חובות של חברה לעירייה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חובות של חברה לעירייה: דברי פתיחה לפניי מונחת תביעה כספית ע"ס 1,432,049 ₪ שהגישה עיריית בית שאן (להלן: "העירייה") נגד המחזיקים בנכסים בהם הופעלו חנויות בעיר בית שאן והותירו מאחוריהם, על פי הנטען, חובות כבדים שמקורם במיסי עירייה (חיובי ארנונה כללית-תוספת ארנונה, אגרת שירותי ביוב ומים ושירותים נוספים). עיקר טענות העירייה הן שהנתבעים מבצעים מעשה של הונאה, בכך שמנהלים רשת מרכולים בבית שאן במספר נכסים, אך אינם בוחלים בשום אמצעי להונות את הנושים, כאשר הם עושים שימוש לרעה בעקרון הפרדת האישיות המשפטיות של התאגיד מבעליו, ובין היתר, של הנתבעות 1-3, תוך ניצול פרגוד ההתאגדות, וזאת על מנת להתחמק שלא כדין מתשלום חיובים למיניהם, לרבות חיובי מסים עירוניים, לתובעת-עירייה. מדובר בחברות שנוהלו על ידי בני משפחה אחת, כפי שעוד יפורט בהמשך. הנתבעים 4 - 8 הינם בני משפחה אחת, נתבע 4 הינו אב המשפחה, נתבעים 5 עד 7 הינם ילדיו, והנתבע 8 הינו חתנו של הנתבע 4 בעלה של הנתבעת 7. לעובדות אלו ולקשר המשפחתי שבין הנתבעים, כאמור, מייחסת העירייה חשיבות רבה בטיעוניה. מעשה ההונאה או התרמית בוצע, על פי הנטען, באופן הבא: הנתבעים, ביחד ולחוד, תפסו חזקה בנכסים שונים, הפעילו סניפי מרכולים ו/או מרכזי קניות, לכאורה, באמצעות חברות שונות. אולם, כל אימת שחברה הייתה נקלעת לקשיים כלכליים וצוברת חובות כבדים לנושים, היו הנתבעים מבריחים את נכסיה וממשיכים באותה פעילות במסגרתה של חברה חדשה, כשהם משנים לבוש בשמה של אותה חברה. לפי הנטען, התנהלות זו נמשכה שנים רבות. עפ"י חומר הראיות שקיים בתיק נמצא, כי קדמו לתביעה זו הליכים משפטיים שונים ונוספים שנוהלו בין הצדדים במסגרת הליכי ההוצאה לפועל, הליך פירוק, בבית המשפט לעניינים מנהליים וכן בבית המשפט הגבוה לצדק. עוד עולה, כי עיקר טענות העירייה כלפי הנתבעים, הועלו גם על ידי הנאמן בהליך פשיטת הרגל שנוהל בעניינו של הנתבע 4, מר אריה ליבוביץ', בעוד שטענותיהם של הנתבעים, הועלו ונדונו בהליך פשיטת הרגל גם כן. נושא זה יפורט ביתר הרחבה בהמשך. ההסדר הדיוני בתיק זה החלה שמיעת הראיות, כאשר מטעם התובעת נשמעה עדותם של חוקרים מטעם חברת 'מ.י.ט.ב מודיעין וחקירות (1990) בע"מ' ואף הוגש מטעמם דו"ח חקירה, לרבות תמליל. בהקשר זה יצוין, כי עדותם של החוקרים גם נשמעה במסגרת הליך הפש"ר האמור. במעמד הדיון, הגיעו הצדדים לידי הסכמה דיונית, לפיה יינתן פסק דין מנומק על סמך החומר הקיים בתיק, כאשר לצדדים נתונה הרשות לטעון את כל הטענות לגבי קבילות הראיות, וטענות סף למיניהן, וזאת באמצעות הגשת סיכומים בכתב. הסיכומים הוגשו ועתה נדרשת אני לפסוק את הדין. ייאמר כבר כאן, כי על אף הגשת סיכומי הצדדים, התיק לא הובא לעיוני מסיבות שאינן נהירות לי, עד אשר הוגשה ע"י הצדדים הודעה על כך. משהובא הדבר לידיעתי, נעשו מירב המאמצים על מנת לתת פסק דין בתיק. משכך, התנצלותי בפני הצדדים על העיכוב שחל במתן פסק הדין. עוד יצוין, כי במעמד השקידה על כתיבת פסק הדין בתיק דנן, נמצא כי בטרם הודיעו הצדדים על ההסדר הדיוני שהושג ביניהם כאמור, בתאריך 16.03.11, ניתנה ע"י בית המשפט המחוזי במסגרת הליך פש"ר (237/06) החלטה בבקשתו של הנאמן על נכסיו של הנתבע 4 לזיהוי בין חובותיו של הנתבע 4 לביו חובות צדדים שונים, ובכללם חתנו, אסף קורן, וחברת 'אסף קורן מערכות שיווק וסחר בע"מ. החלטה זו מתייחסת, במרביתה, למסכת העובדתית מושא התיק המונח בפניי, ואשר למדתי על קיומה מהמאגרים המשפטיים. מסיבה כלשהיא, נמנעו הצדדים מלהביא לידיעתי דבר קיומה של ההחלטה הנ"ל, אשר על חשיבותה, פרטיה ודקדוקיה אעמוד בהמשך הדברים, ויש להצר על כך, מאחר ולדידי הדבר היה יכול לחסוך בזמן שיפוטי יקר וזמנם של הצדדים בתיק. חשיבותה של ההחלטה הנ"ל נעוצה בקביעות העובדתיות והמשפטיות שיצאו תחת ידו של בית המשפט המחוזי אודות שרשרת הקמת החברות, השימוש המכוון באנשי קש ומעשי המרמה כלפי העירייה. מכאן לטענות הצדדים בסיכומיהם. עיקר טענות העירייה העירייה טוענת, כי בשנת 1988 ייסד הנתבע 4, מר אריה ליבוביץ' (להלן: "אריה") חברה בשם 'היפר ליבוביץ בע"מ'. בשנת 1992 צברה חברת היפר ליבוביץ' בע"מ חובות לנושים שונים, עליהם נמנתה העירייה, אשר מעולם לא נפרעו. עקב כך, הקים אריה בשנת 1993 חברה חדשה בשם 'רשת ליבוביץ 1993 בע"מ', אשר אף היא נקלעה לחובות כספיים שלא נפרעו, דבר שהביא להקמתה של חברה נוספת בשם "א.ר ליבוביץ שיווק בע"מ", זאת בשנת 1995. חברה זו פעלה עד לשנת 1998, כאשר בשלב זה גם היא צברה חובות כבדים. באותה שנה, הקים אריה חברה נוספת, רביעית במספר, בשם רשת ליבוביץ 1998 בע"מ, היא הנתבעת מס' 1 (להלן: "רשת ליבוביץ"), בה נרשמו כבעלי מניות הנתבעים מס' 6 ו-7, שהינם כאמור בנו ובתו של אריה. משצברה רשת ליבוביץ חובות כבדים לנושיה, ביניהם התובעת, המשיך אריה בשיטה המתוארת לעיל והקים יחד עם בנו, יוסף ליבוביץ', הוא הנתבע מס' 5 (להלן: "יוסף"), חברה חדשה נוספת, הפעם קראו לה "ע.י.א.ר מרכז הקניות הזול בע"מ" (להלן: "חברת ע.י.א.ר."), כאשר כל מניותיה נרשמו על שם בנו יוסף, שהיה בן 19 שנה במועד היווסדות החברה הנ"ל בתאריך 27.04.00. משצברה חברת ע.י.א.ר חובות, ייסד אריה חברה נוספת בשם "אסף קורן מערכות שיווק וסחר בע"מ", היא הנתבעת מס' 3 (להלן: "חברת קורן"), אשר נרשמה ע"ש חתנו, אסף קורן, הנתבע מס' 8 (להלן: "אסף"), כאשר ממועד היווסדה של חברת קורן ועד היום עובד קורן כפועל בנמל חיפה. גם חברה זו צברה חובות רבים לנושיה, עליהם נמנית העירייה. לטענת העירייה, אריה היה הרוח החיה מאחורי הקמתן והפעלתן של החברות הללו, תוך שעשה שימוש לרעה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת בין התאגידים השונים לבין בעליהם, במטרה להונות ולקפח את הנושים, ביניהם העירייה, ולחמוק מפירעון חובותיהן. הדבר נעשה בשיתוף פעולה עם יתר בני משפחתו, שעל שמותיהם נרשמו חלק מהחברות, ולמרות שאריה המשיך לשמש בפועל כבעלים, מנהל ובעל השליטה על פעילותן של החברות. נטען, כי מדובר בחברות קש אשר הוקמו במטרה לחמוק, כאמור, מתשלום חובות לנושים, ובאמצעותן המשיך אריה לנהל את רשת המרכולים שייסד באופן בלעדי, כאשר העברת הציוד והמלאי בין החברות השונות נעשתה למראית עין בלבד, באופן פיקטיבי ולצורך הברחת נכסים. העירייה טוענת, כי בהתאם לסעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט- 1999 (להלן: "חוק החברות"), בית המשפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, במקרים חריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה "באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה". מדובר בחברות ששימשו את הנתבעים 4-8 לצורך הברחת נכסים, צבירת חובות וניצול מסך ההתאגדות על מנת להתחמק שלא כדין מתשלום חובות לנושים, לרבות חיובי המסים העירוניים לתובעת, בשים לב לכך שמדובר בחברות משפחתיות. משכך, עותרת העירייה בגדר התביעה דנן כי בית המשפט יורה על הרמת מסך ההתאגדות בין הנתבעות 1 - 3, ולראות בהתחייבויות הנתבעות 1 ו-2 כהתחייבויותיה של הנתבעת 3. נוסף על האמור, נטען כי יש להטיל על הנתבעים חיובים, ביחד ולחוד, בהיותם מעוולים בהתאם לסעיף 56 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), תשכ"ח-1968, העוסק בעוולת התרמית. בהקשר זה, הפנתה העירייה לסעיפים 11 ו- 12 לפקודת הנזיקין העוסקים באחריותו של שותף ומשדל ובדינם של המעוולים יחד. לטענת העירייה, בראיה כלכלית, מדובר בחברות שנוהלו על ידי נתבעים שהינם בני משפחה אחת, למטרת עסק כלכלי אחד שמהותו בתי מרכולת ומחסנים, הממוקם באזור גיאוגרפי אחד, הפונה לקהל צרכנים אחד בעיר בית שאן, שנוהל באותם מבנים והסחורה עבורו נרכשה מספקים זהים. בנסיבות כגון אלה, אין לעשות הפרדה בין חברה לאחרת או בין הנתבעים בינם לבין עצמם, כאשר כולם חברו יחדיו במטרה להונות את העירייה הנמנית על ציבור נושיהם. נטען, כטענה חלופית, ביחס לחלק מהתקופה הכוללת שבגינה נצבר החוב שבדנן, כי לפי סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים למשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992 רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה הפרטית, כנוסח הסעיף המלא המצוטט על ידה בסיכומיה. מאחר וסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים הנ"ל נכנס לתוקף ביום 01.01.04, הרי שהחוב הנתבע מכוח סעיף זה הינו חלקי, החל ממועד זה ואילך. לטענת העירייה, מדובר בנכסים שאינם משמשים למגורים והמחזיקים בהם אינם דיירים מוגנים והם אינם משלמים את החוב שהוטל עליהם, משכך חל על עניינם סעיף זה המביא לחיוב אישי של בעלי השליטה בחברה פרטית בחוב של החברה המחזיקה בנכס, הלא הם הנתבעים 4,6,7 (בעלי השליטה בנתבעת 1), נתבע 5 (בעל השליטה בנתבעת 2), ונתבע 8 (בעל השליטה בנתבעת 3). לעניין גובה החוב, סומכת העירייה את יתדותיה על תדפיסי חוב המראים קיומו של חוב ע"ס 1,432,049 ₪ בגין הנכסים המפורטים שם. ברם, בסיכומיה הודתה העירייה כי יש לנכות מסכום החוב הנ"ל סך של 73,539 ₪ ששולם ע"י אריה בתאריך 27.05.08 במסגרת הסכם הפשרה שהושג בין הצדדים בהליך הפש"ר, והועבר לידי העירייה בהתאם לבקשת הנאמן. משכך, עומד סכום החוב הנתבע ע"ס 1,358,510 ₪ (להלן: "סכום החוב"); (ראו: סעיפים 21-23 לסיכומי העירייה, סעיף 7 ונספח א' לתצהירו של אריה). העירייה טוענת, כי לנתבעים עמדה הזכות להשיג על סכום החוב בהתאם למתווה שנקבע בחוק רשויות מקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו- 1986, אך היא לא עשתה כן, ולכן מנועה היא היום מלהעלות אותן טענות במסגרת תביעת העירייה בעניין תשלומי הארנונה [בהקשר זה הפנתה העירייה לע"א 4452/00 ט.ט טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עיריית טירת הכרמל (06.02.2002)]. עוד טוענת העירייה, כי משלא הגישו הנתבעים 1 עד 3 ו- 5 עד 7 תצהירי עדות ראשית מטעמם, הרי שהדבר מקים חזקה שבעובדה, ולפיה דין הימנעות כדין הודאה, הימנעות המקימה חזקה שלו הובאה הראיה היא הייתה פועלת לחובת הנמנע ותומכת בגרסת היריב. לאור זאת, עותרת העירייה למתן פסק דין כנגדם מנימוק זה. מעשה התרמית, כטענת העירייה, התבטא בכך שהנתבעים הציגו היצג כוזב, ולפיו רשת העסקים 'ליבוביץ' עוברת ונמכרת מחברה לחברה, על-ידי שימוש בחוזים פיקטיביים, כאילו החברה החדשה משלמת לחברה הישנה, בעוד שבפועל כל הנתבעים חברו יחד כדי להונות את נושיהם, וביניהם העירייה. נטען כי ההסכם שצורף והעוסק בקניית ציוד ומלאי העסק של הנתבעת 2 ע"י הנתבעת מס' 3, הינו פיקטיבי ובהתאם לסעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 מדובר בחוזה למראית עין הבטל מעיקרו. בתשובה לטענת הנתבעים בדבר התיישנות התביעה, טוענת העירייה כי דין טענה זו להידחות משני טעמים; האחד - משהודה אריה בתשלום סכום של כ- 73 אלף ₪ ביום 27.05.08, הרי שבהתאם לסעיף 9 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), יש לראות במעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות כדין הודאה ממנה יתחיל מרוץ ההתיישנות. השני - בהתאם לסעיף 7 לחוק ההתיישנות העוסק בתרמית, יש למנות את תקופת ההתיישנות במקרה כגון דא מהיום שבו נודע לתובע התרמית או ההודאה. בענייננו, כך נטען, מעשה ההונאה והתרמית שבוצע משך שנים הסתיים עם רישום חברת קורן, בתאריך 14.09.06. לפי מצב דברים זה, יש למנות את תקופת ההתיישנות החל מתאריך התגלמות ההונאה, קרי מיום 14.09.06. משהוגשה התביעה ביום 27.01.08, הרי שטרם חלפה לה תקופת ההתיישנות. עיקר טענות הנתבעים הנתבעים טוענים, כי העירייה לא הניחה תשתית ראייתית ומשפטית לביסוס טענותיה, משכך דין תביעתה להידחות. הנתבעים מכחישים את טענת התרמית וההונאה המיוחסת אליהם או למי מהם. לטענתם, הגשת התביעה נגד אריה אינה אלא התנהלות חסרת תום לב, שכן העירייה יודעת שאריה הוכרז כפושט רגל בשנת 2006. ולכן, דין התביעה נגד אריה להידחות. לטענת הנתבעים, העירייה השתהתה בהגשת תביעתה, כאשר ביחס לחלק ניכר מהחוב הנטען והמיוחס לנתבעת 1 כבר חלפה לה תקופת ההתיישנות. בהעדר כל נימוק להרמת מסך ההתאגדות, הרי שיש לדחות את התביעה נגד כל הנתבעים מחמת שיהוי והתיישנות של חלק זה מהחוב ע"ס 641,423 ₪. נטען, כי העירייה לא הניחה תשתית ראייתית מספקת הנדרשת לביסוס עוולת התרמית עליה נסמכת בתביעתה, הדורשת רף ראייתי גבוהה שלא הוכח כי הוא מתקיים בענייננו. יתרה מכך, העירייה לא ביססה תשתית עובדתית ואף לא ראייתית מספקת להרמת מסך ההתאגדות, וכן לא הציגה ראיות כי העסקה בין הנתבעות 2 ו- 3 הייתה פיקטיבית ולמראית עין בלבד. הנתבעים חולקים על חישוב גובה החוב הנטען ע"י העירייה וטוענים, כי העירייה מתעלמת מעובדות, תשלומים והליכים משפטיים שהיו בין הצדדים, כמפורט להלן: במסגרת העתירה המנהלית (1121/04) הגיעו הצדדים להסכם פשרה, לפיו יופחתו מחיובי הנתבעת 2 סכומי ארנונה בגין חצר המוגדרת בתור קרקע למשך שנתיים ובגין המחסנים למשך שנה. הנתבעת 2 שילמה במסגרת אותו הסדר פשרה, סך של 69,015 ₪, בעקבותיו שולמו התשלומים השוטפים. הנתבעת 2 שילמה במסגרת הסכם "בארטר" עם העירייה סך של 305,439 ₪, הכול כמפורט בסעיפים 29,30 ו-31 לתצהיר הנתבע 4. הנתבעת 2 הפסיקה את פעילותה העסקית בתאריך 01.01.07 והודעה על כך אף נמסרה לעירייה. משכך, אין להטיל עליה חיובי מסי עירייה מעבר למועד זה. העירייה הגיעה להסכם פשרה עם הנתבעת 3, ולפיו שולם לעירייה סך של 107,033 ₪ באמצעות 18 תשלומים שווים ורצופים, בגין התקופה מיום 01.01.07 ועד ליום 31.12.08, ובמסגרתו הוכרז כי הנתבעת 3 מחזיקה בנכס החל מיום 01.01.07. לאור זאת, אין הנתבעת 3 חייבת דבר לעירייה. חובה של הנתבעת 1, ככל שקיים, התיישן. אין בטענת הרמת המסך על מנת לסייע לעירייה להתגבר על התיישנות החוב. הנתבעת 3, הוקמה ע"י הנתבע 8 בלבד, הוא בעל המניות בחברה, אשר מחלק את זמנו בין החברה לעבודתו בנמל, דבר שנמצא לו ביטוי בתצהיר שלו ובתצהירו של אריה. העירייה מתעלמת מכך שלאריה היו רק 5% מהמניות של נתבעת 1, כאשר לגבי שאר החברות לא הייתה לו שליטה כלשהי בעקבות מצבו הבריאותי. לעניין אי הגשת תצהירים, נטען כי תצהירי הנתבעים 4 ו-8 ניתנו אף בשמם של שאר הנתבעים בהיותם מכירים את העובדות לאישורן. עוד נטען, כי העירייה לא מתייחסת בסיכומיה, כלל ועיקר, לחוות דעת המומחה מטעמה ואף לא לחוות דעת מומחה הנתבעים. נפקות הדבר היא, שאין לייחס משקל כלשהו לחוות דעת המומחה מטעם העירייה, זאת בניגוד לחוות דעת המומחה מטעם הנתבעים, שלשיטתם, יש לאמצה בהעדר כל התייחסות אליה בסיכומי העירייה. לעניין ההתיישנות, נטען כי טענות העירייה בדבר הפסקת מרוץ ההתיישנות מהווה הרחבת חזית אסורה. עוד נטען, כי אי גילוי דבר קבלת חלק מהתשלומים ע"י העירייה מהווה התנהלות בחוסר תום לב. חרף קבלת כספים ע"ח החוב הנטען, המשיכה העירייה לטעון למלוא החוב, אף בתצהירי העדות הראשית שהוגשו מטעמה, ורק בסיכומיה הודתה לראשונה בקבלת חלק מהכספים הללו. הנתבעים שוללים את תחולתן של הוראות סעיף 8 לחוק ההסדרים בהעדר ביסוס ראייתי לכך. כן לא הוכח על ידי העירייה קיומן של הנסיבות שנמנו בסעיף 119 א(א) לפקודת מס הכנסה, ולא נטען כיצד נסיבות אלה חלות על ענייננו. לבסוף, נטען כי העירייה מנועה מלטעון כי הנתבעים לא הגישו ערר או השגה, שכן לא רק שטענה זו לא הוכחה, אלא נמצא כי הנתבעים פנו לעירייה בדרישה לקבל חשבון ארנונה, ברם העירייה התעלמה כליל מכל פניותיהם. הראיות מטעם העירייה הוגש תצהיר עדות ראשית ערוך ע"י רפי חמו (להלן: "חמו"), אשר שימש במועדים הרלוונטיים לתביעה כמנהל מחלקת הגביה של העירייה. מטעם הנתבעים הוגשו תצהירי עדות ראשית של אריה ואסף. בנוסף לכך, הוגשו שתי חוות דעת של מומחים, האחת, ערוכה ע"י מר ברוך סלפטר, מומחה למיסוי עירוני, מטעם הנתבעים. השנייה נערכה ע"י מר אופיר בוכניק, רואה חשבון, והוגשה מטעם התובעת בתשובה לחוות דעת הנתבעים. משהגיעו הצדדים להסכם דיוני, כמפורט למעלה, לא נשמעו ראיות ולא נחקרו המצהירים, למעט חקירת החוקרים מטעם חברת החקירות 'מ.י.ט.ב ודיעין וחקירות (1990) בע"מ; מר משה ברוך ומר אהרון דנן. חברת החקירות נתבקשה לבצע חקירות ע"י הנאמן בתיק הפש"ר אודות הזיהוי בין חובותיו של אריה לבין חובות משיבים שונים כגון אסף, חתנו של אריה, וחברת קורן. דיון ומסקנות לאחר שעיינתי במכלול טענות הצדדים ובחנתי את שלל הראיות שבתיק, הגעתי לכלל מסקנה, לפיה יש לקבל את התביעה , במרביתה, כפי שיפורט להלן. למקרא התיק, נמצאו מספר סוגיות שאינן במחלוקת בין הצדדים. ראשית, אין חולק, כי הנכסים מושא החיוב נרשמו בספרי העירייה על שם הנתבעים 1, 2 ו-5. שנית, אין מחלוקת כי ביום 16.5.07 ניתן צו כינוס נכסים נגד אריה, במסגרת תיק פש"ר 237/06 (מחוזי נצרת), וביום 21.01.08 הוא הוכרז כפושט רגל. עיון במאגרים המשפטיים מעלה, כי תחת ידו של בית המשפט המחוזי בנצרת, כבוד השופט ד' צרפתי, יצאה ביום 16.03.2011 החלטה המקבלת בקשת הנאמן, עו"ד ליאור מזור, להרמת מסך ההתאגדות וייחוס חובותיו העסקיים של אריה לאסף ולחברת קורן. הרמת המסך, כאמור, והקביעות במסגרת החלטה זו נקבעו על סמך הוראות סעיף 6 לחוק החברות ומכוח דיני פשיטת הרגל. עוד מסכימים הצדדים, כי ביום 4.3.09 נחתם הסכם פשרה חלקי (נספח א' לתצהיר חמו) בין העירייה לבין הנתבעים 3 ו-6, לפיו הודתה הנתבעת 3 כי הינה המחזיקה בנכסים הידועים כמספרים פיזיים 51510900200 (שכ' אליהו סופר), 523001100100 (גיורא יוספטל), 531177200201 (נעמ"ת עד ליום 15.02.09) וזאת החל מיום 01.01.07. ראשית יש לציין, כי פקודת העיריות [נוסח חדש], תשכ"ד-1964 (להלן: "פקודת העיריות") ותחיקת משנה שהוצאה מכוחה, מסמיכים את הרשות המקומית להטיל חיוב ארנונה ולפעול לגבייתו. כן נקבעו דרכים לערעור על חיוב ארנונה. על סמכותה של עירייה לטיל חיובי ארנונה אין כל מחלוקת בענייננו, וככל שהיה בפי מי מהנתבעים טענות או השגות לעניין הטלת הארנונה והחיובים הנ"ל, שומה היה עליהם לעשות זאת במסגרת השגה או ערר, בהתאם למתווה המשפטי שנקבע לכך. אבן פינה במשפט התאגידי הוא עקרון האישיות המשפטית הנפרדת המהווה מסך וחיץ בין החברה ובעלי מניותיה. חריג לכך היא דוקטרינת הרמת מסך ההתאגדות המאפשרת ייחוס זכויות וחובות של חברה לבעלי מניותיה. על דוקטרינה זו מבססת העירייה את עיקר טענותיה בתיק דנן, אך לא רק. דוקטרינת הרמת המסך, עוגנה בסעיף 6 לחוק החברות, אשר לאחר תיקון מס' 3 שנכנס לתוקף ביום 7.3.05, קובע כדלקמן: "6. (א)(1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה: (א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה; (ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה. (2) לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד. (ב) בית המשפט רשאי לייחס תכונה, זכות או חובה של בעל מניה לחברה או זכות של החברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין, צודק ונכון לעשות כן, בהתחשב בכוונת הדין או ההסכם החלים על הענין הנדון לפניו" . על אף שהמעשים המיוחסים לנתבעים כאורגן של החברות מתייחסים בחלק מהם, לתקופה אשר קדמה לתיקון מס' 3, יש תחולה להוראות התיקון כפי שנפסק בפסיקה, שם נקבע כי המועד הרלוונטי להחלת התיקון הוא מועד ההתדיינות המשפטית, ולכל הפחות יעשה שימוש בתיקון לחוק ככלי פרשני לדין המחייב נכון למועד ביצוע המעשים הנטענים [ת"א (מח'-חי') 105/01 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחנטי הובלות ושירותים בע"מ (9.1.2008)]. עובר לתיקון מס' 3 הוגדרו התנאים להרמת מסך באופן כללי ולבית המשפט ניתן שיקול דעת שיפוטי רחב היקף להרים מסך, וזאת כאשר השימוש באישיות המשפטית הנפרדת של החברה נועד לסכל כוונת כל דין, להונות או לקפח אדם או לחלופין, במצב בו בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, ובשים לב לקיומו של יסוד סביר כי ניהול עסקי החברה לא היה לטובתה וכי היה בו נטילת סיכון בלתי סביר ביחס ליכולתה לפרוע חובותיה. כיום, בעקבות התיקון, נדרש להוכיח שימוש באישיות המשפטית הנפרדת של החברה על מנת להונות אדם, לקפח נושה באופן הפוגע בתכלית החברה, ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולת החברה לפרוע חובותיה. כלל הוא בפסיקה, כי השימוש בהרמת מסך יעשה במקרים חריגים בלבד, וכי מדובר בסעד חריג ויוצא דופן אשר יש לעשות בו שימוש במשורה (ע"א 313/08 נשאשיבי נ' רינאוי (1.8.2010)). עוד יצוין, כי על מנת להרים את מסך ההתאגדות אין די להוכיח שמאן דהו רצה ליהנות מיתרון האישיות המשפטית הנפרדת אלא יש להוכיח שנעשה בה שימוש לרעה. בהקשר זה, ייאמר כי העירייה טוענת לא רק להרמת מסך 'קלאסית' במובן של ייחוס חובות החברות לבעלי המניות שבהן, אלא גם על דרך ייחוס חובות החברות 1 ו- 2 לנתבעת 3. דומני כי במקרה שלפני הרימה התובעת את הנטל להוכיח התקיימות אותן נסיבות חריגות המצדיקות הרמת מסך. יש להדגיש, כי סוגיית הרמת מסך ההתאגדות בעקבות אי תשלום ארנונה על ידי הקמתן של מספר חברות נדונה זה מכבר בבית המשפט העליון בע"א 4403/06 איזיק שפירא נ' עיריית תל-אביב (23.03.2011) (להלן: "פרשת איזיק שפירא"). ברם, בניגוד לאמור בפרשת איזיק שפירא, בענייננו נמצא כי הקמת החברות דווקא נועדה לצורך התחמקות מפירעון חובות למוסדות, עליהם נמנית העירייה, והעדפת ספקי סחורה דווקא על מנת לאפשר את המשך פעילותה העסקים של רשת המרכולים. בכל פעם שחברה הייתה נקלעת למשבר כלכלי, דבר שהיה מתרחש בתדירות גבוהה, מוקמת חברה חדשה, כאשר הנפש הפועלת מאחורי הקלעים בייסוד, ניהול והפעלת החברות נותרה בעינה, הלא הוא אריה. בענייננו, כפי שאפרט להלן, נקבעו קביעות עובדתיות ברורות בעניין זה בהחלטה שניתנה על פי בקשת הנאמן בהליך הפש"ר של אריה. באותו הליך, הרים בית המשפט המחוזי בנצרת, כב' השופט ד' צרפתי, את מסך ההתאגדות, במובן זה שחובותיו העסקיים של אריה הוטלו על כתפי הנתבעת 6 ואף הכיר בהרמת המסך בין שלושת החברות שבדנן, קרי הנתבעות 1-3. נוסף על האמור, בעקבות תיקון חקיקה שהתקבל בשנת תשס"ד-2004, שתכליתו הייתה לצייד את הרשויות המקומיות באמצעי גביה יעילה כנגד חייבי ארנונה, הוחלה "חזקת ההברחה" המנויה בסעיף 119א לפקודת מס הכנסה, גם על חיובי ארנונה, וזאת באמצעות סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, אליו, בין היתר, מפנה התובעת בסיכומיה. מאחר ואף ללא היזקקות לתיקון זה, ניתן להגיע למסקנה בדבר הרמת מסך ההתאגדות, לא מצאתי להעמיק את הדיון בהוראה זו, ודי להביא את הדברים באופן כללי כאשר ממילא לתיקון האמור ישנה תחולה חלקית בלבד בנסיבות המקרה שלפנינו, זאת בשים לב למועדי תחולת החוק ותקופת החוב המיוחסת לנתבעות. לשם כך יובהר, כי סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים קובע את הדברים הבאים: "על אף הוראות סעיף קטן [א] והוראות כל דין, היה הנכס שאינו משמש למגורים, והמחזיק בו הוא חברה פרטית שאינה דייר מוגן... ולא שילם המחזיק את הארנונה הכללית שהוטלה עליו לפי סעיף קטן [א], כולה או חלקה, רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה הפרטית, ובלבד שנתקיימו לגביו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א[א] לפקודת מס הכנסה, בשינויים המחויבים...". סעיף 119א לפקודת מס הכנסה קובע: "(א)(1) היה לחבר בני אדם חוב מס ונתפרק או העביר את נכסיו ללא תמורה או בתמורה חלקית בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו ממי שקיבל את הנכסים בנסיבות כאמור. (2)... (3)... בלי לגרוע מהוראות פסקאות (1) ו-(2), היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא התפרק או הפסיק את פעילותו בלי ששילם את חוב המס האמור, יראו את הנכסים שהיו לחבר כאילו הועברו לבעלי השליטה בו בלא תמורה, וניתן לגבות מהם את חוב המס, אלא אם הוכח אחרת להנחת דעתו של פקיד השומה". הנה כי כן, 'חזקת ההברחה' קמה בהתקיים מספר תנאים במצטבר והם: (1) המדובר בנכס שאינו משמש למגורים והמחזיק בו אינו דייר מוגן; (2) המדובר בחוב בגין ארנונה בלבד והחוב 'סופי' כלומר חלוט; (3) החברה לא פרעה את החוב; (4) הנתבע כנגדו מבקשים להרים מסך ההתאגדות הינו בעל שליטה בתאגיד; (5) התאגיד התפרק או הפסיק פעילותו. חזקה זו ניתנת לסתירה, לפיה לתאגיד שחדל מפעילות היו נכסים, הנכסים עברו לידי בעלי השליטה שקיבל לידיו את נכסי החברה ללא תמורה או בתמורה חלקית, והוא התנאי השישי. כל עוד לא נסתרה חזקה זו, ברמה של הטיית מאזן ההסתברויות, ניתן לגבות חוב ארנונה חלוט בגין נכס שאינו למגורים מבעל השליטה בתאגיד. אשר על כן, על העירייה להוכיח כי בענייננו התקיימו חמשת התנאים הראשונים, ורק אז יעבור הנטל לכתפיהם של הנתבעים להוכיח את אי התקיימות התנאי השישי, ואם יכשלו בכך, יוטל חוב הארנונה על בעל השליטה בתאגיד באופן אישי. מקור משפטי נוסף עליו נשענה העירייה בטענותיה, הינו עוולת התרמית. סעיף 56 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: "פקנ"ז") המגדיר מהי עוולת תרמית קובע בהאי לישנא: "תרמית היא הצג כוזב של עובדה בידיעה שהיא כוזבת או באין אמונה באמיתותה או מתוך קלות ראש, כשלא אכפת למציג אם אמת היא או כזב, ובכוונה שהמוטעה על ידי ההיצג יפעל על פיו. אולם אין להגיש תובענה על היצג כאמור, אלא אם היה מכוון להטעות את התובע, אף הטעה אותו, והתובע פעל על פיו וסבל על ידי כך נזק ממון". על-פי ההלכה הפסוקה, רמת ההוכחה לכוונת מרמה עולה על זו הנדרשת לחוסר תום לב, ניהול רשלני וכדומה. יחד עם זאת, נקבע בפסיקה כי הקמת עילה להטלת אחריות אישית על דירקטור לחבויות החברה מותנית בהוכחת כוונת מרמה, ואין די בהבאת ראיה לניהול רשלני, או להתנהגות שאינה בתום לב. על כוונת מרמה ניתן ללמוד מן הנסיבות. התנהגות שיש בה דופי מוסרי, והמגלה אי יושר ממשי לפי המושגים המקובלים במסחר הגון, מעידה באורח נסיבתי על כוונת המרמה (ראו: ע"א 3016/90 ארנייך נ' ד"ר יעקב נאמן (5.10.1994)). עוולת התרמית שבסעיף 56 לפקנ"ז כוללת 5 יסודות והם : היצג כוזב של עובדה; העדר אמונה באמיתות ההיצג; הכוונה שהתובע יוטעה על ידי ההיצג ויפעל בהסתמך עליו; התובע הוטעה ופעל על סמך טעותו; התובע סבל מנזק ממון עקב פעולתו על סמך המצג. מכאן - לסלע המחלוקת בדיוננו. קביעות בית המשפט המחוזי בהליך הפש"ר: אקדים ואציין, כי הנתבעים אמנם צירפו תצהירים ומסמכים רבים מתיק הפש"ר (237/06), אך נמנעו מלהביא לידיעת בית המשפט שבתאריך 16.03.2011, חודשים רבים לפני שהודיעו על ההסדר הדיוני שנתגבש ביניהם, כי ניתנה החלטה מפורטת ומנומקת ע"י כב' השופט ד' צרפתי הדנה בבקשת הנאמן בתיק הפש"ר הנ"ל, לייחס לחברות ע.י.א.ר וקורן, יוסף ליבןביץ', יפעת ליבוביץ' ואסף קורן (הנתבעים בתיק שבפניי) את חובותיו של אריה, אותם צבר כתוצאה מהפעלת רשת המרכולים בה עסקינן בעיר בית שאן. ערעור שהוגש על החלטה זו נדחה בהמלצת בית המשפט העליון (ע"א 2687/11, החלטה מיום 16.7.12). עיון בטיעוני הנאמן בהליך הפש"ר בהשוואה לעיקר הטענות שמעלה העירייה בענייננו, מביא למסקנה כי מדובר בטענות זהות, בעיקרן, הן מבחינת השתלשלות הקמת שרשרת החברות, והן לעניין הסכם רכישת המלאי והציוד משנת 2006 שנכרת בין הנתבעות 2 ו- 3 וההלוואות שניתנו ע"י אסף לטובת חברת קורן, והקביעה כי אריה הינו הרוח החיה מאחורי כל החברות. בהחלטתו, הגיע כב' השופט ד' צרפתי למסקנה, לפיה הנאמן רשאי לפעול לפירעון חובותיו של אריה באמצעות נכסי חברת קורן וקבע, כי קיימת זהות מלאה בין החייב לחברות השונות, בפעילות העסקית, הרי גם נכון על צד העיקרון לקבוע, כי החברות חייבות בחובות העסקיים המיוחסים לאריה. מנגד, נקבע כי לא הובאו בפניו כל ראיות ממשיות המצדיקות סעד, לפיו יחידי המשיבים (אסף, יפעת ויוסף), כאנשים פרטיים, צריכים להיות מחויבים בחובות החייב או החברות, ועל כן הבקשה בעניינם נדחתה [סעיף 25 להחלטה]. מאחר ובהחלטתו של כבוד השופט צרפתי, נקבעו קביעות עובדתיות, אשר רלוונטיות לענייננו, ומפאת אריכות הדברים שנקבעו באותה החלטה, שאין זה המקום לפרטם במלואן, אציין את עיקר הדברים שנקבעו שם ושיש בהם השלכה ישירה על המקרה המונח בפניי. אעיר כי גם בעניין זה הקביעות היו לא מעטות. דומני, כי קביעות אלה נכונות הן שבעתיים גם במקרה המונח בפניי, ויש מקום לאמצן במלואן. - כבוד השופט ד' צרפתי הגיע למסקנה עובדתית, לפיה "יש ונכון לייחס את נכסי חברת קורן לחייב [אריה - ש.נ.]. לצד האמור וכפי שיפורט הדרך המשפטית לקבלת התוצאה האמורה הינה מסורבלת מעט. החייב, לאורך שנים ארוכות, פעל שלא כדין לשימור הנכס העיקרי שבידיו, רשת המרכולים, על הציוד והמוניטין שלה, תוך שהוא מותיר רבים מנושיו ובעיקר אלו הממסדיים, מול שוקת שבורה. (מנגד החייב דאג לשלם לנושי הרשת אותם הוא היה 'צריך' על מנת להפעיל ולקיים את רשת המרכולים). למטרות האמורות החייב עשה שימוש בחברות בע"מ אותן פתח מעת לעת ורשמן על שם בני משפחתו, כשהאחרונים שיתפו עמו פעולה תוך ניסיון לסייע לו בתוכניתו" [פסקה 27 להחלטה]. - כבוד השופט צרפתי קבע כי "כך, במשך למעלה משני עשורים, נפתחו על ידי החייב, למעשה, 6 חברות בע"מ, כשאלו נרשמו לסירוגין על שמם של החייב ו-5 מבני משפחתו הקרובה כבעלי מניות, בשיעורי אחזקות משתנים, תוך עירוב נכסים בין החייב לחברות ובינן לבין עצמן. שרשור החברות האמור אותו יצר החייב לאורך השנים, כפי שפורט והוכח על ידי הנתונים שהציג הנאמן, לא נותק, משנת 88 ועד שנת 07', לרבות גם לאחר תחילת הליכים בתיק הפש"ר. למעשה הוכח כי לא הייתה כל העברת זכויות אמיתית ברשת המרכולים, ו'מכירת' רשת המרכולים לאישיות המשפטית 'הבאה בתור' הייתה בכל פעם למראית עין בלבד. בהקשר זה אדגיש כי גם לא נסתר, שבמהלך הפעילות האמורה, לא עבר סכום מזומן או מקור כספי חיצוני כלשהו כתמורה לרשת המרכולים, כשהתשלום לכאורה על ידי החברה הקונה, בוצע מהכנסות עתידיות של רשת המרכולים עצמה, אשר המשיכה להתנהל 'בכובעה החדש'. רשת המרכולים זו הייתה ונותרה אותה הרשת בדיוק, בין אם היא כללה חמישה, שלושה או שני סעיפים בתקופות שונות. עוד לציין, כי לאורך השנים, ובמרבית 'גלגולי החברות' עבדו ברשת על דרך קבע המשיבה 5, ואשת החייב זאת בנוסף לחייב עצמו. עוד הוכח כי גם ספקי רשת המרכולים נשארו בעיקרם אותם הספקים לאורך השנים כשמבחינתם, הנפשות הפועלות והרוח החיה ברשת לא משתנים" [פסקה 28 להחלטה]. - מכאן, הגיע כבוד השופט צרפתי למסקנה, כי "למעשה, החברות שנפתחו לאורך השנים, אפשרו לחייב, 'לברור' את חובותיו ולשלם למעשה רק לאותם ספקים עימם הוא עובד יום יום, זאת על מנת לשמר 'שקט תעשייתי' ולהצליח לשמר ולהבריח את הנכס היחיד שנותר בידו, רשת המרכולים. מאידך, את שאר הנושים, אותם החייב לא היה 'צריך' על מנת לשמר את קיומה של הרשת, כמו בין השאר רשות המיסים, ביטוח לאומי ועיריית בית שאן הותיר החייב בפני שוקת שבורה מול האישיות המשפטית 'הקודמת', חדלת הפירעון [הדגשה הוספה - ש.נ.]. - עוד הוסיף כב' השופט צרפתי וקבע כי "על פי דפוס הפעולה האמור, אין כל רבות בטענת המשיבים לפיהן אין חובות לספקים השונים. כאמור, 'התמחותו' של החייב היא ביצירת חובות לרשויות, להן אין החייב נדרש בעבודתו היום יומית ברשת המרכולים, בעוד שאת החובות לספקים הפרטיים, הבאים עימו במגע בפעילות השוטפת של המרכולים, הוא דואג לפרוע, לרבות על ידי תשלומים עתידיים באמצעות האישיות המשפטית החדשה, הממשיכה לנהל את הרשת בעת הרלוונטית" [פסקה 29 לפסק הדין]. - בהחלטה האמורה, מגיע כבוד השופט צרפתי למסקנה לפיה, לאורך כל השנים, אריה היה ונותר הרוח החיה, הבעלים והמפעיל של רשת המרכולים. נקבע כי " לעניין זה, הוכיח הנאמן, בשורה ארוכה של ראיות מחשידות ובאותות מרמה שהציג, כי חברת ע.י.א.ר וחברת קורן, והעסקאות הקשורות אליהן, היו פיקטיביות, כשאלו נועדו בסופו של יום להבריח נכסים, ולמנוע מנושי החברה, גישה לנכס העיקרי שנותר בידו- רשת המרכולים. החייב, המשיך במנהגו, כפי שהיה טרם לשנת 00', גם לאחר מכן, ובהקשר של שתי החברות הנ"ל. דפוס הפעולה החוזר על עצמו לאורך שנים כמפורט, כשהמעורבים כולם בני משפחה, והנכס והפעילות חופפים, תומכים כשלעצמם בקבלת הבקשה. בנוסף, הן החייב והן המשיבים, לא התמודדו פרטנית עם אותות המרמה שהוצגו על ידי הנאמן, כפי שיפורטו להלן. מאידך, הגרסה שהוצגה על ידם, התאפיינה בחוסר אמינות, מלאכותיות והיתממות, אשר נראה כי עיקר תכליתה 'למשוך זמן', ולעכב הכרעות". - כב' השופט צרפתי עשה אבחנה בעניין השרשרת בסוגיית הברחת הנכסים עד שנת 00' ולתקופה שלאחר מכן. לגבי התקופה הראשונה נקבע, כי יש לייחס לאריה את נכסי כל החברות שהקים לכל הפחות עד לשנת 00' (כאמור בפסקה 31 להחלטה). באשר לתקופה השנייה, נקבע כי מהתשתית העובדתית הוכח כי העסקאות בין החברות בוצעו שלא בתום לב ומעבר לנדרש, גם ללא תמורה. העסקה השנייה בין הנתבעות 2 ו- 3 שעניינה העברת ציוד ומלאי בין החברות נעשתה כשנה לאחר מועד מעשה פשיטת הרגל, ובהתאם היא בטלה גם בתואם לסעיף 99 (4) לפקודה. - עוד נקבע בהחלטה, והדברים מדברים בפני עצמם, כי "להבהיר כי משהגעתי למסקנה כי החייב, בין השאר באמצעות חברת ע.י.א.ר וחברת קורן, פעל להבריח את הנכס העיקרי שהיה בבעלותו, בכוונה להתחמק מנושיו, תוך שימוש לרעה בעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת, וכן כי לא קיים כל טעם אחר לייסודן של החברות השונות שייסד החייב (לאור כל השנים) ורישומן בין השאר על שמות המשיבים 2 ו-4 [הנתבעים 5 ו- 8 כאן] ולעסקאות בין החברות, זולת הטעם של הברחת נכסי החייב, הרי שניתן היה על הצד המעשי, ועל פי מהות הדברים, להגיע לאותן המסקנות (בנוסף ו/או מבלי להשתמש בכלים של פקודת פשיטת הרגל) על ידי שימוש בסעיף 6(ב) לחוק החברות, ועל פי אותה מתכונת שנקבעה בעניין פרשת חברת אלכס הנ"ל, וכפי שיפורט בהמשך, ותוך קביעה כי על צד המהות החייב הוא הבעלים של החברות, וכי המשיבים 2 ו-4 אינם אלא אנשי קש" [פסקה 32 להחלטה]. - לעניין אותות המרמה, נקבע, בין היתר, כי הצהרתו של אריה בעניין מחלתו ופעילותו ההתנדבותית ברשת המרכולים, נסתרה בשורה של אותות מרמה שהוצגו ע"י הנאמן, בהקשר של חברת ע.י.א.ר, המלמדים כי גם ביחס לפעילות חברה זו, החייב נותר הדמות הדומיננטית, ובעל הזכויות, וכי התכלית להקמת החברה, הייתה אותה תכלית כבעבר. אותות המרמה שהתגלו, היו רבות, ביניהם מצאתי לנכון למנות את הדברים הבאים להלן: - חברת ע.י.א.ר הוקמה בתאריך 27.04.00 סמוך לקריסתה של חברת רשת ליבוביץ'. יוסף, אשר נרשם כבעל מניותיה היה כבן 19 בלבד, משלא מסר תצהיר בהליך הפש"ר שימש הדבר לחובתו ולחובת החייב וגרסתו, ותמך בעמדת הנאמן כי יוסף אינו ולא היה מעולם צד בעל עניין ברשת המרכולים. אריה אישר למעשה כי מטרת הקמתה של חברת ע.י.א.ר הייתה להמשיך להפעיל את רשת המרכולים למרות קריסתה של רשת ליבוביץ'. נקבע כי בעסקה הראשונה (בין רשת ליבוביץ לחברת ע.י.א.ר) לא עבר שום סכום 'מזומן' בין החברות. רשת המרכולים שמרה על אופייה ופעילותה טרם ואחרי ביצוע העסקה הראשונה. עוד נקבע, כי אשתו של אריה ובתו יפעת (הנתבעת 7 כאן) המשיכו לעבוד גם בחברת ע.י.א.ר, כמו גם בכל החברות הקודמות לה, ובאותם תפקידים. אריה הציג את עצמו והמשיך להתנהל כ'בעל הבית' של הרשת לכל דבר ועניין גם לאחר המעבר לחברת ע.י.א.ר. בתביעות שהגישו עובדים נגד חברת ע.י.א.ר שימש החייב כנציגה הבלעדי של ע.י.א.ר במסגרת ההליכים המשפטיים, תוך שהוא מצהיר בהליכים אלו כי הוא מנהלה בפועל של ע.י.א.ר, לו הייתה סמכות מלאה בענייני גיוס ופיטורי עובדים וכדומה. אריה בעצמו הצהיר והעיד באותם הליכים על מעורבות יומיומית שלו בניהול הסניפים. גם בית הדין, בהחלטותיו השונות, התייחס לאריה בהתאם לאותם הצהרות כבעלים או כמנהל חברת ע.י.א.ר, זאת בשים לב לעובדה שאף נציג אחר לא הגיע מטעם החברה לייצגה באותם הליכים [פסקאות 36-37 להחלטה]. - עוד נקבע כי אריה המשיך, גם לאחר שנת 00', לפנות לרשויות שונות בשם חברת ע.י.א.ר, כמנהלה וכבעליה. פניות כאמור נעשו בין השאר למועצת פועלי בית שאן ועיריית בית שאן. "טענותיו של החייב יש בהן עצמן, כדי לבסס את היותו של החייב בעל החברות בפועל, הגם שאינן רשומות על שמו. האמור נכון גם לגבי הסברי החייב כי בפעולותיו מול עיריית בית שאן, רק עזר לבנו". - החייב חתם על ערבויות להבטחת שטרי חוב אשר הוצאו על ידי חברת ע.י.א.ר, זאת על פי דרישת ספקי הרשת, למרות שטען כאמור שאינו מעורב עוד בעסקי הרשת כאשר על פי תנאי העסקה הראשונה לא נטענה כל התחייבות של החייב לחתום על שטרי חוב כאמור כחלק מתנאי העסקה. - נקבע כי מכלול האינדיקציות הנ"ל, יש בהן כדי להוביל למסקנה אחד ויחידה, לפיה מטרתה של הקמת חברת ע.י.א.ר, כקודמותיה, הייתה ונותרה הברחת הנכסים, זאת לאחר קריסתה של רשת ליבוביץ', ושעה שחשבונות הבנק של רשת ליבוביץ', בבנק הוגבלו והאשראים נחסמו. - החייב, כחלק משיטתו, דאג להסדיר את חובותיו רק מול אותם הספקים להם היה זקוק על מנת להמשיך להפעיל את המרכולים, תוך תובנה מצידו כי נושים אלו, המצויים בדרך הניהול ובפעילות השוטפת של הרשת, לא ישלימו עם מהלך של 'העברת הפעילות', לכאורה, לחברה חדשה, תוך הותרתם בפני שוקת שבורה. מנגד וכאמור, כך קבע כבוד השופט צרפתי, כלפי הנושים האחרים שלו, הרשויות השונות, והבנקים, כן הרשה לעצמו החייב תוך יחס מזלזל ואדיש, להעמיד את החיץ של האישיות המשפטית החדשה שהקים, תוך הותרת גופים אלו אל מול החברה 'התורנית' שקרסה. - עוד נקבע, כי "העסקה הראשונה [בין רשת ליבוביץ לחברת ע.י.א.ר. - ש.נ.] בוצעה בחסר תום לב מוחלט של הצדדים לה, מבלי ששולמה בגינה תמורה בת ערך, כאשר 'כיסוי חובות' מתוך הנכס הנמכר עצמו, ותוך הצגת נתונים חשבונאיים מלאכותיים, לא יכולים להיחשב תמורה בת ערך. משכך, נפסק, כי "לא ניתן לראות בעסקה הראשונה 'עסקה אמיתית' כדברי החייב, זאת גם אם היא דווחה לשלטונות המס, והוצאה חשבונית כדין בגינה. העסקה הראשונה בין חברת רשת ליבוביץ' לחברת ע.י.א.ר., הינה עסקה למראית עין בלבד, שבעקבותיה לא השתנה בפועל כלום מבחינת בעלותו וניהולו של החייב את רשת המרכולים, ואף הנכס עצמו, רשת המרכולים, הציוד והמוניטין נותרו כשם שהיו, כאמור לעיל. כל תוצאה אחרת מלבד ייחוס מלא של כלל נכסי חברת ע.י.א.ר לאריה ליבוביץ, לא תשקף את המציאות לאשורה ותנציח שימוש לרעה במסך ההתאגדות של החברות". - נקבע כי גם הצהרותיהם של אריה ליבוביץ' ואסף קורן לעניין העסקה השנייה נסתרו בשורה של אותות מרמה. לצורך העניין, מאחר ומהות הדברים אינה שונה מאותות המרמה כפי שנתגלו בהליך הפש"ר בעניין העסקה הראשונה, אני מפנה לקביעותיו של בית המשפט המחוזי בהליך הפש"ר כאמור בסעיף 42 להחלטה הנ"ל. מבין כל הנימוקים שנמנו שם, אדגיש את הקביעות הבאות, אשר הן רלוונטיות לענייננו, ללא כל עוררין. נפסק, כי גם לאחר העסקה השנייה בין חברת ע.י.א.ר. לחברת קורן לא חל כל שינוי בפעילות רשת המרכולים. אריה המשיך לפנות למוסדות ורשויות בשם חברת קורן, כאשר בישיבת בעלי מניות מיום 14.05.07, 'הוסמך' החייב 'לפעול בשם החברה במוסדות מס ממשלתיים ועירוניים השונים'. החייב הציג עצמו במסגרת התנהלות חברת קורן מול עיריית בית שאן, כמי שמוסמך לפעול בשמה ובמקומה. - גם בהקשר זה, אומצו ע"י בית המשפט המחוזי עדותם של החוקרים ודו"ח המעקב שנערך על ידם, שהוגשו בתיק שבפניי, לגביהם נקבע כי החייב מבצע פעילות שגרתית ויום יומית ברשת המרכולים, הכוללת בין השאר פתיחת חנות בבוקר, קבלת לקוחות, בדיקה ופריקה של סחורות וכן ישיבה בקופות. נפסק כי "בנדון הפנה הנאמן לתוצאות דוח מעקב ע"י חוקרים, לפיו במהלך יום מעקב אחד, היה החייב פעיל בשלושה סניפים שונים, ... להדגיש כי 'המעקב' אחר החייב, בוצע כאמור במהלך יום אחד (26.02.08), על פי הנטען באופן אקראי. החייב בחקירותיו למעשה, אישר את הדברים, כאשר הוא אף הרחיב ואישר שהוא מייעץ לאסף בענייני מס, עושה שליחויות לבנקים ולרשויות, פותח בבוקר את אחד הסניפים, יושב בקופה, נוהג ברכב עם סחורות אותן פורקים בסניפים השונים וכיוב'. לטענתו הוא עושה כל זאת, בהתנדבות ובמסגרת עזרה לילדיו, כשאין באמור לטענתו כי הוא נותר בעל הרשת". נפסק, כי הראיות שהונחו בפני בית המשפט המחוזי מלמדות שאריה היה הרוח החיה גם מאחורי חברת קורן, כשלא מדובר בשליחויות מזדמנות ופעילות התנדבותית כפי שניסה הלה לטעון. הרשת המשיכה להיקרא מול הספקים הגדולים כרשת ליבוביץ'. - עוד נפסק כי, מכתבים משנת 07' (לאחר העסקה השנייה), מטעם עו"ד של החייב, בענייני חובות ארנונה של החייב באופן אישי ושל החברות שבבעלותו, בהם מוצג החייב כבעלים של רשת ליבוביץ', חברת ע.י.א.ר ושל רשת המרכולים, ובעל הסמכות לבוא בדין ודברים עם העירייה בנדון. העדר המעורבות של אסף בעניין חובות רשת המרכולים לעיריית בית שאן, רק מחזק וממחיש את הטענות כנגד החייב בתיק זה, והמלמדות על עירוב נכסים מוחלט בין החייב כאדם פרטי, חברת ע.י.א.ר וחברת קורן, אשר נשאה על פי הנטען בעלויות המשפטיות של הטיפול בכלל החובות, וזאת בניהולו של החייב. - עוד יוטעם, כי בהליך הפש"ר הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה, ולפיה יש להרים את מסך ההתאגדות גם מכוח סעיף 6 לחוק החברות, ולא רק מכוח הליכי פשיטת הרגל, כאשר מצא לנכון לייחס את נכסי חברת קורן ישירות לאריה. בעניין זה, אפנה לקביעות המהותיות לענייננו הנזכרים בסעיפים 46 עד 57 להחלטה. יודגש, כי הקביעות בדבר הודאתו של אריה במהלך הליך הפש"ר תקפות גם לעניין ההליך שבפניי, כאשר קבע בית המשפט המחוזי כי "הודה החייב כי הוא עשה שימוש ב-4 חברות בע"מ עד לשנת 00', ורשמן על שם בני משפחתו אשר שיתפו עימו פעולה, זאת בכל פעם שהחברה הקודמת קרסה וצברה חובות. החייב במהלכים אלו דאג לשלם לנושים אותם הוא 'צריך' על מנת להפעיל את רשת המרכולים, והותיר אחריו בכל פעם נושים 'מוסדיים' ואחרים, ללא מענה. למעשה, החייב המשיך בשיטה זו גם לאחר שנת 00', כך, שבמצטבר, למשך למעלה משני עשורים תמימים, נפתחו 6 חברות בע"מ, כאשר החייב ו/או חמישה מבני משפחתו הקרובה בעלי מניות בהם בשיעורי אחזקות משתנים, הכל תוך עירוב נכסים בין החייב לחברות ובינן לבין עצמן. הוכח כי לא הייתה כל העברת זכויות אמיתית ברשת המרכולים, ו'מכירת' רשת המרכולים הייתה בכל פעם למראית עין בלבד, כשהפעילות והפועלים ברשת נותרו ללא שינוי. שרשור החברות האמור אותו יצר אריה ליבוביץ' לאורך השנים, לא נותק משנת 88' ועד שנת 07', זאת גם לאחר תחילת ההליכים בתיק הפש"ר. בענייננו הוכח, כי כל בני משפחתו של אריה ליבוביץ' שהיו רשומים כבעלי מניות בחברות השונות, היו למעשה אנשי קש, כשבעל השליטה בכל החברות, למעשה, היה אריה ליבוביץ'. החברות קמו למטרה מרכזית של הברחת הנכס העיקרי של אריה ליבוביץ' - רשת המרכולים, תוך שימוש לרעה במסך ההתאגדות". מחומר הראיות המונח בפניי, ניתן להגיע למסקנה דומה, כאשר כל הקביעות שעמדו ביסוד הכרעתו של כבוד השופט ד' צרפתי, שרירות הן וקיימות לתיק שבפניי. קביעותיו וממצאיו של כב' השופט ד' צרפתי, כפי שפורטו בהרחבה לעיל, מובילים למסקנה כי גם בתביעה דנן יש להרים את פרגוד ההתאגדות בין החברות השונות, היינו הנתבעות 1 - 3, ולייחס להן את החובות האחת של השנייה, ולחייבן בתשלום חובות מיסי העירייה מושא התובענה. לפי קביעותיו של כב' השופט צרפתי, הנתבעות 1 - 3 הינן חברה אחת ששינתה אך את 'לבושה וכסותה', כאשר הפעילות העסקית בהן נותרה אחת, הנפשות הפועלות בהן הינן זהות והרוח החיה שעמדה מאחוריהן לא השתנתה. לאור זאת, יש לייחס לנתבעת 3, חברת קורן, את חובותיהן של הנתבעות 1 ו- 2 שאינן עוד קיימות. למסקנה דומה אף הגעתי בקשר לבעלי המניות בחברות, הנתבעים 5-8, ולהורות על הרמת מסך ההתאגדות מעל בעלי המניות וייחוס חובות החברות אליהם, כאשר קביעותיו של כב' השופט צרפתי, כפי שפורטו קודם לכן, עומדות ביסוד מסקנה זו. הדבר נעשה הן מכוח הוראותיו של סעיף 6 לחוק החברות והן מכוח הוראות פקודת מס ההכנסה. יצוין, כי מסקנתי בהקשר זה שונה ממסקנתו של כב' השופט צרפתי אשר לא ראה לייחס את חובותיו של אריה לנתבעים 5-8 בהעדרן של ראיות ממשיות לעניין. זאת משום, שהדיון בפני כב' השופט צרפתי התקיים בתיק פש"ר בדלת אמותיה של פקודת פשיטת הרגל וייחוס חובותיו של אריה - החייב - לחברות. ואילו בענייננו שלנו, המסגרת הנורמטיבית שבגדרה מתקיים הדיון הינה פקודת החברות ונוגעת לשאלת התקיימותן של עילות המצדיקות הרמת מסך ההתאגדות בין החברות השונות, בינן לבין עצמן, ובינן לבין בעלי מניותיהן. על יסוד חומר הראיות שהונח בפניי, נוכחתי שמדובר בחברות פרטיות, שההיסטוריה של חברות אלה מלמדת, כי הן מנוהלות על ידי אותה משפחה, כאשר הפסקת הפעילות של חברה אחת והקמתה של חברה נוספת, נעשית בשלב שבו החברה הקודמת לא עומדת בהתחייבויותיה לנושים השונים, בעת משבר כלכלי. בענייננו, שוכנעתי כי הקמתה של חברת קורן, במקום חברת ע.י.א.ר, בסמוך לחיובה של חברה זו בהליך משפטי בבית המשפט לעניינים מנהליים (1121/04), והעברת פעילותה של חברת ע.י.א.ר לחברת קורן, שבעל מניותיה הוא אסף חתנו של אריה ובעלה של הנתבעת 7, הינו שימוש לרעה בפרגוד ההתאגדות המצדיק את הרמת המסך מעל החברה החדשה, ולראות את נכסיה וחובותיה כשייכים לבעלים שהעבירו אליה את הפעילות (ה"פ 1166/97 מבנד פנלים מבודדים לבניה (1990) בע"מ נ' פרוייקטים חקלאיים (פורסם במאגרים משפטיים; השוו: ע"א (מרכז) 14350-11-08 צ'לסי שיווק (2003) בע"מ נ' עירית ראשון לציון (01.04.10)). לעניין אחריותם המשותפת של הנתבעים 5-8, דומני כי יש להורות על חיובם האישי בחובות החברות, הנתבעות 1 - 3. מחומר הראיות עולה, כי בשל מעמדו של אריה, כפושט רגל, הוא הסתייע בכל בני משפחתו, הנתבעים 5-8, על מנת להקים, לנהל, לתפעל, לסגור ולפתוח חברות שונות, כפי שפורט קודם לכן. בני המשפחה עסקו ביחד עמו, ונהנו מהכנסות ומפירות העסקים של רשת המרכולים. בענייננו עולה הרושם, כי הנתבעים 5-8 שיתפו פעולה עם אריה, כל עוד שהעסקים הניבו הכנסה לאחר שהסכימו לשמש כאנשי קש לעסקים ולחברות השונות שהוקמו על ידי אריה. נפסק בע"א 2223/9 קריספי נ' ח.אלקטרוניקה (1998) בע"מ, בעמ' 132, כי "לעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה ישנם חריגים אשר נועדו למנוע מצב דברים שבו משמש המסך המפריד בין החברה לבעלי מניותיה מסתור לפעילות שלילית, להונאת נושים, להתחמקות מן הדין או להתחמקות מחיובי החוזה. בהתקיים חריגים אלה ניתן להרים את מסך ההתאגדות ולהתעלם מן האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד". סיטואציה דומה נדונה בת"א (ת"א) 715614/03 בזק חב' ישראלית בע"מ נ' סופטווב קופריישין בע"מ (31.03.2004)) שם נאמר, כי "מקימי חברות סדרתיים ופושטי רגל, אנשים שלהם חובות רבים לגורמים שונים, חוזרים ומקימים עסקים ע"י שימוש באנשי קש הנרשמים כבעלי מניות וכמנהלים בתאגידים חדשים המוקמים למעשה על ידי פושט הרגל. לפושט הרגל עצמו אין כל רכוש הרשום על שמו ומכאן שלא ניתן לקחת ממנו דבר, כדי לפרוע את החובות החדשים שיצר". לדידי, התופעה של שימוש באנשי קש, כבענייננו, על מנת לעקוף את האיסורים שנקבעו בדיני פשיטת רגל אינה תופעה תקינה ואין להקל בה ראש. בנסיבות העניין שבדנן, די בשימוש שאינו ראוי במסך ההתאגדות באופן החורג מאופן ניהול עסקים רגיל, מתוך חוסר הגינות ופגיעה בעקרונות היושר וחוש הצדק, דבר המהווה תרמית בדיני החברות, על מנת להטיל חיוב אישי על כתפי הנתבעים 5-8, הן מכוח עקרון הרמת המסך והן מכוח עקרון התרמית. משבאה אני לבחון את המקרה שבפנינו, דומה כי די בחומר הראיות שהוצג בפניי, בעיקר קביעותיו וממצאיו של כב' השופט צרפתי, כדי לקבוע שהנתבעים 5-8, כבעלי מניות בחברות השונות, לפי תקופות ולפי שיעורים אחזקה משתנים, כפי עולה מתדפיסי פרטי החברות (נספחים ג' - ו' לתצהירו של חמו), יצרו מצג שווא כלפי כולי עלמא בכלל והנושים בפרט, ונטלו חלק פעיל במעשה התרמית הן כלפי כלל הנושים והעירייה בפרט. לגבי קורן, נקבע מכבר כי "העסקה השנייה" שנערכה בין חברת ע.י.א.ר. לבין חברת קורן הייתה פיקטיבית למראית עין בלבד, מתוך מטרה להבריח נכסים וללא תמורה בעין. גם בענייננו כאן, כשל קורן בלהציג ראיות בדבר תמורה כלשהיא שניתנה בגין העברת הנכסים בין החברות (ראו סעיף 18 לתצהירו של קורן בו מציין כי אין בידיו ממכים המאמתים את תשלום התמורה עבר רכישת הציוד והמלאי של הנתבעת 2). קביעה זו מהווה נדבך נוסף בעוולת התרמית בדיני החברות. עסקינן בבני משפחה אחת, אשר היוו כאמור אנשי קש לחברות שהקים החייב, פושט רגל, חדשות לבקרים, מתוך ידיעה מלאה של בעלי המניות אודות השימוש הנעשה בשמם ולקשיים הכלכליים אליהם נקלעות החברות. למסקנה הנ"ל ניתן להגיע אף מכוח הוראות פקודת מס הכנסה והחלתן על ענייננו, כפי שיפורט להלן. ראשית, אין כל מחלוקת כי הנתבעת 2 פעלה מהנכסים הנזכרים בתביעה, וכפועל יוצא משימוש זה נוצר חוב הארנונה מושא התובענה. מדובר בהודאה, לפיה הנתבעת 2 שכרה את הנכסים דנן עד לשנת 2006, או אז הועבר הנכס לידי הנתבעת 3, באמצעות הסכם מכר של ציוד ומלאי של החברה. שנית, אין חולק כי מדובר בחיוב בגין נכסים עסקיים, שאינם משמשים למגורים, והדבר חל על כלל הנכסים המנויים בכתבי הטענות בהליך דנן. שלישית, מחומר הראיות עולה, ללא כל ספק, כי המדובר בחיוב ארנונה סופי. עתה יש לבחון האם טענת הנתבעים, לפיה חלק מהחוב נפרע - הוכחה, אם לאו. לאחר שעיינתי בכל החומר הראייתי, סבורה אני כי לא הונחה תשתית ראייתית המוכיחה פירעון החוב, כנטען ע"י הנתבעים, כפי שעוד יפורט בהמשך. יתרה מכך, הנתבעים בכתב הגנתם, וכך מסר אריה בתצהיר העדות הראשית מטעמו, הודו בפה מלא, כי החברות 1 ו-2 הפסיקו את פעילותן עקב היקלעות לקשיים כלכליים. בהתאם לשאילתות בעניין דו"ח מצב של כל אחת מן החברות הללו נמצא, כי בעלי השליטה הרשומים בכל אחת מהנתבעות 1 - 3, הינם אנשי קש שרישומם נועד להונות גופים רשמיים, עליהם נמנית עיריית בית שאן, כפי שכבר נקבע ע"י כב' השופט צרפתי בהליך הפש"ר. מכאן, מתבקשת המסקנה, לפיה משהוכח קיומם של חמשת התנאים, כאמור בסעיף 119א' לפקודת מס הכנסה (בזיקה לסעיף 8 (ג) לחוק ההסדרים), עובר נטל ההוכחה אל כתפיהם של הנתבעים להוכיח, כי לא קיבלו לידיהם נכסים של הנתבעת ללא תמורה או בתמורה חלקית. בנטל זה לא עמדו הנתבעים, זאת בשים לב לעובדה כי הנתבעים 5 - 7 לא הגישו תצהירי עדות ראשית מטעמם. משכך, גם מכוח הוראה זו ניתן להטיל את החיובים על שכמי בעלי השליטה בחברות. חרף כל האמור לעיל, ועל אף הקשר הברור בין אריה לבין החברות, לא ניתן להטיל חיוב אישי על שכמו של אריה, זאת לאור ההכרזה עליו כפושט רגל. משלא הוכח בפניי כי חל שינוי בהכרזתו כפושט רגל, הרי שלא ניתן לחייבו במסגרת הליך זה בתשלום מיסי העירייה מושא התובענה. באשר לנתבע 5, לא נעלם מעיניי כי חלק מהכנסים המפורטים בתביעה רשומים בספרי העירייה ע"ש של הנתבע 5 ולא ע"ש החברות וכי קיימת לחובתו יתרת חוב בסך של כ- 200,000 ₪. יחד עם זאת, לא מצאתי בעובדה זו, לבדה, טעם המצדיק שינוי מסקנתי גם ביחס אליו. משהוכח בפניי קיומה של ערבוביה של נכסים בין החברות השונות לבין בעלי המניות, ראיתי שבנסיבות העניין יהא זה "צודק ונכון", כאמור בסעיף 6 לחוק החברות, להטיל את חובותיו של יוסף, כמחזיק בנכס, על חברת קורן ובעלי המניות בחברות השונות. זאת, בשים לב לעובדה שהנתבע 5 לא הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו, לא הציג גרסה נגדית ולא הפריך את גרסת העירייה בהקשר זה. התיישנות בטרם נערוך דיון בשיעור החוב הנטען, עלינו להסיר מדרכו אבן נגף הנוגעת לסוגיית ההתיישנות. מעיון בכתב התביעה עולה, כי התביעה דנן מקפלת בתוכה חוב מסים המיוחס לנתבעת 1 ואשר בגינו נוהלו הליכים משפטיים קודמים, לרבות פתיחת תיקי הוצל"פ עקב אי פרעון החוב הן כנגד הנתבעת 1 והן כנגד אריה אשר שימש כערב לחובות אלה. בהקשר זה, טוענים הנתבעים שחובה של הנתבעת 1 התיישן זה מכבר. לשיטתם, חוב זה התיישן כבר בחודש יוני 2007, מאחר והנתבעת 1 הפסיקה את פעילותה העסקית בחודש יוני 2000. כך, שגם אם קיים חוב כספי, דבר המוכחש ע"י הנתבעים, הרי שהוא התיישן לאחר 7 שנים מיום סגירת העסק. אין בידי לקבל טענה זו. עילת התביעה דכאן הינה חוב ארנונה, ומשכך הרי שמועד גיבושה הינו מועד יצירת החוב, היינו היום הראשון של שנת הכספים, הוא יום אירוע המס של הארנונה (סעיפים 11-15 לתצהירו של אריה). בהקשר זה, כותב המלומד ה. רוסטוביץ' כותב בספרו "ארנונה עירונית", מהדורה חמישית, ספר שני, בעמ' 1441, כלהלן: "בסעיף 6 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, נקבע, כי תקופת ההתיישנות מתחילה 'ביום שבו נולדה עילת התובענה'. היום שבו נוצר החוב הוא, בדרך כלל, האחד בינואר של כל שנת כספים. כל שנת מס יוצרת עילת תביעה חדשה, וממועד זה חל מנין תקופת ההתיישנות לכל שנת מס בנפרד. פריסת מועדי התשלום למשך כל השנה אינה מעלה או מורידה לענין זה, ולהסדר תשלומים אין ולא כלום עם מועד החיוב" [ראו למשל: ע"א (חי') 4170/07 סיסו זיוה נ' עירית קרית אתא (24.06.2008)]. אולם, לא כך הדבר כאשר קיימת הודאה מטעם הנתבע בקיום זכות התובעת, כבענייננו. לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות, "הודה הנתבע בכתב, או בפני בית המשפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה. 'הודאה'- למעט הודאה שהיה עימה טיעון התיישנות". בהקשר זה, מקובלת עליי טענת העירייה שיש הודאה בקיום זכות לגביית חוב הארנונה של הנתבעת 1, שכן נמצא בחומר הראיות שבעת ניהול העתירה המנהלית שהוגשה ע"י הנתבעת 2, חברת ע.י.א.ר, שעניינה חובות המיסוי של הנתבעות 1 ו- 2, הודתה הנתבעת 2 [שהינה למעשה הנתבעת 1 בלבוש אחר] בחוב המיסוי של הנתבעת 1 כלפי העירייה [לעניין הודאה בזכות ראו והשוו: ת"א 1308/95 עירית חדרה נ' דסקל חב' לחומרי בנין בע"מ (בפירוק מרצון) (26.7.99)]. עיון בפרוט' הדיון שהתקיים בעתירה המנהלית ביום 07.03.05 בפני כבוד השפטת נחמה מוניץ מעלה, כי בין העותרת לבין העירייה נתגבש הסכם פשרה ביחס לגובה המיסוי מושא העתירה המנהלית, שבחלקו שייך לנתבעת 1, ואשר ישולם ע"י הנתבעת 2 (זהו סיממן ראשון לערבוביה שהייתה קיימת בין החברות). עוד הוסכם בין הצדדים, כי הנתבעת 2 מחזיקה בנכסים מושא העתירה החל מיום 1.7.00, ובכך היא נטלה על עצמה את חובה של הנתבעת 1 לשנים 1999 ו- 2000. הסכם פשרה זה אשר קיבל תוקף של פסק דין מהווה 'הודאה', במובן סעיף 9 לחוק ההתיישנות, כך שמניין ההתיישנות ביחס לחוב הנתבעת 1 יחל ממועד מתן ההודאה, היינו בתאריך 07.03.2005. לאור זאת, במועד הגשת התובענה דנן בשנת 2008 טרם חלפה תקופת ההתיישנות ביחס לחוב הנתבעת [ראו והשוו: ע"א 1017/91 פסח משה נ' הכפר הירוק ע"ש לוי, דינים עליון, כרך מג, 400). נימוק נוסף לדחיית טענת ההתיישנות מקורו בכך, שמעשיהם של הנתבעים, כמפורט למעלה, נועדו לרמות את העירייה ולהתחמק מתשלומי החובות כלפיה. מצב שכזה, פסול בתכלית הדברים, ומהווה עילה לדחיית מועד תחולת תקופת ההתיישנות. מכאן נעבור לשיעור החוב. גובה החוב בכתב התביעה פורט בהרחבה גובה החוב, שיעור מיסי העירייה וכן זיהוי הנכסים מושא החוב. כפי שכבר צוין לעיל, הנתבעים העלו טענת קיזוז שנתמכה בחוות דעת חשבונאית מטעמם, כאמור. מנגד, חלקה העירייה על ההפחתות הנטענות ותמכה זאת בחוות דעת נגדית מטעמה. להלן פירוט לטענות הקיזוז. נטען להפחתת סכום של 108,600 ₪ מסכום החוב הכולל בגין התקופה שבין 7-12/2006; הנתבעים טוענים, כי אין להטיל חיוב בגין התקופה הנ"ל, בטענה כי הפעילות העסקית של הנתבעת 2 הופסקה והיא חדלה מלהחזיק בנכסים החל מ- 07/06. אין בידי לקבל טענה זו. לא הובא בפניי ביסוס ראייתי לטענת הנתבעים, שהפעילות העסקית של הנתבעת 2 הופסקה בחודש 06/06. נהפוך הוא, הסכם העברת הציוד והמלאי לנתבעת 3 שהיא בעצמה צירפה, נערך בתאריך 31.12.06 והוחל ממועד זה, דבר המעיד על המשך פעילותה העסקית של הנתבעת 2, לכל הפחות, עד למועד זה. הנתבעים לא הביאו ראיות המוכיחות אחרת. משכך, אין לנכות מסכום החוב את הסך של 108,600 ₪, כדרישת הנתבעים. זיכוי בחסר בגין מחסנים וחצר בהתאם לפסק הדין ב-עת"מ 1121/04 בסך של 14,792 ₪ ותוספת הפרשי הצמדה וריבית בסך של 5,846 ₪; עיון בחומר הראיות מעלה, כי החברה לא חויבה בתשלומי מיסי עירייה בקשר למחסנים למשך שנה החל מיום 1.7.01, וזאת במקום הזיכוי שנקבע על-פי פסק הדין הנ"ל. משנמצא, כי החברה קיבלה זיכוי בדרך של פטור מתשלום עבור השנה הבאה (במקום זיכוי לשנה קודמת), הרי שאין לה זכות לקבל זיכוי כפול (אם בדרך של זיכוי ואם בדרך של העדר חיוב). משכך, דין טענת הנתבעים בהקשר זה להידחות. חיוב בריבית בניגוד להסדר הפשרה בתיק 1121/04 וזכאות להפחתה בסך 97,205 ₪; מעיון בפסה"ד בתיק עת"מ 1121/04 עולה, כי עפ"י הסכם הפשרה שהושג בין הצדדים, תחילה יועבר לעירייה סכום הפיקדון שהופקד ע"י הנתבעת 2 בקופת ביהמ"ש בסך 69,015 ₪, ואילו יתרת החוב תשולם ב- 48 תשלומים חודשיים, שווים וצמודים למדד בלבד. עוד הסכימו הצדדים, כי הנתבעת 2 תשלם את סכומי הארנונה השוטפים באופן סדיר. אין חולק, כי הסכום שהופקד בקופת ביהמ"ש אכן הועבר לעירייה. המחלוקת בין הצדדים הינה ביחס לפירעון יתרת החוב. בנטל זה לא עמדו הנתבעים, כאמור. מעיון בנספח ו' שצורף לתצהירו של חמו מטעם התובעת עולה, כי נתבעת 2 לא עמדה בהסדר הפשרה ולא שילמה את יתרת החוב במועדים שנקבעו לכך, ואף לא את התשלום השוטף. גם אריה, אשר נכנס בנעליה של הנתבעת 2 מכוח ערבותו, לא עמד בתשלומים שנקבעו בהסכם הפשרה ואף לא בהתחייבויותיו במסגרת תיקי ההוצל"פ. הנתבעים לא הביאו ראיות על מנת לסתור את האמור במסמך זה. הצגת המחאות/שיקים שניתנו לפקודת העירייה, אין בה כדי להוכיח כי שיקים אלה נפרעו בפועל, כאשר יש לזכור כי נטל הראיה ב'טענת פרעתי' מוטל על שכמיהם של הנתבעים. בנטל זה הם לא עמדו. משלא הביאו הנתבעים, כאמור לעיל, ראיות לסתור המעידות על עמידתם בהתחייבויות מכוח הסדר הפשרה ובתיקי ההוצל"פ, הרי שאין לקבל את טענתם כי פרעו את התשלומים הללו. משכך, אין הם זכאים לגריעה של הריבית שהטילה עליהם העירייה אחר הפרת הסדר התשלומים (ראו מסמכים זה' ו- זו' שצורפו כנספחים לתצהיר העדות הראשית של חמו מטעם העירייה). חיזוק למסקנה זו ניתן למצוא בכך, שאריה אף חתום על הסדר פשרה במסגרת תיקי ההוצל"פ, לפיו במידה ולא יעמוד בהתחייבויות שנטל על עצמו, תהיה העיריה רשאית לחייבו בריבית. חיוב נכס במיסי עירוניים חרף הריסתו וזכאות להפרש בסך 1,652 ₪; הנתבעים טוענים כי הם זכאים לקיזוז בגין חיוב שלא כדין עבור נכס שמספרו 51303500100 על אף שלטענתם נכס זה נהרס ע"י התובעת בתאריך 21.5.07. טענה זו הוכחשה ע"י התובעת אשר צירפה תצהיר מטעם המפקחת על הבניה בעירייה, גב' אסתי יפרח, אשר הצהירה כי נכון למועד מתן התצהיר, הנכס האמור קיים, זאת להבדיל משני קירות שנהרסו, ואשר בגינם לא הוטל חיוב על שכמי הנתבעים. עוד צירפה העירייה תמונות עדכניות על מצב הנכס. לאור זאת, לא מצאתי כי יש להיעתר לטענה זו. למעלה מהנדרש, יצוין כי לא הוכח כי התקיימו בענייננו יסודותיו של סעיף 330 לפקודת העיריות, כך שאם סברו הנתבעים שהעירייה חייבה אותם שלא כדין, חרף הריסת המבנה, כטענתם, שומה היה עליהם לפנות בהליך מתאים לבית המשפט לעניינים מנהליים או לוועדת ערר, לאחר מיצוי ההליכים אל מול העירייה, בהתאם להסדר החקיקתי שנקבע לכך, דבר שלא נעשה בנסיבות העניין שלפנינו (ראו השוו: ע"א 8417/09 עיריית ירושלים נ' ששון לוי (21.08.12), פסקאות 29-30). רישום שגוי אודות תשלום שבוצע ע"י הנתבעת 2 ונרשם ככיסוי חובותיו של יוסף ליבוביץ' ע"ס 33,725 ₪ ותוספת הפרשי הצמדה ע"ס 5,512 ₪; על פי חוות הדעת של מר ברוך סלפטר, מומחה למיסוי עירוני מטעם הנתבעים, יש לבצע הפחתה מסכום החוב הכולל ע"ס 33,725 ₪ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית, וזאת בגין תשלום שבוצע ע"י הנתבעת 2 ונרשם לכיסוי חובותיו של יוסף. אין בידי לקבל טענה זו. בהתאם לחוות דעת המומחה מטעם התובעת, יוסף שהינו הבעלים של הנתבעת 2, אישר במו ידיו ביצוע זיכויים וחלוקתם, כפי שנעשתה עפ"י טבלה שבסעיף 3.10 לחוות הדעת הנ"ל. עוד נמצא כי אריה אישר בעצמו את אופן ביצוע הזיכויים כאמור בנספח י' לחוות הדעת מטעם התובעת. שניהם מעולם לא חלקו על הזיכויים הנ"ל ואופן חלוקתם, בדמות של השגה, עד למועד הגשת תביעה זו. לפיכך, הם מנועים כיום מלעורר טענה זו. אי מתן זיכוי בניגוד לחוזר מנכ"ל 5/2006 וזכאות להפרש בסך של 74,370 ₪ ותוספת ריבית והפרשי הצמדה בסך של 10,820 ₪; מדובר בטענה שמקומה בהליך השגה. נוסף לכך, לא הוכח בפניי כי חברת ע.י.א.ר אכן עמדה בתנאי המבצע המזכה אותה בהנחה הנטענת. יתרה מזו, משלא שילמה הנתבעת 2 את יתרת החוב עד לתום שנת הכספים, אין היא זכאית יותר לאותה הנחה (ראו סעיפים 3.11-3.12 לחוות הדעת מטעם התובעת). לאחר שהתייחסתי לטענות הפרטניות שהועלו למעלה, ראוי להדגיש את הנקודות הבאות; - באשר לפנקסי העירייה, הרי שאלה מהווים רשומה מוסדית בהתאם לסעיף 36 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1972, המהווה ראיה קבילה להוכחת אמיתות תוכנה, וכן ראיה לכאורה בהתאם לסעיף 318 לפקודת העיריות [נוסח חדש]. סעיף 318 לפקודת העיריות קובע, כי "פנקסים הנחזים ככוללים ארנונה שנקבעה או שומה שנעשתה לפי הפקודה יתקבלו בלי כל ראיה אחרת- כראיה לכאורה על קביעת הארנונה או על עשיית השומה ועל תקפן". סעיף זה קובע את מעמדם של תדפיסי החיוב כ- "ראיה לכאורה על קביעת הארנונה". בכדי לתקוף אמינות התדפיסים הנ"ל, היה על הנתבעים או מי מהם להביא ראיות הסותרות את האמור בתדפיסי החיוב, או להציג חלופה משלהם לעניין גובה החוב (ע"א 8417/09 עיריית ירושלים נ' ששון לוי (21.08.12), פסקאות 31-32), דבר שלא נעשה בסיבות המקרה שלפנינו. משכך, אין לי אלא לקבל את האמור בהם כראיה בדבר איתות תוכנם, כאמור. - באשר להסכם ברטר שנטען, כי נערך בין הנתבעים לבין העירייה, בתאריך 2.11.05 הגיעו הצדדים לסיכום שעוגן בכתב, ולפיו ייערך 'בארטר' בו התובעת ועובדיה ירכשו מוצרים בחנויות ומרכולי הנתבעים ו/או מי מהם, כאשר יקוזזו סכומי הרכישות כנגד התשלומים החודשיים השוטפים שעל הנתבעת 2 לשלם לפי הוראות פסק הדין שניתן בעתירה המנהלית (נספח חג' לכתב ההגנה). נטען כי רכישות אלה הסתכמו בסך כ- 221,872 ₪. לביסוס ראיותיהם בסוגיית עסקת הברטר, צירפו הנתבעים רשימות בכתב יד שנערכו ע"י מי מהם. עסקינן בתרשומת פנימית, כאשר זהות עורכה אינה ידועה; לא ברור הקשר בין תרשומת זו לבין פסק הדין בעתירה המנהלית; תרשומת זו לא זכתה לאישור מטעם העירייה או נציג מוסמך מטעמה במועד עריכתה או בסמוך לכך. יתרה מזו, לא היה ניתן להגיע על סמך תרשומת ידנית זו לסכום הקיזוז לו עותרים הנתבעים באמצעות חישוב אריתמטי פשוט. לפיכך, לא ניתן לסמוך על התרשמות הנ"ל לביסוס טענת הנתבעים בדבר קיזוז סכומי עסקת הברטר, כאשר יש לזכור כי עול ההוכחה בהקשר זה מוטל על כתפי הנתבעים בלבד. עוד אין לקבל את טענת הנתבעים, לפיה העיריה התעלמה מהסדרי פשרה שהושגו בין הצדדים, שכן למקרא כתב התביעה על נספחיו נמצא כי העירייה אכן התייחסה להסדרי הפשרה שהיו ביו הצדדים והליכי הוצאה לפועל שננקטו בגינם, כאמור בסעיפים 32-34 לכתב התביעה, אך טענה בנשימה אחת כי הנתבעים לא עמדו בהסדרים אלה. מנגד, לא הביאו הנתבעים ראיות מטעמם על מנת להוכיח עמידה בהסדר, כפי שכבר פורט לעיל. סוף דבר לאור כל המבואר לעיל, אני מורה על קבלת התביעה, במרביתה. הקמתן של החברות 1 עד 3 נעשתה על מנת להתחמק מחיוביהן, בין היתר, כלפי העירייה כמוסד רשמי, תוך שימוש בפרגוד ההתאגדות ואנשי קש, הנתבעים 5-8, כאשר הרוח החיה מאחורי ייסוד, פעילות וניהול כל שרשרת החברות 1-3 היה מר אריה ליבוביץ', הנתבע מס' 4. לאור האמור, זכאית התובעת לקבלת תשלום חוב המסים העירוניים בסך 1,358,510 ₪ (לאחר ניכוי סך של 73,539 ששולם במסגרת תיק הפירוק) מהנתבעים 3 ו- 5 עד 8. יחד עם זאת, לאור ההסדר הדיוני ובשים לב לחסכון בזמן השיפוטי, אני מוצאת לנכון להפחית את סכום החוב בשיעור של 7% לצורכי פשרה, ובכך יעמוד סכום החוב ע"ס 1,263,415 ₪ (נומינלי). אני מחייבת את הנתבעים 3, ו- 5 עד 8, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת סך של 1,263,415 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), תש"מ-1980 מיום הגשת התביעה בתאריך 27.1.2008 ועד ליום התשלום בפועל. חרף מסקנותיי באשר להרמת מסך ההתאגדות, כפי שפורטו לעיל, אין מקום לחיוב הנתבע 4 אריה ליבוביץ', לאור ההכרזה עליו כפושט רגל. חיובו של נתבע זה יהא בכפוף לקביעות בית המשפט המחוזי בהליך הפש"ר. כמו כן, ישלמו הנתבעים 3, ו- 5 עד 8, ביחד ולחוד, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 55,000 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל. בקביעת הסכום לקחתי בחשבון את החיסכון בזמן שיפוטי לאור ההסדר הדיוני אליו הגיעו הצדדים, כאמור לעיל. חובות לעירייהעירייהחוב