הפרת הסכם בניה עצמית במגרש

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הפרת הסכם בניה עצמית במגרש:

תמצית התביעה:



לפניי תביעה כספית בעילה חוזית ועשיית עושר ולא במשפט, להשבה ופיצויים משהופר הסכם לביצוע עבודות פיתוח ותשתיות במגרש אותו רכשו התובעים לבניה עצמית למרות ששלמו את מלוא התמורה לפי ההסכם.




התובעים טוענים כי הנתבעת 1 הפרה את הסכם הפיתוח משלא בצעה את העבודות תוך פרק זמן של שלוש שנים וחלקן, לא בוצעו עד מועד הגשת התביעה והנתבעים 2 ו-3 התרשלו בפיקוח על ביצוע העבודות ע"י הנתבעת 1 , למרות חובתם לכך.




הנתבעת 1 הכחישה את אחריותה למחדל בהשלמת העבודות, הואיל והייתה תלויה בצדדים אחרים אשר מנעו ממנה לקיים הסכם הפיתוח לאור החלטות המחייבות אותה ואת התובעים ובכלל זה, פסקי דין אשר בגינם התקבלו החלטות במינהל מקרקעי ישראל וניתנו הוראות שהשליכו על האפשרות לקיום הסכם הפתוח ולבצוע העבודות. לפיכך טענה הנתבעת 1 כי אין להלין כנגדה על העיכוב בהשלמת העבודות אשר נמנע ממנה לבצען. הנתבע 4 טען להיעדר יריבות והכחיש את טענות התובעים על מצגים שהציג בפניהם וכי גם אילו הוצגו, אין בהם כדי להטיל עליו אחריות אישית.




הנתבעים 2 ו-3 טענו להעדר יריבות משפטית ועילת תביעה כנגדם. הנתבעת 2 טענה כי לא ניקשרה בהסכם כלשהו עם התובעים ולא ידעה על התקשרות התובעים בהסכם עם הנתבעות 1 ו-3 ולא רובצת עליה אחריות לפיקוח על בצוע הסכם הפיתוח. כמו כן טענה הנתבעת 2 כי לא מוטלת עליה אחריות להבטחת בצוע עבודות הפיתוח מכוח צו המועצות האזוריות. משכך, היא לא התרשלה במילוי תפקידה ולא הפרה חובה חקוקה. הנתבע 2 טען להיעדר יריבות שכן, בחתימת התובעים על הסכם הפיתוח ובחתימתם על ההסכם עם המושב, הסכימו התובעים כי עבודות הפיתוח יבוצעו ע"י החברה וכי המושב, אינו אחראי לבצוען. בהתאם לכך, לא שולמה תמורה למושב והוא אינו חייב בהשבה או בחבות כספית כלשהי כלפי התובעים מה גם, שהוראות המינהל שינו את ההסכמים כמובא לעיל.

טענות הצדדים:


התובעים טוענים כי הנתבעת 3 (להלן –"המושב") והנתבעת 1 (להלן- "החברה") הגיעו להבנות לפיהן החברה, תקח על עצמה את חובותיו של המושב כלפי צדדים אחרים לרבות לביצוע עבודות פיתוח במושב (להלן-"עבודות פיתוח"), על חשבון החברה. בתמורה לביצוע העבודות, תקבל החברה את הזכויות בשטח ההרחבה של המושב. הסכמות אלו , כללו הסכמה לביצוע עבודות פיתוח במחיר מופקע. לדברי התובעים, הם לא ידעו על ההסכמות לעיל בין החברה למושב וחתמו ביום 11.5.1998 על הסכם עם המושב , לבניית בית מגורים בתחום משבצת המושב (להלן – "הסכם מסגרת", נספח א לכתב התביעה המתוקן). בד בבד, חתמו התובעים על הסכם עם החברה לביצוע עבודות פיתוח במתחם היישוב (להלן – "הסכם פיתוח" נספח ב לכתב התביעה המתוקן). בהסכם הפיתוח, התחייבה החברה למסור את המגרש לתובעים עם סיום הכשרת דרך גישה למגרש עד ליום 30.5.1999 ולסיים את עבודות הפיתוח, תוך שלוש שנים ממועד מסירת המגרש לתובעים. בתמורה לכך, התחייבו התובעים לשלם לחברה סך השווה ל- 99,150$. התמורה, שולמה לחברה ביום 19.5.1999 ועמדה ע"ס של 463,492 ₪ (נספח ג לכתב התביעה המתוקן).




התובעים טוענים כי עד מועד הגשת התביעה, טרם הסתיימו עבודות הפיתוח והם נאלצו להתגורר לאורך זמן במגרש, ללא חיבור של דרכי גישה אליו , היעדר מדרכות ותאורת רחוב וללא חיבור קבע למערכת הביוב. בחלוף למעלה מ- 6 שנים מהמועד בו היה על החברה לסיים את עבודות הפיתוח נותרו לביצוע 65% מעבודות הפיתוח (חוות דעת שמאי מטעם התובעים, צורפה כנספח ה' לכתב התביעה המתוקן). לפיכך, הם נאלצו לבצע בעצמם חלק מעבודות הפיתוח בעלות של 50,000 ₪ על מנת שיוכלו להתגורר בבית שבנו לעצמם ולו גם עם תשתיות מינימליות. שיעור נזקם מפגיעה מהנאתם מהבית הוערכה בסך של 134,500 ₪.




התובעים טענו כי הנתבעת 2 (להלן-"המועצה") אחראית לנזקיהם משלא מילאה את תפקידה להבטיח פיתוח של שטחים בתחום השיפוט שלה. הסכם פיתוח נחתם אמנם עם החברה והיא האחראית לביצוע העבודות אך המועצה, נכשלה בפיקוח על ביצוע העבודות.




התובעים טענו גם כי הנתבע 4 כבעל תפקיד בחברה , הציג מצג שווא בהבטחותיו לתובעים לפיו עבודות הפיתוח יושלמו ולפיכך אמר כי אל להם לבטל את ההסכם המסגרת לרכישת ה'משבצת' במושב. הנתבע 4 וכן הנתבע 5 ,שהתביעה כנגדו נמחקה עם פטירתו, גרמו לחברה ליטול סיכון בלתי סביר ולנהוג בעצימת עיניים ואדישות, בשיווק של מספר מועט של מגרשים במושב.




לאור האמור טענו התובעים כי עומדת להם הזכות לבטל את הסכם הפיתוח ולהורות על השבה של מלוא הכספים ששולמו לחברה. לחילופין, טענו לזכותם לקבל פיצוי עבור החלק היחסי של עבודות הפיתוח שלא בוצעו ע"י החברה שהוערך על ידם בסך של 769,802 ₪ ולמנוע התעשרות של הנתבעים שלא כדין לאור התמורה ששולמה בגין העיסקה ומבלי שנהנו ממנה כי אם הנתבעים. בנוסף, דרשו התובעים פיצוי בסך 134,500 בגין אובדן הנאה וכן סך של 50,000 ₪ להחזר הוצאותיהם להכנת תשתיות. לצרכי אגרה, הועמדה התביעה ע"ס של מיליון ₪ בלבד.




החברה והנתבע 4 דחו את טענות התובעים אחת לאחת. לטענתם, חל שיהוי של למעלה מ- 6 שנים בהגשת התביעה שגרם לנזק ראייתי ויש לראות את התובעים, כמי שזנחו את תביעתם. התובעים, הגישו תובענה אחרת בשנת 2004 בדרישה לחיבור המגרש והבית לרשת החשמל ולא ביקשו רשות לפיצול סעדים למרות שהיה ידוע להם כבר אז על עילות התביעה מושא התביעה.




החברה והנתבע 4 טענו כי נחתם הסכם מסגרת בין החברה למושב כבר בשנת 1995 , לפיו החברה רכשה את הזכויות במקרקעין במשבצות המצויות במושב ובתמורה, היא התחייבה לשלם את חובות המושב, לצדדי ג'. מבין המקרקעין שרכשה החברה לפי אותו הסכם עם המושב, היו גם מגרשים ב"הרחבה" של המושב. המשתכן, כדוגמת התובעים, רכש ממנהל מקרקעי ישראל (להלן-"המינהל") את הזכויות בקרקע והחברה, בצעה עבורו את הפתוח. התובעים, רכשו זכויות בקרקע ובמרץ 1998 נחתם בין החברה לתובעים הסכם הפיתוח בשעה שהחברה, החלה כבר את ביצוע עבודות הפיתוח של התשתיות בשטח של התובעים.




לטענת החברה והנתבע 4 , ביום 7.3.99 התפרסמה הוראה ע"י מינהל מקרקעי ישראל שהקפיאה את החלטה 737 של המינהל אשר על בסיסה שווקו המגרשים במושב לרבות המגרש שנמכר לתובעים (נספח א לכתב ההגנה). כתוצאה מכך, עוכב ביצוע עבודות פיתוח של מושבים שונים ובכללם המושב , הנתבעת 3 . ביום 20.6.1999 פרסם המינהל הוראות מעבר למניעת קריסה צפויה של המושבים אשר עוכב בהם השיווק של המגרשים בשטח ההרחבה (נספח ב לכתב ההגנה). הוראות המעבר קבעו תנאים מחמירים לביצוע הרחבות ואישרו עסקאות, שנועדו לכסות את חובות המושבים בלבד. בחודש נובמבר 2002 נחתם הסכם פיתוח בין המינהל לבין החברה (נספח ג לכתב ההגנה) . בשנת 2003 , נחתם הסכם פיתוח לביצוע תשתיות בין המינהל לבין המועצה.




