חובות האמון החלות על בנק, ומעמדו העדיף ביחסיו עם לקוחות, מקימות חובת גילוי רחבה מצידו של הבנק בכל התקשרות בינו לבין לקוח: "חובת הגילוי מושפעת מאופי היחסים בין הצדדים, וכשקיימים בין הצדדים יחסי אמון - תקום חובת גילוי מוגברת. במערכת היחסים שבין הבנק ללקוח, מקבל האמון משמעות משפטית מיוחדת ומחייב סטנדרט גבוה במיוחד של התנהגות מצד הבנק. אווירת האמון יוצרת ציפייה סבירה מצד הלקוח להתנהגות הגונה של הבנק, תוך יכולת להסתמך על מצגי הבנק. נימוק נוסף להרחבתה של חובת הגילוי המוטלת על הבנק הוא חוסר השוויון האינפורמטיבי המובנה בין הצדדים. די אם אזכיר את המידע העצום המצוי במאגרי המידע של הבנק ואשר אינו נחלתו של הלקוח הפשוט; המערך המקצועי של הבנק - כלכלי, משפטי ופיננסי - המסוגל להעריך את משמעות העסקה, יכולת שאינה קיימת אצל לקוחות רבים; הניצול המיטבי של המשאבים שבידי הבנק; ניסיונו של הבנק בביצוע עסקאות מן הסוג הנדון; מורכבות תוכנם של המסמכים הבנקאיים וניסוחם בשפה גבוהה שאינה מובנת לכל, ועוד. כל אלה יוצרים פער גדול של כוחות בין הצדדים וגורמים לתלותו של הלקוח בבנק. על מנת להקטין את מימדיו של הפער האמור וכדי להבטיח שהבנק לא ינצל לרעה את כוחו הרב, ראוי לא להסתפק בהטלתה של חובת גילוי צרה על הבנק, המסתכמת במסירת נתונים ועובדות." [רות פלאטו-שנער דיני בנקאות - חובת האמון הבנקאית בעמ' 200-199 (2010); להלן: "פלאטו-שנער"]. ומן הפסיקה: "הבנק כפוף לחובות גילוי מוגברות אשר נועדו לשקף את עוצמתו של הבנק אל מול הלקוח, כמו גם את עוצמת ההשפעה הנודעת להתנהלותו ביחס למשק כולו. העוצמה הרבה אשר בידי הבנקים מונעת מן הלקוח, במקרים רבים, יכולת להתמודד עם הבנק בצורה שווה. הבנק מחויב לפעול בתום לב, לא להטעות את מקבל השירות, לגלות כל פרט בעל חשיבות לשירות הניתן ולא פחות חשוב - עליו לפרט את מכלול הסיכונים הכרוכים בשירות זה." [בנק הפועלים בע"מ נ' מרטין, סעיף 34 לפסק הדין (ניתן ביום 2/3/11); להלן: "עניין מרטין"]. חובת הגילוי הבנקאית חלה לא רק על מסירת נתונים יבשים בנוגע לעסקה שעומדת על הפרק - אלא מחייבת את הבנק גם להסביר ללקוח את מהות העסקה שהוא עומד לבצע, על ההיבטים המשפטיים שלה: "חובת ההסבר מתייחסת לנתונים חיצוניים לחוזה וגם לתוכן החוזה עצמו. אף שבמקרה הרגיל ניתן ללמוד מנוסחו של מסמך את טיבו ומהותו, מתבקשת לגבי החוזה הבנקאי הרחבת החובה. על הבנק להסביר למתקשר באופן ראוי ובהיר את משמעות המסמך שעליו הוא עומד לחתום, את היקף תחולתו ואת תוצאותיו האפשריות, ואין הבנק יוצא ידי חובתו בהסתמכו על נוסח המסמכים. נוסף על כך, חובת ההסבר אינה מוגבלת אך לפרטים העובדתיים הנמסרים מכוח חובת הגילוי במובנה הצר. חובת ההסבר כוללת גם - ובעיקר - מתן הסברים משפטיים. יש לחייב את הבנק ליתן למתקשר הסבר גם לגבי הסוגיות המשפטיות העיקריות הקשורות לעסקה, אף שכאלה יש לא מעט." (פלאטו-שנער, שם, בעמ' 237). באחת הפרשיות שנדונה בבית המשפט העליון, אישה חתמה בבנק על מסמך ויתור על זכויותיה בנכס מקרקעין ששימש כבית המגורים של המשפחה ושועבד על ידי בעלה להבטחת התחייבויותיו לבנק. לטענתה של האישה היא לא קראה את המסמך, וחתמה עליו לפי הנחייתו של בן זוגה - שאמר לה רק כי חתימתה נחוצה לצורך קבלת מימון לפרויקט בנייה. בית המשפט שם דגש על כך שבעת החתימה על מסמך הוויתור לא הוסבר לאישה מאום על תוכן המסמך או משמעות הוויתור: "על נציג של הבנק היה לפגוש במערערת, להסביר לה על מה היא חותמת, מה משמעות הדבר ומה היקף החובות. המערערת לא פגשה בנציג הבנק, ולא הוסברו לה משמעות חתימתה והשלכותיה. קשה להלום התנהגות זו של הבנק, ותמהני עליה. אדגיש, כי איני רואה מקום להבחנה בהקשר זה בין החתמת בעל המקרקעין הרשום בטאבו לבין מי שזכויותיו נובעות מכוח חזקת השיתוף, או שיתוף ספציפי, כטענת המשיב 1; שהרי הבנק בתוך עמו הוא יושב, ומקום שהמדובר בדירת מגורים משפחתיים רבי שנים, אוי לעסקיו אם יצמצם את התייחסותו לבעלים הרשום ולא לבת או בן זוגו." [ע"א 11120/07 שמחוני נ' בנק הפועלים בע"מ, סעיף ל"א לפסק דינו של כבוד השופט א' רובינשטיין (ניתן ביום 28/12/09)]. באותו עניין נקבע כי יש לראות את חתימת האישה על המסמך כתקפה, ואולם יש לחלק את האחריות בינה לבין הבנק באופן שווה - וזאת לנוכח התרשלותו של הבנק להסביר לאישה את משמעות התוצאה של חתימתה על מסמך הוויתור. גם במקומות אחרים בפסיקה חזרו מותבים שונים של בית המשפט העליון והביעו דעתם כי מן הראוי שנציגי הבנק עצמו הם שיחתימו את בעלי הזכויות על מסמכי שעבוד: "בשולי הדברים יוער, כי לדידי, החתמתם של ממשכנים מוטב שתעשה בסניפי הבנק ובפני נציגי הבנק (ולא בבתיהם או במקום עסקם של הממשכנים באמצעות באי כוחם של הממשכנים), כאשר נציגי הבנק הם שיהיו אחראים לגילוי כל הפרטים הרלבנטיים לממשכנים." [ראו: ע"א 8564/06 סולטאני נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, סעיף 18 לפסק דינו של כבוד השופט י' דנציגר (ניתן ביום 7/7/08); להלן: "עניין סולטאני"]. לדברים אלה הצטרפה גם כבוד השופטת מ' נאור בעניין מרטין (שם, בסעיף 40 לפסק הדין). פלאטו-שנער סבורה כי על הבנק להגדיל ולעשות, ובעת החתימה אף לוודא את הבנת המתקשר להסבר שנמסר לו בנוגע לעסקה: "שיאה של חובת הגילוי במובן הרחב הוא החובה להשיג את הבנת המתקשר לנתונים ולהסברים שנמסרו לו מכוח חובות המשנה שפורטו לעיל. גם אם המידע מצוי, טכנית, בידיעת המתקשר, על הבנק לדאוג שהמתקשר יהיה מודע לו ויפנים אותו. ... על הבנק מוטלת החובה לבחון אם הושגה הסכמת המתקשר כראוי ועל בסיס הבנה מלאה של מלוא נתוני העסקה. על הבנק לוודא הבנה הולמת של מלוא המידע המהותי לעסקה, עובדתי ומשפטי כאחד." (פלאטו-שנער, שם בעמ' 241). זאת ועוד. חובת הגילוי הבנקאית מחייבת את הבנק למסור מיוזמתו ללקוח פרטים שהם חיצוניים לחוזה עצמו אך מהותיים לעסקה. בעניין מרטין הגיע לפתחו של בית המשפט העליון עניינה של אישה, שאין מחלוקת כי הסכימה לשעבד לבנק נכס שבבעלותה להבטחת אשראי בחשבון של בעלה - ואולם היא לא ידעה כי בעת החתימה כבר היה חוב ניכר בחשבון. בית המשפט קבע כי גובה החוב הקיים מהווה בנסיבות המקרה נתון מהותי ויסודי של העסקה, ומשלא גילה אותו לאישה הוא מעל בחובת הגילוי שבה הוא חב כלפיה: "חובת הבנק היא למסור ללקוח מידע משמעותי, מתוך תפיסה של פערי הכוחות ביניהם הנובעים מפערי מידע. מסירת המידע נועדה לגשר על הפער שבין הבנק לבין הלקוח, דבר העשוי למקסם את התועלת הגלומה בעסקה. לשני הצדדים ואף למשק בכללותו (פלאטו-שנער, לעיל, בעמ' 212-211). בענייננו, כאמור, לא מדובר בנתון שחשיבותו יכולה להיות שנויה במחלוקת. גובה החוב הקיים הוא נתון מהותי השייך למסגרת של חובת הגילוי במובן הצר והבנק אינו יכול לפטור עצמו מגילוי נתון זה. דומה כי הבנק יכול להלין רק על עצמו, על כך שלא הבהיר למשיבה כי בשעה שבה חתמה על המשכנתא, כבר היה קיים בחשבון החח"ד חוב בגובה כחצי מיליון ש"ח. על הבנק לקיים הליך מסודר שבמסגרתו יובאו לידיעת הצד השני לחוזה המשכנתא, כל הפרטים הרלוונטיים לעסקת המשכנתא, ובעיקר החוב קודם, ככל שקיים כזה, שגם אותו נועדה המשכנתא להבטיח." (עניין מרטין, שם, בסעיף 40 לפסק הדין). במקרה דומה, דן בית המשפט העליון בתוקפו של שטר משכנתא שעליו חתם אדם לטובת הבנק במטרה לסייע לבנו לקבל אשראי לצורך ניהול עסק משפחתי שהיה ממוקם בנכס הממושכן. גם שם נקבע כי הבנק הפר את חובת הגילוי בה הוא חב כלפי האב, כאשר נמנע בעת החתימה על שטר המשכנתא מלמסור לו מידע בדבר קיומם של חובות בחשבונות של הבן (עניין סולטאני, שם). בשני המקרים הנזכרים לעיל, מדובר היה במישכון זכויות בנכס להבטחת חובו של אחר, שהוא בן משפחה - וזאת בשונה מענייננו שבו מדובר לכאורה בשעבוד זכויותיה של רונית להבטחת אשראי והלוואות שניתנו בחשבונה שלה. ואולם מן האמור שם עולה כי חובת הגילוי בנוגע לחוב קיים בעת יצירת שעבוד, אמנם חלה ביתר שאת כאשר הממשכן הוא אינו בעל החוב ואין לו גישה ישירה לנתוני החשבון - אך היא בהחלט יכולה לקום גם כאשר לממשכן הזכויות יש לכאורה גישה למצב החשבון. נראה כי העיקר הוא, שהלכה זאת מבקשת להתגבר על ניגוד אינטרסים מובנה בין הבנק לבין בעל הזכויות בנכס בעסקאות כגון דא, בכל מקרה שבו קיים ספק בנוגע לידיעת בעל הזכויות בדבר גובה החוב : "הבנק מעוניין לתת הלוואות ולהרוויח עליהן. מתן הלוואות הוא אחד מעיסוקיו המרכזיים של הבנק. עם זאת הבנק זקוק לבטחונות נאותים כנגד ההלוואות שהוא מעניק. לבנק יש לקוח שהספיק לצבור חובות והוא מבקש לקבל אשראי בחשבון פרטי או עסקי. הבנק דורש בטחונות והלקוח מציע לשעבד דירה המשותפת ללקוח ולאשתו. בסיטואציה זו, שהיא סיטואציה שכיחה, יש ניגוד עניינים מובנה בין הבנק לבין אשתו של הלקוח. הבנק יודע כי גילוי היקף החובות הקיים בחשבון יכול להביא את אשת הלקוח לסרב למשכן את הדירה. הבנק עלול לעתים לצאת וידיו על ראשו לגבי חובות העבר. הבנק עשוי להיות מעוניין שלא לחשוף את הלוואות העבר, לעומת זאת אשת הלקוח זקוקה למידע לשם קבלת החלטה מושכלת. הנסיון מלמד כי אף שבין בני זוג רבים אין סודות, עדיין לא תמיד יחשוף הלקוח את מלוא המידע בפני אשתו. לפעמים, למרבה הצער, גם ימסור מידע בלתי נכון. כאן נכנסת לתמונה חובת הגילוי של הבנק כלפי המתקשר האחר, אשת הלקוח. גילוי המידע יאפשר למתקשר האחר לקבל החלטה המודעת לנתונים המתחייבים. חיוב הבנק בגילוי יש בו כדי לפתור את ניגוד העניינים המובנה." (עניין מרטין, שם, בסעיף 41 לפסק הדין). הן בעניין מרטין והן בעניין סולטאני הביאה הפרת חובת הגילוי מצדו של הבנק לבטלות מוחלטת של שטר המשכנתא. כך, לנוכח האפשרות שאילו ידעו הממשכנים על מצב החוב בחשבונות לא מן הנמנע שהיו בוחרים שלא לשעבד את זכויותיהם. בנקלקוחותחובת הגילוי