קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מצג שווא בחוזה שכירות / השכרת דירה בבית משותף לצורך גן ילדים: תביעה ותביעה שכנגד אשר עניינה הוא הסכם שכירות דירה בבית משותף ברח' וולפסון 1 בחיפה (להלן: "הדירה"). הדירה נמצאת בבעלותם של הנתבעים/התובעים שכנגד אליהו ידיד ובת שבע ידיד, להלן: "הנתבעים" או "ידיד"), והשוכר הוא מר אורי הדר אשר בבעלותו חברת פוטירו גן-פו בע"מ (להלן: "התובעים"/נתבעים שכנגד" או "הדר"). התובעים רצו לשכור את הדירה על מנת להקים שם גן ילדים. אין מחלוקת כי ייעודה של דירה זו איננו גן ילדים, ועל מנת להפעיל בה גן ילדים כדין היה צריך לפנות לוועדה המקומית לתכנון ולבניה חיפה לקבלת היתר לשימוש חריג. עו"ד אבני- הנתבע 3 (להלן: "עו"ד אבני") ב"כ ידיד, ערך את הסכם השכירות בין הצדדים (להלן: "הסכם השכירות") לאחר שהיה ביניהם מו"מ ארוך וממושך. התובעים כרכו את הנתבעים כולם בכריכה אחת. הטענה כלפיהם היא כי לא גילו לתובעים טרם חתימת הסכם השכירות, על קיומו של פסק דין של כב' המפקחת על רישום מקרקעין המונע מהדר לדעתו, פתיחתו של גן ילדים בדירה (להלן: "פסק הדין"). התובעים טוענים כי בכך הציגו בפניהם הנתבעים מצג שווא. לו היו יודעים כי אין אפשרות לקיים גן ילדים בדירה, לא היו מתקשרים בהסכם זה. בנוסף העלימו מהם, כי לאחר מתן פסק הדין ומתוך רצון לנקום בשכנים - פתחו שם בית בושת. משנודע הדבר לתובעים, ולאחר דין ודברים ביניהם לבין הנתבעים, שלחו מכתב ביום 14.4.2009 ובו הודיעו על ביטול ההסכם. הנתבעים, אשר בידיהם היה לאחר חתימת ההסכם, שיקים עבור דמי שכירות לכל תקופת ההסכם, שיק ביטחון ושטר ערבות מימשו את הערבות. התנהלות הנתבעים, לגרסת התובעים היא של חוסר תום לב בניהול מו"מ, הפרת גילוי נאות, מצג שווא, הולכת שולל, והטעיה על פי סעיף 15 לחוק החוזים חלק כללי תשל"ג - 1973 (להלן: "החוק"). הסעד המבוקש: התובעים זכאים לדעתם לפיצויים - הן פיצויי הסתמכות והן השבת הסכומים אשר שולמו על ידם לנתבעים ובכלל זה שכ"ד של חודשיים, שכ"ט עו"ד אשר שולם לעו"ד אבני, והן פיצויים על הנזקים אשר נגרמו להם וזאת על פי סעיף 10 לחוק החוזים תרופות (להלן: "חוק התרופות"), על אובדן הרווחים שהיה צפויים לו הפעילו את הגן. בנוסף, הנתבע 1 התחייב להחזיר את שיק הביטחון על סך 20,000 ₪ עם מימוש הערבות ולא עשה כן יש לחייבו להחזיר השיק. לכתב התביעה צורפו: א. נסח רישום, המעיד על בעלות התובעים. ב. הסכם השכירות מיום 3.2.2009. בין הנתבעים 1 ו - 2 - ה"משכיר" לבין התובע 1 - ה"שוכר". על פי סעיף 4 (א) להסכם: מטרת השכירות מבחינתו של השוכר היא: מגורי השוכר (הדגשה במקור - ח.ל.ה.). סעיף 9 א' להסכם הדן בהתחייבויות השוכר אומר: "להשתמש במושכר אך ורק למטרה הקבועה מס' 4 לעיל ולא למטרה אחרת כלשהיא". התנאים בסע' 4 ו - 9 הנ"ל נכללו בין התנאים העיקריים אשר הפרת אחד מהם תיחשב כהפרה יסודית של ההסכם עליו חתמו כערבים שרה שרון ויוסף הדר - הנתבעים שכנגד 3 ו - 4. ג. נספח להסכם שאף הוא נערך באותו יום 3.2.2009. "הואיל" השלישי לנספח מגלם את המטרה האמיתית של שכירת הדירה והיא הקמת גן ילדים בה בהסכמת המשכיר. לא למותר לציין שההואיל השני הוא "מטרת השכירות על פי חוזה השכירות הנה למגורי השוכר". בסעיף 2 לנספח נאמר במפורש: "השוכר מצהיר בזאת כי ידוע לו היטב שבעלי דירות בבית צפויים להתנגד ו/או שהם מתנגדים לפתיחת עסק של גן-ילדים במושכר ובשטחים הצמודים לו". סעיף 3 לנספח: "השוכר מתחייב לנהל את העסק של גן ילדים בתנאים של שקט מירבי לבל תופרע מנוחת השכנים, והשוכר מוותר בזאת כלפי המשכיר על כל טענה ו/או תביעה במקרה שלא יתאפשר לו לנהל גן ילדים במושכר מכל סיבה שהיא ויהא עליו לקיים הסכם זה, על כל תנאיו. היה ויעלה בידיו של השוכר לקבל אישור שינוי ייעוד מגורים לעסק במועד כלשהו במהלך תקופת השכירות השוכר" בסעיף "4... השוכר מצהיר כי בדק היטב ומצא כי יש לו סיכוי סביר לקבל את הרשיונות וההיתרים הדרושים לניהול גן ילדים. השוכר לא יהיה פטור מתשלום דמי השכירות ויתר התשלומים החלים עליו לפי ההסכם, ויהיה עליו להמשיך ולשלמם למשכיר בהתאם לקבוע בהסכם זה על נספחיו גם אם תמנע ממנו האפשרות להשתמש במושכר או בחלקים ממנו, ו/או בשטחים צמודים לו ו/או בחלק מהם זאת עד תום תקופת הסכם זה, זאת גם אם לא יקבל רשיון היתר ו/או הסכמת בעלי דירות בבית לניהול עסקיו במושכר ו/או מכל סיבה אחרת התלויה בשוכר ו/או בצד ג' כלשהו שלא יוצא מן הכלל. (5) "המשכיר נותן בזאת את הסכמתו לכך שהשוכר יהיה רשאי לאפשר מגורי אדם אחר ואחד בלבד מטעמו בדירה וזאת בכפוף לכך שזהותו תאושר מראש ע"י המשכיר". בהמשך הנספח מפורטים תנאים נוספים לפיהם, הדר בלבד יהיה אחראי לכל הליך משפטי הנובע משימוש במושכר בניגוד לחוק או הסכמת שכנים, והוא פוטר את ידיד מכל אחריות משפטית או כספית במקרה ולא יוכל לנהל את עסק גן הילדים או עסק אחר וכי "לא תהיה לו זכות לתבוע את המשכיר בגין אי היכולת לנהל במושכר עסק של גן-ילדים, וכי הוא מסכים שכל תביעה