קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זיוף חתימה על מסמכי בקשה לקבלת כרטיסי אשראי: בפני ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת רויטל באום) בת"א 5490/08 מיום 7/6/12. העובדות הצריכות לענייננו: 1. ביום 2/4/08 הגישו המשיבות תביעה בסדר דין מקוצר נגד המערער לחיובו בסכום של 72,224 ₪, בגין חיובים ומשיכות כספים שביצע לטענתן בכרטיסי אשראי שניפקו על שמו (להלן גם: הכרטיסים), במהלך החודשים אוגוסט וספטמבר 07'. לטענתן, קיבל המערער לידיו את שני הכרטיסים על ידי שליח לאחר שהזדהה בפניו, באמצעות העתק של תעודת זהות שהכין מבעוד מועד, על פי הנהלים של המשיבות. המערער ביצע רכישות ומשיכות בכרטיסים אלה, אך החיובים הכספיים בחשבונו לא כובדו. בכתב התביעה צויין כי המערער הכחיש הזמנתם ו/או קבלתם של כרטיסי האשראי, הכחיש כל התקשרות עם המשיבות, והצהיר כי מעולם לא ביצע באמצעותם עסקאות כלשהם. נוכח עמדתו זו, נחתם ביניהם ביום 16/10/07 הסכם לבדיקת המערער בפוליגרף, בו הוסכם על ידי הצדדים "כי בכל מקרה של תובענה אשר תוגש על ידי מי מהם בקשר עם הנושא שבמחלוקת ישמשו התוצאות כראיה מכרעת בתובענה". (להלן: ההסכם). הבדיקה עצמה בוצעה ביום 31/10/07, במכון גוזלן-ברזילי בע"מ, ובמסמך שנערך לאחריה ונשלח אל הצדדים נכתב "בניתוח ממצאי הבדיקה של מר איגור מירונוב אובחנו בתשובותיו לשאלות הרלוונטיות תגובות פיסיולוגיות המבציעות על אמירת שקר. על סמך ממצאי הבדיקה של מר איגור מירונוב אנו בדיעה כי הוא מעורב בביצוע הפעולות להן הוא מתכחש" (להלן: מסמך הפוליגרף). על אף האמור בבדיקת הפוליגרף, לפיה המשיב אינו דובר אמת. עמד המערער על גרסתו כמפורט לעיל, ומשכך הוגשה תביעת המשיבות, אשר נדונה כתביעה רגילה, לאחר שניתנה למערער רשות להתגונן. במקביל, הגישו המשיבות תלונה במשטרה בגין מעשיו הנטענים של המערער. 2. בתצהיר התמיכה בבקשתו לקבלת רשות להתגונן מיום 6/1/08 (להלן: התצהיר הראשון), הצהיר המערער כי מעולם לא הזמין ו/או קיבל את כרטיסי האשראי, מעולם לא התקשר עם המשיבות, מעולם לא ביצע באמצעות הכרטיסים עסקאות כלשהן. לדבריו, אדם שלישי נוכל, "שהשתמש בפרטי תעודת הזהות שלו", הזמין את כרטיסי האשראי, קיבלם לידיו ועשה בהם שימוש. לא זו בלבד שאותו נוכל הזמין את הכרטיסים על שמו, אלא שאף פנה לרשות הדואר כדי להפנות את הדואר שלו לכתובתו, כנראה כדי למנוע מהמערער את האפשרות לקבלת מידע בענין השימוש בכרטיסים אלה. לגרסתו, הציעה לו המשיבה להשתתף בבדיקת פוליגרף, "אולם לפי "תוצאות הבדיקה" שצורפו לכתב התביעה יוצא משום מה כי אני "שיקרתי"". (סעיף 7 לתצהיר הראשון). המערער ציין כי איש לא הסביר לו את משמעות ההסכם, והוא לא ויתר על זכותו לחקר האמת, או כי חוות הדעת של המומחה תשמש כראיה נגדו. משכך, מדובר במסמך בטל או מבוטל. יתר על כן, מסמך הבדיקה ותוצאותיה אינו מהווה חוות דעת מומחה ולא ניתן להגדירו כראיה. בהמשך, ביקש כי כתבי היד יעברו למומחה לגרפולוג, שימונה על ידי בית המשפט, על מנת שישווה את החתימות על ההסכם עם חתימותיו. המערער צירף לתצהירו הראשון אישור על הגשת תלונה במשטרה ביום 4/12/07, אישור על עשית שימוש בשירות "דואר עוקב" לכתובת "דרך השלום 40/7 בנשר, הוראה על חיוב חשבון, צילום של דרכונו, אישורים על יציאות וכניסות לארץ, וכן הודעות מקוריות על חיובים של כרטיסי האשראי הרלוונטיים. בדיון שהתקיים בבקשת המערער לרשות להתגונן, הודיעו המשיבות כי יתכן שהמערער פעל גם באמצעות אחרים, להם נתן את הכרטיסים, ולכן, אין משמעות לבדיקה גרפולוגית. הן ויתרו על חקירתו של המערער, ולאחר שסיכמו טענותיהם, ניתנה לו רשות להתגונן. 3. בהמלצתו של בית משפט קמא, הגיעו הצדדים להסכמה לפיה החתימות השנויות במחלוקת תיבדקנה על ידי מומחית להשוואת כתבי יד, הגב' סימה אנקונה (להלן: המומחית), אשר תקבע אם אכן מדובר בחתימותיו של המערער. דא עקא, שהמשיבות לא הצליחו למצוא את המסמכים המקוריים עליהן מתנוססות החתימות שבמחלוקת, אלא מסמכים סרוקים בלבד, דהיינו צילומים. משכך חיוותה המומחית את דעתה ביום 25/1/11, כי לא תוכל להגיע למסקנה ודאית בעניין שבמחלוקת. יחד עם זאת ציינה "מצאתי מספר אי התאמות בין החתימות שבמחלוקת... לבין דוגמאות חתימה בשם מירונוב איגור". בנתונים אלה קבע בית משפט קמא כי לא ניתן להכריע בתובענה על פי קביעתה של המומחית, הורה על הגשת תצהירי עדות ראשית, והצדדים הביאו ראיותיהם. 4. ההליכים ופסק הדין בבית משפט קמא בית משפט קמא סקר את העובדות המפורטות לעיל, וכן את הראיות שהובאו בפניו על ידי הצדדים. א. המשיבות העידו את מר משה אליהו (להלן: אליהו), אשר שימש סגן מנהל ביטחון אצל המשיבה 2 (ישראכרט), וכן השתתף בתפעול המשיבה 1 (פועלים אקספרס). אליהו הצהיר והעיד על העסקאות שבוצעו ופירט את החיובים שהוחזרו, המבססים את הסכום הנתבע על ידי המשיבות. כן העיד על נהלי הביטחון של המשיבות בדבר אופן מסירת כרטיסים ללקוחותיהן, אותו כתב בעצמו, לפיו חויב השליח לזהות את מקבל הכרטיס באמצעות תעודת זהות, ולקבל צילומה, לצורך מסירת הכרטיס. לדבריו, נאמר ללקוח כי עליו לצלם את תעודת זהות ולמסור אותה לשליח כתנאי לקבלת הכרטיס. אליהו הסביר כי המשיבות לא הזמינו את השליח שמסר למערער את הכרטיסים בשנת 07', עקב חלוף הזמן והקושי להביא עד שזיהה את המערער, אשר לא יכול לזכור כיום פעולה שעשה לפני 4 שנים. בית משפט קמא קיבל את עדותו של אליהו והצטרף לעמדתו, לפיה "ספק אם היה טעם בנסיבותיו של המקרה להביא לעדות את השליח", אשר ביצע עשרות מסירות מדי יום במשך שנים, וסביר להניח שלא היה זוכר את פרטי האירוע. לפיכך סבר כי בנסיבות הענין יש הגיון במסקנתו, לפיה המצאותו של עותק מתעודת הזהות של המערער בידי המשיבות, מלמד כי עותק זה נמסר לשליח על ידי המערער בעת שמסר לו את כרטיסי האשראי לאחר שזוהה על ידו. עוד קבעה השופטת קמא כי מסקנה הגיונית זו מתקבלת על הדעת בנסיבות הענין, נוכח יתר הנתונים אשר אינם שנויים במחלוקת, ומתיישבת עם יתר הראיות בתיק זה. ב. בית משפט קמא קבע כי המערער לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח כי בוצע זיוף של תעודת הזהות שלו. הרמתו של הנטל הייתה קלה ביותר עבורו, שהרי כל שהיה עליו לעשות היה להגיש צילום של תעודת הזהות שלו, והוא לא עשה כן. ג. אשר לבדיקת הפוליגרף, המשיבות לא העידו את החוקרת שעבדה אצלן, והחתימה את המערער לגרסתו על ההסכם, וכן לא העידו את עורכה של בדיקת הפוליגרף אודות מהלך הבדיקה. המערער, אשר לא הכחיש את חתימתו על ההסכם, הצהיר והעיד כי לא הבין על מה הוא חותם. השופטת קמא לא האמינה למערער כי לא הבין את מהותו של ההסכם, וכי אינו דובר עברית ברמה מספקת, לאחר שהתרשמה במהלך הדיון כי הוא מבין את השפה העברית היטב, למרות שניסה להציג מצג לפיו הוא אינו דובר עברית ונדרש למתורגמן. המערער אישר בתצהיר אשר צירף לבקשה לרשות להתגונן כי בבדיקה נקבע כי שיקר, אך דחה ממצאים אלה מכל וכל, באומרו כי הם שגויים. השופטת קמא קבעה כי משהודה המערער בחתימתו על ההסכם, לא היה צורך להעיד את החוקרת, וכן כי בדיקת ההסכם מלמדת שהינו כתוב בשפה ברורה ביותר. יתר על כן, בין מועד חתימת ההסכם לבין מועד ביצוע הבדיקה חלפו כשבועיים, בהם היה המערער יכול להיוועץ בכל אדם, ולעשות כל דבר ככל שסבר כי הוא נדרש לבצע פעולה שאינו מבין את השלכותיה. בנסיבות אלה, משהודה המערער כי עבר בדיקת פוליגרף, ולא חלק על עצם הקביעה כי יצא דובר שקר, מבלי להביא כל ראיה סותרת, החליטה כי תוצאות הבדיקה מדויקות, בהתחשב ביתר העדויות בתיק, ובעיקר מפני שהתרשמה לשלילה מעדותו של המערער. נקבע כי המערער לא גילה את כל האמת באופן בו השיב לשאלות שלא היו נוחות לו, וניסה "לייצר עובדות" יש מאין. הוא לא ידע להסביר כיצד החזיק עותקים מקוריים של פירוט עסקאות שבוצעו בשני כרטיסי האשראי, עובדה המצביעה על כך כי קיבל אותם לידיו, בניגוד לגרסתו לפיה דברי הדואר שלו הוסטו לכתובת אחרת על ידי אדם שלישי, וכי הוא לא קיבל דברי דואר משך חודשים, ולכן לא נודע לו על החיובים בכרטיסי האשראי במועד. ועוד, הוא הגיש תלונה במשטרה לגבי התרמית רק לאחר שנודעו תוצאות בדיקת הפוליגרף, ועוד. גרסת המערער כי לא קיבל לידיו את כרטיסי האשראי או כי העסקאות והמשיכות שבוצעו בכרטיס, ואשר הוכחו באמצעות אליהו, לא היו בידיעתו ובהרשאתו לא היתה מהימנה על השופטת קמא. היא קבעה כי במועד קבלת הכרטיסים היה המערער בארץ, וכך גם במועד חתימת הבקשה לקבלתם ולגבי חלק מהמועדים שבוצעו העסקאות בכרטיסים. אין בעובדה כי בחלק מהתקופה שהה בחו"ל, או כי חלק מהפעולות בוצעו בחו"ל בשעה שהוא שהה בארץ, כדי לשלול את טענת המשיבות כי המערער מסר את הכרטיסים למי מטעמו וכי אלה בוצעו בהרשאתו, טענה לגביה קבעה כי אינה בבחינת הרחבת חזית. משכך חייבה את המערער במלוא סכום התביעה, וכן בהוצאות ובשכר טרחת עורך דין. על כך הערעור שבפניי. 5. טענות המערער: א. המערער טוען כי בית משפט קמא הכריע בניגוד להסדר הדיוני לפיו חוות דעתה של הגרפולוגית תהיה ראיה מכרעת. לטענתו, המשיבות פעלו באופן זדוני משלא המציאו לגרפולוגית מסמכי מקור המהווים ראיה מכרעת על פי ההסדר הדיוני, אשר גרמה למערער נזק ראייתי חמור. עוד הוא מפנה לממצאיה של המומחית אשר מצאה מספר אי התאמות לגבי החתימות שבמחלוקת. לטענתו, לא ייתכן כי העתקי המסמכים שהומצאו מטעם המשיבות ישמשו אך ורק אותן, וכאשר חוות הדעת של הגרפולוגית נסמכת עליהם, אין לעשות בהם שימוש. יתר על כן, כאשר הוגשה התביעה, ידעו המשיבות או היה עליהם לדעת שאין בידיהם מסמכי מקור, דהיינו ציפו כי המומחית תגיע למסקנה אליה הגיעה. לטענתו, בנסיבות אלה אין מקום לבטל את ההסדר הדיוני, בעיקר כאשר מדובר על חברות כרטיסי אשראי שהינן חזקות ומבוססות ואינן בעל דין חלש, שאינו יודע מה משמעות של ההסדר הדיוני עליו חתם. ב. לטענת המערער, אין מקום להסתמך על מסמך הפוליגרף שהוגש שלא כדין, אינו ערוך כחוות דעת, ואינו כשיר לשמש כראיה, משנמנעו המשיבות לזמן את הבודק. לא ניתן להגיש מסמך שלא באמצעות עורכו, ואף בית המשפט מנוע מלעשות כן, מאחר ולא ידוע מי ערך את המסמך. גם לגופו של ענין נטען כי אין פירוט לגבי אופן הבדיקה. אשר להסכם הפוליגרף, החוקרת מטעם המשיבות שערכה אותו לא זומנה על ידי המשיבות, מכיון שאינה עובדת אצלן, ואין מקום לקבלו כראיה. ג. המערער מפנה לסעיף 130ג לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, וטוען כי לאחר מינויו של מומחה מטעם בית המשפט לא יוכלו ממצאים של חוות דעת קודמת שהוגשה לבית המשפט לשמש ראיה להוכחת התביעה. משקיים הסדר דיוני לפיו ההכרעה תיפול על פי קביעת המומחית בתחום הגרפולוגיה, מנועות המשיבות לסמוך תביעתן על ממצאיה של בדיקת הפוליגרף. ד. אשר לנטל ההוכחה בטענה של זיוף חתימה, כאשר צד טוען כי חתימתו זויפה והצד השני טוען כי היא אמיתית, הצד המבקש להסתמך על החתימה חייב בהוכחת אמיתותה. המשיבות לא זימנו את השליח שהחתים לכאורה את המערער על קבלתם של כרטיסי האשראי, למרות שיכלו לזמנו. לו הגיע השליח היה בית המשפט יכול להתרשם מעדותו, ואין מקום להסתמך על עדויות שמועה, שלא ניתן לקבלן. ה. לטענת המערער, שגה בית משפט קמא בניתוח העובדתי, משהתעלם מהרחבת חזית אסורה מטעם המשיבות. לאחר שהוברר כי חלק מהעסקאות בוצעו בארץ שעה שהמערער היה בחו"ל וההיפך, טענו המשיבות במהלך הבאת הראיות, כי הדבר נעשה בהסכמת המערער, שהעביר את כרטיסי האשראי לאדם אחר, ואותו אדם ביצע את העסקאות בכרטיס האשראי בהרשאתו. המשיבות אף לא הביאו ראיות שהיה ביכולתן להביא לגבי זהותו של מי שביצע את העסקאות בכרטיסי האשראי הנטענים. ו. המערער מבקש כי בית המשפט שלערעור יורה על בדיקה של מסמכים מקוריים שנשלחו עם החתימה הנטענת של המערער לבנק לאומי, שוברי עסקאות עם חתימה מקורית, המסמך שנשלח למשרד הפנים לצורך הזמנה של תעודת הזהות, וכן על השוואה בין התמונה המופיעה בדרכון של המערער לבין זו המופיעה בצילום תעודת הזהות שלו. 6. טיעוני המשיבות: המשיבות סומכות ידיהן על פסק הדין של בית משפט קמא ועותרות לדחיית הערעור. א. המשיבות חוזרות על הכלל לפיו אין בית המשפט מתערב בממצאים עובדתיים, ומבקשות להסתמך עליו בדחיית הערעור. ב. אשר לבדיקת הפוליגרף, נטען כי המערער לא חלק בבית משפט קמא על חתימתו על הסכם הפוליגרף, התייצב מרצונו לבדיקת הפוליגרף כשבועיים לאחר חתימת ההסכם, ולא הייתה מחלוקת לגבי תוצאות הבדיקה. טענתו היחידה של המערער היתה כי לא הבין על מה הוא חותם, ועל מנת להדגיש את חוסר שליטתו בשפה העברית ביקש להיעזר בשירותי מתורגמן. דא עקא שבית משפט קמא התרשם כי אין ממש בגרסתו זו בדבר אי ידיעת השפה העברית, כפי שנקבע לעיל. ג. המשיבות מבקשות לדחות את טענת המערער לעין חוות הדעת הגרפולוגית, מכיון שלא ניתן להכריע על פי המסמכים הקיימים בשאלה אם החתימה הייתה מזויפת. בית משפט קמא קבע כי בהיעדר הסכמה לבדיקה חוזרת בפוליגרף יש להגיש תצהירי עדות ראשית. לו סבר המערער כי די בחוות הדעת של המומחית להכרעה בסכסוך, היה עליו להגיש בקשה למתן פסק דין על פיה, ולהתנגד לקיום ישיבת ההוכחות המתייתרת על פי עמדה זו. ד. המשיבות מפנות לפסק דינו של בית משפט קמא, שם פורטו כל הפירכות בגרסתו של המערער. ועוד, בית משפט קמא לא האמין למערער כי לא הודיע למשיבות על השימוש הלא מורשה בכרטיסי האשראי, מפני שלא קיבל לידיו את הוראות החיוב. ה. עוד נטען כי המצאות הצילום של תעודת הזהות של המערער בידי המשיבה, מעידה כמאה עדים על כך כי המערער הוא שקיבל לידיו את הכרטיסים שהונפקו על פי בקשתו על ידי המשיבות, והוא האיש שחתם על מסמכי ההצטרפות. המערער לא הכחיש כי המדובר בתעודת הזהות שלו. אשר לאי הזמנתו של השליח שמסר את הכרטיסים למערער, הוסבר כי מדובר בשליח בחברת שליחים שלא ניתן לאתרו, ולא בעובד של המשיבות. ועוד, סביר להניח כי גם לו אותר השליח, לא היה זוכר מסירת מסמך משנת 07' או 08', ולו העיד כי הוא זוכר את הסיטואציה השנויה במחלוקת, היה נטען כנגדו כי אין באפשרותו לזכור אירוע זה וכי אינו דובר אמת. ו. לענין האפשרות לפיה המערער עשה שימוש בכרטיסים באמצעות אחרים, המשיבות דוחות את טענות המערער בדבר הרחבת חזית, משהעלו סברה זו עוד בדיון בבקשתו לרשות להגן. נוכח כל האמור לעיל, מסרבות המשיבות לבדיקה גרפולוגית נוספת של מסמכים אחרים שטרם נבדקו. דיון והכרעה 7. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים על ראיותיהם בפני שתי הערכאות לרבות בפני הרשמת שדנה בבקשת הרשות להתגונן, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להדחות. פסק הדין מבוסס ברובו על קביעות עובדתיות של בית משפט קמא, אשר היתה לו הזדמנות להתרשם מהעדויות שהובאו בפניו באופן בלתי אמצעי. בית משפט קמא התרשם לשלילה מעדותו של המערער על רקע המסמכים והראיות שהובאו בפניו, ולאחר בחינה מדוקדקת של כתבי הטענות, המסמכים שהומצאו לתיק והפרוטוקולים של הדיונים, אין מקום להתערב בקביעותיו לענין מהימנות העדים שבאו בפניו. כידוע, אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים של הערכאה המבררת, ולאחר שבחנתי את הראיות שהובאו בפניו, שוכנעתי כי אין זה אחד מאותם מקרים חריגים בהם יש לחרוג מכלל זה. על אף שבית משפט קמא הפך את הנטל לענין הוכחתה של טענת הזיוף, סבורני כי בסופו של יום לא נפל בפסק הדין פגם היורד לשורשו של ענין. (לענין זה ראו ע"א 10854/07 שירה ברכה פיקהולץ (בדנר) נ' JAIME SOHACHESKI, ניתן ביום 17/3/10, מפי כב' הש' חיות, דנציגר, עמית; ראו גם ע"א 640/85 קופר ו- 2 אח' נ' איגוד המוסכים בישראל, פ"ד מד(1) 594, 598, מפי כב' הש' בייסקי; ע"א 7370/06 שני נ' ברדיצבסקי, ניתן ביום 10/3/09, מפי כב' הש' ארבל; ע"א 1242/04 ש. גמליאל חברה לבנין ופיתוח בע"מ נ' ש. ארצי חברה להשקעות בע"מ, ניתן ביום 11/9/06 מפי כב' הש' ארבל; ע"א 393/08 שגיא נ' כפר ביאליק כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, ניתן ביום 23/2/10, מפי כב' הש' ג'ובראן). בסופו של יום, על אף קשיי ההוכחה, שוכנעתי כי נטל ההוכחה הורם ברמה הנדרשת על פי מאזן ההסתברות הנדרש בהליכים אזרחיים. 