על פי הוראות המעבר של המינהל היה על המועצה לאשר כי החברה אחראית לביצוע העבודות ונקבע כי אישור המועצה יינתן, בכפוף למציאת מנגנון שיבטיח שלא יגרם למועצה כל נזק. הסכם משולש, בין המועצה, החברה והמושב נחתם רק ביום 30.11.06 (נספח ד לכתב ההגנה,להלן-"הסכם המועצה") כניטען ע"י החברה והנתבע 4. סעיף 16(ה)(2) להסכם המועצה קבע לטענתם, כי רוכשי המגרשים שישווקו על ידי המינהל יפקידו את כספם בחשבון נאמנות שיהיה בשליטת המועצה. רק לאחר הפקדה של 70% מהכספים תקבל החברה, צו התחלת עבודה ותשלים את עבודות הפיתוח. רק בחודש 12/08 פרסם המינהל הודעה לזוכים במכרז וטרם הופקדו 70% מתשלומי הוצאות הפיתוח. לפיכך, טרם הגיע המועד לביצוע ולהשלמת מלוא עבודות הפיתוח ובכלל זה עבור התובעים.




לאור האמור טענה החברה כי השלמת עבודות הפיתוח לא היה בשליטתה בהיותה כפופה להנחיות ולכללים שהתוו המינהל והמועצה. לא היה בידה לצפות מתן הנחיות והוראות אלו במועד החתימה על הסכם הפיתוח. יתירה מכך, בסעיף 6.10 להסכם הפיתוח נקבע שהחברה, תהא רשאית לדחות את מועד סיום העבודות בשל גורם שאינו בשליטתה וכך אכן קרה בהחלטות המינהל והמועצה.




הנתבע 4 טען כי לא הבטיח לתובעים כי ידאג להם באופן אישי . רק בשנת 2002 הוא היה לבעל מניות ואורגן בחברה והוא לא חתם מעולם על התחייבות אישית כלפי התובעים. הוא פעל באחריות ובהתאם לנסיבות שנוצרו על פי החלטות והוראות המינהל ואין להורות על הרמת מסך ההתאגדות כנגדו.




המושב טען כי הוא בעל זכויות החכירה במשבצת שהוקצתה לו ע"י המינהל. המגרש שנמכר לתובעים שווק ע"י החברה שהופקדה על שיווק המגרשים בתחום ההרחבה במושב. המושב, לא היה מעורב כלל בשווק ולא קיבל תמורה מהרוכשים וכן, לא גבה כל תשלום מהם בגין עבודות הפיתוח ואינו אחראי לביצוען או לפיקוח על הביצוע ולא ניתנה כל התחייבות שלו בנדון לתובעים. לראיה הפנה המושב לסעיף 4.א להסכם המסגרת בינו ובין התובעים שקבע כי המושב ממליץ למינהל להתקשר עם התובעים בהסכם ומעורבותו התמצתה בקיום וועדת קבלה לגביהם והעברת המלצתו למינהל, להקצאת מגרש לתובעים. משלא שלמו התובעים תמורה כלשהי, אין הם זכאים להשבה מהמושב. זאת ועוד, חלו עיכובים בעבודות הפיתוח בכל שטח ההרחבה והמושב, הוא הראשון שנשא בנטל בתמיכתו בביצוע תשתיות מים וביוב למגרשי ההרחבה שאוכלסו ויש לו אינטרס להשלמת העבודות מוקדם ככל שניתן. למרות זאת, הדבר לא היה בשליטתו ואינו באחריותו.




המועצה, טוענת להעדר עילה ויריבות עם התובעים. בנוסף טענה כי חלה התיישנות וקיימת מניעות והוכחשה המסכת העובדתית מחוסר ידיעה בהיעדר מעורבות שלה בעיסקה ובכריתת ההסכמים שהיא אינה צד להם. המועצה, לא הייתה מעורבת בשיווק הקרקעות ולא קבלה כל תמורה בגינן. היא גם לא נתנה הרשאה או יפוי כוח למאן דהוא לרבות לחברה, לבצע את עבודות הפיתוח ואין לה כל חבות לפי הדין, לבצען או לפקח על ביצוען. נכונים הדברים בפרט משלא הודע לה על ההסכמים שנחתמו בין התובעים, החברה והמושב. התובעים, לא בססו את זכותם כלפיה לפי הדין ולא הוכיחו כי קמה אחריות מכוח הכלל לפיו 'הדבר מדבר בעד עצמו' (סעיף 33(ו) לכתב התביעה המתוקן).


דיון ומסקנות:



בשנת 1994 חתמו החברה והמושב על הסכם לפיו החברה, תפרע את חובות המושב לצדדים אחרים בסך של 3 מיליון שקל (עמ' 45 שורה 20) ובתמורה, תקבל החברה זכויות על קרקעות בתחום ההרחבה במושב ב- 115 מגרשים (עמ' 56 שורות 7-8 , נספח יג' לתצהיר התובעת). מהחלק היחסי של שיווק של 115 המגרשים (להלן-"המגרשים") ציפתה החברה לממן את עבודות הפיתוח שהיא התחייבה כלפי רוכשי המגרשים ובכללם התובעים, לבצען. החכרת המגרשים לרוכשים נעשתה בהתאם לסעיף 4 להחלטה 737 של המינהל (החלטה 2 בנ/4 , מיום 17.12.1995 , להלן-"החלטה 737").




ביום 13.8.1997 נחתם תיקון להסכם בין החברה למושב עקב התחייבויות שאינן ניתנות לביצוע לאור שינוי במדיניות המינהל. דמי החכירה המהוונים של המינהל נעו בין 20%-60% משווי הקרקע והמושבים, גבו מהמשתכנים את ההפרש בין דמי החכירה בהם חוייב משתכן ובין השווי האמיתי של הקרקע (עמ' 46 שורות 1-4 , עמ' 55 שורות 23-25). נירשם שיעבוד על המגרשים לטובת בנק ירושלים (להלן-"השיעבוד") והוכח כי הושג הסדר לפיו תמורת תשלום בסך של 50,000$ יוחרג המגרש של התובעים מהשעבוד (עמ' 50 שורה 24). אקדים את המאוחר, לגביו יורחב בהמשך פסק הדין, כי הוכח שהתמורה שנקבעה בהסכם הפיתוח כללה שני רכיבים. האחד, עבור עבודות הפיתוח והאחר, בסך של 50,000$ להסרת השיעבוד .




כנגד החלטת המינהל 737 והתנהלות המושבים בשיווק מגרשים בהרחבה, הוגשו תביעות שונות לרבות בע"א 3962/97 בארותיים נ' ארד, שפסק הדין בו ניתן במועד מאוחר למועד חתימת התובעים על הסכם הפיתוח. לאור פסק הדין שניתן בעניין מגרשים בשטח הרחבה, ניתנה הוראה מס' 51י' של האגף החקלאי במינהל מיום 7.3.1999. במסגרתה נקבע כי לא יוקצו מגרשים שאינם עומדים בקריטריונים הנדרשים ויחולו הגבלות על תשלום הוצאות פיתוח שלא היו קיימות עד אותו זמן. משניתנה הוראה 51 י' נמנע מהחברה לקיים את התחייבויותיה בהסכם הפיתוח, שנתנו בהסתמך על הוראות קודמות של המינהל , עד כדי אי יכולת לקיימן (עמ' 56 שורות 14-18).




לאור המניעה מקיום הסכמים שנחתמו עובר למתן הוראה 51 י' ועל מנת להתמודד עם המצב החדש שנוצר עקב אותה הוראה ופסיקת בית משפט כאמור, הוציא המינהל הוראה נוספת, מס' 51יג' לפיה, התאפשרה בתנאים מסוימים, הקצאת מגרשים שבוצעה לפני 31.3.1999. כפועל יוצא מהוראות המינהל החדשות ועל מנת שניתן יהיה לבצע את הסכמי המסגרת והפיתוח הגישו התובעים בקשה למינהל בהסכמת המושב, להעברת המגרש על שמם וביום 5.6.2000 , אושרה בקשתם ע"י המינהל.




בעקבות פסיקה נוספת (בג"צ 244/00 , להלן-"בג"צ הקשת המזרחית") בוטלה החלטה 737 של המינהל והוחלט על הקפאת יישום החלטות המינהל 717,727 ו- 737. ביום 25.10.2000 ניתנה החלטה ע"י המינהל לפיה חוזים שנחתמו בין החברה למושב מבוטלים ונקבע כי יש לחתום על חוזים חדשים (נספח ח' לתצהירו של הנתבע 4) . ביום 6.8.2002 אישר המינהל את בקשת המושב להחלת סעיף 10ג' בהחלטת מועצה 737 בכפוף לביטול ההסכמים הישנים. ביום 14.11.2002 נחתם הסכם חדש בין המושב למינהל על פי החלטה 737 לפיו המושב יקבל 28 מגרשים ללא תמורה והיתרה תועבר למינהל. בהתאם לכך, היה על המושב לחתום על הסכם לביצוע עבודות פיתוח תשתיות. משנחתם הסכם ב-2/06 במינהל , חתמו המועצה, המושב והחברה על הסכם משולש ביום 30.11.2006(להלן-"ההסכם המשולש").




