נזקים בגין תחליף חלב צמחי

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה בגין נזקי תחליף חלב צמחי:

1. מבוא
לפני תובענה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לפי הנטען לתובע דנן בעקבות צריכת תחליף חלב צמחי על בסיס חלבון סויה דל בתיאמין ששיווקה חברת רמדיה (להלן: "הפורמולה").
בהסכמת הצדדים נשמעה חקירת העדים בתיק זה במאוחד עם חקירתם בארבעה תיקים נוספים של צרכני הפורמולה (ת"א 21276-09-09; ת"א 39256-05-10; ת"א 2095-01-10; ת"א 13897-06-10). עוד הוסכם, כי חקירתם הנגדית של כל הרופאים בחמשת התיקים שנשמעו במאוחד כאמור תשמש ראייה בכל התיקים.
ביום 24.8.11 ניתן פסק הדין הראשון, בת"א 2095-01-10 א' ל' נ' היינץ רמדיה בע"מ (להלן: "פרשת א' ל'"). ביום 27.9.11 ניתן פסק הדין השני, בת"א 39256-05-10 ע' ע' נ' היינץ רמדיה בע"מ (להלן: "פרשת ע' ע'"). הקביעות בסוגיות המשותפות שניתנו בפרשת א' ל' ובפרשת ע' ע' יפות גם לענייננו, ומשכך לא אכביר מילים בסוגיות אלו, וככל שאדרש אפנה למסקנותיי ולקביעותיי בפרשת א' ל' ובפרשת ע' ע', ואידך זיל גמור.

2. העובדות והמחלוקת
(א) התובע 1, X (להלן: "התובע").
(ב) התובעת 2, אמו של התובע (להלן: "האֵם"), והתובע 3, אביו של התובע (להלן: "האב"), הם אפוטרופסיו של התובע. האֵם והאב יכונו להלן: "ההורים".

(ג) הנתבעת 1, היינץ רמדיה בע"מ (להלן: "היינץ רמדיה) עסקה במועדים הרלוונטיים לתובענה, בין היתר, בקניה ובשיווק של מוצרי מזון לתינוקות וילדים, ולרבות יבוא הפורמולה הנדונה מחברת Humana Milchonion Gmbh (להלן: "החברה הגרמנית").

(ד) הנתבעת 2, היינץ ישראל תעשיות בע"מ (להלן: "היינץ ישראל"), עסקה, בין היתר, בייצור דייסות לתינוקות, לרבות הפורמולה נשוא התובענה.
הן היינץ רמדיה הן היינץ ישראל (להלן: "חברת רמדיה") אינן פעילות כיום.

(ה) החברה הגרמנית רשומה בגרמניה, ובזמנים הרלוונטיים עסקה בייצור, בשיווק ובהפצת הפורמולה בישראל, באמצעות חברת רמדיה.

(ו) הנתבע 4, משרד הבריאות (להלן: "משרד הבריאות") היה אמון על הפיקוח ועל יבוא הפורמולה לישראל.

(ז) מחודש יולי 2003 החלה חברת רמדיה לשווק את הפורמולה בישראל וזאת עד להתפוצצות הפרשה, ביום 7.11.03 (ראו: עמ' 124 לפרו' בשו' 11).

יצוין, כי בתיק דנן, בניגוד למספר תיקים אחרים המתנהלים בבית משפט זה, הצדדים אינם חלוקים עוד על מועד שיווקה של הפורמולה, הגם שבשלב מוקדם יותר של הדיון הייתה שאלה זו במרכז המחלוקת ואף התרתי לתובעים להגיש ראיות נוספות בתום הבאת הראיות בשאלת מועד השיווק.

(ח) ביום 7.11.03, פרסם משרד הבריאות הודעה באמצעי התקשורת, בה נתבקש הציבור להפסיק לאלתר הזנת התינוקות בפורמולה הנדונה (סעיף 6 לכתב התביעה). הקריאה לציבור נעשתה לאחר שנמצא בבדיקות מעבדה כי כמות הוויטמין B1 שהכילה הפורמולה, נמוכה מהכמות המצוינת על גבי המוצר. למחרת קרא משרד הבריאות לציבור ההורים שהאכיל את ילדיו בפורמולה בחצי השנה שקדמה לפרסום, לקבל מייד טיפות ויטמין 1B. ביום 10.11.03, הוציא משרד הבריאות חוזר מספר 68/2003, שכותרתו- "תינוקות החולים במחלה דמוית BERIBERI והניזונים מתרכובת מזון לתינוקות על בסיס צמחי של חברת רמדיה" (להלן: "החוזר"). בחוזר הורה משרד הבריאות על הפסקת הזנת תינוקות בפורמולה ונתן הנחיות לטיפול בתינוקות שנפגעו. לגבי תינוקות שלא אושפזו, הינחה משרד הבריאות, כי אלו יקבלו לאלתר ויטמין נוזלי המכיל ויטמין B1.
יודגש כי אין מחלוקת בין הצדדים שהרמדיה הצמחית הייתה דלת תיאמין.

(ט) להשלמת התמונה אבהיר, כפי שהדברים עולים מחוות הדעת הרפואיות שהגישו הצדדים, כי ויטמין B1 הוא ויטמין המהווה קו-פקטור חשוב בתהליכים אנזימתיים, הקשורים במטבוליזם של פחמימות וביצירה של נוירו-טרנסמיטורים החיוניים לתפקוד המוח. חוסר קשה וממושך בתיאמין יכול לגרום למחלת Beri-beri, המתבטאת בחולשה קשה. חוסר בתיאמין משפיע מבחינה קלינית על מערכת הלב וכלי הדם, מערכת העצבים המרכזית וההיקפית, על השרירים ועל מערכת העיכול.
עוד יצוין, כי התיאמין מצוי במקורות תזונתיים רבים, כגון חלב אם וחלב בקר, ירקות, דגנים מלאים, פירות, ביצים, ובשר דל שומן (ראו: ת/32 ; נ/44).

(י) בכתב התביעה הנדון טענו התובעים (בסעיף 1) כי התובע צרך את הפורמולה מיום לידתו ועד להתפוצצות הפרשה בחודש נובמבר 2003. לעומת זאת, בסעיף 14(1) לכתב התביעה טענו התובעים כי "בגיל שנתיים וחצי היו התקפי הקאות שבעטיין הועבר (התובע) לכלכלה של הפורמולה בנוסף לאוכל אחר..." לטענתם, כתוצאה מצריכת הפורמולה נגרמו לתובע נזקים בלתי הפיכים והוא סובל כיום מנוירופתיה תחושתית.

(יא) הנתבעים אינם כופרים בכך שחברת רמדיה שיווקה פורמולה דלת תיאמין במועדים הרלוונטיים וזאת בניגוד לפירוט התכולה על גבי אריזת הפורמולה. עם זאת כופרים הנתבעים בחבותם לשאת בנזקים הנטענים. לטענתם, התובע לא סבל מחוסר בתיאמין בתקופה הרלוונטית ובנדון דידן לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין נזקיו הנטענים של התובע לבין צריכת הפורמולה.

כיום, עם כתיבת פסק הדין אין מחלוקת שהתובע סובל מנוירופתיה תחושתית וכי מדובר במחלה מטבולית הפוגעת קשות ביכולת גופו לספוג תיאמין. הנתבעות 3-1 חזרו והדגישו בסיכומיהם כי הנוירופתיה התחושתית התגלתה אצל התובע כבר בחודש מאי 2003 בעוד שהפורמולה שווקה בישראל מחודש יולי 2003. הווה אומר, הנוירופתיה ממנה סובל התובע אינה קשורה לצריכת הרמדיה הפגומה. נתבעת 4 הצטרפה לסיכומי הנתבעות 3-1. נתבעת 4 טענה, כי מדובר בתביעת סרק שדינה להידחות. לטענתה, התובע סבל מהפרעה בספיגת תיאמין שחייבה קבלת תוספת חיצונית של תיאמין בכמויות פרמקולוגיות הרבה מעבר לאלו המצויות בפורמולה תקנית ובכלכלה רגילה.


3. דיון והכרעה

(א) המומחים
כדי להוכיח את נכותו של התובע וכן קיומו של קשר סיבתי בין צריכת הפורמולה לבין נכותו ונזקיו של התובע הגישו התובעים את חוות הדעת של נוירולוג הילדים ד"ר אלי הימן (להלן: "ד"ר הימן") ומאוחר יותר את חוות דעתו של הביוכימאי פרופ' בן-עמי סלע (להלן:"פרופ' סלע"). ב"כ התובעים ביקש אמנם להגיש השלמה לחוות דעתו של פרופ' סלע בעקבות מחקר נוסף שהתפרסם לאחרונה (עמ' 122 לפרו' בשו' 14 – 16), אך לא עשה כן.
מנגד הגישו הנתבעות 3-1 את חוות דעתו של נוירולוג הילדים פרופ' אברהם שטינברג (להלן:"פרופ' שטינברג") (נ/44).

חוות דעתו של ד"ר הימן
ד"ר הימן קבע חד משמעית בחוות דעתו (ת/31) כי - "מדובר בילד הסובל מנוירופתיה תחושתית שנגרמה על ידי חסר יחסי של תיאמין בתקופה בה צרך כלכלת רמדיה צמחית חסרה בתיאמין".
בחקירתו בבית המשפט התברר כי לא מניה ולא ביה והאדנים עליהם התבססה חוות הדעת התגלו כמשענת קנה רצוץ. ד"ר הימן הודה בחקירתו כי קיימת חשיבות לשאלה האם הנוירופתיה הופיעה עובר לצריכת הרמדיה הפגומה (עמ' 65 בפרו' בשו' 9-8). הנחת העבודה עליה ביסס ד"ר הימן את חוות דעתו הייתה כי הנוירופתיה החלה במקביל לצריכת הרמדיה הפגומה (עמ' 3 בת/31), בעוד שהתברר שהתובע סבל מהנוירופתיה לפני שהחל לצרוך את הפורמולה הפגומה.
זאת ועוד. ד"ר הימן ציין בחוות דעתו כי לאחר התפוצצות הפרשה נערכה לתובע בדיקת דם וזו העידה על חסר בתיאמין (עמ' 3 בת/31). הוא אישר בחקירתו שרמת התיאמין הנמוכה שנמצאה באותה הבדיקה היוותה שיקול משמעותי בחוות דעתו (עמ' 43 בפרו' בשו' 14-7). ואולם- בחקירתו הנגדית התברר שבדיקת הדם לרמת התיאמין מיום 10.11.03 (נ/31) נמצאה תקינה ( עמ' 50 בפרו' בשו' 15-13 ; עמ' 52 בפרו' בשו' 18-17; עמ' 60 בפרו' בשו' 28-19).

זאת ועוד. בחקירתו בבית המשפט חזר בו ד"ר הימן מקביעותיו הנחרצות והעלה השערה חדשה, לפיה החסר המשני בתיאמין תרם תרומה משמעותית והחמיר את הבעיה הבסיסית של ההפרעה בספיגת התיאמין (עמ' 53 בפרו' בשו' 13-11, עמ' 55, עמ' 80 בפרו' בשו' 29- עמ' 81 בפרו' בשו' 4).
תזה חדשה זו אין לקבל: ד"ר הימן אישר שהוא לא מכיר את המחלה של הפרעה בספיגת תיאמין שממנה סובל התובע (עמ' 54 בפרו' בשו' 8-7). כן אישר ד"ר הימן שאין למצוא בספרות הרפואית תיאור של הפרעה בספיגת תיאמין עם חסר משני בכלכלה (עמ' 56 בפרו' בשו' 7-6). הוא גם לא ידע לכמת את אחוז התרומה (עמ' 53 בפרו' בשו' 19-17).

למעשה, כל שיכול היה ד"ר הימן לומר בבית משפט היה שהוא משער שכלכלה דלת תיאמין עלולה מבחינה תיאורטית לגרום לתופעות נוירולוגיות (עמ' 63 בפרו' בשו' 21-14):
"כב' השופטת: כי מבחינה אבסולוטית, ואדוני אמר לנו את זה גם בתיקים אחרים, אדוני בעצם אומר שמבחינה תיאורטית יש אפשרות שכלכלה דלת תיאמין יכולה לגרום לתופעות נוירולוגיות כאלה ואחרות.
ת: נכון.
כב' השופטת: ואדוני כבר אמר לנו את זה בתיקים אחרים,
ת: אני יודע.
כב' השופטת: וזה בעצם הדבר היחידי שאדוני יכול לעמוד מאחוריו.
ת: נכון. אני מודה."


מהאמור לעיל אנו למדים כי לא ניתן לסמוך על חוות דעתו של ד"ר הימן אשר עיקריה התבססו על נתונים שגויים ולאחר שהמומחה חזר בו בחקירתו בבית המשפט מהקביעות הנחרצות שקבע בחוות הדעת בכל הנוגע לקשר הסיבתי שבין צריכת הפורמולה לבין מחלתו של התובע.

גם קביעותיו של ד"ר הימן הנוגעות לשיעור נכותו של התובע נסתרו בחקירתו הנגדית. ד"ר הימן קבע כי נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור 36%: 20% בגין הנוירופתיה ו-20% בגין תסמונת DCD ( (Developmental Coordination Disorderהגורמת להפרעה בתפקוד המוטורי והחברתי. ד"ר הימן הסתמך בחוות דעתו בעניין זה על אבחון ישן משנת 2006, הגם שבבדיקת התובע אצלו ב-2010 מצא כי תפקודו המוטורי של התובע היה תקין להוציא סרבול קל (עמ' 77 בפרו' בשו' 31-29). בחקירתו לא ידע ד"ר הימן להשיב כיצד תסמונת DCD מפריעה לתובע בחיי היום-יום ולדבריו- "יכולה להיות השפעה מסוימת" (עמ' 79 בפרו' בשו' 22), וזאת תוך התעלמות מכך שהאם אישרה שהתובע לא סובל כיום מבעיות בתפקוד החברתי.
ד"ר הימן התעלם בחוות דעתו גם מהגורם הגנטי ומכך שגם אחיו הבכור של התובע סבל מבעיית מוטוריקה שבעקבותיה טופל בפיזיותרפיה ובריפוי בעיסוק (עמ' 39 בפרו' בשו' 15-3).
זאת ועוד. ממסמכים רפואיים שצורפו לתיק המוצגים של הנתבעים עולה שקיים חשד שהתובע סובל מתסמונת טורט ותסמונת OCD(נ/20, נ/22). ד"ר הימן אישר בחקירתו שגם תסמונת טורט יכולה לפגום בתפקוד החברתי (עמ' 74 בפרו' בשו' 8-5), אך גם מכך התעלם בחוות דעתו ובחר לתלות את כול תחלואיו של התובע (שקיימים ושאינם קיימים) באותה הפורמולה.

לסיכום- גם במקרה דנן לא ניתן לאמץ את חוות דעתו של ד"ר הימן, וכפי שקבעתי בפרשת א' ל':
"רואים אנו אפוא כי התזה של ד"ר הימן בחוות דעתו, המבוססת לכאורה על מאמרים והנחזית חד משמעית, נשענת על כרעי תרנגולת ואינה מבוססת דיה, וזאת בלשון המעטה. אין היא אלא השערה אישית שלו וללא כל בסיס, שכן המאמרים שצורפו לחוות דעתו כדי לתמוך בה, כלל אינם רלוונטיים להליך זה...לנוכח כל האמור לעיל, התקשיתי מאד ליתן לחוות דעתו של ד"ר הימן משקל של ממש ולקבוע מסמרות על סמכה."
(סעיף 3 (ג) (אא), שם)
נראה שלא בכדי התעלם ב"כ התובעים בסיכומיו בכתב כמעט לגמרי מחוות דעתו של ד"ר הימן כמו גם מחקירתו בבית המשפט, והדבר אומר דרשני.

חוות דעתו של פרופ' סלע
לאחר שהצדדים השלימו הבאת ראיותיהם, התרתי לתובע להגיש חוות דעת נוספת והוא הגיש את חוות דעתו של הביוכימאי פרופ' בן עמי סלע (ת/32). חוות דעתו של פרופ' סלע נסמכה על חוות הדעת הרפואיות של ד"ר הימן וכן של ד"ר אל-פלג שטיפלה בתובע (אך לא ערכה חוות דעת בעניינו), מבלי שערך לתובע בדיקה גופנית ומבלי שנפגש עם הוריו (עמ' 132 בפרו' בשו' 32-29). בחוות דעתו קבע המומחה כי- "תסמינים נוירולוגיים יכולים להיות גבוליים או מתונים ביותר, והם עלולים להתגלות רק בהמשך, עם התבגרות הילד... זה בהחלט יכול להיות המקרה של (התובע)... במצבים קיצוניים בהם סמיכות פרשיות עלולה להביא את הגוף לחסר דרמטי של ויטמין זה או אחר, עלול הגוף להגיב כצפוי בתסמינים מטבוליים או נוירולוגיים קשים" מכאן שלמעשה אין לפנינו קביעה או חוות דעת חד משמעית (ולמזער- בהסתברות זו או אחרת) כי אם השערה כללית בעלמא שכל כולה מרחפת היא לה בעולם התיאוריה.
ויודגש- אין עורר כי פרופ' סלע אינו רופא בהשכלתו כי אם ביוכימאי (עמ' 86 בפרו' בשו' 29 - עמ' 87 בשו' 5; עמ' 88 בפרו' בשו' 20; עמ' 125 בפרו' בשו' 26-25; עמ' 126 בפרו' בשו' 6-5). ודוק: פרופ' סלע כיהן כמנהל המכון לכימיה פתולוגית בבית חולים תל השומר שנבחר על-ידי משרד הבריאות לערוך את בדיקות הדם לכל הילדים שצרכו את הפורמולה לאחר התפוצצות הפרשה.

זאת ועוד. גם הנחות העבודה של פרופ' סלע בחוות הדעת התגלו כמוטעות. פרופ' סלע הניח שהנוירופתיה התחושתית הופיעה בזמן שהתובע צרך את הפורמולה הפגומה (לגישתו- מחודש פברואר 2003), אך כזכור הנוירופתיה התגלתה בחודש מאי 2003, כחודשיים לפני שהחלו הנתבעים לשווק את הפורמולה בארץ. בחקירתו הנגדית אישר פרופ' סלע שנוירופתיה תחושתית יכולה להופיע במצב של חוסר בתיאמין, תהא סיבתו אשר תהא (עמ' 127 בפרו' בשו' 10-8 ובשו' 20-18; עמ' 134 בפרו' בשו' 28-25). בהמשך חקירתו הסכים כי התובע סובל מבעיה מולדת של ספיגת תיאמין ללא קשר לריפלוקס שממנו סבל (עמ' 128 בפרו' בשו' 17-15; עמ' 132 בפרו' בשו' 20-19).
לא זו אף זו, גם פרופ' סלע כמו ד"ר הימן קבע בחוות דעתו שבבדיקת דם שנערכה לתובע לאחר התפוצצות הפרשה התברר שהתובע סובל מרמת תיאמין נמוכה מהנורמה. בכך התעלם גם פרופ' סלע מבדיקת הדם מיום 10.11.03 שנערכה במכון שבניהולו שלו (נ/31) ושהצביעה על רמה של 11.1%, קרי- רמה תקינה של תיאמין. פרופ' סלע ניסה בבית המשפט להתחמק ולטעון שמדובר בבדיקה לא תקינה אך התפתלויותיו לא שכנעוני. מסתבר שבזמן אמת אישר פרופ' סלע שאותה בדיקה היא תקינה וכי אין צורך בטיפול מיוחד לתובע- כך נרשם במפורש בסיכום ביקור של התובע מיום 24.11.03 אצל ד"ר אשר ברק (נ/48). גם במאמר שפרסם פרופ' סלע ב"ויקירפואה" (נ/49) טען פרופ' סלע כי ערכים הנמוכים מ-15% הם תקינים!
בהמשך חקירתו אישר פרופ' סלע את טענתו של ב"כ הנתבעים לפיה התובע היה סובל מחסר בתיאמין גם אם היה צורך פורמולה תקינה (עמ' 134 בפרו' בשו' 4-1). כזכור, גם ד"ר הימן אישר קביעה זו (עמ' 66 בפרו' בשו' 16-14).
מהאמור לעיל עולה, שגם בחוות דעתו של פרופ' סלע נתגלו סתירות ופרכות של ממש ואין לקבלה. למסקנה זו הגעתי גם משום שפרופ' סלע לא תרם ולא יכול היה לתרום ממומחיותו לפתרון השאלות שבמחלוקת.

למעלה מן הצורך אציין שב"כ התובעים בחר להציג את פרופ' סלע כמומחה מטבולי (סע' 24 לסיכומי התובעים), הגם שפרופ' סלע אינו רופא בכלל ואינו מומחה למחלות מטבוליות – בפרט, אלא ביוכימאי שהתמחה באימונולוגיה של הסרטן. זאת ועוד, בסיכומיו חזר והלין ב"כ התובעים על כך שבית המשפט דחה בקשתו למנות "מומחה בתחום המטבוליזם" (סע' 2 ו-26 לסיכומי התובעים), הגם שהתובעים לא טרחו עד לרגע זה להגיש חוו"ד מטעמם בתחום המחלות המטבוליות. למותר לציין שהתובעים לא סיפקו ולו בדל הסבר מדוע בחרו לנהוג כך אם סברו שמדובר בנקודה מהותית. כך או כך, ד"ר הימן לא היסס לקבוע בחוות דעתו קשר סיבתי בין צריכת הפורמולה לבין התפתחות הנוירופתיה הסנסורית (קביעה ממנה חזר, כזכור, בבית המשפט) ולא ראה כל צורך בחוות דעת של מומחה למחלות מטבוליות, אז מה לו לב"כ התובעים כי ילין ?!?

חוות דעתו של פרופ' שטינברג
בחוות דעתו מיום 25.7.10 (נ/44) העריך פרופ' שטינברג כי אין קשר בין צריכת הפורמולה לבין הנוירופתיה התחושתית שממנה סבל התובע. לגרסתו, לנוכח גילו המתקדם של התובע, אין להניח שהוא ניזון מיולי 2003 ועד נובמבר 2003 מהפורמולה בלבד, אלא מכלכלה מגוונת שהכילה תיאמין. במקרה דנן התסמינים הנוירולוגיים החלו בראשית חודש מאי 2003, עוד בטרם שווקה הפורמולה הפגומה בישראל והמשיכו זמן רב אחרי הפסקת צריכתה. על כן הסיק פרופ' שטינברג כי: "בלתי סביר לחלוטין להניח שהנוירופתיה ההיקפית ממנה סובל הקטין היא תוצאה של שימוש ברמדיה הצמחית דלת התיאמין".

פרופ' שטינברג חזר בחקירתו על האמור בחוות דעתו וטען שהחסר בתיאמין נבע מהפרעה מולדת בספיגת תיאמין ולא מחסר תזונתי. לדבריו, ילד בריא בן שלוש אמור לצרוך כלכלה מגוונת ולכן תזונה בלעדית של פורמולה בגיל זה, גם אם תקינה, תיצור חוסר בתיאמין מאחר שהמחלה שממנה סבל התובע הצריכה טיפול במינונים פרמקולוגיים (פי 100 מהמינון הרגיל). לגישתו- "זו היא הפרעה, זו לא בעיה תזונתית" (עמ' 108 בפרו' בשו' 15).
זאת ועוד. פרופ' שטינברג הדגיש בחקירתו, כי העובדה שבפרק הזמן של ארבעת החודשים והשבוע בהם צרך התובע את הפורמולה חלה החמרה בהקאות אינה מוסיפה, מאחר שהחמרה בהקאות התרחשה הן לפני צריכת הפורמולה הן אחריה וזאת על רקע הרפלוקס ממנו סבל התובע (עמ' 87 בפרו' בשו' 21-18; עמ' 98 בפרו' בשו' 18-17). פרופ' שטינברג ציין בחקירתו הנגדית שוב ושוב את העובדה שהתובע סבל מחסר בתיאמין גם שלוש שנים לאחר שהפסיק לצרוך את הפורמולה (עמ' 89 בפרו' בשו' 7-6; עמ' 94 בפרו' בשו' 2;עמ' 97 בפרו' בשו' 8-4; עמ' 103 בפרו' בשו' 32-31; עמ' 104 בפרו' בשו' 33-31; עמ' 107 בפרו' בשו' 27-24 ).

בשלב האחרון של חקירתו איבחן פרופ' שטינברג בין שתי הבעיות מהן סבל התובע: הרפלוקס הושטי שגרם להקאות והבעיה בספיגת תיאמין שגרמה לנוירופתיה התחושתית. יודגש כי שתי בעיות אלו הן מולדות והן נגרמו ללא קשר לצריכת הפורמולה ואין חולק על כך. לגישתו, החסר בתיאמין במקרה זה לא גרם להסתמנות הרגילה של אנצפלופתיה והקאות ולכן אין לקשור בין ההקאות לבין הפורמולה (עמ' 114 בפרו' בשו' 25-13). בחקירתו החוזרת השיב ד"ר שטינברג שכאשר ההקאות נגרמות על רקע החסר בתיאמין, השלמת החסר מנטרלת את ההקאות והסיכוי להקאות שנה או שנתיים לאחר השלמת החסר בתיאמין שואף לאפס (עמ' 116 בפרו' בשו' 27-19). לכן אין ליחס את ההקאות בשנים 2006-2005 לפורמולה. טענות אלו לא נסתרו בחקירתו.

לטענת התובעים בסיכומי תשובתם אין לקבל את עדותו של פרופ' שטינברג, לאחר שהלה הודה כי הנוירופתיה התחושתית הופיעה בפעם הראשונה בסמוך להתפוצצות הפרשה (עמ' 107 בפרו' בשו' 17-7) וכי הסימפטומים של ירידת טמפרטורה, התעוררות, צעקות בלילה והתגברות הכאבים ברגליים הופיעו רק לאחר אכילת הפורמולה (סעיף 3 לסיכומי התשובה). גם בכך לא דק ב"כ התובעים פורתא. מעבר לאמור לעיל נפנה למשל למסמך מיום 10.12.03 לפיו תואר בגיליון הטיפול בבי"ח איכילוב (ת/5) שהתובע סובל "מזה 6 חו' כאבי רגליים. תחושת קור, המעירה משינה. אפיזודה הנמשכת חצי שעה ושל בכי עד עייפות. בשבועיים האחרונים תדירות גוברת של התקפים..." (ההדגשה שלי. א' ד'). התיעוד הרפואי מצביע על כך שהתובע התלונן על כאבי רגליים באמצע הלילה עוד ביום 1.5.03 (נ/14) בעוד שהפורמולה שווקה בישראל רק מחודש יולי 2003. גם כשקיבל התובע בשנת 2006 תיאמין בדוזות ענקיות, המשיך לסבול מאותן תופעות (ראו למשל נ/19).
זאת ועוד. גם ד"ר הימן וגם פרופ' סלע שללו קיומו של קשר בין החמרת ההקאות לבין צריכת הפורמולה וממילא אין חולק שהתובע סבל מהקאות על רקע רפלוקס הרבה לפני צריכת הפורמולה (נ/5) וגם זמן רב לאחר מכן (נ/15).
על כן גם מטעמים אלו יש להעדיף את חוות דעתו של פרופ' שטינברג על פני חוות הדעת של ד"ר הימן ושל פרופ' סלע.

(ב) העדים
לבד מהמומחים העידה מטעם התובעים רק האם. למרבה הצער נתגלו אי דיוקים רבים בעדותה של זו האחרונה.
וכך- האם הצהירה בסעיף 17 לתצהיר עדותה הראשית (ת/30) שכל המומחים הרפואיים- ולרבות ד"ר פתאל וד"ר וייס, קבעו כי תחלואיו של בנה נבעו מצריכת הפורמולה. בחקירתה הנגדית חזרה בה האם מהאמור בתצהירה. היא אישרה שד"ר פתאל סירבה לתת חוות דעת לתמיכה בתביעה ולכן פנו ההורים אל ד"ר הימן (עמ' 16 בפרו' בשו' 33-18). גם לשאלת ב"כ הנתבעים האם התייעצו עם ד"ר וייס בשאלת הקשר הסיבתי, השיבה כי אינה זוכרת (עמ' 38 בפרו' שורה 26-עמ' 39 בפרו' בשו' 2).
וכך- האם הצהירה בסעיף 10 לתצהירה כי "עם התפוצצות הפרשה פנינו מיידית לבית החולים שניידר, שם ניתנה לתובע זריקת תיאמין" (דבר המעיד, כביכול, על מצבו החמור של התובע). ואולם מהתיעוד הרפואי שהוצג התברר שהרופא המטפל נתן לתובע מרשם לטיפות תיאמין והורה שזריקה תינתן רק במידה שהתובע לא יסכים לבלוע את הטיפות (נ/13). האם נאלצה לאשר שאכן ההמלצה הראשונית הייתה לתת לתובע טיפות (המלצה שניתנה לכל הילדים שצרכו את הפורמולה עד אותה עת ולא הראו תסמינים) ורק בגלל סירובו לבלוע את הטיפות, הם הגיעו לבית החולים לקבל הזריקה (עמ' 27 בשו' 25- עמ' 28 בשו' 3).
וכך- האם הצהירה בסעיף 8 לתצהירה כי "בסביבות קיץ 2003" הבחינו בסימפטומים של הנוירופתיה. התיאור המעורפל של מועד התחלת התסמינים נועד לטשטש את העובדה שהנוירופתיה התגלתה לפני שיווק הפורמולה בארץ. האם נשאלה על כך ותשובותיה היו מביכות. בתחילת חקירתה השיבה האם, כי הנוירופתיה התחילה בסביבות גיל שנתיים פלוס (עמ' 28 בפרו' בשו' 17); מאוחר יותר טענה שהנוירופתיה החלה בקיץ 2003 (עמ' 28 בשו' 27, עמ' 29 בשו' 2) ולבסוף, עת הוצג לה סיכום הביקור של הרופא המטפל מיום 1.5.03 (נ/14) נאלצה להודות כי אכן הנוירופתיה התגלתה בתחילת מאי 2003.
זאת ועוד. בכתבה ששודרה בערוץ 2 בטלוויזיה ביום 23.6.11 (נ/47) התראיינה האם וסתרה את האמור בתצהירה. באותו ראיון (בו חשפה את עצמה ואת התובע) ציינה האם שהסימפטומים של הנוירופתיה החלו כבר במאי 2003 והסבירה כי התובעים נמנעו מלהגיש תביעה כל עוד היה ידוע להם שמועד השיווק היה יולי 2003. הנתבעות 3-1 מלינות בסיכומיהם כי הכתבה פורסמה בעקבות התנגדותם לבקשת התובעים לחזור בהם מהודאתם שהפורמולה שווקה מחודש יולי 2003 (סעיפים 11-7 לסיכומי הנתבעים). כזכור, בשלב מאוחר יותר שבו התובעים והסכימו שהפורמולה שווקה מחודש יולי 2003 ואילך ולא לפני כן. מכאן שלא רק שדברי האם באותו ראיון סותרים את הנטען בתצהירה אלא שהם בבחינת חרב פיפיות שגם שומטת את הבסיס תחת התביעה.
וכך- בניגוד לעובדות הברורות שקבעה האם בתצהיר עדותה הראשית, היא חזרה ואמרה שוב ושוב בבית המשפט כי אינה זוכרת בהתייחסה לאותן עובדות. וזאת יש לזכור- האם פיזיותרפיסטית במקצועה וברצותה- הייתה קוהרנטית, נחושה ורהוטה. כשהשאלות לא היו נוחות לה, השיבה שהיא אינה רופאה או מומחית...
וכך- האֵם אישרה בבית המשפט, כי קראה את תצהירה ואת חוות דעתו של ד"ר הימן ואישרה את תוכנם. היא גם אישרה שמסרה בעצמה את כל הפרטים לבא-כוחה ולד"ר הימן. ואולם, כפי שראינו לעיל וכפי שנראה בהמשך, במקרים רבים סתרה את האמור במסמכים שיצאו תחת ידיהם ולא ידעה לתת לכך הסבר.

גם לגבי תמונת הכלכלה של התובע קיימת סתירה בין טענות האֵם בתצהירה לבין עדותה בבית המשפט ואף נמצא חוסר הלימה בין המסמכים הרפואיים מזמן אמת לעדותה של האֵם, כפי שנראה בהרחבה בהמשך בדיון בפרק הכלכלה. בקצרה אציין כבר עתה, כי בכתב התביעה נכתב שהתובע צרך את הרמדיה הצמחית מיום היוולדו. בניגוד לאמור בכתב התביעה, האם ציינה בתצהירה כי התובע ניזון מהנקה באופן בלעדי עד גיל 3 חודשים. לאחר מכן צרך רמדיה חלבית רגילה, אולם בשל הקאות ופליטות רבות ובהמלצת הרופא המטפל, כלכלתו שונתה לרמדיה צמחית (סע' 5 לת/30). והנה בחקירתה הנגדית בבית המשפט האֵם לא זכרה האם המנה הראשונה שהתובע קיבל לאחר ההנקה הייתה צמחית או לא (עמ' 19 בפרו' בשו' 14-9).
גם לגבי תזונתו של התובע לאחר התפוצצות הפרשה נתגלעו סתירות בדברי האֵם: בעוד שבתצהירה טענה האֵם כי התובע עבר למזון מוצק בגיל שישה חודשים (סע' 6 בת/30), הרי שבבית המשפט התקשתה האם להיזכר ממה ניזון בנה (עמ' 21-20 בפרו').

למרבה הצער, האֵם לא זכתה לאמוני ועדותה שהייתה מלאה חורים ככברה, לא מצליחה להחזיק מים. את הסתירות הרבות בעדותה של האֵם, שלא נעלמו מב"כ התובעים, בחר האחרון בהגינותו שלא להזכיר ולו במילה אחת בסיכומיו והדבר מדבר בעד עצמו.

התובעים הסתפקו, כאמור, בעדות האֵם וזו עדות יחידה של בעל דין. עפ"י סעיף 54 בפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 נדרש לעדות זו סיוע, או לכל הפחות נימוקים לקבלתה. כאלו התקשיתי למצוא. ודוק: האב לא נתן תצהיר, למרות שהוא נימנה על התובעים בתיק (עמ' 24 בפרו' בשו' 15-8); למרות שהוא זה שדיבר עם ד"ר פתאל (עמ' 12 שורה 28; עמ' 46 בפרו' בשו' 20- עמ' 47 בשו' 2) ולמרות שהיה עם התובע אצל פרופ' אל-פלג (עמ' 38 בשו' 12-11).

כן לא הובאו עדים שיכולים היו לתמוך בטענות העובדתיות של התובעים, לרבות בנושא כלכלת התובע ונזקיו הנטענים. האם העידה כי בתום שלושה חודשי חופשת לידה חזרה לעבודתה והתובע נשאר עם מטפלת עד גיל שנה וחודש ואז הלך למשפחתון (עמ' 11 בפרו'). אותה מטפלת לא זומנה לעדות, כמו גם המטפלות במשפחתון בו שהה התובע בחודשים ספטמבר 2001 - ספטמבר 2002 (עמ' 11 בשו' 33- עמ' 12 בשו' 8). יש להניח אפוא שעדותם של עדים חיוניים אלו הייתה פועלת לרעת התובעים.

בדוני בפרק העדויות מן הראוי לחזור ולהתייחס לטענה שהעלו התובעים בסיכומיהם תוך שימוש שגוי במושג "עדות כבושה". לטענתם הנתבעות 3-1 כבשו עדותן משלא הביאו עדים מטעמן ומשרד הבריאות הביא שני עדים, שלא יכלו לשפוך אור על המחלוקת, ומשכך יש לקבל גרסת התביעה (סעיפים 35 - 38). הנתבעות 3-1 הביעו מורת רוחן מהשימוש השגוי במונח משפטי זה (סע' 91 בסיכומי הנתבעות 3-1). דחיתי טענה זו של התובעים בפרשת א' ל' ובכל זאת חזרו עליה התובעים, תוך שהם חוזרים ושוגים בשימוש בדיבר עדות כבושה. ושוב אחזור ואציין כי אין רלוונטיות לעדותו של מנכ"ל רמדיה לשעבר או לכל גורם אחר בנתבעות 3-1 בשאלת הקשר הסיבתי- שאלה עובדתית רפואית שלגביה הוצגה חוות הדעת של פרופ' שטינברג. למותר לציין שהנתבעות 1 – 3 לא כפרו בעובדה ששיווקו את הפורמולה במועדים עליהם הצהירו.

לא מצאתי ממש גם בטענות שהעלו התובעים לגבי העדים ממשרד הבריאות ומצאתי את עדותם של פרופ' יהודה ברוך ושל פרופ' אור נוי מהימנה, כפי שקבעתי בפרשת א' ל' (בסעיף 3 (ד), שם). לא בכדי לא הרחיבו התובעים דיבורם בסוגיה זו.

(ג) התסמינים
התובעים טוענים בכתב התביעה כי הסימפטומים של כאבי הרגליים החלו סביב תקופת ההקאות ומתן הרמדיה בקיץ 2003. לגישתם ההקאות שהיו לתובע בעת החשיפה לפורמולה נבעו מחסר בתיאמין בגלל קושי בספיגה, דבר אשר גרם לכאבי רגליים נוירופתיים (סע' 14(5) לכתב התביעה).

מנגד מסתמכים הנתבעים על המסמכים הרפואיים לפיהם סבל התובע מבעיות רפואיות שהופיעו זמן רב לפני מועד שיווקה של הפורמולה הפגומה ואף נמצאה להן אבחנה מבדלת. כך למשל סבל התובע מהקאות חוזרות ונשנות כבר מלידתו עקב רפלוקס והוא אובחן בגיל שנתיים וחצי כסובל מ- GERD (ריפלוקס ושטי) וטופל בתרופת לוסק. גם הנוירופתיה התחושתית הופיעה עוד לפני שיווק הפורמולה. הנתבעים מציינים כי לאורך כל התקופה הרלוונטית וגם זמן רב לאחריה היה מצבו ההתפתחותי והקוגניטיבי של התובע תקין לחלוטין וכמצופה לגילו. מבלי לגרוע מן האמור ציינו הנתבעים כי ככל שהתובע סובל כיום מבעיות התפתחותיות הרי שהריחוק בזמן בין בעיות אלה לבין המועד שבו שווקה הפורמולה שולל קשר סיבתי בינן לבין הפורמולה ודווקא מחזק את ההנחה שמדובר בבעיות על רקע גנטי - תורשתי הקיימות במשפחתו הקרובה של התובע. באשר לבעיות ההתנהגות הנטענות של התובע– הבעיות נובעות מ"מקור רגשי" ואינן קשורות לפורמולה (נסע' 10 לכתב ההגנה).

ואכן אם נבחן את התיעוד הרפואי נלמד כי התסמינים הופיעו גם לפני שיווקה של הפורמולה (במאי 2003) וגם זמן רב לאחר ששיווקה של הפורמולה הופסק. וראו: גיליון מרפאה נוירולוגית בבי"ח איכילוב מיום 10.12.03 שם צוין כי חלה החמרה בהקאות שירדה משמעותית כאשר מינון הפורמולה ירד לבקבוק אחד בשעות הערב (ת/5). כן צוין באותו גיליון כי החלפת הכלכלה שיפרה את כמות ההקאות אך לא את התופעה התחושתית של כאבי הרגליים (ת/6, ת/8). בבדיקת אורטופד בקהילה מיום 11.1.04 צוין כי התובע מתלונן על כאבי ברכיים מעירים בלילה (ת/9); בבדיקתה ביום 17.7.05, כתבה הגסטרואנטרולוגית ד"ר וויס כי התובע סובל מכאבים וקור ברגליים בלילות. כן ציינה כי חלה החמרה בהקאות לאחר תקופה של שקט יחסי ולאחר מכן שוב התייצבות (ת/10); ממסמך שכתבה ד"ר לובה זוק, מומחית באבחון וטיפול בבעיות נוירו-התפתחותיות מיום 16.2.06 עולה כי בדיקת EMG מראה פגיעה ב- MYELIN של כפות הרגליים (ת/13(.

כזכור, ד"ר הימן טען אמנם בחוות דעתו שכאבי הרגליים החלו להופיע אצל התובע במקביל לתקופה שבה ניזון התובע מהפורמולה הפגומה. ד"ר הימן אישר בחקירתו כי נתונים אלו נמסרו לו על-ידי הוריו של התובע וכי כך הניח לצורך חוות דעתו (עמ' 60 בפרו' בשו' 29- עמ' 61 בפרו' בשו' 3; עמ' 63 בפרו' בשו' 6-5; עמ' 64 בפרו' בשו' 6-5). בהמשך חקירתו אישר ד"ר הימן כי התובע סבל מכאבי רגליים לפני שצרך את הפורמולה (עמ' 64 בפרו' בשו' 30- עמ' 65 בפרו' בשו' 9.
ד"ר הימן אישר בחקירתו גם כי התובע סבל מרפלוקס שגרם להקאות כבר מגיל חצי שנה (עמ' 68 בפרו' בשו' 18-12) וכי מאז ומתמיד התובע מקיא (עמ' 68 בפרו' בשו' 26-24).

מסקנה זו עולה גם מחקירתו של פרופ' סלע, כמפורט לעיל ואין צורך להכביר מלים בעניין זה.

גם מעדותה של האם עולה תמונה דומה, לפיה התסמינים של כאבי הרגליים וההקאות הופיעו הן לפני צריכת הפורמולה הן אחריה וזאת בתכיפות ובעוצמה משתנות: האם אישרה בחקירתה הנגדית כי בעיית ההקאות התחילה בסביבות גיל חצי שנה, כאשר בהתחלה סווגה כבעיית פליטות ויותר מאוחר הגדירו אותה כהקאות (עמ' 17 בפרו' 10-6). בגיל שנתיים אבחנו שההקאות נובעות מרפלוקס מולד (עמ' 17 בשו' 29-28). האם אישרה עוד שהתובע סבל מהקאות באפיזודות עולות ויורדות הן בתקופה בה צרך את הפורמולה הן בתקופה מאוחרת יותר (עמ' 22 בפרו' בשו' 12-6, עמ' 26 בפרו' בשו' 29-22). לשאלת ב"כ הנתבעים השיבה האם כי התסמינים של כאבי הרגליים התחילו בגיל שנתיים ומספר חודשים (עמ' 28 בפרו' בשו' 17). בהמשך עדותה הודתה האם שתופעת הכאבים ברגליים באמצע הלילה הייתה ידועה כבר במאי 2003 ואף לפני כן (נ/14, עמ' 29 בפרו' בשו' 32-24).

פרופ' שטינברג הסביר כי יש עדות להקאות כבר סביב גיל חצי שנה, אז סבל התובע מהקאות אחת ליום, לפחות שלוש פעמים בשבוע (נ/2; עמ' 99 בשו' 25-14). עוד אישר כי במהלך החודשים שקדמו לספטמבר 2003 חלה החמרה בהקאות, אך הדגיש כי אין לכך קשר לפורמולה. לטענתו ההקאות התרחשו עובר לצריכת הפורמולה וגם לאחריה, בשנים 2006-2004 (עמ' 104 בפרו' בשו' 33-31) והן קשורות למהלך טבעי של תופעת הרפלוקס ממנה סבל התובע (עמ' 85 בפרו' בשו' 28- עמ' 86 בפרו' בשו' 8). פרופ' שטינברג הדגיש בחקירתו שהקאות הן אחד התסמינים הבלתי ספציפיים לבעיית הספיגה בתיאמין אך לא במקרה זה בו סבל התובע מאבחנה ספציפית של רפלוקס (עמ' 98 בפרו' בשו' 18-11). פרופ' שטינברג חלק על קביעותיה של פרופ' אל-פלג לפיהם הסימפטומים החלו סביב תקופת ההקאות ומתן הפורמולה הצמחית בקיץ 2003. לטענתו התופעות החלו כבר ב– 1.5.03 (עמ' 93 בפרו' בשו' 30-23). כאמור, הוא הדגיש כי התסמינים המשיכו במשך שלוש שנים אחרי שהתובע קיבל כלכלה רגילה וכי "ברור שגם אילו היה מקבל הפורמולה עם כמות התיאמין הרגילה הוא היה אז כמו בשלוש השנים הבאות" (עמ' 94 בשו' 6-6, עמ' 95 בפרו' בשו' 15-12). לדידו של פרופ' שטינברג אין בעדות היחידה מיום 1.5.03 כדי להצביע על אירוע חד פעמי (עמ' 94 בפרו' בשו' 31-23). פרופ' שטינברג הסביר כי החשד לקיומו של קשר בין התסמינים של כאבי הרגליים לבין צריכת הפורמולה הפגומה היה נכון בשעתו. ואולם החשד התברר בדיעבד כלא נכון (עמ' 96 בפרו' בשו' 10-9). פרופ' שטינברג אישר את דבריו של ב"כ התובעים לפיהם התובע לא סבל מכאבי רגליים עד מאי 2003 וכי גם בחודשים יוני- יולי 2003 לא תועדו כאבים אלו במסמכים הרפואיים (עמ' 107 בפרו' בשו' 17-7). כמו-כן לא שלל את האפשרות שלכאבי הרגליים נוספו תסמינים כגון ירידת טמפרטורה, קור, צעקות בלילה והתעוררות בלילה. אך בכך לא סגי. הוא הסביר שאין באמור להצביע על קשר בין התסמינים לבין הפורמולה הפגומה "...מאחר ובדיוק אותן תופעות חמורות היו גם שנה אחרי וגם שנתיים אחרי וגם שלוש שנים אחרי, למרות שהוא קיבל כלכלה רגילה, זה אומר שהתופעות האלו הן תופעות שלא ניתנות למניעה בכלכלה רגילה" (עמ' 107 בפרו' בשו' 30-18). פרופ' שטינברג העיד בחקירתו החוזרת כי אם ההקאות היו נגרמות על רקע חסר בתיאמין הרי שהשלמת החסר הייתה מעלימה את התסמינים בתוך תקופה של חודשיים- שלושה חודשים, כשההקאות היו נעלמות הרבה יותר מוקדם (עמ' 117 בפרו' בשו' 23-14).

מניתוח הראיות שהוצגו לפניי עולה שהתובע סבל מתסמינים של פרכוסים, כאבי רגליים והקאות עוד בהיותו רך בחודשים ובשנים ובטרם החל או יכול היה לצרוך את הפורמולה. הוא סבל מאותם תסמינים גם בעת שצרך את הפורמולה ולמרבה הצער גם שנים לאחר מכן. תופעות אלו באו לו לתובע מידי שמיים בשל מחלת הרפלוקס הושטי ומחלת הנוירופתיה התחושתית הנובעת מאי יכולתו לספוג תיאמין. ליקוי זה גורם להופעת התסמינים גם כאשר התובע מקבל דוזות ענקיות של תיאמין (בכמות הגדולה עשרות מונים מהכמות המצויה בכלכלה רגילה).
לנוכח האמור לעיל אין לקשור בין הופעת התסמינים (שעוצמתם משתנה במשך השנים) לבין אותם חודשים בודדים בהם צרך התובע את הפורמולה.

(ד) תמונת הכלכלה של התובע
עמדתי לעיל בקליפת אגוז על עדותה היחידה של האֵם בנושא כלכלתו של התובע, על הסתירות והבקיעים שבה. מן הראוי להרחיב עתה היריעה בסוגיה זו.
בסעיף 1 לכתב התביעה טענו התובעים שהתובע צרך את הפורמולה מיום לידתו. בסעיף 14(1) לכתב התביעה טענו התובעים כי "בגיל שנתיים וחצי היו התקפי הקאות שבעטיין הועבר לכלכלה של הפורמולה בנוסף לאוכל אחר". בתצהיר עדותה הראשי סיפרה האם כי "בניגוד לאמור בכתב התביעה (התובע) ניזון מהנקה באופן בלעדי עד גיל 3 חודשים. לאחר מכן צרך רמדיה חלבית רגילה, אולם בשל הקאות ופליטות רבות עברנו בחורף 2002 ל-2003, בהמלצת הרופא המטפל, לרמדיה הצמחית. התובע צרך 5-4 בקבוקי רמדיה צמחית ליום" (סע' 5 בת/30). עוד הצהירה כי מגיל שישה חודשים לערך ובהתאם להנחיות טיפת חלב שולבו בכלכלתו של התובע מזונות נוספים (סע' 6 לת/30). האם אישרה דברים אלו בעדותה (עמ' 20 בפרו' בשו' 24-16). לטענתה- "היו תקופות בעיקר בסביבות קיץ 2003, בהם ניזון (התובע) מהרמדיה הצמחית באופן בלעדי מספר ימים ברציפות (הדגשה שלי א'ד') וזאת בתקופות בהן... הקיא ולא הסכים לאכול מזון אחר פרט לרמדיה הצמחית" (סע' 7 בת/30). עוד הוסיפה כי בחודש נובמבר 2003, עם התפוצצות הפרשה, הפסיקו ההורים לתת לתובע את הפורמולה, ניסו בהתחלה איזומיל ועברו אחר-כך לסימילאק (סע' 9 בת/30). בחקירתה הנגדית חזרה האם על האמור בסעיף 5 לתצהירה לפיו התובע לא צרך את הרמדיה הצמחית מיום היוולדו (עמ' 18 בפרו' בשו' 25-23). ואולם, הגם שהצהירה כי התובע צרך רמדיה חלבית רגילה לאחר ההנקה, האם לא זכרה בעדותה האם מנת הרמדיה הראשונה שהתובע צרך הייתה חלבית או צמחית (עמ' 19 בפרו' בשו' 14-9). זאת ועוד. היא אישרה בחקירתה שהתובע ניזון מתחליף חלב צמחי של רמדיה כבר במאי 2002, כלומר- עוד לפני ששווקה הפורמולה הפגומה, ובכל זאת הוא סבל מהקאות (עמ' 24 בפרו' בשו' 31-16). בעדותה של האם נתגלו סתירות רבות והיא התקשתה לזכור מה התובע אכל בפועל (עמ' 21 בפרו' בשו' 18-1). עם זאת אישרה כי בתקופה הרלוונטית התובע ניזון ממזונות מגוונים ולא רק מפורמולה (עמ' 21 בפרו' בשו' 32-19)- זאת בניגוד לנטען בסיכומי התובעים. כאמור לעיל, האם אישרה כי בתקופה הרלוונטית התובע שהה בגן ולא ידעה לומר אלו מזונות הוא אכל בגן. תשובה זו תמוהה ביותר כשמדובר באם דואגת כמו אמו של התובע ומשחדלו התובעים ולא העידו את הגננת בעניין זה, אני דוחה את טענת התובעים בסיכומיהם כאילו ניזון התובע בחודשים יולי – נובמבר 2003 מהפורמולה בלבד. כזכור, האם עצמה בתצהירה טענה שהיו רק "ימים בודדים" בהם אכל רק 5-4 בקבוקי פורמולה ליום. אני קובעת אפוא כי התובע אכל אותה עת מזונות מגוונים וכן 4 – 6 בקבוקים של הפורמולה ליום.

מסקנתי זו מבוססת גם על עדותו של ד"ר הימן שהעיד כי ראיין את האם עובר לכתיבת חוות דעתו. לדבריו, הנחת העבודה בכתיבת חוות הדעת שלו בהסתמך על דברי האם הייתה שהתובע צרך את הפורמולה במקביל לכלכלה רגילה ומגוונת (עמ' 65 בפרו' בשו' 28-15; עמ' 66 בפרו' בשו' 3-1). כזכור, האם אישרה שמסרה לד"ר הימן את המידע המלא (עמ' 18 בפרו' בשו' 5-3) וכי עברה על חוות דעתו עובר להגשתה לבית משפט וזו הייתה מקובלת עליה (עמ' 20 בפרו' בשו' 8-4).

לטענת הנתבעים לנוכח המחלה המולדת של התובע הרי שלתמונת כלכלתו אין כל משמעות שהרי גם אם עיקר כלכלתו הייתה הפורמולה וגם אם הפורמולה הייתה תקינה, הרי שכמויות התיאמין להן נזקק התובע בשל מחלתו לא יכלו להתקבל מהמזון אלא מתוספת חיצונית ובמנות עצומות (סעיפים 39-38 בסיכומים). דברים אלו מתיישבים עם עדותו של ד"ר הימן שאישר בחקירתו בתיק זה, כמו גם בתיקי רמדיה אחרים, כי ילדים רגילים שצורכים כלכלה מגוונת ומאוזנת לגילם, גם אם צרכו פורמולה דלת תיאמין, לא יסבלו מחסר בתיאמין, בהנחה שאין להם הפרעות רקע אחרות. עוד אישר, כי בהפרעת ספיגה, גם אם הפורמולה הייתה תקינה, היה נוצר חסר בתיאמין (עמ' 66 בפרו' בשו' 16-4).

פרופ' סלע כתב אמנם בחוות דעתו שהתובע עבר בפברואר 2003 לצריכת הפורמולה ונחשף במשך שבועות ארוכים לקיפוח יוצא דופן בחומרתו של חסר בתיאמין (עמ' 15 בת/32). ואולם בחקירתו סתר את האמור בחוות דעתו ואישר שהוא לא התעמק ולא התעניין בסוגיית כלכלתו של התובע בתקופה הרלוונטית. אף למעלה מן האמור יצוין שגם פרופ' סלע אישר כי גם אם התובע היה צורך פורמולה תקינה, לא היה בכך כדי לתקן את החסר (עמ' 133 בפרו' בשו' 29- עמ' 134 בפרו' בשו' 7).

פרופ' שטינברג קבע בסעיף ג.1. לחוות דעתו כי "לאור גילו המתקדם של הקטין, אין כל היגיון להנחה שבתקופה מיולי 2003 ועד נובמבר 2003 ניזון הקטין מהפורמולה בלבד, שכן קטינים בגיל זה ניזונים ממזונות מגוונים ביותר, ולא רק מתחליפי חלב אם". פרופ' שטינברג העיד בחקירתו הנגדית כי בעת כתיבת חוות דעתו הסתמך על גיליון טיפול מיום 10.12.03 (ת/5) לפיו התובע צורך 6-5 בקבוקים ביום (עמ' 83 בפרו' בשו' 16-4). עוד אישר פרופ' שטינברג כי בעת כתיבת חוות הדעת לא הונחה לפניו הפנייתה של ד"ר פתאל מיום 4.12.03 שבה צוין שהיו תקופות בהן התובע ניזון באופן בלעדי מהפורמולה (ת/7). בהינתן עובדה זו מבקשים התובעים בסיכומיהם לפסול את חוות דעתו של פרופ' שטינברג, מאחר שזו נכתבה על סמך נתונים חסרים (סעיפים 25,6 בסיכומי התובעים). התובעים הצביעו על מוצגים נוספים לאישוש הטענה כי היו תקופות בהן ניזון התובע מהפורמולה באופן בלעדי (ת/1 ; ת/2 ; ת/3 ; ת/8 ת/13 ; ת/25 ; ת/31) ואולם בכל אותם המסמכים מצוין במפורש שהתובע צרך את הפורמולה בנוסף לאוכל אחר.
פרופ' שטינברג הסביר בחקירתו הנגדית שגם אם היה מונח לפניו המסמך לפיו הייתה תקופה שבה התובע ניזון מהפורמולה באופן בלעדי, לא היה בכך כדי להשפיע על חוות דעתו. לגישתו, לתובע לא הייתה בעיה תזונתית אלא בעיה בספיגת התיאמין. גם אם התובע היה אוכל פורמולה תקינה, עדיין החסר בתיאמין היה פי מאה ממה שהוא היה מקבל בכלכלה רגילה (עמ' 84 בפרו' בשו' 32-30). כזכור, גם ד"ר הימן גם פרופ' סלע החרו החזיקו אחר תזה זו.

ואכן, גם המסמכים הרפואיים שנכתבו בזמן אמת מגלים תמונה שאינה תואמת את דברי האֵם ובוודאי שאינה תואמת את הנטען בסיכומי התובעים.
מהשוואה בין הדיווחים על הכלכלה לפני התפוצצות הפרשה ואחריה עולים הנתונים הבאים:
בתכתובת בין הצדדים (נ/1) נכתב "בהיותו בן שנתיים ולאחר תקופה בה סבל מהקאות, הוחלפה תזונתו של התובע לתזונה צמחית".
בסיכום ביקור בקופת חולים מיום 7.2.01 (נ/38) נכתב : "פירוט הזנה: יניקה סימילק. המלצות להזנה: ברזל ירקות פירות".
בסיכום ביקור בקופת חולים מיום 21.3.01 (נ/38) נרשם: "התחלת מוצקים".
בסיכום ביקור מיום 28.5.02 אצל ד"ר נתן גינות (נ/2) נרשם: "בגיל חצי שנה החל לאכול דייסות ופירות-לא אהב מרקם דייסתי, אוהב מזון מוצק..."
בסיכום ביקור אצל ד"ר גולדברג שטרן מיום 10.11.03 (נ/12), בסמוך לאחר התפוצצות הפרשה, נרשם: "ניזון מהפורמולה".
ביום 10.12.03 בסיכום ביקור אצל ד"ר פתאל (נ/25) נרשם: "לציין שניזון מיניקה ומרמדיה מגיל 10-3 חו'. עד 3 חו' יניקה ואחכ' כלכלה משולבת ברמדיה צמחית ומזון רגיל. צורך 6-5 בקבוקים של כ- 120 סמ"ק"
בסיכום ביקור בקופת חולים מיום 25.4.04 (נ/38) נרשם: "היה עם רמדיה צמחית בעבר- במקביל להקאות, אך היה על כלכלה מגוונת".
ביום 17.5.06 רשמה פרופ' אל-פלג בסיכום ביקור(נ/21): "אכל מגוון".
בסיכום ביקור מיום 20.12.09 אצל ד"ר יורם נבו, נוירולוג מבית חולים הדסה (נ/4) נרשם: "הועבר לכלכלה של רמדיה צמחית בנוסף לאוכל אחר".
ודוק: באף לא אחד מהרישומים הן לפני התפוצצות הפרשה הן לאחריה צוין כי הפורמולה הייתה המזון הבלעדי של התובע בשלב כלשהו (מעבר לימים בודדים).

עינינו הרואות: גרסת התובעים משתנית חדשות לבקרים והאמת אינה מונחת לרגליהם. בנסיבות אלו לא אוכל לקבוע מסמרות על סמך גרסתה הפתלתלה והיחידה של האֵם ואני מעדיפה את הרישומים הרפואיים מזמן אמת, רישומים שאין כל סיבה לפקפק בנכונותם.
מרישומים אלו אנו למדים כי התובע ניזון מהפורמולה לאורך התקופה הרלוונטית כתוספת למזונות נוספים ורגילים.
לפיכך אני קובעת כי בתקופה הרלוונטית התובע ניזון מכלכלה מגוונת, כמקובל בקרב בני גילו, והפורמולה לא הייתה המרכיב היחיד בכלכלתו.

אך בכך לא סגי. בסיכומי התשובה של התובעים מועלית לפתע תזה חדשה, לפיה צרך התובע מידי יום 6-5 בקבוקים של הפורמולה ו"פועל יוצא בעבור בקבוק של 260 סמ"ק (בקבוק ממוצע) קיבל הנפגע 152.1 מק"ג ויטמין 1B". לפי חישובי ב"כ התובעים היה אמור אפוא התובע לקבל 152 מיקרוגרם תיאמין מכל בקבוק, ובסה"כ 912.6 מיקרוגרם ליום, כמות שנמנעה ממנו בשל הפגם בפורמולה. לטענתו- "ברור הוא שהחסרת 912.6 מק"ג (כשדרוש 500 מק"ג ליום) מעבירה לבדה את נטל השכנוע לצד השני" (סעיף 5 לסיכומי התשובה של התובעים).
מנין לקח ב"כ התובעים את הכמות של 260 סמ"ק? רק לו פתרונים. נתון זה לא זו בלבד שלא נטען ולא הוכח אלא שהוא מנוגד לראיות שהציגו התובעים: מת/5 עולה שהתובע הוסיף לתזונתו הרגילה 6-5 בקבוקים של 120 סמ"ק. הא ותו לא.
לא זו אף זו, ב"כ התובעים צירף לסיכומי התשובה שלו צילום של האריזה כביכול של הפורמולה והדגיש את הנתון של 58.5 מק"ג ויטמין 1B ב- 100 מ"ל מוצר מוכן, תוך שהוא מתעלם ממוצג שהוגש כדין לבית המשפט - נ/33, שלא נסתר והוגש ללא התנגדות, ולפי תצלום זה של האריזה היו צריכים להיות ב-100 מ"ל מוצר מוכן של הפורמולה "רק" 56.5 מק"ג ויטמין 1B.
כך או כך לו הייתה בפורמולה כמות התיאמין המובטחת, קרי 56.5 מיקרוגרם ב-100 מ"ל של מוצר מוכן, היה התובע מקבל באמצעות הפורמולה 406.8 מיקרוגרם ליום, בעוד שהתובע זקוק אליבא דמומחים מטעמו (וראו חוו"ד פרופ' סלע) לכמות של 100-50 מיליגרם ליום! גם האם אישרה בעדותה שפרופ' אל-פלג הורתה לתת לתובע 100 מיליגרם תיאמין ליום (דהינו – 100,000 מיקרוגרם). רוצה לומר- גם אם הפורמולה הייתה מכילה את כמות התיאמין המובטחת, היה התובע צורך בממוצע רק 0.41% מהכמות הדרושה לו!!! במלים אחרות: מה לי פורמולה דלת תיאמין? מה לי פורמולה תקינה? ממילא לנוכח הבעיה ממנה סובל התובע והקושי של גופו לספוג תיאמין, הכמויות שיש גם בפורמולה תקינה זניחות לגביו ואין משמעות אישית מבחינת התובע למחדלם של הנתבעים שסיפקו לתובע באותם חודשים פורמולה דלת תיאמין. לא הוכח אחרת והדבר אינו מתיישב עם ההיגיון. כדברי פרופ' שטינברג: "... הוא צריך כמויות פרמקולוגיות, הוא צריך פי 100 יותר, אז אם הוא קיבל חצי או רבע זה בכלל לא מעלה ולא מוריד. והראיה שכל השנים הארוכות שהוא לא קיבל מספיק תיאמין היו לו תופעות חוזרות ונשנות בדיוק באותה חומרה" (עמ' 109 בפרו' בשו' 15-12).

(ה) הקשר הסיבתי
למעשה, נסתם הגולל על שאלת הקשר הסיבתי, כשהשיב פרופ' סלע המומחה מטעם התובעים כי-
"ש. הילד הזה זקוק וגם מקבל בפועל בין 50 ל 100 מ"ג תיאמין כל יום. נכון?
ת. זה הטיפול שהוא מקבל.
ש. על פי המלצת פרופ' אל-פלג.
ת. אני מניח שזה מה שהמליצה וזה מה שנעשה...
ש. הכמות הזו היא הרבה מעבר לכמות שצריך אדם נורמאלי. נכון?
ת. נכון.
ש. וזו כמות שאפשר לקבל רק בתוסף חיצוני. אין שום תזונה נורמאלית שיכולה לספק כמות כזו של תיאמין.
ת. נכון.
ש. גם אין אף פורמולה לתינוקות שצריכה נורמאלית שלה, אפילו אם היא מזון בלעדי, אין אף פורמולה שיכולה לספק מנה כזו של תיאמין לילד.
ת. נכון..."
(עמ' 133 לפרו' בשו' 11 – 24)

גם ד"ר הימן אישר שגם אם הפורמולה הייתה תקינה, התובע היה סובל מחסר בתיאמין (עמ' 66 בפרו' בשו' 16-14; עמ' 69 בפרו' בשו' 25-21).

כאמור לעיל, גרסת התובעים לפיה סובל התובע מנוירופתיה תחושתית שנגרמה על–ידי חסר יחסי של תיאמין בתקופה בה צרך כלכלת פורמולה חסרה בתיאמין קרסה משהוכח שהתובע סבל וסובל ממחלה זו ללא קשר לצריכת הפורמולה. עובדה זו לא מנעה מב"כ התובעים לשוב ולהפנות למסמכים שכתבו פרופ' אל-פלג ופרופ' פתאל (מפי ההורים) לפיהם הסימפטומים החלו סביב תקופת ההקאות ומתן הפורמולה בקיץ 2003 (ת/14, ת/18) ולהשערה שהעלתה ד"ר בתיה וייס על קשר בין הנוירופתיה לבין הפורמולה הצמחית (ת/10). כזכור, כל אותם מומחים - פרופ' פתאל, פרופ' אל-פלג וד"ר וייס לא רצו לתת חוות דעת מטעם התובעים בעניין הקשר הסיבתי (עמ' 60 בפרו' בשו' 12-8; עמ' 112 בפרו' בשו' 11-9; עמ' 129 בפרו' בשו' 15-14). יתרה מכך, למרות החלטותיי האוסרות הגשת המסמכים של פרופ' אל-פלג שלא בדרך של הגשת חוו"ד, ב"כ התובעים בחר לצטט בסיכומיו את כל מה שאסרתי להגיש!

יתרה מזאת, תוצאות בדיקות התיאמין בשנים שלאחר התפוצצות הפרשה הראו חסר. ואולם, דווקא כשהתפוצצה הפרשה- רמת התיאמין הייתה תקינה (עמ' 50 בפרו' בשו' 17-13).
ודוק: מהמסמך הרפואי (נ/13) עולה בברור שדגימת הדם נלקחה לפני שהתובע טופל בתיאמין!
פרופ' שטינברג הדגיש בחקירתו שאם התובע היה ניזון תקופה ארוכה מהפורמולה הפגומה באופן בלעדי הוא היה מצפה שבדיקת התיאמין מיום 10.11.03 לא תהיה תקינה (עמ' 84 בפרו' בשו' 29-26). טענתו זו לא נסתרה.

הוכח אפוא שהתובע סובל מבעיה מולדת של פגיעה בספיגת תיאמין והוכח שהוא נזקק לכמויות גדולות עשרות מונים מהכמויות המצויות בכלכלה נורמאלית ובכל פורמולה לילדים כזו או אחרת. אף לא אחד מהמומחים שהעידו מטעם התובעים נכון היה להעיד בצורה מבוססת שמצבו של התובע היה שונה אילו היה מקבל את ההפרש הזעיר מבחינתו בפורמולה תקינה. המומחים גם לא העזו לכמת מה הסיכוי שכך היה קורה (עמ' 58 בפרו' בשו' 14-10). על כן אין לדבר בנסיבות אלו על "גולגולת דקה". גולגולתו של התובע לא הייתה דקה, משהוכח כי הייתה שבורה כבר לפני שצרך את הפורמולה, ולמזער- חודשיים לפני כן (וראו עדותו של פרופ' סלע כי נוירופתיה תחושתית מופיעה רק בחסר חמור של תיאמין, וזו הופיעה לפני צריכת הפורמולה (עמ' 135 בפרו' בשו' 7-4)). כל זאת עוד מבלי להתייחס למרכיב הגנטי; לחשד שהועלה לגבי תסמונת טורט; ל- OCD ולבעיות הרגשיות מהן סובל התובע וכעולה מהתיעוד הרפואי - הן המקור לחלק מבעיותיו.
כמובן שאין לשכוח שהתובע סובל גם מרפלוקס, בעיה הגורמת לו להקאות ולקושי בספיגת התיאמין וזאת ללא קשר לצריכת הפורמולה. משכך, בנדון דידן אין מדובר בתסמונת הרגילה של חסר בתיאמין שגורם לאנצפלופתיה והקאות כי אם ברפלוקס ושטי (עמ' 114 בפרו' בשו' 18-15).

לסיכום, לא הוכח קשר סיבתי בין נזקי התובע הנטענים לבין צריכת הפורמולה. לא הוכח, כי התובע סבל מחסר בתיאמין רק בתקופת הצריכה ולא הוכח כי במקרה דנן נגרם הנזק, כולו או חלקו, בשל אותו חסר ולא כתוצאה מגורם אחר. הוכח שגם צריכת רמדיה תקינה לא הייתה מתקנת את החסר בתיאמין וגם כאשר כלכלתו של התובע הייתה מאוזנת והוא לא סבל מרפלוקס או מהקאות בשנים שלאחר הפסקת הצריכה של הפורמולה, הוא עדיין סבל מחסר בתיאמין ונזקק לכמויות פרמקולוגיות כדי להשלים את החסר.

בסיכומיו ביקש ב"כ התובעים לראשונה שבית המשפט ימנה מומחה נוירולוגי מטעמו שיוכל להפנות את התובע למומחה מטבולי (סיכומי התו' סע' 26). גם בסיכומי התשובה חזר ב"כ התובעים וביקש שבית המשפט ימנה "מומחה מטבולי", הגם שלא מצא לנכון להגיש חוות דעת מטעם התובעים בתחום המחלות המטבוליות. נראה שבכך מנסה ב"כ התובעים לכסות על קלישותן של חוות הדעת שהגישו התובעים והוא "יורה באוויר" שמא ימצא ישועתו בחוות דעת עתידיות. אין כמובן לקבל דרך הילוכם זו של התובעים.


בסיכומיהם הוסיפו התובעים וטענו (בסעיפים 32 - 35), כי יש לקבל את התביעה בעקבות החריג שנקבע בעניין דנ"א 4693/05 בי"ח כרמל-חיפה נ' מלול (לא פורסם, 29.8.10). הנתבעות 3-1 טוענות בסיכומיהן כי אין להחיל בנדון את החריג האמור מכמה טעמים (סעיף 90 בסיכומים): ראשית, טענה זו הועלתה לראשונה בסיכומים; שנית, התובעים לא הוכיחו קשר סיבתי ואין מדובר בהסתברות של 50% או בעמימות סיבתית; שלישית, התובעים לא הוכיחו קיומם של התנאים להחלת החריג ובראשם הטיה נשנית אצל קבוצה מוגדרת של תובעים דוגמת התובע בתיק זה (תובעים עם נוירופתיה תחושתית אשר סובלים מהטיה נשנית לרעתם להוכחת קשר סיבתי בתביעתם).
הדין הוא עם הנתבעים. טענה דומה שללתי בפרשת א' ל' ובפרשת ע' ע'. למעלה מן הצורך אבהיר, כי אין עסקינן בעמימות סיבתית במקרה שלפנינו. כפי שקבעתי לעיל, הוכח שכלכלת התובע לא התבססה על הפורמולה באופן בלעדי. כן הוכח שהתובע הקיא ופיתח סימנים נוירולוגיים נוספים לפני תקופת הצריכה וגם זמן רב אחריה. דווקא בתקופת הצריכה נמצא בבדיקת הדם כי כמות התיאמין בגופו של התובע הייתה תקינה. הוכח כי התובע דנן נזקק בשל מחלתו לכמויות הענקיות של תיאמין משגופו נכשל בספיגת התיאמין ופורמולה תקנית לא הייתה מונעת את מחלתו הבסיסית. הרבה הרבה רחוק מכך.
ויודגש, טענה עובדתית זו בדבר קיומה של הטיה נשנית לא הוכחה כלל ועיקר. למותר לציין, כי אין בעדותו של ד"ר הימן או בעדותו של פרופ' סלע כל קביעה מבוססת בדבר קיומו של קשר אפשרי בין צריכת רמדיה דלת תיאמין לבין החמרת מחלה של נוירופתיה תחושתית מעבר להשערה בעלמא של שני המומחים וללא כל בסיס. המומחים אף לא טענו וממילא לא הוכיחו ששכיחות המחלה ממנה סובל התובע בקרב הניזונים מהפורמולה עולה על זו שבאוכלוסיה הכללית. מכאן שלא נעשה אפילו ניסיון לכמת את שיעור ההטיה הנשנית.
מאחר שנשלל הקשר הסיבתי בין צריכת הפורמולה לבין נזקי התובע, אין עסקינן בגורם אפשרי, אחד מבין כמה אפשריים, למצבו של התובע. ודוק: אין למצוא במקרה הנדון הטיה עקבית להחלת כלל מאזן ההסתברויות.

(ו) עילות תביעה נוספות
בכתב התביעה טענו התובעים, כי יש להטיל את האחריות למצבו של התובע לפתחם של הנתבעים, כי הנתבעים עוולו כלפי התובע בעוולת התקיפה ו/או הרשלנות ו/או ההטעיה ו/או גרם הפרת חוזה ו/או הפרת חובה חקוקה (סעיף 15 בכתב התביעה). בכתב התביעה לא הפרידו התובעים בין הנתבעים השונים ועילות התביעה נטענו במשותף נגד כל הנתבעים, בלי שטרחו התובעים להבהיר איזו טענה מיוחסת למי מהנתבעים. מרבית טענות אלו נזנחו בסיכומי התובעים, וטוב שכך, ברם בסיכומיהם הוסיפו התובעים טענה חדשה לפיה פגעו הנתבעים באוטונומיה של הרצון.
כך טענו התובעים בסיכומיהם כי הנתבעות 3-1 פגעו באוטונומיה של ציבור צרכנים שלם כאשר נמנעו מהוספת התיאמין בכמות הנדרשת לפורמולה (סעיף 27 לסיכומים); נתבעות 3-1 הטעו את ההורים בכך שגרמו להם להאמין כי הפורמולה מכילה את הרכיבים החיוניים להתפתחות ילדם (סעיף 28 לסיכומים); לו ההורים ידעו שהפורמולה חסרה בתיאמין, הם לא היו רוכשים אותה (סעיף 29 לסיכומים התובעים); והנתבעות 3-1 "פלשו לתוך מרחבו האישי של התובע 1 ופגעו בגופו באמצעות הטעייתו באשר למוצר שניתן לו..." (סעיף 30 לסיכומים).
הנתבעים התנגדו להרחבת החזית בסיכומיהם (סעיף 89 בסיכומי הנתבעות 3-1).
גם בתיק זה כמו בפרשת ע' ע', אני קובעת כי יש בהעלאת טענה זו משום הרחבת חזית אסורה, לה התנגדו הנתבעים. יתרה מכך, כתב התביעה אינו מפרט ראש נזק זה, וממילא התובעים אף לא דרשו פיצוי בגינו. ודוק: הדרישה לפיצוי בסכום של 250,000 ₪ בגין ראש נזק זה הועלתה לראשונה רק בסיכומי התובעים (סעיף 49 לסיכומי התובעים).

4. סוף דבר

לנוכח כל האמור לעיל דין התביעה להידחות וכך אני מורה.

התובעים יישאו בשכ"ט ב"כ הנתבעות 1 – 3 בסך 25,000 ₪ ובשכ"ט ב"כ משרד הבריאות בסך 10,000 ₪.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. נזק לחממה

  2. נזק לעצי זית

  3. נזקי הסתמכות

  4. נזק במיניסקוס

  5. נזק לרכב שנגרר

  6. נזק למערבל בטון

  7. נזק למערכת השקיה

  8. כימות נזק לא ממוני

  9. נזקים למכולות בנמל

  10. אין פיצויים ללא נזק

  11. תביעת נזק רכב חונה

  12. נזק שלא התגלה במועד

  13. נזק בלתי הפיך למנוע

  14. נזק למכונת שטיפת רכב

  15. נזקים לדירה עקב שיפוץ

  16. נזקים עקב טיפול פילינג

  17. נזקים לרכב עקב מהומות

  18. נזקים לתמונות בתערוכה

  19. טיפול סיכה - נזק לגיר

  20. נזקים לארגז בנמל חיפה

  21. פיצוי על נזקים לאספלט

  22. נזק למרצפות בגלל פוליש

  23. פיצוי בגין נזקים למושכר

  24. נזק בגלל שימוש במי פנים

  25. נזקים עקב שיפוץ בית פרטי

  26. פיצוי על גרימת נזק לרכב

  27. חובת הקטנת הנזק בדוח שמאי

  28. נזקים בגין תחליף חלב צמחי

  29. נזק לרכב שחנה במקום אסור

  30. נזק לשכנים עקב שיפוץ דירה

  31. פיצוי על נזק למשלוח לחו''ל

  32. נזק לרכב עקב כניסה לשלולית

  33. נזקים למטעים ע''י עדר פרות

  34. נזקים עקב הריסת בית של מחבל

  35. נזק לעובד כתוצאה מחשד לגניבה

  36. עקרון הקטנת הנזק במשפט העברי

  37. תביעה על נזק לרכב פגיעה מאחור

  38. נזק מוחי לתינוק בלידה מוקדמת

  39. פיצויים בגין נזקים לשלטי חוצות

  40. פיצוי בגין נזק שנגרם בתאונה לרכב

  41. שורשים של עץ פיקוס - נזקי צנרת

  42. נזק לרכב בחניון עזריאלי ממחסום

  43. נזק לעובד בגלל נהלי עבודה רשלניים

  44. נזקים בגלל סגירת מרפסת ע''י השכן

  45. נזק לאריחים עקב טיפול בנזקי צנרת

  46. נזק ממוני גבוה מהפיצוי הסטטוטורי

  47. נזקים עקב עיכוב בהשלמת עבודות פיתוח

  48. תביעה לחייב בגין נזקים בגין רכישת רכב

  49. נדחתה תביעה על נזקים עקב ייעוץ משפטי

  50. נזק לכבלים של בזק במהלך עבודות חפירה

  51. פיצוי על נזקי חקלאות עקב חומרי ריסוס

  52. תביעה נגד מועצה אזורית בגין נזקים לרכב

  53. תביעה בגין נזקי שירות לקוי למכונת תפירה

  54. הכרעה בשאלת הנזק לפני הכרעה שאלת החבות

  55. תביעה בגין תיקון נזקים שנגרמו לתשתית בזק

  56. תביעה על נזקים במהלך טיול מאורגן לאירופה

  57. תביעה בנזקים אשר נגרמו לרכוש במהלך שיפוץ דירה

  58. האם חובה לעבור טיפול רפואי מכוח חובת הקטנת הנזק

  59. פיצוי על נזק כספי עקב הפסקת עבודה בגלל צו בטיחות

  60. כתוצאה מהתקנת צינור המזגן באופן לקוי, נגרם נזק בדירה

  61. בעת שהרכב אותת לפנות בכניסה לישוב התנגש בו מאחור וגרם לו נזק חמור

  62. למרות שלא תיקן את הרכב, ביהמ"ש קיבל תביעה לסכום המע"מ בגין הנזק הישיר

  63. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון