הפרת הסכם שיתוף פעולה עסקי

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הפרת הסכם שיתוף פעולה עסקי: א. כללי הליך זה עניינו תביעה כספית על סך 300,000 ש"ח, שהגישה התובעת - חברת סוככי תבל בע"מ (להלן: "התובעת"), כנגד הנתבעים - חברת סוככי המרכז פתרונות הצללה בע"מ ומנהלה עופר כהן (להלן, בהתאמה: "הנתבעת" ו- "הנתבע" או "כהן"), לתשלום פיצוי מוסכם בגין הפרת הסכם, שעניינו שיתוף פעולה עסקי בנוגע לייבוא והרכבה של מוצרי הצללה המיוצרים על ידי חברה איטלקית בשם Gibus (להלן: "גיבוס"). מטעם התובעת העיד מנהלה, יונה ברגר (להלן: "ברגר"), ומטעם הנתבעים העיד מנהלה, כהן. ב. ההסכם בין הצדדים התובעת הינה חברה לשיווק מוצרי הצללה. מנהל התובעת, ברגר, עוסק בתחום ההצללה שנים רבות, באמצעות חברות שונות, בין היתר, כשותף ומנהל של חברה נוספת בתחום מוצרי ההצללה, בשם ברק סוככים (מרכז) בע"מ (להלן: "ברק סוככים"), אשר ייבאה סוככים מחברת גיבוס. לחברת ברק סוככים היו קשרים עסקיים עם חברת נוספת בתחום, מחיפה, בשם ברק סוככים הצללה ושיווק בע"מ (להלן: "ברק חיפה"). הנתבעת הינה חברה העוסקת בייצור, יבוא ושיווק של מוצרי הצללה המיוצרים על ידי חברות זרות. הנתבע הינו בעל המניות היחיד אצל הנתבעת ומשמש כמנהלה. בהסכם אשר נכרת בין התובעת לנתבעת ביום 3.2.2010 (להלן: "ההסכם"), קבעו הצדדים מנגנון של שיתוף פעולה בנוגע לייבוא מוצרי הצללה מחברת גיבוס, תוך שמירת זכותה של התובעת או של חברת ברק סוככים אף לייבוא עצמי של מוצרי חברת גיבוס (סע' 1 להסכם). בהסכם נקבע, כי התובעת תעביר לנתבעת, רשימת הזמנות לייבוא, על פי מספר קטלוגי של המוצרים בחברת גיבוס עבור המוצרים שברצונה לייבא באמצעותה (סע' 3 להסכם). כן הוסכם, כי המוצרים אשר יוזמנו במשותף, יורכבו על ידי הנתבעת ויאוחסנו במחסניה (סע' 7 להסכם). יצוין, כי ההסכם בין הצדדים אינו כולל סיכום בדבר שיתוף פעולה עסקי בכל הנוגע למכירת מוצרי הצללה, אלא, שימוש של התובעת בפלטפורמת הייבוא של הנתבעת ומתן שירותי הרכבה של המוצרים המיובאים,על ידי הנתבעת לתובעת, כנגד תשלום מאת התובעת לנתבעת. בפרק "תשלומים ותנאי תשלום" בהסכם, קבעו הצדדים, כי התובעת תרכוש מהנתבעת את המוצרים שייובאו בהתאם למחיר הנקוב במסמכי הייבוא בתוספת שבעה אחוזים ממחיר הרכישה, וכי מחירי רכישת המוצרים על ידי הנתבעת מחברת גיבוס יעמדו לעיון התובעת בכל עת (סע' 1 ו-2 לפרק ב' להסכם). בעניין תשלום עבור הרכבת המוצרים סוכם, כי הצדדים יקבעו כנספח להסכם זה, מחירון הרכבה למוצרים שייובאו, אשר יעודכן אחת לשנה בהסכמה, בהתאם לפרמטרים שונים שנקבעו בין הצדדים (סע' 3 לפרק השני בהסכם). מחירון כאמור אכן סוכם בין הצדדים בעת כריתת ההסכם וצורף להסכם. הצדדים קבעו עוד, כי התובעת תשלם עבור המוצרים שהזמינה וכן עבור עלויות הרכבת המוצרים על ידי הנתבעת, ביום העברת המוצרים ממחסן הנתבעת לתובעת, וזאת בתנאי תשלום של שוטף ועוד 30 ימים (סע' 4 ו-5 לפרק ב' להסכם). בסע' 10 לפרק השני בהסכם, קבעו הצדדים, כי תוקפו של ההסכם הינו לתקופה של חמש שנים מחתימתו. בנוסף, התחייבה התובעת, באמצעות מנהלה ברגר, להודיע לחברת גיבוס האיטלקית על הסכם זה ועל הסכמתה לכך שהנתבעת תייבא ישירות את מוצרי חברת גיבוס לישראל, ללא עמלת תיווך כלשהי או הגבלת זמן. כן נקבע, כי שיעור ההנחה בסך 30% לייבוא המוצרים, שהוסכם בין התובעת לחברת גיבוס, יוותר בתוקפו לאחר החתימה על ההסכם. בפרק "הפרה ותרופות" בהסכם, קבעו הצדדים, כי אף אחד מהם לא ייחשב "היבואן הבלעדי" למוצרי גיבוס לארץ, וכי הפרת ההסכם על ידי מי מהם, תזכה את הצד השני בקבלת פיצוי מוסכם בסך 300,000 ש"ח. מכאן, ההליך שלפני, העוסק בסכסוך בין הצדדים ביחס לתוקפו של ההסכם ואופן קיומו. ג. טענות הצדדים טענות התובעת לטענת התובעת, הנתבעת פעלה בחוסר תום לב ומטרתה הייתה לקבל את אישור התובעת וברגר לייבוא מוצרי גיבוס לישראל, מבלי שהתכוונה כלל לקיים את התחייבויותיה היא על פי ההסכם. בהקשר זה טען ברגר לכך, שביסוד רצונה של הנתבעת להתקשר עם התובעת בהסכם, ניצב כישלונה בייבוא עצמאי וישיר של מוצרי ההצללה מחברת גיבוס. לטענת התובעת, לאחר כריתת ההסכם, אכן החלה הנתבעת לייבא את מוצרי גיבוס לישראל, אך לא עמדה בהתחייבותה הקבועה בהסכם לספק לתובעת עצמה את ההזמנות למוצרי גיבוס אשר התובעת העבירה אליה. בהקשר זה נטען, כי למעשה, הנתבעת לא סיפקה לתובעת מוצר הצללה כלשהו של חברת גיבוס לאחר חתימת ההסכם, ומכאן הטענה להפרתה של הנתבעת את התחייבותה על פי ההסכם והדרישה לפיצוי המוסכם. באשר לטענות הנתבעים בהליך זה טענה התובעת, כי הינן טענות סותרות, באשר הנתבעת טענה, מחד, כי ההסכם כלל לא נכנס לתוקף עקב תנאי מתלה הקבוע בו שלא התקיים, ומאידך טענה, כי הנתבעת כלל לא העבירה אליה הזמנה של מוצרי גיבוס. באשר לסכום הפיצוי המוסכם, נטען, כי הוא לא נקבע בצורה שרירותית אלא על יסוד תחשיב ומשא ומתן שערכו הצדדים. בנוגע לנתבע כהן טענה התובעת, כי אחריותו האישית קמה נוכח חתימתו על ההסכם וכן נוכח התנהגותו הנגועה בחוסר תום לב ובמרמה כלפי התובעת. טענות הנתבעים הנתבעים טענו, ראשית, כי בהתאם לסעיפים 13 ו-14 לפרק ב' בהסכם, היה על מנהל התובעת, ברגר, להודיע לחברת גיבוס על ההסכם שנחתם עם הנתבעת ולקבל את אישורה לייבוא מוצריה ללא הגבלת זמן על ידי הנתבעת. נטען, כי ברגר אף התחייב לקבל אישור מאת נציג חברת גיבוס להסכמות בין הצדדים, לרבות בעניין אחוזי ההנחה, אך אישורים כאמור לא הושגו. בעניין זה טענו הנתבעים, כי בסע' 1 לפרק ג' בהסכם נקבע, כי "הסכם זה תקף בהסכמה של חברת gibus ובראשה ולריו סנדונה באמצעות מייל ....", היינו, כי מדובר בתנאי מתלה לתוקפו של ההסכם, אשר לא התקיים. בנוסף טענו הנתבעים, כי תנאי חוזי בסיסי לקיום התחייבויות הנתבעת על פי ההסכם, היה קבלת הזמנה מסודרת מאת התובעת לפי רשימה מפורטת הכוללת מספר קטלוגי של מוצרי חברת גיבוס. לטענת הנתבעים, התובעת מעולם לא העבירה לידיה הזמנה של מוצרים ערוכה לפי תנאי ההסכם, וממילא, הנתבעת לא הפרה את התחייבויותיה היא כלפי התובעת לייבוא מוצרים כלשהם. בהקשר זה טענו הנתבעים עוד, כי טענת התובעת כאילו היה על הנתבעת לספק לתובעת מוצרים מתוך המלאי הקיים אצל הנתבעת אין בה ולא כלום, וכי ההסכם בין הצדדים אינו כולל הוראה כזו. עוד נטען, כי התובעת יכולה הייתה, בכל עת, לבצע הזמנה של מוצרי גיבוס ישירות מהייצרן האיטלקי וכי מטרת ההסכם מבחינת התובעת הייתה הרכבת המוצרים על ידי הנתבעת בלבד. התובעת לא הציגה בהליך זה כל הזמנה להרכבת מוצר כלשהו או טענה בדבר סירוב מצד הנתבעים לבצע הזמנה הרכבה כאמור. בהקשר לתביעה האישית כנגד מנהל הנתבעת ובעליה, כהן, נטען, כי טענה זו לא בוססה בראיות ואף לא הוכחו נסיבות המקימות לכהן אחריות אישית כלשהי. הנתבעים טענו, בנוסף, כי סכום הפיצוי המוסכם אשר נקבע בהסכם הינו מופרז ובלתי סביר, בפרט נוכח שוויה הכלכלי של ההתקשרות. ד. דיון בין הצדדים אין מחלוקת ממשית באשר לעצם העובדה, כי ההתקשרות ביניהם אכן לא בוצעה בפועל, באשר לא בוצעו כל ייבוא, הרכבה או אספקת סוככים על ידי הנתבעת עבור התובעת, אך הם חלוקים ביניהם באשר לסיבות לכשלונה של ההתקשרות ביניהם ומגלגלים את האשמה בעניין זה לפתחו של זה. ד1. המחלוקת בנוגע לתנאי המתלה - קבלת אישורה של חברת גיבוס להסכם כאמור, הנתבעים טענו, כי ההסכם לא נכנס לתוקף וזאת עקב אי התקיימות תנאיו של התנאי המתלה בעניין קבלת התובעת אישור מאת חברת גיבוס להתקשרות נשוא ההסכם. הוראות ההסכם הרלבנטיות לבחינת טענה זו הינן הוראות סעיפים 13-14 בפרק השני להסכם וסעיף 1 בפרק השלישי להסכם (ההדגשות כאן ולהלן הוספו - ש.ג): "13. סוככי תבל ובראשה יונה ברגר יודיע לחברת gibus איטליה לאחר חתימת הסכם זה ואף ידבר אישית עם מר ולריו סנדונה ויודיע לו מפורשות על הסכמתו המלאה שסוככי המרכז תרכוש את מוצרי חברת gibus להלן כל מוצרי החברה ישירות דרכם וללא עמלת תיווך ללא הגבלת זמן או ללא הגבלה אחרת ולדווח שאכן קוימה פגישה והגענו להבנות אלו שיותר נכון ועיסקי שכל צד ייבא בנפרד." "14. סוככי תבל ויונה ברגר מתחייב לבקש מולריו לאשר את השיחה הנ"ל באמצעות מייל לסוככי המרכז וכמו כן על הסכמתו ואישורו לתחילת עבודה כולל כל התנאים ואחוזי הנחה של 30% שסוכמו מול ולריו." "1. הסכם זה תקף בהסכמה של חברת gibus ובארשה [צ"ל - "בראשה", ש.ג] ולריו סנדונה באמצעות מייל לסוככי המרכז לרבות אישור חד צדדי לסוככי המרכז וסוככי תבל." אין חולק, כי לאחר כריתת ההסכם, אכן לא התקבל אישור כלשהו בכתב מאת חברת גיבוס בעניין ההסכם בין הצדדים. מנהל התובעת ברגר אישר זאת בחקירתו והעיד, כי לא שלח כלל לחברת גיבוס העתק של ההסכם ואף לא קיבל הודעה בכתב מחברת גיבוס המאשרת את תוקפו: "ש. האם אתה שלחת לגיבוס תרגום של ההסכם שנעשה בין התובעת לנתבעת? ת. ממש לא. ש. האם אתה יכול להראות לי במסגרת גילוי המסמכים שמצורפים לתצהיר, מייל שמנאשר [צ"ל - "שמאשר", ש.ג.] את ההסכם הזה .? ת. לא." (עמ' 12 ש' 1-5 לעדות ברגר). האם נוכח דברים אלו ניתן לומר, כי ההסכם בין הצדדים לא נכנס לתוקף נוכח אי התקיימותו של תנאי מתלה ? כמפורט להלן, סבורני, כי התשובה לשאלה זו הינה בשלילה. התשובה לשאלה זו, מצויה בבחינת אומד דעת הצדדים עובר לכריתת ההסכם ביחס לתנאי שעל הפרק. המבחן בעניין זה הינו מבחן אובייקטיבי, הנלמד מלשון ההסכם ומן הנסיבות האופפות את כריתתו. במקרה דנן, מנוסח הוראות ההסכם הנ"ל ומן הראיות אשר הובאו לפני בהקשר זה עולה, כי תניות אלו בהסכם נועדו לפתוח לפני הנתבעת את האפשרות לייבוא ישיר של מוצרי הצללה מחברת גיבוס, וכי ברקע תניות אלו ניצבה דרישתה של חברת גיבוס מהצדדים להגיע להסכמות בנוגע לשיתוף פעולה ביניהם באשר לייבוא מוצריה לישראל. כהן התייחס לעניין זה בחקירתו הנגדית והעיד, כי בבסיס ההתקשרות בהסכם אכן עמדה דרישתה של חברת גיבוס לשיתוף פעולה בין התובעת והנתבעת, על מנת למנוע תחרות בנוגע למחיר שיווק מוצריה בישראל: "..., ואז למעשה ממה שסנדנוה [צ"ל "סנדונה", ש.