קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא העסקת מאמן כדורסל ללא תעודת מאמן / משכורת עד סוף העונה למאמן שפוטר: השופטת סיגל דוידוב-מוטולה בפנינו שני ערעורים, שהדיון בהם אוחד, על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (סגנית הנשיאה (כתוארה אז) לאה גליקסמן ונציגת הציבור גב' אורה אופנהיים-דוניו; עב' 8770/05). השאלות המרכזיות העולות לדיון נוגעות למשמעות סיום עבודתו של מאמן קבוצת כדורסל תוך כדי עונת המשחקים, ולגוף המשפטי עליו יש להטיל אחריות בפיצויו. הרקע העובדתי המערער בע"ע 31202-04-10, (להלן: המערער), היה בתקופה הרלוונטית מאמן כדורסל, אשר עסק באימון קבוצות בליגה הלאומית החל מעונת 1987/1988. המערער סיים - עוד בשנת 1986 - קורס מאמני כדורסל, אך לא השלים שלוש בחינות עיוניות ובשל כך לא קיבל בזמנו תעודת מאמן מוסמך. העדרה של התעודה לא מנע מהמערער לשמש בפועל כמאמן קבוצות, ולקבל מדי שנה "כרטיס מאמן" מטעם ארגון מאמני הכדורסל ואיגוד הכדורסל, וזאת עד למתואר להלן. בחודש אוגוסט 2004 החל המערער לאמן את קבוצת הבוגרים של "עירוני רמת גן" (להלן: הקבוצה), אשר שיחקה אותה עת בליגה הלאומית בכדורסל, מכוח הסכם בכתב מיום 25.8.04 (להלן: ההסכם או הסכם העבודה). ההסכם נחתם על גבי טופס סטנדרטי של איגוד הכדורסל בישראל, והצד החתום עליו מול המערער הינו "קבוצת עירוני ר"ג", ללא ציון האישיות המשפטית המדויקת במסגרתה הינה פועלת. בהסכם נקבע כי המערער יאמן את הקבוצה בעונת המשחקים 2004/2005, ובתנאים מסוימים גם בעונת 2005/2006. סמוך לאחר תחילת עונת הכדורסל 2004/2005 הוגשה עתירה לבית המשפט העליון בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק (בג"צ 10068/04 קרן נ. שרת החינוך, התרבות והספורט; להלן - העתירה), כנגד אי אכיפתו בענף הכדורסל של סעיף 2(א) לתקנות הספורט (חיוב בתעודת הסמכה), התשנ"ז - 1977 (להלן: סעיף 2(א) ו-תקנות הספורט בהתאמה). סעיף 2(א) קובע, כי "בענף ספורט תחרותי או שיש בו סיכון גופני כמפורט להלן לא יוכל אדם לעסוק כמאמן או כמדריך ספורט, אלא אם כן יש בידו תעודת הסמכה לאותו ענף...", אך בפועל לא נאכף הוא בענף הכדורסל - על אף ציונו המפורש של ענף זה במסגרת התקנה - עד לאותה עתירה. ביום 24.10.04 פנה המערער לארגון מאמני הכדורסל וביקש הנפקת "כרטיס מאמן" כמדי שנה. בהתחשב בעתירה שהוגשה, קיבל כרטיס זמני בלבד, ונמסר לו על ידי מזכירת הארגון כי עניינו יועבר לוועדת החריגים של מינהל הספורט במשרד החינוך, התרבות והספורט (להלן: ועדת החריגים ו-מינהל הספורט בהתאמה), וכי זו תאפשר לו להשלים את חובותיו בבית הספר למאמנים עד תום העונה. ביום 14.11.04 נמסר למערער על החלטת ועדת החריגים, לפיה החל מיום 16.11.04 לא יאושר עוד למאמנים חסרי תעודת הסמכה לנהל את משחקי קבוצתם בעמידה סמוך לקו האורך של המגרש. ועדת החריגים החליטה לאפשר למערער, ולשבעה מאמנים נוספים במצב דומה, להשלים את ההסמכה בהליך מזורז בתוך פרק זמן קצר; עד לקבלת התעודה, כך נקבע, יוכלו להמשיך ולנהל את אימוני הקבוצה ומשחקיה, אולם על קווי המגרש יידרש לעמוד עוזר המאמן. המערער עדכן את הגורמים המוסמכים בקבוצה על החלטה זו ביום 17.11.04. טרם מועד זה לא ידעה הקבוצה על בעיה כלשהי בנוגע לתעודת ההסמכה של המערער. ביום 23.11.04, במחזור השישי של ליגת הכדורסל לעונת 2004/2005, ובהתאם להחלטת ועדת החריגים, לא התאפשר למערער לעמוד על הקווים במגרש ולנהל את משחק הקבוצה. במקומו עמד על הקווים אחד משחקני הקבוצה, שהינו בעל תעודת מאמן מוסמך. אין חולק כי הקבוצה הפסידה באותו משחק. ביום 24.11.04 החל המערער בלימודי ההשלמה לקראת קבלת תעודת מאמן מוסמך, ואמור היה לסיימם - לפי מכתב שנשלח לקבוצה על ידי מכון וינגייט - ביום 3.12.04. ביום 25.11.04 באה העסקתו של המערער כמאמן הקבוצה לידי סיום, בעקבות פגישה מאותו יום בינו לבין שניים מחברי הנהלת הקבוצה וביניהם היו"ר מר בני ברנר. המערער טען כי פוטר לאלתר במהלך אותה פגישה, בעוד שהקבוצה טענה כי הוחלט בהסכמה על סיום ההתקשרות בהתחשב בהעדרה של תעודת מאמן מוסמך. המאמן שהחליף את המערער החל בעבודתו כבר באותו יום. ביום 7.12.04 השלים המערער את חובות לימודיו במכון וינגייט, וממועד זה היה זכאי לתעודת מאמן כדורסל מוסמך. ביום 13.4.05 ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון בעתירה, ונקבע כי לאחר סיום עונת הכדורסל 2004/2005 "אין להעסיק עוד מאמן של קבוצת כדורסל בלא שיש בידו תעודת הסמכה". באשר לדרישה הקונקרטית שהיוותה את הבסיס להגשת העתירה, להפסיק העסקתו של מר עודד קטש כמאמן קבוצת הכדורסל "הפועל גליל עליון גולן" - נקבע כי הגם שאין לו תעודת הסמכה, אך כיוון שהסתמך על עמדת הגורמים המוסמכים במינהל הספורט ואיגוד הכדורסל - יש לאפשר לו לסיים את עונת 2004/2005. ביום 9.10.05 - ולאחר שעד לאותו מועד לא קיבל המערער דבר על חשבון השכר המגיע לו - הגיש המערער את תביעתו לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב. בהחלטה מקדמית נקבע כי תביעתו של המערער תתברר בבית הדין, ולא בהליך בוררות מכוח חוק הספורט, התשמ"ח - 1988 (להלן: חוק הספורט; החלטת הנשיאה דאז עליה פוגל מיום 6.4.09). הנימוקים לכך היו חלוף הזמן; התיישנות עילת הבוררות על פי חוק הספורט; והיות חלק מעילות התביעה זכויות קוגנטיות. פסק דינו של בית הדין האזורי בית הדין האזורי קבע בפסק דינו, על בסיס העדויות שנשמעו בפניו והאמון שנתן בעדות המערער והעד מטעמו, כי המערער לא נתן הסכמה לסיום עבודתו כי אם פוטר בהחלטה חד צדדית של הקבוצה, במהלך הפגישה מיום 25.11.04. עוד קבע כי הסיבה לכך לא הייתה העדר תעודת מאמן מוסמך, אלא חוסר שביעות רצון של הנהלת הקבוצה מהישגי הקבוצה. בית הדין מצא חיזוק למסקנתו בעובדה כי במועד בו פוטר המערער כבר גובש - בתיאום בין מינהל הספורט, איגוד הכדורסל, ארגון מאמני הכדורסל ומכון וינגייט - פתרון לבעיית העדרה של תעודת ההסמכה, והמערער אמור היה לקבלה תוך פרק זמן קצר ביותר (שמונה ימים בלבד לאחר מועד פיטוריו). בית הדין ציין, כי בהתחשב בוותקו של המערער - לא היה זה סביר להניח כי לא יעמוד בבחינות, וגם אם היה חשש כזה - מן הראוי היה לתת לו את ההזדמנות ולהמתין את פרק הזמן הקצר בו אמור היה לסיים את תהליך ההסמכה. המערער אף יכול היה להמשיך ולאמן במהלך תקופת הביניים, למעט העדר אפשרות לעמוד על קווי המגרש במהלך משחק ליגה אחד נוסף. בית הדין דחה את טענת הקבוצה כי המשך העסקתו של המערער עלול היה לגרום לה לנזק תדמיתי, או כי הייתה מחויבת לפטרו על מנת שלא להפר את הוראות הדין. בית הדין הדגיש כי הפתרון שהושג לבעייתם של המאמנים הוותיקים, וביניהם המערער, שפעלו משך שנים ללא תעודת הסמכה - היה בתיאום בין כל הגורמים המוסמכים. עוד ציין כי "גיבוש הפתרון המהיר מעיד על כך שהיה ברור ומוסכם על הכול כי אותם מאמנים ותיקים ימשיכו לאמן את הקבוצות בעונת 2004/2005". בית הדין הוסיף כי הסתרת סיבת הפיטורים האמיתית מהווה התנהלות בחוסר תום לב מצד הקבוצה. עוד קבע כי סיבת הפיטורים האמיתית, כמו גם הטענה להעדרה של תעודת הסמכה, לא היוו הצדקה מספקת לסיום ההתקשרות עם המערער במהלך העונה, בניגוד להתחייבות ההדדית במסגרת ההסכם להעסקה לתקופה קצובה עד תום עונת 2004/2005. כתוצאה מכך, זכאי המערער לפיצוי בגין הפרת הסכם העבודה, בשיעור שכרו עד לתום תקופת ההסכם, בסך של 48,000 ש"ח בצירוף ריבית כדין והפרשי הצמדה ממחצית התקופה (1.3.05) ועד התשלום בפועל. בית הדין פסק לזכות המערער גם את שכרו בגין תקופת העבודה מחודש אוגוסט 2004 ועד מועד פיטוריו (25.11.04), בסך של 32,000 ש"ח (אשר חושב לפי שכר של 80,000 ש"ח לעונה המתפרסת על פני 10 חודשים, היינו 8,000 ש"ח לחודש). בית הדין דחה את טענת הקבוצה, לפיה השכר לא שולם נוכח אי המצאתה של חשבונית מס, והבהיר כי המערער היה עובד שכיר וככזה לא היה מחויב להמציא חשבונית כלשהי. גם טענתה הנוספת של הקבוצה, כי השכר לא שולם נוכח ניתוק הקשר מצד המערער וסירובו להגיע להסדר מוסכם - נדחתה, באשר "חובתה של הקבוצה לשלם לתובע שכר בעד עבודתו היא מוחלטת, ואסור להתנות אותה בתנאי כלשהו" (ההדגשה במקור). בית הדין הוסיף לשכרו של המערער פיצויי הלנת שכר חלקיים, בסך של 32,000 ש"ח בגין משכורות החודשים אוקטובר ונובמבר 2005, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהמועד לתשלום השכר ועד למועד התשלום בפועל. בית הדין נימק קביעה זו בכך ש"ההתדיינות בתביעה התמשכה גם בשל טעמים הנעוצים בתובע (חילופי ייצוג, תיקון כתב התביעה למעלה משנתיים לאחר הגשת התביעה, הגשת תצהירי עדות מתוקנים)" ולפיכך "אין מקום לפסוק פיצויי הלנה מלאים". באשר לשכר החודשים אוגוסט וספטמבר 2004 ציין בית הדין כי התביעה הוגשה ביום 25.10.04 ולפיכך התיישנה הדרישה לפיצויי הלנת שכר בגין חודשים אלה, ויצטרפו בגינם ריבית כדין והפרשי הצמדה בלבד. בית הדין דחה את תביעת המערער ל"מענק עלייה" בסך של 40,000 ש"ח, כמו גם שכר עבור עונת 2005/2006 בסך של 40,000 דולר והפסד הזכות לפיצויי פיטורים בגין שתי עונות. בית הדין ציין כי "תשלום מענק עלייה וכן המשך העסקת התובע בעונת 2005/2006 היו מותנים בהעפלת הקבוצה לליגת העל. הקבוצה אמנם העפילה לליגת העל בתום העונה, אולם זאת תחת שרביטו של מאמן אחר, ואין כל אפשרות לקבוע כי הקבוצה הייתה עולה לליגת העל אילו התובע היה ממשיך לאמן אותה בעונה 2004/2005" (ההדגשה במקור). בית הדין דחה גם את תביעת המערער לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין והפסד מוניטין. בית הדין קבע כי המערער אמנם לא הפר את חובת הגילוי במועד חתימת ההסכם (בהתחשב בכך שבאותה עת לא נאכפה כלל הדרישה החוקית לתעודת הסמכה), ועם זאת "משעה שהתעורר העניין בעקבות פרשת קטש (הפרשה שהובילה להגשת העתירה - ס.ד.מ), היה על התובע לפנות מיידית להנהלת הקבוצה וליידע אותה שאין לו תעודת מאמן מוסמך, ולא להסתיר עובדה זו עד למועד בו ממש נאלץ לעשות זאת, עקב ההחלטה שלא לאפשר לו לעמוד על הקווים במשחק הקבוצה. בכך שהתובע הסתיר עובדה זו לאחר שהתעוררה פרשת קטש, הפר התובע את חובת תום הלב ואת חובת הגילוי" (ההדגשה במקור). בהתחשב בכך, ובהתחשב בתקופת עבודתו הקצרה של המערער ובשיעור הפיצוי שנפסק לו יחסית לתקופה זו - נקבע כי אין מקום לחייב את הקבוצה בתשלום פיצוי נוסף. הקבוצה חויבה בהוצאות מופחתות בסך של 5,000 ש"ח בצירוף מע"מ. לסיום קבע בית הדין, כי הגורם אשר ישלם למערער את הסכומים שנפסקו לזכותו הינו המשיבה 1 - "א.ס. עירוני רמת גן מיסודם של בית"ר ומכבי רמת גן בע"מ" (להלן: החברה), אך לא הנתבעת הנוספת אותה צירף במהלך ההתדיינות (המשיבה 2) - "עמותת בני רמת גן, מיסודם של בית"ר ומכבי רמת גן" (להלן: העמותה). בית הדין יצא מנקודת הנחה כי החברה היא הצד להסכם, וקבע כי "העובדה כי כספי התמיכות של עיריית רמת גן מועברים לעמותה אינה הופכת אותה למעבידה של התובע. התובע לא הביא כל ראיה המוכיחה כי העמותה היא מעסיקה במשותף עם עירוני רמת גן, או שיש להרים את מסך ההתאגדות מעל האגודה". לאור זאת, התביעה כנגד העמותה נדחתה. הערעור טענות הצדדים המערער טוען כי טעה בית הדין האזורי בדחותו את התביעה כנגד העמותה. המערער מסביר כי "קבוצת עירוני רמת גן" אינה אישיות משפטית אלא מופעלת באמצעות גופים משפטיים המנהלים אותה, שהינם החברה והעמותה. העמותה היא שמקבלת את התקצוב והכספים לצורך פעילות הקבוצה, והיא גם הגוף המשפטי היחידי שהיה פעיל בניהול הקבוצה בעת חתימת הסכם העבודה, שכן החברה הוקמה רק ביום 19.10.04. בהתחשב בכך, היה על בית הדין לקבוע כי העמותה היא הגוף המשפטי אשר העסיק את המערער בעת חתימת הסכם העבודה ומכוחו, מבלי שהותר לה בהסכם העבודה להסב את מחויבויותיה לחברה לאחר הקמת האחרונה, ולפיכך ראוי לחייבה בתשלום הסכומים למערער יחד ולחוד עם החברה. המערער מציין כי עד היום לא קיבל את הסכומים שנפסקו לזכותו, על אף העדר עיכוב ביצוע, והדבר מלמד כי הקבוצה מנסה להסתתר מאחורי התאגדותה המאוחרת כחברה על מנת להתחמק מתשלום זכויותיו. המערער טוען כי טעה בית הדין האזורי משדחה את תביעתו לקבלת פיצוי בגין פיטורים שאינם כדין. לגישתו, משקבע בית הדין כי פוטר בחוסר תום לב - בהכרח היה עליו לזכותו בפיצוי בגין כך, לרבות בגין הפסד המוניטין שנוצר לו. חוסר תום הלב בא לידי ביטוי אף בהעדר שימוע, נושא שבית הדין לא עסק בו בפסק דינו באופן ישיר על אף שנטען על ידו. המערער מדגיש כי המאמן שהחליפו העביר אימון ראשון לקבוצה כבר ביום בו פוטר. המערער טוען עוד כי טעה בית הדין משדחה את תביעתו לקבלת מענק עלייה לליגת העל, מכוח הוראות הסכם העבודה. המערער מציין כי הוא שבנה את הקבוצה לקראת עונת 2004/2005, בחר והכין את שחקני הקבוצה, כך שהיווה חלק בלתי נפרד מהצלחת הקבוצה ומהעפלתה לליגת העל בתום אותה עונה. בהתחשב בכך שפיטוריו טרם סיום העונה נעשו שלא כדין, ולא התאפשר לו להמשיך וללוות את הקבוצה עד תום העונה, אין הצדקה שלא לזכותו במענק - ולפחות בחלק יחסי שלו. מאותם טעמים, לא הייתה הצדקה לדחות את תביעתו לשכר עבודה בגין עונת המשחקים 2005/2006, שכן העלייה לליגת העל היא שהיוותה את התנאי החוזי להמשך העסקתו באותה עונה. חובה זו להעסיקו שתי עונות לפחות אף מובילה לזכאותו לקבלת פיצויי פיטורים בגין שתי עונות, ומדובר בנזק ישיר שנגרם לו כתוצאה מפיטוריו שלא כדין במהלך העונה הראשונה. לסיום טוען המערער, כי בית הדין סבר בטעות כי תביעתו הוגשה ביום 25.10.05, ומטעם זה קבע כי תביעתו לפיצויי הלנת שכר בגין החודשים אוגוסט וספטמבר התיישנה. עם זאת התביעה הוגשה בפועל ביום 9.10.05, ואת שכרו עבור עונת 2004/2005 אמור היה להתחיל לקבל לפי הסכם העבודה רק ביום 10.10.04, ולכן לא חלה התיישנות על אף חלק מתביעת הלנת השכר. המערער מוסיף כי קביעת סכום מוגדר של פיצויי הלנה - כפי שנעשתה על ידי בית הדין - יצרה תמריץ שלילי לתשלום הסכום הפסוק, וכראיה - כי עד היום לא שולם. בכל הנוגע לערעורה של החברה על פסק הדין (שיפורט להלן), סבור המערער כי יוצא הוא כנגד ממצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית, שאין כל הצדקה להתערב בהם. החברה הגישה ערעור מטעמה, בהתייחס לשני נושאים - חיובה בפיצויי הלנת שכר ושיעורם, וחיובה לשלם פיצוי בגין הפרת הסכם לתקופה קצובה. החברה טוענת כי המערער "יצר תוהו ובוהו במערכת ונעלם לאחר שסוכמו עמו דברים ובחר את הדרך המשפטית במקום לסיים את היחסים בצורה מכובדת", ולכן לא הייתה הצדקה לחייבה בפיצויי הלנה כלשהם. החברה מוסיפה כי המערער לא הגיש כל דרישה לתשלום מלווה בחשבונית מס, כפי שאמור היה לעשות בהתאם להסכמה בין הצדדים. בסיכומיה העלתה החברה טענה נוספת, ולפיה לא הייתה הצדקה לחייבה בתשלום שכר של ארבעה חודשי עבודה מלאים שכן המערער עבד פחות מכך. בהתייחס לנסיבות סיום עבודתו של המערער טוענת החברה כי ללא תעודת הסמכה אין אדם רשאי לשמש כמאמן בענף הכדורסל, כאשר הוראת תקנות הספורט בהקשר זה הינה "מהותית" ולפיכך "אין ולא היה כל שיקול דעת למערערת וליו"ר שלה אלא להביא לסיום עבודתו של המשיב". החברה מדגישה כי הקבוצה "שמה לה למטרה להעפיל לליגה העליונה בכדורסל", ולכן לא ניתן היה להטיל עליה "לשבת ולהמתין למשיב עד שזה יוסמך כחוק ובינתיים להתנהל ללא מאמן". לגישתה, "כל משחק קובע וכל היעדרות של מאמן ממשחק ומאימון הינה מהותית", כאשר לא ניתן היה להסתמך על כך שהמערער יעמוד בבחינות ויקבל את התעודה תוך זמן קצר. לאור זאת, ובהתחשב בחוסר תום ליבו של המערער אשר הסתיר את עובדת התנהלותו ללא תעודת הסמכה, והצהיר הצהרת שווא בהסכם לפיה הינו "בעל הכישורים הנדרשים לאמן את הקבוצה" - יש לקבוע כי המערער הוא שהפר את הסכם העבודה, ולא החברה. החברה והעמותה (להלן יחד - המשיבות) השיבו יחד לערעור שהוגש מטעם המערער, ומציינות כי "עירוני רמת גן" הינו "שם מותג" ואינו אישיות משפטית. המשיבות אף מציינות כי "בתחום הכדורסל קיימת חובת התאגדות כעמותה שלא לצרכי רווח, אשר אליה מופנים תקציבים מרשות עירונית או ממשלתית או גופים כמו הספורטוטו או איגוד הכדורסל". המשיבות מוסיפות כי "מול המערער עומדת עמותה היא המשיבה 1, זו נרשמה כחוק ב -10/04... מכאן ואילך כל תשלומי השכר, תלושי המשכורת והניהול השוטף הכל מתבצע דרך העמותה" (במאמר מוסגר יצוין כי המשיבות מכנות את המשיבה 1 "עמותה", אך בפועל צירפו תעודת רישום המעידה כי הינה חברה פרטית). לגישתן, קביעת בית הדין האזורי לגבי זהות המעסיק הינה קביעה עובדתית. לסיום טוענות המשיבות, כי המערער ביצע התמחות במשפטים בשנת 2005 והחל לשמש כעורך דין בסמוך לאחר הסמכתו בחודש מאי 2006, וממילא לא נגרמו לו הנזקים שנטענו על ידו. דיון והכרעה לאחר שנתתי דעתי למכלול טענות הצדדים, לתשתית העובדתית שנפרסה בבית הדין האזורי ובפנינו ולפסק דינו של בית הדין האזורי, הגעתי לכלל מסקנה כי ככל שתישמע דעתי - ראוי פסק דינו של בית הדין האזורי להתאשר מטעמיו, למעט בהיבט אחד והינו הטלת חבות כלפי המערער גם על העמותה. דינן של כל שאר הטענות שהעלו הצדדים בערעוריהם - להידחות, והכל מהטעמים שיפורטו להלן. הסכם עבודה לתקופה קצובה והפרתו טענתה המרכזית של החברה בערעורה מתייחסת לחיובה בפיצוי בגין הפרת הסכם. בהקשר זה לא חלקו הצדדים כי הסכם העבודה כלל התחייבות הדדית, בדבר העסקתו של המערער כמאמן הקבוצה למשך כל עונת המשחקים 2004/2005, וככזה מהווה הסכם עבודה לתקופה קצובה כהגדרתו בהלכה הפסוקה (דב"ע מט/3-123 בנימין פנקס - ישקר בע"מ, פד"ע כא 343 (1990); דב"ע נה/3-91 ב.ג. פולימרים אגודה שיתופית חקלאית בע"מ - זהבה שטול, פד"ע כח 421 (1995)). בית הדין האזורי קבע כממצא עובדתי, ועל כך אין בפנינו ערעור, כי הפסקת העסקתו של המערער לאחר ששה מחזורים לא נבעה מ"הסכמה", אלא היוותה פיטורים לכל דבר ועניין. מקביעה זו נגזרה המסקנה כי החברה הפרה את מחויבויותיה כלפי המערער מכוח הסכם העבודה, בכך שפיטרה אותו טרם תום התקופה החוזית הקצובה. החברה טענה כנגד כך כי אולצה להביא את עבודת המערער לידי סיום מטעמים התלויים במערער עצמו, ולכן אין לראותה כמפרת הסכם. מבחינה משפטית ניתן "לתרגם" את טענתה של החברה לאחת או יותר מהטענות הבאות: הטעיה מצד המערער שמצדיקה את ביטול ההסכם; הפרה יסודית מצד המערער שמצדיקה את ביטול ההסכם; סיכול; התחייבויות שלובות; או תנאי מכללא המהווה חלק מהסכם העבודה שבין הצדדים, וקובע כי ככל שמסיבה כלשהי המערער לא יוכל לשמש בפועל כמאמן הקבוצה באופן מלא בכל אחד ממשחקיה - לא תהא מחויבת החברה להמשיך ולהעסיקו. 33. את הטענה בדבר הטעיה אין לקבל שכן יוצאת היא כנגד קביעות עובדתיות מפורשות של בית הדין האזורי. בהתאם להלכה הפסוקה, "ככלל לא תתערב ערכאת ערעור בקביעות עובדתיות ובקביעות של מהימנות של הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן" (ע"ע 424/06 מטבחי שרת בע"מ - ילנה גרוחולסקי, מיום 2.8.07) - מבלי שמצאנו כי מקרה זה מצדיק חריגה מכך. בית הדין האזורי קבע עובדתית, כי הדרישה החוקית לתעודת הסמכה לא נאכפה בפועל מאז חקיקתה ועד לאחר הגשת העתירה. בהתאם, שימש המערער בפועל כמאמן בליגה הלאומית, החל משנת 1987 ומשך כ - 17 שנים ברציפות, תוך שקיבל "כרטיס מאמן" מדי שנה, תוך שהיו לו את הכישורים המקצועיים הנדרשים לצורך אימון הקבוצה, ומבלי שיכול היה לצפות כי יחול שינוי בדרך התנהלותם של הגורמים המוסמכים בהתייחס לתעודות ההסמכה. לאור זאת שוכנע בית הדין האזורי - וקביעה זו מקובלת עלינו - כי המערער לא הפר את חובת הגילוי בכך שלא גילה לקבוצה, בעת חתימת הסכם העבודה, כי אין ברשותו תעודת הסמכה פורמאלית. 34. גם הטענה בדבר הפרתו של ההסכם מצד המערער מנוגדת לקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי. בית הדין קבע כי הושג פתרון מעשי, בתיאום בין כל הגורמים המוסמכים, שאפשר למערער להשלים את כל הדרוש לצורך קבלת תעודת ההסמכה בלוח זמנים מזורז, באופן שמנע פגיעה באפשרותו להמשיך ולאמן בעונת המשחקים 2004/2005. המערער אף יכול היה להמשיך בפועל באימון הקבוצה בתקופת הביניים הקצרה, להדריכה טרם המשחקים, להעביר את האימונים, ואף ליתן הנחיות מקצועיות תוך כדי המשחק מספסל הקבוצה. בית הדין סיכם כי "לנוכח הנסיבות שתוארו בהרחבה לעיל, דהיינו העובדה שבעיית העדר תעודת מאמן מוסמך עמדה להיפתר בתוך פרק זמן קצר, עובדה זו לא הייתה עילה מוצדקת לסיום ההתקשרות עם התובע באמצע העונה". אין מדובר לפיכך בהפרה יסודית של ההסכם מצד המערער, ואף לא בסיכול; בהתחשב בפתרון שנמצא - לא הוכח כי קיום החוזה בנסיבות שנוצרו "הוא בלתי אפשרי או שונה באופן יסודי ממה שהוסכם עליו בין הצדדים" (כלשונו של סעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א - 1970; להלן: חוק התרופות). 35. החברה עשתה מאמצים לשכנענו כי בהתחשב בדינאמיות הרבה של ענף הכדורסל, ובחשיבותו הקריטית של כל משחק להצלחת הקבוצה ולאפשרותה לעלות לליגת העל - היעדרותו של מאמן מקווי המגרש בשני משחקים רצופים הינה בעלת משמעות של ממש ויש בה הצדקה מספקת להחלפתו. גם טענות אלו של החברה אין באפשרותנו לקבל, שכן הבסיס העובדתי להן מנוגד לממצאיו של בית הדין האזורי. בית הדין לא שוכנע, לאחר שמיעת הראיות, כי העדרו של המערער מקווי המגרש במשחק מיום 23.11.04 היה קריטי כנטען. בית הדין אף קבע - ולכך חשיבות רבה - כי החברה כלל לא הביאה לידי סיום את העסקתו של המערער מחמת העדרה של תעודת ההסמכה או היעדרותו מקווי המגרש כתוצאה מכך, אלא אך ורק בשל חוסר שביעות רצונה של הנהלת הקבוצה מהישגיה המקצועיים של הקבוצה. היינו, לא נמצא קשר סיבתי כלשהו בין העדרה של תעודת ההסמכה לפיטוריו של המערער - אלא נקבע כי הקבוצה השתמשה בבעיית תעודת ההסמכה כתירוץ גרידא, ובחוסר תום לב. קביעה זו, המקובלת עלינו ומבוססת בחומר הראיות, סותמת את הגולל על כל קונסטרוקציה משפטית המנסה להיבנות מהעדרה של תעודת ההסמכה. 36. במאמר מוסגר נוסיף, כי החברה כלל לא ניסתה לטעון כי חוסר שביעות הרצון מהישגיה המקצועיים של הקבוצה מהווה הצדקה מספקת לסיום הסכם העבודה במהלך העונה - וממילא לא הציגה תשתית עובדתית או משפטית המאפשרת דיון בכך. נוכח כל האמור לעיל, מקובלת עלינו קביעתו של בית הדין האזורי כי החברה הפרה את הסכם העבודה שנכרת בינה לבין המערער, וכלל התחייבות להעסיקו עד תום עונת המשחקים 2004/2005. הפיצוי בגין הפרת הסכם העבודה 37. משנקבע כי הופר הסכם עבודה לתקופה קצובה, הפיצוי בגין הפרה זו מבוסס ככלל "על ההפסד שנגרם לצד המקיים על ידי הצד המפר, דהיינו שכר ונלווים, בניכוי הסכום (לרבות הנלווים) שהשתכר העובד באותה תקופה, או שיכול היה להשתכר, בשקידה סבירה" (דב"ע מח/3-22 טלמיר אלקטרוניקה בע"מ - שמואל יפה, פד"ע כ' 107 (1988); דב"ע נד/3-128 אהרון דב קמחי - דיור לעולה בע"מ, פד"ע כח 342 (1995); ע"ע 260/06 רמת טבעון מעונות הורים בע"מ - זיוית פניבלוב, מיום 29.1.09; להלן - עניין פניבלוב; ע"ע 345/06 פרץ טסטה - אטיס אלקטרוניקה בע"מ, מיום 1.9.09; להלן - עניין טסטה). החברה לא העלתה בפנינו טענה כי ראוי היה להפחית סכום זה - ובאיזה שיעור - מהטעם שהמערער לא עמד בחובת הקטנת הנזק, ולא עמדה בנטל להוכיח מה הם הסכומים שהמערער השתכר או יכול היה להשתכר בתקופה זו, לרבות בהתייחס לאפשרותו לקבל דמי אבטלה (עניין טסטה). כל שטענה החברה הוא כי המערער למד משפטים באותה תקופה והחל בהתמחות סמוך לאחר מכן, אך לכאורה החל המערער בהתמחות רק בחודש יוני 2005, היינו לאחר התקופה מושא הסכם העבודה. ממילא, לא הובאו כל ראיות על גובה השכר שהשתכר ככל שהשתכר, ולא נשללה טענתו כי עשה מאמצים - שכשלו - להציע את שירותיו כמאמן לקבוצות נוספות. 38. סוגיה נוספת שנשקלה על ידינו, אף שלא נטענה, היא האם ניתן ליתן לטענותיה של החברה ביטוי במסגרת הדוקטרינה של "אשם תורם" בדיני חוזים. דוקטרינה זו - אשר נועדה למצב בו הופר חוזה אך הנפגע "תרם באשמו לנזקיו" - מאפשרת במקרים המתאימים את "חלוקת נטל הנשיאה בנזקיו של הנפגע בין שני הצדדים לחוזה" (אריאל פורת, הגנת אשם תורם בדיני חוזים (1997), בעמ' 13; כן ראו את ע"א 3912/90 Eximin S.A נ. טקסטיל והנעלה איטל סטייל פראררי בע"מ, פד"ע מז(4) 64 (1993); ע"א 3940/94 שמואל רונן חברה לבניין ופיתוח בע"מ נ. ס.ע.ל.ר חברה לבניין בע"מ, פ"ד נב(1) 210 (1998); ע"א 4697/05 גבאו אסטבלישמנט נ. דודאי, מיום 27.8.12; ובבית דין זה - ע"ע 499/07 ד"ר יאיר אפלרן - סיפן מוליכים למחצה בע"מ, מיום 10.8.99; ע"ע 652/08 מדינת ישראל - יואל בן חמו, מיום 9.2.11). לבסוף החלטנו שאין מקום לדוקטרינה האמורה במקרה שלפנינו, שכן חוסר תום ליבו של המערער - כפי שנקבע על ידי בית הדין האזורי בהתייחס לפרק הזמן שבין 24.10.04 (המועד בו נודע לו כי עליו לפנות לוועדת חריגים נוכח העתירה) ל - 17.11.04 (המועד בו סיפר להנהלת הקבוצה כי הינו אחד מקבוצת המאמנים הוותיקים שפועלים ללא תעודת הסמכה) - כלל לא השפיע, לפי קביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי, על החלטת הקבוצה להביא את העסקתו לידי סיום ועל הנזק שנגרם לו כתוצאה מכך. על החברה לשאת לפיכך באופן בלעדי בנזקיו של המערער כתוצאה מהפרת הסכם העבודה, כפי שנקבעו על ידי בית הדין האזורי, בגובה שכרו עד תום העונה בסך של 48,000 ש"ח. 39. המערער דרש, בנוסף לשכרו עד תום עונת המשחקים, גם פיצוי בגין אי העסקתו בעונת המשחקים 2005/2006 (בגובה השכר המלא שהובטח לו בגין אותה עונה), "מענק עלייה" שהובטח לו בהסכם העבודה ככל שהקבוצה תעלה בתום העונה לליגת העל, ופיצויי פיטורים בגין שתי עונות המשחקים בהן אמור היה להיות מועסק. בית הדין האזורי דחה דרישותיו אלה, וקבע כי המשך העסקתו של המערער לעונה נוספת, כמו גם "מענק העלייה", הותנו בהעפלת הקבוצה לליגת העל, כאשר תנאי זה אמנם התקיים אך לאו דווקא בזכותו של המערער. ממילא, כאשר למערער לא הייתה זכאות אוטומטית להעסקה משך שתי עונות רצופות, נדחתה גם תביעתו לפיצוי בגין הפסד פיצויי פיטורים. 40. קביעותיו אלו של בית הדין האזורי מקובלות עלינו, ולא מצאנו הצדקה להתערב בהן. סעיף 10 לחוק התרופות קובע כי "הנפגע זכאי לפיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה ושהמפר ראה אותו או שהיה עליו לראותו מראש, בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה". על המערער להוכיח לפיכך כי דרישותיו מקיימות אחר ארבעה תנאים מצטברים - יסוד הנזק; יסוד הסיבתיות; יסוד הצפיות; ויסוד ההוכחה של שיעור הנזק (גבריאלה שלו ויהודה אדר, דיני חוזים - התרופות (2009), בעמ' 295). 41. המערער טוען כי אילו הייתה העסקתו נמשכת עד תום העונה - יש להניח כי גם בניצוחו הייתה הקבוצה מצליחה לעלות לליגת העל, ובמקרה כזה - ממשיך היה לאמנה עונה נוספת וכן זוכה ל"מענק עלייה". מקובלת עלינו קביעתו של בית הדין האזורי כי אין מדובר בהתחייבות חד משמעית אלא מותנית, מבלי שיש ודאות סבירה כי התנאי היה מתקיים, ולפיכך - לא הוכח יסוד הסיבתיות ואף לא יסוד הצפיות. בנוסף, לא הוכח כי ההסכם המותנה עם המערער לגבי שיעור שכרו בעונת 2005/2006 היה זוכה לאישורה של הרשות לביקורת תקציבים מטעם איגוד הכדורסל; בהסכם העבודה נרשם במפורש כי הינו כפוף להוראות תקנון ביקורת התקציבים של האיגוד, והתקנון מדגיש כי אישור ההסכם על ידי הרשות מתייחס לעונת משחקים אחת בלבד. המערער אף לא הוכיח כי נגרם לו נזק בגין עונת 2005/2006, שהרי עבד במהלך אותה עונה כמתמחה במשרדי עורכי דין. המערער אף לא הוכיח את שיעורו של "מענק העלייה", שכן השיעור הנקוב בהסכם הינו 20% משווי המענקים שתקבל הקבוצה מגורמים חיצוניים (דוגמת עיריית רמת גן), כאשר המערער הסתפק בהערכה כוללנית לגבי שיעור המענקים שהתקבלו ולא הוכיחם בכל דרך. 42. המערער דרש בנוסף גם פיצוי בגין פיטורים שאינם כדין, והעדר שימוע. גם בהקשר זה מקובלת עלינו פסיקתו של בית הדין האזורי, כי אין הצדקה בנסיבות אלו לפסוק לזכות המערער פיצוי נוסף מעבר לפיצוי שנפסק לזכותו בגין הפרת ההסכם לתקופה קצובה. המערער הסתמך בטיעוניו על פסקי דין שדנו בעובדים לתקופה בלתי קצובה שפוטרו שלא כדין, אך אלו אינם רלוונטיים. למערער כבר נפסק פיצוי בגובה כל השכר שאמור היה לקבל עד תום התקופה הקצובה - ופיצוי זה בנסיבות אלו הינו שווה ערך למלוא נזקו הממוני כתוצאה מפיטוריו (וראו בהקשר זה את עניין פניבלוב). המערער לא הוכיח כי נגרם לו נזק גדול יותר, דוגמת הפסד מוניטין או נזק לא ממוני. גובה השכר המולן ושיעור פיצויי ההלנה 43. שני הצדדים ערערו על שיעור פיצויי ההלנה בהם חויבה החברה. בהקשר לפסיקתם של פיצויי הלנת שכר נקבע כי "הפסיקה כיום מאפשרת... שיקול דעת רחב לבית הדין, בכל הנוגע לפסיקת פיצויי הלנה והפחתתם", וכי "יש לבצע שקלול של כלל נסיבות המקרה לרבות התנהגות הצדדים ותום ליבם, סוג המעסיק, סיבות ההלנה, מאפייני ההלנה (דוגמת משך האיחור, גובה השכר המולן והאם מהווה את כל שכרו של העובד) ועוד, תוך הקפדה על עקרונות של סבירות ומידתיות" (ע"ע 473/09 מוטור אפ בע"מ - יניב ורד, מיום 1.11.11). דרך כלל נעשה שקלולן של כלל הנסיבות על ידי הערכאה הדיונית, כאשר ערכאת הערעור נוטה שלא להתערב בכך (שם). 44. בנסיבות שלפנינו, לא מצאנו כל סיבה להתערב בשיקול דעתו של בית הדין האזורי. בית הדין לקח בחשבון את העובדה כי שכרו של המערער בגין תקופת עבודתו שעד יום 25.11.04 לא שולם משך תקופה ממושכת (ולמעשה עד היום), ולו בחלקו, על אף שלא הייתה כל מחלוקת כי הינו זכאי לשכר זה. בית הדין הבהיר כי החברה לא יכולה הייתה להחזיק אצלה את שכרו של המערער עד להגעה להסכם כולל מולו, ומחויבת הייתה לשלם את השכר שאינו במחלוקת. עוד הבהיר בית הדין (והחברה לא כפרה בכך) כי המערער היה עובד שכיר, וממילא לא יכולה החברה להישמע בטענה כי המתינה להוצאת "חשבונית" על ידו טרם ביצוע התשלום (וזאת גם אם הצדדים הסכימו בפועל להוצאת חשבונית, כפי שעולה לכאורה מהתוספת בכתב יד על גבי ההסכם). 45. מצידו השני של המטבע, לקח בית הדין בחשבון את משך הזמן שחלף ממועד סיום יחסי העבודה ועד מתן פסק הדין, כאשר כבר נקבע כי "אילוצי בית הדין, והעומס המוטל עליו, מביאים לכך שפיצויי ההלנה התלויים במשך הזמן אינם עומדים בשום פרופורציה לסנקציה המבוקשת" (עד"מ 1009/04 ויקטוריה סבירסקי - ראיסה לרנר, מיום 25.10.06; ע"ע 3354-10-10 יעקב מדאעי - אס.די.אר שריון ייבוא ושיווק בע"מ, מיום 20.5.12). בית הדין אף ציין כי התמשכות ההליכים נעוצה - ולו בחלקה - בהתנהלותו של המערער עצמו. שוכנענו כי בתוצאה אליה הגיע בית הדין מצוי איזון של כלל הנסיבות והאינטרסים, וכי אין הצדקה להתערב בה. 46. המערער העלה טענה נוספת, ולפיה בית הדין יצא מנקודת הנחה מוטעית כי חלה התיישנות ביחס להלנת השכר לחודשים אוגוסט וספטמבר 2004. המערער הבהיר כי בפועל הוגשה תביעתו ביום 9.10.05 ושכרו הראשון אמור היה להיות משולם - בהתאם להוראות ההסכם - רק ביום 10.10.04, ולכן לא חלה התיישנות כלשהי. המערער צודק בהיבט הטכני של טענתו - כי תביעתו אכן הוגשה ביום 9.10.05 ולא ביום 25.10.05; על אף זאת, לא מצאנו כי יש הצדקה להעלות את סכום פיצויי ההלנה הכולל כפי שנפסק על ידי בית הדין. שוכנענו כי הסכום הכולל שנפסק - סך של 32,000 ש"ח ובמצורף לו ריבית כדין והפרשי הצמדה מהמועד בו אמור היה להיות משולם כל שכר ועד למועד התשלום בפועל - מאזן כראוי את כלל הנסיבות ומהווה פיצוי בגין האיחור הכולל בתשלום השכר, לרבות שכר החודשים אוגוסט וספטמבר 2004. 47. לא נשמטה מעינינו טענת החברה לפיה לא הייתה הצדקה לפסוק לזכות המערער שכר בגין ארבעה חודשים מלאים, הגם שיום עבודתו הראשון לפי הסכם העבודה היה 25.8.04 ויום עבודתו האחרון - 24.11.04. טענה זו מנוגדת לקביעתו העובדתית המשתמעת של בית הדין האזורי, לפיה המערער החל עבודתו בפועל ביום 1.8.04. ממילא, טענת החברה חסרת משמעות פרקטית כלשהי שכן גם אם נפחית את שיעור השכר שנפסק כדרישת החברה - יהא עלינו להגדיל, ובאותו שיעור בדיוק, את סכום הפיצוי בגין הפרת הסכם העבודה. השכר והפיצוי מגיעים בכל מקרה יחד לסך כולל של 80,000 ש"ח - שזהו הסכום אותו התחייבה הקבוצה לשלם למערער בגין עונת המשחקים המלאה. לאור זאת, בהעדר השלכה פרקטית, ומשסכום פיצויי ההלנה ממילא נקבע על ידינו כסכום כולל כמפורט לעיל, לא מצאנו הצדקה להתערב בחלוקה בין שיעור השכר ושיעור הפיצוי כפי שבוצעה על ידי בית הדין האזורי. זהות מעסיקתו של המערער 48. בית הדין האזורי סבר כי החברה בלבד היא שחתמה מול המערער על הסכם העבודה והפעילה את הקבוצה בתקופה הרלוונטית, וכי המערער לא הוכיח כי קיימת יריבות בינו לבין העמותה. לאחר שקילת חומר הראיות וטענות הצדדים, שוכנעתי כי מוצדק להתערב בקביעה זו, וכי יש לחייב את העמותה - יחד ולחוד עם החברה - בסכומים שנפסקו לזכות המערער. להלן יפורטו הנימוקים לכך. 49. עיון בהסכם העבודה מעלה כי הצד החתום עליו מול המערער אינו החברה, אלא "קבוצת עירוני רמת גן". נובע מכך כי השם שצוין כצד להסכם העבודה הינו שם ה"מותג" בלבד, ולא שמה של אישיות משפטית כלשהי. שמה של החברה אמנם נגזר משם הקבוצה - א.ס. עירוני רמת גן מייסודם של בית"ר ומכבי רמת גן בע"מ - אך אין זהות בינה לבין שם המותג. בית דין זה כבר עמד על כך שהפעלתה של קבוצת כדורסל "כרוכה בגיוס כספים, בניהול מקצועי ומינהלי, בהתקשרות עם שחקנים ונותני שירות ובקיום מערכת ארגונית וכספית העומדת בסטנדרטים מקובלים וכפופה לבקרה חיצונית. כל זה נעשה במסגרת של גוף משפטי - עמותה או חברה - המפעילה את המותג" (ע"ע 304/09 העמותה לקידום הספורט הנשי, הנוער והמגזר הערבי בהפועל תל אביב - ישראל שיינפלד, מיום 16.2.12). 50. לפי תצהירו של המערער כפי שהוגש לבית הדין האזורי, העמותה היא שעומדת מאחורי קבוצת "עירוני רמת גן", היא שמקבלת את התקציבים לצורך כך מעיריית רמת גן, והיא "העומדת מאחורי התחייבויות הקבוצה, הן הכלכליות והן המשפטיות", יחד עם החברה (דברים אלה נכתבו בתצהיר המערער אשר צורף לבקשה להוספת העמותה כנתבעת נוספת). המשיבות הודו בתגובה לכך, בכתב ההגנה המתוקן מטעמן, כי העמותה היא ש"ניהלה את הקבוצה עד העונה הרלבנטית לתביעה זו", וכי רק בעונת המשחקים 2004/2005 הועבר ניהול הקבוצה לחברה - אשר הוקמה ביום 19.10.04. המשיבות צירפו לכתב ההגנה המתוקן טפסי 106 של חלק משחקני הקבוצה, המעידים כי הועסקו החל מחודש אוקטובר 2004 על ידי החברה. אין חולק כי בגין המערער לא הונפקו תלושי שכר כלשהם, לרבות מטעם החברה. 51. הגם שחומר הראיות שהוצג על ידי הצדדים הינו חלקי ומצומצם, שוכנעתי כי עולה ממנו כי קבוצת הכדורסל "עירוני רמת גן" - שהינה "אגודת ספורט" כמשמעה בסעיף 1 לחוק הספורט - פעלה עד לחודש ספטמבר 2004 במסגרת משפטית של עמותה (המשיבה 2, שכונתה על ידינו "העמותה"), והחל מחודש אוקטובר 2004 - במסגרת משפטית של חברה בע"מ (המשיבה 1, שכונתה על ידינו "החברה"). עוד עלה כי הן העמותה והן החברה, כל אחת בתקופתה, הפעילה את הקבוצה, והיוותה את האישיות המשפטית אשר לקחה על עצמה את זכויותיה וחובותיה של הקבוצה. לכאורה, העמותה המשיכה להתקיים גם לאחר הקמת החברה והמשיכה להיות מעורבת בניהולה של הקבוצה; הדבר עלה במידה מסוימת גם מטיעוני המשיבות לפנינו, לפיהם "בתחום הכדורסל קיימת חובת התאגדות כעמותה שלא לצרכי רווח, אשר אליה מופנים תקציבים...". 52. הסכם העבודה מול המערער נחתם בחודש אוגוסט 2004, מועד בו הופעלה הקבוצה על ידי העמותה בלבד - והחברה אף טרם הוקמה. הסכם העבודה קובע, בין היתר, כי "הקבוצה בשמה הרשום באיגוד נושאת במלוא האחריות בהתחייבויות עפ"י הסכם זה" - וזאת על מנת למנוע מצב בו שם מותג שאינו אישיות משפטית מתיימר ליטול על עצמו התחייבויות משפטיות. בהתאם לכך, בהתחשב בכך שהעמותה היא הגוף המשפטי היחיד שעמד מאחורי הקבוצה במועד חתימתו של הסכם העבודה, וכאשר הוכח כי היא שהפעילה וניהלה את הקבוצה באותה תקופה (ולפחות עד יום 19.10.04) - אני סבורה כי הגוף המשפטי שנטל על עצמו את המחויבויות כלפי המערער מכוח הסכם העבודה הינו העמותה. 53. החברה אמנם טענה, במסגרת כתב ההגנה המתוקן מטעמה, כי הסכם העבודה נחתם על ידי "המוסמכים לחתום בשמה" וכי עם הקמתה "אימצה את כל שהתנהל וקרה עד למועד רישומה בכל הקשור לקבוצת הכדורסל", אך בהסכם העבודה אין כל רמז לכך שנחתם על ידי יזם של חברה שעתידה לקום, ולא הוכח כי החברה ביצעה אישור בדיעבד של ההסכם בהתאם להוראת סעיף 12 לחוק החברות, התשנ"ט - 1999. המשיבות אף לא ניסו לטעון כי מי שחתם על הסכם העבודה לא היה מורשה לחתום בשם העמותה, או כי יחסי העבודה בינה לבין המערער - שהחלו כאמור מכוח הסכם העבודה בחודש אוגוסט 2004 - פסקו עם הקמתה של החברה ביום 19.10.04. 54. בנוסף, המשיבות לא טענו - וממילא לא הוכיחו - כי בוצעה מול המערער המחאה כדין של המחויבויות מכוח הסכם העבודה. כבר נפסק כי "חייב אינו רשאי להמחות את חבותו ללא הסכמת הנושה, מכאן, שמעביד אינו רשאי להמחות את חבויותיו לפי חוזה עבודה אישי או הסכם קיבוצי למעביד חדש ללא הסכמת העובדים" (בג"צ 8111/96 הסתדרות העובדים הכללית החדשה נ. התעשייה האווירית לישראל בע"מ, פ"ד נח(6) 481,  531 (2004)). במקרה זה, לא בוצעה המחאת חבויות כנדרש בהסכמת המערער, ולכן נותרת העמותה מחויבת כלפיו. החברה הצטרפה לפיכך, כמעסיקה במשותף של המערער, לאחר הקמתה ועם תחילת הפעלתה את הקבוצה, אך זאת מבלי לפגוע במחויבויות שנטלה על עצמה העמותה. 55. שוכנעתי לפיכך כי החברה והעמותה חבות יחד ולחוד כלפי המערער, במחויבויות מכוח הסכם העבודה ומכוח פסק דינו של בית הדין האזורי. חריג יחיד לכך הינו העדר אפשרות לחייב את העמותה בפיצויי ההלנה שנפסקו לחובת החברה, מחמת התיישנות, בהתחשב בכך שהוספה כנתבעת רק ביום 30.12.07. 56. טרם סיום, ולאחר קריאת חוות דעתו של חברי, סגן הנשיאה יגאל פליטמן, אציין כי המערער אכן לא עשה די, במהלך ההתדיינות בבית הדין האזורי, לצורך הוכחת תביעתו כנגד העמותה. על אף זאת, ומהטעמים המפורטים לעיל, שוכנעתי כי אחריותה של העמותה עולה מחומר הראיות החלקי כפי שהוגש, לרבות הודאתה במסגרת כתב ההגנה המתוקן כי ניהלה את הקבוצה עד לעונה הרלוונטית. אחריותה אף חודדה במהלך הדיון בערעור, לאחר שהדגישה בין היתר כי "עירוני רמת גן הוא שם מותג... מאחוריו עומדת תמיד אישיות משפטית". זאת, כאשר האישיות המשפטית אשר עמדה מאחורי המותג במועד חתימת הסכם העבודה הייתה - לפי הודאת המשיבות עצמן - העמותה. סוף דבר 57. נוכח כל האמור לעיל, ולו תישמע דעתי - ערעורה של החברה (ע"ע 216/10) יידחה במלואו. ערעורו של המערער, מר יצחק אבישר (ע"ע 31202-04-10), יתקבל באופן חלקי. בהתאם לקביעתי בסעיף 55 לעיל, המשיבה 2 - עמותת בני רמת גן מחלקת הכדורסל מיסודם של בית"ר ומכבי רמת גן - תחוב יחד ולחוד עם החברה בסכומים שנקבעו בסעיפים 39 ו - 40 לפסק דינו של בית הדין האזורי, למעט סעיף 39.5 (פיצויי ההלנה) בו תחוב החברה בלבד. בנוסף לכך תשלמנה המשיבות יחד ולחוד למערער שכ"ט עו"ד בגין הליך הערעור, בסך של 7,500 ש"ח בצירוף מע"מ, לתשלום תוך 30 יום שאם לא כן ישא הסכום ריבית כדין והפרשי הצמדה מהיום ועד התשלום בפועל. סגן הנשיאה, יגאל פליטמן חוות דעתה המפורטת של חברתי השופטת דוידוב מקובלת עלי פרט למסקנתה בדבר חבות העמותה "יחד ולחוד עם החברה בסכומים שנקבעו בסעיפים 39 ו-40 לפסק דינו של בית הדין האזורי למעט פיצוי הלנה". למסקנה זו אין יסוד לדעתי בחומר הראיות. א. בכתב התביעה המקורי שהוגש ביום 9.10.05 על ידי המערער עצמו שהינו עו"ד בהשכלתו, נתבעה עמותה בשם "עמותת ידידי בית המכבי ברמת גן" אולם על פי אותו כתב תביעה אזי - הסכם העבודה היה בינו לחברה. החברה הייתה זו שהפרה הסכם עבודתו ולכן החברה בלבד נדרשה לשלם את אשר תבע (סעיפים 6, 9, 47, 61, 64, 65, 66, 67, 68 ,70, לכתב התביעה). ב. בכתב ההגנה שהוגש ב-15.12.05 טענה אותה עמותה להעדר יריבות בינה לבין המערער. "אין לה כל קשר עימו, מעולם לא פגשה בו. לא ישבה עימו למו"מ כלשהו. כמו כן אין לה כל קשר לחברה, כל גוף עוסק בעניניו ואין כל מצב בו הגופים האמורים פועלים במשותף לרבות לא בעניין נשוא תביעה זו. לא ברורה הסיבה לצירופה לתביעה זו ויש למחוק את התביעה לבדה" (סעיף 2 לכתב ההגנה). ג. בקדם הדיון שקוים ביום 12.9.06, הוצע למערער לשקול מחיקת אותה העמותה, שכן כתב התביעה לא הראה כל עילת תביעה כנגדה. המערער הסכים וביום 26.10.06 ניתנה החלטה המוחקת את העמותה. ד. במועד שנקבע להוכחות ב-5.12.07, ביקש המערער להגיש כתב תביעה מתוקן ולצרף את עמותת בני רמת גן, מחלקת כדורסל מיסודם של בית"ר ומכבי רמת גן (להלן - העמותה). בית הדין האזורי נעתר לבקשה והוגש כתב תביעה מתוקן בו שוב חזר המערער על כך שההסכם עימו נכרת עם החברה. החברה הפרה איתו, ושוב נדרשה החברה בלבד בתשלום התשלומים שתבע (סעיפים 68, 69, ו-71 לכתב התביעה המתוקן). ה. בכתב ההגנה המתוקן טענה העמותה לחוסר יריבות בינה למערער ולחוסר עילת תביעה שלו כלפיה לאור העסקתו על ידי החברה כפי שגם עולה מההסכם (סעיף 2 לכתב ההגנה).. ו. על פי תצהירו החדש של המערער מיום 8.10.07 כבתצהירו הקודם 12.06, לא קמה לו עילת תביעה כנגד העמותה. יו"ר החברה מר ברנר שקיבלו לעבודה היה זה שפיטר אותו והחברה לבדה נדרשה לשלם הסכומים שתבע. ז. על פי תצהיר יו"ר החברה, מר ברנר, הסכם העסקה נחתם בינו לבין המערער והוא זה שביטל את ההסכם שנחתם עימו. ח. על פי סיכומי המערער, ההסכם נחתם בין המערער לחברה והמערער עבד בפועל בחברה החל מחודש אוגוסט 2004. (סעיפים 3, 7, 29, 30, 34 לסיכומיו). 2. בנסיבות שצוינו כשהמערער עצמו חוזר וטוען, שהסכם העסקה נחתם בינו לחברה והיא זו שהפרה אותו ובגין זאת הוא תובע ממנה תשלומים שונים, לא ייפלא שבית הדין קמא קבע כזאת לעינינינו: "יריבות בין התובע לבין העמותה 35. בתצהיר בתמיכה לבקשה להוספת העמותה כנתבעת נוספת טען התובע כי עירוני רמת גן הוקמה בחודש אוקטובר 2004, מספר חודשים לאחר החתימה על ההסכם; לאחר בירור התברר כי הגוף העומד מאחורי הקבוצה הוא העמותה, והיא הגוף המקבל את התקציבים המיועדים לקבוצה מטעם עיריית רמת גן, המוגדרים ככספי תמיכות; העמותה קיימת משנת 1996 והיא הפעילה את הקבוצה עד להקמת עירוני רמת גן; בשיחה בינו לבין מר ברנר הבהיר לו מר ברנר כי העמותה היא העומדת אחר הקבוצה. 36. העמותה טענה כי על פי ההסכם המעבידה של התובע היא עירוני רמת גן, וכעולה מנספחים א' ו-ב' לכתב ההגנה המתוקן היא הייתה המעסיקה של התובע ושל שחקני הקבוצה בעונה 2005 / 2004; העמותה מעולם לא העסיקה את התובע. 37. יש לדחות את טענת התובע כי טענת היריבות מועלית לראשונה בסיכומים, לנוכח העובדה כי הטענות הועלו בכתב ההגנה המתוקן ובקדם משפט הוסכם כי הן חלק מתצהירו של מר ברנר. 38. התובע לא הוכיח כי קיימת יריבות בינו לבין העמותה, והעובדה כי כספי התמיכות של עיריית רמת גן מועברים לעמותה אינה הופכת אותה למעבידה של התובע. התובע לא הביא כל ראייה המוכיחה כי העמותה היא מעסיקה במשותף עם עירוני רמת גן, או שיש להרים את מסך ההתאגדות מעל האגודה. בהקשר זה יש לציין כי מר ברנר כלל לא נחקר בעניין זה. לפיכך, התביעה נגד העמותה נדחית." 3. א. הכלל הוא שאין ערכאת הערעור מתערבת במימצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית. בנסיבות המקרה אין מקום לחריגה מאותו כלל. אנו לא שמענו עדים ואין בידינו אלא התשתית העובדתית שהייתה בפני בית הדין קמא. ב. בפני בית הדין קמא לא הובאה כל תשתית עובדתית לפיה יש לקבוע, כי העמותה הייתה זו שחתמה על חוזה העסקה עם המערער. קביעה שכזו הפוכה מגירסתו העקבית של המערער בדבר חתימתו על החוזה העסקה עם ברנר יו"ר החברה. ג. אין לדעת מאין ידוע לחבריי מי מוסמך לחייב את העמותה ולחתום בשמה על חוזה העסקה. לנו על כל פנים הדבר לא ידוע. העובדה, כי ברנר, ללא ציון תפקידו חתם אישית על הסכם העסקה עם המערער בשם קבוצת עירוני רמת גן, ולחתימתו אין כל תוספת; כך שאין כל ראייה ממשית, כי בשם העמותה הוא חתם על ההסכם - אינה מוכיחה שהעמותה הייתה זו שהתחייבה להעסיק את המערער בעונת המשחקים 2004/5, עונה בה העמותה לא הייתה כלל פעילה. לפיכך קביעתה העובדתית של חברתי השופטת דוידוב, כי העמותה חתמה על ההסכם עם המערער, מנוגדת לקביעותיו העובדתיות של בית הדין קמא, הנסמכת על המוסכם בין הצדדים ומנוגדת לקביעתה שלה עצמה, שהחברה הייתה זו "שהפרה את הסכם העבודה שנחתם בינה לבין המערער וכלל התחייבות להעסיקו עד תום עונת המשחקים 2005 / 2004" (סעיף 36 לדעתה). במאמר מוסגר נעיר, כי למיטב ידיעתנו עונת המשחקים בכדורסל מסתיימת בחודש מאי-יוני מדי שנה ולאחריה מתחילה פגרה בת כ-3 חודשים שלקראת סיומה מתארגנת הקבוצה לשנה הבאה. לכן ככל שהעמותה הייתה אחראית על קבוצת הכדורסל היא הייתה אחראית להפעלתה עד מאי-יוני 2004 ולגבי הפעלת הקבוצה בעונת המשחקים החדשה של שנת 2004/2005 היא הופעלה על ידי מר ברנר שהיה ליו"ר החברה, ולא היה קשור כלל לעמותה). 4. חברתי השופטת דוידוב סבורה, כי "המשיבות אף לא ניסו לטעון, כי מי שחתם על הסכם העבודה לא היה מורשה לחתום רשם העמותה". ו"לא הוכח, כי החברה ביצעה אישור בדיעבד של אותו הסכם". בנסיבות המקרה נדמה לי, כי רף ההוכחה שחברתי מעמידה בדיעבד לעמותה בלתי סביר, נוכח העובדה הפשוטה, שכל הצדדים להתדיינות הסכימו, בניגוד לסברתה המאוחרת, כי הסכם העסקת המערער נחתם מלכתחילה בינו לבין החברה. בסעיף 10 לכתב התביעה המתוקן נכתב כך: "במהלך חודש אוגוסט נכרת בין התובע לנתבעת (החברה) חוזה העסקה נספח א'.. בסעיף 10 לכתב ההגנה המתוקן נכתב כך: "הנתבעות מודות באמור בסעיף 10 לכתב התביעה". בסעיף 64 לתצהירו כותב המערער כך: "ביני לבין הנתבעת נחתם הסכם העסקה לתקופה קצובה". בסעיף 1 ו-2 לתצהיר ברנר נכתב כך: "אני הייתי במועדים הרלבנטיים לתביעתו של התובע יו"ר הנתבעת (החברה). אני סיכמתי עם התובע את תנאי ההסכם שנחתם". בנסיבות האמורות קביעה עובדתית של בית דין זה, כי העמותה ולא החברה חתמה על הסכם העסקת המערער מנוגדת לתשתית העובדתית המוסכמת על הצדדים ויש בה משום שלילת זכות היסוד האלמנטרית של העמותה להגנה ביחס לעובדות, שהיא לא הייתה צריכה להוכיחן נוכח הסכמה והעדר המחלוקת בין הצדדים לגביהן. 5. מקובלת עלי מסקנת חברתי השופטת דוידוב, כי "במקרה זה לא בוצעה המחאת חבויות כנדרש, בהסכמת המערער", בין העמותה לחברה. הטעם לכך מבחינתי יסודו בעובדה המוסכמת, שלא העמותה חתמה עימו על חוזה העסקתו; ומשום כך לא יכולה הייתה להמחות חבות שלא קמה לכתחילה על פי ההסכם, ביחס שבין המערער לבנה. 6. משבנסיבות המקרה כל הצדדים חוזרים וטוענים וחוזרים שהעמותה לא חתמה על חוזה העסקת המערער, ולא היא העסיקה אותו בפועל על פי אותו הסכם עד הקמת החברה, בנסיבות אלה - חיוב העמותה כדעת חברתי השופטת דוידוב, בגין הסכם שלא חתמה ולא הפרה, ולא נתבעה לשלמו בתביעה ובתצהיר - אין לו מקום ודינו להיבטל. 7. משאלה הם הדברים יש לפסוק שלא הוכחה עילת תביעה כנגד העמותה. לפיכך אין די בעובדה, כי לעמותה יכולת כספית העולה על זו של החברה כדי לחייב אותה בתשלום מלוא שכרו של המערער שלא שולם לו על ידי החברה שהפרה את חוזה העסקתו. אשר על כן אם תישמע דעתי, הערעור ככל שהוא מתייחס לעמותה - יידחה, ומכיוון שגם ערעור החברה נדחה - יישא כל צד בהוצאותיו. השופטת ורדה וירט-ליבנה אני מצטרפת לחוות דעתה של השופטת סיגל דוידוב, במיוחד לאור העובדה שבמועד החתימה על הסכם העבודה החברה לא הייתה קיימת, ולא ניתנה כל הודעה למערער, כי ההתחייבויות כלפיו הומחאו לחברה. נציג ציבור (עובדים) מר שלום חבשוש אני מצטרף לפסק דינה של השופטת סיגל דוידוב ולהערתה של השופטת ורדה וירט-ליבנה בעניין זהות מעסיקתו של המערער. נציג עובדים (מעבידים) מר משה אורן אני מצטרף לקביעותיה של השופטת סיגל דוידוב. סוף דבר בהתאם לחוות דעתה של השופטת סיגל דוידוב-מוטולה, אליה הצטרפו כל חברי המותב, ערעורה של א.ס. עירוני רמת גן מיסודם של בית"ר ומכבי רמת גן בע"מ (ע"ע 216/10) נדחה במלואו. בהתאם לחוות דעתה של השופטת סיגל דוידוב-מוטולה, אליה הצטרפו השופטת ורדה וירט-ליבנה ונציגי הציבור מר שלום חבשוש ומר משה אורן, וכנגד דעתו החולקת של סגן הנשיאה יגאל פליטמן, ערעורו של מר יצחק אבישר (ע"ע 31202-04-10), נדחה ברובו למעט כמפורט להלן. המשיבה 2 - עמותת בני רמת גן מחלקת הכדורסל מיסודם של בית"ר ומכבי רמת גן - תחוב יחד ולחוד עם החברה בסכומים שנקבעו בסעיפים 39 ו - 40 לפסק דינו של בית הדין האזורי, למעט סעיף 39.5 (פיצויי ההלנה) בו תחוב החברה בלבד. פסק דינו של בית הדין האזורי מתאשר בכל שאר חלקיו והיבטיו. המשיבות יחד ולחוד תשלמנה למערער שכ"ט עו"ד בגין הליך הערעור, בסך של 7,500 ש"ח בצירוף מע"מ, לתשלום תוך 30 יום שאם לא כן ישא הסכום ריבית כדין והפרשי הצמדה מהיום ועד התשלום בפועל. פיטוריםמשכורת