בהתאם להסכם המשולש, רק לאחר שיווק של 70% מהמגרשים ניתן יהיה להתחיל בעבודות הפיתוח. בחודש יוני 09' , לאחר שיווק של 70% מהמגרשים שהמינהל היה אחראי לשיווקם הוצאו היתרי בניה לביצוע עבודות הפיתוח ע"י החברה.
על בסיסה של המסכת העובדתית בנוגע להסכמים שנחתמו עם התובעים בטרם שונו הוראות המינהל ולאחר החלת הוראות המנהל החדשות שניתנו לפי הנחיות היועץ המשפטי לממשלה לאור ההלכות שנקבעו, תבחן המסגרת הנורמטיבית הרלוונטית לשאלת הפרת הסכם הפיתוח ע"י החברה והתעשרותה על חשבון התובעים ובשאלת היעדר פיקוח ראוי ע"י המושב והמועצה בנוגע לבצוע עבודות הפיתוח על מנת שיושלמו במועד שנקבע בהסכם הפיתוח.


התמורה בהסכם הפיתוח:


הוכח ואין חולק כי התובעים שלמו לחברה סך של 99,150$ בסך השווה בשקלים ל- 463,492 ₪ (נספח ג לכתב התביעה המתוקן). קיימת מחלוקת בין התובעים לחברה, בשאלת המצג שהוצג לתובעים על ידי החברה לפיו לטענתם, מלוא התמורה היא עבור ביצוע עבודות הפיתוח או שמא, כטענת החברה כי הודע להם כי 50,000$ מהתמורה היתה בגין רכישת המגרש קרי, הסרת השיעבוד ולא עבור עבודות הפיתוח.




התובעים טענו כי במסגרת ניהול ההליך נודע להם לראשונה , כי חלק מהתמורה ששלמו היווה תשלום עודף לעלות עבודות הפיתוח, פי 4 מעלויות הפיתוח, שנועד לתשלום חובות לצדדים אחרים (סעיף 4 לסיכומיהם). החברה והנתבע 4 טענו מנגד, כי היטב היה ידוע לתובעים כי הם משלמים 50,000$ להסרת השיעבוד שנירשם על המגרש שרכשו. ביטוי לכך ניתן בבקשה שנתמכה בתצהיר אותה הגישו התובעים למינהל לאישור עסקת המכר של המגרש כמתחייב בסעיף 4(ג) להוראת מינהל 51יג' . לפיכך לטענתם, לא נעלם מעיני התובעים כי רק 49,150$ מהתמורה ששלמו הוא עבור עבודות הפיתוח.




מעיון בבקשת התובעים למינהל מיום 23.11.99 לאישור המכירה של המגרש ובתצהיר שצורף לה (להלן-"הבקשה למינהל", נספח ד' לתצהיר התובעת) עולה כי התובעים ידעו ש- 50,000$ שולמו להסרת השעבוד שנירשם על המגרש לטובת בנק ירושלים. כך גם עולה מאישור הבנק על התשלום להסרת השעבוד (סעיף 4 ונספח ג' לבקשה למינהל). בסעיף 5 לבקשה למינהל גם נאמר שהתשלום בסך של 99,150$, אינו רק עבור עבודות הפיתוח כי אם גם לתשלום לבנק והוצהר ע"י התובעים, כי הם לא שילמו ולא ישלמו מעבר לסכום זה, סכומים נוספים עבור רכישת המגרש. בכך, יש כדי ללמד כי התובעים ידעו שהתמורה שנקבעה בהסכם הפיתוח, כוללת דמי רכישה של המגרש ולא רק תמורה עבור ביצוע העבודות. כותרת הבקשה למינהל, מלמדת גם היא כי התובעים מבקשים לאשר את מכירת המגרש ובסעיפים 11(2) ו-13 בה נאמר כי 50,000$ שולמו לבנק ירושלים לכיסוי חובות במסגרת ההסדר וכי התשלומים ירדו לטמיון , אם לא תאושר עסקת המכר ע"י המינהל. התובעת, כפי שעולה מתצהירה, ידעה כי המינהל אישר את העיסקה ( סעיף 13 לתצהירה).




בסעיף 11 לתצהירה של התובעת נאמר על פגישה של התובעים בסמוך לחודש נובמבר 1999 עם ישראל דרובלס שבמסגרתה, הובהר לתובעים כי עליהם לחתום על מסמכים ללא דיחוי ואם לא כן, יהא עליהם "לשכוח מן המגרש". בעדותה אמרה כי היא ידעה שחלק מהתשלומים שלהם שולמו עבור חובות (עמ' 4 שורות 20-25) וכי יש בעיה למכור את המגרשים (עמ' 7 שורה 9). היא גם ידעה שהפרויקט, משועבד לבנק ירושלים וקראה על כך בחוזה (עמ' 4 שורה 31) ואף התייעצה עם עו"ד שאמר לה שזה בסדר, לאחר בחינת כל ההיבטים (עמ' 20 שורה 6).




עדותה של התובעת והודאתה, בדבר חתימתה על הבקשה למינהל והתצהיר שצורף לה, אינם מתיישבים עם גרסתה לפיה היא סברה, כי מלוא התמורה שולמה עבור פיתוח התשתיות בלבד (עמ' 6 שורה 8) וכי היא לא ידעה שהוא כולל רכיב אחר, להסרת השיעבוד (עמ' 5 שורות 23-33). אין בידי לקבל את גרסתה בדבר היעדר ידיעה שלה כאמור שכן הבקשה למינהל נחתמה על ידה לאחר התייעצות עם עו"ד ויש בה כדי לסתור את עדותה. "בדרך כלל דין הוא, שאדם החותם על מסמך בלא לדעת תכנו, לא ישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב. חזקה עליו שחתם לאות הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא" (ע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור, עמ' 117).




לפיכך ומשלא הביאו התובעים ראיות פוזיטיביות, כאפשרות קרובה, לסתור את האמור בבקשתם למינהל יש בכך כדי להעיד על ידיעתם כי התמורה אשר בגינה הם תובעים סעד של השבה, כללה תשלום להסרת השיעבוד מהמגרש ועל פי בקשתם, אושרה העסקה ע"י המינהל . בנסבות אלו אני קובעת כי אין להורות על השבה של רכיב התמורה שנועד להסרת השיעבוד, שהוסר והתאם להסרתו גם אושרה עיסקת המכר של המגרש שהתובעים, ביקשו לקיימה (ראו: ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' לופו, עמ' 570-571, ע"א 1513/99 חיים דטיאשוילי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ , פ"ד נד (3) 591).




בהתאם לאמור, אני דוחה גם את גרסתה של התובעת לפיה הבקשה למינהל נועדה רק להביא לאישור העיסקה מבלי שיהיה באמור בה משום הסכמה שלה לתוכנם (עמ' 6 שורות 24-33). יתירה מכך, בהסכם הפיתוח ("הואיל" אחד לפני האחרון) נאמר שכל המגרשים משועבדים לבנק ירושלים ובסעיף 14.5 נקבע תנאי לקבלת מכתב החרגה מהבנק לעניין המשכנתא. זאת ועוד בסעיף 14.6 להסכם הפיתוח נקבע, מה ייעשה אם המינהל לא יאשר את המגרש למשתכן ומכאן עולה, כי היטב היה ידוע לתובעיים על רכיב זה בתמורה , להסרת השיעבוד ולא רק לעבודות הפיתוח.




התובעים לא ביקשו לבטל את הסכמי הפיתוח או המסגרת גם לא לאחר שהודע להם, במפתיע לפי גרסתם אותה דחיתי, כי התמורה כוללת תשלום להסרת השיעבוד ולא רק עבור עבודות הפיתוח. ככל שאכן הופתעו התובעים כשיטתם, היה בידם לבטל את הסכם הפיתוח ולהימנע מהגשת הבקשה למינהל ולדרוש השבה ופיצוי בגין ביטול ההסכם. לא כך נהגו התובעים ומעדותה של התובעת ומהתנהגותם של התובעים עד מועד הגשת התביעה הוכח כי הם ביכרו לקיים את העיסקה ולא בטלו את ההסכמים (עמ' 8 שורות 3-6).




סיכומם של דברים, הוכח כי סך של 50,000 $ ששלמו התובעים לחברה, לא היה עבור עבודות הפיתוח וכי היה ידוע לתובעים כי הוא נועד להסרת השיעבוד שנירשם על המגרש ונדחית טענתם, בדבר אי ידיעתם על כך. תכלית התשלום האמור הושגה בהסרת השיעבוד על המגרש ע"י החברה ומבלי שהתובעים טענו כי הם דאגו להסרתו בדרך אחרת.

ביצוע הסכם הפיתוח:


התובעים טוענים כי החברה הפרה את הסכם הפיתוח הפרה יסודית שכן, היה עליה להשלים את ביצוע העבודות עד ליום 30.5.2002 ולא עשתה כן, עובר להגשת התביעה. לפיכך, בקשו להורות על ביטול הסכם הפיתוח ועל השבה ולחילופין, לחייב את החברה בתשלום פיצוי בגין החלק היחסי של העבודות שלא בוצע ובגין נזקיהם האחרים עקב כך לרבות התעשרות החברה על חשבונם בגין תשלום מלוא התמורה.




החברה טענה מנגד לשיהוי וכן טענה כי על פי סעיף 6.10 להסכם הפיתוח, הרשות בידה לדחות את מועד סיום עבודות הפיתוח, ככל שקיימת מניעה שלא היה ניתן לחזות אותה מראש ושאין לה שליטה עליה. פסקי דין והוראות המינהל החדשות להן היא כפופה, מנעו ממנה את השלמת העבודות במועד ורק בחודש יוני 2009 , היה בידה להמשיך בביצוען והיא אכן, השלימה אותן הלכה למעשה. לפיכך אין להורות על ביטול ההסכם ועל השבה או סעד כספי אחר מה גם שהתובעים לא בקשו פיצול סעדים בהליך קודם שהתנהל ביניהם.




סעיף 6.10 להסכם הפיתוח קובע:

"החברה מתחייבת לסיים את עבודות פיתוח המתחם עד תום שלוש שנים ממועד מסירת המגרש למשתכן.
למרות האמור לעיל, החברה תהא זכאית לדחות את מועד סיום עבודות פיתוח המתחם מפאת הוראות כל דין, מצב מלחמה, פעולות איבה, גיוס מלא, שביתות או השבתה כלליות או חלקיות, מחסור כללי בפועלים או בחומרי בנין, הפרעה כלשהי שהפריע אחד מהמשתכנים בפרוייקט לביצוע עבודות פיתוח המתחם, או מפאת כל גורם אחר שלא ניתן היה לחזותו מראש או שאין לחברה שליטה עליו או שהוא נובע מכוח עליון.
במקרה של דחייה כאמור לעיל, יידחה מועד סיום עבודות פיתוח המתחם לתקופה שאורכה כאורך תקופת העיכוב וכן תקופה נוספת שהיא תוצאה הכרחית מהעיכוב כאמור. החברה לא תיחשב במקרה זה כמפרה את התחייבויותיה על-פי חוזה זה ותקופת הדחייה האמורה לא תשמש עילה לתביעת פיצויים".
בהתאם לכך, בחנתי את הסיבה לעיכוב בהשלמת העבודות, אם היא עקב "גורם שלא ניתן לחזותו מראש או מפאת גורם שאין עליו שליטה או מפאת גורם שנובע מכוח עליון" כאמור בסעיף 6.10 להסכם הפיתוח.



אין חולק כי עבודות הפיתוח, לא הושלמו תוך שלוש שנים ממועד מסירת המגרש שהיה ביום 30.5.1999 דהיינו עד יום 30.5.2002 (כאמור ברישא של סעיף 6.10 להסכם הפיתוח, עמ' 49 שורות 16-20 לפרוטוקול). יחד עם זאת, הוכח כי ניתנה הוראת מינהל 51 י' בנוגע להחלטת המועצה 737 לאור פסק הדין שניתן בע"א 4014/97 לפיו המינהל בלבד, אחראי לניהול הקרקעות המצויות במושבים ולא המושב עצמו וכי על המינהל "לצקת תוכן ממשי ביישומה של אחריות זו, ואין הוא רשאי להתנער ממנה". בהתאם לכך, ניתנה הנחיה של היועץ המשפטי לממשלה א' רובינשטיין מיום 3.2.1999 לפיה גביית תשלום , בשווי ההפרש בין המחיר המופחת שגובה המינהל ובין מחיר השוק, על מנת שרוכש יכלל ברשימת מומלצי האגודה לרכישת קרקע במושב אינה סבירה הואיל ויש בה משום התעשרות שלא כדין ממקרקעי המדינה "תוך ניצול פסול של מדיניות מועצת מינהל מקרקעי ישראל בהחלטה 737 להחכיר את המגרשים בהרחבה בדמי חכירה מופחתים" (ציטוט מהנחיית היועמ"ש הובא בסעיף 2 להוראת מינהל 51 י' ). בד בבד, עד שתתקבל החלטה אחרת, ניתנו הנחיות ביניים בהוראת מינהל 51י' לפיהן נאסר על האגודה (המושב- מ.ל.) לקבוע תשלום כספי כתנאי לבחירת מועמד כמשתכן ועל חיוב משתכן להתקשר עם חברת בניה שנקבעה על ידי האגודה. כמו כן נקבע כי הדרישה לחיוב בהוצאות פיתוח אינה עומדת בסתירה להנחיות אלו אך יש לוודא, שהן אינן חורגות מסך של 100,000 ₪ למעט חריגים שיבדקו וכי תוקף ההחלטה לגבי כל מגרש שטרם אושרה לגביו עסקת הקצאה, הוא מיידית (סעיף 8 להוראת מינהל 51 י').




התובעים, חתמו על הסכם הפיתוח לפני מועד הפרסום וההחלה של הוראת מינהל 51 י' וכי שולמה תמורה העולה על 100,000 ₪. לאור זאת ובהתאם להוראת מינהל 51 י' היה צורך באישור של המינהל להסכם הפיתוח ואם לא כן, לא תבוצע העיסקה (סעיף 7(ג) להוראת מינהל 51 י') .




התובעים, מבקשים בתביעתם להחיל עליהם חלק מהוראת מינהל 51 י' (סעיף 44 לסיכומים) בדרישתם להחזר תמורה ששולמה לחברה מעבר לסך של 100,000 ₪ ובה בשעה טוענים כי אין בהוראה כדי למנוע את המשך הקצאת מגרשים בשטח ההרחבה בהתעלמם, מסעיף 7(ג) להוראת המינהל לפיה, לא תבוצע עיסקה אם יתברר כי היא אינה עומדת בתנאים שנקבעו בהוראה זו. מעיון בהוראת המינהל עולה כי נידרש יישום מיידי של הההוראה בין השאר בהפסקת הקצאת מגרשים נוספים לפי החלטה 737. בהתאם לכך, הופסק בצוע הסכם הפיתוח והסכמים דומים עם רוכשי מגרשים אחרים בתחום ההרחבה של המושב והופסק גם שיווק המגרשים ע"י החברה (עמ' 46 שורות 9-22, עמ' 52 שורות 16-25) . בכך, היה כדי להשליך על האפשרות להמשיך בביצוע עבודות הפתוח ע"י החברה לפי ההסכם , עם ביטול ההסכם בינה ובין המושב אשר מנעו את המשך העבודות. יתירה מכך, המינהל אינו צד ג' זר לתובעים שכן, הם עצמם כפופים להוראות המינהל לפי ההסכמים שנחתמו על ידם לרבות בבקשה למינהל לאישור העיסקה. לפיכך, נדחית טענתם בדבר אפשרות להמשיך בביצוע העבודות ע"י החברה במועד בו הן הופסקו.




לפי הוראת מינהל 51יג' מיום 20.6.1999 (נספח ב' לכתב ההגנה של החברה) נקבע שעל אף האיסור להקצאת מגרשים ששולמה בגינם תמורה בעד הקרקע או שהחוכר שהומלץ עליו חויב לבנות באמצעות חברת בניה ספציפית נכון ליום 31.3.1999, ניתן להקצות מגרשים בתנאים הבאים: המלצת האגודה להקצאת מגרשים שניתנה בהתאם לסעיף 4, עסקה חתומה בכתב לא יאוחר מ- 31.3.1999 כולל אישורים ותצהירים על מלוא התשלומים ואי חיוב בתשלומים נוספים ובתנאי, שיחתם הסכם פיתוח עם המינהל תוך 18 חודש (סעיף 5 להוראת מינהל 51 יג'). בהתאם לסעיף 4ג. להוראת מינהל 51 יג' ועל מנת שתאושר רכישת המגרש לתובעים בשל השינויים בהוראות המינהל הגישו התובעים את הבקשה למינהל (ביום 23.11.99 , סעיף 4ג. בנ/4) אשר אושרה על סמך הצהרותיהם כמובא לעיל. התובעת העידה כי נאמר לה שאם לא תוגש בקשה לא יהיה בידה לרכוש את המגרש (עמ' 7 שורה 9) וכי רצתה להביא לאישור הקצאת המגרש על שמה (עמ' 6 שורות 30-33) אף שהיה בידה לבטל את העסקה (עמ' 6 שורה 3 ) וכאמור בסעיפים 14.3 ו- 14.6 להסכם הפיתוח תוך 72 שעות ממועד הסרוב של המינהל להקצות את המגרש ולקבל חזרה את התמורה ופקדון בסך של 10,000$. למרות זאת ואף שהיו שלבים נוספים בהם היה בידי התובעים לחזור בהם מהעסקה, הם לא עשו כן (עמ' 8 שורה 3) וביקשו לאשר אותה.




לדברי התובעת, הם רצו לבטל את העסקה רק עם החברה ולא עם המושב (עמ' 8 שורה 6, עמ' 24 שורה 31) אך החליטו, שלא לבטל את הסכם הפיתוח ואת רכישת המגרש אף שהיתה בעייתיות בלוח המועדים לבצוע העבודות עקב הוראות המינהל ובהיעדר יכולת להקצות ולשווק מגרשים נוספים (עמ' 7 שורה 12) לאחר שנועצו בעו"ד. בהתאם לכך, הם החליטו לקיים את העסקה לפי ההסדר שנקבע בהוראת מינהל 51 יג'.




לאור האמור אני קובעת כי החלטת המנהל, אשר הורתה על בטול ההסכם בין החברה למושב וחייבה את המושב לחתום על חוזה חדש מנעה את קיום הסכם הפיתוח ע"י החברה וביצוע העבודות מכוחו.