ג] אמר לי שהייתי באיטליה אחרי חתימת החוזה עם התובעת, הוא אמר שכל הרצון שלו שנבצע שיתוף פעולה והדגשנו בחוזה, הוא לא רוצה שתהיה מלחמה על נושא מחיר, אנו יושבים על אותו אזור פחות או יותר." (עמ' 22 ש' 5-7 לעדות כהן). וכן: "ש. אתה מספר בתצהירך ופה, על קשר שוטף בינך לבין גיבוס כל הזמן- טלפונים, מילים וכו' ושנה חולפת עד שמבוצעת הזמנה ועוד יותר עד שהיא מסופקת, מתי בכל השנה אתה שואל את ולריו מגיבוס, שאלה חשובה מה מעמדו של יונה ברגר מולם ת. כשהתחיל תהליך של ההזמנות - לא דיברתי עם סנדונה בכלל על ברגר, רק שהעניינים התקדמו, ולריו אמר לי אני מעוניין שתשתף פעולה עם ברק סוככים." (עמ' 24 ש' 22-27 לעדות כהן). מדברים אלו עולה, כי ככל הנראה כהן חשש, שבאם לא יתקיים שיתוף פעולה בינו לבין התובעת, יהיה בכך כדי לעכב או אפילו למנוע את ייבוא הסוככים מחברת גיבוס, בו היה מעוניין. יוער, כי ההסכם בין הצדדים נערך ללא מעורבות של עורכי דין ומקריאת נוסח הסעיפים הנ"ל נוצר הרושם, כי הנתבעים ביקשו ליתן בהסכם ביטוי ברור לכך, שבין החברות אכן מתקיים אותו שיתוף פעולה בו הייתה חברת גיבוס מעוניינת. לצד זה, הצדדים שמרו על האינטרס הכלכלי הנפרד של כל חברה, והבהירו בהסכם במפורש, כי אין מדובר בשותפות עסקית ביניהם, וכי כל צד רשאי לייבא סוככים בעצמו (סע' 13 להסכם). כהן אף העיד, כי מיד לאחר חתימת ההסכם עם התובעת, הוא עצמו נסע לאיטליה, לביקור בחברת גיבוס: " אחרי ההסכם נסעתי לגיבוס כדי ללמוד את הנושא של ההרכבה, המוצרים - לא היה לי כל ניסיון בכך ...". (עמ' 21 ש' 4-5 לעדות כהן). סבורני, כי עובדת ביקורו זה של כהן בחברת גיבוס, בסמוך לאחר חתימת ההסכם, ולאחר שהוסרו במסגרת הוראות ההסכם הנ"ל המכשולים לייבוא של מוצרי גיבוס על ידי הנתבעת והוסדר שיתוף הפעולה בין התובעת והנתבעת בהקשר לייבוא מוצריה של גיבוס, הינה משמעותית. זאת, שכן יש בה כדי ללמד על כך, שגם אם ברגר, כדבריו בעדותו, לא שלח לגיבוס הודעה בכתב בעניין, כפי שנדרש לעשות במסגרת ההסכם, הרי שבפועל, חברת גיבוס ידעה על דבר קיומו של ההסכם בין הצדדים, והייתה נכונה לאפשר לנתבעת לייבא את מוצריה, כפי שאין חולק, כי אכן אירע בפועל בהמשך. משכך אני סבורה, כי מהותית ברור הוא, כי חברת גיבוס, בהתנהגותה, אכן הסכימה ונתנה בפועל את אישורה לייבוא מוצריה לארץ על ידי הנתבעת, וזאת, גם אם הסכמה כאמור לא ניתנה על ידה בפרוצדורה הנזכרת בהוראות ההסכם הנ"ל (אישור בכתב בהודעת דואר אלקטרוני). העובדה שהנתבעים, מצידם, החלו בייבוא ישיר בפועל של מוצרים מגיבוס, בהתאם לזכותם בהסכם, מלמדת, על דרך התנהגות, כי גם הנתבעים הסתפקו בהסכמה זו, ולא עמדו על קבלת הסכמת גיבוס באופן הקבוע בהסכם. בנסיבות אלו, ובהתחשב אף בחובה הכללית המוטלת בסעיף 39 לחוק החוזים על צדדים להסכם לקיים את הוראותיו ולעמוד על זכויותיהם מכוחו בתום לב ובדרך מקובלת, ונוכח העובדה, שאינה במחלוקת, כי לאחר כריתת ההסכם, בראשית חודש פברואר 2010, הנתבעת אכן החלה לייבא בפועל את מוצריה של חברת גיבוס, וזאת במשך מספר חודשים, אני דוחה את טענת הנתבעים, כי ההסכם לא נכנס לתוקף עקב אי התקיימות התנאי המתלה. מכאן קביעתי, כי ההסכם בין הצדדים הינו הסכם תקף ומחייב. ד2. האם הנתבעים הפרו את ההסכם ? כאמור, בבסיס טענת התובעת להפרת ההסכם על ידי הנתבעים, ניצבת הטענה, כי הנתבעים סירבו לטפל עבורה בייבואם של מוצרי ההצללה של חברת גיבוס בהם הייתה מעוניינת. בהקשר זה אף נטען, כי סירוב זה מצד הנתבעים גרם לתובעת לנזקים כספיים משמעותיים, באשר נאלצה לרכוש מוצרים חליפיים מחברה אחרת, בעלות הגבוהה בכ - 30% ממחירי ההסכם, וכן מכיוון שלא יכולה הייתה לעשות שימוש בפליירים שהוזמנו על ידה לשם פרסום המוצרים הנדונים ואף נאלצה לשנות את התצוגה באתר האינטרנט שלה. בגין הפרה נטענת זו, עתרה התובעת לפסיקתו של הפיצוי החוזי המוסכם. הנתבעים התמודדו עם טענות אלו בשני מישורים שונים: האחד - טענתם כי הוטעו על ידי התובעת עובר לחתימת ההסכם, באשר טענת התובעת כי הינה נציגה בלעדית של מוצרי חברת גיבוס בארץ הסתברה כלא נכונה. השני - טענתם כי אין מדובר בהפרת ההסכם מצידם מכיוון שהתובעת לא פעלה לפי הוראות ההסכם ולא העבירה לנתבעת הזמנת מוצרים מסודרת בהתאם למספרי קטלוג המוצרים של חברת גיבוס. טענת ההטעייה כמבואר להלן, אין בידי לקבל את טענתם הראשונה הנ"ל של הנתבעים בדבר הטעייתם עובר לכריתת ההסכם. ראשית יצוין, כי לא הוכח לפני, כי מנהל התובעת ברגר אכן יצר לפני כהן מצג עובר לכריתת ההסכם, כי הוא משמש, באופן רשמי, כנציג בלעדי של חברת גיבוס בישראל. מנהל הנתבעת ברגר הבהיר בעניין זה בחקירתו הנגדית, כי אכן לא הייתה בידיו זכיינות פורמאלית של חברת גיבוס, אך גם הבהיר, כי בפועל, הנתבעים לא יכולים היו לייבא סחורה מגיבוס בטרם נחתם ההסכם: "ש. האם מבחינתך היה מסר שעבר לצד השני בשיחות שקדמו להסכם, שיש לכם איזה זכויות יתר בלעדיות או זכיינות אצל גיבוס ? ת. לא היתה זכינות פורמאלית אבל עובדה שהוא לא יכול לקבל סחורה עד ההסכם ולא נתתי את האפשרות הזו. ש. איזה כוח היה לך ביידים לא לתת אפשרות - היתה לך בלעדיות מול גיבוס ? ת. מקובל שאם מוכר לאחד, לא מוכר לשני. כתבנו מכתב חמור לגיבוס שאם הוא מתכוון לנתבעת אנו נצטרך להפרד. היתה בלעדיות בעל פה, לא צריך לשלם כסף בשביל בלעדיות." (עמ' 12 ש' 15-22 לעדות ברגר). נזכיר, כי כהן עצמו העיד, כי נציג חברת גיבוס ביקש מהנתבעים לשתף פעולה עם התובעת בכל הקשור לייבוא הסוככים לישראל (ראה: עמ' 22 ש' 5-7, עמ' 29 ש' 6-9). בנוסף לכך, כהן העיד בחקירתו הנגדית, כי לפני כריתת ההסכם עם התובעת, ובמשך כשנה, הוא קיים מגעים בשם הנתבעת עם חברת גיבוס וכי במהלך תקופה זו לא נטען לפניו על ידי נציג גיבוס בשום שלב, כי אין אפשרות למכור לנתבעת את מוצרי גיבוס עקב בלעדיות לגורם אחר או מניעה אחרת כלשהי: "הוא [נציג גיבוס - ש.ג.] לא אמר לי מעולם שלא ימכרו לי" (עמ' 22 ש' 7-8 לעדות כהן). מכאן שכהן יכול היה לדעת ולהבין, כי אין לתובעת, או לגורם אחר כלשהו, בלעדיות בייבוא מוצרי גיבוס ארצה. משכך, איני סבורה, כי ברגר יצר לפני כהן מצג מטעה בהקשר הנ"ל עובר לכריתת ההסכם. הטענה כי התובעת לא מסרה ההזמנה בהתאם לתנאי ההסכם כעת נבחן את טענת הנתבעים השנייה, כי לא קיבלו כל הזמנה מהתובעת למוצרי גיבוס, מכל מקום לא באופן הנדרש על פי הוראות ההסכם. ברגר אכן אישר בעדותו, כי אין בנמצא הזמנה מפורטת הכוללת מספר קטלוגי של מוצרי גיבוס אשר הועברה לנתבעת לשם ייבוא לישראל (עמ' 9 ש' 19-22 לעדות ברגר). עם זאת, ברגר צירף לתצהירו הזמנה של שני סוככים מיום 24.5.2010 (נספח ד' לתצהיר ברגר, להלן: "הזמנת מאי"), לדבריו, מדובר בהזמנה קודמת שהוזמנה ישירות מחברת גיבוס קודם לכריתת ההסכם ואשר הייתה מוכנה בחברת גיבוס למשלוח אך הנתבעים סרבו להביאה ארצה (עמ' 13 ש' 13-16 לעדות ברגר). כהן טען בעדותו בעניין זה, כי הוא הסביר לברגר, שאינו יכול לספק לידיו את ההזמנה הנדונה כיוון שבאותה עת לא ניתן היה לפתוח את הקונטיינר שהגיע מחברת גיבוס, וכי בכל מקרה אין אפשרות לספק את המוצרים הנזכרים בהזמנה זו, כיוון שמדובר בסוככים בצבע מיוחד שאינו מיובא על ידי הנתבעת מחברת גיבוס במשלוחים המוזמנים על ידה והתובעת לא העבירה הזמנה מפורטת בנדון כדרישת ההסכם (עמ' 20 ש' 18-22 לעדות כהן). כהן אף העיד, כי אם הייתה מתקבלת מהתובעת הזמנה מסודרת כנדרש בהסכם, הרי שלא הייתה לו כל בעיה לייבא ולספק את המוצרים (עמ' 20 ש' 28-29 לעדות כהן). ואולם, דברים אלו של כהן, אינם מתיישבים עם חלקים אחרים בעדותו. כהן טען בחקירתו, כי מיד לאחר חתימת ההסכם, בחודש פברואר, כאשר נסע לחברת גיבוס, התברר לו, כי לתובעת לא הייתה בלעדיות בייבוא הסוככים מחברת גיבוס, כי הרגיש מרומה וכי לפיכך, לא הייתה לו כל כוונה לעמוד בהתחייבויותיו על פי ההסכם: "ת. כשראיתי את מכתב ההזמנה מ 24.5 נספח ד' לתצהיר יונה, כשיונה שלח לי את המכתב, אחרי המכתב והשיחה איתו הדברים התבהרו לי גם אחרי הפגישה בגיבוס אחרי ההסכם נסעתי לגיבוס כדי ללמוד את הנושא של ההרכבה, המוצרים - לא היה לי נסיון בכך, הובהרה לי התמונה שלא היתה להם שום בלעדיות. ש. אם היה לך סחורה, היית מספק בהתאם לתנאי ההסכם? ת. לא הייתי מספק לו את זה, מהסיבה שהייתי באיטליה הבנתי שכל השתלשלות העניינים מבחינת יונה, שאין אותה במלאי, מיד אחרי ההזמנה שלח מכתב מעו"ד ואני הרגשתי שזה סוג של עוקץ, ראיתי שהדברים התנהלו, הוא ידע את הדברים. ש. מתי מר כהן היית באיטליה? ת. במהלך פברואר." (עמ' 21 ש' 1-11 לעדות כהן). מחלק זה בעדות כהן עולה, כי כבר בחודש פברואר 2010, בסמוך לאחר כריתת ההסכם, ועקב ביקורו בחברת גיבוס באיטליה, תחושתו הסובייקטיבית של כהן הייתה, כי הוא נפל קורבן למרמה מצד ברגר, בשל מצגיו של ברגר עובר לכריתת ההסכם בדבר בלעדיות בייבוא מוצרי גיבוס. ואולם אין חולק, ומכל מקום לא הוצגו לפני ראיה או גרסה שונה בעניין, כי כהן לא שיתף את ברגר בתחושתו וטענותיו אלו, לא הביע מחאה כלשהי באוזניו, ובודאי שלא דרש את ביטול ההתקשרות בין הצדדים בטענה להטעייתו עובר לכריתת ההסכם. כעולה מעדותו הנ"ל של כהן, הוא המשיך בייבוא שוטף של מוצרי גיבוס ארצה בהתאם להסכם, תוך שהוא שומר בליבו את תחושתו זו ביחס לברגר ואת כוונתו, עליה העיד לפני, שלא לספק לברגר או לתובעת ממוצרי חברת גיבוס. כל זאת, מספר חודשים לפני קבלת ההזמנה הנ"ל מאת התובעת, ביום 24.5.00. אציין בהקשר זה, כי בניגוד לטענת הנתבעים, לא קיים תנאי בהסכם לפיו התובעת רשאית להזמין את מוצרי גיבוס אך ורק מתוך מלאי המוצרים המצוי בידי הנתבעת, וברור הוא, כי היא הייתה רשאית להזמין כל מוצר המצוי בקטלוג גיבוס. יודגש, כי אין טענה בפי הנתבעים, כי אותם סוככים בצבע הרצוי הנזכר בהזמנה נספח ד' לא היו בנמצא בחברת גיבוס, אלא הטענה היא, כאמור, כי לא היו מצויים בקונטיינר אשר הנתבעת הביאה ארצה באותה עת. יתרה מכך: מעדותו של כהן עצמו עולה, כי בניגוד לטענתו הנ"ל, לפיה סוככים בצבע הרצוי לתובעת הנזכר בהזמנה נספח ד' לתצהיר ברגר (קרם 1015) לא היו מצויים בידי הנתבעת בעת קבלת ההזמנה, הרי זה לא היה מצב הדברים בפועל: "... יונה עשה הזמנה לגבי ראל 1015, אני נאלצתי לקחת חלק מהסחורה שהם ביקשו ממני גיבוס כי אני עובד איתם וזה צבע שהם לא עובדים איתו בדרך כלל, ואני לקחתי חלק מהסחורה ואני תקוע עם הסחורה. לא נתתי ליונה כי אני בתהליך משפטי". (עמ' 26, ש' 7-10 לעדות יונה). משכך התרשמותי היא, כי הסיבה האמיתית לאי אספקת שני הסוככים נשוא ההזמנה הנדונה נספח ד' על ידי הנתבעים לתובעת, אינה נעוצה באי העברתה של הזמנה מסודרת בהתאם למספר קטלוגי של חברת גיבוס ביחס לסוככים אלו, ואף לא בהעדרם של סוככים בצבע הרצוי בידי הנתבעת, אלא בעמדתו של כהן, כי הוטעה ורומה על ידי ברגר במהלך המו"מ שקדם לכריתת ההסכם. יחד עם זאת, למרות תחושתו זו של כהן כי נפל קורבן להטעיה ומרמה בשלב הטרום חוזי, הוא בחר, מטעמיו, שלא לדרוש את ביטול ההסכם בטענה להטעיה, והמשיך בייבוא המוצרים מחברת גיבוס, בהתאם לזכותו לפי ההסכם. יתכן, כי כהן, ביודעו את עמדת גיבוס כי היא מעוניינת בשיתוף פעולה בין הצדדים, חשש כי ביטול ההתקשרות עם התובעת, יפגע או יעכב את התנהלות הנתבעים מול גיבוס ואל הייבוא הסדיר של מוצריה על ידם. יתכן ויש הסבר אחר, או נוסף, להתנהלותו זו של כהן. כך או כך ברור הוא, לטעמי, כי כהן לא היה רשאי לקיים אך את החלקים בהסכם המשרתים אותו, וכי על עוד ההסכם עומד בתוקפו, עליו לעמוד בהתחייבויותיו לאספקת מוצרי גיבוס אף לתובעת. בעניין זה אדגיש, כי לא הוצג לפני מסמך כלשהו, הכולל דרישה של הנתבעים כלפי התובעת, להעברת הזמנה עם מספרים קטלוגיים של חברת גיבוס למוצרים המוזמנים, כתנאי לאספקת המוצרים. אכן, דרישה זו קיימת בהסכם, ואולם, ניתן היה לצפות, כי באם זו אכן הייתה המניעה מאספקת ההזמנה לתובעת, הדבר היה מקבל ביטוי בתכתובת בין הצדדים. כך, למשל, לאחר קבלת הזמנת מאי מיום 24.5.10 אצל הנתבעים, ואף קבלת פנייתו של ב"כ התובעת מיום 27.5.10 (נספח ה' לתצהיר ברגר), נשלחה ביום 31.5.10 תשובה לפניה זו מאת ב"כ הנתבעים דאז (נספח ו' לתצהיר ברגר). במכתב תשובה זה עלו טענות שונות מטעם הנתבעים, אך לא נטען באופן כלשהו, כי אין לנתבעים חובה או אפשרות לספק את הזמנת מאי בגין אי ציונם של מספרי הקטלוג של המוצרים נשוא ההזמנה. לטעמי, הדבר מלמד באופן מובהק, כי לא העדרם של מספרי הקטלוג למוצרים היא שמנעה את נכונותם של הנתבעים מלספק הזמנה זו. לא למותר להזכיר בהקשר זה, כי הזמנת מאי כללה מוצרים שכבר הוזמנו בעבר על ידי הנתבעת ישירות מחברת גיבוס, עוד בטרם נכרת ההסכם בין הצדדים, והנתבעים התבקשו רק להוביל מוצרים אלו, אשר היו מוכנים בחברת גיבוס, ארצה, כך שממילא לא היה צורך במספרים קטלוגיים במקרה של הזמנה ספציפית זו. יתרה מכך: כאמור לעיל, הסוככים הנדונים היו מצויים, ככל הנראה, בידי הנתבעים, כחלק מהמשלוח מחברת גיבוס אשר הובא לארץ אותה עת, והם אף היו צבועים בצבע מיוחד ושונה מהרגיל, כך שמן הסתם, לא הייתה בעיה ממשית לזהותם, להרכיבם ולספקם בפועל לידי התובעת, כנגד התשלום הקבוע בהסכם בין הצדדים. כידוע, לא כל הפרת התחייבות מכוח הסכם הינה, בהכרח, הפרה יסודית שלו, ובהתאם לסעיף 7(ב) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 (להלן: "חוק התרופות"),על הצד הנפגע מהפרה כאמור ליתן לצד המפר אורכה לקיומו של החיוב החוזי בתוך זמן סביר. כאמור לעיל, הדבר לא נעשה על ידי הנתבעים, לא במכתב בא כוחם דאז, ולא בכל הזדמנות אחרת. יצוין, כי במקרה דנן, ההסכם אינו כולל סיווג של הפרת התחייבויות כלשהן על פיו כהפרה יסודית, אלא מתייחס באופן כללי להפרת "סעיפים יסודיים ומהותיים בחוזה" (סע' 3 לפרק הפרה ותרופות בהסכם). סבורני, כי בנסיבותיה של הזמנת מאי הנדונה, אשר כללה מוצרים שכבר הוזמנו והוכנו על ידי גיבוס וממילא לא נדרש ציון מספר קטלוגי בגינם, אין לומר, כי מדובר בהפרה יסודית של ההסכם, אלא, לכל היותר, בהפרה שאינה יסודית שלו, אשר היה על הנתבעים ליתן לתובעת אפשרות לתקנה, דבר שלא נעשה. יצוין, כי דווקא התובעת, היא זו ששלחה מכתב התראה לנתבעים בעניין הזמנת מאי ובעניין הקשר השוטף בין הצדדים (נספח ה' לתצהיר ברגר) ודרשה מהנתבעת לעמוד בהסכם. אני ערה לכך, כי מכתב זה נשלח אל הנתבעת ביום 27.5.10, היינו ימים מספר בלבד לאחר הוצאת הזמנת מאי ביום 24.5.10 וכי מכתב זה כלל דרישה מצד התובעת לאספקת הסחורה נשוא הזמנת מאי בתוך שלושה ימים. אכן, סבורני, כי מוטב לו התובעת הייתה מתייחסת בפנייתה זו ללוח זמנים ארוך סביר ומכובד יותר, אשר יכול היה לאפשר להקל על הנתבעת לברר פניה זו ולהדרש אליה. עם זאת, יש לזכור, כי כאמור לעיל, לא מדובר היה בהזמנת ראשונית של סחורה, אלא בסחורה שכבר הוזמנה מגיבוס בעבר ואשר לפי עדות כהן עצמו נכללה במשלוח שיצא מגיבוס, מה שיכול להסביר מעט את לוח הזמנים הקצר אשר נקצב באותה פניה. מכל מקום, נוכח תשובת ב"כ הנתבעים דאז לפנייה זו (נספח ו' לתצהיר ברגר), אשר לא כלל נכונות כלשהי מצד הנתבעים לאספקת הזמנת מאי, בין מיידית ובין בכל מועד אחר שהוא, אלא הטחת האשמות נגדית בלבד, ברור הוא, כי הנתבעים לא ראו עצמם כמחוייבים ולא היו מעוניינים לספק את הסוככים נשוא הזמנת מאי, אשר אכן לא סופקו אף בהמשך. משכך, ברור היה לתובעת, כעולה אף ממכתבו הבא של בא כוחה (נספח ז' לתצהיר ברגר), כי הנתבעים "שברו את הכלים" בכל הנוגע לקיום ההסכם ואספקת הזמנות על פיו. בנסיבות אלו אני סבורה, כי לוח הזמנים הקצר בין משלוח הזמנת מאי לבין הוצאת מכתב ההתראה, ולוח הזמנים הקצר אשר נקצב במסגרתו, אינם צריכים לעמוד לתובעת לרועץ ולשמוט את הקרקע מתחת לטענתה בדבר הפרת ההסכם. בשלב זה, לא למותר להזכיר שוב, אף את החובה המוטלת על צדדים להסכם מכוח סעיף 39 לחוק החוזים לקיום התחייבויותיהם בתום לב. משמעות החובה לקיים חוזה בתום לב ובדרך מקובלת היא, כי הצדדים לחוזה חייבים לנהוג זה כלפי זה ביושר, ועל פי המקובל בין צדדים הוגנים להסכם. עליהם לשתף פעולה זה עם זה ולפעול תוך התחשבות באינטרס המשותף להם בחוזה, תוך נאמנות ומסירות למטרה של קיום ההסכם. עמידתו של צד על קיום זכות על פי חוזה כפופה לעקרון תום הלב, מכוח הוראת חוק זו ושוללת אפשרות לעמידה דווקנית או שרירותית של צד לחוזה על זכות העומדת לו על פיו (ע"א 1233/91 ג'רבי נ' בן דוד, פ"ד מה(5) 661, 667). נוכח מכלול טעמים אלו, נדחית אף טענה זו של הנתבעים בדבר הפרת ההסכם על ידי התובעת. מכאן קביעתי, כי באי אספקתם של המוצרים נשוא הזמנת מאי, ואף אי הבעת נכונות לאספקתם במועד כלשהו, הופר ההסכם על ידי הנתבעת, וקמה זכותה של התובעת לתשלום פיצוי מוסכם בגין הפרה זו. לשאלת גובה הפיצוי המוסכם, אדרש להלן. ד3. האם התובעת זכאית למלוא הפיצוי המוסכם הקבוע בהסכם ? התובעת עתרה לפסיקתו של מלוא הפיצוי המוסכם הקבוע בסע' 3 לפרק ג' בהסכם בסך של 300,000 ₪, בגין הפרת ההסכם הנדונה. יצוין, כי התובעת לא תבעה פיצויים מכוחן של עילות תביעה אחרות כלשהן. הנתבעים טענו, כי סכום הפיצוי הינו מופרז ובלתי סביר בנסיבות ההתקשרות בין הצדדים. המסגרת הנורמטיבית במישור הדין, קובע סעיף 15(א) לחוק התרופות כדלקמן: "הסכימו הצדדים מראש על שיעור פיצויים (להלן - פיצויים מוסכמים), יהיו הפיצויים כמוסכם, ללא הוכחת נזק; אולם רשאי בית המשפט להפחיתם אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה'. הנה כי כן, לצד קביעת תוקפה העקרוני של הסכמת הצדדים, הקנה המחוקק לבית המשפט שיקול דעת להתערב בגובה הפיצוי החוזי המוסכם, באותם מקרים בהם בית המשפט סבור, כי סכום הפיצויים החוזי משקף התעלמות בוטה מן הרציונל 'המפצה' אשר בבסיס תרופת הפיצויים. במישור שאלת עצם ההתערבות בסכום הפיצוי החוזי, וכעולה מאמת המידה הקבועה בסיפא סעיף 15(א) לחוק התרופות, על בית המשפט לבחון האם, בראיה של אדם סביר המתקשר בהסכם הנדון, ניתן היה לראות מראש, בעת כריתת ההסכם, בסכום הפיצוי המוסכם שנקבע, משום סכום התואם את שיעור הנזק הצפוי להיגרם לנפגע, אם וכאשר יופר ההסכם, בהפרה מן הסוג המוגן באותו פיצוי מוסכם. במילים אחרות, מידת סבירותה של ציפיות הצדדים להסכם ביחס לנזק המשוער, תוחמת ומגבילה את גובה הזכות לפיצויים. היינו, חריגה מציפיות סבירה, תצדיק את התערבות בית המשפט בסכום הפיצוי המוסכם. לעניין שיעור ההפחתה, במובחן משאלת עצם כינונה של סמכות ההפחתה הנ"ל, אין סעיף 15(א) לחוק התרופות מספק מענה ישיר. עם זאת, נוכח עילת ההתערבות הקבועה בסעיף זה, העדר יחס סביר בין הפיצוי המוסכם לנזק הצפוי, הרי שניתן לומר, כי על התערבות בית המשפט והפחתת הפיצוי המוסכם, להיות בשיעור אשר יביא את סכום הפיצוי לרמה בה יתקיים יחס סביר, ולו דחוק, בין הפיצוי לנזק, בראיה של צפיות הצדדים בעת כריתת ההסכם. לעניין שיקוליו של בית המשפט באיתור הסכום אשר ישקף עמידה בגבול הסבירות לגבי היחס בין הפיצוי לנזק אשר צפוי היה להיגרם, נקבע בפסיקה, כי מדובר במבחן אובייקטיבי, של אדם סביר הבא בנעלי המתקשרים בהסכם נשוא ההליך. ביחס לגורמים המשפיעים על בחינת שאלת הנזק שנצפה, נקבע, כי על בית המשפט לבחון את אותם גורמים המשפיעים על צפיית הנזק בדומה לשיקולים בתביעה 'רגילה' לפיצויים, כגון חומרת ההפרה, משך ההפרה, שיעור התמורה החוזית או שוויו הכלכלי של הנכס או השירות נשוא ההסכם, טיב העסקה, היקפה הסתברות קרות הנזק בהינתן הפרה מן הסוג שאירעה, אפשרות לקרות נזקים תוצאתיים עקב ההפרה, מספר ההפרות הכולל שביצע המפר, וכיוצא באלו נתונים ומאפיינים, אשר עשויים להשפיע על שיעור הנזק הצפוי. (ראה: ג' שלו ו- י' אדר דיני חוזים - התרופות לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי, דין הוצאה לאור בע"מ, עמ' 501-502 (להלן: "שלו ואדר") וההלכות הנזכרות שם). בנוסף לשיקולים הנ"ל, הרי שגישת הפסיקה בעניין הינה, כי על ההתערבות בסיכום החוזי בהקשר זה להיעשות על דרך הצמצום ולא ביד נדיבה, ויש להביא בחשבון, בהקשר לבחינת סבירותו של סכום הפיצוי המוסכם החוזי, כל חשש, ולו מרוחק, אשר עשוי היה לקנן בלבו של מתקשר סביר בעת כריתת ההסכם. בהקשר זה, קבע בית המשפט העליון, כי את הסמכות להתערב בתניית הפיצויים המוסכמים יש להפעיל במשורה ובמתינות, וזאת גם כאשר הפיצוי המוסכם שנקבע הינו גבוה כשלעצמו, וכי אין להקל יתר על המידה על מפירים המבקשים מבית המשפט שלא להחמיר עימם באמצעות התערבות בתוכן החוזה. בפסקי דין שונים נקבע, כי סמכות ההתערבות אשר בסעיף 15(א) לחוק התרופות תופעל רק כאשר סכום הפיצוי החוזי המוסכם משקף סטייה ברורה ובוטה שלא ניתן להסבירה במונחים של פיצוי על נזק משוער, וכי גם אז תהא ההתערבות במידה המזערית המתחייבת לשם שמירה על סבירות הפיצוי המוסכם [ראה, לדוגמא, ע"א 300/77 רוזנר נ' בניני ט.ל.מ. חברה לבנין ופיתוח בע"מ, פ"ד לב (3) 682,0686]. ויודגש: המבחן לפי סעיף 15(א) לא יעשה על פי הנזק הממשי אשר נגרם בפועל, כפי שמתברר בדיעבד עקב ההפרה, ואין זה מעלה ואין זה מוריד, אם בפועל לא נגרם נזק ממשי כלשהו לתובע, או אם נגרם נזק העולה על השיעור המוסכם. השאלה אינה אם הפיצוי המוסכם גבוה או נמוך בהתייחס לנזק ממשי כלשהו, אלא האם סכום הפיצויים המוסכמים נקבע תוך יחס סביר לנזק שניתן היה לצפותו מראש בשעתו בעת כריתת החוזה כתוצאה צפויה ומסתברת מהפרה מן הסוג שארעה בפועל [ע"א 313/85 קור נ' דיין ואח', פ"ד מא (4) 151, 159]. ומן הכלל אל הפרט סעיף הפיצוי המוסכם בהסכם הינו סעיף 3 לחלק השלישי בהסכם הדן בהפרה ותרופות: "הפרת סעיפים יסודיים ומהותיים בחוזה זה מהווה הפרה יסודית של הסכם זה, צד המפר הסכם זה או הפרה יסודית של הסכם זה אשר לא תוקנה תוך 20 יום מיום ההפרה ישלם לצד השני סך של 300,00 ₪ [כך במקור - ש.ג] כפיצוי קבוע ומוערך מראש". יצוין, כי למרות חסרונה של ספרת '0' כמצוטט לעיל, אין מחלוקת בין הצדדים, כי סכום הפיצוי המוסכם הקבוע בהסכם הינו 300,000 ₪ והנתבעים לא טענו בהקשר זה לסיכום חוזי אחר כלשהו. הוראת הסכם זו הינה הוראה גורפת, אשר קובעת זכאות לפיצוי מוסכם בסכום גבוה, בכל מקרה של הפרת ההסכם ("צד המפר הסכם זה או הפרה יסודית"). כאמור, כאשר המחלוקת שעל הפרק נוגעת לביטול ההסכם, תניה לפיצוי מוסכם, גם בהיותה גורפת, אינה נדונה לביטול אלא, לכל היותר, להתערבות בדרך של הפחתת הסכום. האם יש מקום להתערבות בית המשפט בסכום הפיצוי המוסכם במקרה דנן ? כנקודת מוצא לבחינת ציפיית הצדדים לגבי סוג והיקף הנזק הצפוי להיגרם במקרה של הפרה, יש לבחון מהו האינטרס עליו ביקשה התובעת להגן באמצעות תניית הפיצוי המוסכם. לטעמי, האינטרס עליו ביקשה התובעת להגן אינו עצם יבוא סוככים באמצעות הנתבעים (שהרי לא נמנע מן התובעת לבצע ייבוא מקביל כאמור בסיפא סעיף 13 להסכם), אלא האפשרות לייבא סוככים בלתי מורכבים מגיבוס, במחיר מוזל, ולקבל מן הנתבעת שירותי הרכבה בארץ לאותם סוככים (ראה עדות ברגר בעמ' 14 ש' 6-14 לעדות ברגר). מכאן, שניתן לומר, כי בעת כריתת ההסכם עם הנתבעת, צפתה התובעת, שבמקרה של הפרת ההסכם על ידי הנתבעת, ייגרמו לה נזקים עקב כך, שיהיה עליה לייבא מחו"ל סוככים מורכבים, במחיר גבוה יותר לעומת מחירם של סוככים בלתי מורכבים המורכבים בארץ. לעניין הערכת הצדדים בעת כריתת ההסכם את היקף הנזק הצפוי להיגרם לתובעת עקב הפרה, וכמפורט לעיל בסקירת המסגרת הנורמטיבית לדיון, נקבע בפסיקה, כי יש לקחת בחשבון, בין היתר, את היקף התמורה החוזית והשווי הכלכלי של הנכס או השירות, אשר במקרה דנן לא צוינו במפורש בהסכם. שיעורו הכספי של צפי זה לנזקים, הינו בהתאם לפוטנציאל ההכנסה של התובעת בהתקשרויות מסחריות מסוג זה, כאשר אינדיקציה לסדר הגודל הכספי של פוטנציאל זה, ניתן למצוא בהיקפן הכספי של ההזמנות המועברות מהתובעת לנתבעת. במקרה דנן, הוכח לפני, כי מיום כריתת ההסכם, הועברה לנתבעת על ידי התובעת הזמנת סוככים ספורים בלבד, בגדר הזמנת מאי אשר נדונה לעיל, כאשר גם במקרה זה אין מדובר בהזמנה חדשה אלא בסוככים אשר נכללו בהזמנה קודמת של התובעת מחברת גיבוס קודם לכריתת ההסכם, שטרם סופקה. יודגש, כי הצדדים עצמם אף לא הציגו לפני, בראיותיהם, כל הסבר או נתונים ממשיים אחרים כלשהם, אשר יכולים לשכנע כי יש בסכום הפיצוי המוסכם כדי לשקף יחס סביר כלשהו בין הנזק אותו העריכו בזמנו כצפוי בכל מקרה של הפרה, לבין סכום פיצוי של 300,000 ש"ח. ברגר אמנם התייחס בעדותו להגיון אשר הנחה אותו בדרישתו של סכום פיצוי מוסכם זה, אשר אף עליו התפשר כחלק מהמו"מ, באשר דרש בתחילה פיצוי מוסכם של 500,000 ₪. לטענתו, סכום זה משקף נזקים צפויים במקרה של הפרה, בשיעור של 20-30 אחוזים, בגין עלויות רכישה של מוצרים מורכבים מיבואן מקומי בהשוואה לעלויות ייבוא מוצרים בלתי מורכבים והרכבתם בארץ על ידי הנתבעת. זאת, לאורך תקופה של חמש שנות ההסכם ובהנחת עבודה של מכירה שוטפת של מאות סוככים בשנה על ידי התובעת, כאשר מחיר ממוצע לסוכך מורכב הינו כ- 5,000 ש"ח ולשלד סוכך כ- 2,000 ₪ (עמ' 15 ש' 1-12 לעדות ברגר). ואולם, דבריו אלו של ברגר, לא בוססו בראיות ממשיות מטעם התובעת, כגון לעניין היקף המכירות השנתי של התובעת ומחירי רכישתם של סוככים מורכבים לעומת עלות ייבוא סוככים מפורקים בצירוף עלות הרכבתם בארץ. יתרה מכך: טענתו זו של ברגר הנסמכת על הנחה של מכירת מאות סוככים בשנה, עומדת בסתירה לראיות אשר הובאו לפני, לפיהן, במשך מספר החודשים שלאחר כריתת ההסכם, ההזמנה היחידה אשר יצאה מאת התובעת למוצרי גיבוס הייתה הזמנת מאי, שכללה 2-3 סוככים בלבד, נתון הרחוק עד מאד מנתון שנתי של מכירת מאות סוככים. ודוק: התובעת לא טענה, וממילא לא הציגה ראיה כלשהי, להזמנות נוספות אשר היה בכוונתה לבצע ממוצרי גיבוס, כך שבוודאי בשנה הנתונה, היא שנת 2010, לא מדובר היה בהזמנה ומכירה של מאות סוככים ממוצרי גיבוס. מכאן, שטיעונו הנ"ל של ברגר בדבר אופן חישובו של סכום הפיצוי המוסכם נותר כאמירה אריתמטית גרידא, אשר אינה תואמת את הראיות שלפני. בנוסף לכך, אני אף לוקחת בחשבון, כי התובעת הייתה רשאית להמשיך ייבוא ישיר של מוצרי גיבוס בכוחות עצמה, וזאת אף במהלך תקופת ההסכם ובוודאי שלאחר סיום ההתקשרות. הנתבעת אף אינה הגורם היחיד בארץ המספק שירותי הרכבת סוככים, כך שהתובעת יכולה הייתה, גם אם לאחר תקופת מעבר קצרה, לאתר ולהתקשר עם גורם אחר כלשהו לצורך הרכבתם של הסוככים המיובאים מגיבוס. כלומר, בעת כריתת ההסכם, יכולה הייתה התובעת לצפות, כי גם אם ההתקשרות בינה לבין הנתבעת תבוא אל קיצה מסיבה כלשהי, תהא לה האפשרות למצוא תחליף אחר כלשהו ולהמשיך לפעול עם גורם אחר כלשהו במתכונת התקשרות דומה, אשר תאפשר לה להמשיך ולייבא, בעלות המוזלת, את הסוככים המפורקים מחברת גיבוס ולהרכיבם בארץ בעלות דומה לזו אשר סוכמה עם הנתבעת, ואשר מן הסתם משקפת מחירי שוק בתקופה הרלבנטית. מכאן, שהצגת הציפיה לנזק במקרה כזה בהתייחס לתקופת ההסכם המלאה, חמש שנים, כפי שטען ברגר, אינה מבוססת לטעמי ואין בה כדי לתמוך בסכום הפיצוי המוסכם החוזי. אכן, בעניין זה התרשמותי הינה, כי סכום הפיצוי המוסכם במקרה דנן נקבע באופן שרירותי כסכום אסטרונומי, אשר באמצעותו קיוותה התובעת, להרתיע את הנתבעת מלהפר את ההסכם. ואולם, רצון זה להרתיע, אינו יכול, כמובן, לשמש כאבן בוחן לבחינת סבירות סכום הפיצוי המוסכם, וכאמור, יש לבחון את סבירות היחס בין הנזק הצפוי לסכום, סבירות אשר לא מתקיימת במקרה דנן, ולו בדוחק. לפיכך אני סבורה, כי קיימת הצדקה במקרה דנן להתערבות בית המשפט בסכום הפיצוי החוזי אשר נקבע בסעיף 3 בפרק ג' להסכם, מכוח הסמכות הנתונה לבית המשפט בסעיף 15(א) לחוק התרופות. מהו שיעור ההתערבות הראוי במקרה דנן ? כאמור לעיל, בהלכה הפסוקה לא נקבעו מסמרות לעניין שיעור ההתערבות הראוי, באשר ברור הוא, כי הצפיות הסבירה וממילא שיעור ההתערבות של בית המשפט בגובה הפיצוי המוסכם, באותם מקרים בהם מוצדקת התערבות כאמור, משתנים ממקרה למקרה, בהתאם לטיב העסקה, היקפה הכלכלי, קשת ההפרות שניתן לצפות ביחס אליה, היקף הסיכונים הכרוכים בהפרה הצפויה ממנה חוששים הצדדים, ושיקולים נקודתיים נוספים. במקרה שלפני, היקפו הכלכלי השנתי של ההסכם אשר הוכח לפני הינו היקף זעום. התובעת לא הציגה נתונים כלשהם על היקף הייבוא מגיבוס שערכה בטרם נחתם ההסכם, או על היקף המכירות של סוככי גיבוס על ידה בשנה שקדמה להסכם. בנוסף לכך, היקף הסיכון הכלכלי לו חשופה התובעת במקרה של הפרת ההסכם הינו נמוך אף בהתחשב במחירן של יחידות הסוככים הנדונות, ושל עלויות הרכבת כל סוכך בארץ בהתאם לתעריף הרכבה הנזכר בנספח להסכם. בהתחשב במכלול שיקולים וראיות אלו, וכן בהתחשב בחוסרים הראיתיים אשר נזכרו לעיל, אני סבורה, כי סכום פיצוי מוסכם אשר ישקף יחס סביר בין הפיצוי לבין ציפיות הצדדים בעת כריתת ההסכם ביחס לנזקים הצפויים להיגרם למי מהם במקרה של הפרת ההסכם, הינו 15% מסכום הפיצוי המוסכם החוזי, היינו סך של 45,000 ₪. ד4. שאלת אחריותו האישית של הנתבע 2 איני סבורה, כי במקרה דנן, הורם הנטל על ידי התובעת להטלת אחריות אישית על הנתבע 2, כהן. ההסכם נכרת עם הנתבעת 1 בלבד ופעולות הייבוא מגיבוס נעשו על ידה ולא על ידי מנהלה כהן בכובעו האישי. העובדה כי שמות מנהלי שתי החברות, התובעת והנתבעת, נזכרים בכותרת ההסכם במקום המיועד לחתימת ההסכם אין בה, לטעמי, כדי להופכם לצדדים להסכם באופן אישי, וברור הוא, כי חתמו על ההסכם בשם החברות אשר בבעלותם ובניהולם ולא כמתקשרים אישית בהסכם זה. יצוין, כי מדובר בחתימה אחת בלבד של ברגר וכהן על גבי חותמות החברה בשולי ההסכם, כך שאף אין מדובר במקרה של התחייבות הבעלים בנוסף להתקשרות החברות עצמן בהסכם. אף מכתבי ההתראה מאת ב"כ התובעת (נספחים ה' ו- ז' לתצהיר ברגר) מוענו בזמנו אל הנתבעת בלבד ולא אזכרו טענה "מזמן אמת" לאחריות אישית כלשהי של כהן בגין התנהלותו. כהן הינו אמנם הבעלים והמנהל של הנתבעת, אך כמובן, שלא די בכך בכדי להצדיק את הרמת המסך מעל אישיותה המשפטית הנפרדת של הנתבעת. אף איני סבורה, כי הורם הנטל לטענות התובעת, כי כהן פעל בפרשה זו בחוסר תום לב ובמרמה, ולא הונחה לפני כל תשתית ראייתית ממשית בהקשר זה, בוודאי לא כזו העומדת ברמת ההוכחה המוגברת הנדרשת להוכחת טענות מרמה. מכאן, שאף אין לפני בסיס לחיוב אישי של כהן, מכוח דיני הרמת מסך או לפי תורת האורגנים. אציין, כי התובעת אמנם התייחסה לסוגיה זו בסיכומיה, אך זו בשפה רפה ולאקונית בלבד, ומבלי לבסס את "טיעון השלד" שלה בעניין זה באופן ממשי כלשהו (סעיף 15-16 לסיכומי התובעת). ה. סיכום נוכח כל האמור לעיל, תוצאת ההליך הינה כי הנתבעת 1 תשלם לתובעת סך של 45,000 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל. התביעה כנגד הנתבע 2 - נדחית. הנתבעת תישא בהוצאות התובעת בגין מחצית סכום האגרה אשר שולמה בהליך זה ובנוסף בשכ"ט ב"כ התובעת בסך 10,000 ש"ח. סכומים אלו יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין, מיום פסק הדין ועד לתשלום בפועל. הפרת חוזהחוזההסכם שיתוף