרון חישוב ההפסד בדרך בה הינו מחושב. לו אכן זו היתה הכוונה בהלכת יניב ניסן ז"ל חזקה כי היתה מובהרת ומודגשת בלא להותיר כל ספקות; לגופו של ענין עפ"י תעודת עובד הציבור מיום 20.6.12 שצורפה לסיכומי התובעים, אלמלא התאונה היה המנוח זכאי לתשלום קצבת הזקנה ליחיד בתוספת מלוא הוותק וסה"כ - 2,222 ₪ החל מעוד כ-9 שנים. באשר לאלמנה- הינה זכאית לקצבת זקנה ליחיד בסך של 1,521 ₪. במועד זה היו המנוח והאלמנה זכאים לקצבאות זקנה בסכום כולל של 3,743 ₪. אחשב להלן את שווי ההפסד בגין שווי קצבת הזקנה: תקופה ראשונה מיום 11.3.2022 ועד ליום 9.8.2025 עת ימלאו לאלמנה 64 שנים, 4 ידות. שווי הקצבה למנוח - 2,222 ₪. שווי ידה-555 ₪. ההפסד- 1,667 ₪. שווי ההפסד- 49,826 ₪ לאחר היוון כפול. תקופה שניה ממועד זכאותה של האלמנה לקצבת זקנה, ביום 11.8.2028 בעוד כ-15 שנים, ועד לתום תוחלת חיי המנוח ביום 11.7.2033: קצבת הזקנה של המנוח 2,222 ₪ בצירוף קצבת היחיד של האלמנה בסך של 1,521 ₪ וסה"כ 3,743 ₪. שווי ידה- 936 ₪. ההפסד- 1,286 ₪ לחודש. סה"כ 45,395 ₪ לאחר היוון כפול. סה"כ הפסד קצבת זקנה- 90,790 ₪. אובדן שירותי בעל, אב מבוא מהראיות שהובאו עולה כי המנוח עבד 10-12 שעות ביום. המנוח נהג לעבוד במשמרות בוקר שהחלו בשעה 05:00-06:00 והסתיימו לעיתים בשעה 19:00, ולעתיד עבד במשמרות צהריים שהחלה בשעה 12:00 לערך והסתיימה בשעה 22:00 לערך. כמו כן, לעיתים נהג לעבוד משמרת לילה שהחלה בשעה 22:00 והסתיימה בשעה 07:00 למחרת היום (עמ' 35 לפרוטוקול). מהאמור לעיל ניתן ללמוד כי המנוח עבד שעות רבות בכל משמרת ועל כן שירותיו כבעל וכאב היו לכאורה מוגבלים. מנגד, שוכנעתי כי המנוח היה דמות דומיננטית ומרכזית בחיי משפחתו ובעיקר ילדיו. הראיה הינה העברתה של הבת למשפחה אומנת והתדרדרותו של הבן הבכור. זאת ועוד, העבודה במשמרות מאפשרת גמישות בתפקוד בבית בין כבעל ובין כאב. בעת התאונה היתה נופר בת 8 וגבי בן 17. בת.א. (ת"א) 34724/05 אור טל-קלושינר ואח' נ' פנינה מיכלסון ואח' (19.4.09) נדרשתי לסוגית הטבת נזקי הקטינים בגין אובדן שירותי אב וזאת נוכח ההלכה שנקבעה בע"א 163/99 עזבון מזאווי נ' א' דורי, חברה לעבודות הנדסיות בע"מ (13.12.00), שם נקבע כדלקמן: "הטבת התובעת את נזקי הילדים ...המבנה היסודי של זכויות בעלי-הדין מזיק-ניזוק-מיטיב הוא, שעם מתן ההטבה זכאי המיטיב להיפרע על ההטבה כשיעור ההטבה, והניזוק אינו רשאי לתבוע סכום זה מהמזיק... במצב דברים זה, כשתביעת המיטיב סולקה למיטיב על-ידי המזיק, וכן במקרה שהמיטיב תובע ישירות את המגיע לו מהמזיק, ואף במקרה שברור כי יש בכוונת המיטיב לתבוע מאת המזיק את סכום ההטבה, בכל אחד ממקרים אלה סכום ההטבה אינו מהווה חלק מסכום הפיצויים המגיעים לניזוק או שייפסקו לו. במקרים אלה אין לקבל את הטענה או את ההנחה שהמיטיב הסב אל הניזוק את זכותו להטבה מהמזיק. אכן, זה המקרה שבפנינו, שבו המיטיב (האלמנה) תבע את המשיבים מכוח חוק הטבת נזקי גוף... כפי שכבר נזכר, כשהמיטיב תובע את המגיע לו מהמזיק, סכום הפיצויים המגיע לניזוק אינו כולל את שווי ההטבה. הזכות לתבוע את ההטבה היא בידי המיטיב (האלמנה), והמזיק אינו חייב לשלמה לניזוק. דבר זה ראוי להדגשה, שכן במשולש היחסים המזיק-הניזוק-המיטיב, המוסד זכאי לתבוע את הגימלאות ששילם וישלם לניזוק מהמזיק רק עד סכום השווה לגובה הפיצויים אשר מגיעים לניזוק מהמזיק... כאמור לעיל, סכום הפיצויים אשר מגיע לניזוק מהמזיק אינו כולל את ההטבה. לפיכך, כשיש למוסד תביעה נגד המזיק לתשלום הגימלאות שהוא שילם ועתיד לשלם לניזוק, ותביעה זו מוגבלת לסכום הפיצויים אשר מגיע לניזוק, אין המוסד זכאי להיפרע מהסכום המגיע למיטיב מהמזיק. כמצוטט לעיל, בתביעתו מהמזיק בא המוסד בנעליו של הניזוק כדי שיעור הגימלאות שהוא שילם ושהוא עתיד לשלם לניזוק. כשם שלניזוק אין תביעה נגד המיטיב, כך גם אין למוסד תביעה כזו." (דברי כבוד השופט אור בפס"ד מזאווי, עמ' 857-859) "בפרשת מזאווי נקבע כי עומדות לאלמנה שתי עילות תביעה נפרדות, עצמאיות ומצטברות: עילת תביעה כמיטיבת נזקי המנוח בגין התקופה שממועד התאונה ועד למותו בגין התאונה, וזאת הואיל וסעדה אותו. עילת תביעה כיורשת בגין הנזקים שנגרמו לעיזבון המנוח ממועד פציעתו ועד לפטירתו (בניכוי הפיצוי בגין עילת התביעה של האלמנה כמיטיבה). בפרשת מזאווי נקבע כי הפיצוי בגין העילה השנייה, תביעת התלויים, "נבלע" בתשלומי המל"ל, ועלֿֿכן נדחתה תביעתם, אך לצורך עילת התביעה כמיטיבה נקבע כי היא זכאית לה כשלעצמה וכי זו אינה בתֿֿ-ניכוי. לאור האמור לעיל, ככל שהדבר נוגע להוצאות שהוצאו בעבר ואשר התובעת הוציאה מכיסה (אך ורק) בגין אבדן שירותי אב עד למועד פסקֿֿ-הדין (להבדיל משירותי אם, שאותם היא מחויבת למלא) - יש לפוסקם לתובעת כמיטיבת נזקי הקטינים. פיצוי זה יש לפסוק כשהוא נפרד מהפיצוי שייפסק לתובעת ולקטינים בגין כל פריט נזק אחר, לרבות אבדן שירותי אב לעתיד". (ס' 238-224 לפסה"ד בענין קלושינר, הדגשות במקור) ערעור שהוגש ע"י הנתבעת התקבל בחלקו, אולם סוגיה זו אושרה ע"י ערכת הערעור (ע"א 1707/09) פנינה מיכלסון ואח' נ' אור טל - קלושינר ואח' (5.4.02), ס' 46 לפסה"ד. משאובדן שירותי האב לנופר ולגבי סופק בחלקו, ע"י האלמנה מצאתי כי יהיה זה נכון לפסוק לאלמנה (התובעת 1) כמטיבת נזקי התובעים 2-3 סך של 40,000 ₪ לפי ערכו נכון למועד פסה"ד. מסכום זה לא ינוכו תגמולי המל"ל. באשר לאובדן שירותי בעל- מצאתי כי יהיה זה נכון לפסוק לאלמנה בפריט זה פיצוי בסך של 130,000 ₪ לפי ערכו נכון למועד פסה"ד. נזק לא ממוני בגין קיצור תוחלת חיים הנני פוסק לתובעים סך של 67,354 ₪. קבורה ומצבה הנני פוסק לתובעים בפריט זה, לאחר ניכוי השתתפות מפעלי תובלה בהוצאות, סך של 15,000 ₪ לפי ערכו נכון למועד פסה"ד. סיכום להלן פירוט הפיצוי לתובעים: שנים אבודות- 2,511,078 ₪ נזק לא ממוני- 67,354 ₪ אובדן שירותי בעל- 140,000 ₪ קבורה ומצבה- 15,000 ₪ קצבת זקנה- 90,790 ₪ סה"כ 2,824,222 ₪ ניכוי גמלאות המל"ל לא מצאתי ממש בטענות התובעים כי אין מקום לניכוי גמלאות המל"ל. מהסך 2,824,222 ₪ יש לנכות את תשלומי המל"ל בסך של 2,799,705 ₪ כמפורט להלן. היתרה לתשלום- 24,514 ₪. מנגד, אין מקום לניכוי תשלומי המל"ל מהסך של 40,000 ש"ח שנפסק בנוסף ובנפרד לתובעת 1 בגין הטבת נזקי התובעים 1-2 בשל אותם שירותי אב שסופקו על ידה. סוף דבר אשר על כן, הנני מחייב את הנתבעות לשלם לתובעים 1-3 את הסך של 24,514 ₪ וכן מחייבם לשלם לתובעת 1 בלבד את הסך של 40,000 ₪. לפיצוי יווסף שכ"ט עו"ד בשיעור של 15.21%. הסכומים שיתקבלו ישאו הפרשי הצמדה וריבית ממועד פסה"ד ועד לתשלום המלא בפועל. כן הנני מחייב את הנתבעות לשלם לתובעת הוצאות משפט לרבות אגרה אשר יישאו הפרשי הצמדה וריבית ממועד כל הוצאה והוצאה. מוות בתאונת דרכיםתאונת דרכיםמקרי מוותקצבת זקנה