כזו מצידו כנגד המשכיר תידחה על הסף וללא תנאי". ד. נספח לעניין תקופת השכירות מיום 1.2.2009 ועד ל - 31.8.2013, וכן ניתנות שתי תקופות של אופציה בת 3 שנים כל אחת. ה. נספח דמי השכירות והוצאות. במסגרת נספח זה נמסרו המחאות עוקבות על סך 5,000 ₪ + מע"מ כל אחת. בנוסף, ערבות בנקאית על פי ההסכם בגובה שנים עשר חודשי שכירות. ו. פסק הדין של המפקחת על רישום מקרקעין בתיק מס' 112/03 - דיירי הבית ברח' מוריה 6/א' נגד הנתבעים 1 ו - 2 כאן. הנתבעים היו מיוצגים ע"י עו"ד אבני. פסק הדין ניתן ביום 10.11.2003. על פי פסק הדין, דיירי הבית שכניהם של ידיד הגישו את התביעה בגין חוב של 780 ₪ לוועד הבית, וכן ביקש לאסור על ידיד לשנות את ייעוד הדירה למשרד, ולאסור על הנתבעים כאן (ושם) להסב חלק מהקרקע הצמודה לדירתם לחניה ויצירת כניסה נפרדת המחייבות פריצה בקיר החיצוני של הבית והריסת חלק מהגדר. ב"כ המפקחת אשר ביקרה במקום קבעה כדלקמן: "9. אני מקבלת אפוא את התביעה ומחייבת את הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובעת מס' 1 באמצעות בא-כוחה את הסך של 780 ₪ המהווה חובה לקופה המשותפת לתופקה מחודש אפריל 2002 עד חודש אפריל 2003 (כולל). בנוסף, אני אוסרת על הנתבעים, יחד ולחוד, לבצע שינויים פיזיים במעטפת החיצונית של דירתם ובגדר האבן הסובבת את חצר הבית, אותם השינויים שהם נושא ההיתר (העקרוני) שניתן להם מרשות התכנון המקומית ואשר היוו עילת התביעה הנדונה. 10. אשר לשינוי ייעוד חדירה - לא ראיתי להרחיב בסוגיה זו הואיל ומצאתי כי עילות התביעה האחרות בדין יסודן, באופן כללי ניתן לומר כי היקף זכויותיו של בעל דירה בדירתו עשוי להיות מושפע מהיתר הבניה שעל פיו נבנה הבית. הגבלות של הייעוד של דירות הבית שנכללו בהיתר הבניה מחייבות את רוכשי הדירות לא רק במישור היחסים בין בעלי הדירות ורשויות התכנון והבניה אלא גם בין בעלי הדירות, בינם לבין עצמם. ראה וייסמן, שם עמ' 480 ואילך. שינוי מדיניות של רשות התכנון אינה משנה בהכרח את היחסים בין בעלי הדירות. 11. גם אינני עושה צו בקשר להרחבת הדירה על חשבון חדר המדרגות מאחר ונחה דעתי כי פעולת בניה זו בוצעה לפני שנים רבות, מה שמלמד על ויתור מצד מי שהיו בשעתו בעלי דירות ועל העדר עילה למי שהפכו בעלי דירות בבית המשותף זה מקרוב". ז. פסק דין בד"נ 20/73 יעקב שמע נ' נחמה טרובסקי ו - 21 אח' פד"י כח (1) 730. ח. מכתבו של עו"ד בירמן אל הנתבעים מיום 12.4.2009, המודיע על ביטול ההסכם, אלא אם כי יומצא תוך חודש ימים אישור השכנים. ההגנה ותביעה שכנגד: נתבעים 1 ו - 2: לעניין התובעת 2 - אין כל יריבות בינה לבין הנתבעים, אין כל קשר חוזי ביניהם. לעניין התובע 1: הסכם השכירות היה למגורים, ובנוסף, התובע היה רשאי להפעיל גן ילדים. הוסכם כי אם לא יצלח הדבר בידו יוכל להשתמש במושכר למגורים או להשכירו בשכירות משנה או למצוא שוכר חליפי. התובע ידע על קיום ההליך בפני המפקחת על רשות בתים משותפים ועובדה זו נמסרה לו לפני החתימה על ההסכם. התובע היה מודע לסיכון שלא יוכל להפעיל את הגן ובכל זאת היה מוכן לקחת זאת על עצמו. יתר על כן, פסק הדין אשר ניתן בשנת 2003 אינו רלוונטי היות ואינו ועוסק בגן ילדים, ואינו מונע מהתובע הפעלת גן ילדים ככל שיעמוד בדרישות החוקיות לצורך כך. התובע הוא זה אשר הפר את ההסכם, לא שילם את דמי השכירות ועזב את המושכר מבלי שמצא שוכר חליפי תחתיו. התובע הוא זה שנהג בחוסר תום לב כאשר נתן שיקים ללא חותמת חברה ועל כן ביחד עם הוראת ביטול הם לא נפרעו. הנתבע עזב את הדירה לאחר שגרם בה נזקים, אותם העריך כ- 21,000 ₪. ידיד לא פירט. לכתב ההגנה צורפו: ההתכתבות בין התובע לנתבעים בדואר האלקטרוני. צילומי השיקים שחוללו מחמת הסיבה: חתימת המושך אינה בסדר. מכתב התראה לערבים. לכתב התביעה שכנגד צורפו: נסח רישום. הסכם השכירות. נספח א' להסכם השכירות שעניינה תקופת השכירות. נספח ב' שעניינו דמי השכירות והוצאות. הנספח שעניינו ההסכמה להפעלת גן הילדים. ההתכתבויות בדוא"ל. צילומי שיקים שחוללו. מכתב התראה לערבים. מכתב תשובה למכתבו של עו"ד בירמן. תמונות בהן נראים לכאורה הנזקים שנגרמו לדירה. הנתבעים תבעו מן התובע סכום של 381,097 ₪ לאחר שלא נמצא שוכר חליפי. הגנת נתבע 3: אין כל יריבות בינו לבין התובעים. הוא אינו צד לחוזה, ואין לתובע 1 כל עילת תביעה שנגדו. אין הוא חב לו חובת זהירות. תנאי ההסכם גובשו בין התובע לנתבעים 1 ו - 2 במישרין במו"מ שהתנהל ביניהם. התובע, לו רצה, יכול היה להיות מיוצג ע"י עו"ד. לפני חתימת ההסכם נקבע במפורש כי הנתבע 3 מייצג רק את הנתבעים 1 ו - 2. הנתבע 3 לא היה שותף למו"מ אלא עסק אך ורק בניסוח ההסכמות ביניהם על פי הנחיות הנתבע 1. יתר על כן, התובע ויתר על כל תביעה כנגד הנתבעים 1 ו - 2 כמפורט בנספח, ועל אחת כמה וכמה ויתור זה יפה כוחו גם לגבי נתבע 3. התובע ידע והוזהר מפני התנגדויות השכנים להקמת גן הילדים, וכבר בטיוטה הראשונה הועלה עניין התנגדות אפשרית של השכנים לגן הילדים. לעניין פסק הדין, סבור הנתבע 3, כי אי גילויו או גילויו, אינו מעלה ואינו מוריד, שכן אין בו דבר המשפיע על אפשרות של הפעלת גן ילדים, או על החלטתו של התובע לשכור את הדירה, וכך גם הסביר לתובע בפגישה שנערכה במשרדו. כתב הגנה שכנגד: התובע, כנתבע שכנגד חזר למעשה על כל טענותיו כפי שמפורט בכתב התביעה, בבקשה למתן צו מניעה. לא נטענה כל טענה מפי נתבעים 2 ו - 3 - הערבים. ההליך: מטעם התביעה העיד התובע בלבד. לתצהיר עדות ראשית מטעמו (ת/1) צורפו המסמכים כדלקמן בנוסף למסמכים שצורפו לכתב התביעה: העתק מחוזה השכירות. העתק מנסח של לשכת רישום מקרקעין בחיפה. העתק מחשבונית מס של עו"ד אבני בגין כריתת החוזה. העתק מפסק הדין של המפקחת על הבתים המשותפים. העתק מהחשבוניות בגין רכישת חומרי בניין ושיפוצים. העתק מהשיק שנפרע ע"י ידיד בגין השכירות עבור חודש מרץ 2009. העתק מהתקליטור עליו בוצעו קלטות השיחות וכן תמלול ההקלטות. העתק מהחלטתי מיום 15.7.09. העתק מכתב של עו"ד בירמן מיום 12.4.09. העתק מכתבו של עו"ד סלע מיום 5.5.09. מכתבו של ידיד נכסים בע"מ מיום 27.4.09. מטעם הנתבעים 1 ו - 2 העיד הנתבע מס' 1. לתצהירו (נ/2) צורפו בנוסף למסמכים שצורפו לכתב ההגנה, המסמכים כדלקמן: התכתבות בין התובע לנתבע בדוא"ל. רשימות שיקים לביטחון. רשימות שיקים לגביה בגין הממ"ד שיוקם, אם והיה צורך. הנתבע 3 העיד אף הוא. כמו כן, העיד עו"ד אסדי ממשרד של עו"ד אבני (נ/3). לתצהירו צורפה טיוטה ראשונה של ההסכם, ההסכם והנספחים וההתכתבות. עו"ד אסדי אף היה נוכח בישיבה בה הסביר נתבע 3 את פסק הדין לתובע, והשתתף בהסבר (על פי השיחה המוקלטת). על פי החלטותיי מיום 5.7.2011 ו - 10.7.2011 לא התקבלה חוות דעת מומחה אותה ביקש התובע להציג. עלפי החלטתי מיום 24.7.2011, לא התקבל התמליל אותו ביקשו ב"כ הנתבעים להגיש אך נתקבלו 3 תקליטורים נ/1. התקליטורים הם הקלטות שיחות של התובע עם הנתבעים. 9.3.1009 בין התובע לנתבע 1. 18.3.2009 בין התובע לעו"ד אבני ועו"ד אסדי. שיחה בין התובע לנתבעת 1 והנתבע 3 מיום 27.3.2009. התובע והנתבע נחקרו כבר במסגרת הדיון בבקשה למתן צו מניעה ביום 22.2.2009 ועדויותיהם מהוות חלק מחומר הראיות. התייחסות לתוכן העדויות תהיה בהתאם לצורך בדיון. סיכומי התובעים: ההסכם בין הצדדים התקבל תוך כדי מצג שווא וחוסר תום לב, וחלים עליו סעיפים 12 - 15 וסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג - 1973. א. חוסר תום לב לפני כריתת החוזה: הנתבעים 1 - 3, מר ידיד ומר אבני, לא גילו למר הדר את עובדת קיומו של פסק הדין של כב' המפקחת על רישום מקרקעין, ובכך הכשילו את יכולתו לקבל החלטה מושכלת על סמך כל העובדות. לו היה יודע על קיום פסק הדין ותוכנו, לא היה כורת את הסכם השכירות מלכתחילה. הוכח, כי כאשר נודעו לו הדברים לאשורם, לאחר החתימה על ההסכם ביקש לבטלו הן בפניה אל מר ידיד והן בפניה אל עו"ד אבני. אכן זה האחרון ביקש ממר ידיד להסכים לביטול החוזה, אך מר ידיד סירב, כנראה משום שהיה לו אינטרס שהתובע יילחם בשכניהם במקומו. ב. חוסר תום לב לאחר הגילוי: התובע ביקש לבטל את ההסכם, אך מר ידיד ניצל לרעה את העובדה כי יש בידו ערבות בנקאית אוטונומית, והמשיך לבצע את הוראות החוזה. עו"ד אבני הודה בכך כי לא מסר את המידע אודות פסק הדין לתובע. אין לקבל מחדל זה ואין לקבל את הטענה כי עו"ד אבני חשב שהמידע אינו רלוונטי. המידע היה רלוונטי מאוד. התובע אכן נטל על עצמו לטפל בהתנגדויות הצפויות של הדיירים בבניין, אך עשה זאת מבלי לדעת על פסק הדין ומבלי לדעת על היחסים העכורים בין ידיד לדיירים. דרכי הטיפול בהתנגדויות היא שכנוע ולא במלחמות. לו היה יודע שההתנגדות הייתה אף למשרד שרצה ידיד להקים בדירה, בוודאי שלגן ילדים הייתה התנגדות על אחת כמה וכמה ומלכתחילה לא היה נכנס לכך. התובע זכאי על כן לסעד ביטול ההסכם, פיצויים בגין הפרה והשבת כל הכספים ששולמו ובכלל זה על חשבון השכירות, הערבות שמומשה, שיפוצים במושכר, ופיצוי בגין עגמת נפש ואובדן רווחים. בסה"כ 127,048 ₪. יש לדחות את טענת חוסר יריבות עם התובעת 2, שכן השיקים שקיבלו היו משוכים על חשבון גן פו, ו - 3 מהם אף נפרעו. הערבות ניתנה ל"בקשת פוטירו גן פו בע"מ" ועל כן אין לקבל את טענת חוסר יריבות שאף היא טענה בחוסר תום לב. סיכומי הנתבעים 1 ו - 2: הטענה העיקרית כנגד התביעה היא כי לתובעים הייתה טעות בכדאיות העסקה ועל פי חוק ההלכה, טעות בכדאיות העסקה אינה מזכה בביטול החוזה ופיצויים. התנהלות התובעים מעידה על רצון להפר את ההתחייבויות אשר הדר נטל על עצמו באופן ברור כמפורט בהסכם השכירות שכן במהלך המו"מ נאמר לתובע הן בע"פ והן בכתב כי קיים סכסוך עם השכנים, ובנספח אשר נוצר ביוזמת הדר לאחר שנודע לו על הסכסוך עם השכנים. התובע בחר מרצונו לא לערוך בירורים כלשהם ובכלל זה האפשרות לקבל היתר לשימוש חורג, למרות התחייבותו המפורשת. אין כל רלוונטיות לפסק הדין של המפקחת אשר דן בנושא של חוב לוועד הבית ובפגיעה ברכוש המשותף, ותו לא. פסק הדין לא התייחס לאפשרות של שימוש חורג, והתובע נתלה בפסק דין כתירוץ שכן חיפש כיצד לצאת מן העסקה אשר העריך כי לא תניב את הרווחים להם ציפה. יתר על כן התובע ידע על פסק הדין, עוד לפני החתימה על החוזה. התובע היה אמור למצוא שוכר חליפי ולהקטין את נזקיו, אך במקום לעשות זאת, בחר להגיש את התביעה. הנתבעים סבורים כי עלה בידם להוכיח שהתובע ידע במפורש כי היה כבר ניסיון רע עם השכנים וספק אם יסכימו לקיום גן ילדים, וזאת מתוך חילופי הדוא"ל שבין הצדדים, לפני כריתת החוזה. יתר על כן, על פי ההסכם והנספח לו, התובע ויתר במפורש על כל תביעה וטענה אם לא יתאפשר לו מסיבה כלשהיא לקיים את הגן, ולא זו בלבד אלא שהתחייב לקיים את ההסכם על כל תנאיו, גם במקרה כזה. יש לדחות את התביעה ולקבל את התביעה שכנגד. היות והתביעה שכנגד הוגשה בטרם נמצא שוכר חליפי ובינתיים, נמצא שוכר כזה, יש להפחית מהסכום שנתבע את סכום הערבות שמומשה ודמי השכירות ששולמו מאז שנכנס השוכר החילופי. נזקיו של ידיד מסתכמים ב - 180,000 ₪ והם כוללים נזקים עתידיים היה ולא ימצא שוכר חליפי נוסף. הנתבעים 3 ו - 4 הערבים לא התגוננו בפני התביעה ולא התייצבו לדיון ועל כן יש לקבל את התביעה נגדם במלואה. סיכומי הנתבע 3: עו"ד אבני היה לעניין תביעה זו ב"כ של מר ידיד ולא של הדר. אף על פי כן, הסביר לו היטב את כל הסעיפים בחוזה ובהן התחייבות שהוא נוטל על עצמו. הדר לא ראה עצמו מיוצג ע"י עו"ד אבני, ויתר על כן, המו"מ כולו וההסכם "גובשו בין הדר וידיד, ללא מעורבותו של עו"ד אבני". אין להדר כל עילת תביעה כנגד עו"ד אבני, כשם שאין לו כל עילת תביעה כנגד ידיד, שהרי על פי סעיף 7 לנספח, הוא ויתר על כל טענה ותביעה. אין לעו"ד אבני כל חובה כלפי הדר, שהרי פנה להתייעץ עם עו"ד אחר. בנוסף, הדר הוא איש עסקים ממולח אשר העיד על עצמו כי הוא יודע להתמודד עם שכנים מתנגדים, ואין על כן לבוא בטענה כלשהיא אל עו"ד אבני. פסק הדין של כב' המפקחת על רישום מקרקעין אינו רלוונטי. אין הוא מעלה ואין הוא מוריד, שכן אין זה בסמכות המפקחת לקבוע דבר בעניין שינוי ייעוד והיא אכן לא קבעה דבר. יתר על כן, לפסק הדין של כב' המפקחת לא היתה כל השפעה על החלטותיו של הדר, אשר ידע, כפי שהוכח בחקירה הנגדית, על ההליך המשפטי טרם חתימתו על ההסכם, אלא שלא התעניין בו, ולכן אין לו להלין אלא על עצמו. הדר לקח על עצמו והתחייב בכתב לבדוק את נושא השכנים וההתנגדויות ולא עשה כן. הוא גם הוזהר בפני האפשרות שתהיה התנגדות להקמת הגן, ואף על פי כן, התחייב לשלם את כל התשלומים הנובעים מההסכם. כפי שהדברים באו לידי ביטוח בסעיף 2 לנספח, סעיף 4, וסעיף 7 במפורש. הוא הצהיר כי לא תהיה לו הזכות לתבוע את המשכיר בגין אי היכולת לנהל במושכר עסק של גן ילדים וכי הוא מסכים שכל תביעה כזו מצידו נגד המשכיר תידחה על הסף ללא תנאי. הדר עצמו אישר כי התכוון להפעיל את הגן גם מבלי לחכות להיתר לשימוש חריג, ועל כן גם כל עניין בפסק הדין שלא נודע אודותיו במועד אינו אלא תירוץ. הפרת ההסכם כאן היא ע"י הדר ולא ידיד וזאת בשל טעות בכדאיות העסקה. כידוע אין טעות כזו מזכה בכל סעד עפ"י סעיף 14 (2) לחוק החוזים (חלק כללי). אין לחייב את עו"ד אבני בכל תשלום שהוא בוודאי גם לא השבת סכומים אשר כבר שולמו, ובאשר לדרישה עבור שיפוץ המושכר, מדובר בעדות שאינה נכונה כמפורט בסעיף 29 לסיכומי ידיד, ויש לדחות התביעה נגדו. דיון והכרעה: מסגרת הסכסוך בתיק זה הותוותה כבר בהחלטה מיום 15.7.2009, והיא לא השתנתה בעקבות שמיעת הראיות. התובע, מר אורי הדר היה רשאי לבטל את ההסכם, שכן הנתבע 1 נהג כלפיו בחוסר תום לב, הן בעת המו"מ לפני כריתת ההסכם והן לאחר מכן. שלושת הצדדים, הדר וידיד ועו"ד אבני צירפו את ההתכתבות, לתצהירים ולתוך מכתב הטענות. כפי שהוברר בעת הדיון בבקשת צו המניעה הדר לא מסר לבית המשפט את כל ההתכתבות בינו לבין ידיד, וזו הייתה הסיבה לביטול הצו. עיון במכתבים אשר הועברו בין הצדדים, אינו מחזק את גרסת ידיד, אדרבא, כאשר לא מוציאים דברים מהקשרם, וקוראים את מכלול ההתכתבות, התמונה המצטיירת מורכבת מכמה נושאים עיקריים: התובע מאוד רצה לשכור את הדירה, בעיקר בגלל מיקומה. מתאימה מאוד להרחבת עסק ניהול הגנים אשר לו. התובע היה מודע לכך שיש בעיות עם השכנים (כפי שסיפור לו לראשונה בבוקר הפגישה בה היה אמור לחתום על החוזה). התובע סבר שבעיות עם השכנים פתירות והוא יוכל להתמודד איתן לאור ניסיונו. התובע חש שהחוזה המוצע שונה לחלוטין ממה שסוכם בינו לבין מר ידיד בע"פ. התובע חש לאחר פגישה בה היה אמור לחתום על חוזה, שהוא צריך להתייעץ עם עו"ד, וכפי שאמר מעולם לא ראה חוזה כזה. התובע ביקש סעיף השתחררות מן החוזה מספר פעמים והדגיש כי זה נושא חשוב עבורו, אך לא נענה. הנתבע 1 "ויתר" לתובע בדברים קטנים וטפלים כמו שיעורי הצמדה כאשר הוא עצמו נותן "טיפ" לתובע להתרכז בעיקר ולא בטפל. התובע כרך בתביעתו את עו"ד אבני ביחד עם שני הנתבעים האחרים, ואין זה נכון. ככל שיש לתובע עילת תביעה נגד עו"ד אבני, היא במסגרת עוולת הרשלנות, אם קיימת, בהפרת חובת עו"ד שיש לו גם כלפי מי שאינו לקוחו, כאשר הוא עורך הסכם עבור שני הצדדים, במיוחד כששכרו משולם לו ע"י הצד שאינו הלקוח הישיר, והוא יודע או צריך לדעת בגלל יחסי ההיכרות רבת השנים, כי ניתן בו אמון. עו"ד אבני לא היה צד להסכם, הוא אינו בעל הדירה, תפקידו הוא בניסוח ההסכם ועל פי רצונו של לקוחו וההסכמות שהוא הבין כי היו בין הצדדים והיו הא ראיה התובע חתם על החוזה. גם אם היה על עו"ד אבני לגלות לתובע את קיומו של פסק הדין לפני החתימה על החוזה, אין כאן מעשה של חוסר תום לב (בו יש יסוד של כוונה רעה) אלא אולי טעות בשיקול דעת וכידוע לא כל טעות בשיקול דעת מהווה רשלנות. הדיון יחולק אם כך לשניים: א. יחסי התובע אורי הדר והנתבעים ע"י אלי ידיד. גב' ידיד לא השתתפה באופן פעיל במשפט. אין תצהיר מטעמה והיא לא העידה, ולמעט חתימתה על הסכם השכירות ונספחיו, אין לה כל נוכחות. ב. יחס התובע- אורי הדר, ועו"ד אבני. א. יחסי אורי הדר - אלי ידיד: צר לי על כי הצדדים אף לא שקלו את הצעותיי והמלצתי לעניין הגישור. "ייקוב הדין את ההר" אינה מן המידות היותר נעלות: לא חרבה ירושלים על שדנו בה דין תורה". דהיינו שהעמידו דיניהם על הדין (אפילו הוא דין תורה) ועמדו על מיצוי הזכות בכל מקרה". ההפניה היא מתוך פסק הדין של כב' השופט ג. ברמן בתמ"ש 12710/95 אלמוני נ' אלמונית (4.7.2006). בפסק דין זה כב' השופט ברמן מזכיר את המחזה "הסוחר מוונציה" של שייקספיר. שמיעת מר ידיד בבית המשפט, עיון בהסכם ובנספחים, עיון במכתבים, אך השמיעה בעיקר של "המוסיקה" הטון, בו העיד בבית המשפט, סירובו של מר ידיד להיענות לבקשתו של עו"ד אבני, אכן מובילה את עולם האסוציאציות שלי אל המחזה השייקספירי ה"סוחר מוונציה". הערות אלו הן כלליות ויש בהן יותר ללמד על תביעתם של הנתבעים, אך גם על התנהלותו של הנתבע 1 בשלב הטרום חוזי. אינני מקבלת את הטענה כי התובע הודיע על ביטול ההסכם מחמת שהבין כי טעה בכדאיות העסקה. האזנתי לשלושת התקליטורים אשר הוצגו לבית המשפט. אחת המסקנות מהאזנה לשלושת השיחות היא כי התקיים בין הצדדים מעין דוח שיח או תלת שיח של חרשים. "זה מדבר בחטין וזה עונה לו בשעורין". התובע ניסה להסביר הן לנתבע 1 והן לעו"ד אבני, כי אילו ידע שהיה משפט בפני כב' המפקחת על רישום המקרקעין, לאור התנגדות הדיירים להקמת משרד, וכי הוא עלול להיות צפוי לצווי מניעה עם הפעלת הגן, לא היה נכנס לעסקה זו, בה רצה מאוד כפי שגם הסביר בבית המשפט. לשיטתו, דבר אחד הוא התנגדויות שכנים שאיתם הוא מסתדר כפי שאמר, אך לא במלחמות, ודבר אחר הוא סכנה של צווי מניעה, כאשר מדובר בילדים ולא בחולצות כלשונו. אין הוא יכול להרשות לעצמו להתחיל להפעיל גן, וכעבור חצי שנה להפסיקו. זה יהרוס את המוניטין שלו. אין הוא איש של מלחמות. מר ידיד לעומת זאת הבין את דבריו של התובע כי הוא יכול ומנוסה בלהסתדר עם שכנים, אם תהיה בעיה "יפשיל שרוולים ולמלחמות". לשווא ניסה התובע להסביר כי לא מנהלים מלחמות על גבם של ילדים וגן ילדים אינו דומה לשום עסק אחר. עו"ד אבני קרא לתובע את פסק הדין וחזר והסביר את המשמעות המשפטית ובמיוחד שלמפקחת אין סמכות לקבוע לעניין שינוי הייעוד והיא גם לא קבעה ולכן אין השכנים יכולים לעשות דבר וחצי דבר. שעה ארוכה לקח ההסבר ועו"ד אסדי הצטרף, אך בתמצית, כאשר הסביר עו"ד אבני כי אי אפשר להפעיל משרד על פי החלטת כב' המפקחת אמר מר הדר: "אמרת הכל", ואכן זו תמצית העניין, מה שלא עו"ד אבני ולא מר ידיד הבינו, או לא רצו להבין. אם משרד אי אפשר להקים, גן ילדים על אחת כמה וכמה. מתוכן השיחות עולה גם כי אכן עו"ד אבני ביקש ממר ידיד ל"שחרר" את התובע מן החוזה ולהגיע לאיזו נוסחה בה יתפשרו על אופן השחרור. מר ידיד היה מוכן לשחרר את התובע בתנאי כי ימצא שוכר חלופי והדר ישלם את הפרשי שכר הדירה, אך ימשיך לשלם עד אשר ימצא שוכר כזה והשכיר כי היה לו מועמד אחר לשכירת הדירה. מר ידיד נשמע אומר בשיחה עם התובע בלבד כי הוא כן אמר לו שהיו אצל המפקחת והיו בעיות עם השכנים, אך באף אחת מן השיחות לא נשמע כי הודיע לתובע שיש פסק דין. רק לאחר החתימה ורק לאחר שהתובע הגיע וכבר עסק בצביעת והכנת הדירה לגן, ובכלל זה בניית דק בחצר, ורק כאשר שמע מאחד השכנים אודות פסק הדין, המציא לו והקריאו לו את פסק הדין. עוד התברר מהאזנה לשיחות, כי ביום 18.3.2009 כאשר הגיע התובע לשיחה עם מר ידיד, והסביר לו את המצוקה אליה נקלע עקב ההפתעה בגילוי פסק הדין, באותו יום נתן לו גם את שטר הערבות וגם את ההמחאות עבור שכר הדירה. התובע האמין במציאת פיתרון. מאידך, למר ידיד לא היה לדבריו שיק הביטחון שהיה אמור להחזיר לתובע תמורת כתב הערבות. הנני קובעת כי לתובע לא גולה שקיים פסק דין של המפקחת על רישום מקרקעין משנת 2003 וגם לא גולה לו תוכנו לאשורו. אי גילויו של תוכן פסק הדין לתובע הוא מעשה של חוסר תום לב, המגיע עד כדי הטעיה. הנתבע 1 וגם הנתבעת 3 אשר לעניין אזהרת התובע כרוכים זה בזה, טוענים כי פטורים הם מכל אחריות שכן, התובע איש עסקים ממולח, רצה להתייעץ עם עו"ד ובחר שלא לעשות כן, המסמכים כולם משופעים באזהרות מפני התנגדות השכנים להפעלת גן ילדים, התובע היה ער לכל אלו ובחר לקחת סיכון על עצמו ואין לו להלין אלא על עצמו. אינני מקבלת טענה זו של הנתבעים, אמנם מוטלת אחריות גם על התובעת אך עיקר האחריות על הנתבע 1. בע"א 22/82 בית יולס בע"מ נ' רביב משה ושות' פד"י מ"ג (1) 441 בעמ' 484, כתב השופט (כתארו אז) ברק לעניין טיבה של דרישת תום הלב: "...עיקרון תום הלב מחייב הגינות ויושר במו"מ החוזי. החוק אינו דורש, שהצדדים יהיו מלאכים זה לזה, אך החוק דורש, כי הצדדים לא יהיו זאבים זה לזה. דרישתו של החוק היא כי אדם לאדם - אדם". ועוד נאמר בע"א 11/84 רבינוביץ נ' שלב - הקואופרטיב המאוחד להובלה בע"מ ואח' פ"ד מ (4) 533 בעמ' 546: "המבחן לקביעה אם התנהגות מסויימת הייתה בדרך מקובלת ובתום לב הוא מבחן מעורב בו משתמשים יחדיו עקרונות אובייקטיביים של עשיית היושר וההיגיון, ועקרונות סוביקטיביים, המתחשבים בין השאר לבדוק בטיב העסקה ובמהות הצדדים...". ובית המשפט העליון חזר על כך, ברע"א 765/90 סב"מ שיטות בניה מתוחכמות בע"מ נ' רוקח פ"ד מו (4) 20 בעמ' 25. עיקרון תום הלב הוא עיקרון על מלכותי החל על כל ענפי המשפט. כאמור לתובע לא גולה אודות פסק הדין ולא ניתן לו לקרוא אותו אלא לאחר החתימה על החוזה. זאת נלמד הן מעדות התובע, הן מעדות הנתבע 3 והן מעדות הנתבע 1 בעצמו. בעדות מיום 22.6.2009 התפתל ארוכות הנתבע 1 בתשובה לשאלה זו עד כי בסופה של ההתפתלות ענה "לא זכור לי". אמנם בעדות בתיק העיקרי העיד כי סיפר לתובע על פסק הדין, אך אינני מאמינה לגרסה מאוחרת זו. על צד למשא ומתן מוטל לכלכל את מהלכיו בתום לב, ובהגינות, תוך התחשבות גם בציפיות ובאינטרסים של הצד האחר ותוך נאמנות לרוח העסקה ולמטרתה" ע"א 8144/00 עלייג נכסים (1987) בע"מ נ' ברנדרי פ"ד נז (1) 158 בעמ' 170 והפנה לע"א 6370/00 קל בנין בע"מ נ' ע.ר.מ. רעננה לבניה ולהשכרה פד"י נו (3) 289, ע"א 2469/06 רונן סויסה נ' חברת זאגא בגוש 5027 חלקה 1 בע"מ (14.8.08) מפי כב' השופטת חיות פיסקה 10. חובת הגילוי נגזרת מעיקרון תום הלב, וחובה זו הופרה. כאן המקום לצטט שוב את הפסקאות הרלוונטיות מפסק הדין, כזכור התנגדות הדיירים הייתה לשינוי הייעוד ממגורים למשרד וב"כ המפקחת הביעה דעתה. לא למותר לצטט שוב מדברי המפקחת אשר ביקרה במקום קבעה כדלקמן: "9. אני מקבלת אפוא את התביעה ומחייבת את הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובעת מס' 1 באמצעות בא-כוחה את הסך של 780 ₪ המהווה חובה לקופה המשותפת לתופקה מחודש אפריל 2002 עד חודש אפריל 2003 (כולל). בנוסף, אני אוסרת על הנתבעים, יחד ולחוד, לבצע שינויים פיזיים במעטפת החיצונית של דירתם ובגדר האבן הסובבת את חצר הבית, אותם השינויים שהם נושא ההיתר (העקרוני) שניתן להם מרשות התכנון המקומית ואשר היוו עילת התביעה הנדונה. 10. אשר לשינוי ייעוד חדירה - לא ראיתי להרחיב בסוגיה זו הואיל ומצאתי כי עילות התביעה האחרות בדין יסודן, באופן כללי ניתן לומר כי היקף זכויותיו של בעל דירה בדירתו עשוי להיות מושפע מהיתר הבניה שעל פיו נבנה הבית. הגבלות של הייעוד של דירות הבית שנכללו בהיתר הבניה מחייבות את רוכשי הדירות לא רק במישור היחסים בין בעלי הדירות ורשויות התכנון והבניה אלא גם בין בעלי הדירות, בינם לבין עצמם. ראה וייסמן, שם עמ' 480 ואילך. שינוי מדיניות של רשות התכנון אינה משנה בהכרח את היחסים בין בעלי הדירות. הדיירים התנגדו ונקטו בצעדים משפטיים כנגד הכוונה להקים משרד, בוודאי ובוודאי יתנגדו לגן ילדים, אשר מטבע ועצם קיומו הוא מקור לרעש בשעות פעילות. סעיפי החוזה בהם יש התחייבות לשמירה על שקט הם חסרי משמעות. התחייבות לטיפול בנושא ההיתרים אף היא בעייתית, הנתבע 1 עצמו יודע כי קבלת היתר לשימוש חורג, גם אם יתקבל, הוא הליך שלוקח 3 - 4 שנים כיצד הוא ציפה באמת ובתמים שהתובע יוכל לממש את מטרת השכירות, הקמת גן ילדים? יש בכך משום חוסר הגינות ואשליית התובע כי יקבל את ההיתר ויוכל להפעיל את הגן תוך מספר חודשים. בנסיבות הקונקרטיות של עסקה זו היה על ידיד לגלות לתובע אודות פסק הדין. אין ספק בליבי שלו ידע התובע אודות הנאמר בפסק הדין לא היה חותם על ההסכם, בוודאי בנוסחו זה אשר היה חד צדדי וכובל את התובע כמעט בכל היבט אפשרי. האדם הסביר אשר היה יודע על קיום פסק דין אשר במהותו (ואין זה משנה אם בסמכות או לא, האדם הסביר אינו משפטן) אינו מאפשר משרד, לא היה חותם על הסכם זה. הצדדים לחוזה אמורים לפעול בשיתוף בהגינות להגשמת מטרת החוזה. לא כך היה כאן. היה צריך להיות ברור לנתבע 1 כי הסיכויים למימוש מטרת החוזה קלושים עד אפסיים. הסברו של התובע כי אינו יכול להרשות לעצמו פתיחת גן כשהוא צפוי לצו מניעה, הוא נכון ומתקבל על הדעת, ואינני סבורה כי היה מדובר בתירוץ בלבד. התובע רצה מאוד בעסקה זו, עד כי היה נכון לחתום על הסכם שאינו עושה עמו כל חסד וכובל אותו בפרטי פרטים. כפי שאמר התובע מעולם לא ראה הסכם כזה, והא ראיה, כי יצא מן הפגישה בה היה אמור לחתום עליה נרעש למדי. איני סבורה כי היה זה תירוץ בלבד. התובע, גם אם הוא איש עסקים ממולח (וכנראה שהוא לא - הא ראיה מקרה זה) איננו משפטן. עו"ד אבני משפטן ותיק ומנוסה ורב ידע, הנתבע 1 משפטן בתחילת דרכו. גם אם סברו בכנות שאין זה רלוונטי, היה עליהם לגלות זאת לתובע. אי הגילוי הוא חוסר תום לב מובהק. האזהרות למיניהן תוך הסתרת קיום פסק הדין מעצימות את חוסר תום הלב כלפי התובע, כמו גם ידיעתו של הנתבע 1, כי אינו יכול להגשים את מטרת השכירות. נטען כי תכלית חלופית היתה למגורים - בנספח מדובר על שוכר אחד בלבד. ברי כי אין תכלית מעשית כזו והיא למראית עין. הצדדים לא טענו לעניין זה, ואין בכוונתי להידרש לנושא. די בכך כי קבעתי כי היה כאן חוסר תום לב. התובע היה רשאי לבטל את החוזה והוא בטלו כדין. על כן , עומדות לו התרופות על פי סעיף 12 (ב) לחוק. "צד שלא נהג בדרך מקובלת ולא בתום לב חייב לצד השני פיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב המו"מ או עקב כריתת החוזה, והוראת סעיפים 10,13,14 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א-1971, יחולו בשינויים המחייבים. התובע זכאי לפיצויי הסתמכות אשר תכליתם להביאו למצב בו היה אלמלא הופרה חובת תום הלב. (ע"א 230/80 פנידר ואח' נ' קסטרו לה (2) 713 בעמ' 727, ופר' ג. שלו דיני חוזים תש"ן בעמ' 63. לא התרתי לתובע להגיש חוות דעת מומחה לכמת את נזקיו, אך הוא זכאי להשבת הסכומים אשר שילם לנתבע: השבת הערבות האוטונומית, שכר הדירה אשר כבר שילם, שכר הטרחה אשר שילם לעו"ד אבני, ועל פי האומדן סכום של 7,500 ₪ אשר השקיע בהכנת הדירה לשימוש בגן. התובע זכאי לכך כי כל השיקים המצויים עדיין בחזקתו של הנתבע 1 או מי מטעמו יוחזרו לו. לעניין השקעות בשיפוץ הדירה, לא הוכח כדבעי נושא זה על דרך האומדן על ידי השיחה המוקלטת טען כי מדובר ב - 20,000 ₪ מתוכן 10,000 ₪ עבור הפרקט. גורלו - אם פורק או לא, לא התברר. אינני מקבלת את הטענה כי התובע ויתר על כל תביעה וטענה כנגד הנתבעים. סעיף זה מובלע בתוך סעיף 3 ומוצא מההקשר הדן בהתחייבות בלתי ריאלית לנהל גן ילדים בשקט מירבי! סעיף ויתור שהוא סעיף דרקוני הפוגע בזכויות חוקתיות אמור להיות סעיף נפרד מודגש, וברור, ולא כשהוא נבלע בתוך סעיפים שאינם קשורים לכך. יתר על כן, טענה זו הייתה יכולה להתקיים לו נוהל המו"מ בתום לב ולו ידע התובע את כל אשר היה עליו לדעת בדבר קיומו של פסק הדין ממנו האדם הסביר ילמד כי העסק לא יכול להתקיים בדירה זו, לא גן ילדים ולא עסק אחר, שכן כאמור לעיל קיים יסוד סביר להניח כי השכנים אשר נקטו בהליכים קודם לכן כנגד קיום משרד, יתנגדו בוודאי להפעלת גן ילדים. לא היה לתובע עניין בדירה זו אלא לשם כך. אין זה מעלה או מוריד אם הייתה למפקחת סמכות אם לאו. מבחינת התובע או מי שקורא את פסק הדין חשוב מה הוא מבין ממנו. אי לכך הנני קובעת כי התובע לא ויתר על זכותו על פי החוק כי ינוהל איתו מו"מ בתום לב, על זכויות להגיש תביעה אם יינזק בשל כך ואין ויתור כזה כובל את ידיו. ייתכן והתובע התרשל בכך שלא פנה לעו"ד מטעמו, אך זה ניתן להבין על רקע האמון הרב שרחש לעו"ד אבני על רקע הכרות מאז שהוא ילד, והנתבע 1 עצמו אשר גם אותו הכיר קודם לכן. יתר על כן, התרשלות גרידא אין בה לשלול את זכותו לביטול החוזה, ע"א 2469/06 הנ"ל בפיסקה 11. התובע - הנתבע 3: התובע והנתבע 3 מכירים מאז היה התובע ילד קטן כך העידו שניהם, ויש יחסי קירבה או רעות בין הורי התובע לעו"ד אבני. אין תמה שהתובע ראה בו גם אם לא כמיצגו, אלא כמי שהוא נותן בו אמון וסומך עליו, שידאג גם לאינטרסים שלו. בע"א 751/89 מוסהפור נ' שוחט פ"ד מו (4) 529 ובע"א 37/86 קצב לוי נ' שכמו פ"ד מד (4) 446 וחזר על כך בית המשפט בע"א 2625/02 נחום נ' עו"ד דורנבאום פד"י נח (3) 385 425-426 נפסק כי לעורך הדין ישנה חובה גם כלפי מי שאינו לקוחו, אם הוא לא מיוצג, ובנסיבות מיוחדות. בנסיבות תיק זה, כמתואר לעיל, היתה לעו"ד אבני חובה גם כלפי התובע אשר גם שילם את שכר טרחתו, והיה בטוח לאור ההיכרות ארוכת השנים עם המשפחה כי עו"ד אבני יגן עליו. אני מאמינה כי עו"ד אבני עצמו חש אכן לא נוח, וכי איכזב את התובע שכן פנה אל הנתבע 1 וביקש ממנו לשחרר את הנתבעת מהחוזה ומר ידיד הסכים רק בתנאים מסוימים. יוסבר כי מן הראוי היה שיעשה כן. עו"ד אבני הפעיל שיקול דעת לא נכון כאשר לא סיפר לתובע על קיום פסק הדין. עו"ד אבני לא טען כי עשה זאת בהוראות לקוחו מר ידיד, אלא חשב כי אין זה רלוונטי. שיקול הדעת היה לא נכון, אך לא כל טעות בשיקול דעת מהווה רשלנות. על כן, והיות וסבורני כי עו"ד אבני לא רצה ברעתו של התובע, איני סבורה כי יש מקום לחייבו בפיצוי התובע בגין נזק כלשהוא. בית המשפט, כידוע יכול לדון בטענות משפטיות הגם שלא נטענו במפורש, אם הן עולות מן העובדות אשר הוכחו במשפט עצמו ועל כן למרות שב"כ התובע לא טען זאת במפורש אך הדברים עולים בין השורות. אי לכך, התביעה כנגד הנתבע 3 נדחית. בנסיבות העניין אין זה נכון לפסוק הוצאות בגין כך. תביעת ידיד נגד הדר: עילת התביעה: הפרת חוזה, ומהותה מוגדרת: כספית חוזית ע"ס 319,489 ₪. הרקע העובדתי פורט לעיל ואין צורך לפרט אותו שנית. טענות מר ידיד: הדירה הושכרה מיום 1.2.2009 עד ליום 31.8.2013 וניתנה אופציה לשתי תקופות נוספות של שלוש שנים כל אחת. הדר התחייב לשלם את כל דמי השכירות לתקופה זו, ועליו לקיים את החוזה ולשלם סכומים אלו. החוזה והנספח נוסחו על פי רצונו של הדר, הסכמתו והבנתו. מטרת השכירות הייתה מגורים ו/או גן ילדים. התובע ידע באופן מפורש כי קיים סכסוך עם השכנים, והיה עליו כפי שהתחייב לברר את האפשרות לקבל היתר לשימוש חורג, ואת האפשרות להפעיל במקום גן ילדים. התובע לא עשה דבר בעניין, יתר על כן גם לא ניסה למצוא שוכר חלופי שגם זו הייתה חובתו על פי ההסכם. הפרות ההסכם ע"י התובע הייתה במספר נושאים: א. הערבות - במקום ערבות אוטונומית ע"ס 60,000 ₪ מצירוף מע"מ לכל תקופת השכירות אשר תתעדכן בעליות דמי השכירות כמוסכם (נספח ב' להסכם השכירות) הערבות ניתנה עד 22.2.2010 וללא עדכונים והסכום לא כלל מע"מ. ב. השיקים שנמסרו ע"י התובע עבור דמי השכירות בסך 51,275 כל אחד, חוללו בגלל אי חתימת החברה - הנתבעת שכנגד 2 והוראת ביטול. ג. התובע עזב את הדירה מבלי שמצא שוכר חילופי. התובע הוא זה שנהג עוד בשלב מו"מ בחוסר תום לב ולא על פי הדרך המקובלת בניגוד לסעיף 12 ו - 39 לחוק החוזים. התנהלותו והפרת החוזה גרמה נזקים לתובעים ותגרום גם בעתיד שכן בזמן הגשת כתב התביעה שכנגד ביום 3.8.2009, עדיין הייתה הדירה ריקה, וברור כי הנזקים העתידיים של הפסד שכר הדירה אלו הם תוצאה מסתברת של ההפרה. התביעה הכספית הינה לכל תקופת השכירות עפ"י המוסכם ובתוספת 5% כל שנה, חוב ארנונה לשנה הראשונה ותשלומי ועד בית לכל התקופה. ד. התובע גרם נזקים למטלטלין שנמצאו בדירה, והחזירה כשהיא מלוכלכת וצבועה בכל מיני צבעים בניגוד להסכם (סעיף 15 ו - 10 ד'), שכן היה עליו להחזירה באותו מצב בו קיבל את הדירה. היות והערבות הבנקאית מומשה הרי יש להפחיתה מסכום הפיצוי, ועל כן בסה"כ יש לחייב את התובע ב - 319,489 ₪. בעת הדיון התברר כי התובעים שכנגד הצליחו להשכיר את הדירה ביום 1.11.2009 ועד ליום 31.10.2010. בעת הגשת הסיכומים, הסכום אותו מבקשים התובעים שכנגד לחייב גם את הנתבעת וגם את הערבים לשלם להם בגין כל הנזקים שגרמו וייגרמו להם הוא 180,000 ₪. סכום זה כולל נזקים עתידיים אם השוכרים הנוכחים של הדירה לא יאריכו את תקופת השכירות. התובעים שכנגד לא הסבירו כיצד הגיעו לחישוב זה של 180,000 ₪. דיון והכרעה: אינני מקבלת את הטענה כי התובע ניהל מו"מ שלא בתום לב. לא נמצאה כל ראיה לכך אדרבא. התובע מאוד רצה את הדירה והעיסקה. התובע צבע אותה בצבעים שונים (מתאים לגן ילדים) וגם לאחר שכבר נודע לו על פסק הדין של המפקחת- מסר לנתבעת 1 הן את הערבות (למרות שלא קיבל בחזרה את שיק הביטחון) וגם את השיקים ואין בכך כדי להעיד על חוסר תום לב אלא להיפך. הדר היה זכאי לביטול החוזה כאמור לעיל ואין ידיד זכאי לפיצויים בגין הפרת חוזה, ובוודאי לא בגין נזקים עתידיים. כאשר מבוטל החוזה שני הצדדים זכאים להשבה. כשם שהדר זכאי להשבת הכספים אשר שילם ידיד, כך גם זכאי ידיד להשבת התמורה אותה נתן לתובע, וכאן מדובר בדירה שעמדה לרשות התובע עד למועד ההודעה על הביטול. עם זאת, אם נגרם נזק למטלטלין בדירה של ידיד, זכאי לפיצוי בגינו. ידיד טען כי נגרמו נזקים והעריכם ב - 21,000 ₪ ללא פירוט. התובע הכחיש את גרימת הנזקים אך לא הציע הערכה כנגד. יחד עם זאת על פי האומדן וניסיון החיים וההתבוננות בתמונות, הסכום נראה מוגזם, למרות שאכן נראה כי נגרם נזק - ארונות שבורים, ארון זרוק בגינה. התובע היה אמור לצאת מן הדירה כראוי. מן הראוי היה להחזיר הדירה כפי שקיבלה, ואם צבע לצרכי הגן בצבעים שונים, חובת ההגינות הייתה כי יחזירנה בצבע בה קיבלה. אני מעריכה את עלות השבת המצב לקדמותו בדירה, ב - 7,500 ₪. הנתבע 1, זכאי אם כך לתשלום שכ"ד בגין 3 חודשים. נגרם לנתבע 1 נזק מאי השכרת הדירה במשך מחצית השנה. בנזק זה מן הראוי שיישאו התובע והנתבע 1 בחלקים שווים ביניהם, ועל כן זכאי הנתבע 1 לתשלום שכ"ד בגין 3 חודשים נוספים. סיכומו של דבר: התביעה העיקרית מתקבלת כך שידיד ישיבו להדר את הסכומים כדלקמן: השבת הסכום אשר מומש בערבות הבנקאית. השבת שכר הדירה אשר הדר שילם ובתוספת 7,500 ₪. השבת שכ"ט אשר שולם לעו"ד אבני. הנתבעים ידיד יחזירו לתובע את כל השיקים אשר קיבל כולל שיק הביטחון. התביעה שכנגד מתקבלת כך שהתובע אורי הדר ישלם לנתבעים ידיד סכומים כדלקמן: תשלום שכ"ד של 6 חודשים בתוספת 7,500 ₪. כל סכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום ביטול החוזה דהיינו מיום 12.4.2009 ועד ליום התשלום בפועל. התביעה כנגד הערבים נדחית משבוטל ההסכם. התביעה כנגד נתבע 3, נדחית ללא צו להוצאות. הצדדים ימציאו פסיקתא לחתימתי. ידיד יישא בהוצאות ושכ"ט של הדר בסך 15,000 ₪ בלבד. קטיניםבתים משותפיםמקרקעיןשכירותגן ילדים / פעוטון / משפחתון