הפקעה מכוח סעיף 9 לפקודת הקרקעות

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הפקעה מכוח סעיף 9 לפקודת הקרקעות:

1. בפני תביעתה של המבקשת, עמותת מועדון קלעי חיפה (להלן: העמותה או המבקשת), לפיצויי הפקעה מכוח סעיף 9 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן: פקודת הקרקעות), בגין הפקעת מקרקעין- שלושה דונם המהווים חלק מחלקה 1 בגוש 12492 בוואדי ראשמיה (נחל גיבורים) בחיפה (להלן: החלקה או המקרקעין), אשר בחלקם הפעילה העמותה מטווח לירי.

המשיבה, הועדה המקומית לתכנון ולבניה חיפה (להלן: הועדה או המשיבה), עותרת לדחיית התובענה במלואה ולחיוב המבקשת בהוצאות המשיבה ובשכ"ט עו"ד.

2. העובדות הצריכות לענייננו ואשר אינן שנויות במחלוקת
א. החלקה המופקעת היא בבעלותה של עיריית חיפה (להלן: העירייה), ושטחה הרשום הינו 5,880 מ"ר. (כך עולה מנסח רישום שצורף לתצהיר של ישראל יוגב, הממונה על ההפקעות במנהל ההנדסה של העירייה (להלן: יוגב).

בשטח של כשלושה דונם מתוך כלל שטח החלקה, עמד מבנה בשטח של 407 מ"ר, אשר כלל מבנה ישן בנוי קירות וגג בטון, שהכיל מטווח רובי אויר, נשקיה ושירותים, מחסן, סככת מטרות, משטח בטון מקורה בסככת עץ וסככת ירי, אשר שימשו את העמותה כמטווח (כך עולה מחוות הדעת של השמאים מטעם כל הצדדים; להלן: המטווח).

המטווח הוקם בשנות השישים המוקדמות ושימש לפעילויות הגדנ"ע, אך נהרס וננטש למשך כשנתיים ויותר בעקבות שיטפון בוואדי ראשמיה (להלן: הוואדי), בשנת 79'. הקלעים בחיפה עשו שימוש במטווח משך כל השנים, כאשר בתחילה היו מסונפים ל"הפועל" בהתאחדות הכללית של העובדים בא"י, ואף קיבלו תמיכה מהעירייה במסגרת וועדת הקצאות, באמצעות "הפועל". ביום 19/4/93 נרשמו הקלעים על ידי רשם העמותות כעמותה עצמאית. העמותה קיבלה הקצבה ממשרד התרבות והספורט באמצעות העירייה, אשר הוסיפה את חלקה, ולעיתים גם קיבלה מהעירייה סכומים נוספים מעבר למחויב על פי דין.
ב. במהלך שנת 80' נערכה על ידי הועדה תכנית מתאר מקומית חפ/1588, לפיה יסלל בוואדי כביש העובר בין השאר על שטח המטווח, והומלצה להפקדה (להלן: חפ/1588). תכנית זו אושרה בשנת 85', אך במשך כעשר שנים לא נעשה דבר לקידומה.

ג. בשנים 81'- 82' שופץ המטווח על ידי העירייה בשיתוף "הפועל", והועבר לניהול המחלקה לספורט וקיט, כאשר הפעלת המטווח ואחזקתו נמסרו לידי "הפועל" במחוז חיפה. בשלב מסויים, מספר שנים לאחר התאגדותה של העמותה, הועבר המטווח לשימושה, והיא החזיקה בו מאז ועד לפינויו במסגרת תביעת הפינוי ועל רקע ההפקעה נשוא תובענה זו.

ביום 5/1/04 פורסמה למתן תוקף תכנית מתאר מקומית חפ/1588ג, "דרך נחל הגיבורים" (התכנית העדכנית החלה על החלקה במחלוקת), אשר הרחיבה במעט את הכביש המתוכנן, ויעדה את החלקה לדרך ולשטח ציבורי פתוח (להלן: התכנית).

ד. ביום 22/2/11 פורסמה הודעה של הועדה לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודת בקרקעות (בילקוט פרסומים 6202), כי החלקה דרושה לה באופן דחוף לצרכי ציבור, כי היא מופקעת, וכי הועדה מתכוונת לקנות בהם חזקה מיד, בהתאם לתכנית.

ה. במשך תקופה ארוכה עובר להפקעה, ניהלו הצדדים מגעים בקשר עם פינוי החלקה, ואף נבדקה אפשרות להעברת המטווח לאתר אחר, על חשבון העירייה.

במקביל, פעלה העירייה לקבלת פיצוי ממשרד התחבורה בגין סלילת הכביש על שטח שבבעלותה. לשם כך התקיימה פגישה עם השמאי הממשלתי ביום 4/8/09, שבמהלכה אף הוצגה תכנית למטווח מודרני שהכינה העירייה. ביום 6/9/09 נערכה השומה שקבעה כי שווי הנכס בשימושו כמטווח הוא כ - 1,550,000 ₪.

ו. בהעדר הסכמה בין הצדדים בקשר למטווח חלופי, הגישה הועדה בקשה בדרך של המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי בחיפה (ה"פ 4305-04-11), ליתן כנגד העמותה צו למסירת חזקה במקרקעין, בתוקף סמכותו לפי סעיף 8 לפקודת הקרקעות (להלן: תביעת הפינוי).

בדיון שהתקיים בתביעת הפינוי בפני כב' השופט ברלינר, הוסכם כי ההכרעה תעשה על דרך הפשרה באשר לסכום שישולם לעמותה, אם בכלל, תמורת הפינוי, תוך מתן צו למסירת החזקה. הועדה טענה כי העמותה היא בת רשות במקרקעין (לרבות במטווח שהיה בנוי בהם), ואינה זכאית לפיצוי כלשהו בגין הפקעת החלקה ו/או המבנים, המצויים בבעלות העירייה, ואילו העמותה טענה כי הרשות שניתנה לה היא בלתי הדירה, וכי היא זכאית לפיצוי גבוה, על פי שמאות שנעשתה על ידי שמאי מטעם המדינה ושמאי מטעמה.

בפסק דינו מיום 17/5/11 (להלן: פסק הדין הראשון), קבע כב' השופט ברלינר, כי הועדה תשלם לעמותה סך של 400,000 ₪ כסכום שאינו שנוי במחלוקת, תוך מתן אפשרות לעמותה לטעון בהליך נפרד, כי היא זכאית לפיצוי בסכום גבוה יותר, ונתן צו למסירת החזקה בחלקה ובמטווח לוועדה.

פסק הדין הראשון כובד במלואו, הסכום שנפסק שולם, המקרקעין פונו, המטווח נהרס, והעירייה החלה בביצוען של עבודות הסלילה כמתוכנן.

לאחר שניתן פסק הדין הראשון, הוגשה התביעה שבפני, כאשר חלק נכבד מטיעוני הצדדים בתביעה שבפני מהווה המשך לטיעוניהם בתביעת הפינוי.

3. גדר המחלוקת
א. מהן זכויותיה של העמותה במקרקעין, והאם הרשות שניתנה לה על ידי העירייה ניתנת לביטול או בלתי הדירה?

הצדדים חלוקים גם בשאלה מתי ניתנה לעמותה הרשות להחזיק במקרקעין: בעוד שהעמותה הוקמה ביום 19/4/93, ועל פי רישומי העירייה, קיבלה את החזקה במטווח בשנת 99', טוענת העמותה כי יש לייחס לה ולזקוף לזכותה גם את התקופה בה הוחזק המטווח על ידי הקלעים ו"הפועל" מחוז חיפה.

ב. הפיצוי המגיע לה על פי הדין, בכל אחת מחלופות, אם בכלל.

4. א. לתמיכה בטענותיהם העידו הצדדים את העדים דלקמן:
העמותה העידה את מר יוסי פסטור, קלע במועדון הקלעים בחיפה משנת 69' ומנהל הקבוצה ביחד עם אחרים בין השנים 75'-95' (להלן: פסטור), אשר הגיש תצהיר מטעמה בלווי מסמכים (ת/3 ונספחיו), ואת מר יגאל צונץ, יו"ר מועדון קלעי חיפה (להלן: צונץ), אשר הגיש תצהיר מטעמה בלווי מסמכים (ת/4 ונספחיו).

העירייה העידה את מר יוגב, אשר הגיש תצהיר מטעמה בצירוף מסמכים (נ/2 ונספחיו).

ב. להוכחת שוויו של הנכס המופקע הוגשו שלוש חוות דעת שמאיות:

  1. מטעם העמותה הוגשה חוות דעת מיום 28/9/11 של השמאי מר דותן דרעי (להלן: השמאי דרעי), אשר אמד את הפיצוי המגיע לה, בסך 3,173,200 ₪ בגין "ערך המטווח הקיים", ולחלופין, בסך של 1,2750,400 בגין "עלות מטווח מודרני".
  2. מטעם הועדה הוגשה חוות דעת מיום 25/6/12 של השמאי מאיר וולקן (להלן: השמאי וולקן), אשר אמד את הפיצויים בגין הפקעת נכס של בר רשות בלתי הדירה, מבלי שהועדה מודה כי לעמותה ניתנה רשות מעין זו, בסך של 400,000 ₪.


3) חוות דעת מיום 6/9/09 של השמאי הממשלתי, מר רון כהן (להלן: השמאי הממשלתי), אשר אמד את שווי הנכס בשימושו כמטווח הוא בכ - 1,550,000 ₪. (נספח 14 לנ/2, סעיף 8).

טיעוני הצדדים
5. תמצית טיעוניהם של הצדדים
א. בקליפת אגוז טוענת העמותה כי על אף שהכלל הוא שרשות היא הדירה, מדובר באחד המקרים נדירים בהם יש לקבוע כי הרשות שניתנה לקלעים היתה בלתי הדירה. זאת, על סמך מכלול נסיבות שצירופן מוביל למסקנה כי מבחן הצדק, שהינו המבחן העיקרי לקביעה אם הרשיון הוא הדיר אם לאו, "מחייב קביעה שהרישיון אינו ניתן לביטול". לשיטתה, היא מקיימת את כל המבחנים שנקבעו בפסיקה לקיומה של רשות בלתי הדירה: ניתנה לה רשות מפורשת לעשות שימוש במטווח ללא הגבלה בזמן, היא החזיקה במטווח במשך כ-50 שנה רצופות, ולחלופין 20 שנה לפחות, היא השקיעה במטווח השקעות לא מבוטלות ברשות העירייה, הסתמכה על הבטחות ומצגים של העירייה, והעירייה הפרה הבטחה שלטונית לפנות את המבקשת מהמטווח למטווח חלופי.

לטענתה, התקופה הארוכה בה החזיקו הקלעים כבני רשות בחלקה, והסתמכותה על הבטחות ומצגים של העירייה כבעלת החלקה, מכריעה את הכף לטובת הקביעה כי אין לעירייה רשות לחזור מהרישיון, ומן הצדק לקבוע כי מדובר ברשות בלתי הדירה.

בנוסף, מדובר במקרה ייחודי וחריג, בשל ייחודם של המטווח והעמותה, עשרות השנים בהן פעלה העירייה מבלי להסדיר את המצב באופן פורמאלי, וכיוצא בזה.

העמותה טוענת, וטענה זו לא נסתרה, כי מאחר ולא היה לקלעים מקום חלופי, הם נאלצו לפצל את פעילותם בין מטווחים שונים (סעיפים 54-57 בת/4, אשר לא נסתרו).

העמותה מבקשת לחייב את המשיבה לשלם לה סכומים כמצוין על ידי השמאי מטעמה, אשר אמד את הפיצוי המגיע לה בסך 3,173,200 ₪ בגין "ערך המטווח הקיים", ולחלופין, בסך של 1,2750,400 בגין "עלות מטווח מודרני".

ב. המשיבה דוחה את כל טענות העמותה, וטוענת כי מדובר ברשות הדירה שניתנה לקלעים משך השנים בחלקה שהינה מקרקעי ציבור, כי אין בסיס לטענת העמותה כי החזיקה בהם משנות השישים, כי מעולם לא ניתנה לעמותה הבטחה שלטונית כנטען על ידה, לא היה לה כל בסיס להסתמך עליו כאילו תפונה למטווח חלופי, ואין בסיס לטענה כי מדובר ברשות בלתי הדירה. משכך, זכאית העמותה לכל היותר לפיצוי בגין השבחות שהשקיעה בחלקה בידיעת העירייה כבעלת החלקה, ואלה לא הוכחו.

המשיבה דוחה את טענות המבקשת לפיה העובדה ששהותה במקרקעין לא הוגבלה בזמן, מלמדת על מתן רשות בלתי הדירה, בטענה כי מדובר בטענה סתמית וחסרת כל נפקות משפטית, כי רשות מעצם טיבה ניתנת לביטול בכל עת, ואין כל צורך לתחום אותה מראש בסד זמנים.

עוד טענה המשיבה כי העמותה תובעת תשלום שיאפשר לה רכישת בעלות במקרקעין חדשים לבחירתה, ובהם מטווח מודרני בסטנדרטים גבוהים לשימושה הפרטי, ללא כל קשר למטווח שהופקע, תוך נסיון להתעשר שלא כדין על חשבון הקופה הציבורית ולהיטיב את מצבה לאין שיעור לעומת הזכויות שהיו לה ערב ההפקעה.

העניינים השנויים במחלוקת
6. מי בנה את המטווח המקורי
העמותה טוענת כי הגדנ"ע הקים את המטווח בשנת 62', ואילו הועדה טוענת כי העירייה היא שהקימה אותו, בהיותה חתומה על הבקשות להיתרי הבניה לגבי שני המבנים המהווים חלק מהמכלול הקרוי מטווח, ומפנה לסעיף 52 להמרצת הפתיחה. העמותה, אשר אינה מכחישה עובדות אלה, מפנה לכך שאין ראיה למתן היתרי בניה על יסוד בקשות אלה (ענין שאינו שנוי במחלוקת), ולא ברור מי מימן את בניית המטווח. (ראו תצהירו של פסטור, ת/3 ותצהירו של צונץ ת/4, אשר לא נסתרו בעדות של יוגב, נ/2 ופרוט' הדיון בעמ' 4, ש' 17-22).

7. פרק הזמן בו עשתה העמותה שימוש במטווח
א. העמותה טוענת, כי מאז הקמתו של המטווח, עשו בו הקלעים שימוש רצוף כביתם בפועל ולצורך אימונים, כאשר הרשות לכך ניתנה על ידי העירייה במפורש, ולא הוגבלה בזמן. (ת/3 ונספחיו ות/4). אף שבשנת 79' נסגר המטווח בעקבות שטפון וננטש למשך כשנתיים, המשיכו הקלעים לאפסן את הציוד שלהם במחסן שבמטווח (נספחים כ/6-7 ל- ת/3). גם טענה זו לא נסתרה.

לטענת העמותה, יש לייחס לה את הוותק וההשקעות של "הפועל" בשיפוץ המטווח בשנות ה- 80', ולקבוע כי עשתה שימוש במטווח משך 50 שנה. לשיטתה, יש ותק של 19.5 שנים, אך יש לייחס לה גם את הותק של הקלעים במטווח, לפני הקמתה, ולבצע פעולה הדומה להרמת מסך בחברה, כאשר מאחורי מסך ההתאגדות עומדת קבוצת אנשים שהרכבה כמעט ולא השתנה לאורך השנים.
אף שהקלעים לא היוו אישיות משפטית, במשך השנים ניתן היה לייחד אותם מתוך המכלול שנקרא "הפועל", כפי שבא הדבר לידי ביטוי הן בהתנהלותם הכספית (משפתחו חשבון בנק בנפרד; נספח ז' בת/3), הן בהתנהלותם מול העירייה (שפעלה ישירות מולם ולא מול הפועל; נספחים ד', כ10, כ12, ו-כ16 בת/3) והן בעצמאות בהתנהלותם הפנימית, משקבעו לעצמם ולאחרים את סדרי העבודה במטווח (נספחים כ1, כ6, כ14, כ18, וכ19 לת/3). יתרה מכך, מאחר ומדובר בירי בנשק חם, מבחינת המשטרה ומשרד הפנים, כל האישורים היו אישיים ולא של "הפועל" או של העמותה. כך גם רכישת התחמושת היא אישית ולא של העמותה.

לטענת העמותה, "הפועל" המחתה לה את כל זכויותיה/חובותיה, ובתוך כך את מעמדה במטווח כבת רשות שביצעה השקעות גדולות בנכס. הוכח כי לא היה כל הסכם בין "הפועל" לעירייה, או בין העמותה לעירייה, כך שאין כל הגבלה על עבירות הזכויות בהסכם. (עדותו של צונץ, עמ' 14 לפרוט', ש' 27-29, ועדותו של יוגב בעמ' 34 לפרוט', ש' 8-11 ועמ' 35 לפרוט', ש' 5-8). על פי סעיף 1(א) לחוק המחאת חיובים, תשכ"ט- 1969, חילופי הנושים יכולים להיעשות ללא הסכמת החייב (העיריה כאן) "זולת אם נשללה או הוגבלה עבירותה לפי דין, לפי מהות הזכות או לפי הסכם בין החייב לבין הנושה".

עוד טענה עמותה כי התקופה הארוכה בה החזיקו הקלעים במקרקעין מהווה שיקול בשאלת הרשות לחזור מהרישיון.

ב. המשיבה דוחה את טענות העמותה לעניין משך הזמן בו היא מחזיקה במטווח, וטוענת במקביל, כי אין במשך ההחזקה כדי ליצור לכשעצמה אי הדירות של הרשות, וזו נקבעת רק בהתקיים התנאים המצטברים שנקבעו בפסיקה. יתר על כן, העמותה הוקמה רק ביום 19/4/93, ועל פי רישומי העירייה קיבלה את החזקה במטווח רק בשנת 99'. אשר לטענת העמותה כי יש לזקוף לזכותה גם את תקופת החזקת המטווח על ידי "הפועל" מחוז חיפה, לא הוצגה כל ראיה לזהות המשפטית בין השתיים. גם פסטור, שהעיד מטעם העמותה, מסר כי זו החלה את דרכה כ"ענף" ספורטיבי, שאיננו אישיות משפטית כלל, עד שהתאגדה על פי חוק העמותות בשנת 93'. (עמ' 10 לפרוט'). מכל מקום, "הפועל" לא חדלה להתקיים, ועל כן לא ניתן לומר ש"הפועל" היא העמותה. אין נפקות לעובדה כי אותם ספורטאים התאמנו במטווח לפני הקמת העמותה ולאחריה, לעניין הוכחת זכאותה של העמותה לפיצויי הפקעה.

עוד טוענת המשיבה כי בסיכומיה זונחת העמותה את הטענה כי יש לייחס לה גם את תקופת החזקתה של "הפועל" במטווח, ותחת זאת היא משתמשת במונח "הקלעים" ("הקלעים שיפצו, הקלעים השתמשו..."). מכאן, כי ברור גם למבקשת, ש"עמותת מועדון קלעי חיפה" איננה "הפועל". "הקלעים" אינם אישיות משפטית, אף שכל ספורטאי בפני עצמו הוא אישיות משפטית. מכל מקום, יחידי הספורטאים אינם התובעים בתביעה זו, והעמותה שהינה התובעת לא הוכיחה את זכאותה לפיצויי הפקעה.

יצויין כי טענת המשיבה בקשר לזניחת הטענה, מנוגדת לאמור בסיכומי העמותה, לפיהם בישיבה בשנת 95', בה נכח גם עמי ביאליק, שהיה מנהל מחלקת הספורט והקיט שנים רבות, והכיר את הקלעים (להלן: ביאליק), הוא לא מצא לנכון לתקן את דבריו של פסטור, לענין התקופה בה החזיקו הקלעים במטווח, ולציין בפני ראש העיר שהעמותה נמצאת במטווח רק שנתיים. (הישיבה בנספח כ"ג ב-ת/3).

8. הבטחה שלטונית מתמשכת ומתחדשת.
א. טענות העמותה
העמותה טוענת כי מן הצדק יש לקבוע כי הרשות שניתנה לקלעים היא בלתי הדירה, בין השאר בגין הבטחה שלטונית מתמשכת ומתחדשת מטעם העירייה, ולהסתמכותה על הבטחות ומצגים אלה.

1) לטענת העמותה, במהלך השנים, הבטיחה העירייה לקלעים למצוא מקום חלופי למטווח. העמותה מפנה למסמכים המלמדים על גיבושה של תכנית חפ/1588, לסלילת הכביש בוואדי (אשר אושרה בשנת 85'), ובעיקר למכתב של ברוך הרשברג, מנהל צוות תכנית אב לתחבורה בעירייה (להלן: הרשברג), לפיו בישיבת של ועדת הפינויים מיום 3/11/80, הוחלט שיש למצוא מקום חלופי למטווח. לטענתה, נמנעה המשיבה מצירופם של כל המסמכים הרלוונטיים, כגון החלטה עצמה, ויש לתהות לגבי תכנם. (נספחים לנ/3: סיכום דיון לאחר סיור מיום 30/6/80 ותזכיר מיום 21/1/81, החתומים על ידי הרשברג, ותזכיר בכתב יד מיום 10/7/80, חתום ע"י המהנדס דב איזנברג (להלן: איזנברג)).

כך היא טוענת כי ביום 31/7/94 עדכנה העירייה את הקלעים לראשונה בדבר כוונתה לסגור את המטווח לצורך סלילת הכביש, ובשיתוף עמם החלה לחפש אחר אתר חילופי, תוך הבטחות חוזרות ונשנות מצד גורמים בעירייה כי לא יפונו ללא מקום למטווח חלופי. העמותה מפנה גם לסיכום ישיבה עם ראש העיר מיום 12/6/95, אשר נרשם על ידי מר ישראל בן שלום, עוזר למעקב ובקרה, שם נכתב בין השאר כי "קיימת הבנה והסכמה שיש להקים מתקן קליעה מודרני בחיפה, וניתן לפעול במשותף. מנהל רשות הספורט, אנשי אגף הנכסים והחברה הכלכלית יבדקו את התכנית הקיימת". ואולם, האתרים שנבדקו לא התאימו לצרכי המטווח, וכל ההצעות נדחו בשל כך בלבד (תצהירו של צונץ ת/4, אשר לא נסתר ודבריו בעדותו, בעמ' 14 - 16 לפרוט'; עדותו של פסטור בעמ' 13 לפרוט', וכן גרסתו של יוגב בנ/2 ובעמ' 33 לפרוט').

לטענת העמותה, המגעים שהתנהלו מטעמה עם גורמים שונים בעירייה, עולים כדי "הבטחה שלטונית".

בשנת 07' הודיעה חברת יפה נוף (שבבעלות העירייה) לעירייה כי עליה לפנות את המטווח, ולפיכך פנתה האחרונה לקלעים וביקשה כי יתפנו עד סוף 07'. הניסיונות לאיתור שטח חלופי להקמת המטווח נמשכו, כאשר נציגי העירייה הבטיחו שוב ושוב לקלעים, שהם לא "יזרקו לרחוב" ולא יפונו עד למציאתו של פתרון החלופי. לטענת העמותה, המשיבה לא מצאה לנכון לצרף תכתובת זו לתצהירו של יוגב או לנ/3, אם כי יוגב התייחס אליה בעדותו (עמ' 32 לפרוט', ש' 10-23). כך גם לא מצאה לנכון לצרף את סיכומי ישיבות, אליהם התייחס יוגב בעדותו, דבר המעלה תהיות לגביהם.

2) לטענת העמותה, ביקשה העירייה את עזרת הקלעים בניהול המשא והמתן עם השמאי הממשלתי, שקבע כי שווי הנכס בשימושו כמטווח עמד על 1,550,000, בהסבירה להם כי הכסף שיתקבל ממשרד התחבורה הוא מקור המימון להקמת המטווח החדש (ס' 33 לתצהירו של צונץ ת/4, שלא נסתר, בהעדר חקירה נגדית של צונץ על כך).

3) העמותה טוענת כי יש לראותה כבת רשות בלתי הדירה גם מכוח התנהלות חסרת תום לב מצד העירייה, אשר נציגים מטעמה הבטיחו משך שנים ארוכות לקלעים כי עם סלילת הכביש יפונו למטווח אחר או שיוקם עבורם מתקן קליעה מודרני, דברים העולים כדי "הבטחה שלטונית", אך בטרם הקצתה לה מקום חלופי שיתאים לרצונה של העמותה, הגישה נגדה תביעת פינוי.

ב. טענות המשיבה
המשיבה טוענת כי זכותה של העמותה במקרקעין היא מסוג "רשות הדירה", ודוחה מכל וכל את טענות העמותה להבטחה שלטונית כחסרות בסיס.

לשיטתה, האמירות השונות שהעמותה מייחסת לבעלי תפקידים שונים בעירייה, אינן מלמדות על מתן הבטחה שלטונית לעמותה כי לא תאלץ לפנות את המטווח, מאחר שאינן עונות על התנאים שנקבעו בפסיקה בעניין אופן ביסוסה של הבטחה שלטונית: תוקפה המחייב של הבטחה שלטונית מותנה בכך שנותן ההבטחה היה בעלת סמכות לתתה, כי היתה לו כוונה להקנות להבטחה תוקף משפטי, כי הוא בעל יכולת למלא אחריה, וכי אין צידוק חוקי לשנות את ההבטחה או לבטלה.

העמותה לא הצביעה על בעל תפקיד מסוים שהבטיח לה את ההבטחה הנטענת, לא כל שכן בנסיבות העונות לדרישות שנקבעו בפסיקה כאמור לעיל. גם עדי העמותה, פסטור וצונץ, אישרו כי לא ניתנה כל התחייבות מצד העירייה שלא לפנות את המטווח ו/או להעניק לעמותה מטווח, וכי לכל היותר מדובר במחוות של רצון טוב מצד אנשים שפרטיהם לא הובררו, לנסות ולאתר מקומות חלופיים לפעילות המטווח, ללא כל התחייבות לתת לעמותה קרקע/מבנה ללא תשלום או להקים עבורה מטווח על חשבון העירייה (עמ' 13 לפרוט' ש' 4, עמ' 15 ש' 10-11).

ועוד, רשות ציבורית אינה יכולה להתחייב להמנע מלמלא את חובתה הציבורית ולהשתמש בעתיד בסמכויותיה השלטוניות, כגון בסמכות ההפקעה, ולהתחייבות מסוג זה אין תוקף.

יתר על כן, כאשר עסקינן בנכסי העירייה, אין לאיש - לרבות לראש העירייה - סמכות להעניקם לגוף פרטי, והכללים בענין הקצאת מקרקעין והענקת תמיכות אחרות לגופים פרטיים - הן בפקודת העיריות והן בחוזרי מנכ"ל משרד הפנים - הם ברורים.

בנוסף נטען, כי הניסיון לייחס לעירייה הסכמה להעניק לעמותה רשות שימוש בלתי מוגבלת לצמיתות במקרקעין, עומד בסתירה מוחלטת לכל הראיות שהוצגו בפני בית המשפט. המטווח יועד להריסה עוד בשנת 85' במסגרת תכנית חפ/1588, בעקבות תכניתה של העירייה משנת 80' להפסיק את הפעילות במטווח ולהרסו. גם בשנת 95' נמסר לעמותה כי תידרש לפנות את המטווח. משכך, היתה מודעת או היה עליה לדעת כי המבנה מיועד להריסה במסגרת הפקעה. (עדות פסטור בעמ' 12 לפרוט', ש' 26 ואילך). מכל מקום, אפילו צויין בישיבה שהתקיימה בשנת 95' כי "יש להקים מתקן קליעה מודרני בחיפה", לא הייתה כל התחייבות כי המתקן יוענק במתנה לעמותה דווקא.

על רקע זה, שימושה של העמותה במטווח וכן כל "השקעה" או "השבחה", אם בוצעו, נעשו מתוך ידיעה מלאה כי בבוא היום תידרש לפנות את המקרקעין ולהחזירם לבעליה החוקיים, דהיינו, כי הרשות שניתנה לה להשתמש במקרקעין תבוטל. לפיכך, אין בסיס לטענתה בדבר ה"הבטחה שלטונית" שניתנה לה כי לא תידרש לפנות את המטווח.

יתר על כן, לעמותה אין זכות קנויה לקבל זכויות טובות מאלה שהיו לה כבת רשות במטווח של העירייה.

9. גובה פיצויי ההפקעה
א. העמותה טוענת כי הצדדים חלוקים ביניהם בדבר שווי הנכס במספר עניינים, השימושים שהיו מותרים בנכס עובר לכניסת חפ/1588 לתוקף; שיקולים נוספים שיש לקחת בחשבון; האם ניתן היה לתבוע ירידת ערך מכוח סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ט - 1965 (להלן: חוק התכנון), ומה ההשלכות לכך.

העמותה סבורה כי השווי שקבע השמאי הממשלתי צריך לשמש נקודת מוצא לחישוב ערך המטווח, וכי על הסכום זה יש להוסיף עלויות נוספות כפי שיפורט בהמשך. לשיטתה, ערך השמאי הממשלתי את השומה, שהוזמנה לשם בדיקה של עלות העתקתו של המטווח למקום אחר, תוך התעלמות מהמצב התכנוני, על פי "המצב בפועל" ובבעלות מלאה, וקבע כי המטווח במצבו במועד עריכת השומה ובשימוש כמטווח היה שווה 1,550,000 ₪. (עמ' 40 - 41, 44 לפרוט'; סעיף 1 לשומה). לשיטתה, גם המשיבה התעלמה מהמצב בפועל, בו היתה שותפה לבנייה בנכס שאסור לבנות בו, אפשרה שימוש בניגוד לתכנית, הנפיקה רשיון עסק במטווח, שיועד להריסה, השקיעה בו כסף, ולא פעלה בשום צורה ואופן למימוש התכנית על ידי הוצאת צווי הריסה. המשיבה אף התעלמה מהפסיקה לפיה יש לשום את הנכס גם לפי שימוש שנעשה בו בפועל, ולא רק לפי המצב התכנוני ערב ההפקעה.

ב. העמותה מעלה טענה נוספת לפיה היא זכאית לדיור חלוף או לפיצוי שיאפשר לה למצוא דיור חלוף ראוי, וכי מדובר במקרה המצדיק חריגה מסעיף 194 לחוק התכנון. עוד נטען כי המקרה נכנס בגדר סעיף 12(ד) לפקודת הקרקעות, המאפשר מתן פיצוי לפי עיקרון של דיור חלוף, גם כאשר לא מדובר בדירת מגורים. לשיטתה, יש לפצותה לפי חישוב של דיור חלוף, לפי שווי בעלות, מאחר ולא ניתן למצוא שטח חלופי באותו מעמד ואשר עונה על אותם מאפיינים ייחודיים הנדרשים למטווח.

ג. המשיבה מגיבה לנושא של ירידת ערך, אך טוענת כי מדובר בטענה חדשה המהווה הרחבת חזית, ולכן אין מקום להתייחס אליה. אשר לדיור חלוף, לא נתקיימו התנאים לכך, ודין הטענה להדחות.

ד. השקעות העמותה – השבחת החלקה
1) העמותה טוענת כי הקלעים השקיעו במטווח סכומי כסף נכבדים. השקעות העמותה היו קטנות יותר משל "הפועל", שהיתה בת רשות במטווח, אך האחרונה השקיעה ממון רב בשיפוצו בשנים 81'-82', והמחתה את כל זכויותיה וחובותיה לעמותה, כמו גם את מעמדה כבת רשות במטווח, כמפורט לעיל.

מתחילת ההליכים המשפטיים התנערה העירייה מאחריותה וטענה כי לא מגיע לתובעת פיצוי כלל. לאחר מתן פסק הדין הראשון, טענה כי הסך של 400,000 ₪ שנפסק כסכום שאינו שנוי במחלוקת, והנו למעשה פיצוי מינימאלי בלבד, מהווה, למעשה מקסימום הפיצוי.

המשיבה שילמה פיצויים בסך מאות אלפי שקלים לאורך תוואי הכביש בתמורה לפינויים של גורמים שונים שהתיישבו בשטחים שבבעלות העירייה ללא רשות, והקימו שם בתים ועסקים קטנים של כמה עשרות מטרים מרובעים, בשונה מהיקף החלקה המופקעת ושטח המטווח. גם במקרים אחרים, שאינם קשורים בוואדי ובתוואי הכביש דנן, שילמה העירייה סכומי כסף גדולים לפינוי עסקים שעמדו על שטחי העירייה שהופקעו, לבני רשות מכללא, שהפעילו עסקים ללא רישיון. כך היה במקרה של "מלך הפלאפל", שם שילמה פיצויים בסך 190,000$ לבר רשות מכללא על פינוי דוכן ששטחו כ-17 מ"ר בלבד, ואשר עמד על שטח בבעלות העירייה. (צורף לחוות הדעת של דרעי ת/1), וכן בקשר לבית כנסת ודירת מגורים בואדי סאליב (כפי שהוחלט בפסק דינו של כב' הש' ביין בה"פ 178/01 בבית המשפט המחוזי בחיפה).

נוכח כל האמור לעיל, סבורה העמותה כי יש לאמץ את חוות הדעת של דרעי (ת/1) ולפצות אותה בסכום של 3,173,200 ₪ בניכוי הסכום ששולם, כשלסכום זה יש להוסיף את הפרשי ההצמדה והריבית לפי החוק לתיקון דיני רכישה לצרכי ציבור, תשכ"ד- 1964.

2) המשיבה דוחה מכל וכל את טענות העמותה, וחוזרת על עמדתה כי אין לעמותה זכויות בחלקה.

המשיבה דוחה את כל טענות העמותה, וטוענת כי ההשבחות הנטענות לא הוצגו ולא הוכחו, בניגוד להשקעה בציוד ובתחזוקת המטווח שנועדו להנאת הקלעים, ואשר הוכחו במסמכי העמותה. מכל מקום מדובר בציוד ובמיטלטלין שנועדו לשימושה הייחודי של העמותה ואשר לא היתה מניעה להעתיקם למשכנה החדש של העמותה: מתקני קליעה, קו מטרות, מזגנים, אזעקות, מצלמות אבטחה ועוד.

יתר על כן, אף לשיטת העמותה בשנים האחרונות עובר לפינוי המטווח, עשתה בו שימוש בלעדי לצרכיה. משכך, לא נהנתה העירייה מההשבחות הנטענות, השנויות במחלוקת, לא בעבר ולא כיום, שעה שהמטווח נהרס ותחתיו נסלל כביש.

לא בכדי מתעלמת העמותה מהדין החל על פיצויי הפקעה במקרה של בר רשות. זאת, מכיוון שאין באפשרותה להוכיח כי ביצעה "השבחה" במקרקעין ברשותה של העירייה, בידיעתה ובהסכמתה. טענתה כי העירייה נתנה ברכתה להשקעת הקלעים אך סירבה להשתתף במימון המטווח, לא גובתה במסמכים או בציון גורם מסויים שביצע את הפנייה או השיב לה. לפיכך, נועדו גם שיפוצים אלה לשימושה ולהנאתה, כדי להשיב מצב לקדמותו, ואינם בגדר השקעה בנכס.

לחלופין טוענת המשיבה, כי אפילו הציגה העמותה "השבחות" כאלה ואחרות, מדובר בסכומים פעוטים ה"נבלעים" בסך של 400,000 ₪ שכבר שולם לה במסגרת הפינוי. לחלופי חלופין, אפילו יקבע כי לעמותה ניתנה רשות בלתי הדירה, הרי שווי זכויותיה הוא כפי שנקבע על ידי השמאי וולקן, דהיינו 400,000 ₪, שכאמור שולמו לה, כסכום שאינו שנוי במחלוקת.

דיון והכרעה
10. ייאמר כבר עתה כי לאחר שעיינתי במלוא החומר שהביאו בפני הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להדחות. זאת מהטעם שהעמותה לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח כי ניתנה לה רשות שאינה ניתנת לביטול, ולא הוכיחה השקעותיה בנכס, מעבר לסכום ששולם לה על פי פסק הדין הראשון.

11. הרשות שנתנה העירייה במטווח במהלך השנים.
אין מחלוקת אמיתית כי העירייה הרשתה לקלעים, ולאחר מכן ל"הפועל" ובהמשך לעמותה לעשות שימוש במטווח הבנוי בחלקה שבבעלותה, מבלי לשלם דמי שכירות ו/או דמי שימוש ראויים תמורת רשות זו, והקלעים אף לא שילמו ארנונה עירונית בגין השימוש.

א. המטווח הוא נכס של העירייה, משנבנה על מקרקעין בבעלותה בתחילתן של שנות השישים, לאחר שהעירייה עצמה הגישה בקשות להיתרי בנייה במקום. ההיתרים עצמם לא הוצגו וניתן להניח כי מעולם לא הונפקו, מהטעם שהבניה נעשתה בשטח שנועד לשימוש ציבורי, והתכנית החלה על המקום לא התירה בניה מעין זו. כך עולה מעדותו של השמאי דרעי אשר העיד כי המקרקעין המופקעים היו מיועדים לשימוש ציבורי מקדמת דנא – תחילה לשמורת טבע ולאחר מכן כשטח ציבורי פתוח, אך למרות זאת נעשה בהם שימוש גם כמטווח משך שנים ארוכות. (עדותו בעמ' 4-10 לפרוט').

בסופו של יום לא הוכח מי מימן את מבנה המטווח המקורי, אך אין כל ראיה לטענת העמותה כי גורם אחר ולא העירייה בנתה את המטווח המקורי, אשר שופץ לאחר שנהרס, כפי שיפורט להלן.

אף שלבית המשפט לא הוגש מכתב הרשאה מפורש המקנה לאישיות משפטית כלשהיא עשיית שימוש במטווח לגבי תחילת התקופה, איני רואה לקבל את טענת המשיבה כי העמותה לא הוכיחה קבלתה של רשות מהעירייה לעשות שימוש בקרקע. הוברר כי מחלקת הספורט והקיט בעירייה תפעלה את המטווח ואף דאגה להחזקתו השוטפת לפחות עד שנת 80', ואף הקצתה כספים ל"פועל" לצורך מימון הפעילות של ענף הקליעה, על אף שהמטווח לא נכלל במסגרת תקציבית כלשהיא, ואופן ההחזקה היה "מן היד אל הפה". (ראו מכתבו של מר אברהם ברנע, רכז ענף קליעה ב"פועל" מחוז חיפה (להלן: ברנע), לביאליק מיום 14/2/80; מכתבו של ביאליק למר חיים לבב, מנהל אגף הנכסים (להלן: לבב), מיום 7/3/80; מכתבו של לבב לביאליק מיום 16/3/80, אשר לא נסתרו).
בשנים 82'- 81' שופץ המטווח כאמור, לאחר שהוואדי הוצף בשנת 79' והמבנים במטווח ניזוקו באופן קשה. מהמסמכים החלקיים שהוגשו לבית המשפט ניתן להסיק כי העירייה ו"הפועל" השקיעו את הכספים הנדרשים לשיפוצו של המטווח, אם כי לא ברור באיזו חלוקה ומאילו מקורות. ראו למשל, מכתבו של ביאליק מיום 17/12/82 לפסטור, ממנו עולה כי עם גמר השיפוצים במטווח העבירה העירייה את מפתחות המטווח למר אברהם ברנע, רכז ענף הקליעה ב"הפועל", ואף ציינה כי אין באפשרותה לחלק מפתחות לכל ספורטאי פעיל.

התכתבות מאוחרת מלמדת כי העירייה אף מימנה את ביטוח הצד השלישי עבור הקלעים עד שנת 89'. כך עולה ממכתבו של מזכיר "הפועל" במחוז בחיפה מיום 24/1/89 למר עמנואל בן עמרם, מנהל מחלקת הקליעה ב"הפועל" (להלן: בן עמרם), לפיו החליטה העירייה שלא לחדש את ביטוח הצד השלישי למטווח, ומסיכום ישיבה ב"הפועל" מיום 26/1/89, לפיו תשא "הפועל" בהוצאה זו.

הצדדים אינם חלוקים על כך כי משך השנים עשו הקלעים, במסגרות שונות, ובסופו של יום במסגרת העמותה, שימוש במטווח לצרכי ספורט. במשך שנים קיבלו הקלעים הקצאות מהעירייה, אם ישירות ואם באמצעות "הפועל", כפי שיבחן להלן, ומשך שנים אף ביטחה העירייה את המתקן ומשתמשיו, כאמור. יחד עם זאת, הדברים נעשו ללא התחייבות או מחוייבות מפורשת כלפי גוף או פרטים מסויימים, וניתן להתרשם כי הדבר נעשה מתוך רצון לקדם את הספורט כערך חברתי. הקצאות מטבען שאינן בבחינת התחייבות מתמשכת או מתחדשת, ודרושות אישורים מחודשים בכל תקופה.

לפיכך, הוכח כי הקלעים קיבלו רשות לעשות שימוש במטווח במהלך השנים, אך אין ראיה להסכם בין הצדדים, עד שנת 99', וגם לאחר מכן לא הוצג הסכם כאמור לבית המשפט.

ב. אשר לרשות מפורשת שניתנה לעמותה לעשות שימוש במטווח, זו נזכרת במכתבי העיריה בשנת 99'. בהמשך למכתב מיום 5/8/99 של יעקב לביא, מנהל מחלקת מבנים באגף הנכסים בעירייה (להלן: לביא) למר חזי שלום, מנהל האגף לבטחון ושע"ח (להלן: שלום), לפיו אין לעירייה מבנה למסרו לצורך מטווח, ושאלתו מי נתן אישור להתאמן במטווח הנוכחי (נשוא הדיון דידן), מי המתאמנים ומי הגורם שאישר זאת, ומכתבים נוספים שלא הוגשו לעיונו של בית המשפט, שלח לו עמי ביאליק, בתפקידו כמנהל הרשות העירונית לספורט ולנופש מכתב ביום 21/9/99, לפיו העמותה היא המשתמשת במטווח באישורו של מינהל החת"ר בעירייה. העמותה אחראית להפעלתו ולתחזוקתו של המטווח, ואילו העירייה נושאת בהוצאות המים והחשמל של המקום. העתק המכתב נשלח למר י. זבולון, רמ"ט מינהל החת"ר. (מכתב זה הועבר ביום 23/9/99 ללביא על ידי שלום, בציון העובדה כי זו תשובתם של בעלי המטווח, אשר הנושא בבעלותם).
יתר על כן, בתשובתו של ראש העיר לשאילתה מס' 405 מאת חבר המועצה מר אריה בליטנטל, אשר הוגשה ביום 28/12/05, בנושא של חילול שבת במטווח (מסמך אשר הוגש לבית המשפט על ידי המשיבה כנספח לתע"צ שהגישה), נאמר כי המטווח מופעל על ידי העמותה מכוח הסכם עם העירייה, וזאת מזה מספר שנים, מאז הופסקה בו הפעילות העירונית, וכי אין במטווח פעילות בשבתות.

הסכם כאמור לא הוגש ולא הוצג בפני בית המשפט, אך באמור במסמכי העירייה יש משום הודאה בקיומו. סביר להניח, בהעדר מסמכים אחרים, כי תנאיו כוללים את האמור בתשובתו של ביאליק, לפיה העמותה אחראית להפעלתו ולתחזוקתו של המטווח, ואילו העירייה נושאת בהוצאות המים והחשמל של המקום, ומעבר לכך לא נמסר דבר.

יחד עם זאת, על אף קיומו של ההסכם המאוזכר לעיל, שוכנעתי כי הרשות שנתנה העירייה לעמותה הינה רשות הדירה, והיתה בת ביטול בכל זמן נתון.

12. המצב הנורמטיבי
ככלל, ניתנת רשות לעשות שימוש במקרקעין אשר הוענקה חינם אין כסף לביטול בכל עת, ומקל וחומר נכונים הדברים שעה שעסקינן במקרקעי ציבור. במקרים חריגים בלבד, ייקבע כי הרשיון הוא בלתי הדיר, וזאת בהתקיים תנאים מסויימים שנתגבשו בפסיקה.

יפים לעניינו דבריו של כב' הש' ג'ובראן ברע"א 618/05 דיאמנשטיין נ' מע"צ (21/3/07) בסעיף 12 לפסק הדין והאסמכתאות הנזכרות שם.

"היות ורישיון במקרקעין, אשר ניתן לביטול בכל עת, הינו בגדר זכות אישית בלבד אשר אינה תקפה כלפי צדדים שלישיים, לא ניתן לראות בו כטובת הנאה לצורך הענקת פיצויים לפי הפקודה. עמד על כך המלומד אריה קמר בספרו:
 
"רשיון הניתן לביטול מקנה לבר-הרשות זכות אישית גרידא ביחסים עם נותן הרשות ואינו מקנה לבר-הרשות זכות כלפי צד שלישי, ועל כן אין הוא בגדר "טובת הנאה" במקרקעין" (קמר, 287); ראו גם ע"א 309/54 נאמן נ' עירית תל-אביב-יפו, פ"ד י(3) 1942, 1981).
  
12. המערער טוען, כי לאור נסיבות המקרה מדובר בענייננו ברישיון אשר אינו ניתן לביטול ועל-כן מהווה "טובת הנאה" לפי הפקודה. אין בידי לקבל טענה זו. ראשית יש לציין, כי בית-המשפט המחוזי קבע כי מדובר ברשות הדירה. מדובר בקביעה עובדתית המבוססת על נסיבות המקרה ואשר ערכאת הערעור תטה שלא להתערב בה (רע"א 1785/98 אמסיס נ' הפטריארך הארמני (לא פורסם)). אף לגופו של עניין, נראה כי מדובר ברשות הדירה.

הפסיקה הבחינה בין רישיון שניתן בתמורה לבין רישיון שלא ניתן בתמורה, כאשר נקבע כי כאשר לא ניתנה תמורה מדובר ברישיון אשר ניתן לביטול בכל עת (ע"א 32/77 טבוליצקי נ' בית כניסה ובית-מדרש החסידים, פ"ד לא(3) 210, 214; ע"א 602/84 ריבוא נ' גל, פ"ד לט(3) 693, 698; ע"א 126/83 אלעלמי נ' אל-חטיב, פ"ד מ(1) 397, 409). בענייננו, מלבד העובדה שמדובר ברישיון שלא ניתן בתמורה, מדובר ברישיון מכללא, אשר אינו נובע מהסכם בין הצדדים אלא מהסכמה שבשתיקה מצד בעל המקרקעין לכך שבעל הרשות מחזיק בשטח. זלצמן קובעת במאמרה, כי כאשר מדובר ברשות מכללא (רשות גרידא), בעל המקרקעין רשאי לבטל את הרישיון בכל עת:
"... בר-רשות מכוחה של רשות גרידא צפוי בכל רגע לדרישת סילוק יד של בעל המקרקעין, אפילו נמשכת פעולתו בנכס על פני תקופת זמן ארוכה. לא די בציפיה שנוצרה אצל מקבל הרשות להבטיח את המשך קיומה של הרשות גם בעתיד" (זלצמן, 27, 29)".

המקרים בהם יקבע כי רשיון שניתן הוא בלתי הדיר הם נדירים ותנאיהם מפורשים. אביא דברים בשם אומרם:

"הלכה היא כי רק במקרים נדירים יוכר רישיון כבלתי הדיר. ולמעשה במשך שנות דור הוכרו בפסיקה רק מקרים בודדים כאלה, שבכולם הוכחו שלושה תנאים: האחד, שמדובר ברשות מפורשת ולא מכללא, השני, כי המחזיקים השקיעו השקעה ניכרת במקרקעין, והשלישי, כי ההשקעה נעשתה ברשותו המפורשת של הבעלים". (ת.א.(ת"א) 180889/02 אהרון נ' שיכון ופיתוח לישראל בע"מ, (8/3/11), מפי כב' הש' קורן).

התנאים דווקניים ביותר כאשר עסקינן במקרקעי ציבור, שם הכלל הוא כי הרשות לא יכולה להיות בלתי ניתנה לביטול.

"אכן, ניתן להניח כי הכוונה היתה להתקשרות מתחדשת ממושכת, בכפוף לתניות ההסכם, אולם אין להלום כל עיקר שמיום שדרכה כף רגלו של המבקש במקום, והגם שהוא מצוי שם בחינם, קנה לו זכויות מעתה ועד עולם. השקעות שהשקיע המבקש היו לצורך עסקו, אך הוא סירב לחתום על חוזה לאורך כחצי יובל שנים. איני יודע עד כמה נמרצת היתה המשיבה בטיפולה בכך, אך בוודאי לא שקטה על השמרים למצער מאז 1980.
רשות חינם – לא כל שכן ברכוש הציבור – אינה יכולה ככלל להיות בלתי הדירה; ראו רע"א 1156/02 חיר נ' לידאי פ"ד נז(3) 949, 957-955 (השופט טירקל) והאסמכתאות דשם. והרי הוצע למבקש, מאז 1980, לחתום על חוזה חדש שאם לא כן עמד בפני סכנת פינוי, וסוף דבר שסכנה זו מתממשת. רשות חינם אינה בלתי הדירה, ומכל שכן שאינה יוצרת זכות לדיירות מוגנת, והמגמה, כפי שנתבטאה גם בחקיקה, צריכה לדידי להיות צמצום מופעיה של האחרונה ולא הרחבתם (ראו רע"א 5727/01 בן עמי נ' ברסלב (לא פורסם); רע"א 10343/05 עמידר נ' נגה משה (טרם פורסם))." (רע"א 977/06 בן חמו נ' מ"י משרד הבריאות (17/5/06), מפי כב' הש' רובינשטיין; ההדגשה אינה במקור).

על אף האמור, יהיו מקרים בהם יקבע כי הצדק מחייב קביעה כי הרשות שניתנה היא בלתי הדירה, וכל מקרה יבחן על פי נסיבותיו. (ע"א 496/82 רוזן נ' סלונים, פ"ד לט(2) 337, 341, מפי כב' הנשיא שמגר). כך נקבע כי אפילו עסקינן ברישיון בתמורה, לא בהכרח ייקבע כי מדובר ברישיון בלתי הדיר (ע"א 7242/00 רשות הנמלים והרכבות נ' כדורי (25/11/02), מפי כב' הש' אנגלרד, פסקה 12 לפסק-הדין); מאידך גיסא ייתכנו מקרים חריגים בהם יוכר גם רישיון שניתן ללא תמורה כבלתי הדיר בכל עת (ע"א 515/76 לוי נ' ויימן, פ"ד לא (2) 127, 132-134, מפי כב' הש' (כתוארו אז) שמגר). 

כאמור לעיל, הראיות שהובאו בפני מלמדות כי עניינה של העמותה אינו נכנס בגדר אותם מקרים נדירים בהם יקבע כי הרשות שניתנה לה הינה בלתי הדירה.

13. המשכיות בזכויות של הקלעים והעמותה?
העמותה טוענת להחזקה בחלקה מאז 62', ומבקשת להסתמך על כך, בין השאר לצורך קביעה כי אין לעירייה רשות לחזור מהרשיון שנתנה לקלעים. אין דעתי כדעתה.

א. לא מצאתי תמיכה עובדתית או משפטית לטענת העמותה ולעדויות מטעמה, כי היא כאישיות משפטית הינה ממשיכתו של הגדנ"ע משעת 62' או של "הפועל" משנות ה-80', או כי קיימת המשכיות בין זכויותיו של הגדנ"ע לבין זכויות של "הפועל", או בין זכויות "הפועל" לבין זכויותיה של העמותה, או בין זכויותיהם של כל אלה לבין זכויות הקלעים כפרטים, בהעדר מסמכים או תצהירים בענין זה.

לא הוכח כי נכונותה של העירייה להעמיד מקום לאימונים של הקלעים, בניית המטווח ומתן רשות לעשות בו שימוש ללא תמורה כלשהיא, לרבות הפטור מארנונה, מהווה התחייבות לפרטים אלה ואחרים, או לגורם מאוגד, עד להקמת האגודה.

הטענה כי מדובר באותם בני אדם אשר עשו שימוש במטווח אז שנות ה-60' עד עתה לא הוכחה, פרט לפסטור ואולי מתי מעט נוספים, ומכל מקום, פסטור ואותם אנשים אינם תובעים פיצויי הפקעה, ואין ראיה כי העירייה נתנה או התכוונה לתת להם באופן אישי רשות בלתי הדירה לשימוש במטווח, רשות המזכה אותם בפיצויי הפקעה. מכל מקום, אפילו עסקינן באותם אנשים, וכאמור, אין תימוכין לדבר פרט לבודדים, שאינם תובעים בתביעה זו, אין כל תמיכה לטענת העמותה כי יחידי הקלעים שעשו שימוש במטווח משך השנים קיבלו זכויות בלתי הדירות במטווח מהעירייה, ואלה הועברו לה.

הקלעים כקבוצה אינם אישיות משפטית, ואין בעובדה כי התאמנו משך שנים במטווח, אשר הוחזק על ידי העירייה וגופי ספורט כאלה ואחרים, כדי להקנות להם זכויות במקרקעי ציבור המצויים בבעלותה של העירייה, אך ורק מהטעם שהעירייה העמידה לשימושם נכס כדי לקדם את הספורט בחיפה.

ב. לא נעלם מעיני כי הקלעים בחיפה, אשר עשו שימוש במטווח משנת 62', היו מסונפים משלב מסויים (לא הוכח מאיזו שנה) ל"הפועל", התאחדות הכללית של העובדים בא"י, וההקצבות שניתנו להם הועברו ל"פועל", אשר בחר אילו כספים יועברו אליהם. אין אף חולק כי הקלעים אשר קראו לעצמם "מועדון הקליעה בחיפה", פתחו לעצמם חשבון בנק וניסו להתנהל כעצמאים, אך התאגדו כעמותה עצמאית ביום 19/4/93 בלבד.

יצויין כי בניגוד לבקשת העמותה לאשרר את השתייכותה לגוש "הפועל", בהסכמתו של בן עמרם, ולקבל הקצבות כתוצאה מכך, הוכח כי העמותה סופחה להתאחדות לספורט בישראל החל מיום 15/6/93, אך אין ראיה כי מדובר דווקא ב"הפועל". על אף בקשתה של העמותה לאשרר את השתייכותה לגוש "הפועל", לא נרשמה העמותה בשם זה, מטעמים אשר לא נפרשו בפני בית המשפט. (תצהירו של פסטור, אשר לא נסתר לענין זה ונספחיו, לרבות מכתביהם של בן עמרם לרשם העמותות מיום 12/1/93 ושל עו"ד יוסף מולאור, היועץ המשפטי של "הפועל", מיום 3/2/93, על הסכמה לרישום העמותה בשם "הפועל עירוני חיפה – מועדון קליעה"; ובסופו של יום, מכתבו של עו"ד פרוכטר מיום 21/2/93 לרשם העמותות כי העמותה מוותרת על המילים "הפועל העירוני" בשמה; מכתבי הסיפוח כחברים בהתאחדות הספורט בישראל מיום 29/5/93 ו- 16/6/93).

ביום 6/1/94, לאחר שהעמותה נתאגדה, פנה פסטור לבן עמרם בבקשה לאשרר את השתייכות העמותה לגוש "הפועל", אך התשובה לבקשה לא צורפה למסמכי העמותה ולא הוכח כי הבקשה אושרה, ומה היתה מערכת היחסים בין העמותה ל"הפועל".

לעצם העובדה כי השימוש במטווח נעשה על ידי קלעי חיפה, אפילו הייתי מקבלת את עמדת העמותה כי קיימת המשכיות עובדתית או משפטית, וזאת על סמך נסיונם של העמותה ושל הפועל לשבץ את שם הפועל במסמכיה, יצויין כי בניגוד לבקשת העמותה לאשרר את השתייכותה לגוש "הפועל" ולקבל הקצבות כתוצאה מכך, הוכח כי העמותה סופחה להתאחדות לספורט בישראל החל מיום 15/6/93, אך אין ראיה כי מדובר דווקא ב"הפועל".

אשר לטענת העמותה כי האישורים שניתנו להחזקת נשק לשימוש במטווח היו אישיים, הן לפני הקמת העמותה והן לאחריה, והדבר מלמד על זכויותיהם המתמשכות של הקלעים כקבוצה, משך עשרות שנים, אין בעובדה זו כדי להעלות או להוריד, ואם היה בה ממש, לכל היותר יכלה לפגוע במעמדה של העמותה כזכאית לפיצוי כלשהוא, שהרי הקלעים עצמם אינם תובעים בתביעה זו.

ג. יצויין כי "הפועל" לא הצטרפה כתובעת נוספת בבקשה לפיצויי הפקעה, על אף שלכאורה היתה שותפה להשקעת הכספים לשיפוץ המטווח בשנים 81'-82, ולא פסה מן העולם, והעמותה אף בחרה להמנע מהעדתו של עד כלשהוא מטעם "הפועל". הימנעות מהעדתו של עד שאין מניעה לזמנו, מלמדת כי הזמנתו לא היתה מועילה לה, וחקירתו בבית המשפט היתה עלולה אף להזיק לעניינה. (לענין הימנעותו של בעל דין מהבאת ראיה רלוונטית ראו ע"א 548/78 אלמונית ואח' נ' פלוני, פ"ד לה (1) 736, 760, מפי כב' הש' בן עתו; ע"א 55/89 קופל נ' טלקאר, פ"ד מד(4) 595, 602, מפי כב' הש' מלץ; ע"א 795/99 פרנסואה נ' פוזיס, פ"ד נד (3) 107, 117, מפי כב' הש' אנגלרד; ע"א 9656/05 שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ (27/7/08), מפי כב' הש' ג'ובראן).

כאמור, המסמכים שהוגשו לבית המשפט מלמדים כי העמותה התאגדה בשנת 93', אך העירייה הרשתה לה במפורש לעשות שימוש במטווח בתנאים המפורטים לעיל רק בשנת 99' ולא קודם לכן. מכאן כי העמותה כאישיות משפטית עשתה שימוש במטווח החל משנת 99' או עובר לשנה זו בלבד, אך אין כל ראיה כי גורם כלשהוא בעירייה הבטיח לעמותה כי הרשות הניתנת לה לשימוש חינם אין כסף במטווח היא רשות בלתי הדירה.

לכן, איני מקבלת את טענות העמותה בדבר המשכיות המקנה לה זכויות בתביעה זו. יחד עם זאת, למעלה מן הצורך וכדי לסבר את האוזן, תבחן הסתמכותם של הקלעים על הרשות שניתנה להם מאת העירייה מאז נהרס המטווח עקב השיטפון בוואדי ושופץ בשנים 81'-82'.

14. הבטחה שלטונית והסתמכות הקלעים על הבטחות ומצגים של העירייה
הוכח כי הקלעים או העמותה ואף לא "הפועל" אשר אינה צד לדיון בפני, לא יכלו לצפות כי הרשות שניתנה להם לעשות שימוש במטווח חינם אין כסף, אגב מימון חלק מפעילותם על ידי העירייה במטווח העירייה, תהיה קבועה ובלתי הדירה, וכי דין טענתם להסתמכות להדחות.

תוקפה המחייב של הבטחה שלטונית מותנה בכך שנותן ההבטחה היה בעלת סמכות לתתה, כי היתה לו כוונה להקנות לה תוקף משפטי, כי היה בעל יכולת למלא אחריה, וכי אין צידוק חוקי לשנות את ההבטחה או לבטלה; (ראו בג"ץ 135/75 סאי-טקס קורפורויישן בע"מ נ' שר המסחר והתעשיה, פ"ד ל(1) 673, מפי כב' הש' ברנזון; בג"ץ 142/86 "דישון" כפר שיתופי להתיישבות חקלאית נ' שר החקלאות, פ"ד מ(4) 523, מפי כב' הש' בייסקי; בג"ץ 4915/00 רשת חברת תקשורת והפקות (1992) בע"מ נ' ממשלת ישראל, פ"ד נד(5) 451, מפי כב' השופטים אור, חשין וטירקל; ע"א 9073/07 מדינת ישראל- משרד הבינוי והשיכון נ' אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ ואח' (3/5/12), מפי כב' הש' חיות, פוגלמן ועמית (להלן: ענין אפרופים)).

העמותה לא הצליחה להוכיח כי ניתנה לה הבטחה שלטונית מחייבת לפיה לא תידרש לפנות את המטווח, וכי עניינה נופל לגדר אחד מהמקרים חריגים הללו, והראיות שהוגשו לבית המשפט אינן תומכות בטענתה זו.

א. משנת 80', עת היה המטווח הרוס ונטוש, עוד בטרם השקיעו העירייה ו"הפועל" בבניית המטווח על שטחה של העירייה, הכינה המשיבה כאמור תכנית בנין עיר - חפ/1588 - להפקעת החלקה לצורך סלילת כביש ולהריסת המטווח שהיה ממוקם בוואדי. הקלעים ואף "הפועל" היו מודעים לכוונת העירייה לסלול כביש בוואדי, משפורסמה תכנית חפ/1588 לסלילת הכביש, ואף אושרה בשנת 85'. (ראו תע"צ של יוגב, ועדות פסטור בעמ' 12 לפרוט', ש' 26 ואילך).

בסיכום דיון שהתנהל ביום 30/6/80 לאחר סיור רגלי בוואדי, על ידי הרשברג, בקשר לסלילת הכביש בוואדי, נכתב "המטווח הנטוש שבתחתית הוואדי שייך לעירייה, ויש להרסו".
במכתב מיום 10/7/80 ששלח מר דב אייזנברג, מהנדס העיר דאז (לעיל ולהלן: איזנברג), למר י. שישה, סגן מנהל האגף לנכסי העירייה (להלן: שישה), ביקש ממנו לפעול להריסת המטווח הנטוש, וכבר באותו יום, 10/7/80, כתב שישה ללבב, מנהל אגף הנכסים בעירייה מכתב, בו התייחס למשא ומתן לשיקום המטווח בהשקעה ראשונה של 2 מליון ₪, הסב את תשומת לבו לכך שהמטווח נמצא בתוואי הדרך שיש להרוס, וכי מדובר בהוצאות מיותרות. לכן, חיווה דעתו כי יש לבטל את תכניות השיקום ולהודיע על כך לגורמים המעוניינים.

במכתב ששלח הרשברג ללבב ביום 21/1/81, ציין בפניו כי מתוך קריאה בעיתונות המקומית, נודע לצוות תכנית האב לתחבורה, כי בכוונת העירייה לשפץ את המטווח, וכי זו סותרת את החלטתה של ועדת הפינויים למצוא מקום חלופי למטווח, ואף אותרו מספר מקומות אפשריים לכך. עוד ציין כי הוחלט להפקיד את תכנית חפ/1588 בה מסומן המטווח הקיים להריסה.
יחד עם זאת, ביום 15/2/82 שלח אברהם ברנע, רכז ענף קליעה ב"פועל" מחוז חיפה (להלן: ברנע), מכתב לביאליק, ובו התייחס לסדרי הנעילה של המטווח ולתפעולו השוטף, זאת "במסגרת שיתוף הפעולה בין ענף הקליעה של "הפועל" מחוז חיפה ועיריית חיפה עם סיום עבודות השיפוץ במטווח וקבלתו לידי המחלקה...".

ב. מכתבים אלה מצביעים על ניגודי עניינים בין מחלקות שונות בעירייה, אך על מודעות מלאה גם לתכנית חפ/1588. מטבע הדברים, מלמדות עובדות אלה, כי הקלעים היו מודעים לתכנית להרוס את המטווח, וכי בעת התאגדותה של העמותה בשנת 93', היתה מודעת לכוונת העירייה לסלול את הכביש, וצפתה את פינוי המטווח בשלב מסויים עתידי. לכן, על אף שהיתה כוונה לחפש מקום חלופי למטרה זו, לא היה לה בסיס לצפייה כי הרשות שניתנה לפועל להשתמש במטווח חינם אין כסף, היתה בלתי הדירה.

לא זו אף זו, המטווח שימש נשוא גם לתלונות התושבים עקב רעש, והיתה כוונה לסגרו גם בשל כך.

ביום 31/7/94 הודיעה העירייה לעמותה כי עקב הוראות של המשרד לאיכות הסביבה והתכנונים הסופיים לקראת סלילת הכביש, תאלץ העירייה לסגור את המטווח החל מתאריך 30/12/94. (מכתבו של אריה בורנשטיין, מ"מ מנהל המחלקה לספורט וקיט בעירייה (להלן: בורנשטיין) מיום 31/7/94 לעמותה באמצעות מר דוד פאר (להלן: פאר)); במכתב מיום 3/8/94 שכתב בן עמרם לפאר, בקשר להודעת העירייה באמצעות בורנשטיין על סגירת המטווח לצמיתות המתוכננת ליום 30/12/94 עקב סלילת הכביש, עולה כי לדעתו יש לעירייה אחריות לדאוג למטווח חלופי שיוקם עד למועד הסגירה, ויש מקום לפנות לראש העיר בענין זה. בישיבה עם ראש העיר מיום 12/6/95, בה נכחו גם נציגי העמותה הוסכם כי מכיוון שבסמוך למטווח עומדת לעבור דרך והעיריה תאלץ להרסו, "קיימת הבנה והסכמה שיש להקים מתקן קליעה מודרני בחיפה, וניתן לפעול במשותף. מנהל רשות הספורט, אנשי אגף הנכסים והחברה הכלכלית יבדקו את התכנית הקיימת". (הסיכום נרשם ביום 22/6/95, על ידי מר ישראל בן שלום, עוזר למעקב ובקרה). יחד עם זאת, אין כל אזכור לכוונה להעניק את המטווח חינם אין כסף לעמותה או לקלעים, וכל שנאמר הוא כי העירייה תעשה ככל יכולתה בשיתוף עם גורמים אחרים כנזכר לעיל כדי למצוא פתרון למטווח חלופי. בשום מכתב ובשום ישיבה מתועדת לא סוכמו התנאים בהם יקבלו הקלעים או העמותה רשות להשתמש במטווח החלופי, או זכות מעין קניינית כלשהיא.

מאז חיפשו הצדדים מדי פעם פתרונות למטווח חלופי, ללא הועיל.
בשנת 99' נסגר המטווח על ידי מר חזי שלום, מנהל אגב בטחון ושירותי חירום בעירייה (להלן: שלום), עקב תלונות תושבים על רעש, ונשקלה הקצאת מרתף בשטח של 200- 400 מ"ר. (מכתבו של שלום מיום 28/7/99 לגב' רחל בן אשר (להלן: בן אשר), מנהלת מחלקת תכנון עיר; מכתבה של בן אשר מיום 1/8/99 למר יעקב לביא מנהל מחלקת מבנים באגף הנכסים בעירייה (להלן: לביא). בהמשך הודע לשלום על מתן הרשות לעמותה לעשות שימוש במטווח בתנאים המפורטים לעיל, והעמותה עשתה בו שימוש במהלך השנים, כעולה גם מתשובתו של ראש העיר לשאילתה 405 הנזכרת לעיל.

מכאן, כי גם לאחר שיפוצו של המטווח, לאחר פרסומה של תכנית חפ/1588, ובמהלך התקופה כולה, היו העירייה, הקלעים והעמותה, מודעים לכך כי פינוי המטווח צפוי בעתיד הקרוב. גם נתונים אלה מלמדים כי אין בסיס לטענת העמותה לפיה הרשות שניתנה היתה בלתי הדירה, או הסתמכה בבחינת זכותה של העירייה לבטל זכות זו בכל רגע נתון.

גם בתקופה שלאחר פרסום התכנית, בשנת 04' ולפני מתן ההודעה על ההפקעה ניסו הצדדים למצוא פתרון לקלעים. העמותה הודיעה לעירייה על תכניתה לעבור למשכן קבוע כחלק ממתקן בקנה מידה אולימפי שיוקם בחיפה, וביקשה נכס לשימוש זמני, כאמור במכתבו של צונץ מיום 7/2/09 לאגף הנכסים בעירייה; מכתביו של יצחק יונסי, יו"ר התאחדות הקליעה בישראל מיום 6/7/09 ומיום 28/4/10 לראש העיר, מר יונה יהב, בקשר לצורך הדחוף למציאת פתרון הולם, ואף בקשת העירייה לקבל שמאות בדבר שווי המטווח לצורך הקמת מטווח מודרני חלופי. מכתבים אלה, לרבות הדיבור על נכס לשימוש זמני, זה מלמדים על כך כי לעמותה לא יכלה להיות הסתמכות על זכותה לנהל את המטווח במקום, וכי הדיון מתנהל לגבי אחריות העירייה להקים מטווח חלופי.

הוכח כי בשנת 10' ניסחה העירייה הסכם שאילה ביחס למרתף בבית ספר קורצ'ק, בכוונה להקצות לעמותה את המבנה וליתן לה רשות לעשות בו שימוש למשך חמש שנים, כאשר כל הוצאות ההחזקה, לרבות חשמל, טלפון, מסי עירייה וכל כיוצא בזה חלות על העמותה, אך העמותה דחתה הצעה זו.

ג. אף העדים מטעם העמותה, פסטור וצונץ, אישרו כי לא ניתנה כל התחייבות מצד העירייה או ראשיה, שלא לפנות את המטווח ו/או ליתן לעמותה רשיון בלתי הדיר במטווח חלופי, ומדבריהם ניתן להבין כי ראשי העיר ביקשו לאתר מקומות חלופיים לפעילות המטווח, אך ללא כל התחייבות לתת לעמותה קרקע או מבנה ללא תשלום או להקים עבורה מטווח על חשבון העירייה.

פסטור העיד כי מעולם לא היתה התחייבות חוזית של העירייה להקים עבור הקלעים מטווח חלופי או לפצות אותם, אך כל השנים נדרשו הקלעים לחפש מתקן חלופי, ונאמר להם שהעירייה רוצה לבנות עבורם מטווח טוב יותר. הם עשו מספר סיורים כדי לחפש אלטרנטיבה. לדבריו "זו היתה תקופה שכל העיריות אפילו כפר סבא, הקימו מטווח. אף אחד לא העלה בדעתו שבחיפה יישארו בלי מטווח". (עדותו של פסטור בעמ' 12 לפרוט', ש' 25- עמ' 13, ש' 9; עמ' 15, ש' 1-11).

צונץ אישר כי ידע שביום מן הימים יסללו כביש בוואדי, אך לדבריו "דובר לעתיד הרחוק. דובר שיהיה תחליף, תהיה המשכיות, יהיה רצף, משהו במקום, שאנחנו מאוד עודדנו". לשאלה אם היתה התחייבות משפטית של העירייה, השיב בשלילה. "התחייבות משפטית לא, אבל היה ברור לכולם שזה מה שצריך לקרות. לא היתה התחייבות משפטית מסודרת. לא היה הסכם שחתמנו עם העירייה". (עמ' 14 לפרוט', ש' 27 – עמ' 15, ש' 11; עמ' 16, ש' 1-9). בחקירה החוזרת סיפר על הנסיונות שנעשו כדי למצוא לקלעים מקום חלופי, והוסיף "בשלב מסויים אפילו...ניסו להקצות לנו מקומות, וגם היו דיונים... ניסינו, השקענו בזה מאמצים. השקענו גם כספים במידה מסויימת". ההצעה לחוזה שאילה שהציעה העירייה לעמותה לא יצא אל הפועל כי "א. לא יכולנו לעמוד בתנאים. ב' הוא היה לזמן מאוד קצוב שלאחר מכן היה מחזיר אותנו למצב מקורי של מה הלאה, אז מה הטעם. וגם לא היינו יכולים לעמוד בו מבחינה כלכלית. זה היה מביא אותנו לפשיטת רגל". (עמ' 18 לפרוט', ש' 1-13).

מדבריו של צונץ ניתן להסיק כי העמותה היתה מודעת לכך שאין לה הסכם עם העירייה, ואין לעירייה התחייבות משפטית כלפיה, אך ראתה לפרש את עמדת העירייה, אשר ניסתה למצוא מקום חלופי להקמת מטווח, כמחייבת את העירייה לאפשר לה שימוש חינם במבנה ציבורי לתקופה בלתי מסויימת.

אין חולק כי הקלעים והעמותה ידעו כי החלקה עתידה להיות מופקעת, ולמעשה איש אינו טוען כי המשיבה התכוונה להתפרק מסמכויותיה וחובותיה הציבוריות להפקיע את החלקה בה הוקם המטווח נשוא תביעה זו לצורך סלילת הכביש. ממילא לא היה להבטחה כזו, (לו ניתנה ולא ניתנה), תוקף משפטי מחייב (בג"צ 594/78 אומן מפעלי סריגה נ' שר התעשיה ואח', פ"ד לב(3), 469, עמ' 474-475, מפי כב' הש' כהן).

ד. טענות העמותה לפיהן יש בסיכומים אליהם הגיעו הצדדים כדי לבסס הבטחה שלטונית לפיה הרשיון שניתן לקלעים או לעמותה לעשות שימוש במטווח הינו בלתי הדיר, אינן עומדות בקריטריונים שנקבעו בפסיקה.

ראשית, ההסכם בין העמותה לגורמי העירייה לא הוגש לבית המשפט, ותכנו לא הוכח. כל שהובא היה כאמור, ההתייחסות להסכם זה על ידי ביאליק במכתבו לשלום, ועל ידי ראש העיר באזכורו כללי של ההסכם, ותו לא. משכך, קיימת בפני בית המשפט ראיה אך ורק לכך כי מינהל החת"ר נתן בשנת 99' רשות לעמותה לעשות שימוש במטווח, כי האחריות לתפעולו ולהחזקתו היתה על העמותה, ואילו הוצאות המים והחשמל חלו על העירייה. הא ותו לא. אין ראיה לפרק הזמן בו היתה העמותה רשאית לעשות שימוש במטווח המצוי בוואדי, במקום שנועד לסלילת כביש על פי תכנית שפורסמה למתן תוקף בשנת 85', ואין כל ראיה לכך שמאן דהוא התכוון ליתן לעמותה זכויות נוספות במטווח, שהנו נכס של העירייה, והבנוי על מקרקעין בבעלותה. כך גם לא הוכח כי ניתנה לעמותה הבטחה כלשהיא לגבי העתיד.
שנית, אפילו ניתנה הבטחה כלשהיא, ואין ראייה לכך, סמכותו של מינהל החת"ר לתתה לא הוכחה.
שלישית, אפילו ניתנה, וכאמור אין ראיה לכך, לא הוכח כי היתה למינהל החת"ר כוונה להקנות להבטחה מעין זו, לו ניתנה, תוקף משפטי, שעה שהכל יודעים כי המטווח נועד להריסה.
רביעית, אין כל ראיה כי מינהל החת"ר היה בעל יכולת למלא אחר הבטחה כאמור, לו ניתנה.
חמישית, לא הוכח כי אין לעירייה צידוק חוקי לסגת מההבטחה לו ניתנה, לשנותה או לבטלה. בענין אפרופים הנ"ל:

"... הפסיקה אף הכירה בכך שהחזרה מהבטחה יכולה להיעשות אף כתוצאה משיקול דעת נוסף שהעלה כי ההבטחה שניתנה היא מוטעית ובלתי שקולה (עניין נחלת ז'בוטניסקי לעיל)".

אף לדברי השמאי דרעי, אשר העיד כי מעולם לא הוצא צו הריסה למבנים במטווח מעבר לסימונם להריסה בתכנית, ממילא כאשר ניתן היתר לשימוש חורג על בניינים המסומנים להריסה, הוא מוגבל לתקופה קצובה. (עדותו בעמ' 4-10 לפרוט').

העדויות, התכתובת והסיכומים הנזכרים לעיל ואשר הובאו בפני בית המשפט, אינם מקימים התחייבות של העירייה או מי מגורמיה להענקת זכות ממשית לעמותה או מעין דיור חלוף חינם אין כסף, ולא בכדי נמנעה העמותה מהזמנתו של מי מהגורמים הנזכרים בעירייה למתן עדות על אופי הסיכומים ומשמעותם. לפיכך, מקובלת עלי טענת המשיבה כי העמותה לא הצביעה על אדם או בעל תפקיד מסויים אשר הבטיח לה זכות שימוש חינם למשך תקופה בלתי מוגבלת בנכס ציבורי לצורך מטווח.

כמו כן, מקובלת עלי טענת המשיבה כי עת עסקינן בנכסי ציבור, אין לאיש סמכות להעניקם לגוף פרטי, כעולה מכללים שהותקנו בענין הקצאת מקרקעין ותמיכות אחרות לגופים פרטיים, הן בפקודת העיריות והן בחוזרי מנכ"ל משרד הפנים. ניתן להתרשם כי אנשי העירייה לדורותיהם אכן ביקשו להקים מטווח חלופי תחת המטווח שהיה עתיד להיהרס, אך אין בדברים שנכתבו או נאמרו כדי לבסס זכויות קנייניות או טובות מאלה שהיו לעמותה במטווח עובר להתאגדותה או לאחריה.

מעבר לאמור לעיל, מקובלת עלי טענת המשיבה כי אין תוקף להתחייבויותיה של רשות ציבורית להמנע מלמלא את חובתה הציבורית ולהשתמש בעתיד בסמכויותיה השלטוניות, כגון בסמכות ההפקעה. (בג"צ 594/78 אומן מפעלי סריגה הנ"ל).
נוכח כל האמור, איני רואה לקבל את טענת העמותה בדבר הסתמכותה על הבטחות ומצגים של העירייה כבעלת החלקה.

ה. ענין הצפיות מצטרף לטענות משמעותית נוספות של המשיבה, המפנה לפסיקה, לפיה כאשר לא ניתנה תמורה בעד הרישיון, ניתן הרישיון לביטול בכל עת, וכי ככלל, רשות חינם במקרקעי ציבור אינה יכולה להיות בלתי הדירה (ראו רע"א 977/06 בן חמו הנ"ל; ת"א (ת"א) 180889/02 אהרון הנ"ל; רע"א 618/05 דיאמנשטיין הנ"ל).

אשר לטענת העמותה כי העירייה והמשיבה נהגו בחוסר תום לב, הוכח כאמור כי כבר משנות השמונים המוקדמות היו הקלעים מודעים לכוונה להרוס את המטווח, וממילא היה הדבר בידיעת העמותה עת התאגדה. שימושה של העמותה במטווח וכן כל השקעה או השבחה שבוצעו לטענתה, והדבר לא הוכח, נעשו תחת צל הפינוי בגין ההפקעה המיועדת, והחזרת המטווח לעירייה. העמותה היתה מודעת למצבו התכנוני של המטווח ולתכניות החלות עליו, לעובדה כי לא זו בלבד שרשות השימוש ניתנה לה חינם, היא אף מקבלת הקצבות מהעירייה, ישירות או באמצעות גופי ספורט אחרים. כך היתה מודעת גם לעובדה כי הרשות שניתנה לה התייחסה למטווח שנועד להריסה זה מכבר.

העירייה עשתה מאמץ ניכר למצוא מקום חלופי למטווח עבור העמותה, אך הצעותיה לא קסמו לעמותה, אשר ביקשה לקבל למעשה דיור חלוף חינם אין כסף, ומשכך דחתה את הצעות העירייה למטווח במקום אחר.

בענייננו, כמו בענין דיאמנטשטיין, שעה שמדובר ברשיון הדיר, הוא בוטל עם ההכרזה על הפקעת השטח לפי סעיף 3 לפקודה או למצער מהיום בו הודיעה המשיבה למערער על כוונתה להפקיע את השטח.

נוכח כל המקובץ, אני רואה לדחות את טענת העמותה בדבר הבטחה שלטונית או בדבר התנהגות בחוסר תום לב של העירייה, וקובעת כי הרשיון שניתן לה הוא רשיון הניתן לביטול.

15. הפיצויים המגיעים לעמותה.
משנקבע כי הרשיון שניתן לעמותה ניתן לביטול, אין היא זכאית לפיצויי הפקעה, אלא לפיצויים בגין השבחת החלקה בלבד, בתנאים שנקבעו בפסיקה.

"14. ... הלכה היא, כי רישיון הניתן לביטול אינו מקנה לבעליו זכות לקבל פיצויים בעקבות ביטול הרישיון, אלא פיצויים בגין השבחת הקרקע בלבד ברשותו ובידיעתו של נותן הרשות ואף זאת מכוח שיקולי צדק" "...(אהרן נמדר הפקעת מקרקעין – עקרונות, הליכים ופיצויים כרך א 429 (2005) (להלן: נמדר); ויסמן דיני קניין כרך א 488-487; ע"א 304/80 לוי נ' מנהל מחלקת עבודות ציבוריות, פ"ד לו(4) 617, 623; רע"א 9212/05 מנחם נ' חברת מפעלי בתים משותפים בגוש 6135 בע"מ (טרם פורסם)".
 
עוד נקבע כי בר רשות הדירה שאינו זכאי לקבל פיצויי הפקעה מכח חוק או ההלכה הפסוקה, לא יהיה זכאי לקבלם מכח חוקי היסוד. (ע"א 1054/03 הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים נ' בדיחי (8/6/03), מפי כב' הש' ריבלין).
          
העמותה ביקשה להסתמך על מקרים אחרים בהם קיבלו בני רשות פיצויי הפקעה מהמשיבה לפנים משורת הדין, וביניהם בעל דוכן פלאפל, עליו היתה פרנסתו, דיירים בבית כנסת וכיוצא בזה. איני רואה להידרש לענין זה, מהטעם שמדובר במקרים שאינם דומים לענייננו (בבית הכנסת היו דיירים מוגנים, למשל), ומכל מקום אינם מעידים על הכלל. לכן, יש לאבחנם מהענין שבפנינו.

השקעות העמותה בחלקה.
העמותה מבקשת להסתמך על חוות הדעת של השמאי דרעי מטעמה, ולחלופין על חוות דעתו של כהן, השמאי הממשלתי, כמפורט לעיל, לענין היקף ההשקעות במטווח. עוד הגישה באמצעות עדיה דוחות כספיים וכרטיסיות ממויינות משנת 07' ואילך.

איני רואה לקבל את טענת העמותה כי היא זכאית לפיצויים בגין השבחת החלקה, מעבר לפיצויים ששולמו לה על פי פסק הדין הראשון.

א. ראשית, חוות הדעת של שני השמאים מתייחסות למבנה שנבנה ושופץ על ידי גורמים אחרים ולא על ידי העמותה, ואין ראיה להמשכיות הנטענת בזכויותיהם במטווח, ככל שהיו. שנית, חוות הדעת של השמאי דרעי ניתנה בהנחה כי לעמותה זכויות קנייניות או מעין קנייניות בחלקה ו/או במטווח, הנחה אשר נדחתה כמפורט לעיל. גם חוות דעתו של השמאי הממשלתי ניתנה לעירייה כבעלת החלקה והמטווח, ואינה רלוונטית לענייננו.

ב. אשר להשקעות הנטענות של העמותה, לא הוצגו ראיות חיצוניות מכל סוג שהוא להשקעות שביצעה העמותה בחלקה או במטווח, לרבות היתרי בניה, הזמנות עבודה, חשבוניות, קבלות, תצהירי קבלנים או בעלי מקצוע וכיוצא בזה. כזכור, הבקשות היחידות להיתרי בניה הוגשו על ידי העירייה בשנים 66' ו-70'. אם אכן נעשו השקעות על ידי "הפועל", וגם אין על כך ראיות, לכאורה מדובר בהשקעות שבוצעו בשנים 81'- 82', ואין העמותה זכאית לפיצוי בגינן.

בהתייחס למקורות הכספיים של השיפוץ במטווח, מסר פסטור, כי "חלק נכבד מהשיפוץ מומן מהתקציב של קבוצת הקליעה בחיפה, לרבות מתקציב העירייה שאמור היה להגיע לקבוצת הקליעה באותן שנים", אך נוכח הזמן הרב שעבר לא ניתן לאתר ראיות ישירות לכך. (תצהירו ת/3). מכאן, כי לכאורה מימנה העירייה חלק נכבד מהשיפוץ, ואין ראיה לגובה הסכום שהושקע. בסופו של יום לא צורפו מסמכים או ראיות להיקף הסכומים שהשקיעו "הפועל" ו/או העירייה במטווח, והעובדה כי "הפועל" בחרה שלא ליתן יד לעמותה בתביעתה זו מדברת בעד עצמה. מכל מקום, ניתן להתרשם כי גם השקעות אלה, אם בוצעו, נעשו לצורך שיפוץ המטווח לאחר ההצפה בוואדי, ונועדו לשימושם הבלעדי של הקלעים במטווח בו עשו שימוש ללא תמורה.

כך או כך, משנקבע כי אין כל בסיס ראייתי לטענה בדבר המשכיות בין "הפועל" לבין העמותה, ממילא אין העמותה רשאית ליהנות מפרי השקעותיה של "הפועל", ככל שזו השקיעה כספים משלה בשיפוץ המטווח.

ג. כזכור, ביום 5/1/04 פורסמה למתן תוקף התכנית חפ/1588ג, אשר ייעדה את החלקה לדרך ולשטח ציבורי פתוח. הדוחות הכספיים והכרטסות הממויינות שהוגשו לבית המשפט משנת 07' ואילך מתייחסים לתקופה שלאחר פרסום התכנית, דהיינו שעה שהעמותה היתה מודעת לכך שהמטווח עתיד להיהרס בעתיד הקרוב.

העמותה טענה באמצעות עדיה כי לא הצליחה לאתר כרטיסים קודמים, אך חזקה עליה כי משנוהלה על פי חוק משנת 93' ואף קיבלה הקצבות, היו בחזקתה דוחות כספיים מבוקרים וכן כרטסות ממויינים גם לתקופות קודמות. משלא הוצגו אלה בפני בית המשפט, סביר להניח כי לא היה בהן כדי להועיל לה (לענין הימנעות בעל דין מהבאת ראיה רלוונטית ראו הפסיקה הנזכרת לעיל).

ד. אשר להשקעות העמותה באחזקת המטווח ובתפעולו, מקובלת עלי טענת העמותה כי אלה נעשו ברשות העירייה, על פי ההסכם הנזכר לעיל. אם במהלך השנים נעשו תיקונים במבנים במטווח, בין במבנה המועדון ובין במבנים היבילים, לצורך שימושם של הקלעים, הדעת נותנת כי העירייה לא התנגדה לכל תיקון הדרוש לתחזוקת המבנים, אלא שיתפה פעולה ואולי אף הקצתה כספים לצורך זה, כעולה מהמסמכים שהוגשו על ידי הצדדים.

דא עקא שהסכומים שהושקעו, כעולה מעיון בכרטיסיות הממויינות משנת 07' ואילך, היו ברובן המוחלט במיטלטלין, כגון במעילי עור, בכלי נשק ובתחמושת, במזגנים, בציוד ובריהוט, במחסני חמצן, תשלומים לאיגוד ערים לכיבוי אש וכיוצא בזה, ומיעוטן - בהיקף של אלפי שקלים בודדים לכל תקופה המשתרעת על פני ארבע שנים - לרכישות בסכומים לא גדולים בשופרסל, ברכישות בהום סנטר ובפנטה מרקט, בתיקונים קטנים במבנים כגון בצנרת, צבע, חשמל, ועוד.

דהיינו, רוב ההשקעות היו במיטלטלין הניתנים להעברה ולהעתקה, ואין הם בבחינת מחוברים שבגינם זכאית העמותה לפיצוי. כפי שטענה המשיבה, עסקינן במתקני קליעה, מטרות, מזגנים, אזעקות, מצלמות אבטחה, נשק וכיוצא באלה, אשר סביר להניח כי העמותה דאגה להעבירם למבנים החדשים בהם משתמשים הקלעים כיום. מכל מקום, אם בוצעו השקעות, וכאמור אלה לא הוכחו, אין חולק כי נעשו לצורך השימוש הייחודי של העמותה, והעירייה לא נהנתה ולא היתה צפויה ליהנות מהשקעות אלה. (ראו דיאמנשטיין הנ"ל).

העמותה ביקשה להסתמך על האמור בע"א 463/79 ג'בראן נ' ג'בראן, פ"ד לו(4) 403, מפי כב' הש' בייסקי, אך אין הנדון דומה לראייה, שעה שבאותו ענין בנה בר הרשות דירה על המקרקעין מכספיו והשביח את נכסו של נותן הרשות, ובשל כך נדרש האחרון לפצותו על השבחת הנכס. באותו עניין נקבע:

".8 מאז נפסק ע"א 87/62 [2] הנ"ל נתגבשה ההלכה, כי כאשר אדם נותן לזולתו רשות שימוש בנכסו לזמן בלתי מוגבל ותוך ידיעה והסכמה, כי הלה ישפר הנכס או יוסיף בנייה, הרי אם כעבור זמן הוא מבטל הרשות, מחייב הצדק, כי בר הרשות יפוצה על הוצאותיו והשקעותיו, משום שהנכס על ההוספות וההשבחה יעבור לנותן הרשות (ע"א 92/69 [5], בעמ' 200; ובעקבותיו ע"א 234/70 [6])."

ה. כך או כך, נוכח הסכומים הנמוכים שפורטו במסמכים שהוגשו לבית המשפט על ידי העמותה, לא ניתן שלא להתרשם כי ההשקעות ו/או ההשבחות במטווח לא הגיעו לכלל הסכום ששולם לעמותה כסכום שאינו שנוי במחלוקת.

למעלה מן הצורך ייאמר כי אפילו ניתנה הבטחה, ולא כך התרשמתי, וזו בוטלה בהתקיים צידוק חוקי לכך, אין העמותה זכאית לפיצויי קיום.
יפים לכאן דבריו של כב' הש' עמית בענין אפרופים הנ"ל:

"... מקום בו ניתנה הבטחה מינהלית, ויש צידוק חוקי בגינו לא ניתן לממשה, הרי שבמקרה של הסתמכות שכתוצאה ממנה שינה הצד המסתמך מצבו לרעה, הדבר עשוי להקים עילה לתשלום פיצויים - אך לאו דווקא פיצויי קיום (בג"ץ 636/86 נחלת ז'בוטינסקי מושב עובדים נ' שר החקלאות, פ"ד מא (2) 701, 710 (1987) (להלן: עניין נחלת ז'בוטינסקי). להבחנה בין "ציפייה" ל"הסתמכות" ראו: דפנה ברק-ארז "הגנת הציפייה במשפט המנהלי" עיוני משפט כז 209, 212 (תשס"ג); דפנה  ברק-ארז "הגנת ההסתמכות במשפט המנהל" משפטים כ"ז 17 (תשנ"ו)).  כך גם בענייננו."


התרשמתי כי יש בסכום ששולם לעמותה על פי פסק הדין הראשון, כדי לגלם גם את ציפיותיה של העמותה, כמפורט לעיל.

16. לסיכום, העמותה לא הרימה את הנטל להוכיח כי הרשות שניתנה לה לעשות שימוש במטווח בלתי הדירה, וכתוצאה מכך, לא היתה זכאית לפיצויי הפקעה אלא לפיצוי בגין השקעות והשבחות שהוכחו בחלקה ובמטווח שהופקעו. בהעדר ראיה על השקעות ממשיות להשבחת החלקה, בסכום המתקרב לפיצוי ששולם לעמותה על פי פסק הדין הראשון, דין התביעה להדחות.

בנסיבות הענין, נוכח העובדה כי עסקינן בעמותה שנועדה לקידום הספורט בישראל, אין צו להוצאות.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. מהי הפקעה ?

  2. הפקעה מכללא

  3. אחוז ההפקעה

  4. חזרה מהפקעה

  5. הפקעה כביש 6

  6. הפקעת משכנתא

  7. הפקעה 40 אחוז

  8. הפקעה שלא כדין

  9. עורך דין הפקעה

  10. עורכי דין הפקעות

  11. הפקעה לצרכי דרך

  12. הפקעה לצורך חניון

  13. פיצויים על הפקעה

  14. אי ידיעה על הפקעה

  15. זניחת מטרת ההפקעה

  16. ביטול הודעת הפקעה

  17. הפקעת קרקעות בחיפה

  18. פיצוי על הפקעת נכס

  19. חישוב פיצויי הפקעה

  20. הפקעת קרקע חקלאית

  21. הפקעה פקודת הקרקעות

  22. פינוי בית עקב הפקעה

  23. פיצוי שוכר על הפקעה

  24. סלילת כביש ללא הפקעה

  25. אי קיום מטרות ההפקעה

  26. אי מימוש הפקעה במועד

  27. גובה הפיצוי על הפקעה

  28. ויתור על מטרות ההפקעה

  29. הפקעת קרקע בהוד השרון

  30. הפקעה ללא הודעה אישית

  31. שיטת ההשוואה - הפקעה

  32. הפקעת קרקעות בכפר ערבי

  33. פיצויים על הפקעת קרקע

  34. התיישנות פיצויי הפקעה

  35. הפקעה לפי פקודת הדרכים

  36. הפקעה חלקית של מקרקעין

  37. ריבית על פיצויי הפקעה

  38. הפקעה מכוח פקודת הדרכים

  39. הפקעות קרקעות בהוד השרון

  40. דחיית עתירה לביטול הפקעה

  41. גילוי מידע על הפקעת נכסים

  42. הפקעת קופת גמל בפשיטת רגל

  43. תביעה לתשלום פיצויי הפקעה

  44. הפקעה לצורך פרוייקט תיירות

  45. מי זכאי לפיצויים על הפקעה

  46. סמכות עניינית פיצויי הפקעה

  47. פיצוי על הפקעה לפי פוטנציאל

  48. הפקעה - פגיעה בזכות הקניין

  49. פיצוי על הפקעת קרקע חקלאית

  50. הפקעה - הערכת שווי מקרקעין

  51. הפקעת זכויות דייר מוגן בחנות

  52. פרסום הפקעות מקרקעין ברשומות

  53. מועד תשלום פיצוי בגין הפקעה

  54. הפקעה לצורך סלילת כביש עוקף

  55. התיישנות תביעה לפיצויי הפקעה

  56. הערת אזהרה חכירה לאחר הפקעה

  57. קרקע חלופית כפיצוי על הפקעה

  58. פיצוי דו שלבי בהפקעת מקרקעין

  59. השבחת מקרקעין כפיצוי על הפקעה

  60. הפקעת קרקעות ע''י ועדה מקומית

  61. אגרה תביעת פיצויים בגין הפקעה

  62. הפקעה לצורך הקמת מנהרות הכרמל

  63. 3 תנאים לביצוע הפקעה של קרקעות

  64. הפקעת קרקעות עם פוטנציאל לבניה

  65. פיצוי על הפקעה - סמכות עניינית

  66. פיצוי לדייר מוגן על הפקעת קרקע

  67. הפקעת מקרקעין לצורך הרחבת כביש

  68. פיצוי חלקי (60%) הפקעת מקרקעין

  69. פיצוי על הפקעת קרקע לצורך כביש

  70. פיצוי מלא על הפקעה ללא ניכוי 25%

  71. המועד הקובע לשווי מקרקעין הפקעה

  72. הפקעה מכוח סעיף 9 לפקודת הקרקעות

  73. פגיעה על ידי תכנית שלא בדרך הפקעה

  74. הפרת חובה חקוקה - הודעה על הפקעה

  75. בקשה לפסק דין חלקי פיצוי על הפקעה

  76. פינוי קרקע עקב הפקעה לצורכי ציבור

  77. פיצוי נוסף על הפקעת קרקע בגלל מחצבה

  78. הקפאת תביעת פיצויים על הפקעת קרקעות

  79. הפקעה לצורך בניית כביש לצורכי ציבור

  80. הסכם הבנות פינוי מקרקעין לפני הפקעה

  81. פיצוי בהפקעת קרקע לפי המחיר נכון להיום

  82. האם העברת מקרקעין ללא תמורה נחשבת הפקעה

  83. ערעור על גובה הפיצוי בגין הפקעת מקרקעין

  84. סמכות המפקח על רישום המקרקעין לבטל הפקעה

  85. ביטול הפקעת חלקה ש"מיועדת" להפקעה במשך 30 שנה

  86. הסכמה להפריש מהמקרקעין חלקים לטובת סלילת דרך ציבורית

  87. הלכת ארידור - התיישנות פיצויי הפקעה מיום תפיסת החזקה

  88. בקשה לביטול הפקעה: אי מיצוי הליכים לפני מוסדות התכנון

  89. ההבדל בין "ביטול הפקעה" לבין "שינוי ייעוד הקרקע שהפקעתה בוטלה"

  90. הפקעת זכויות שכירות על פי חוזה משבצת עם מינהל מקרקעי ישראל, לצורכי חקלאות

  91. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון