קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חשיפה לרעש מחלת מקצוע: 1. מדובר בתביעה להכיר בליקוי שמיעה ממנו סובל התובע כ"מחלת מקצוע" או כ"תאונת עבודה" בגין מיקרוטראומה. העובדות כפי שעולה מהראיות שבתיק בית הדין פורטו בהחלטת בית הדין מיום 1.6.97 וזאת לאחר שהנתבע בסיכום טענותיו לא חלק על העובדה, כי התובע עבד במשך 10שנים ויותר במחלקת ההידראוליקה במקום עבודתו, בתנאי רעש מזיק. עניינו של התובע הועבר למומחה - יועץ רפואי מטעם בית הדין, פרופסור ד.אופיר. למומחה הופנו שאלות שעניינם "מחלת מקצוע" ומיקרוטראומה. 2. בחוות דעת המומחה מיום 5.10.97 קבע המומחה, בהסתמך על השנים בהם עבד התובע ברעש מזיק ושעל כך אינם חלוקים הצדדים, כי העובדה שהתובע החל להתלונן על ליקוי שמיעה לראשונה לאחר עבור מעל 10שנים אחר תום החשיפה לרעש מזיק, ולאור תבנית הליקוי שפורטה בבדיקות השמיעה שנערכו לתובע, אין ראייה על קשר סיבתי רפואי בין הרעש לבין תלונות התובע ואין להניח, כי תנאי העבודה השפיעו על תופעת ליקוי השמיעה שנגרם מתהליך תחלואתי שאינו קשור לרעש מזיק. המומחה מציין, כי מדובר בליקוי שמיעה קל שאינו סימטרי בתדרים גבוהים המתאים לגילו של התובע. המומחה התייחס בחוות דעתו לאמור בחוות דעת של ד"ר ברנר, שהוגשה מטעם התובע וציין, כי בדיקת השמיעה מיום 16.12.93 לא הובאה בפניו. 3. התובע ביקש להפנות למומחה שאלות הבהרה. לאחר קבלת תגובת הנתבע הופנו למומחה שאלות הבהרה שפורטו בהחלטת בית הדין מיום 21.1.98. רוב רובן של השאלות נדחו, עפ"י הנימוקים שפורטו בהחלטת בית הדין, אולם בית הדין הפנה למומחה שתי שאלות הבהרה כדלקמן : א. לאחר כמה זמן של חשיפה לרעש מתחילה הפגיעה בשמיעה (האם ניתן לענות לשאלה זו באופן חד-משמעי או התשובה תלוייה בכל מקרה עפ"י נסיבותיו)? ב. בחוות דעתך הינך מציין, כי לא הומצאה בדיקת שמיעה מיום .16.12.93 בית הדין מפנה את המומחה לתוצאות הבדיקה לחוות דעתו של ד"ר ברנר והמומחה נשאל האם מבקש לעיין בבדיקה שנית על מנת לשקול מסקנתו בחוות דעתו מיום 5.10.97? המומחה בתשובותיו לשאלות ההבהרה מיום 9.8.98 מפרט, כי בבדיקת השמיעה מיום 16.12.93 יש נסיון הונאה. המומחה מפנה לציון הבודקת לגבי אמינות הבדיקה וסימני השאלה ותוצאות באוזן ימין. מכל מקום, פוסק המומחה, כי בשתי בדיקות השמיעה קיים ליקוי שמיעה קל, דו צדדי בתדירויות הגבוהות בלבד, אשר מתאים לגילו של התובע עם החמרה מסויימת בבדיקה מה- 18.5.98 בהשוואה לבדיקה מה-16.12.93, כצפוי עם התקדמות גיל התובע. המומחה מציין, כי תבנית האודיאוגרמות מתאימה לליקוי שמיעה עקב גיל ואין להם קשר לרעש ואין מקום לשנות חוות דעתו. הצדדים הגישו סיכום טענותיהם בכתב לאחר קבלת תשובות המומחה. 4. ההחלטה לאחר עיון בטענות ובראיות שבפני בית הדין להלן ההחלטה: א. מטרת מנוי של מומחה, יעוץ רפואי חייב לספק לבית הדין את הייעוץ דרוש לו בשאלה העומדת להכרעה כחלק מהראיות לענין קשר סבתי רפואי בין מחלתו של התובע לבין תנאי עבודתו. אולם בית הדין הוא זה שמכריע בשאלת הקשר הסבתי המשפטי. לחוות הדעת הרפואית חשיבות רבה בנושא כאשר היא משקפת את ה"אני מאמין" של איש הרפואה האמין על התהליכים הפסיולוגיים העשויים לחול בגופו של אדם בנסיבות אלה או אחרות. בית הדין, בבואו לקבוע קשר סבתי משפטי בין מחלתו של התובע לבין תנאי עבודתו משתדל להגיע למסקנה שיש בה מידה סבירה של ודאות רפואית ממאורע מסוים או משורת מאורעות ומכיר ביותר מסבה אחת לתוצאה פגיעתית מסוימת (דב"ע לא/17-0, המוסד לבטוח לאומי נ. הרשקוביץ, פד"ע ב' 177). העולה מהאמור לעיל, כי יועץ מומחה רפואי, היינו יועץ ותו לא, בית הדין אינו חייב לאמץ חוות דעתו, וזו אינה "סוף פסוק", ההכרעה אם ארוע מסוים הינו תאונת עבודה, הן או לא, הוא הכרעה בשאלה משפטית שעל בית הדין לענות בה (דב"ע מט/185-0, זהבה בודנר נ. המוסד, פד"ע כא, 171). ב. התובע בסיכום טענותיו טוען, כי למרות מסקנת המומחה על בית הדין לקבוע, כי קיים קשר משפטי בין עבודתו של התובע ברעש מזיק לבין ליקוי השמיעה של התובע וזאת לאור האמור בחוות דעתו של ד"ר ברנר לפיו חשיפה לרעש מזיק גורמת לנזקים בשערות האוזן הפנימית ועובדה זו גורמת לירידה בשמיעה ולגרימת רעשים בלתי פוסקים באוזניים. ב"כ התובע טוען, כי העובדה, כי חשיפת התובע לרעש מזיק גרמה לנזק באוזן הפנימית יש בה סימנים מובהקים לחבלה לרבות נזק שאירע לתובע במחלקת ההידראוליקה. הנתבע בסיכום טענותיו חולק על טענות התובע. באשר ל"מחלת מקצוע", אין מחלוקת, כי התובע לא השכיל להוכיח קיום התנאים שפורטו בפריט 7 לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעה בעבודה) תשי"ד 1954 שכן עפ"י האמור בחוות דעתו של פרופסור אופיר אין כל ראייה, כי לתובע ליקוי שמיעה בתדירויות הדיבור, ודי בכך על מנת לדחות תביעתו בעילה זו. ולמותר לציין, כי פרופסור אופיר אף אינו קובע כי נגרם נזק לאוזן הפנימית בגין החשיפה לרעש. ד"ר רונן אף הוא אינו קובע בחוות דעתו, כי נגרם לתובע ליקוי שמיעה בתדירויות הדיבור. "מחלת מקצוע" מוגדרת בס' 79 לחוק כדלקמן: "מחלת מקצוע" מחלה שנקבעה כמחלת מקצוע בתקנות לפי ס' 85 והוא חלה בה, בהיותה קבועה כמחלת מקצוע עקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו, ובעובד עצמאי עקב עיסוקו במשלח ידו. מהוראת החוק והתקנות עולה, כי הזכאות לגימלה בשל "מחלת מקצוע" מותנית בקיומם המצטבר של מספר תנאים שפורטו לעיל , היינו: א. המחלה שבה לקה המבוטח נקבעה כ"מחלת מקצוע" ב. המבוטח חלה בהיותה המחלה קבועה כ"מחלת מקצוע" ג. המבוטח חלה במחלת המקצוע עקב עבודתו אצל מעבידו. ד. המבוטח עסק בהליכי הייצור המפורטים בטור 2 ברשימה או בא במגע עם החומרים המפורטים בו. (דב"ע תשן 0- 37 בתיה קאי נ. המוסד, פדע' כב' 200; דב"ע נב/209-0 המוסד נ. טהר שאקר, פדע כו' 210). אין לך מחלת מקצוע במובן החוק, אלא זאת ששמה נקוב בתוספת לתקנות ונתמלאו בה כל התנאים המקנים לה במצטבר מעמד של מחלת מקצוע. נטל ההוכחה שהמחלה נגרמה תוך כדי עבודה ועקב העבודה מוטל על התובע (דב"ע נה/233-0 דוד קנפו נ. המוסד (לא פורסם). דרושה הוכחה פוזיטיבית לקיום התנאים שנקבעו בתקנות על מנת שהמחלה תוכח כ"מחלת מקצוע". התנאים לקיומה של "מחלת מקצוע" יכול ויהיו עובדתיים, רפואיים או משפטיים או שילוב של אלה. ככל שמדובר בתנאי שיסודו הוא שאלה רפואית, יזדקק בית הדין לחוות דעת רפואית. ואולם, ככל שמדובר בתנאים שיסודותיהם הם עובדתיים או משפטיים, יפסוק בית הדין בשאלות אלה על פי חומר הראיות וטעונים משפטיים של בעלי הדין. (דב"ע נד/276-0 חנניה אוחנה נ. המוסד, פדע' כח' 181 באותו מקרה נקבעה, כי השאלה, אם עבודה מסוימת בתנאי רעש ממוצע ומשוקלל של לא פחות מ- 85 דציבל, הנכללת בתאור מחלת המקצוע היא "עבודה ממושכת" אם לאו, היא שאלה שביסודה היא עובדתית). על פי פריט 7 לתוספת השניה לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעה בעבודה) התשי"ד - 1954 מוגדרת כ"מחלת מקצוע": נזק לאוזן הפנימית הנגרם על ידי חשיפה לרעש שהביא לירידה בכושר השמיעה בתדירויות הדיבור. העבודות ותהליכי הייצור הנדרשים לצורך הכרה ב"מחלת המקצוע" הינן: עבודה ממושכת בתנאי רעש ממוצע ומשוקלל של לא פחות מ- 85 דציבל. תאריך התחולה הינו מיום 1.4.63. במקרה הנדון כאמור התובע לא השכיל להוכיח תביעתו להכיר בליקוי השמיעה כ"מחלת מקצוע". באשר לתביעה שעילתה מיקרוטראומה, המומחה - יועץ רפואי שלל כל קשר סיבתי בין חשיפתו של התובע לרעש מזיק לבין ליקוי השמיעה ממנו סובל הן בשל העובדה, כי החל להתלונן על הליקוי כעבור למעלה מ- 10שנים מתום תקופת החשיפה לרעש, והן בשל גילו ומהות הליקוי. על מנת שהתובע יזכה בתביעתו, עליו להוכיח, כי קיים קשר סיבתי בין חשיפתו לרעש מזיק בעבודתו לבין הליקוי ואין בעצם נכותו בגין ליקוי השמיעה, ממנו סובל משום תמיכה במסקנתו, כי מדובר בליקוי שמיעה כתוצאה מחשיפתו לרעש מזיק. לאור האמור בחוות הדעת הרפואית מטעם המומחה, אין כל ראייה רפואית אשר ממנה ניתן להסיק ולו בסבירות ראוייה, כי קיים קשר סיבתי כלשהו בין ליקוי השמיעה לבין חשיפת התובע לרעש מזיק. המומחה שולל הקשר הנ"ל באופן החלטתי ולפיכך, דין תביעת התובע להידחות גם בעילה זו שכן לא עמד בנטל המוטל עליו. 5. לפיכך, מכל שנאמר לעיל דין תביעת התובע להידחות. אין צו להוצאות. ניתן להגיש ערעור בזכות תוך 30יום לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים.מחלת מקצועחשיפה לרעשרפואהמטרד רעש