8. טענת הזיוף התובע עמד על כך כי לא חתם על הבקשה לקבלתם של כרטיסי האשראי, לא קיבלם, לא עשה בהם שימוש, וכי חתימתו זויפה על ידי אדם אחר ללא ידיעתו. המשיבות לא הרימו את הנטל להוכיח כי המערער הוא אשר חתם על הזמנתם של כרטיסי האשראי, על ההסכם עמן ועל האישור לקבלתם של הכרטיסים. א. משטען המערער כי חתימתו זויפה, הוטל נטל הראיה בטענת הזיוף על כתפיהן של המשיבות, שהינן בבחינת "המוציא מחברו". דהיינו, משהכחיש המערער את חתימתו על המסמכים החתומים לכאורה על ידו, והמהווים בסיס ראשוני לחיובו, שומה עליהן להוכיח כי הוא אכן חתם על מסמכים אלה באחד האופנים שנקבעו בפסיקה. "הכלל בכגון דא הוא, כי כאשר נתבע כופר בחתימתו על מסמך, על התובע להראות כי החתימה על גבי המסמך היא אמנם חתימתו של הנתבע (ראה: ע"א 355/63, 356 קרסינצקי ואח' נ' נאמן בפשיטת רגל של ש' וינרב ואח' [16], בעמ' 328, 331; ע"א 316/79חמדאן נ' ליאני ואח' [17], בעמ' 315- 316; י' זוסמן, בספרו הנ"ל, בעמ' 478). כלל זה נובע מכך שנטל השכנוע להוכחת כל מרכיביה של התביעה מוטל על התובע: חתימת הנתבע על המסמך הרלוואנטי - כמו כתב הערבות בענייננו - חיונית להוכחת חבותו של הנתבע על-פי המסמך, והיא בגדר "עמוד התווך של התובענה" (ע"א 316/79[17] הנ"ל, בעמ' 315). לאור כלל זה היה על הבנק לשכנע, כי החתימה על כתב הערבות ת/ 4היא אמנם חתימתה של המשיבה השלישית". (ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ, פ"ד מז(3), 240, מפי כב' הנשיא שמגר). ב. המשיבות הסכימו אמנם להצעת בית משפט קמא לפיה יכריעו תוצאותיה של בדיקה גרפולוגית במחלוקת בין הצדדים (אם כי ניסו לחזור בהן מהסכמה זו ובקשתן נדחתה), כפי שהגיעו קודם לכן להסכמה לפיה בדיקת הפוליגרף תטה את הכף לטובת מי מהצדדים. דא עקא שלא היו בידיהן מסמכים מקוריים להשוואה, בהסבירן כי "מזה שנים המסמכים נסרקים וצריך לחפש בארכיון והמסמכים לא נמצאו" (עמ' 8 לפרוט' בית משפט קמא, ש', 12-13). לפיכך, קבעה המומחית, כאמור לעיל, כי המסמכים הסרוקים אינם יכולים להוות חומר גלם מספק לחוות דעת קונקלוסיבית. בנתונים אלה אין מקום לקבל את טענות המערער כי די בדבריה של המומחית לפיהן יש אי אילו אי התאמות בין חתימותיו לחתימות על עותקי המסמכים שהוגשו על ידי המשיבות לבדיקה, כדי להוות בסיס לקביעת ממצאים עובדתיים, זאת שעה שהמומחית עצמה הודיעה כי אינה מסוגלת להכריע במחלוקת, ובית משפט קמא קיבל עמדתה זו. משסייגה המומחית את יכולתה לחוות דעתה במידת ודאות מספקת לצורך הכרעה בסוגיה לה מונתה, אין די באמרותיה על "חוסר התאמות מסויימות", ללא הסבר של משקלן, כדי לאפשר מתן הכרעה בתובענה, והדבר נתון לשיקול דעתו של בית משפט קמא. על כך נאמר: "בית המשפט הוא זה המחליט אם לתת אמון בחוות דעתו של המומחה, איזה משקל - אם בכלל - יש לייחס לה, ומה המסקנה הסופית העולה משקלול חוות דעת זו עם שאר הראיות שבתיק (ראה ע"א 46/77 בוכוולד נ' בנק ברקליס דיסקונט בע"מ [20], בעמ' 719). בית המשפט הוא גם זה המחליט אם - בנסיבות העניין - חיוני לשמוע עדות מומחה, שהרי אין חובה גורפת על בית המשפט להיזקק לעדות כזו (ד"נ 20/85 [18] הנ"ל, בעמ' 465; ע"א 86/58 פהום נ' רוזפלד [21], בעמ' 478), ובית המשפט רשאי להשוות בין החתימות בעצמו. ...". (ע"א 5293/90 הנ"ל, פסקה ז'). בענייננו, משהתרשם בית משפט קמא, בצדק, על יסוד עמדתה של המומחית, כי השוואת החתימות אינה מאפשרת קביעת ממצא ברמת ודאות כזו או אחרת, לא ניתן להכריע בסכסוך על פי ההסדר הדיוני אליו הגיעו הצדדים, וכל טענותיו של המערער לענין אי כיבודו אינן במקומן. ג. בנסיבות אלה היה על המשיבות להוכיח טענתן כי החתימות על המסמכים השנויים במחלוקת נחתמו על ידי המערער באמצעים החלופיים שנקבעו בפסיקה. יש לזכור כי נטל ההוכחה על מי שעליו להוכיח אלמנט שלילי, דהיינו כי לא חתם על מסמך, הינו נמוך ביותר, מקל וחומר כאשר הוא נתבע. לענין דרכי ההוכחה ראו ענין שאול רחמים הנ"ל: "הבנק ... טוען כי משהוגש ת/ 4כמוצג לבית המשפט ללא כל התנגדות שהיא, הרים הבנק את הנטל להראות כי לכאורה מדובר במסמך החתום על-ידי המשיבה השלישית, והנטל להראות כי החתימה אינה חתימתה עבר אל שכמי המשיבה השלישית. לטענה זו אין בידי להסכים. קיימות שלוש דרכים עיקריות שבהן ניתן להוכיח, כי חתימה כלשהי היא חתימתו של פלוני: האחת, באמצעות עדות ישירה - היינו, עדותו של החותם או של מי שהיה עד לחתימה (ראה: הרנון, דיני הראיות (הדפוס האקדמי, כרך א, תש"ל) .th ed., by c 7,london) cross, on evidence144; . R 690( 1989,tapper; שנייה, באמצעות השוואת החתימה השנויה במחלוקת לחתימה הידועה כאמיתית, תוך התחקות אחרי נקודות הדמיון והשוני ביניהן (הרנון, בספרו הנ"ל, בעמ' 144- 145); והשלישית, על-ידי עדותו של מי שמכיר היטב את כתב היד או החתימה השנויים במחלוקת ומעיד על מידת התאמתן למסמך שבדיון (,supra cross). המכנה המשותף לדרכי הוכחה אלה הוא קיומם של אלמנטים ראייתיים חיצוניים למסמך שבמחלוקת, השופכים אור על זהות עורך המסמך או החתום עליו. הווי אומר, כאשר מתגלעת מחלוקת בכגון דא, אין די במסמך עצמו כדי ללמד, ולו לכאורה, מיהו החתום עליו, והצד אשר עליו מוטל נטל השכנוע חייב להניח נדבכים ראייתיים נוספים, אשר ביחד עם המסמך יהיה בהם די כדי להרים את הנטל האמור. מכיוון שכך, אין לקבל את התיזה לפיה בעצם הגשת המסמך הרים הבנק את הנטל להראות, כי לכאורה החתימה המופיעה בו שייכת למשיבה השלישית. בהסכמת המשיבה השלישית ובא כוחה להגשת המסמך אין כדי לשנות מצב דברים זה. דברים ברוח זו אומר המלומד הרנון, בספרו הנ"ל, בעמ' 144: "כאשר תובע מסתמך על מסמך והנתבע מכחיש את חתימתו, על התובע להוכיח את אמיתות המסמך, גם אם הנתבע אינו חוזר ומכחיש זאת בעת הגשת המסמך כראיה". (ע"א 5293/90 הנ"ל, פסקה ו'). המשיבות לא פעלו כמפורט לעיל. בהעדר ראיה אחרת, היה על המשיבות לנסות לזמן את העד לחתימה - השליח שבפניו חתם המקבל על אישור קבלתו של הכרטיס - שאף כי סביר להניח כי לא היה זוכר את האירוע עצמו, יתכן שהיה יכול לתאר את נוהל העבודה בו עבד, ואם חרג ממנו אי פעם, ולא הוכח כי נעשה מאמץ כלשהוא לאתרו. המשיבות הסתפקו בעדותו של אליהו אשר כתב את הנוהל ותיארו, אך לא ברור אם השליח הכיר את הנוהל ואם פעל לפיו. לא אחת חורגים בני אדם מנהלים כתובים, ועצם העובדה כי נכתב נוהל, אינו מעיד על קיומו בפועל. לא נעלם מעיני כי סביר להניח שהשליח לא היה זוכר פרטים אודות המקרה כאמור, אך הוא היה העד היחיד להוכחת סוגיה זו, והיה מקום לעשות לזימונו. משלא נעשה כן, מעבר לממצאי הפוליגרף וראיות נוספות שאינן מלמדות על החתימות דווקא, לא הוכח כי המערער חתם על המסמכים הנטענים, או אישר בחתימתו את קבלת הכרטיסים. 9. השימוש בכרטיסי האשראי בהעדר הוכחה פוזיטיבית באשר לחתימתו של המערער על מסמכי הבקשה לקבלת כרטיסי אשראי, על התחייבויותיו ועל אישור הקבלה של כרטיסי האשראי, נשאלת השאלה האם קיימת הוכחה על עצם השימוש של המערער בכרטיסים אלה בעצמו או באמצעות אחרים, בהרשאתו. בית משפט קמא התרשם כי התשובה לכך היא חיובית, על יסוד מכלול הראיות שהובאו בפניו. בהתחשב במכלול הראיות שבתיק, אין מקום להתערב במסקנה זו. א. המשיבות לא הביאו ראיות להוכחת השימוש של המערער בכרטיסים, אך יש לזכור כי הדבר אינו בידן. מקובלת עלי טענתן כי עצם העובדה שהמערער לא פנה אל הבנק מיד כאשר גילה כי האחרון מחזיר את חיוביו ולא הגיש תלונה במשטרה אלא לאחר שהתברר כי בבדיקת הפוליגרף נמצא כי אינו דובר אמת, תמוהה ביותר, בלשון המעטה. גרסתו לפיה עסקינן בחודשים ספורים בלבד אינה יכולה לעמוד לו, שהרי מחשבונו נמשכו עשרות אלפי שקלים חדשים, בפרק זמן קצר, והבנק אף החזיר חיובים בסכומים דומים. ב. המשיבות הודיעו עוד במהלך הדיון בבקשת המערער להתגונן כי אינן עומדות על הטענה לפיה המערער עצמו עשה שימוש בכרטיסי האשראי, ויתכן כי פעל באמצעות אחרים. לפיכך, סברו כי בדיקה גרפולוגית עשויה להכשל במקרה דנן. (עמ' 1 לפרוט' הדיון בבקשה לרשות להתגונן). לכן, אין ממש בטענת המערער, עליה חזר גם בערעורו, לפיה מדובר בהרחבת חזית אסורה, שכן טענה זו של המשיבות היתה ידועה למערער בטרם החל הדיון בעניינו בפני בית משפט קמא. ג. מעיון במסמכים שצורפו לתצהירו של אליהו, עולה כי נעמה קפטן (להלן: קפטן), עובדת של המשיבות, אשר החתימה את המערער על ההסכם לבדיקת הפוליגרף, הגישה תלונה במשטרה ביום 18/11/07, וציינה כי המערער התלונן על כך כי הוגשה בקשה להנפקת כרטיסי אשראי, ואלה הונפקו ונעשה בהם שימוש שעה שהיה עם משפחתו בחו"ל. כן נכתב בתלונה כי מבדיקה שנערכה עלה כי הכרטיסים הגיעו לביתו באמצעות שליח, אשר זיהה את המקבל באמצעות תעודת זהות מזוייפת, ועליה תמונתו של אדם אחר שאינו המערער. בתלונה נכתב כי המערער לא זיהה את האדם שתמונתו התנוססה על גבי תעודת הזהות שלו, אמר כי לא היה בבית בעת קבלת הכרטיסים, ואינו יודע מי הזמינם וקיבלם. אכן, מדובר בעדות שמועה מכיון שקפטן לא זומנה למתן עדות, והמערער התנגד להגשתם, אך הדברים שנכתבו בהודעתה של קפטן אינם שנויים במחלוקת, ולא זו בלבד שהמערער לא הכחישם, הוא אף אישרם באמרותיו. ד. בית משפט קמא קבע על סמך הראיות שהובאו בפניו, כי בעת הזמנת הכרטיסים (ביום 21/8/07) ובעת קבלתם שהה המערער בארץ, בכתובת בה נתקבלו הכרטיסים, ורק לאחר מכן יצא לחו"ל. בדיקה של דרכונו של המערער מעלה כי הוא נסע לחוץ לארץ רק בין יום 1/9/07 ליום 13/9/07. דא עקא שהמערער לא הגיש תלונה במשטרה על התרמית הגדולה אלא לאחר שנמצא דובר שקר בבדיקת הפוליגרף. אשר לבקשה שהוגשה לרשות הדואר להפנות את דברי הדואר של המערער לתיבת דואר בכרכור, בית המשפט קמא התייחס לכך שהמערער החזיק במסמכים מקוריים של חיוביו בגין כרטיסי האשראי והגישם כראיה, ללא כל הסבר כיצד הגיעו לידיו, אם אכן דאג מאן דהוא לכך שדברי הדואר שהיו מיועדים אליו לא יגיעו אליו כלל משנשלחו לכתובת אחרת. לא למותר לציין כי בעדותו מסר המערער כי הוא עצמו לא קיבל דברי דואר עד אוקטובר 07', בניגוד לאשתו שקיבלה דואר בתקופה זו. (עמ' 17 לפרוט' בית משפט קמא, ש' 11-13). יש להניח כי גם פירכות אלה בגרסתו, תרמו להתרשמותו של בית משפט קמא לפיה המערער אכן עשה שימוש בעצמו או באמצעות אחרים בכרטיסים השנויים במחלוקת, זאת בנוסף לבדיקת הפוליגרף שתבחן להלן. 10. בדיקת הפוליגרף בית משפט קמא קיבל את ממצאי הפוליגרף כראיה מכרעת, אך למעשה קיבלם כראיה נוספת על הראיות הנוספות שפורטו לעיל. לאחר בחינה של טענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי לא נפלה שגגה בפסק דינו של בית משפט קמא בהחלטתו. א. נפקותו של ההסכם שנחתם על ידי המערער לבדיקת הפוליגרף הפסיקה בנושא הסבוך של הפוליגרף מלמדת כי בתי המשפט נותנים משקל רב לאומד דעתם של הצדדים בדבר הסכמתם כי תוצאות הבדיקה יכריעו בסכסוך ביניהם. "...תוצאות הפוליגרף לא יהיו קבילות כראיה - גם לא במשפט אזרחי - אלא בהסכמת הצדדים. אולם גם משתינתן הסכמה שכזו לא יהיה בה להפוך ממצאי הפוליגרף לראיה מכרעת, אלא אם הצדדים הסכימו במפורש כי תוצאות הבדיקה הן שיכריעו בשאלה שבמחלוקת (ראו והשוו ע"א 61/84 ביאזי נ' לוי, פ"ד מב (1) 446 (1988); ע"א 1742/90 בית חרושת לנרות "שער ציון" נ' אררט חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 3.11.94))". (ע"א 8987/05 מלכי נ' סבון של פעם (2000) בע"מ, ניתן ביום 9/10/07, מפי כב' הש' אלון; ראו גם ע"א 10235/04 זועבי נ' נאיף, ניתן ביום 1/3/05, מפי כב' הש' רובינשטיין). המערער לא חלק על עצם חתימתו על ההסכם, לפיו ישמשו תוצאותיהן של בדיקת הפוליגרף ראיה מכרעת בכל מקרה של תובענה שתוגש על ידי מי מהם, כפי שהצהיר והעיד, וכן מסר כי הלך לבדיקה לבדו. הוא אף הצהיר כי נמצא דובר שקר, אם כי כפר בממצאים לגופם, וביקש לדחותם מכל וכל. (תצהיר התמיכה בבקשה לרשות להתגונן; עמ' 16 לפרוט' בית משפט קמא, ש' 1- עמ' 17, ש' 2). בית משפט קמא לא האמין לגרסתו כי לא הבין על מה חתם, מה משמעות חתימתו, או כי היו מילים שלא הבין בבדיקה, מפני שלא דיברו אתו רוסית, מטעמים שפורטו לעיל ובהרחבה בפסק הדין, לאחר שהתרשם מהמערער ומיכולתו לדבר עברית, באופן בלתי אמצעי. מדובר על ראיה שעצם קיומה אינו שנוי במחלוקת, ומשדחה בית המשפט את גרסת המערער כי לא היה מודע למשמעות חתימתו על ההסכם, אין מקום להתערב בקביעתו זו. גם לענין זה מדובר בממצא עובדתי, שבית המשפט שלערעור לא ימהר להתערב בו. המערער הקפיד להתייחס מעט ככל האפשר לממצאי הבדיקה, אשר לקבילותה התנגד במהלך חקירתו הנגדית של אליהו, בטענה כי מדובר בעדות שמועה. למרות שאישר כי חתם על ההסכם, נבדק ונמצא דובר שקר, דחה את תוצאותיה מכל וכל. הוא ביקש להסתמך על החלטתה של הרשמת ספרא - ברנע (להלן: הרשמת), שדנה בבקשת הרשות להגן, לפיה ההסכם אינו מהווה ראשית ראיה להסכמתו לקבלת חוות דעת מומחה מטעם המשיבות בלבד כראייה לחיובו, בטענו כי עסקינן בהשתק פלוגתא. בית משפט קמא דחה טענה זו מכל וכל ונימק החלטתו, ודעתי כדעתו. ראשית, לא נתקיימו התנאים לקיומו של השתק פלוגתא, ושנית, אין כל ראיה כי בדיקת הפוליגרף נערכה על ידי גורם שיש לו ניגוד אינטרסים, או כי מדובר בבודק פוליגרף שאינו ניטרלי או מוטה. מדובר בהסכמה דיונית לגיטימית וקבילה של אנשים בעלי כשירות משפטית, ויש לקחת בחשבון גם כי בהסכם נכתב במפורש שאם המערער ימצא דובר אמת בבדיקה, יהיה זכאי לקבל כספים תמורת חתימה על כתב קבלה וויתור. המשיבות הודיעו כי בתנאים אלה היו חוזרות בהן מדרישתן כי ישלם עבור החיובים בכרטיסים שנופקו. ב. לא נעלם מעיני כי ההסכם (נספח ז' לתצהיר אליהו), נחתם על ידי המערער לבדו, מבלי שהמשיבות חתומות עליו, וכי שמו של מכון הפוליגרף לא צויין והושאר פתוח. המערער העלה טענות לענין זה בסיכומיו. אכן, נפלה תקלה בכך שההסכם לא פירט את זהותו של מכון הפוליגרף המוסכם, והמשיבות לא חתמו על ההסכם, אך משהוכח כי המערער לא התנגד להבדק על ידי המכון שבדקו בסופו של יום, שבועיים לאחר החתימה על ההסכם, שעה שהיה סיפק בידו לבחון את זהות המכון, ומשאין חולק כי ההסכם הוצע למערער על ידי המשיבות שאף פנו למכון בבקשה לבדוק את המערער, מדובר בחסר שלא ניתן להשלמה, והוכח כי הצדדים השלימוהו בהתנהגותם. מכל מקום, אין מדובר בפגם הפוגע בתוקפו של ההסכם. לפיכך, אין מקום להתערב בקביעתו כי המערער הסכים שתוצאותיה של בדיקת הפוליגרף יהוו ראיה מכרעת בכל הליך בין הצדדים. ג. קבילותם ומשקלם של ממצאי הבדיקה המסמך המתעד את בדיקת הפוליגרף, השאלות שנשאלו, הסכמת המערער ותוצאות הבדיקה, צורף כנספח ח' לתצהירו של אליהו, שנחתם ביום 30/7/11. מדובר במסמך החתום על ידי המכון, ולא על ידי הבודק עצמו, אך מצויין כי בודק הפוליגרף הינו שחר גוזלן. (להלן: מסמך הפוליגרף). נשאלת השאלה האם מדובר במסמך קביל, היכול לשמש ראיה מכרעת או אחרת בהליך, בגין הודאתו הכללית של המערער כבעל דין בכך שנבדק ונמצא דובר שקר, לאחר בחינת משקלה, או שעסקינן בחוות דעת, שהיתה צריכה להיות ערוכה לפי סעיף 24 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א- 1971, ולהיות מוגשת על ידי הצד המבקש להסתמך עליה, באמצעות הבודק שבצע את הבדיקה וערך את חוות הדעת, כדי שתנתן למערער ההזדמנות לחקרו בחקירה נגדית, ולא נעשה כן. יאמר כבר עתה כי על אף הפגמים במסמך הפוליגרף ובדרך הגשתו, בסופו של יום, לא שוכנעתי כי נפלה שגגה תחת ידו של בית משפט קמא בהסתמכו על מסמך זה. 1) מקובלת עלי טענת המערער כי למרות שבפסק דינו של בית משפט קמא נכתב: "אין מחלוקת בין הצדדים כי תוצאת הבדיקה אחת: " בניתוח ממצאי הבדיקה...אנו בדיעה כי הוא מעורב בביצוע הפעולות להן הוא מתכחש", התנער המערער ממסמך הבדיקה ומהאמור בו. בסעיף 7 לתצהיר התמיכה בבקשת הרשות להגן מיום 6/1/08 ציין המערער "אני פניתי גם לתובעת בדרישה לברר את הענין. התובעת הציעה לי להשתתף בבדיקת פוליגרף. אולם לפי "תוצאות הבדיקה" שצורפו לכתב התביעה יוצא משום מה כי אני "שיקרתי"...". בהמשך ציין כי מסמך הפוליגרף הינו שקרי כי הוא לא השתתף באותן עסקאות, וניתן יהיה לראות זאת בעזרת השוברים. כן הוסיף כי על פי יעוץ משפטי שקיבל הוא מתנגד להגשתו של מסמך הבדיקה מכיון שאינו ערוך כחוות דעת ואינו ראיה, איש לא הסביר לו את משמעות ההסכם וההסכם בטל וחסר תוקף משפטי, הוא לא ויתר על זכותו לחקר האמת, הוא לא הסכים כי חוות הדעת של התובעת תשמש נגדו כי מדובר במומחה מעונין ולא נייטרלי. בחינת הפרוטוקולים של ההליך בבית משפט קמא מלמדת כי בקדם המשפט הראשון שהתנהל בפני כב' הש' דניאל פיש, לפני מינויו כשופט מחוזי, הפנה בא כח המערער לתצהיר הנזכר לעיל, אך מאידך גיסא התייחס גם למשקל הבדיקה, ענין היכול ללמד על חזרה מטענת הקבילות לטובת משקל הראיה: "לשאלת בית המשפט לענין ההסכמה על הפוליגרף - פורט בבקשה לקבלת רשות להתגונן. משקל בדיקת גרפולוג רב יותר מאשר בדיקת פוליגרף". (עמ' 1 לפרוט' בית משפט קמא מיום 4/6/09, ש' 15-16; ההדגשה שלי - ד.ס.). בסעיף 10 לתצהיר עדותו הראשית מיום 4/10/11, התייחס המערער לענין הפוליגרף, טען כי קיים השתק פלוגתא בגין החלטתה של הרשמת לענין ההסכם, וכי מינויו של גרפולוג לצורך הכרעה בתיק מאיין כל חוות דעת קודמת לרבות ממצאי הפוליגרף. כן חזר וטען כי חוות הדעת אינה חתומה כדין, אינה ממצה, אין בה פירוט לגבי אופן עריכתה ואין כשירה לשמש כראיה. ואולם, במהלך עדותו, אישר שנית כי חתם על ההסכם, הלך לבדיקה "למקום שאתם אמרתם לי... אני לא אשם, כואב לי הלב שזה קרה ולכן הלכתי לבדיקה להוכיח". במהלך שמיעת הראיות בפני כב' הש' באום, כעשרה חודשים לאחר צירופו של המסמך לתצהיר אליהו, ולא לפני כן, התנגד המערער להגשת המסמכים שצורפו לתצהירו של אליהו, מיד לאחר שהאחרון הגיש את תצהירו על נספחיו, לרבות המסמך המתעד את בדיקת הפוליגרף וממצאיה, זאת בטענה כי עסקינן בעדות שמועה משלא נערכו על ידו. עם זאת, לא ביקש לחקור את בודק הפוליגרף, לא העלה גרסה עובדתית לענין פגם בזהותו של המכון או הבודק, או בהליכי הבדיקה, אלא טען טענות כלליות והתעלם מקיומו של מסמך הפוליגרף מכל וכל. לפיכך, יש קושי בקביעתו של בית משפט קמא לפיה "אין מחלוקת" ככל שעסקינן בממצאים המפורטים של הבדיקה. המערער הודה אך ורק כי נמצא דובר שקר בבדיקה ותו לא. אין התייחסות לשאלות שבמחלוקת, למקצועיות הבודק, האובייקטיביות שלו וכיוצא בזה. אף על פי כן, ממצאי הבדיקה מחייבים את המערער. 2) מקובלת עלי טענת המערער כי היה על המשיבות להגיש את מסמך הפוליגרף, עליו ביקשו להסתמך, באמצעות עורך הבדיקה, על מנת שהמערער יוכל לחקור את הבודק ולהצביע על כשלים נטענים בבדיקה, אם היו. כך יוכל בית המשפט להתחקות אחר אופן הבדיקה, הנייטרליות והמקצועיות של הבודק, ולבחון את הראיה המכרעת לגופה. המשיבות לא נתנו כל הסבר להתעלמותן המוחלטת מטענותיו של המערער בתצהיר העדות הראשית לענין קבילות הראיה, עריכתו של המסמך, העובדה כי לא נחתם והעדר ניטרליות של הבודק. היה על המשיבות להתייחס בתשומת הלב הראויה לדבריו, ולהעיד את הבודק, לאחר עריכתו של המסמך כחוות דעת מומחה. עם זאת, יש לזכור כי המערער הודה שחתם על ההסכם, אישר כי נבדק וכי נמצא דובר שקר בשאלות שבמחלוקת. נשאלת השאלה האם בנתונים אלה, יש להתעלם ממסמך הפוליגרף כלא היה, שעה שהמערער לא חלק על השורה התחתונה. בענין אחר, רע"א 630/07 חממה מאיר סחר 1996 בע"מ נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, (ניתן ביום 14/3/07 מפי כב' הש' רובינשטיין), נתקבלו כראיה מכרעת ממצאים של בדיקת פוליגרף, שהוגשו במסמך אשר היווה חלק מתיק מוצגים, ללא העדת עורכו, על אף שהצד שהגישו התנגד לקבילותו מיד לאחר הגשתו של תיק המוצגים בו נכלל המסמך השנוי במחלוקת, בטרם נסתיימה שמיעת הראיות. וכך נאמר: "כאמור, בדיון שנערך ביום 20.11.03 הוגש תיק המוצגים כולו באמצעות עדת התביעה. בתום פרשת התביעה הודיעה המשיבה כי אין בכוונתה להעיד עדים מטעמה, ובכלל זאת העדים הקשורים לבדיקת הפוליגרף. בעקבות הצהרה זו - שכנטען סותרת את שהוצהר בקדם המשפט - ביקש בא כוח המבקשת למשוך את המסמכים שכבר הוגשו. בעקבות דיון קצר נדחתה הבקשה. סבורני כי בהחלטה זו לא נפל פגם. בא כוח המשיבה טען בדיון כי "הפוליגרף הוא בהחלט ראיה מטעמנו. מאחר והתובעת הקדימה והגישה תצהירים מטעמה ותיק מוצגים שלה, תיק המוצגים סומן כראיה... גם לא ראיתי דרישה מצד חברי לחקור מישהו בעניין". בית המשפט קיבל את עמדת המשיבה. אכן, אין ספק שהמשיבה הסתמכה על המסמכים - שהרי כך עשתה בכתב ההגנה, שהמבקשת לא מצאה לנכון לטעון נגדו בכתב תשובה. בנסיבות סבר בית המשפט כי אין להיעתר לבקשה למשוך את המסמכים שכבר הוגשו במסגרת פרשת התביעה - ואין להתערב בהחלטתו. מעבר לצורך אציין כי גם אילו נמשכו המסמכים בטרם הוגשו כראיה, ואפילו לאחר הגשתם - היתה המשיבה יכולה לבקש באופן חריג לבקש את הגשתם, ולא רחוק להניח, כי בנסיבות היתה הבקשה מתקבלת. לשאר טענות המבקשת לגבי פגמים במסמכים אינני נדרש, שכן לא הוגש כתב תשובה, וכפי שנקבע בערכאות קמא - לא נפתחה חזית, ובוודאי שהן אינן מצדיקות גלגול ערעורי שלישי. ז. בסופו של יום, סבורני כי עניין לנו אף בסוג של השתק. באחיזת השור בקרניו, במהות הסכסוך, קשה מאוד להלום כי מסמכים שהוגשו לבית המשפט על ידי עדה וסומנו יתאיידו ויהיו כלא היו; לא אמנע מלומר, כי לדידי גם הגשתם במסגרת תיק המוצגים אינה כעפרא דארעא, ותיתכן לה נפקות מסוימת בשלב כזה או אחר, בלא שיש צורך להכריע בכך, וראו הערת המשנה לנשיא לוין בפרשת ד. דני חברה לבנין כנזכר. אין זה אמנם במדויק ה"השתק השיפוטי" שאליו נדרש בית משפט זה, למשל, בפרשת רע"א 4224/04 בית ששון נ' שיכון עובדים, פ"ד נט(6) 625, וראו חוות דעת השופט גרוניס; אבל יש לראותו כבא בגדרי תום לב ו"הקלפים הגלויים" הנוהגים ככלל בתיקים האזרחיים (ראו על העיקרון - וגם שוברו בצדו - ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית, מבוא ועקרונות יסוד, סעיף 112 בעמ' 151-150; כן ראו ד' שוורץ, סדר דין אזרחי - חידושים תהליכים ומגמות, ס' 122 בעמ' 319)". (ראו גם פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ע"א 2096/04 חממה נ' מגדל, ניתן ביום 18/12/06 מפי כב' הש' גרסטל, פוגלמן ושילה). הדברים יפים לענייננו, בנתוני המחלוקת דידן. בדיקת הפוליגרף וטענתן של המשיבות כי מדובר בראיה מכרעת רחפה בחלל בית המשפט כל העת. משהזכיר בא כח המערער בקדם המשפט את "המשקל" של בדיקת הפוליגרף, ומשאישר המערער בתצהירו ובעדותו כי חתם על המסמך, הסכים לבדיקה, נבדק וכי גרסתו בבדיקה נתבררה כשקרית, זאת מבלי לבקש העדתו של הבודק וחקירתו הנגדית, "קיים סוג של השתק", שמקורו בחובת תום הלב ו"בקלפים הגלויים" הנוהגים בתיקים אזרחיים. יתר על כן, משנקבע כי לא היה פגם בהסכמתו של המערער לפיה ההכרעה בסכסוך בין הצדדים תיפול על פי בדיקת פוליגרף, ניתן לומר כי המערער הסכים מדעת בדבר הדרך בה תוכרע המחלוקת. סעיף 3.5 להסכם עליו חתם, קובע "הלקוח מצהיר, כי אם ימנע, לאחר חתימתו על מסמך זה, מסיבה כלשהי, מלעבור את בדיקת הפוליגרף, יהווה הדבר ויתור על כל טענותיו בקשר עם המחלוקת, ודין חתימתו על הסכם זה יהא כדין חתימה על כתב ויתור סופי ומוחלט". דהיינו, לא זו בלבד שהוכח כי המערער הסכים מדעת שתוצאות הבדיקה הראשונה תהיינה מכריעות בכל הליך עתידי, ולא נטען כי מאן דהוא כפה עליו הסכמה דיונית זו, אלא הסכים אף כי אם יסרב לעבור את הבדיקה, ייחשב כמוותר על טענותיו. המערער, אשר העלה טענותיו לגבי אופן הבדיקה והאובייקטיביות של הבודק, מבלי לבקש לחקור את הבודק, סרב בבית משפט קמא לבדיקת פוליגרף נוספת, למרות שהמשיבות הציעו לו לעברה שנית (עמ' 8 לפרוט' של בית משפט קמא). לכן, סבורתני כי יש קושי לאיין את מסמך הפוליגרף כאילו לא היה קיים מעולם. בנסיבות הענין, נתון משקלו של המסמך להערכתה של הערכאה המבררת, במקרה זה, על פי סך הראיות שהובאו בפניה. השופטת קמא, אשר בחנה את גרסת המערער, סברה, כי לו היה ממש בדבריו, כי תוצאות הבדיקה שגויות, היה עליו לנסות לסתור אותה, והוא לא עשה כן. אכן, נותר הרושם כי המערער סמך על מחדליהן של המשיבות להעיד את בודק הפוליגרף, מבלי שביקש לחוקרו, מהטעם שהמסמך שערך לא היה ערוך כחוות דעת, והעדיף להשאיר את הענין מעורפל, מתוך הנחה כי משמדובר במסמך עליו מבקשות המשיבות להסתמך, והוא לא הוגש כדין, יתעלם ממנו בית המשפט קמא כליל. ואולם, משאישר המערער כאמור את תוצאותיו באופן כללי וכפר במשקלן, נותר הדבר לשיקול דעתו של בית משפט קמא. בית משפט קמא אכן קבע כי עסקינן בראיה מכרעת, אך למעשה בחן את טענות הצדדים וראיותיהם בפרוטרוט ולא הסתמך על בדיקת הפוליגרף לבדה. 11. כפי שנאמר לעיל, השופטת קמא בחנה את גרסתו של המערער לגופה, וקבעה כי אינה מאמינה לו כי לא קיבל את כרטיסי האשראי, או כי המשיכות והעסקאות בכרטיסים לא היו על דעתו ובהרשאתו, תוך פירוט כל הנימוקים לקביעתה זו, שחלקם פורט לעיל. לאור התרשמות זו, אין די בכך שהמשיבות לא הוכיחו את חתימתו של המערער על מסמכיהן, או עצם העובדה כי חלק מהמשיכות והעסקאות נעשו בארץ שעה שהמערער שהה בחו"ל, או בחו"ל שעה שהמערער שהה בארץ, כדי לקבל את הערעור, מפני שמפסק הדין של בית משפט קמא עולה שהשופטת הנכבדה סברה שראיות אחרות מצביעות על אפשרויות אחרות, לרבות פעולה של אחרים בהרשאתו. 12. הערעור נדחה, איפוא. המערער ישא בהוצאות המשיבות בסך 10,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק, אשר ישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל. הפקדונות שהופקדו בקופת בית המשפט על ידי המערער יועברו לידי המשיבות באמצעות בא כוחן.מסמכיםאשראיכרטיס חיוב (אשראי)זיוף חתימהזיוף