נזקים לדירה בכינוס נכסים

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא נזקים לדירה בכינוס נכסים: לפני תביעה כספית בסך של 125,720 ₪. עניינה של התביעה נזקים נטענים שגרמו הנתבעים 2 ו-3 עת פירקו מדירתם, שנמכרה לתובעים במסגרת הליכי כינוס, אביזרים שונים. התובעים רואים גם בנתבע 1, כונס הנכסים, כאחראי לנזקים הנ"ל. כפי שעוד יפורט בפסק הדין, המחלוקת העיקרית בין הצדדים, נוגעת לשאלה אילו אביזרים היו רשאים הנתבעים ליטול עמם בעת פינוי הדירה ואילו אביזרים היו אמורים להישאר בדירה. רקע בזמנים הרלוונטיים לתביעה, הנתבעים 2 ו-3 (להלן: "הנתבעים") היו בעלים של דירה בחולון. הנתבע מס' 1 (להלן: "הכונס"), התמנה ככונס נכסים על הדירה לצורך גביית חוב הנתבעים לבנק כרמל איגוד למשכנתאות בע"מ, וזאת ע"י מימוש שטר משכון שנחתם בשנת 1998 ע"י הנתבעים להבטחת ההלוואה שנטלו מהבנק בזמנו לצורך רכישת הדירה. על הדירה רבץ שעבוד נוסף בגין חוב מיסים וכן עיקולים בגין חובות נוספים של הנתבעים או מי מהם. הכונס איפשר לנתבעים תחילה לפעול למכירת הדירה שלא במסגרת הליכי הכינוס. במסגרת זו, נערך משא ומתן בחודש אוקטובר 2010 לערך בין התובעים ולבין הנתבעים. במסגרת משא ומתן זה, הוסכם כי מחיר הדירה יעמוד על 1,315,000 ₪. כמו כן, הושגו הסכמות מסוימות בין הצדדים לגבי אילו אביזרים יוותרו בדירה ואילו מהן יילקחו ע"י הנתבעים, אשר תיעדו לעבור מהדירה לדירה שכורה. בנקודה זו קיימת מחלוקת בין הצדדים. הנתבעים טוענים כי הוסכם שהם ייטלו עמם שני כיורי זכוכית, לרבות הברזים המחוברים אליהם, מאווררי תקרה, כל גופי התאורה שהותקנו בדירה, מדיח הכלים וכן מרכזיית הטלפון שהייתה מותקנת בדירה. באשר ליתר האביזרים שהיו מותקנים על קירות הדירה ובעיקר באשר לשני מזגנים, סוכם לפי טענת הנתבעים, כי הוצאתם מין הדירה תהיה נתונה לשיקול דעתם של הנתבעים, אשר יחליטו בנושא לאחר שידעו לאיזה דירה הם עוברים. לעומת זאת, לגרסת התובעים, סוכם כי כל האביזרים יוותרו בדירה, לרבות מזגנים, מטבח, מאווררי תקרה ולמעט שני כיורי הזכוכית. לגרסתם, אף הובטח במפורש כי מדיח הכלים יישאר בדירה, אם כי בשלב מאוחר יותר, הנתבעים הודיעו כי פריט זה יילקח על ידם. בסופו של דבר, המשא ומתן שבין הצדדים לא הוביל לרכישת הדירה בהסכם מכר ישיר שבין התובעים ולבין הנתבעים, שכן, כך לגרסת התובעים לפחות, הסתבר להם כי הדירה נמצאת בהליכי כינוס, דבר שהנתבעים לא גילו להם. עוד הסתבר לתובעים כי הדירה טרם נרשמה על שמם של הנתבעים וגם פרט זה לא גולה להם. בנסיבות, העדיפו התובעים לפנות ישירות לכונס ולנהל משא ומתן מולו. התובעים אכן פנו אל הכונס. לאחר שהגישו הצעה לרכישת הדירה ולאחר שאף העלו את גובה הצעתם במסגרת התמחרות, התקבלה הצעתם של התובעים, אשר עמדה על 1,350,000 ₪. ביום 15.03.11 נחתם הסכם מכר בין הכונס ולבין התובעים למכירת הדירה (להלן: "הסכם המכר"). אקדים ואומר כי להסכם זה לא צורפה רשימת אביזרים שאמורים להישאר בדירה. לעניין זה ולמשמעות שנודעת לכך, כמו גם לסעיפים נוספים בהסכם המכר, הרלוונטיים לכאורה למחלוקת שבין הצדדים, עוד אתייחס בהמשך פסק הדין. עוד יצוין כי הנתבעים לא היו צד להסכם המכר הנ"ל, לא חתמו על ההסכם, גם לא כאות להסכמתם לתוכנו ולפי גרסתם, ההסכם הועבר לעיונם רק לאחר שנחתם. עם זאת, הנתבעים אישרו בעדותם כי נוסח ההסכם עמד בקנה אחד עם הסיכום שלהם מול התובעים ביחס לאביזרי הדירה. גם לכך עוד אתייחס בהמשך פסק הדין. התובעים קיבלו את החזקה בדירה ביום 13.6.11. לטענתם, הם קיבלו את "שוק חייהם". לגרסתם, הדירה הייתה הרוסה לחלוטין, ארונות המטבח נעקרו ממקומם, כמו גם ברזים, שקעי חשמל, משקופי דלתות וצינורות מזגן. כמו כן, נעשו חריצים בקירות, קילופי צבע והושארו חוטי חשמל חשופים. התובעים הגדירו את המעשים הנ"ל כוונדליזם של ממש מצד הנתבעים. בשלב זה, החלה התכתבות וניסיון הידברות בין הצדדים, כשגם הכונס הינו צד להתכתבות האמורה. הצדדים לא הצליחו להגיע לעמק השווה. בעקבות כך, הזמינו התובעים שמאי לצורך אומדן הנזקים בדירה. כמו כן, ביצעו התובעים תיקונים בדירה, כמו גם עבודות שיפוץ נוספות, שאינן נוגעות לנזקים הנטענים. להיקף שיפוץ זה ולכוונת התובעים לבצעו מלכתחילה כמו גם להשפעת הדבר על התביעה, עוד אתייחס בהמשך פסק הדין. כמו כן, בעקבות פניית התובעים אל הכונס בדרישה לעיכוב העברת כספי התמורה לידי הבנק וזאת עד לבירור ואומדן הנזקים ולאחר הליכים שהתקיימו בנושא זה בתיק ההוצל"פ שבמסגרתו התנהלו הליכי הכינוס, ולאחר שהנושא גם נדון בפני בית משפט זה, עוכב בסופו של דבר סכום של 110,000 ₪ (החלטתי מיום 27.2.12). בחודש ספטמבר 2011, הגישו התובעים את התביעה דנא, במסגרתה עותרים הם לקבלת פיצוי בסך של 50,400 ₪ בגין עלות הנזקים והחוסרים בדירה, 9,000 ₪ בגין הפסד ימי עבודה, 14,000 ₪ עבור עיכוב של ארבעה חודשים בכניסה לדירה, כמו גם בגין אובדן זמן עקב ההתנהלות מול הנתבעים, 20,000 ₪ בגין הוצאות משפטיות, 30,000 ₪ בגין עוגמת נפש וכן 2,320 ₪ בגין שכר טרחת השמאי ובסה"כ 125,720 ₪. התובעים טוענים כי הנתבעים אחראיים לשלם את הסכומים הנ"ל בגין הנזקים שגרמו לדירה ואילו הכונס אחראי לשלם את הסכומים הנ"ל בשל התחייבותו כלפיהם בהסכם המכר למכירת הדירה במצבה, כפי שהייתה ערב חתימת ההסכם, היינו כולל כל האביזרים שנטלו עמם הנתבעים, למעט כיורי הזכוכית. הנתבעים טוענים כי דין התביעה להידחות. לגרסתם, כל הפריטים שהוצאו על ידם מהדירה, הוצאו כדין, בין אם על רקע הסיכום שבינם ולבין התובעים בעניין זה ובין אם על פי הוראות הסכם המכר והדין. הנתבעים מתרעמים על ההצגה המוגזמת של הפרשה וטוענים כי לא גרמו נזק כל שהוא לדירה, בוודאי לא נזק מהותי ומכל מקום בוודאי שלא מתוך כוונה תחילה. לטענתם, כל הפריטים הוצאו בזהירות רבה ואם בטעות נעשו חריצים או נפגעו בדרך אחרת קירות הדירה, ניתן היה לתקן זאת בנקלה והדבר אף הוצע על ידם בזמנו. הנתבעים גם מתכחשים לחוות הדעת השמאית שהגישו התובעים וטוענים כי הינה מופרכת, מגמתית ומופרזת בסכומה. כונס הנכסים אף הוא טוען שדינה של התביעה להידחות כנגדו. לטענתו, התביעה כנגדו נעדרת עילה, שכן כונס הנכסים מהווה שלוחו של ביהמ"ש, אשר אין לו כל זכויות קנייניות בנכס ועל כן גם לא ניתן לראות בכונס הנכסים בגדר מוכר הנכס. הכונס טוען כי התובעים לא אפשרו לו עריכת שמאות ביחס לנזקים וכי ההסכמה ניתנה רק לאחר שהתובעים החלו כבר בשיפוץ. הכונס הגיש הודעת צד ג' כנגד הנתבעים. דיון 1. תביעת התובעים כנגד הנתבעים 2 ו-3 השאלה הראשונה והעיקרית שיש להכריע בה בתובענה זו הינה, האם הנתבעים נטלו עמם אביזרים כלשהם שהיו אמורים להישאר בדירה והאם הותירו נזקים כלשהם בדירה בטרם פינויה על ידם. הצדדים מתייחסים לשני מקורות עיקריים שמהם ניתן להכריע בשאלה זו, האחד, הסיכום בע"פ שבין הצדדים במסגרת המו"מ הישיר והשני, הסכם המכר. כמו כן, הכונס הפנה להסכם ההלוואה (סומן כונס/1), שכולל הוראות לגבי הנכס שעליו חל השעבוד שרבץ על הדירה להבטחת ההלוואה. הסיכום בע"פ ביחס לאביזרים התובעים טוענים כי סוכם שכל המצוי בדירה יוותר בה, לרבות מזגנים, מאווררי תקרה וארונות מטבח, למעט שני כיורי זכוכית (ס' 7 לתצהירם). הנתבעים טוענים כי סוכם שיילקחו מהדירה שני כיורי הזכוכית כולל הברזים שלהם, ארבעה מאווררי תקרה, כל גופי התאורה, מדיח הכלים ומרכזיית הטלפון. באשר ליתר האביזרים והמזגנים, טוענים הנתבעים כי סוכם שאלה יילקחו מן הדירה בהתחשב במה שיהיה מצוי בדירה השכורה שאליה תיעדו הנתבעים לעבור (ס' 21 לתצהיר הנתבע). לאחר שעיינתי ושבתי ועיינתי בחומר הראיות, הגעתי למסקנה כי לא ניתן להעדיף גרסה של מי מהצדדים על רעותה. שני הצדדים טוענים לסיכום בע"פ, כך שמדובר ב"מילה מול מילה". הסיכום הנ"ל הושג במגעים הישירים שבין הצדדים לרכישת הנכס מחוץ להליכי הכינוס, אשר כאמור לא הבשילו לכדי הסכם ישיר בין הצדדים. הצדדים אינם טוענים כי שוחחו בעניין זה אחד עם השני לאחר שהחל המו"מ של התובעים עם הכונס. אף לא אחד מהצדדים מצא לנכון להעלות על הכתב את הסיכום הנ"ל. התובעים אף חתמו על הסכם המכר מול הכונס, מבלי שצוין בו דבר לעניין המזגנים או לעניין כיורי הזכוכית או בכלל לעניין אביזרים שיוותרו בדירה. גם הנתבעים שחתמו על כתב התחייבות מול הכונס, לא העלו עניין זה במסגרתו. גרסת התובעת שלפיה עדכנה את עו"ד פאר מקבילי ממשרד הכונס בנושא זה, עלתה רק בחקירתה הנגדית ואין לה זכר בכתבי הטענות או בתצהירי התובעים. מסיבה זו, גם לא היה מקום לצפות מהכונס שיביא תצהיר של עו"ד מקבילי בנושא. ממילא, גם הגרסה הכבושה הזו לכשעצמה, אינה חד משמעית וניכר ממנה כי לא ברור עד כמה באמת עודכן עו"ד מקבילי בנושא ועד לאיזה דרגת פירוט עודכן (ראה פר' עמ' 21 ש' 4 - 28). גם אין זה הגיוני בעיני כי עו"ד מקבילי יעודכן על סיכום מפורש בנושא אביזרים ולא ידאג לכך שהדבר יקבל ביטוי בהסכם או בכתב. זאת ועוד: יש לזכור כי התובעים היו מיוצגים בהסכם על ידי עו"ד ממשרד בא כוחם הנוכחי. התובעת העידה כי עדכנה גם את בא כוחם הנ"ל אודות הסיכום בע"פ (עמ' 21, ש' 6 - 9). מדוע אם כן הלה לא דאג לצירוף ההסכמות להסכם? לא ברור. גם כאן הדעת נותנת כי לו היה בא כוחם של התובעים מקבל עדכון כאמור, היה דואג לצירוף ההסכמות להסכם. בא כוחם הקודם של התובעים שייצג אותם בהסכם לא הובא לעדות על ידי התובעים כדי להעיד על כך, מה שמחזק את המסקנה כי הוא לא היה מאשר שעודכן בנושא הסיכום הנטען לגבי האביזרים. עו"ד בן חמו בסיכומיו, ביקש מבית המשפט לקבל את גרסת התובעים וזאת על רקע מה שהוא מכנה הגרסאות הסותרות של הנתבעים בנושא הסיכום בע"פ על אביזרי הדירה. אין בידי לקבל טענה זו. הנתבעים אמנם טענו בכתב הגנתם לסיכום כללי שלפיו ייטלו אביזרים מהדירה לפי שיקול דעתם ובהתאם למצבה של הדירה השכורה שאליה תיעדו לעבור מבלי לטעון כי היה סיכום מפורש לגבי אביזר ספציפי. מנגד, בתצהיר העדות של הנתבע, כבר נטען לסיכום מפורש ומפורט יותר לגבי פריטים ספציפיים. הנתבע נחקר על כך ולא ראה בכך סתירה, אלא טען כי הדבר נבע מרמת הפירוט השונה שניתנת בכתבי טענות לעומת תצהירים (ראה עמ' 46 ש' 24-32). עם זאת, מההתכתבויות שבין הצדדים בסמוך לאחר מסירת הדירה, ניתן להיווכח כי כבר אז העלו הנתבעים את הגרסה אודות סיכום מפורש לגבי אביזרים מסוימים (ראה מכתבם מיום 15.6.11 בס' 4 נספח יא' 2 לתצהיר הנתבע), כך שקשה לטעון שגרסה זו הומצאה רק בתצהיר. יתרה מכך - גם אמצא באמור לעיל משום סתירה בגרסת הנתבעים, ממילא ניתן למצוא הבדלי גרסאות גם אצל התובעים עצמם. כך למשל, במכתב בא כוחם מיום 14.6.11 אל הכונס (נספח יא' 1 לתצהיר הנתבעׂ), אשר היווה את ההתייחסות הראשונה של התובעים בכתב להתנהלות הנתבעים, לא נטען לסיכום בע"פ כלשהו בנושא האביזרים. במכתב זה טוענים התובעים באמצעות בא כוחם, כי לקיחת האביזרים מהווה הפרה, בשל התחייבות הכונס בסעיפים 5ג' ו-8ב' למסור את הדירה במצבה כפי שהייתה בעת חתימת ההסכם ולא בשל התחייבות הנתבעים לפי אותו סיכום בע"פ שכאמור לא נזכר כלל. זאת ועוד: גם במכתב התובעים אל הכונס מיום 16.6.11 (נספח יא' 3 לתצהיר הנתבע), שהיווה תשובה למכתב הנתבעים מיום 15.6.11 (נספח יא' 2 לתצהיר הנתבע), אין זכר לטענה אודות סיכום בע"פ וזאת למרות שבמכתב הנתבעים הנ"ל, העלו הנתבעים טענה מפורשת אודות סיכום מפורש בע"פ לגבי הותרת כיורי הזכוכית, מאווררי התקרה ושני המזגנים בדירה. כאמור, חרף זאת, אין במכתב התובעים התייחסות לטענה זו. רק בכתב התביעה העלו התובעים לראשונה על הכתב, טענה שלפיה סוכם כי כל המצוי בדירה יוותר בה, לרבות המזגנים, מאווררי התקרה וארונות המטבח, למעט כיורי הזכוכית (ס' 4 לתביעה). על גרסה זו חזרו בתצהירם (ס' 7). אגב, שני הצדדים חזרו על גרסתם האחרונה מתצהירם ביחס לסיכום בע"פ, בעת שנחקרו בחקירה נגדית. גם אין בידי להעדיף את גרסת התובעים בנושא הסיכום בע"פ ביחס לאביזרים בשל טענה שלפיה יש למצוא את הנתבע כחסר מהימנות ביחס לנושאים אחרים הקשורים לתביעה וזאת בפרט כשכפות המאזניים מאוזנות ביחס לחומר הראיות הרלוונטי באופן ישיר לנושא העומד לדיון. אמנם, חלק מהתשובות שנתן הנתבע בחקירתו הנגדית, ביחס לטענות התובעים על אי גילוי מצדו אודות הליכי הכינוס ואודות אי רישום הדירה על שם הנתבעים, מעלות ספקות לגבי תם ליבו של הנתבע באותה שעה שכן לעניות דעתי היה מקום לגלות במסגרת המו"מ את הפרטים הנ"ל. אמנם, וכפי שעוד יתברר בתם קריאת פסק הדין, הנתבעים אכן נהגו שלא כדין ביחס לחלק מאביזרי הדירה, אם כי ביחס לחלק קטן מהם. עם זאת, בראיה הכוללת של התנהלות הצדדים בתיק זה, לא ניתן להגיע למסקנה כי הנתבעים ורק הם, הנם המעוולים ואילו התובעים טלית שכולה תכלת. גם התובעים כאמור נתנו גרסאות סותרות לגבי הסיכום בע"פ. כפי שעוד יפורט, התובעים העידו בסתירה אחד לשני ביחס לסיבה שבגינה ביצעו את השיפוץ המקיף בדירה. כמו כן, התובעים הגישו תביעה מופרזת בסכומה ובחלקה בגין נזקים שכלל לא נגרמו להם. התובעים סירבו להצעת הנתבעים להשבת ארונות המטבח והעדיפו לתבוע אלפי שקלים בגין ענין זה מבלי שנגרם להם נזק ממשי. התובעים גם הגזימו וחטאו בתיאור הנתבעים כמי שנהגו בוונדליזם. שוכנעתי מעל לכל ספק, כי לא הייתה כל כוונה מצד הנתבעים לגרום נזק לדירה. כל המעשים שלהם נבעו מתוך המצוקה הכספית שאליה נקלעו ואשר הובילו אותם לפעול לקחת עמם כמה שיותר אביזרים מהדירה, כדי לחסוך את קנייתם לצורך המגורים בדירה השכורה. סיכומו של דבר, בגרסאות שני הצדדים, שניתנו בהזדמנויות שונות מאז האירוע ועד היום, ניתן למצוא הבדלים מסוימים ובנסיבות אלה ועל רקע הנימוקים הנוספים שפורטו על ידי לעיל, לא ניתן אמץ דווקא את גרסת מי מהצדדים לעניין הסיכום בע"פ. עם זאת, אין כל סיבה שלא להחזיק כל אחד מהצדדים כמחויב לאותו חלק בגרסתו שפועל לטובת הצד שכנגד. בכפוף לכך, נותרנו עם הוראות ההסכם שעליו חתמו התובעים. הסכם המכר הסכם המכר אינו כולל התייחסות מפורשת לאביזרי הדירה השונים, לא בגוף ההסכם ולא בנספח כלשהו שלו. לא צורפה להסכם רשימת מיטלטלין הנשארים בדירה, כפי שנהוג לעיתים לעשות. סעיף 5 להסכם, הקובע כי "הנכס נמכר במצבו דהיום (as is)", לא יכול להיחשב כקובע כי אביזרי הדירה יישארו בה, שכן "הנכס" הוגדר במבוא להסכם כדירה ולא כדירה על מיטלטליה או אביזריה, וכלשון ההסכם - "דירה בקומה שישית ברח'... הידועה כגוש 7182 חלקה 26 תת חלקה 11 בהתאם לנסח הרישום ... מצ"ב ... (להלן: "הנכס")". גם הביטוי as is במבוא להסכם ובסעיף 2 להסכם, לא יכול לתמוך במסקנה כי אביזרי הדירה יוותרו בה, שכן הוא מתייחס לזכויות בנכס. סעיף 8ב' להסכם, הקובע כי הנכס יימסר "...כשהוא נקי מכל חפץ ואדם במצבו דהיום, למעט בלאי סביר", גם הוא תומך במסקנה כי מה שנמכר היה נכס המקרקעין בלבד וזאת לאור המילה "חפץ". הסכם ההלוואה והשעבוד גם הסכם ההלוואה, אינו כולל בהגדרת הנכס המשועבד, אביזרים שאינן נחשבים חלק בלתי נפרד מהדירה. ראה ס' 10 א' להסכם ההלוואה, בו הוגדר הנכס המשועבד כך: "...וכל הבנוי או שייבנה על הנכס, המחובר או יחובר אליו...". אמנם, לא נעשה בסעיף זה שימוש במילים "דרך קבע" לאחר המילים "המחובר או יחובר אליו..." כפי שנעשה בהגדרת המילה "מקרקעין" בחוק המקרקעין, ועם זאת, נראה באופן ברור, כי לא הייתה כל כוונה בהסכם ההלוואה לשעבד את המיטלטלין שנמצאים בדירה וגם הכונס אינו טוען זאת. הדין - חיבור של קבע מה הוא? במצב דברים זה, נראה כי הסכם המכר והסכם השעבוד מתייחסים לדירה בלבד ולא ניתן להסיק מהם כי התובעים רכשו גם את אביזרי הדירה הנחשבים כמיטלטלין. דא עקא, הצדדים חלוקים בשאלה מה נחשב חלק בלתי נפרד מהדירה ומה נחשב כאביזר וכמיטלטל, שהיו רשאים הנתבעים לקחת אותו עמם. סעיף 1 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, מגדיר "מקרקעין" כך: "קרקע, כל הבנוי והנטוע עליה וכל דבר אחר המחובר אליה חיבור של קבע, זולת מחוברים הניתנים להפרדה". קיימת פסיקה ענפה לגבי המשמעות של המושג "חיבור של קבע" בחוק המקרקעין ובכלל לגבי השאלה, מתי ייחשבו אביזרים כאלה ואחרים כחלק מהמקרקעין ומתי ייחשבו כמיטלטלין (ראה ת.א. (י-ם) 3283/01 אלן זולברג נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, פורסם באתרים משפטיים, פש"ר (ת"א) 1717/00 ירון זוהר, עו"ד בתפקידו ככונס נכסים לחברת נ' אריה חן, רו"ח - מנהל מיוחד, פורסם באתרים משפטיים ת.א. (חי') 27060/00 דוד יעקובוביץ ושות' בע"מ נ' רהיטי הפירמה ג.פ. בע"מ, פורסם באתרים משפטיים, בש"א (ת"א) 167069/06 דורדיה אינווסטמנטס בע"מ נ' הכט אפרים 2002 בע"מ, פורסם באתרים משפטיים,). מפסיקה זו עולה כי הפרשנות של המושג "חיבור של קבע" משתנה בהתאם לכל מקרה על פי נסיבותיו, כפי שאף נקבע מזמן בע"א 567/68 מקס שפלן נ' אליעזר קאופר, פד"י כ"ג(2) 108, שם בעמ' 111-110, נאמר: "החוק אינו מפרש "חיבור קבע" מהו וגם אני לא אנסה את כוחי לתת הגדרה ממצה של המושג הזה, אם הדבר בכלל אפשרי....אינני חושב כי עלינו לחפש את מובנו של המושג "חיבור קבע", המצוי בחוק מקורי של הכנסת, בפסיקה האנגלית או בדרך מחשבתם של המשפטנים האנגלים. כרגיל במקרים כאלה הפסיקה גם אינה אחידה, וכבר אמר מי שאמר כי אינו יכול ליישב את כל פסקי-הדין בעניין זה ועוד פחות מזה כל מה שנאמר ביחס אליהם (מדברי לורד לינדליי (Lindley) בעניין [2], 473-4 ,A.C. 446,Reynolds v. Ashby & Son; (1904) ....שאלת ההצמדה תלויה במספר נסיבות, ופסקי הדין מראים כי יש לדון ולהחליט בכל מקרה על-פי נסיבותיו המיוחדות תוך יישום עקרונות המשפט אשר נקבעו". הפסיקה מאזכרת מספר מבחנים, כגון המבחן הפיזי (עד כמה קשה להפריד את האביזר מהנכס ללא גרימת נזק לנכס), המבחן הפונקציונלי (עד כמה יש לאביזר קיום בפני עצמו כשאינו מחובר לנכס) ומבחן הכוונה (הבוחן את מטרת החיבור של האביזר לנכס בעיני המתבונן). לעניות דעתי, המבחן הפיזי אינו ממצה. לפי מבחן זה, ניתן לכאורה להגיע למסקנה האבסורדית בעיני, כי כנף של דלת הנה מיטלטל, שהרי לא יכולה להיות מחלוקת כי כנף שכזו ניתנת לניתוק מהמשקוף ללא פגיעה כלשהי בה (על ידי הרמת הכנף שיושבת ומותקנת על ברגים שמותקנים על המשקוף). הוא הדין לגבי ברז שניתן לנתק אותו ממקומו על ידי הברגה או ארון מטבח שניתן לעיתים קרובות לנתקו מהדירה ללא גרימת נזק ממשי לקירות. המבחן הפונקציונלי הנו קולע יותר והוא הדין לגבי מבחן הכוונה. לפי שילוב של מבחנים אלה, ולפי ההיגיון הצרוף והבסיסי באשר למקובל והמתבקש ביחס לנסיבות הספציפיות שלפנינו, היינו סיטואציה של רכישת דירת יד שניה, המבחן הקובע צריך להיות כזה אשר מקטלג כל פריט שדרוש באופן אלמנטרי למחיה אלמנטרית בדירה וכדי שהדירה תוכל למלא את ייעודה האלמנטרי באופן מלא, כחלק בלתי נפרד מהנכס ולא כמיטלטלין. לפי מבחן זה, מיכלי הדחה, אסלות, ברזים, ארונות מטבח, כיורים וכו', ייחשבו כולם כחלק בלתי נפרד מהדירה ולא כמיטלטל, גם אם ניתן להסיר אותם בשחרור קל של הברגה או ללא גרימת נזק ממשי לקירות הדירה. ללא האביזרים הבסיסיים הנ"ל, הדירה מאבדת מאופייה הבסיסי ואינה יכולה למלא באופן מלא את ייעודה. אביזרי הדירה והנזקים הנטענים על רקע כל האמור לעיל עד כה בפסק הדין, אדון להלן באביזרים והנזקים הנטענים כסדרם בחוות הדעת השמאית של התובעים. משקוף ודלת ס' 4.1 בחוות הדעת של השמאי, נרשם כי דלת ומשקוף נלקחו מהמקום (ס' 3.1). הערכת השמאי לפריטים אלה עומדת על 1,400 ₪ (לא כולל עבודה, אשר תומחרה בחוות הדעת בסעיף נפרד וביחס לעבודה הנדרשת להשלמת כל החוסרים ותיקון הנזקים). לפי עדותו של השמאי, כל המחירים בחוות הדעת הנם לפי מחיר הפריטים כחדש (עמ' 10, ש' 7 - 8). לעניין המשקוף והדלת, הנתבעים אינם טוענים כי מדובר במיטלטלין. הנתבעים מודים כי פירקו את הדלת והמשקוף של הקיר המפריד בין חדרון השרות ולבין חדר האמבטיה, אולם מדגישים כי אלה נותרו בדירה ולא נלקחו וכי הפירוק נעשה בלית ברירה ולצורך הוצאת מכונת הכביסה והמייבש מחדרון השירות. הפריטים לא הוחזרו למקום בשל המחשבה שגם התובעים יבקשו להכניס לחדרון השירות מכונות כאמור (ס' 56 עמ' 20 לתצהיר הנתבע 2). מהתמונות ת/1 שצולמו על ידי התובעים, ניתן להבחין בחלקי דלת ההזזה הנ"ל. קשה להבחין בחלקי המשקוף, שאכן נראה כחסר בחלקו. לפיכך, יש לקבל חלקית את גרסת הנתבעים ולקבוע כי סביר להניח שלפחות דלת ההזזה נותרה בדירה. עם זאת, מהתמונות ת/1 קשה להתרשם שניתן להרכיב מחדש את הדלת, שלפי התמונה בת/1 נראית כמפורקת לחלוטין. הנתבעים לא הביאו ראיה ממשית, כגון חוות דעת, לגבי האפשרות להרכבה מחדש של הדלת במצבה הנוכחי. עדותו של הנתבע בעניין זה אינה מספיקה. לכאורה, בנסיבות אלה, יש לפצות את התובעים לפי חוות הדעת השמאית, שלא הוגשה כנגדה בנקודה זו של הדלת ומשקוף, כל חוות דעת סותרת על ידי הנתבעים. דא עקא, מחומר הראיות עולה כי הנתבעים התכוונו מלכתחילה לבצע שיפוץ בדירה, וללא קשר לחוסרים ונזקים שגרמו הנתבעים. ראה בעניין זה עדותו של התובע בקדם משפט, פר' יום 1.2.12, עמ' 1, ש' 24 - 26: "ש. קניתם את הדירה תכננתם לעשות שם שיפוצים בלי קשר לאירועים שאירעו כאן. ת. כן . ידענו פחות או יותר מה אנו רוצים לעשות. תכננו שתי אמבטיות, השארנו חלק מהכסף בצד וזהו. לא היה לנו את כל היתרה של הכסף". מעדות זו גם עולה במפורש כי תוכנן מלכתחילה לשפץ את שני חדרי האמבטיה. עובדה זו גם עולה בקנה אחד עם המצב הרע של חדרי האמבטיה, כפי שמשתקף מהתמונות ת/1. מהתמונות נספח טו' לתצהיר הנתבע 2, עולה כי התובעים אכן עשו שיפוץ מקיף בדירה, שכלל שיפוץ מן היסוד של חדרי האמבטיה (כולל ריצוף, קרמיקה, כלים סניטריים ועוד), החלפת כל הריצוף בדירה, החלפת כל ארונות המטבח (כולל אלה שנותרו בדירה), החלפת דלתות, צביעת כל הדירה מחדש ועוד. עוד עולה במפורש מתמונות אלה, כי הקיר המפריד בין אחד מחדרי האמבטיה ולבין חדרון השירות, שדלת ההזזה היוותה חלק ממנו, אכן נהרס וזאת במסגרת איחוד חלל חדרון השרות עם חלל חדר האמבטיה. האם בנסיבות אלה, אין לומר כי התובעים אינם זכאים לפיצוי בגין המשקוף והדלת וזאת שעה שממילא הרסו את כל הקיר המפריד ולא עשו ולא היו עושים כל שימוש בדלת ההזזה הישנה ובמשקוף דלת זו, שהיוו חלק מקיר זה? האם אין לומר, אפוא, כי גם אם הייתה כאן הפרה מצד הנתבעים את חובתם שלא לפרק חלקים מהדירה (שגם לדידם אינם בבחינת מיטלטלין), ההפרה לא גרמה כל נזק לתובעים? מנגד, האם לא ניתן לומר כי מחיר הדירה נקבע בין היתר בהתחשב בכל הבנוי בה וכי פירוק חלקים מהדירה, גם אם חלקים שלא היו אמורים לשמש את התובעים, ייחשב כעשיית עושר ולא במשפט מצד הנתבעים? הצדדים לא טענו בצורה נרחבת בעניין זה ולא הביאו אסמכתאות בנדון. לדידי, בנסיבות הקיימות, משלא לקחו עמם הנתבעים את הפריטים הנ"ל ושעה שהתובעים החליטו מלכתחילה להרוס את הקיר ואת הפריטים הנ"ל במסגרת השיפוץ, לא ניתן להגיע למסקנה כי נגרם לתובעים נזק כספי כלשהו כאן, ודאי לא בשיעור שקבע השמאי של עלות רכישה של פריטים חדשים כאמור, אולם גם לא בשיעור כלשהו אחר. גם לא ניתן לומר בנסיבות אלה כי הנתבעים עשו עושר ולא במשפט ביחס לפריטים אלה, משלא לקחו אותם עמם. לפיכך, אין לזכות את התובעים בסכום כלשהו בגין פירוק הדלת והמשקוף. שני מיכלי הדחה - ס'4.2 שמאי התובעים קבע כי העלות של שני מיכלי הדחה שנלקחו על ידי הנתבעים, עולה כדי 400 ₪ (ס' 4.2 לחוות דעתו). מדובר במיכלי הדחה של אסלות חדרי האמבטיה בדירה. אין מחלוקת כי הנתבעים לקחו עמם את שני מיכלי ההדחה הנ"ל. הנתבעים טוענים כי מדובר במיטלטלין, שכן המיכלים לא מחוברים חיבור של קבע לדירה. אין בידי לקבל טענה זו. כאמור, לפי המבחן שהתוויתי לעיל, על בסיס מבחנים שנקבעו בפסיקה, יש לראות, בנסיבות דנא של מכירת דירה יד שנייה, את מיכלי ההדחה כחלק בלתי נפרד מהדירה. בהתחשב במסקנה זו ומאחר ובניגוד למשקוף והדלת, מיכלים אלה כן נלקחו על ידי הנתבעים, ונלקחו שלא כדין מסתבר, הרי שגם אם לא היו התובעים עושים שימוש במיכלים אלה, על רקע השיפוץ בחדרי האמבטיה (ואכן ברור כי זהו המצב לאור מיכלי ההדחה הסמויים שהורכבו בחדרי האמבטיה), יש לראות את הנתבעים כמי שהתעשרו שלא כדין על חשבון התובעים, בשיעור השווה לשווי הפריטים הנ"ל, שכן נחסך מהם להוציא את הסכום הדרוש כדי לרכוש מיכלים כאמור לצורך התקנתם בדירתם השכורה. כמו כן, מחיר הדירה נקבע בהתחשב בכל הבנוי והמחובר אליה חיבור של קבע, כך שהוצאת חלק מהמחוברים הנ"ל על ידי הנתבעים ועשיית שימוש בהם בדירה השכורה, גם היא, יש בה משום עשיית עושר שכן משמעות הדבר כי הנתבעים קיבלו תמורה העולה על התמורה שהיו אמורים לקבל עבור הדירה בשיעור השווה לשווים של פריטים אלה (לעניין קבלת פיצוי בעילה של עשיית עושר ולא במשפט בשווי הסכום שחסך לעצמו המתעשר גם כשלא נגרם נזק לתובע, ראה ד. פרידמן, "דיני עשיית עושר ולא במשפט", כרך שני, מהד' שניה, בעמ' 489, סעיף 15.40). כאמור, השמאי שם את שווי מיכלי ההדחה בסכום של 400 ₪ כחדשים. אני מוצא לנכון לחייב את הנתבעים בסכום זה וזאת משלא הוכח לי כי היו יכולים הנתבעים לרכוש פריטים כאמור יד שניה. משמעות הדבר כי הנתבעים חסכו כאן סכום השווה לשווי הפריטים הנ"ל כחדשים. חלון אינטרסול - ס' 4.3 שמאי התובעים קובע כי חלון אינטרסול בחדר אמבטיה פורק ונלקח. אומדן עלות חלון חדש שכזה עומד לפי דעתו על סכום של 600 ₪. הנתבע בתצהירו (ס' 57) מציין כי אינו יודע באיזה חלון מדובר. מחקירת השמאי, מסתבר כי מדובר בחלון של הבוידעם. לטענת הנתבע, כעולה מחקירתו את השמאי, לא היה חלון בבוידעם כבר עשר שנים. מתשובת השמאי, עולה כי הוא התבקש להעריך דברים שלא היו והוא לא יכול לדעת אם היו או לא וממתי לא היו בדירה (עמ' 10 ש' 19 -מ 26). בהעדר התייחסות מפורשת לחלון זה בתצהיר התובעים, כשטענת הנתבעים אודות אי הבהירות לגבי טענת החוסר בחלון הועלתה כבר בנספח ב' לכתב הגנתם ומשלא נחקרו הנתבעים בנושא, לא הוכח לפניי כי היה קיים חלון אינטרסול בדירה בזמנים הרלוונטיים, היינו בעת רכישת הדירה על ידי התובעים. מכאן, שדין התביעה להידחות לגבי רכיב זה. מקלחוני חדר אמבטיה וחדר הורים - סעיף 4.4 ו- 4.5 שמאי התובעים קובע כי מקלחונים בחדרי האמבטיה נלקחו. אומדן עלות שני מקלחונים כאמור הנו 2,800 ₪ לפי חוות דעתו. הנתבע בתצהירו (ס' 59) מציין כי מדובר במקלחונים ניידים עם צינור שהיו מחוברים עם שני ברגים לקיר. מחקירת השמאי, מסתבר כי הוא התייחס בחוות דעתו למקלחונים בנויים מאלומיניום וזכוכית ולא יכול היה לאשר כי מקלחונים מסוג זה היו בדירה קודם לכן (עמ' 14 ש' 17 - 22). בהעדר התייחסות מפורשת של התובעים למקלחונים מסוג זה (בנויים מאלומיניום וזכוכית) בתצהירם, כשטענת הנתבעים אודות העדר מקלחונים מסוג זה הועלתה כבר בנספח ב' לכתב הגנתם ומשלא נחקר הנתבע בנושא זה חרף האמור בתצהירו, לא הוכח לפניי כי היו קיימים מקלחונים מהסוג שהשמאי התכוון אליהם בחוות דעתו. נותרנו אם כן עם מקלחונים מסוג מקלחון נייד על צינור בעלות 70 ₪, לפי הצהרת הנתבע, שמקובלת עליי. בנסיבות אלה ומשלא מדובר במבנה ממשי של מקלחון מאלומיניום וזכוכית, מדובר לעניות דעתי בפריט שלא ניתן לראות בו חלק בלתי נפרד מהדירה ועל כן היו הנתבעים רשאים לקחת פריט זה עמם. מכאן, שדין התביעה להידחות לגבי רכיב זה. ברז דוש + מנגון לדוש בחדר אמבטיה ילדים והורים - סעיף 4.6 ו-4.8 שמאי התובעים קובע כי ברזי דוש + מנגנונים נלקחו מחדרי אמבטיה ילדים והורים. אומדן העלות הנה 1,000 ₪. הנתבע בתצהירו (ס' 59) מציין כי לקח רק את המנגנון בחדר אמבטיה הורים. מעיון בתמונות ת/1 עולה בבירור כי בחדרי האמבטיה נותרו ברזי הניל בלבד ולא נותרו מנגנונים, כמו גם הברזים עצמם שנלקחו, למעט ברז אחד (שגם השמאי אישר קיומו, ר' פר' עמ' 12, ש' 28). כפי שכבר ציינתי, לדעתי, ברזים הנם חלק בלתי נפרד מהדירה בנסיבות התיק דנא. לפיכך, אסור היה לנתבעים להוציא את הברזים והמנגנונים מהדירה ומשעשו כן למרות הכל ולקחו את הברזים לצורך עשיית שימוש בהם בדירה השכורה, התעשרו הנתבעים שלא כדין בשיעור החיסכון של שווי פריטים כאמור מאותם הנימוקים שפירטתי לעניין מיכלי ההדחה. לפיכך, אני מוצא לנכון לחייב את הנתבעים בשיעור שקבע השמאי, אולם בהפחתת 250 ₪ בגין ברז אחד שנותר בדירה, היינו בסך של 750 ₪, כשסכום זה כבר משוערך להיום. ארון אמבטיה ומשטח וברז לחדר אמבטיה ילדים - ס' 4.7 שמאי התובעים קובע כי ארון אמבטיה ומשטח וברז לחדר אמבטיה ילדים נלקחו. אומדן העלות הנה 2,500 ₪. הנתבע בנספח ב' לכתב ההגנה ובסעיף 7 לתצהירו, טוען כי מעולם לא היו ארונות אמבטיה קבועים, אלא רק ארונות מעץ ניידים ומעוצבים שהונחו מתחת לכיורי הזכוכית, שאליהם היו מחוברים ברזים. עוד נטען כי סוכם עם התובעים כי כיורי הזכוכית יילקחו עם הברזים שהיו מחוברים ממילא אליהם ולא אל הקיר כאמור (ס' 21 לתצהיר הנתבע). גם כאן השמאי לא יכול היה לאשר (מטבע הדברים ועל רקע מועד ביקורו בדירה רק לאחר פינויה על ידי הנתבעים), כי ראה את הארונות המדוברים שנלקחו כביכול. בהעדר הצהרה מפורשת מצד התובעים בדבר קיומם של ארונות קבועים ומשטחים (ראה ס' 7 ו-20 לתצהירם, שנעדר התייחסות לארונות כאלה), לא הוכח לפני כי היה קיים ארון אמבטיה קבוע ומשטח באמבטיה ילדים. לגבי כיורי הזכוכית, אין מחלוקת גם לפי גרסת התובעים כי סוכם שאלה יילקחו (ס' 7 לתצהיר התובעים) ומשהוכח לפניי בעדות הנתבע שלא נסתרה (ס' 60 לתצהירו), כי ברזי הכיורים יצאו מהם ולא מהקיר, גם שוכנעתי כי הסיכום הנ"ל אכן כלל כטענת הנתבעים, גם את הברזים. מכאן, שלא מגיע לתובעים כל פיצוי בסעיף זה. שני מזגני אוויר עיליים - ס' 4.8 ו- 4.9 שמאי התובעים קובע כי נלקחו ופורקו שני מזגנים עיליים בסכום כולל לפי מחיר כחדש של 13,000 ₪. אין מחלוקת כי המזגנים אכן נלקחו מהדירה על ידי הנתבעים (ראה ס' 53 ו-54 לתצהיר הנתבע). משלא קיבלתי את גרסת הנתבעים שלפיה סוכם עם התובעים על הותרת המזגנים בדירה, נשאלת השאלה האם המזגנים מהווים חלק בלתי נפרד מהדירה או מיטלטלין שניתן היה לקחת מן הדירה? לעניות דעתי ולפי המבחן שהתוויתי, מדובר במיטלטלין. לא מדובר בפריט שדרוש באופן אלמנטרי למחיה אלמנטרית בדירה או פריט שבהעדרו אין הדירה יכולה למלא את ייעודה באופן מלא. גם לפי המבחן הפיזי, מדובר בפריט שניתן להפרידו מן הדירה בקלות, כפי שאכן נעשה (ראה תצהירו של הנתבע ס' 53 ו-54 שלא נסתר). גם מהתמונות ת/1 עולה כי המזגן פורק ללא גרימת נזק מהותי לקירות למעט הותרת חורי הדיבלים וחור גדול יותר של צנרת המזגן. כאן המקום להדגיש במאמר מוסגר כי לא תוצאת הפירוק בפועל (האם הותירה נזק אם לאו), היא זו שקובעת בהכרח, לפי המבחן הפיזי, אם הפריט ייחשב כמחובר חיבור של קבע לדירה או כמיטלטל. לעיתים פירוק וניתוק רשלני של פריט שניתן להסירו ללא גרימת נזק, הוא זה שגרם את הנזק. מכל מקום ולעניינינו, יש לקחת בחשבון כי מדובר במזגנים עיליים מפוצלים ולא במזגן מרכזי, אשר נטייתי לגביו הנה לקבוע כי הנו חלק בלתי נפרד מהדירה. מזגן מסוג זה (מרכזי), בדרך כלל נבנה כחלק בלתי נפרד מהדירה. יחידת המעבה שלו מותקנות בתוך תקרת גבס מיוחדות, כשהאוויר זורם בתעלות מיוחדות שנבנו בתקרות אלה (ר' בש"א (ת"א) 167069/06 דורדיה אינווסטמנטס בע"מ נ' הכט אפרים 2002 בע"מ, פורסם באתרים משפטיים, בו נקבע כי מזגן כאמור מהווה חלק בלתי נפרד מהבניין). לא כן מזגן מפוצל, שמורכב משני חלקים עיקריים, יח' מדחס שמותקנת מחוץ לדירה ויח' מעבה שמותקנת בתוך הדירה וזורקת אוויר מתוכה היא ושלא בדרך של תעלות מובנות בתוך התקרות (ראה גם עדות השמאי פר' עמ' 15, ש' 9). מזגן מפוצל בדרך כלל לא נבנה כחלק בלתי נפרד מהדירה. מזגנים מסוג זה הוכרו בפסיקה כמיטלטלין (ראה למשל את החלטת כב' הש' אלשייך בבש"א 22435 בפש"ר (ת"א) 1717/00 ירון זוהר, עו"ד בתפקידו ככונס נכסים לחברת נ' אריה חן, רו"ח - מנהל מיוחד, פורסם באתרים משפטיים, שם נקבע: "המראות והמזגנים, במקרה דנן, אינם מקיימים אף לא אחד מהמאפיינים שננקטו בפסיקה לעניין חלק מהמקרקעין או מחובר שאינו ניתן להפרדה: הם אינם מחוברים למקרקעין חיבור של קבע, ניתן להפרידם בלא לגרום להם נזקים בלתי סבירים. כמו כן, אין מדובר ב"חלק" ממחובר אחר, שהינו בלתי ניתן להפרדה, ויש להם קיום פונקציונאלי משל עצמם"). לפיכך, דין התביעה להידחות לגבי סעיף זה. ארונות מטבח - ס' 4.11 השמאי העריך את שווים של ארונות המטבח העיליים בסכום של 15,000 ₪ עבור 5 מטר אורך ארונות שפורקו ונלקחו על ידי התובעים. הנתבעים מודים כי לקחו עמם ארונות אלה ומסבירים זאת במעט ארונות המטבח שהיו קיימים בדירה השכורה (ס' 55 לתצהיר הנתבע). לטענתם, משנוכחו כי חסרים ארונות בדירה ומשהתובעים ציינו בפניהם כי בכוונתם לשנות כליל את מבנה המטבח, החליטו להסיר ארונות אלה. הנתבעים לא טענו אם כן כי הושג סיכום בע"פ על הסרת ארונות אלה (וממילא לא קיבלתי גרסתם לעניין הסיכום הנטען בכלל). יתרה מכך - במכתבם מיום 15.6.11 נספח יא' 2 לתצהיר הנתבע, נרשם במפורש כי לקיחת הארונות היה "מעשה שגוי". מכאן, שברור הדבר כי הארונות נלקחו שלא כדין וזאת לפי הודאת הנתבעים עצמם. למעלה מן הדרוש אציין כי גם לפי המבחן שהתוויתי, ארונות המטבח מהווים חלק בלתי נפרד מהדירה, גם אם ניתן להסירם מהדירה ללא פגע (כפי שאמנם נעשה). מטבח (הכוונה לארונות, משטח, כיור וברז) מהווה פריט מרכזי בדירה, הדרוש לצורך מחיה אלמנטרית בה וככזה הנו חלק בלתי נפרד מהדירה. עם זאת, טוענים הנתבעים טענה נוספת ולפיה מיד עם פניית התובעים הראשונה, הציעו להחזיר למקומם את ארונות המטבח על חשבונם. עובדה זו מוכחת לא רק מעדות הנתבעים (ס' 65 לתצהיר הנתבע), שהייתה אמינה עליי, אלא גם ממכתבים ששלחו הנתבעים בזמנים הרלוונטיים. כך למשל, במכתב הנתבעים מיום 15.6.11 אל הכונס ואל עו"ד פרנטקי, בא כוח התובעים דאז (נספח יא' 2 לתצהיר הנתבע), מכתב בו הגיבו הנתבעים לראשונה בכתב על טענות התובעים שהועלו יום קודם לכן במכתב בא כוחם מיום 14.6.11 אל הכונס (מכתב אשר נשלח יום אחד בלבד לאחר שקיבלו התובעים את החזקה בדירה), מציינים הנתבעים במפורש כי הציעו כבר יום קודם לכן בשיחה עם התובעים ובמסרונים להחזיר את הארונות למקומם. הנתבעים חזרו על הצעתם זו במכתב הנ"ל. ממכתב זה עולה כי הצעה זו לא הותנתה בדבר. במקום לקבל את ההצעה האמורה, שהייתה יכולה כביכול להקטין נזקם הנטען של התובעים עד אפס, נשלח מכתב תגובה שבו אין התייחסות להצעה זו, כשבמכתב נוסף שנשלח מספר ימים לאחר מכן (ביום 21.6.11 נספח יא' 4 לתצהיר הנתבע), דורשים הנתבעים בגין ארונות המטבח סכום של 11,500 ₪. בתגובה למכתב זה, הציעו הנתבעים שוב להשיב את הארונות למקומם ולפצות את הנתבעים בסכום של 2,500 ₪ מעבר לכך (ראה מכתבם מיום 21.6.11 נספח יא' 5). התובעים דחו הצעה זו במכתבם מיום 23.6.11 (נספח יא' 6 לתצהיר הנתבע). לעניות דעתי, די בכל האמור לעיל, כדי להגיע למסקנה כי אין מקום לפצות את התובעים בסכום כלשהו בגין ארונות המטבח העיליים שנלקחו. הוכח כי הנתבעים הציעו מיד (יום אחד בלבד לאחר מסירת החזקה), להחזיר את הארונות למקומם. שוכנעתי כי הצעה זו הייתה כנה. על התובעים הייתה חובה ברורה לקבל הצעה זו וזאת הן מכוח חובת הקטנת הנזק שחלה עליהם לפי ס' 14(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (לפי סעיף 14(א) הנ"ל, אין המפר חייב בפיצוים בגין הנזק שהנפגע יכול היה באמצעים סבירים להקטין) והן מכוח החובה לנהוג בתם לב בקיום הסכם המכר (ס' 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973). ויודגש: הסכם המכר אמנם נחתם מול הכונס והיחסים החוזיים של התובעים לפי הסכם זה, היו מול הכונס, אולם אין בכך כדי לגרוע מהעובדה שהדירה, שהייתה שייכת לנתבעים, נמכרה לתובעים, כך שנוצרו יחסים חוזיים בין התובעים ולבין הנתבעים מעצם עובדה זו, גם אם לא נערך חוזה בכתב ביניהם. ממילא חלה על התובעים חובה להקטין את נזקם, גם אל מול מעוול (ככל שיש לראות בנתבעים כמעוולים ולא בעלי חוזה מול התובעים). ראה בעניין זה מאמרו של כב' נשיא (כתוארו אז) בדימוס, השופט מאיר שמגר, "מגמות במשפט" עיוני משפט כ (1) (בינואר 1996), בעמ' 19 והאסמכתאות שם. משלא הסכימו התובעים להצעת הנתבעים להשבת הארונות, דבר שיכול היה להקטין את נזקם לאפס, אין לחייב את הנתבעים לשלם לתובעים פיצוי כלשהו כאן. למעלה מן הדרוש, אציין כי הוכח לפני שהתובעים התכוונו מלכתחילה לשנות כליל את מבנה מטבח ולהחליף את ארונות המטבח. עובדה זו עולה ממספר ראיות במצטבר - מעדות התובע בקדם המשפט בדבר השיפוץ שהתכוונו לעשות בדירה (פר' יום 1.2.12, עמ' 1, ש' 24 - 26); מתמונות המטבח הישן והסקיצות שלו במסמכי ההזמנה משנת 2005 שצורפו לתצהיר הנתבע, לעומת מבנה המטבח החדש שהרכיבו התובעים שכלל ארונות מטבח תחתונים חדשים למרות שאלה נותרו בדירה, כעולה מהתמונות נספח טז' לתצהיר הנתבע; מחוסר האמון שאני רוחש לעדות התובעת שהעידה בחקירתה הנגדית כי לא התכוונו לעשות שום שיפוץ וכי השיפוץ כולו נבע כביכול מהנזק שגרמו הנתבעים (פר' עמ' 22, ש' 25) וזאת לנוכח הסתירה בין דבריה אלה ולבין דברי התובע המפורשים כפי שנזכר לעיל, כמו גם הסתירה שבין דבריה לבין עצם ביצוע השיפוץ הכללי שעשו התובעים בדירה, כעולה מהתמונות נספח טז' לתצהיר הנתבע ובסכום של כ-114,000 ₪ (לעניין סכום זה ראה סיכומי התובעים עמ' 60, ש' 3), שהיה מעל ומעבר לדרוש לצורך תיקון הנזקים המעטים שגרמו הנתבעים. לו אכן לא הייתה כוונה לבצע שיפוץ כלשהו בדירה, סביר להניח כי התובעים היו מסכימים לקבל חזרה את ארונות המטבח וגם סביר להניח שלא היו משנים את מבנה המטבח ואת המיקום שלו, כמו גם לא היו מחליפים את כל הריצוף בדירה, לא היו מבצעים שיפוץ כללי של חדרי האמבטיה וכו'. לפיכך, טענת התובעת שלפיה החליפה את הארונות התחתונים כי לא יכולה הייתה לחיות עם מטבח טלאים (פר' עמ' 22, ש' 3 - 5), אינה מקובלת ואינה אמינה עליי. משהתכוונו הנתבעים ממילא ומלכתחילה, לקנות ארונות מטבח חדשים, הדרישה לפיצוי בסכומים של 11,500 ₪ (במכתב הדרישה לפני התביעה) ו-15,000 ₪ (במסגרת התביעה) בגין הארונות שנלקחו, נעשתה בזמנו בחוסר תם לב. אמנם, הסרת הארונות בניגוד למותר הייתה שלא כדין וגם העשירה את הנתבעים, שנחסך מהם לרכוש ארונות לדירה השכורה, אולם בנסיבות המיוחדות שבהן הציעו הנתבעים מיד להשיב את הארונות ונדחו ללא נימוק וללא הצדק על ידי התובעים, אין מקום לחייב אותם היום בתשלום פיצוי כלשהו בגין ארונות המטבח, לא מכוח דיני החוזים, לא מכוח דיני הנזיקין ולא מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. עוד למעלה מן הדרוש אציין כי הסכום שתבעו התובעים היה בכל מקרה גבוה לאין ארוך מהנדרש. התובעים תבעו לפי 5 מ"א ארונות מבטח, בעוד במכתבם הראשון דרשו פיצוי בגין 2.5 מ"א ארונות בלבד. מחומר הראיות שהביאו הנתבעים, אכן עולה כי אורך הארונות העליונים שלקחו עמם מן הדירה, מגיע לכדי כ-2.6 מטר לכל היותר. עובדה זו עולה מסקיצות המטבח שצורפו כנספח א' 1 לתצהיר הנתבע, הכוללים תרשים של כל ארונות המטבח, כאשר ארונות המטבח העליונים מורכבים משתי יח' של 90 ס"מ ושתי יח' של 40 ס"מ. שמאי התובעים הודה בחקירתו כי שטח הארונות הוא 3.6 מ"א לכל היותר ולא 5 מטר כפי חוות דעתו (ראה פר' עמ' 13, ש' 28 - 29), כשגם עדותו זו נסתרת מהסקיצות של המטבח וממכתב התובעים עצמם, ראיות שהנן עדיפות עליי, לפיהם אורך הארונות העיליים הגיע לכדי 2.6 מ"א. נתון חשוב נוסף הנו כי ארונות המטבח שהיו מותקנים בדירה היו ארונות ישנים ומשומשים משנת 2005, בעוד הערכת השמאי התייחסה לפריטים חדשים. לסיכום, גם לו הייתי מחליט שיש מקום לפצות את התובעים בסכום כלשהו בגין ארונות המטבח, הסכום הסביר שהיה עומד על הפרק, היה מגיע לכדי מספר אלפי שקלים בודדים (אם לפי הערכת השמאי ארונות חדשים שווים 3,000 ₪ למ"א, הרי שארונות משומשים צריכים לעמוד על כ-1,500 ₪ למ"א וכפול 2.6 מתקבל סכום של כ- 3,900 ₪). אשר על כן, ומכל הנימוקים שלעיל, אין לפסוק לתובעים סכום כלשהו בגין ארונות המטבח. התקנת חלקים, תיקוני חורים וצביעה קומפלט - ס' 4.12 שמאי התובעים תמחר עלויות של התקנת חלקים, תיקוני חורים וצביעה קומפלט, בסכום כולל של 11,000 ₪. בחקירתו הנגדית, הבהיר השמאי כי הסכום הנ"ל הנו בגין העבודה הכרוכה בהרכבת הדלת ומשקוף מחדש, שני מיכלי ההדחה, המקלחונים, הברזים וכן בגין עבודות טיח וצבע בכלל הדירה (עמ' 15, ש' 11 - 13). בכל הנוגע לעבודות של התקנת אביזרים כאמור, הרי שעל רקע מסקנותיי עד כה בפסק הדין, שלפיהם לא מגיע לתובעים פיצוי בגין מרבית האביזרים שנלקחו, ממילא לא מגיע להם פיצוי כלשהו בגין העבודה הכרוכה בהתקנת אביזרים חדשים במקומם, למעט בגין שני מיכלי ההדחה והברז ומנגנונים, שכן מצאתי מקום לגביהם לחייב את הנתבעים בסכום כלשהו. גם אין מחלוקת כי התובעים צבעו את כל הדירה מחדש. אין בידי לקבל את טענת התובעים שלפיה, הדירה נצבעה אך ורק עקב החורים שנותרו בקירות. שוכנעתי כי התובעים התכוונו מלכתחילה לצבוע את הדירה מחדש וזאת על רקע השיפוץ הכולל שעשו בחדרי האמבטיה ובמטבח, כמו גם החלפת כל הריצוף בדירה ולרבות החלפת הדלתות. מעיון בתמונות הדירה לאחר השיפוץ (נספח טז' לתצהיר הנתבע) בהשוואה לתמונות הדירה לפני השיפוץ (ת/1), ההבדל הוא עצום. יוזכר כי לפני השיפוץ, הדירה הייתה צבועה בצבעים שונים. אין ספק בעיני כי התובעים לא התכוונו מלכתחילה להתגורר בדירה שצבועה כך. לו לא הייתה בכוונת התובעים לבצע שיפוץ כלשהו בדירה, היו מסכימים מיד לקבל חזרה את ארונות המטבח, כפי הצעת הנתבעים והיו מסתפקים בתיקון הנזקים הספציפיים שנגרמו לטענתם על ידי הנתבעים ואשר עלות תיקונם היה מסתכם בסכום של אלפי שקלים ולא היו מוציאים על שיפוץ כולל, סכום של כ- 114,000 ₪ (כעולה מסיכומי בא כוחם בפר' עמ' 60, ש' 3). עובדה רלוונטית נוספת הנה כי לא ניתנה כל התחייבות מצד הכונס או הנתבעים למסור את הדירה כשהיא צבועה. עם זאת, יש מקום לפצות את התובעים בסכום כלשהו, בגין חורים וחריצים גדולים (שהיו אמנם מעטים, כעולה מהתמונות ת/1), שנותרו בקירות הדירה עקב הוצאת גופי תאורה, מאווררים וכו' (בין אם הנזק נגרם עקב כך שהוצאו שלא בזהירות ובין אם לא ניתן היה להוציא את האביזרים הנ"ל ללא גרימת נזק). בגין חורים בגודל של דיבל, אין מקום לפצות את התובעים, שכן הנתבעים היו רשאים לפרק גופי תאורה, מדפים וכו', כשפירוק המותיר את החור של הדיבל ייחשב כפירוק סביר שלא גרם נזק ממשי לדירה. וכאמור - לא הנתבעים ולא הכונס התחייבו למסור דירה צבועה או קירות חפים מחורים ששימשו להתקנת אביזרים שונים. לעניין שיעור הפיצוי, יש לתת את הדעת לכך שעל רקע הכוונה לבצע מלכתחילה וממילא צביעה כללית של הדירה וסתימת חורים בטיח וכו', סביר להניח כי העבודה הכרוכה בסתימת החריצים הגדולים המעטים בדירה נבלעה במידה לא מבוטלת בעבודה זו, שהתובעים ממילא התכוונו לבצע. בהתחשב בכך ובהתחשב בכך שהסכום שקבע שמאי התובעים בסעיף 4.12 בסך 11,000 ₪, כלל בנוסף לצביעת כל הבית כולו, גם את העלות של הרכבת אביזרים רבים שאין לחייב את הנתבעים בגין עלות התקנתם, כשלא ניתן פירוט בחוות הדעת כיצד הסכום הכולל מתחלק בין כל העבודות הנ"ל ובהתחשב בכך שהתובעים נמנעו מלהוכיח כמה בפועל עלתה להם עבודת הצביעה של הדירה ובהתחשב בכך שלפי חוות דעתו של החשמלאי מטעם הנתבעים, עלות תיקוני החורים עומדת על סכום של כ-100 ₪ לחדר (שאמנם נראית לי על הצד הנמוך במידת מה אולם לא רחוקה מאוד מהמציאות לכמות החורים וחריצים המעטה במקרה דנא), החלטתי להעמיד את הפיצוי המגיע לתובעים בנסיבות העניין בגין תיקוני מעט החורים וחריצים שהיה על הנתבעים לתקן בטרם מסירת החזקה בדירה, על סכום של 1,000 ₪, כשסכום זה כבר משוערך להיום. סיכום ביניים נוכח כל האמור לעיל עד כה, מצאתי כי על הנתבעים לפצות את התובעים בסכום של 2,150 ₪ בגין מעט האביזרים שנלקחו שלא כדין מהדירה ובגין מעט הנזקים שהותירו עבודות הפירוק של גופי התאורה וכו' מהדירה. עגמת נפש התובעים עתרו לחיוב הנתבעים בסכום של 30,000 ₪ בגין עגמת הנפש שנגרמה להם עקב מעשי הנתבעים. בנסיבות העניין, סבור אנו שיש לפצות את התובעים בסכום כלשהו בראש נזק זה. נראה כי גם הנתבעת הייתה בדעה שנגרמה לתובעים עגמת נפש מכל הפרשה וזאת על רקע המסרון ששלחה לתובעת ואשר בו הגדירה את מעשה הנתבעים כ"מביש" (ראה ס' 12 לתצהיר התשובה של התובעת לשאלון סומן ת/4). עם זאת, יש לקחת בחשבון כי מסרון זה נשלח בסמוך לאחר האירוע, לאחר שעו"ד מקבילי ממשרד הכונס צידד בעמדת התובעים והשפיע בדרך זו על תחושת האשם של הנתבעת, כעולה מתצהירה (ס' 9) ומתצהיר הנתבע (ס' 69) וזאת בתקופה שבה טרם התבררה מידת האשמה האמיתית של הנתבעים בפרשה, כאשר כעת מסתבר כי מידת אשמתם הייתה פחותה בהרבה ממה שהוצג על ידי התובעים. לפיכך, יש להתאים את גובה הפיצוי לנסיבות העניין ובין היתר לתוצאה שאליה הגעתי, לפיה מרבית האביזרים נלקחו מהדירה כדין. בנסיבות, הפיצוי הסביר המגיע לתובעים בגין ראש הנזק של עגמת נפש, הנו נמוך בהרבה מהסכום שתבעו. עגמת הנפש צריכה להתייחס כמובן אך ורק למעשי הנתבעים ביחס לפריטים שקבעתי כי נלקחו שלא כדין מהדירה (שני מכלי הדחה, ברז ושני מנגנונים). כמו כן, יש להתחשב גם בארונות המטבח שנלקחו, גם אם לא מצאתי מקום לחייב את הנתבעים בפיצוי בגין עניין זה וזאת על רקע קביעתי שלפיה הם נלקחו שלא כדין. מקובל עלי כי גם אם התכוונו התובעים לבנות מטבח חדש ולא לעשות שימוש בקיים, כניסתם לדירה שזה עתה רכשו, כשארונות המטבח הנ"ל נעדרים ממקומם, הפתיעה את התובעים וגרמה להם באותו הרגע עגמת נפש מסוימת. הוא הדין לגבי הדלת ומשקוף שפורקו ומאותם הנימוקים. כנ"ל לגבי החריצים וחורים (המעטים אמנם), שכן היה מקום שלא להותירם כך. גם הותרתם של אלה, סביר להניח שגרמה לתובעים עגמת נפש מסוימת. עם זאת, אין מקום להתחשב לעניין עגמת הנפש בנטילת המזגנים, בנטילת מקלחונים הניידים ולשאר האביזרים שנלקחו דין מהדירה, כמו גם לחורים שנותרו בדירה כדין עקב הוצאת גופי תאורה מבלי שנגרם נזק ממשי לקירות. עוד נקודה חשובה ורלוונטית לאומדן עגמת הנפש הנה כי ישנו הבדל עצום בין מצב שבו פלוני רוכש דירה ומתכוון להיכנס ולגור בה במצבה הנוכחי, אולם הוא מגלה כי נלקחו ממנה פריטים מסוימים ונגרמו לה נזקים וכעת הוא נדרש להקדיש זמן וכסף לתיקונים, כשהדבר אף מעכב את כניסתו לדירה ולבין המצב שחל בתביעה דנא, לפיה התובעים התכוונו ממילא לבצע שיפוץ רציני בדירה, כך שמעט הפריטים שנלקחו ומעט הנזקים שהותירו הנתבעים, בטלים בשישים לעומת העבודות שממילא התכוונו הנתבעים לבצע ואשר ממילא היו אמורים לעכב את כניסתם לדירה (ועל כך עוד ידובר מיד בהמשך פסק הדין, בדיון שיעשה בראשי הנזק הנוספים שנתבעו). על רקע כל השיקולים הרלוונטיים ועל רקע האמור לעיל, אני מעמיד את הפיצוי בגין עגמת נפש על סכום של 5,000 ₪, כשסכום זה כבר משוערך להיום. אובדן ימי עבודה התובעים תבעו ראש נזק נוסף בדמות אובדן ימי עבודה בגין הפרשה כולה ואשר הועמד על סך של 9,000 ₪. לאחר שעיינתי בחומר הראיות ובטיעוני הצדדים, סבורני כי יש לדחות את תביעת התובעים לקבלת פיצוי בגין אובדן ימי עבודה. בעל דין התובע ראש נזק מוגדר של אובדן ימי עבודה, חייב להוכיח לבית המשפט כי איבד ימי עבודה עקב התנהלות שלא כדין של הצד שכנגד וכי אובדן זה גם גרם לו נזק כספי. התובעים לא הוכיחו כי אותה התנהלות שמצאתי אותה שלא כדין מצד הנתבעים, גרמה להם אובדן ימי עבודה או הייתה לה תרומה כלשהי לאובדן כאמור. על רקע הכוונה לשפץ את הדירה מלכתחילה, לא שוכנעתי כי ככל שהתובעים איבדו ימי עבודה, הדבר נבע מהצורך להתעסק עם תיקון הנזקים שגרמו הנתבעים ולא בשל עבודות השיפוץ הכלליות והרחבות בהרבה, שממילא התכוונו לבצע בדירה. זאת ועוד: התובעים גם לא הוכיחו כי איבדו ימי עבודה בכלל וגם לא הוכיחו כי נגרם להם אובדן הכנסה עקב כך. התובעים לא צירפו ראיות ממשיות בעניין זה. התובעים הסתפקו בהצהרה כללית בתצהירם, שלפיה איבדו ימי עבודה, עקב הצורך בביצוע תיקונים וניהול ההליכים המשפטיים (ס' 37 לתצהירם). דא עקא, התובעים לא ציינו את ימי העבודה שהפסידו, לא ציינו בכלל היכן הם עובדים ובמה מתעסקים (עצמאיים? שכירים?), למעט לראשונה בסיכומיהם (עמ' 60, ש' 15 - 16), לא צירפו תלושי שכר או ראיה אחרת להוכיח כי לא התייצבו לעבודה וכי הפסידו הכנסה כתוצאה מכך ואף לא הסבירו כלל כיצד חישבו את אובדן ימי העבודה על סכום של 9,000 ₪ דווקא. גם לא ניתן כל הסבר מדוע לא הוגשו הראיות הנ"ל. טענת בא כוחם בסיכומיו, שלפיה בית המשפט מודע לשכר הממוצע במשק ויכול לפסוק בהתאם לכך, דינה להידחות. פניה לשכר הממוצע במשק נעשית במקרים חריגים שלא ניתן להוכיח את ההכנסה בפועל. לא זה המקרה שלפנינו, מה שגם שכאמור, לא הוכח ולא שוכנעתי כי התובעים הפסידו כלל ימי עבודה לא כל שכן כי נגרם להם נזק כספי עקב כך וזאת בהעדר כל פרטים שנעדרו מראיותיהם כנזכר לעיל. לפיכך, התביעה נדחית בראש נזק זה. פיצוי בגין עיכוב בקבלת הדירה ובגין אובדן זמן עקב התנהלות מול הנתבעים התובעים תבעו בכתב התביעה ראש נזק נוסף שהוגדר על ידם כ"פיצוי בגין עיכוב בקבלת הדירה עקב הנזקים והזמן הדרוש לתיקונם, כמו גם אובדן זמן עקב התנהלות עם הנתבעים, במשך 4 חודשים" ואשר הועמד על 14,000 ש"ח. כל התייחסות לראש נזק זה הושמטה מתצהירי התובעים וגם מסיכומיהם ודי בכך כדי להביא לדחיית התביעה לגבי ראש נזק זה (ראה סעיפים 36 עד 40 לתצהיר התובעים, שהנם כולם תחת הכותרת "נזקים" וכן ראה סכום הנזקים הכולל שננקב בסך 113,545 ₪, אשר הנו נמוך מסכום התביעה, שהועמד על 125,720 ₪, כשההפרש נובע מהפחתת ראש הנזק הנ"ל מחד וכנראה מהוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מהגשת התביעה ועד הגשת התצהיר לעלות הנזקים מאידך; כן ראה סיכומי התובעים שנעדרים התייחסות לראש נזק זה). הרבה למעלה מן הדרוש, אציין כי ממילא לא היה מקום לפסוק לתובעים סכום כלשהו גם כאן, מקום שלא הוכח שמעשי הנתבעים תרמו לעיכוב כלשהו בקבלת הדירה וזאת על רקע השיפוץ המקיף שתוכנן מלכתחילה ושוליות התיקונים שנבעו ממעשי הנתבעים ביחס לשיפוץ זה וכמו גם על רקע עדות התובעת, שלפיה השיפוץ הסתיים ב-1.8.11 (עמ' 24, ש' 30), היינו כחודש וחצי לאחר קבלת הדירה ולא לאחר 4 חודשים כנטען בתביעה כששוכנעתי שמשך הזמן הדרוש לתיקון הנזקים המעטים שגרמו הנתבעים נבלי בזמן הדרוש לשיפוץ שממילא התכוונו הנתבעים לבצע. לפיכך, התביעה נדחית בראש נזק זה. הוצאות ושכר טרחה התובעים עתרו במסגרת התביעה להוצאות משפטיות בסך 20,000 ₪. התובעים חזרו על כך בתצהירם. דא עקא, לא הובאו ראיות כלשהן להוצאות אלה. יתרה מכך - כשנחקרה התובעת, היא אישרה כי מדובר בהוצאות משפטיות עבור הגשת התביעה ולא עבור טיפול משפטי בעבור ההתכתבויות עם הנתבעים מלפני כן (עמ' 24, ש' 22 - 25). בנסיבות אלה, לא ברור לבית המשפט מדוע סכום זה נכלל כראש נזק בתביעה, תוך תשלום אגרה מיותרת בגינו, כשניתן היה לדרוש אותו ואף להוכיח אותו ללא הכללתו כחלק מסכום התביעה וכמקובל. מכל מקום ולגופו של עניין, בקשר להוצאות המשפט ושכר טרחת עו"ד, סבורני כי יש לחייב את הנתבעים להשתתף רק בחלק מהוצאות התובעים בגין חוות הדעת השמאית מטעמם וזאת בין היתר בשל העובדה שחוות הדעת השמאית התקבלה באופן חלקי ביותר. לעניין שיעור ההשתתפות יש להתחשב גם בעובדה שחלק מטיעוני התובעים שחוות הדעת הייתה דרושה להוכחתם, בכל זאת התקבלו, גם אם בגין אלה לבסוף לא נפסק פיצוי מסיבות אחרות (כגון אי הקטנת נזק וכו'). בנסיבות, ישלמו הנתבעים 1,000 ₪ כהשתתפות בהוצאות הנ"ל. כמו כן, ישתתפו הנתבעים בהוצאות האגרה של התובעים, בסך של 500 ₪ ביחס למחצית הראשונה. נראה כי התובעים טרם שילמו את המחצית השנייה של האגרה, חרף הערתי בנושא זה. אם ישלמו התובעים את המחצית השנייה של האגרה תוך 5 ימים מקבלת פסק הדין ויעבירו עותק הקבלה לצדדים האחרים, יהיו זכאים הם להשתתפות של 500 ₪ מצד הנתבעים גם לגבי המחצית השנייה של האגרה. לא תשולם המחצית השנייה של האגרה, הסכום ייגבה מהתובעים על ידי המדינה בכל מקרה באמצעות המרכז לגביית קנסות. בכל הנוגע לשכר טרחת עו"ד, הגעתי למסקנה כי מן הדין ומן הצדק שכל צד יישא בהוצאותיו. התביעה התקבלה באופן זניח ביחס לסכומה וניתן לומר כי מרבית טענות התובעים נדחו, כשנקבע כי הנתבעים התנהלו שלא כדין לגבי מספר פריטים בודדים וכשלגבי העיקרי שבהם, ארונות המטבח, הם הציעו מיד להשיבם לדירה. התנהלות התובעים לא הייתה ללא רבב (ראה סכום התביעה המופרז שתבעו, הסתירות בעדויותיהם לעניין סיבת ביצוע השיפוץ המקיף, סירובם לקבל חזרה את ארונות המטבח תוך עמידה על קבלת פיצוי של אלפי שקלים בגין כך וכו'). סוף דבר תביעת התובעים כנגד הנתבעים 2 ו-3 אשר על כן, הנתבעים ישלמו לתובעים 2,150 ₪ בגין פריטים שנלקחו מן הדירה ונזקים שנגרמו, 5,000 ₪ בגין עגמת נפש וכן 2,000 ₪ בגין השתתפות בהוצאות אגרה ומומחים ובסה"כ 9,150 ₪ (כשסכום זה משוערך להיום). תשלומם של 500 ₪ מהסכום הנ"ל מותנה בהמצאת קבלה על תשלום המחצית השנייה של האגרה. הסכום שנפסק ישולם מתוך הכספים שעוכבו אצל הכונס ותוך 30 יום מהמצאת פסק הדין לכונס. 2. תביעת התובעים כנגד הכונס התובעים הגישו את התביעה כנגד הכונס בטענה שהוא, כמי שמכר להם את הדירה, היה אחראי לספק להם את הממכר, כפי הוראות החוזה שהכונס עצמו היה צד לו. הכונס טוען כי התביעה נעדרת עילה, שכן הוא אינו בעל הזכויות הקנייניות בדירה ולא מהווה מוכר במובן זה. למעשה, הצורך לדון בשאלה זו מתייתר מבחינה פרקטית, וזאת לאור העובדה שעלה בידי התובעים לעכב חלק מכספי התמורה לצורך הבטחת תביעתם ועל רקע העובדה שהכונס, כפי שעוד יפורט בהמשך, גם אם הוא אחראי במידת מה כלפי התובעים, ממילא הוא זכאי לשיפוי מאת הנתבעים במסגרת הודעת צד ג'. עם זאת, ומשטענו הצדדים בעניין וכדי לא להותיר הנושא ללא הכרעה, אתייחס לכך בקצרה להלן. כונס נכסים שמוכר דירה של החייב, חב בחובת זהירות, הגינות ותם לב מוגברים, כולל כלפי צד ג' הרוכש את הדירה וכן חב הוא באחריות חוזית כלפי צד ג' לפי הסכם המכר שהכוס הנו צד לו (ראה ת.א. (י-ם) 3283/01 אלן זולברג נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, פורסם באתרים משפטיים,. כמו כן ראה לעניין חובת הזהירות, ת.א. (ת"א) 155971/02 חגיגי אליהו נ' שלמה ובר, פורסם באתרים משפטיים, שם נקבע: "כונס הנכסים, גם אם הינו שלוח של הגורם השיפוטי, חלות עליו חובות משפטיות והוא אינו בבחינת כתובת בלבד. השליחות כוללת חבות לפועל על פי הוראות השולח, ובין היתר כוללת הוראת המכירה בדיקה של הנכס טרם מכירתו. חובה זו מכילה בחובה בחינת השטח, הלכה למעשה, לרבות בדיקת האפשרות שהמחזיק בחניה הינו דייר מוגן. לפיכך, משחרג השלוח מהסמכות שנתנה לו ומכר את הנכס ללא בדיקה כאמור, חלה עליו חובת הפיצוי בגין נזק שנגרם לבעל דברו כתוצאה מביצוע פעולה משפטית אגב חריגה מההרשאה שניתנה לו מהשולח (סעיף 6 (ב) לחוק השליחות תשכ"ה - 1965). 4. עילת תביעה נוספת הינה מכוח סעיף 35 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש). חבות זו קמה לנתבע מכוח מספר פונקציות שמילא בביצוע עסקת המכר: האחת, ככונס נכסים קמה לנתבע חובת זהירות כלפי רוכש הנכס לנהוג בזהירות כפי שכונס נכסים סביר ונבון היה נוהג. חובת הזהירות, ככל שהדבר נוגע למכר של נכס מקרקעין, משתרעת גם על פני בדיקת פיסית של הנכס ועריכת ביקור בו. חובה זו מקבלת משנה תוקף בהתחשב בעובדה שהכונס משמש כידו הארוכה של ראש ההוצאה לפועל, שאינו יוצא לביקורים בנכס כדבר שבשגרה (ראה "הוצאה לפועל הליכים והלכות" עמ' 661 ו- 672). לדעת המחבר, חובת הזהירות של כונס הנכסים הינה חובה מוגברת, שכן תפקידו אינו מתמצה בייצוג צד בהליך, אלא הוא משמש כגורם אוביקטיבי - כלפי כל הצדדים הנוגעים בעסקת המכר - חובה המטילה עליו - בין היתר- תפקיד של נקיטת פעולות יזומות". לפיכך, העובדה שהכונס אינו בעל הזכויות הקנייניות בנכס, אינה פוטרת אותו מאחריותו לקיים את התחייבויותיו לפי הסכם המכר. כך למשל, במקרה דנא, על הכונס היה למלא התחייבותו למסירת הדירה במצבה כפי שנקבע בהסכם, שהרי הכונס קיבל חזקה על הדירה והעובדה שהסכים להותרת הנתבעים בדירה גם לאחר מכירתה ועד למועד העברת החזקה לתובעים, אינה פוטרת אותו מחובתו למסור את הדירה לתובעים במצבה לפי ההסכם, גם אם החייב הוא זה שנהג שלא כדין עת הסיר אביזרים מהדירה. במקרה כזה תעמוד לכונס תביעת שיפוי כנגד החייב, אולם לא יהווה הדבר הגנה מפני תביעת הרוכש שקיבל את הדירה שלא בהתאם להסכם שנערך עם הכונס. ויודגש - בעוד הכונס מצא לנכון להוסיף בהסכם המכר (ס' 3, 4 ו-8ב') הסתייגות לגבי אחריותו לאיחור בפינוי הדירה מצד הנתבעים, לא נרשמה כל הסתייגות דומה ביחס להתחייבות הכונס למסור את הדירה לתובעים במצבה כפי שהייתה בעת חתימת ההסכם. עניין נוסף שמוצא אני לנכון להתייחס אליו נוגע לעבודה שהסכם המכר לא כלל התייחסות לנושא האביזרים בדירה. הנני מוצא כשל מסוים בהתנהלות הכונס בעניין זה, הנובע מכך שלא מצא לנכון לברר עם הצדדים מיוזמתו, איזה אביזרים נותרים בדירה ומה יילקח על ידי הנתבעים. כאשר מדובר במכירת דירת יד שנייה, בירור הנושא הזה הנו עניין אלמנטרי. בכל דירה ישנם דברים שאליבא דכולי עלמא הנם בבחינת מיטלטלין (שולחן, כסא, ספה וכו'), ישנם דברים שאליבא דכולי עלמא הנם חלק בלתי נפרד מהדירה (דלתות, משקופים, קירות, ריצוף וכו'). עם זאת, ישנם אביזרים שמבחינת המוכר והקונה הסביר, שהנם הדיוטות ולא משפטנים מלומדים (וכבר ראינו כי גם בין אלה ישנה מחלוקת), עלולים להיווצר ביניהם מחלוקת לגבי אופיים (מיטלטלין או חלק בלתי נפרד מהדירה). לפיכך, סבור אני כי מוטל היה על כונס נכסים ליזום את הסדרת הנושא במסגרת ההסכם, גם אם הצדדים לא פנו אליו בקשר לכך וגם אם היו מיוצגים (ראה הפסיקה שאזכרתי לעיל ושלפיה מוטל על הכונס ".. בין היתר- תפקיד של נקיטת פעולות יזומות"). לו היה הכונס יוזם את הנושא של האביזרים ודואג לצירוף רשימת מיטלטלין כנספח לחוזה, מאוד יתכן שלא היה צורך בהגשת התביעה הנוכחית, לפחות לא בהיקף הנוכחי שלה ולגבי כל הפריטים שנזכרו בה. לפיכך, יש לראות את הכונס בעניין זה כאחראי במשותף עם הצדדים, שגם הם כשלו בעניין, משלא העלו את הנושא על הכתובים. לעניין זה, תינתן, אפוא, חשיבות בעת פסיקת הוצאות המשפט. על רקע כל האמור לעיל, הכונס אחראי כלפי התובעים ביחס לכל אותם הנזקים שבהם חייבתי את הנתבעים, שכן ביחס לאותם הפריטים שמצאתי לנכון לחייב את הנתבעים בגינם, הדירה לא נמסרה לתובעים לפי הוראות ההסכם ולפי התחייבות הכונס בהסכם זה. עם זאת, משעוכבו כספי התמורה כגובה התביעה ומשיש ממש בהודעת צד ג', אין צורך בצו אופרטיבי לחיוב הכונס מכיסו לשלם לתובעים את הסכום שנפסק להם, תוך חיוב הנתבעים לשפות את הכונס בהודעת צד ג' ויש להסתפק במתן הוראה להעברת הסכום שנפסק באופן ישיר לתובעים מתוך כספי התמורה המעוכבים אצל הכונס ואת היתרה להעביר לידי הנתבעים, הכל תוך 30 יום מהמצאת פסק הדין לכונס. בנסיבות, ביחסים שבין התובעים ולבין הכונס במסגרת התביעה, ומשאחריות הכונס גובהה כשעור הפיצוי שנפסק לתובעים, הנמוך במידה ניכרת מסכום התביעה (7,150 ₪ לעומת 125,720 ₪), כמו גם על רקע העובדה שהתובעים הפריזו בסכום התביעה ועל רקע התנהלותם הנוספת שהזכרתיה לעיל ואילו על רקע העובדה שאי עמידתו של הכונס במסירת הדירה לידיהם כפי הוראות ההסכם, לא נבעה מרשלנותו, אלא עקב הפרת הנתבעים את חובתם בעניין זה, דבר שהכונס לא יכול היה לצפות, ומאחר וקיימת אחריות משותפת לכל הצדדים בתיק דנא, לאי העלאת הסיכום לגבי האביזרים על הכתב כנספח להסכם, כל צד יישא בהוצאותיו ביחסים שבין התובעים ולבין הכונס במסגרת התביעה. 3. הודעת צד ג' בעניין הודעת צד ג', הוכחה אחריותם של הנתבעים כלפי הכונס וזאת משהנתבע אישר בעדותו כי הגם שלא חתם על הסכם המכר, הוראות ההסכם עלו בקנה אחד עם הראייה שלו את תנאי מכירת הדירה לתובעים (ראה עמ' 41, ש' 10 - 12). גם לפי הסכם השעבוד וההלוואה, הוכח כי כל מה שחובר לדירה, גם לאחר קבלת ההלוואה בזמנו, נחשב חלק בלתי נפרד מהדירה. משמעות הדבר, כי הנתבעים היו מוחזקים כמחויבים למסור את הדירה לתובעים לפי הוראות הסכם המכר שבין התובעים ולבין הכונס. גם לפי כתב ההתחייבות של הנתבעים (נספח ז' לתצהיר הכונס) התחייבו הנתבעים לפנות את הדירה מכל אדם וחפץ - משמע - לא הותר להם לפרק דבר מה שנחשב חלק בלתי נפרד מהדירה. לפיכך, אלמלא קיומם בידי הכונס של כספי התמורה שטרם הועברו, היה מקום להורות לנתבעים לשפות את הכונס בגין כל סכום שהיה נאלץ לשלם בפועל לתובעים מכיסו. אשר על כן, הכונס יעביר לתובעים מכספי התמורה המוחזקים אצלו, את הסכום שנפסק לטובת התובעים וזאת תוך 15 ימים מקבלת פסק הדין. ביחסים שבין הכונס ולבין הנתבעים במסגרת הודעת צד ג', נחה דעתי כי על הנתבעים לשלם לכונס את מלוא סכומי האגרה ששילם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום תשלומם ועד התשלום המלא בפועל לכונס. הכונס יגבה סכום זה מכספי התמורה המוחזקים אצלו. לעניין שכר טרחת עו"ד, סבור אני כי בכלל הנסיבות, מן הדין כי גם בהודעת צד ג' כל צד יישא בהוצאותיו וזאת בין היתר על רקע מחדלו של הכונס מלדאוג להכללת סיכום ביחס לאביזרים במסגרת ההסכם, דבר שכאמור יכול היה אולי לייתר את הסכסוך או לכל הפחות להקטין משמעותית את נקודות המחלוקת שבין הצדדים. סוף דבר אשר על כן, התביעה מתקבלת חלקית כנגד הנתבעים כמפורט לעיל. התביעה כנגד הכונס מתקבלת חלקית כמפורט לעיל. הודעת צד ג' מתקבלת חלקית כמפורט לעיל. הוצאות המשפט בתביעה ובהודעה כמפורט לעיל. תשלום הסכומים לתובעים ולכונס יהא מתוך כספי התמורה, כמפורט לעיל, כשיתרת כספי התמורה יעביר הכונס לנתבעים תוך 30 יום מקבלת פסק הדין.מקרקעיןכינוס נכסים