סעיף 6.10 להסכם הפיתוח שקובע כי איחור בהשלמת העבודות כתוצאה מסיבות שלא ניתן היה לחזות אותן מראש, דומה בנוסחו להוראת סעיף 18(ג) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תש"ל-1970 (להלן- "חוק החוזים תרופות") הקובע החרגה מהחובה לקיום הסכמות של צדדים לחוזה, מבלי שהדבר ייחשב כהפרה וזו לשונו: "היתה הפרת החוזה תוצאה מנסיבות שהמפר, בעת כריתת החוזה, לא ידע ולא היה עליו לדעת עליהן מראש או שלא ראה ולא היה עליו לראותן מראש , ולא יכול היה למנען, וקיום החוזה באותן נסיבות הוא בלתי אפשרי או שונה באופן יסודי ממה שהוסכם עליו בין הצדדים, לא תהיה ההפרה עילה לאכיפת חוזה שהופר או לפיצויים". על נסיבות 'שלא ניתן היה לחזות אותן מראש' מצינו בע"א 1/84 ברדה נתן נ' שמעון ורוזה סטרוד ואח', ניתן ביום 19.4.88, בדבריה של המשנה לנשיא השופטת מ' בן פורת (סעיף 2 לפסק הדין): "הפרת חוזה היא כרגיל מעשה או מחדל של הצד, שהתחייב על פי החוזה ולא קיים את התחייבותו , אולם קורה שאירוע חדש , שהצדדים לא חזו אותו מראש ולא היו צריכים לחזותו מראש, "עושה את קיום החוזה לבלתי אפשרי או לשונה באופן יסודי ממה שהוסכם עליו כלשון הסעיף...(ציטוט מדברי מ"מ הנשיא דאז לנדוי בע"א 865/76)". לדעת השופט מ' אלון (שם, בדעת הרוב) יש להשאיר בצריך עיון, אם הפרת הסכם נסלחת רק במקרה של חוסר אפשרות שהחוזה יקויים או שמא גם, היכן שניתן אמנם לבצע אותו פיזית, אך בשל אירוע בלתי צפוי קיים חוסר מעשיות שהחוזה יקויים והדבר, לא ייחשב כהפרה לפי סעיף 18 לחוק החוזים תרופות בפרט, לאור לשון ההוראה בדבר "קיום החוזה" להבדיל מ "ביצוע החוזה" (סעיף 2 לפסק הדין מפי השופט מ' אלון).




בנסיבות שבפני, הוכח שינוי נסיבות מרחיק לכת , שעשה לבלתי אפשרי את קיום הסכם הפיתוח במועד שנקבע בו (על אי יכולת קיום הסכם ראו גם בע"א 13/75 בלומנפלד ואח' נ' חברת הדר פלסט בע"מ, פ"ד כ"ט (2 ) 452, 456 ) . לא השתכנעתי, כי היה בידי החברה לצפות מראש את שינוי הנסיבות, קרי: שינוי הוראות המנהל שנהגו במשך שנים רבות לפיהן התנהלו המושבים בנוגע לשטחי הרחבה ובידיעת המינהל. כמו כן, לא הוכח כי היה בידי המושב לצפות, עובר לחתימה על הסכם המסגרת כי יפורסמו הוראות מינהל חדשות שיורו על ביטול ההסכם בין המושב והחברה וישליכו על אפשרות בצוע עבודות הפיתוח ע"י החברה.




התובעים עצמם, הצהירו בהסכם המסגרת ובהסכם הפיתוח כי ידוע להם על כפיפותם להוראות המינהל ולאישור העיסקה לפי תנאיה ע"י המינהל. הסכם הפיתוח, נחתם קודם למתן פסקי הדין בשאלת מכירת מגרשים בהרחבה במושבים על קרקעות המינהל וקודם למתן הנחיית היועץ המשפטי לממשלה על חובת המינהל לטול אחריות ולהיות מעורב בטפול במקרקעין שבבעלותו לרבות שיווקם ולעבודות הפיתוח, גם אם הן תבוצענה ע"י אחרים (כדוגמת החברה דנן).




עסקינן בשינוי של הוראות המינהל שדרשו בין השאר, חתימה על הסכם משולש בין המושב , המועצה והחברה . הוכח כי החברה בעלת אינטרס מובהק לקדם את החתימה עליו על מנת שתמשיך בשיווק, גם אלו שנותרו באחריותה לאחר גריעת חלק אחר מהמגרשים שהיתה אחראית לשיווקם, בהעברת השיווק שלהם למינהל. הזכות לשיוק מלוא המגרשים לפי ההסכם בין החברה למושב שבוטל בהוראת המינהל, גרע שלא בטובת החברה מזכותה להמשיך בשיווק והוראות המינהל, נכפו עליה ועל המושב (ראו הסכם הפיצוי עם המינהל וראו עדותו של מר בן גיאת עמ' 47 שורות 11-15 , עמ' 52 שורות 10-13 ושורות 17- 24). בכל אלו, היה כדי למנוע מהחברה להשלים את עבודות הפיתוח במועד שנקבע בהסכם הפתוח.




למרות שהודע לתובעים על השינוי בהוראות המינהל, הם ביקשו לאשר את העסקה ונמנעו מביטולה. התובעים , גם הצהירו בהסכם המסגרת כי ידוע להם על היותו כפוף להוראות המינהל ולאישור העיסקה ע"י המינהל כאמור בסעיף 5א. בו: "התושבים מאשרים ומצהירים כי הסכימו להתקשר בחוזה עם האגודה (המושב כתוארו בפסק הדין- מ.ל.), תוך ידיעה והסכמה מפורשת כי כל זכות המוקנית ו/או אשר תוקנה להם במגרש , או בקשר אליו, כפופה לאישור מנהל מקרקעי ישראל". בהתאם לכך ולאור הוראות המינהל החדשות שחייבו את המושב ואת החברה (מיום 29.11.2000 ומיום 11.11.2001) נחתם הסכם בין החברה למושב לביטול הסכם המסגרת והתיקון לו משנת 1997 לפי דרישת המינהל, באופן שמנע את השלמת עבודות הפיתוח במועד ועד שיחתמו הסכמים חדשים באישור המינהל.




ביום 14.11.2002 נחתם הסכם בין המינהל והמושב עקב ביטול זכויות המושב בקרקעות והעברתן למינהל (עמ' 44 שורה 2 , עמ' 45 שורה 15) . בו ביום, נחתם גם הסכם פיתוח בין החברה למינהל למימוש החלטה 727 ל- 28 מגרשים ,שלא כללו את מגרש 307 שרכשו התובעים, ובסך שלא יעלה על 137,575 ₪ (עמ' 57 שורות 14-16). בהתאם לכך, היה צורך לחתום על הסכם חדש בין המועצה והמושב בנוגע למגרשים האחרים והוא נחתם בפברואר 2006 (עמ' 44 שורה 14). הסכם משולש, נחתם ביום 30.11.2006 (סומן 14 בנ/4) לבצוע עבודות הפיתוח לרבות תשתיות עם קבלת היתרי בניה ולאחר שווק המגרשים (עמ' 52 שורות 10-14, עמ' 66 שורות 18-28 ועמ' 71 15-17). רק עם גמר שיווק 70% מהמגרשים על ידי המנהל ניתן יהיה להמשיך בעבודות הפיתוח (עמ' 57 שורה 23) והדבר, הגיע לכלל אפשרות לביצוע רק בשנת 2009.




לאור כל האמור, אני קובעת כי הייתה מניעה מביצוע הסכם הפיתוח ע"י החברה לא מחמת מחדליה, כי אם בשל נסיבות חיצוניות שלא היו בשליטתה אשר לא היה בידה לצפותן במועד החתימה על הסכם הפיתוח. בהתאם לכך ולנוכח בקשת התובעים למינהל, המעידה כאלף עדים, כי היה ברצונם לקיים את העיסקה מבלי שדרשו ביטול של הסכם הפיתוח או השבה ולמרות ידיעתם, על עיכובים שיחולו בביצוע העבודות עקב כפיפותו של ההסכם להוראות המינהל אין להורות על ביטולו ועל השבת התמורה ששולמה לחברה.




זאת אני קובעת בהתחשב גם בכך שהתובעים, לא שלחו הודעת ביטול לחברה כי אם לראשונה במסגרת התביעה ולאחר שחלק מהעבודות בוצעו כבר על ידה ויתר העבודות, בוצעו במהלך ניהול ההליך לאחר שהושלם השיווק ע"י המינהל והוצאו היתרים חדשים (על תשלומי התובעים לחברה אחר הוצאת הוראות המינהל החדשות ראו בעדותו של מר בן גיאת, עמ' 56 שורות 30-33). כמו כן, אין להורות על ביטול והשבה משהוכח כי יותר ממחצית התמורה ששולמה לחברה לפי הסכם הפיתוח היתה להסרת השיעבוד ואילו היתרה לביצוע עבודות הפיתוח, לא הורם הנטל ע"י התובעים להוכיח כי היא היתה בסכום מופרז והמינהל, לא התערב בכך (עמ' 57 שורות 5 ו-7) ואישר את ההסכם שנחתם לפי דרישתו מאוחר יותר.


התעשרות שלא כדין:


שונים הדברים בשאלת זכותם של התובעים למנוע התעשרות שלא כדין של החברה על חשבונם. אין חולק כי התובעים, שלמו לחברה את התמורה שנקבעה בהסכם ולפי המועדים שנקבעו בו וכי לפי הסכם הפיתוח היה על החברה להשלים את העבודות עד ליום 30.5.02, אילו לא קמה המניעה מכך לאור הוראות המינהל החדשות.




הוכח בחוות הדעת של השמאית מטעם התובעים הגב' לביא כי חלק קטן מהעבודות בוצע עובר למתן הוראות המינהל החדשות והחלק הארי שלהן בוצע לאחר שנחתם ההסכם המשולש ולאחר ששיווק המגרשים ע"י המינהל (70% מהמגרשים) הושלם שכן, השלמת ביצוען ע"י החברה היה כרוך ותלוי בשיווק ע"י המינהל כאמור במערכת ההסכמים החדשים שנחתמו, כמובא לעיל.




נימצא אם כן כי החברה, קבלה לידיה תשלום בסך של 49,150 $ בשקלים עבור עבודות הפיתוח. אמת, לא היה בידה להשלימן כאמור במשך שנים ארוכות אך בה בשעה, היא החזיקה באותם כספים עד להשלמת העבודות בשנת 2009 ואילך. לא היה בידי התובעיםלהינות במשך אותן שנים מפירות התמורה ששלמו עבור בצוע העבודות, להבדיל מחלק אחר של התמורה ששולמה להסרת השיעבוד שרבץ על המגרש.




יחד עם זאת, גם לשיטת התובעים בוצעו כ-40% מהעבודות (לפי חוות הדעת של השמאית מטעמם) אשר לגביהם, אין התובעים רשאים להנות מפירות התמורה ששולמה עבורם. לפיכך, זכותם של התובעים להינות מפירות התמורה בריבית והפרשי הצמדה עבורה, היא עבור התקופה החל מהמועד בו היה על החברה להשלים את העבודות , אילו לא הוצאו הוראות המינהל החדשות, דהיינו מיום 30.5.02 ועד מועד הגשת התביעה בניכוי חלק העבודות אשר בוצעו בתקופה הנידונה לפי הראיות שבפני.
סעיף 1(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 קובע: "מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת שבאו לו מאדם אחר (להלן-הזוכה) שבא לו מאדם אחר (להלן-המזכה) חייב להשיב למזכה את הזכיה". החזקת כספים, היא בגדר התעשרות של המחזיק גם אם העיכוב בהעברתם למזכה, לא נבעה מחמת פעולה או מחדל של המחזיק כי אם של צד אחר כדוגמת, עיקול שהוטל ע"י צד אחר על זכויות חוזיות של תובע בכספים המצויים בידי נתבע. על כך מצינו בע"א 6574/99 משרד השיכון נ' עו"ד בנימין קרייתי מפרק חברת ביתרומעץ (להלן-"פסק דין קרייתי") פ"ד נח(3)313 (2004) , בסעיף 12: "כל הפקה של טובת הנאה מכספו של הנתבע היא בלתי צודקת ויש להשיבה לנתבע, בין אם היא בגדר "פירות"ןבין אם היא בגדר "דמי שימוש בכסף".




לא הוכח, מה היה השימוש או ההשקעות של החברה בתמורה שהתקבלה , בחלק בו לא נעשה שימוש להשלמת העבודות בתקופה הרלוונטית כאמור בסעיף 55 לעיל. למרות זאת וכפי שנקבע בפסק דין קרייתי: "אפילו לא נעזר המחזיק במנגנון להשקעת כספים, עדיין אין ללמוד מכך שלא צמחה לו כל טובת הנאה , מדחיית מועד תשלום החיוב . המציאות הפיננסית וההיגיון הכלכלי מצמיחים חזקה עובדתית , שלפיה המחזיק בכסף עושה בו שימוש, וכל דחיה בביצוע חיוב כספי חוזי טומנת בחובה טובת הנאה כלכלית". החזקת החברה בכספים, מבלי לתת לתובעים טובת הנאה מהם היא המקימה להם זכות לפיצוי בגין ריבית והפרשי הצמדה כחוק (ראו גם בתצ (מרכז) 2010/06/11 יצחק מוסאי ואח' נ' המגן חברה לביטוח בע"מ ואח', בהחלטה מיום 12/12/12).




התובעים הוכיחו בחוות דעתה של השמאית הגב' לביא מטעמם כי עד מועד הגשת התביעה, לא בוצעו 63% מעבודות הפיתוח שהיה על החברה לבצען לפי ההסכם. השמאית, נחקרה על עבודות הפיתוח שבוצעו ועל העבודות שלא בוצעו עד מועד מתן חוות הדעת והמניעה מביצוען. בחקירתה, לא נסתרה גרסתה בנוגע לשיעור העבודה שבוצעה (עמ' 32-33) . הדברים, מתיישבים גם עם עדותו של מר בן גיאת לפיה בוצעו עבודות פיתוח ספציפיות למגרשים שאוכלסו לרבות לתובעים (עמ' 44 שורות 29-22, עמ' 45 שורות 1-5) ומבלי שהיה בידי החברה לבצע עבודות אחרות כלשהן. זאת לדבריו עקב הוראות המינהל וביטול ההסכם עם המושב ומשפקע תוקף היתר הבנייה בחלוף הזמן ממועד הוצאתם (ראו ת/5 ) ועד מועד חידוש העבודות בשנת 2009 (עמ' 48 שורות 12-13, עמ' 49 שורות -20 ) ובאומרו כי בכוונת החברה להשלים את העבודות לכשתיגמר בנית הדירות (עמ' 51 שורה 18 ).




החברה, לא הוכיחה בראיותיה בהיעדר קבלות, חשבוניות או דו"ח רו"ח מה היה היקף הוצאותיה לבצוע עבודות הפיתוח לתובעים עובר להפסקתן. אי הצגתם פועל לחובתה ותומך בחוות דעת של השמאית לביא בפרט, משעסקינן בתשלומים לקבלני משנה לצורך ביצוען (עמ' 45 שורה 1) . לא די בהצהרתו של מר בן גיאת על ביצוע העבודות על מנת להוכיח כי הוצאות החברה לביצוע העבודות החלקיות אותן בצעה לפי הסכם הפיתוח היו בשיעור של 49,150$ אשר שולם להם שנים ארוכות בטרם הושלמה העבודה (ראו חוות דעתו של השמאי מר ביר על השלמת העבודות בסוף שנת 2010 ). היה גם בידי החברה להציג את הסכמיה עם קבלני משנה ויומני עבודה על מנת להוכיח מהו שיעור הוצאותיה לביצוע עבודות הפיתוח לפי התחייבותה לתובעים עד מועד הגשת התביעה ולסתור בכך את טענת התובעים על התעשרותה על חשבונם כתוצאה מהאיחור הניכר בביצוען, אך היא לא עשתה כן.




לאור המסכת העובדתית והמסגרת הנורמטיבית הרלוונטית ומשניתנה רשות לפיצול סעדים (בפסק הדין בה"פ 702/04 , נספח ד' לכתב התביעה) קמה זכות לתובעים לפירות בגין התמורה אותה הם שלמו לחברה בהתייחס לתמורה ששולמה עבטור עבודות הפיתוח בלבד ובהתחשב בשיעור העבודה שבוצעה עובר להגשת התביעה.




התמורה שהוכח כי שולמה עבור עבודות הפתוח היא בסך השווה בשקלים ל- 49,150 $. מסכום זה, יש לקזז סך השווה בשקלים ל- 18,185 $ משהוכח כי החברה בצעה 37% מהעבודות עליהן הוסכם בהסכם הפיתוח עובר לההגשת התביעה. התובעים מלאו אחר הסכם הפיתוח בהעברת התמורה לחברה עד ליום 19.5.99 בסך של 463,492 ₪ השווה ל- 99,150$ דולר שכלל סך של 49,150 $ עבור עבודות הפיתוח. בהתאם לאמור, התובעים זכאים לפירות לחלק מהתמורה קרי: עבור סך של 30,965 $ השווה בשקלים ל-152,905 ש"ח (לפי שער דולר יציג של 4.9380 ₪ ) . זאת לתקופה החל מיום 30.5.02 , הוא המועד שנקבע לסיום העבודות לגביו הסכימו התובעים בהסכם הפיתוח ועד מועד הגשת התביעה ביום 12.11.08. הפרשי הצמדה מגיעים בהתאם לכך לסך של 22,397 ₪ והריבית מגיעה לסך של 48,512 ₪.




לפיכך, אני מורה לחברה לשלם לתובעים סך של 70,910 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק ממועד הגשת התביעה ועד יום התשלום בפועל.




בהתאם לקביעותי בפסק הדין על מניעה וסיכול אפשרות בצוע הסכם הפיתוח במועד ע"י החברה זאת כאמור לא מחמת מחדליה, נדחית התביעה לפיצוי בגין ירידת ערך והפסד הנאה מהמגרש. החברה , אינה אחראית לעיכוב שניכפה עליה ועל התובעים כמו גם על המושב בשל הוראות המינהל. נכונים הדברים, בפרט משהוכיחה החברה (כמובא לעיל בעדותו של מר בן גיאת) כי במועד בו היה בידה לחדש את ביצוע העבודות עם סיום השיווק ע"י המינהל בשנת 2009 היא עשתה כן.




התובעים, זנחו בסיכומיהם את הדרישה להחזר הוצאותיהם בסך של 50,000 ₪ עבור ביצוע עבודות בעצמם ולא הוצגו קבלות בתמיכה לכך. לפיכך, נדחית דרישתם לרכיב תביעה זה.




הנתבע 4 הוכיח כי כניסתו לחברה, הרבה לאחר החתימה על הסכם הפיתוח, בשנת 2003 ומבלי שהיתה לו זכות חתימה בחברה לפני היותו בעל מניות בה והוא לא נהנה מהכנסות החברה (עמ' 68 שורות 26-32 , עמ' 69 שורות 1-6 ו-12). לא נסתרה גרסתו של הנתבע 4 לפיה הוא לא ניהל מו"מ ולא הציג מצגים בפני התובעים בנוגע לעבודות הפיתוח לפני או אחרי שהוא היה לבעל מניות בחברה וכי הטיפול בכך היה באחריות ובטיפול של מר בן גיאת ולא בטיפולו (עמ' 71 שורות 8-14, עמ' 72 שורות 23-24). הנתבע 4, גם אינו חתום על הסכם הפיתוח או על התחייבות כלשהי כלפי התובעים.




בנסבות אלו ולאחר שבחנתי את העדויות ובכלל זה, את גרסתה של התובעת אל מול ההסכמים עליהם חתמו התובעים וחתמה החברה עם המושב, לא השתכנעתי כי קיים בסיס משפטי או עובדתי לקביעת אחריות אישית של הנתבע 4 להסכם הפיתוח ולנזקים להם טוענים התובעים. לא הוכחה כל כוונת מרמה של הנתבע 4 להונות את התובעים או בנטילת סיכון לא סביר בהתנהלות החברה (ע"א 4606/90 מוברמן נ' תלמור, פ"ד מו(5)353) ולא הוכח היסוד הנפשי הנדרש להרמת מסך ההתאגדות כנגד אורגן בחברה ( ע"א 313/08 עזמי נשאשיבי נ' איהאב רינאוי, , ע"א 10385/02 מכנס נ' ריג'נט השקעות בע"מ , פ"ד נח (2)53, 58). משהוכח שהוראות המנהל נכפו על החברה מבלי שהיה בידה או בידי הנתבע 4 לשנותן או לבצע עבודות בניגוד להוראות המנהל שהביאו לביטול ההסכם בין החברה למושב ודרישה לחתימה על הסכם משולש, לא הוכחה אחריותו של הנתבע 4 לעיכוב בהשלמת העבודות. לאור האמור ובהיעדר יריבות בין התובעים לנתבע 4 , נדחית התביעה כנגדו.


אחריות המושב:


בחנתי את היריבות עם המושב. הוכח, כי התובעים בקשו להתקשר עם החברה בהסכם לאחר שהחברה, פרסמה את דבר שיווק המגרשים על ידה ולאו דווקא כתוצאה מפרסום של המושב (עדותה של התובעת עמ' 18 שורות 20-23). בנוסף, הוכח כי התובעים ביכרו שלא לבטל את הסכם הפיתוח גם לא לאחר שהוחלו הוראות המנהל החדשות והם הגישו בקשה למנהל לאישור העסקה, מבלי שהתנו או דרשו באותו מעמד שיבוטל הסכם הפיתוח ואילו המושב, ייטול על עצמו את האחריות להשלמת העבודות (עמ' 24 לפרוטוקול). בכך, יש כדי ללמד על אומד דעתם בדבר המשך נשיאה באחריות של החברה לביצוע העבודות מבלי, שנרקם ביניהם ובין המושב הסכם חדש, שיטיל על המושב את האחריות לכך זאת, למרות שהיה צפוי עיכוב בהשלמת העבודות מחמת ההוראות החדשות.




התובעים, בחתימתם על ההסכם עם המושב ובחתימתם על הסכם הפיתוח, הסכימו להעברת מלוא האחריות לבצוע העבודות לחברה ופטרו בהצהרותיהם את המושב מאחריות לביצוען (עמ' 22 שורות 9-10). כדברי העד אלי יששכר מטעם המושב: "האחריות עברה למבואות ירושלים , עשינו איתם עסקה של העברת זכויות וחובות. נושא האחריות לפתות עבר לאור מבואות" (עמ' 62 שורות 27-28). לדברי העד, החברה לקחה אחריות על המגרשים והפיתוח בהסכם שנחתם עם המושב. מאוחר יותר, הכריח המנהל את המועצה לקחת אחריות על הפיקוח על הפיתוח והתנהל תהליך ארוך כדבריו לצורך כך עד שנחתם ההסכם המשולש (עמ' 65 שורות 28-29, עמ' 66 שורות 1-2 ) שאושר ע"י המנהל. מר בן גיאת מטעם החברה אישר בעדותו, כי האחריות רובצת על החברה לביצוע עבודות הפיתוח וכי המושב, העביר לחברה את זכויותיו והחברה, נכנסה לנעלי המושב במקומו (עמ' 59 שורות 1-2).




משכך, נותרה בעינה הסכמת התובעים כהסכמה מחייבת, לפיה המושב אינו אחראי לבצוע עבודות הפיתוח כי אם החברה כפי שנקבע בהסכם עם המושב ובהסכם הפיתוח. בהתאם לחוזים אלו , שלמו התובעים תמורה לחברה בלבד, שכללה גם תמורה עליה היה ידוע והוצהר על ידם, להסרת השעבוד שרבץ על המגרש לאור הלוואה שנטלה החברה לצורך פירעון חובות של המושב (כאמור בפרק התמורה ברישא של פסק הדין). לפיכך ובהתאם לקביעותיי לעיל, לא היה בידי המושב לשנות את פני הדברים ולהחיש את בצוע העבודות עקב הוראות המנהל וגם פיקוח מוגבר על פעולות החברה, לא היה בו כדי להועיל בנסבות אלו. לפיכך, נדחית התביעה כנגד המושב .




יוער, כי לא בכדי הוגשה התביעה הקודמת בגין אי ביצוע עבודות הפיתוח או חלק מהן כנגד החברה ולא כנגד המושב , בהיותו האורגן שאישר את המשתכן - התובעים והעביר את המלצתו למנהל לצורך אישור העסקה וכנגד מתווה זה, נקבעה הלכה בבג"צ הקשת המזרחית שהביאה לשינוי בשיווק מגרשים ע"י מושבים בשטח הרחבה תוך בחינת היחסים החוזיים בין המושב לתובעים.
מעבר לנדרש לאור קביעותיי אוסיף כי גם אילו הוכח כי האחריות לביצוע העבודות מוטלת על המושב, היה המושב כפוף להוראות המנהל אשר מכוחן, שיווק המגרשים היה באחריות המנהל בחלק הארי ורק לאחריו , היה בידי המושב להשלים את העבודות. בפועל, משבוטל ההסכם בין המושב לחברה בהוראת המנהל וניתן היה לבצע את העבודות רק לאחר החתימה על ההסכם המשולש ולאחר שיווק המגרשים בתחום ההרחבה דין התביעה כנגד המושב להידחות.




אילו קבלתי את התביעה כנגד המושב, אין להיעתר לסעד של השבת התמורה ועל פיצוי בגין התעשרות שלא כדין בהיעדר תשלום תמורה ע"י התובעים למושב. לעניין רכיבי הנזק האחרים, אין אלא לחזור על קביעותי לעיל בבחינת החבות של החברה בנוגע אליהן מה גם, שלא היה בידי המושב לזרז את הפעולות מחמת הוראות המנהל.


אחריות המועצה:


בחנתי את שאלת אחריותה של המועצה להבטיח פתוח תשתיות בתחומה ואם היה בפיקוח מוגבר שלה על ביצוע העבודות, כדי להביא לסיומן מוקדם יותר.




מעדות התובעת וכן מהמסמכים שצורפו לתצהירה עולה כי התובעים , לא פנו למועצה עובר להגשת התביעה כנגד אי ביצוע התשתיות (עמ' 13 שורות 16-27, עמ' 14, נספח ז' לתצהירה של התובעת ). התובעים, נמנעו מלהגיש עתירה כנגד המועצה על מנת שתפעל מכוח חובתה, לשיטתם, לפיתוח התשתיות בשטח ההרחבה ואף לא צרפו כמשיבה את המועצה, בתובענה שהגישו בשנת 2004 כנגד החברה (על בחינת השיהוי בעתירה כנגד החלטות הרשות ראו תקנה 3(ב) לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין) תשס"א-2000 ; על שיהוי אובייקטיבי וסובייקטיבי ראו: 1981/02 קיסר הנדסה ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל משרד הביטחון; בג"צ 940/04 אבו טיר נ' המפקד הצבאי איו"ש , פ"ד נט(2)320,332 ). ניחא, אילו פנו התובעים בהתראה או דרישה לתובעים על מנת לפקח על קצב ביצוע עבודות הפתוח , גם אם לא בסמוך לאחר המועד בו חל עיכוב מהמועד בו היו אמורות להסתיים העבודות (בחודש מאי 2002) ולו גם בסמוך אליהן. לא כך נהגו התובעים כי אם בדרישתם למועצה, לראשונה, בכתב התביעה , לאחר שנים רבות. בכך, היה משום שיהוי ניכר שדי בו, כדי לדחות את התביעה כנגד המועצה (על שיהוי ניכר בעתירה כנגד מועצה מקומית בנוגע לעבודות ביוב מצינו בעת"מ (תל אביב) 1648/06 ברגר שמעון נ' המועצה המקומית עמק חפר, , ניתן ביום 30.7.07 ).




המועצה, נתנה היתר בנייה לביצוע עבודות פתוח, כאמור בכותרת ההיתר (ת/5) לסלילת כבישים ופיתוח. בכך, הוכח כי היה ידוע למועצה כי גוף אחר, ולא היא , ידאגו לביצוע עבודות הפיקוח משניתנו היתרי בניה למשתכנים בתחום ההרחבה. סעיף 63(א) לצו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות) תשי"ח-1958 קובע כי מועצה מוסמכת "בשים לב להוראות השר ובמידה שאין בכך סתירה לכל דין לטפל ולפעול בכל עניין הנוגע לצבור בתחום המועצה וכן, כאמור בס"ק (5) לעשות עבודות ציבוריות.




סעיף 2 לחוק הרשויות המקומיות (ביוב) תשכ"ב- 1962 קובע גם הוא כי רשות מקומית רשאית ועל פי דרישת שר הפנים ממנה, חייבת, להתקין ביוב בתחומה או בחלק ממנו. בהוראה זו נעשתה אבחנה בין עירייה, אשר חייבת לבצע תשתיות (סעיפים 237, 242 (3)(5)(7)(9)) ובין מועצה אזורית (כאמור בסעיף 146 לצו המועצות המקומיות (א) וסעיף 63 לצו המועצות האזוריות) אשר מוסמכת לבצע את העבודות כי אם היכן שהשר מורה לה לעשות כן. אי אז, היא מוסמכת לגבות היטלים, מה שלא נעשה בעניינם של התובעים, ששלמו דמי פיתוח לחברה ולא הוכח כי הוטלו עליהם היטלים או מיסים ע"י המועצה למעט ארנונה, שתכליתו אינה לפיתוח תשתיות ( עפר שניר, אגרות והיטלי פיתוח ברשויות המקומיות, כרך א' , עמ' 44, הערת שוליים 4).




לעניין ביצוע תשתיות לרחובות ציבוריים, נקבע כי עירייה מוסמכת, מבלי שנקבע כי היא חייבת , לבצען להבדיל, מחובתה לדאוג לתחזוקתם (סעיף 235 לפקודת העיריות) זאת, לפי סדר העדיפות שהיא קובעת לעצמה, תקציבה וכיוצ"ב. לגבי מועצות מקומיות או אזוריות, כלל לא נקבעה סמכות או חובה לכך למעט, בסעיף הכללי שהובא לעיל בעניין ביצוע עבודות ציבוריות. התובעת עצמה הודתה, כי לא בכל המושב יש מדרכות (גם לא בשטחים שאינם בתחום ההרחבה- מ.ל.) (עמ' 10 לפרוטוקול) . התובעים חתמו עם החברה על הסכם פיתוח, אשר היה בו כדי להבטיח להם בצוע תשתיות נרחבות, הרבה מעבר לסמכותה וקל וחומר חובתה של המועצה. המועצה, נתנה כאמור היתר בנייה למושב לביצוע העבודות והמושב, התקשר עם החברה אשר נטלה את האחריות כלפי המועצה לנשיאה בתשלומים ככל שידרשו ממנה ע"י המועצה משך היתה 'בעל הנכס' שכן, התובעים שלמו לחברה תמורה כאמור.




לאור האמור לפי המסגרת הנורמטיבית והמסכת העובדתית, המועצה לא הייתה חייבת לבצע בעצמה את העבודות (ה"פ (תל אביב ) 1251/06 ועד מקומי משמר השבעה ואח' נ' מינהל מקרקעי ישראל ומועצה אזורית עמק לוד, 18.4.07) ובהתאם לכך, התמורה לא שולמה לה כי אם לחברה ואין המועצה חייבת בהשבה לתובעים.
בחנתי את התועלת בהגברת הפיקוח ע"י המועצה על ביצוע העבודות ע"י החברה. אמת, לפי הוראות המינהל בטרם הוצאו ההוראות החדשות, הייתה המועצה אחראית לפקח על ביצוע תשתיות (החלטה 737) . בעקבות בג"צ הקשת המזרחית, בוטלה החלטה 737 והוחלט על הקפאת ביצועה. סופו של תהליך, ארוך הרבה מעבר למשוער, נחתם הסכם משולש , המעיד ומלמד על שינוי במדיניות המינהל אשר אישר את ההסכם. כתנאי לשיווק המגרשים ולחידוש עבודות הפיתוח. ההסכם המשולש, שנחתם רק ביום 30/11/06 הטיל את מלוא האחריות לביצוע העבודות על החברה ואילו הפיקוח של המועצה נקבע כפיקוח על "לטובתה בלבד" (הואיל 8 ו-9 בהסכם המשולש ) ומבלי שהיא רשאית לגבות תשלום כלשהו מהתובעים לרבות היטלי פיתוח , סלילה או ביוב (סעיף 16(ב)) .




איני מקבלת את טענת המועצה לפיה היא לא הובאה בסוד העניינים בדבר שיווק מגרשים שבבעלות מנהל מקרקעי ישראל בתחום ההרחבה בפרט, לנוכח מתר היתרי בנייה ע"י רשויות התכנון הן לביצוע עבודות הפיתוח והן לבנייה של המשתכן, במגרשים ששווקו ע"י החברה, לפני שניתנו הוראות המינהל החדשות. למרות זאת, הוכח כי המועצה לא חייבת בהתקנת התשתיות בעצמה ומשכך, לא הפרה חובה חקוקה וגם אילו הגבירה את הפיקוח על הביצוע ע"י החברה, הוכח שלא היה בכך לקדם את ביצוען למרבה הצער, בשל דרישת המינהל לחתימה על הסכם משולש שהמו"מ לגביו עד אישורו במינהל, התארך לפרק זמן ארוך. בנסיבות אלו, נדחית התביעה כנגד המושב.




אני מחייבת את החברה בתשלום הוצאות לתובעים, ביחד ולחוד, כאשר החיוב בגין האגרה יהיה לפי החלק היחסי שלה בהתאם לחיובה של החברה בסעיף 61 לפסק הדין וכן בשכר טרחת עו"ד בסך של 25,000 ₪. אני מחייבת את התובעים, ביחד ולחוד, בהוצאות לנתבע 4 בסך של 8,000 ₪.




למרות שדחיתי את התביעה כנגד המושב, איני מחייבת את התובעים בהוצאות לטובתו בשל הנסבות אליהן נקלעו התובעים וההלכות, שהביאו לשינוי המתווה לפיו נקשרו עסקאות בתחום ההרחבה.




כמו כן, איני מחייבת את התובעים בהוצאות המועצה, אשר לא השכילה להחיש את החתימה על ההסכם המשולש שהיה מביא לשיווק מוקדם של המגרשים ולפיתוח מהיר יותר ע"י החברה.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. הפרת חוזה

  2. הפרת חוזה מכר

  3. הפרת הסכם סולחה

  4. הפרת חוזה פרסום

  5. הפרת חוזה נמשכת

  6. הפרת הסכם שותפות

  7. הפרת הסכמה דיונית

  8. הפרת חוזה מכר מגרש

  9. הפרת הסכם רכישת משק

  10. מה נחשב להפרת חוזה ?

  11. עורך דין הפרת חוזה

  12. הפרת הסכם בין שכנים

  13. הפרת חוזה עם אדריכל

  14. הפרת הסכם שיפוץ דירה

  15. הפרת הסכם פתיחת חנות

  16. השלכות של הפרת חוזה

  17. הפרת הסכם הסעת עובדים

  18. הפרת הסכם בהליך משפטי

  19. הפרת הסכם קואליציוני

  20. ארכה לתיקון הפרת חוזה

  21. הפרת הסכם חלוקת רווחים

  22. הפרת חוזה שירותי הגירה

  23. פיצוי חלקי על הפרת חוזה

  24. הפרת חוזה פירוק שותפות

  25. תביעה בגין הפרת הסכם הפצה

  26. הפרת חוזה מכר דירה בחדרה

  27. הפרת הסכם הלוואה עם הבנק

  28. הפרת חוזה תוכנית טלוויזיה

  29. כפל פיצוי בגין הפרת חוזה

  30. פיצוי ציפייה על הפרת חוזה

  31. הפרת הסכם עקב הפסקת מימון

  32. הפרת הסכם פשרה בתשלום שכר

  33. הפרת הסכם בניה עצמית במגרש

  34. הפרת הסכם שיתוף פעולה עסקי

  35. תביעה על הפרת הסכם שותפות

  36. הפרת הסכם להקמת מפעל בטון

  37. הפרת הסכם עקב אי תשלום מס שבח

  38. הפרת חוזה להובלה ימית - ערעור

  39. התיישנות תביעה בגין הפרת הסכם

  40. הוכחת גובה הנזק בגין הפרת הסכם

  41. תביעה בגין הפרת הסכם קונסיגנציה

  42. הפרת חוזה לא תמיד תגרום לביטול החוזה

  43. הפרת הסכם לביצוע עבודות זיפות גג

  44. תביעה בגין הפרת הסכם עבודות הריסה

  45. הפרת הסכם להצבת מכונות אוטומטיות

  46. שיפוי מחברת ביטוח בגין הפרת חוזה

  47. בוררות בעניין הפרת חוזה מכר דירה

  48. הפרת הסכם פשרה - ביזיון בית המשפט

  49. תביעה נגד ועד הורים בגין הפרת הסכם

  50. הפרת חוזה לתקופה קצובה של עובד בכיר

  51. פיצויים ללא הוכחת נזק בשל הפרת חוזה

  52. הפרת הסכם למכירת רכב שנכרת בין הצדדים

  53. הפרת הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין

  54. היתר המצאה לחו''ל עקב הפרת חוזה בישראל

  55. הפרת הסכם פשרה שניתן לו תוקף של פסק דין

  56. האם אי עמידה בתנאי מכרז מהווה הפרת חוזה ?

  57. הפרת הסכם לרכישת דירה בגין אי רישום זכויות

  58. הפרת הסכם שותפים בקליניקה לרפואה אלטרנטיבית

  59. תביעה לתשלום פיצויים בטענת הפרת הסכם לרכישת חול

  60. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון