ניתוח מתיחת בטן סיכונים

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ניתוח מתיחת בטן סיכונים:

התביעה

1. לפני תביעה בעילת רשלנות רפואית בביצוע ניתוח למתיחת בטן ו/או רשלנות שבהיעדר הסכמה מדעת לניתוח שבוצע ותוצאותיו.

2. התובעת, ילידת 1982, ילדה ביום 29/09/02 תאומים. לאחר שחשה שהעור בבטנה נותר רפוי לאחר הלידה, פנתה לנתבעת 1/חברה לשירותים רפואיים וניתוחים פלסטיים בניהול גב' רונית רפאל (להלן: "הנתבעת"), כדי לבדוק אפשרות לניתוח למתיחת עור הבטן.

הנתבעת הפנתה אותה לנתבע/ד"ר אלדד מור, מומחה לכירורגיה פלסטית ואסטטית (להלן: "הנתבע") שביצע בזמנים הרלוונטיים לתביעה, בין השאר, ניתוחים שהפנתה אליו הנתבעת, וביום 01/01/03 נבדקה התובעת על ידו, וביום 12/05/03 בוצע הניתוח במרפאתו.

3. התובעת לא הייתה שבעת רצון מתוצאות הניתוח שכלל צלקות רוחבית ואנכית המלמדות, לטענתה, על ביצוע כושל של הניתוח, ועל חריגה יסודית ממה שהובטח לה, ומכאן תביעתה.

טענות הצדדים והתצהירים מטעמם

4. לטענת התובעת, במהלך הפגישה ב-01/01/03 הובהר והוסבר לה ע"י הנתבע כי מדובר בניתוח קל ופשוט, נטול סיבוכים אשר בסופו לא יוותרו צלקות והתובעת תראה רזה יותר ועור בטנה יהיה מתוח (סעיף 6 לכתב התביעה).
נוכח האמור, השתכנעה התובעת בתום הפגישה לבצע את הניתוח, ובהתאם נקבע מועד ליום 12/05/03 במרפאתו הפרטית של הנתבע.

5. ביום הניתוח בשעה 07:00 הגיעה התובעת למרפאה, קיבלה, לטענתה, שני כדורים (שאינה יודעת מה טיבם), והוכנה לקראת הניתוח. התובעת טוענת, כי נמסר לה על ידי האחות טופס הסכמה לניתוח והיא התבקשה לחתום עליו.
היא מדגישה בתביעתה כי הטופס נחתם בפני האחות שמילאה את הפרטים ומבלי שהנתבע נכח בעת חתימתה, מבלי שהסביר לה מה כתוב, את השלכות חתימתה על מהות הניתוח והסיכונים הכרוכים בו. חתימתו של הנתבע על גבי טופס ההסכמה הוספה, לטענתה, בשלב מאוחר יותר.

6. לטענת התובעת, בנסיבות אלה שלא הוסברו לה הסיכונים והסיבוכים האפשריים, חתימתה על טופס ההסכמה מהווה הסכמה שלא מדעת ונוגדת את דרישות סעיפים 13 ו-14 לחוק זכויות החולה, תשנ"ו-1996, ופגעו ביכולתה לקבל החלטה מושכלת אם לבצע את הניתוח, אם לאו.

7. התובעת טוענת, כי לאחר הניתוח והסרת התחבושות היא הבחינה כי נותרו בבטנה צלקת אופקית ואנכית גדולות, הממוקמות במקום גבוה ובולט בבטנה. התובעת צירפה לכתב התביעה תמונות של הצלקות מהתקופה שמיד לאחר הניתוח.
לטענתה, הוצע לה לעבור ניתוח מתקן שיבוצע ע"י הנתבע, אך היא לא רצתה לאחר שחששה ואיבדה אמון במיומנויותיו המקצועיות.

8. התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית (ת/4) ותצהיר משלים (ת/5) החוזרים על טענותיה כפי שפורטו לעיל.
יש לציין כי בתצהירה מיתנה התובעת את גרסתה. כך היא מעידה כי הנתבע אמר לה שמדובר בניתוח ללא סיבוכים וללא צלקות נראות לעין (זאת בניגוד לטענה בכתב התביעה לפיה הבטיח שכלל לא יהיו צלקות).
בתצהיר היא מעידה, כי הנתבע אף אמר לה להביא לפגישה הבאה את החלק התחתון של בגד הים כדי שיראה לאן הוא מגיע על מנת שהצלקת לא תבלוט מעליו.

9. על פי עדותה, הסביר לה הנתבע בשעות שלאחר הניתוח כי קרה משהו בלתי צפוי – בגלל הפירסינג שהיה לה בטבור, דבר שיצר צורך בהוספת חיתוך וצלקת אנכית בלתי מתוכננת.


10. התובעת מתארת בתצהירה תקופה של כאבים בהם נזקקה למשככי כאבים ולא יכלה לטפל בתינוקות שלה. לטענתה, בלית ברירה לאחר הניתוח היא עברה עם הילדים להתגורר בבית הוריה במשך כשלושה שבועות ואף נעזרה במטפלת שתסעד אותה הואיל והוריה עובדים. עוד היא טוענת בתצהירה, כי לאחר שלושה שבועות חזרה עם הבנים הביתה, אבל עדיין הייתה מוגבלת בטיפול בהם, הלכה כפופה והתקשתה בפעולות הלבשה וכי תקופה מסוימת לאחר מכן הלכה עם חגורת בטן למספר חודשים.

11. התובעת מצהירה, כי במשך תקופה ארוכה התאבלה על גופה ועל מה שנהיה ממנו, ועל מצבה לפיו בניגוד למצב שלפני הניתוח בו הלכה עם גופיות קצרות וצמודות ונהגה ללכת לעיתים קרובות לים ולבריכה בבגד ים בשני חלקים, תוך שהיא מבליטה את בטנה עם הפירסינג, נאלצה לשנות את הרגליה. עוד היא טוענת, כי במשך 5 שנים לאחר הניתוח כמעט ולא הלכה לים ולבריכה ולאחר שהיא הבינה שהיא אוגרת כעסים, תסכולים, פחדים וחששות, פנתה לקבל טיפול פסיכולוגי שכלל 15 פגישות.

(אציין שפרטי הפסיכולוגית לא הומצאו, כך גם לא הומצאו קבלות בגין הטיפולים ומיותר לציין שאותה פסיכולוגית שאף שמה המלא ופרטיה לא נמסרו, לא הוזמנה למתן עדות).

12. בנוסף, טוענת התובעת, כי הניתוח ותוצאותיו העיבו על הזוגיות שלה, היא הרגישה חסרת ביטחון ופחדה שבן זוגה יראה אותה עירומה ומצב זה נמשך כשנתיים. על פי עדותה, רק לאחר שנתיים הבינה שבן זוגה מקבל אותה כמו שהיא, אבל תקופת השנתיים הייתה קשה בראייתה מבחינת חיי הזוגיות.
לאחר כ-5 שנים, הואיל והטיפולים הקלו אך במעט, קנתה בגד ים שלם, אבל עדיין ממעטת לבקר בים ובבריכה. לטענתה, היא לא שלמה עם הגוף והמראה שלה, וזמן ארוך התביישה להתקלח במלתחות חדר הכושר פן יראו את הצלקות.

13. התובעת עותרת להחזיר לה את עלות הניתוח בסך 18,000 ₪, היא מבקשת פיצוי עבור עזרת צד ג' בסך של כ-10,000 ₪, הוצאות ונסיעות של כ-13,000 ₪ ורכישת מלתחה חדשה בסך 15,000 ₪. היא אף טוענת להפסדי שכר באופן כללי, אך עיקר טענותיה לפיצוי מבוססות על הכאב וסבל שעברה ועדיין עוברת.

14. בתצהירה המשלים (ת/5) מדגישה התובעת כי מעולם לא נאמר לה על ידי הנתבע שייתכן ותישאר צלקת אנכית והנתבע אף אמר שהצלקת האופקית תהיה מתחת לקו התחתונים. בפועל, לא רק שנותרה לה צלקת אנכית מכוערת, אלא גם הצלקת האופקית גבוהה מאוד ונמצאת מעל קו התחתונים, בולטת מאוד ומכוערת.
15. אמה של התובעת, הגב' מרים נווה, הגישה תצהיר (ת/7) בו היא מעידה כי לאחר הניתוח הייתה התובעת מוגבלת מבחינת תפקודה, ונזקקה לעזרה בפעולות הבסיסיות. הואיל והבנים היו בני 8 חודשים בלבד, עברו התובעת וילדיה לגור בביתה במשך 3 שבועות.

16. בן זוגה, מר דניאל אברג'יל, הגיש תצהיר (ת/6) בו הוא מעיד כי בחודש ינואר 2003 התלווה אל התובעת לבדיקה אצל הנתבע. על פי עדותו, הנתבע הסביר כי מדובר בניתוח פשוט ללא סיבוכים וסיכונים, אשר בסופו לא יישארו צלקות בולטות ונראות לעין. עוד הוא מעיד, כי בימים שלאחר הניתוח עברה התובעת להתגורר בבית הוריה, והוא היה מגיע בשעות הערב לסייע. הדבר נמשך כשלושה שבועות ולאחריהם חזרה התובעת והילדים הביתה. על פי עדותו, התובעת הייתה מתוסכלת, עצבנית, ובעיקר התביישה בגופה, ולא הייתה מוכנה בשום פנים ואופן שהוא יראה אותה עירומה, כך זה נמשך זמן מה. על פי עדותו, כל ניסיונותיו להסביר לתובעת שהוא מקבל אותה גם כך והצלקת לא מפריעה לו, לא עזרו והיא המשיכה בשלה. על פי עדותו, הניתוח פגע בזוגיות באותה תקופה הואיל והתובעת השתנתה, הפכה למסוגרת, ביישנית, ונמנעה מללכת לים תקופה ארוכה.

17. התובעת תמכה את טענותיה בחוות דעת מומחים בתחומים הפלסטי והפסיכיאטרי, הכל כפי שיפורט להלן.

טענות הנתבעים ותצהיריהם

18. הנתבעים מכחישים כל טענה של התרשלות בביצוע הניתוח. לטענתם, הניתוח בוצע במיומנות גבוהה לפי הסטנדרטים המקובלים ובתוצאה רפואית טובה בהתחשב במצבה של התובעת.

19. אשר להסכמה מדעת, לטענתם, הנתבע מסר את מלוא ההסברים לתובעת. במסגרת זו הסביר לה הנתבע בפגישתם הראשונה ואף שרטט בטופס קבלת החולה את ההצטלקות הצפויה בעקבות הניתוח. לטענתו, הוסבר לתובעת כי תהיה צלקת אופקית בדיוק כפי שנעשתה בפועל, וכן הוסבר לה כי ייעשה מאמץ שלא תהיה צלקת אנכית. לתובעת הייתה שהות מספקת לשקול את הדברים, שכן בניגוד לטענתה, קוימו איתה לפחות שני מפגשים בהפרשי זמן, ועל סמך כל ההסברים המפורטים שניתנו לה היא החליטה לבצע את הניתוח. הנתבעים טוענים, כי ההסבר המלא ניתן, כאמור, בפגישה הארוכה מיום 01/01/03 והדברים אף נכתבו וכן הוסבר לה שוב בבוקר הניתוח מה יהיה מהלכו, תוך שהנתבע משרטט על גופה את סימני החתך המתוכנן. התובעת קיבלה הסבר מלא ואף חתמה בפניו (ולא בפני האחות) על טופס הסכמה ייעודי הכולל את כל הסיכונים והסיבוכים הפוטנציאלים.
20. הנתבע הגיש שני תצהירים: תצהיר עדות ראשית מיום 19/11/11 (נ/3), ותצהיר משלים שסומן נ/4.

21. על פי עדותו, הוא פגש את התובעת לראשונה ביום 01/01/03, לפגישת ייעוץ ארוכה. במהלך הפגישה היא מסרה לו כי היא רווקה בת 21, שלושה חודשים אחרי לידת תאומים רגילה וכי אינה עובדת. התובעת שללה מחלות שונות ומסרה כי היא נוטלת גלולות ומעשנת 20 סיגריות ביום. בבדיקתו הקלינית מצא כי יש עודפי עור ניכרים עם סימני מתיחה בעקבות ההיריון, רבים ופזורים על דופן הבטן, בקע טבורי וצלקות עקב פירסינג בחלקו העליון של הטבור.

לטענתו, ממצאי הבדיקה אפשרו לו להיענות לבקשת התובעת לביצוע ניתוח מתיחת בטן, כאשר מבחינה רפואית זו אכן הייתה האפשרות היחידה המתאימה למצבה. הנתבע מעיד, כי במסגרת הפגישה ב-01/01/03 הסביר לתובעת בעל פה את מהות הניתוח, הסיבוכים וסיכויי הניתוח כאשר עודף העור הקיים בבטן התחתונה וסימני המתיחה הרבים שם יכרתו ויוחלפו בצלקת רוחבית ואנכית. בהמשך הסביר לתובעת את הסיכונים הכרוכים בביצוע הניתוח, וביניהם צלקות, סרומה, זיהום, דימום, אובדן תחושה, שטפי דם, אפשרות ל-DVT ו-PE. בנוגע לסיכויי היוותרות צלקות מסר לה, כי הניתוח מותיר צלקות רוחבית ואנכית והוסיף וכתב כי יעשה כמיטב יכולתו להקטנת הצלקת האנכית, אך הדבר תלוי כמובן בהתנהגות העור (יכולת המתיחה של העור) במהלך הניתוח (סעיף 6 לתצהירו). עוד הוא מעיד, כי הסביר לה שבמהלך הניתוח יושיב אותה כדי שאפשר יהיה לבצע מתיחה מקסימאלית וישתדל להימנע במידת האפשר מצלקת אנכית. ההסבר ניתן בעל פה ואף לווה בשני שרטוטים בכרטיס הטיפול של צלקת רוחבית וצלקת אנכית והעלאת הנקודות העיקריות על הכתב. כרטיס זה צורף על ידו כנספח א' לתצהיר.

22. הנתבע מצהיר כי לאחר קבלת ההסברים, הפנה את התובעת לביצוע בדיקות טרום ניתוחיות ולאחר זמן מסרה לו התובעת כי היא מעוניינת בביצוע הניתוח, שילמה מקדמה על סך 400 ₪ ונקבע לה מועד לניתוח ליום 12/05/03.






23. ע"פ עדותו, הפגישה שנערכה ביום 01/01/03 לא הייתה פגישה טיפולית, אלא פגישת ייעוץ על מנת לבדוק אם המטופלת מתאימה לניתוח וככל שהיא מתאימה להסביר לה את אופן ביצוע הניתוח, מטרתו, סיכויים וסיכונים, סיבוכים אפשריים ומתן מענה לשאלות מצידה. הוא מוסיף ומצהיר כי בפגישת הייעוץ הוא נוהג לתעד את הדברים אף באמצעות שרטוט על גוף המטופל, תוך דיון ארוך ומקיף סביב הניתוח וכל הכרוך בו. בסיום הפגישה הוא אף מדגיש כי ככל שקיימות שאלות או הבהרות נוספות אותן מבקשת המטפלת לקבל, היא מוזמנת לפנות אליו בכל עת, תוך שציין בפניה כי הוא עובד גם במסגרת קופת חולים "לאומית" (לאומית אסתטיקה שם עבד במועדים הרלוונטיים).
על פי עדותו, התובעת אכן פנתה אליו בפועל בטווח שבין הבדיקה ביום 01/01/03 לבין מועד הניתוח והוא נפגש עמה שוב, לבקשתה, בקופת חולים "לאומית" ברחוב ברזיל 21, ברמת אביב. באותה פגישה קיבלה התובעת, לטענתו, ייעוץ נוסף לגבי הניתוח עם הסברים מקיפים, כולל מהלך הניתוח והמהלך הפוסט-אופרטיבי, לרבות סיכונים וסיבוכים כנ"ל.

24. הנתבע מעיד כי ביום 08/05/03 הגיעה התובעת למרפאה של הנתבעת. לטענתו הוא שוב שוחח איתה ובאותו מועד שילמה התובעת את יתרת התשלום.

25. על פי עדותו של הנתבע, ביום הניתוח - 12/05/03, בסמוך לשעה 07:00, פגש את התובעת, צילם במצלמה את גופה העירום ואף צייר את קווי החיתוך על עורה כשהיא עומדת מול מראה ורואה הכל, ותוך מתן הסבר נוסף באשר לתוכנית הניתוחית, הסיכונים והסיבוכים האפשריים. התמונות צורפו כנספח לתצהירו המשלים.

על פי עדותו, לאחר הצילום והשרטוט על גופה, מסר לה הנתבע את טופס ההסכמה לניתוח המתאר את הדברים אותם הסביר לה מספר פעמים. הוא מעיד כי לאחר שקראה אותו, ולאחר ששאל אותה האם היא מבינה את האמור, ולאחר שאישרה את הדברים, חתמה על הטופס והוא אישר את חתימתה. הנתבע מדגיש כי החתימה הייתה בפניו ולא בפני האחות. טופס ההסכמה צורף כנספח לתצהירו.
הנתבע מפנה לטופס הסכמה ייעודי זה, בו הצהירה התובעת כי קיבלה הסבר מפורט, לפיו תוצאת הניתוח עשויה לכלול צלקות בבטן ושצורת הצלקות שתיוותרנה תלויה בסוג העור ובתכונות הריפוי. בטופס זה היא אף הצהירה ואישרה כי הוסבר לה והיא מבינה כי קיימת אפשרות שבמהלך הניתוח יתברר שיש צורך לשנות את היקפו במטרה למנוע נזק גופני במידה ויתגלו בניתוח ממצאים שלא היו צפויים קודם לכן.


26. על פי עדותו של הנתבע, בשעה 08:30 החל בביצוע הניתוח כמתוכנן. הוא ביצע חתך בבטן התחתונה, הרים מתלה עור שומני, ניתק את הטבור עד לקשת הצלעות, תפר פסיה בשתי שכבות, הניח את העור והושיב את התובעת. במהלך הפרדת דופן הבטן מצא שהצלקת שמעל הטבור דבוקה לפסיה הקדמית של שרירי דופן הבטן (כפי שהאפשרות נצפתה עובר לניתוח - כך לדבריו), ולכן בזמן הזזת הטבור הוסיף צלקת אנכית הנמתחת מאזור שיער הערווה ועד לטבור. לאחר מכן תפר את הטבור והשאיר נקזים כמקובל. הנתבע מוסיף כי כאשר מבצעים ניתוח מתיחת בטן, קיים חשש להיווצרות תרחיש של מתיחת יתר של עור הבטן. תרחיש זה מגדיל את הסיכוי לפעירת חתך ולנמק של דופן הבטן. במהלך הניתוח הוא הפעיל שיקול דעת מקצועי ונזהר מתרחיש זה, במיוחד לאור העובדה שהתובעת מעשנת כבדה, ולכן בחר בטכניקה הכירורגית שביצע שאף הוכיחה את עצמה. על פי עדותו, מהלך הניתוח היה תקין, לא היה זיהום או פעירת הצלקת או כל סיבוך אחר. לאחר הניתוח הבטן הייתה מתוחה, מהודקת וללא רפיון. עובדות אלה מעידות על ביצוע ללא דופי.

27. על פי עדותו של הנתבע, מספר שבועות לאחר הניתוח פנתה התובעת לנתבעת ולאור טענותיה בדבר חוסר שביעות הרצון בנוגע לצלקות ביקש שתגיע למרפאה לאחר חצי שנה. התובעת הגיעה לביקורת ביום 26/02/04. הנתבע מכחיש כי הודה אי פעם ברשלנות שכן לא הייתה כזו בפועל. עם זאת מודה שנאות לבצע ניתוח מתקן מתוך רצון, לפנים משורת הדין, לנסות להטיב את אסתטיות הצלקות, ככל שהדבר אפשרי. בהתאם, התובעת הוזמנה להמשך מעקב אך בחרה שלא להגיע לביקורת וטיפול.

דיון והכרעה

28. שתי הערות לסדר לפני כניסה לעובי הקורה;

אני דוחה כל טענה שיש בה הרחבת חזית, כמו הטענה לפיה טכניקת הניתוח הייתה צריכה להיות אחרת (דוגמת מיני מתיחה במקום מתיחה מלאה). טענה זאת כלל לא עלתה בכתב התביעה הגודר את המחלוקת, והנתבע לא נדרש בשום שלב להתגונן מפניה. לא זו אף זו, המומחה מטעם בית המשפט השיב בחקירתו כי גם ניתוח מיני מתיחה היה נותן תוצאה דומה, אם לא ממש זהה (עמ' 29 לפרו').


התַרְעֹמֶת על אי הבאת גב' רונית רפאל לעדות, או בקשה להסיק מסקנות ראייתיות לרעת הנתבעים כתוצאה מכך, אינה במקומה. גב' רפאל היא בעלת/מנהלת הנתבעת-המכון. היא נטולת מומחיות ועדותה אינה נחוצה לשם הקביעות המקצועיות אם הייתה או לא הייתה רשלנות או אם הייתה או לא הייתה הסכמה מדעת. על עניינים אלו יכולים לשפוך אור רק הנתבע והתובעת בהיבטים העובדתיים, והמומחים בהיבטים המקצועיים, שכן אין טענה שרונית רפאל הסבירה היבטים רפואיים. המשמעות של הבחירה באי הבאתה ואי העלאת טיעונים נפרדים ביחס לאחריותה, היא שככל שתושת אחריות על הנתבע, היא תושת גם עליה. הא ותו לא.

29. על מנת להכריע בתביעה, יש לבחון אם הייתה רשלנות בביצוע הניתוח עצמו. שאלה זו תוכרע בעיקר באמצעות עדויות המומחים הרלבנטיים.
הסוגיה השניה שיש להכריע בה היא שאלת ההסכמה מדעת, ובעניין זה יש להכריע בשאלות העובדתיות: מה הוסבר, ובשאלות המשפטיות: מה צריך היה להסביר.
סוגיה נוספת שיש להכריע בה היא האם נגרם נזק, וסוגיה זו תוכרע בהסתמך על קביעות המומחים הרלבנטיים, וסוגיה אחרונה היא שאלת הקשר הסיבתי בין הנזק, ככל שקיים, לבין העדר הסכמה מדעת, ככל שתוכח העדר ההסכמה.

מצב רפואי ושאלת הרשלנות בניתוח

30. התובעת תמכה את תביעתה בחוות דעת פרופ' ר. שפיר שקבע נכות פלסטית בשיעור 15% (חווה"ד סומנה ת/1).
בחוות דעתו המומחה למעשה לא חולק על כך שהייתה מתוכננת צלקת אופקית, אלא שלטענתו התובעת ביקשה שהצלקת הרוחבית לא תראה ושיתאפשר לה ללבוש בגדים החושפים את הבטן התחתונה ואילו בפועל נוצרה צלקת במיקום גבוה מהמתוכנן, וכן צלקת אנכית מהטבור ולמטה שהמנתח כלל לא הסביר ואף לא צפה שיכולה להיווצר כזאת.
המומחה מסביר כי לדעתו מנתח מנוסה היה מבחין עוד לפני הניתוח שמצב כזה עלול לקרות וצריך היה להזהיר את המועמדת כי ייתכן ולא יוכל לבצע את הניתוח אלא עם צלקת אנכית. הוא אף סבור שבכל מקרה ניתן היה לבצע צלקת אנכית קצרה יותר, ככל שהייתה מופעלת מיומנות כירורגית טובה יותר. לדעתו, התוצאה של הניתוח לא השיגה את מטרת הניתוח והיא בטן אסטטית יותר.

31. התובעת צירפה חוות דעת בתחום הנפשי של המומחה ד"ר א.בן אפרים, לפיה עומדת נכותה בגין מצבה הנפשי לאחר הניתוח, עוגמת הנפש שנגרמה לה בשל הימנעותה ללכת לחוף הים מחמת הבושה וקשיים נפשיים אחרים על שיעור 20% על רקע הפרעת הסתגלות.
32. במישור הפלסטי הוגשה ע"י הנתבעים חוות דעת נגדית של ד"ר א.וינקלר, ולפיה מדובר בתוצאה ניתוחית תקינה. לדעתו הניתוח בוצע ללא דופי, במהלך הפרדת דופן הבטן נמצא כי הצלקת מעל הטבור כתוצאה מהפירסינג דבוקה לפאציה הקדמית של שרירי דופן הבטן, דבר שאילץ את המנתח בזמן הזזת הטבור להוסיף גם צלקת אנכית. בבדיקתו לא מצא ד"ר וינקלר כי הצלקת מכערת ו/או בולטת. לדעתו התוצאה הניתוחית טובה מאוד, הצלקות במקומן והבטן שטוחה ותקינה. בהתאם קבע כי אין רשלנות, ואף לא נותרה נכות.

33. אשר למישור הנפשי, הנתבעים הגישו חוו"ד נגדית של ד"ר קרת, ולפיה לא נמצאה נוירוזה מוגדרת חרדה/דיכאון לפי הכללים המקובלים בפסיכיאטריה המודרנית והתובעת לא סובלת מכל נכות.

34. מטעם בית המשפט מונו מומחים בתחום הפלסטי והפסיכיאטרי.

35. בתחום הפסיכיאטרי מונתה ד"ר א.שינקמן שהתרשמה כי התובעת פיתחה אחרי הניתוח תגובה נפשית שבאה לידי ביטוי על ידי עיסוק יתר עם המראה החיצוני, תחושה של פגיעה בנשיות ובעיות עם בן זוגה. מסקנתה היא כי אין פגיעה בתפקוד הכללי, אך קיימת פגיעה קלה ב"תפקוד הנשי" שלה, ולאור זאת העריכה המומחית נכותה בשיעור 5% בהערכה חופשית שבין התקנות 34א ל-34ב לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות) שהיו רלבנטיות בעת כתיבת חוות הדעת.

36. בתחום הפלסטי מונה ד"ר ר.מוסקונה כמומחה מטעם בית המשפט שנתן חוות דעת מיום 29/11/07. המומחה מעיד על עצמו כי ביצע עד מועד מתן חוות הדעת מעל 500 ניתוחים למתיחת בטן (31 ניתוחים רק בשנת 2007, היא השנה בה נתן את חוות הדעת).
בבדיקתו מצא צלקת בבטן התחתונה באורך 29 ס"מ וברוחב 2-3 מ"מ פרט לחלק המרכזי באורך 3-4 ס"מ שהוא מעט רחב יותר ומגיע עד ל-1.5 ס"מ. לפי תיאורו, צידי הצלקת הרוחבית בהירים מאוד. במרכז הבטן מאזור הטבור לכיוון שיער הערווה צלקת נוספת, אנכית, שחלקה העליון בהיר מאוד וחלקה התחתון באורך 2-3 ס"מ אדום יותר וכהה. הצלקת הרוחבית בגובה 4.5 ס"מ מעל עצם הפוביס. הוא ציין כי יש צלקת נוספת בהיקף הטבור, יפה למראה, ושרירי הבטן חזקים.
למען הגילוי הנאות מציין המומחה בחוות דעתו כי התובעת פנתה למרפאתו ביום 21/01/05 בשאלה של תיקון אחרי ניתוח שנעשה על ידי הנתבע ובמעמד זה נאמר לה על ידו שהצלקות אדומות ונוקשות אך הן תשתפרנה בחלוף הזמן.
ד"ר מוסקונה צילם את הבטן של התובעת נכון ליום בדיקתו והתמונות מהוות חלק מחוות הדעת.
37. חוות הדעת של ד"ר מוסקונה ארוכה, מפורטת ומקיפה מכל חוות הדעת שבתיק ואין גם ספק שהניסיון המעשי שלו בניתוחים מסוג זה, רב מכולם. המומחה מסביר מהות הניתוח, סוגי הניתוחים המקובלים, ואת הטכניקה הניתוחית שבוצעה בענייננו.
בהתבסס על החומר הרפואי שעמד לרשותו הוא קובע כי הנתבע בדק את התובעת, והתייחס לסיבוכים שונים. הוא אף התייחס לאפשרות שהעור בבטן העליונה לא יספיק ותיווצר צלקת בצורת T הפוך. אשר לניתוח, המומחה קובע כי הנתבע נקט בשיטת ניתוח זהירה כאשר התקדם בהפרדה בכיוון קשת הצלעות וגילה באזור הפירסינג מעל הטבור אזור של צלקת נוקשה שמנעה מתיחה נאותה של העור כלפי מטה. בשלב זה עמדו לרשותו שתי אפשרויות: האחת, כריתת כישור העור עד גובה זה וניסיון לסגור את הפגם במתח רב תוך העלאת הצלקת התחתונה לכיוון הטבור, והשנייה, כריתת האזור המרכזי בלבד, אזור הטבור ואזור צלקת הפירסינג וסגירת הפגם על ידי מתלים מהצד שהביאו ליצירת צלקת אנכית. הנתבע בחר באפשרות הבטוחה שאומנם הביאה לצלקת אנכית בבטן תחתונה, אך גם לריפוי מלא ותקין של הפצע הניתוחי, דבר שלגמרי אינו וודאי במצב שעמד בפניו מסוג זה של חולה. המומחה מוסיף כי הנתבע נקט בגישה זהירה שאפשרה לו לנייד מעט עור מהסביבה ולסגור את דופן הבטן ללא מתח, תוך שמירה על אספקת הדם הטובה ביותר לאזור אצל חולה מעשנת (לפי התיעוד, עישנה באותה תקופה 20 סיגריות ביום). המומחה סבור כי מתיחת בטן שתוצאתה הסופית היא צלקת בצורת T הפוך המגיעה כמעט לטבור, מהווה תוצאה סבירה.
ד"ר מוסקונה קובע כי מצב הצלקות הלך והשתפר עם השנים, הצלקת הרוחבית נמצאת במקום סביר והיא ברובה הגדול באיכות טובה מאוד, חלקה המרכזי מעובה מעט, אבל בכללותה אינה שונה מרוב הצלקות שנשארות אחרי ניתוח למתיחת בטן. הצלקת האנכית אומנם מגיעה גבוה, אבל חלקה העליון בהיר מאוד ודומה לצבע העור שבסביבה ולכן נראית פחות מחלקה התחתון. עוד הוא סבור כי הואיל והזמן שחלף הוביל לשיפור ניכר בצלקות באזור זה, סביר להניח שהמצב אינו סופי ואף עשוי להשתפר עוד.

38. לאחר הגשת חוות הדעת של ד"ר מוסקונה הגישה התובעת בקשה לפסילתה. הטעמים היו כי קיימת יריבות רבת שנים בינו לבין המומחה מטעמה, פרופ' שפיר, העלולה להעיב על אמינות הממצאים והמסקנות, טעם נוסף היה כי ד"ר מוסקונה בדק את התובעת עובר להגשת התביעה ואף הציע, לטענתה, ניתוח מתקן ובאותה הזדמנות יבצע ניתוח להגדלת החזה.

ד"ר מוסקונה התבקש להגיב לטענות העובדתיות. הוא הכחיש שהציע לתובעת לבצע תיקון וניתוח להגדלת חזה. הוא אף מדגיש כי בחוות דעתו ציין כי בדק את התובעת בעבר וביחס לד"ר שפיר אין לו יריבות אישית עימו.
בהחלטתי מיום 21/12/08 כתבתי כי חוות הדעת מנומקת, מפורטת, בהירה ואין פסול לכאורה בהבעת הביקורת על פרופ' שפיר כפי שהובעה ע"י ד"ר מוסקונה. כתבתי אף כי אני מאמינה שד"ר מוסקונה עשה עבודתו במקצועיות ללא משוא פנים תוך הפעלת מומחיותו וניסינו, ולכן לא מצאתי פגמים היורדים לשורשו של עניין המצדיקים פסילת חוות הדעת. עם זאת, לנוכח הפגישה הקודמת לחוות הדעת בין התובעת לד"ר מוסקונה וחילוקי הדעות העובדתיים ביחס למה שנאמר באותה פגישה, ולמען מראית פני הצדק, מצאתי להורות על מינוי מומחה נוסף מטעם בית המשפט, תוך שהדגשתי שמדובר במינוי נוסף ולא מינוי במקום ד"ר מוסקונה. בהמשך לאותה החלטה מונה ד"ר שריה כהנוביץ' כמומחה בתחום הפלסטי מטעם בית המשפט.
אדגיש כי גם בהחלטה מאוחרת הוריתי כי חוות הדעת של ד"ר מוסקונה לא תוצא מהתיק, וכי היא מהווה ראייה מני הראיות שבתיק.

39. חוות הדעת של ד"ר כהנוביץ' הוגשה ביום 12/08/10. המומחה מציין כי על פי המידע שנמסר לו מפי התובעת, אחרי הניתוח מושא התביעה היא עברה ניתוח נוסף להגדלת החזה. היא עובדת כיועצת מס, אם לתאומים, ובבדיקתה בתאריך 09/12/09 הייתה בחודש שמיני להריונה (השני). המומחה בדק אותה פעם נוספת מספר חודשים לאחר הלידה, בתאריך 21/07/10.

40. המומחה כותב כי בעקבות הריון תאומים ולידה טבעית סבלה התובעת מדלדול עור הבטן ופִּסְפּוּס הריוני (מלשון: פסים - א.ד) (Striae Gravidarum). בבדיקה שעשה בפגישה שלאחר הלידה מצא ד"ר כהנוביץ' כי הצלקת האנכית היא באורך 9 ס"מ, הצלקת הרוחבית באורך 29 ס"מ ורוחב הצלקות כ-0.5 ס"מ. הוא קובע כי הצלקות במוצקות העור רכות, שטוחות, אינן מוגזמות, כהות מעט מסביבתן, אינן דבוקות לרקמות שתחתיהן, ואינן רגישות למגע. הצלקות היטשטשו מעט יחסית לבדיקה הקודמת שביצע בעת שהתובעת הייתה בהריון. הוא סבור כי הצלקות במצבן הסופי והיציב ואינן צפויות לשינוי עצמוני. המומחה לא צילם תמונות של התובעת.
המומחה מפנה לגיליון החולה מתאריך 01/01/03 שם ציין הנתבע: "אמתח את העור עד כמה שאפשר כדי שלא תהיה צלקת אנכית". בשרטוט החתכים משמאל מצויר קו חתך אנכי המתחיל במרכז הצלקת האופקית ומסתיים לערך ברבע התחתון של המרחק עד הטבור. בפועל, הסתיים הניתוח בצלקת "עוגן" שבה מוט העוגן ארוך פי 4 לערך מהשרטוט. לדעתו קיים פער של ממש בין ההבטחה הכתובה והמשורטטת קודם לניתוח לבין התוצאה בפועל בכל הנוגע לצלקת האנכית.

המומחה מוסיף ומבהיר כי הצלקת האופקית מתאימה בגודלה ובמקומה לתוצאה הצפויה והמובנית בניתוח זה. הצלקת האופקית מוסתרת יחסית והיא כאמור חלק מובנה ואין למנתח כל אשמה בה. עוד קובע המומחה בחוות דעתו כי הצלקות אינן דבוקות לרקמות שתחתיהן, אינן יוצרות כוויצה, ואינן מפריעות לתנועה, הן אינן רגישות למגע. הצלקת האנכית מתנוססת באזור גלוי יחסית לצלקת האופקית. לדעתו כלל הצלקות בעקבות הניתוח האמור עומדות על 10% לפי תקנה 75(1)(ב) למבחני הביטוח הלאומי, והוא מייחס 6% מכלל ה-10% לאותה צלקת אנכית. הוא מדגיש כי הנכות היא אסתטית בלבד ולדעתו אין מקום להתערבות ניתוחית לשיפור מראה הצלקות, שאחרת עלול לצאת שכרה בהפסדה.

41. כדי לחדד יובהר כי המומחה לא קובע שהייתה התרשלות במהלך הניתוח ותוצאותיו שכן הוא סבור ששעה שנוצר הצורך הרפואי בשל צלקת הפירסינג הדבוקה, פעל הנתבע כשורה, אלא שהוא מפנה לפער בין ההבטחה לתובעת מבחינת הצלקות שתשארנה, לבין התוצאה.

42. המומחה הסביר בחקירתו כי צלקת רוחבית היא מחיר מובנה והכרחי (built-in בלשונו), של סילוק דלדול הבטן התחתונה, וזו תוצאת הניתוח הצפויה.
ב"כ התובעת ניסה להקשות והציג לד"ר כהנוביץ' תמונה בה רואים את הצלקת הרוחבית גלויה מעל התחתונים שלובשת התובעת והמומחה שב והסביר כי גובה הצלקת הרוחבית הוא כמתוכנן ובמקום סביר ובמילותיו: "כשצילמו אותה, היא הפשילה את התחתון כלפי מטה. אני מניח שאנו נותנים פה כשלושה ס"מ מעל הפתח העליון של איבר המין. הניתוח מנסה ליצור צלקת שתכוסה ע"י בגד ים שני חלקים ולא ע"י ביקיני. צלקת קצרה מידי עלולה להביא לעודפי עור מהצדדים, מה שנקרא 'אוזני כלב', ואז תוך כדי ריצה ניתוחית לסלק את זה, הוא יגיע לצלקת מצד אחד של האגן, לצד השני. גם בבדיקה שכתבתי, כתבתי שזה נמצא בגבול העליון של שיער הבושת, וזה המקום, המישור של הכריתה. אני שוב מסביר לך, שבתמונה היא הפשילה את התחתונים כלפי מטה". (עמ' 31 לפרו').

43. אשר להיבט ההסכמה מדעת, המומחה נשאל אם מקובל להחתים את המטופל על טופס ההסכמה ביום הניתוח או שצריך להחתימו בנפרד, לפני אותו יום ומשיב שהפרקטיקה המקובלת ברפואה הפרטית היא החתמה ביום הניתוח כ-20 דקות לפני הניתוח קודם למעורבותו של המרדים וזאת בתנאי שלא טושטש קודם לכן באופן שיפגע בכושר ההכרה והשיפוט ובתנאי שקיבל לפני אותו יום את כל ההסברים מהמנתח. הוא גם מבהיר כי אינו מבין מדוע יש מי שסבור שנכון יותר להחתים כבר בפגישת המוקדמת, לפני שגמר בדעתו אם לעבור את הניתוח או לא, ואחר כך להחתימו שוב ביום הניתוח לפני הניתוח. מכל מקום, ע"פ עדותו ברפואה הפרטית לא מקובלת ההחתמה הכפולה הנ"ל.

44. על פי ההלכה הפסוקה, הגם שבית המשפט הוא הפוסק האחרון, רק במקרים חריגים לא יאמץ בית המשפט את הקביעות המקצועיות של המומחה שמונה מטעמו.
על מנת שבית המשפט ידחה את חוות דעתו של מומחה מטעמו, יש להראות כי המומחה שגה שגיאה כה גסה במסקנותיו עד שבית המשפט, החסר את המומחיות בתחום בו מונה המומחה, יגיע למסקנה שחוות דעת זו מופרכת.
"משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת. אכן עד מומחה כמוהו ככל עד - שקילת אמינותו מסורה לבית המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל שקול דעתו של בית המשפט. אך כאמור לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן" (ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' מונטי רבי),. וראו גם ע"א 323/85 מדינת ישראל נ' מזרחי, פ"ד לט(4) 185, 190-189 (1985) וכן ע"א 605/88 תבורי-בית חרות למשקאות קלים בע"מ נ' מעיינות הגליל המערבי סוכנויות (1979) בע"מ, פ"ד מה(2) 1, 11 (1990).

45. בענייננו, חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט הקיפה את השאלות שבמחלוקת בתחום מומחיותו. היא מתבססת על התיעוד, על מומחיותו ובדיקתו הקלינית. למעשה חוות דעתו דומה לחוות הדעת של ד"ר מוסקונה (הגם שפחות מפורטת ונטולת תמונות של בטן הנתבעת נכון ליום חוות הדעת). בסופו של דבר השאלה אם הוסבר הסבר מלא לתובעת כפי שטוען הנתבע, או לא הוסבר, כפי שטוענת התובעת, הוא עניין עובדתי שבית המשפט יכריע בו. אמור מעתה כי קביעתו של המומחה מטעם בית המשפט לעניין אחוז הנכות היא תלוית אימוץ גרסת התובעת ע"י בית המשפט. שאר הדברים נקבעו על ידו ועל ידי ד"ר מוסקונה והם כי הצלקת האופקית תקינה הן בגודלה והן במיקומה ולא הייתה התרשלות במהלך הניתוח שכן הנתבע פעל כמתחייב שעה שראה את עומק הצלקת הדבוקה של הפירסינג בזמן אמת.

סוף דבר, המומחה נחקר ארוכות, אפוא, ע"י ב"כ הצדדים, ועדותו לא נסתרה.

46. אני קובעת, אפוא, כי הנתבע לא התרשל בביצוע הניתוח. עוד אני קובעת כי הצלקת הרוחבית נמצאת במקומה בחלקה מתחת לקו תחתונים (אלא אם מתעקשים להוריד אותם לגבהים או עומקים לא סטנדרטים...). מכל מקום, הצלקת הזו היא הצלקת המתוכננת בגובהה, בעובייה ובצורתה, ואין בה מתום.
אני מאמצת קביעת ד"ר כהנוביץ' לפיה הצלקת האנכית בגודלה בפועל, גורמת לנכות אסתטית בשיעור 6%, בכפוף לכך שלא הוסבר לתובעת כי יתכן ותישאר עם צלקת בהיקף זה.
47. הואיל ובנכות אסטטית עסקינן, אציין כי ביקשתי להתרשם בעצמי מהצלקות ובישיבת 17/01/12 נכנסה התובעת ללשכתי, ללא עורכי הדין, וראיתי, ביחד עם העוזרת המשפטית שלי, את הצלקות. אמנם הצלקת לא צולמה על ידי, לא ערכתי מדידות, ואינני מתיימרת להיות מומחית רפואית, ברם אין טוב ממראה עיניים. התיאור של ד"ר מוסקונה בחוות דעתו (כפי שהובא בפירוט), נראה מדויק. לא זו אף זו, מצב הצלקות היה יותר בהיר ומטושטש מהמצב הנראה בתמונות שצורפו לחוות דעתו של ד"ר מוסקונה, והדבר אף מתיישב עם חוות דעת המומחה ד"ר כהנוביץ' שבדק אותה פעמיים וראה שיפור בבדיקה השנייה בהשוואה לראשונה.

48. אשר למצב הנפשי, המומחית מטעם בית המשפט ד"ר א. שינקמן קבעה כאמור נכות בשיעור 5% בהערכה חופשית שבין שתי תקנות. לעניין חוות דעתה יש לציין כי היא בדקה את התובעת פעם אחת ונסמכה על מה שסיפרה לה לתובעת. היא לא ביקשה ולא קיבלה את התיעוד בדבר הטיפולים הפסיכולוגים שנטען שבוצעו. לא שוחחה עם אמה, בן זוגה או חברותיה. הקביעות בוססו על כך שלדבריה של התובעת, בן הזוג לדעתה נגעל ממנה, על כך שהתובעת מתביישת ללכת לים ועל כך שלא עבדה. דא עקא שמהעדויות שהוכחו עולה כי המצב נכון להיום שונה מהמצב ביום עריכת חוות הדעת. התובעת מודה כי אחרי שנתיים או שלוש חזרה ללכת לים. אין חולק כי חזרה לעבודה, פתחה גן ילדים, ומתפקדת באופן נורמטיבי.
עוד נתון שלא עמד בפני המומחית הוא כי התובעת עברה בינתיים ניתוח פלסטי נוסף להגדלת החזה. עניין זה מהווה, לדעתי, עדות עצמאית וברורה לכך שהניתוח ותוצאותיו לא הותירו חרדות וטראומות יוצאות דופן, שאחרת נראֶה כי התובעת הייתה נמנעת מלבצע ניתוח שהוא אסתטי בלבד שאינו מחויב המציאות מבחינה בריאותית ונושא סיכונים (שאינם רק צלקות).
בשים לב לאמור, נראה כי העמדת הנכות על 5% לצמיתות היא על הצד הגבוה והמיטיב עם התובעת, ויתכן שניתן היה לצמצם את הנכות לנכות זמנית לתקופה של שנתיים. מכל מקום, לא נראה שיש הלימה בין הנכות הרפואית שנקבעה לבין הנכות התפקודית דהיום ולכן הנכות בשיעור שנקבע, רלוונטית בעיקר לנזקים הלא ממוניים.

הסכמה מדעת

49. לאחר שקבעתי שלא הייתה רשלנות במהלך הניתוח ובטיפול שניתן לאחריו, יש לבחון את שאלת הרשלנות/הפרת חובה חקוקה הגלומה בסוגיית ההסכמה מדעת.

50. סעיף 13 לחוק זכויות החולה, תשנ"ו-1996, שכותרתו הסכמה מדעת לטיפול רפואי קובע בהאי לישנא:

"(א) לא יינתן טיפול רפואי למטופל אלא אם כן נתן לכך המטופל הסכמה מדעת לפי הוראות פרק זה.
(ב) לשם קבלת הסכמה מדעת, ימסור המטפל למטופל מידע רפואי הדרוש לו, באורח סביר, כדי לאפשר לו להחליט אם להסכים לטיפול המוצע; לעניין זה, "מידע רפואי", לרבות –
(1) ...
(2) תיאור המהות, ההליך, המטרה, התועלת הצפויה והסיכויים של הטיפול המוצע;
(3) הסיכונים הכרוכים בטיפול המוצע, לרבות תופעות לוואי, כאב ואי נוחות;
(4) ...
(5) ...
(ג) המטפל ימסור למטופל את המידע הרפואי, בשלב מוקדם ככל האפשר, ובאופן שיאפשר למטופל מידה מרבית של הבנת המידע לשם קבלת החלטה בדרך של בחירה מרצון ואי תלות".

51. הפסיקה קבעה כי במסגרת חובת הגילוי, ההסבר הנדרש לקבלת הסכמה מדעת לניתוח אלקטיבי שאינו דחוף או הכרחי מבחינה רפואית בריאותית למניעת סכנה מיידית, מחייב חובת גילוי רחבה יותר וחייב לכלול הסבר מפורט לגבי הסיבוכים האפשריים, גם אם הם נדירים. ניתוח קוסמטי אינו כורח רפואי ואינו מציל חיים ולכן בפרוצדורה כזו שאינה דחופה, רף המידע גבוה ויש למסור מידע מפורט שיאפשר למטופל הפוטנציאלי לקבל החלטה מושכלת לאחר ששמע, הבין ושקל את הדברים. וראה ע"א 6153/97 שטנדל נ' פרופ' שדה פ"ד נו(4) 746, ע"א 522/04 מרכז לייזר לניתוח קרנית בע"מ נ' מוחמד דיראווי,.

52. ומהכלל לפרט ולענייננו,

53. התובעת טענה בכתב התביעה, כי נאמר לה שלא יהיו צלקות כלל. לאחר מכן, בגרסתה המרוככת שבתצהיר, העידה שנאמר לה שלא יהיו צלקות נראות לעין. בחקירתה הנגדית בבית המשפט היא לא מכחישה שהנתבע אמר שתהיה צלקת רוחבית (עמ' 20 לפרו', ש' 2-3) אם כי לפי עדותה, דובר על צלקת מתחת לקו התחתונים ובשום שלב לא דובר על צלקת אנכית, ודאי שלא צלקת במימדים שנוצרה בניתוח בסופו של דבר.


54. מנגד, טען הנתבע כי חזר והסביר לתובעת באריכות, הן בפגישה הראשונה מיום 01/01/03, הן בפגישה נוספת שנערכה בקופת חולים לאומית (אודותיה לא הובא תיעוד) והן ביום הניתוח, אודות הצלקות המתוכננות, לרבות אפשרות לצלקת אנכית שישתדל להימנע ממנה.

55. הוכח כי בשני מסמכים, עלו על הכתב האזכורים ביחס לצלקות.
המסמך הראשון הוא כרטיס הטיפולים של התובעת, שנערך בפגישה הראשונה איתה ביום 01/01/03, והמסמך השני הוא טופס ההסכמה הייעודי לניתוח מתיחת בטן, עליו חתמה התובעת בבוקר הניתוח היינו ביום 12/05/03.

56. בטופס ההסכמה שנחתם ביום הניתוח נרשם, בין היתר: "הוסבר לי שבכל מקרה תיוותרנה צלקות בשיפולי הבטן. הוסבר לי שצורת הצלקות שתיוותרנה תלויה בסוג העור שלי ותכונות הריפוי שלו ויש מקרים בהם יכולות להתפתח צלקות קלואידיות".

אשר לשאלת נסיבות ההחתמה על טופס ההסכמה הייעודי, אני נכונה לקבל את גרסתו של הנתבע לפיה האחות מלאה את הפרטים של התובעת אך הוא זה שהחתים את התובעת שלא בנוכחות האחות (עמ' 47 לפרו'). עם זאת אין בכך כדי להעלות או להוריד שכן בטופס זה אין אלא התייחסות כללית לצלקות בשיפולי הבטן ללא אזכור צלקת באמצע הבטן לארכה. צורת הצלקות המוזכרת בטופס אינה מתייחסת למספר הצלקות ו/או מיקומן אלא לתכונות הריפוי של העור לאחר הניתוח, כך שההסכמה הרשומה בטופס זה אינה רלבנטית לשאלה אם הוסבר או לא הוסבר כי תתכן צלקת אנכית מהטבור עד שיער הערווה.
ודוק: הפסיקה קבעה כי העדר הסכמה מדעת, עשויה להתקיים גם כאשר הכילו טפסי ההסכמה התייחסות לסיבוכים מסוימים, אך חסרה בהם התייחסות קונקרטית הנובעת מהניתוח הספציפי. וראה ע"א 1997/10 עמית צורף נ' ד"ר דניאל רוזנבאום (ניתן ביום 13/02/12).

אני אף מקבלת את עדותו של הנתבע לפיה ביום הניתוח, לפני הניתוח, שרטט על גופה את הקווים של המקום בו יחתוך את העור, ברם גם אין בעדות זו משום ראיה לפיה הוסבר הסיבוך האפשרי כתוצאה מצלקת פירסינג דבוקה והצורך לבצע צלקת אנכית ארוכה (שכמובן לא מצוירת על גופה).



57. אשר לכרטיס הטיפול מיום 01/01/03, יצוין למען הסדר הטוב כי הגם שבסוף הגיליון נרשם: "לאחר שהובהר לי מהלך הניתוח, תופעות הלוואי והסיבוכים, הנני נותן את הסכמתי לביצוע הניתוח בידי ד"ר.....", התובעת לא הוחתמה עליו.
ההסבר לאי החתמתה של התובעת הוא כי מדובר בפגישת ייעוץ ובדיקה, וכי התובעת טרם גמרה אומר לעבור את הניתוח והייתה צריכה לשקול (ובאמת בפועל נפגשה שוב ועברה את הניתוח רק בחודש מאי אותה שנה) ולכן אין טעם, להחתימה על טופס זה בהיותו מוקדם ובעל פוטנציאל לא להתממש.
אני מקבלת את הסבר הנתבע כאמין והגיוני. העובדה שהתובעת אינה חתומה על הכרטיס מיום 01/01/03, אינה מעלה או מורידה, ואין בעובדה זו כשלעצמה לתמוך בטענת התובעת לפיה לא הוסבר לה דבר ביחס לסיכונים. אני מאמינה לנתבע כי מה שנכתב בכרטיס הטיפול, נאמר לתובעת בעל פה ואינני חושדת שהרישום בכרטיס הוא פרי פִברוק מאוחר של הנתבע.

הואיל ויש להניח שנאמרו דברים בעל פה באותה פגישה, והואיל ויש מחלוקת מה נאמר, נקודת המוצא הנורמטיבית תהיה כי הדברים החשובים שהוסברו לתובעת מופיעים בטופס הטיפולים.

עובדתית, בכרטיס החולה מיום 1/1/03 נרשמו פרטיה האישיים של התובעת, מצב משפחתי, סיבת ההגעה לייעוץ, ממצאי בדיקה קלינית תוך ציון: "בטן – עודפי עור ניכרים, stria g רבים ופזורים, בקע טבורי, צלקת בחלקו העליון של הטבור מ-pircing". גם ליד הרובריקות המובנות בטופס בדבר: "סיבוכים", "דימום", "זיהום", "איבוד תחושה", "דלקות", "שטפי דם" ו"צלקות", מופיע סימון "וי". ברובריקת הצלקות נרשם: "כן". וכן הוסף לצד רובריקה זו המלל בהאי לישנא: "הוסבר כי בניתוח אושיב אותה ואמתח את העור עד כמה שאפשר כדי שלא תהיה צלקת אנכית". לצד הכיתוב לעיל יש ציור של צלקת רוחבית עם קו קצר מאמצע הצלקת הרוחבית ולמעלה (אורכו של הקו הקצר הוא כרבע מאורך הצלקת הרוחבית המצוירת). סימון זה אף מופיע בציור שצייר הנתבע בצד שמאל של המסמך (גם שם באותן פרופורציות).

האמור לעיל מוכיח כי הועלתה אפשרות לצלקת אנכית, ברם אותה צלקת (שהנתבע כתב שישתדל להימנע ממנה) סומנה בקו קצר ולא מוזכרת אפשרות, לא במלל ולא בציור, לפיה עלולה הצלקת להגיע עד הטבור.
הסברו של הנתבע כי הציור לא נעשה בקנה מידה, (בשני הציורים), למרות שבפועל הסביר בעל פה כי יכולה להיות צלקת שתגיע עד הטבור, לא הוכחה, לטעמי, במידה מספקת.

הנתבע מודה בחקירתו הנגדית כי לא צפה שהפירסינג יהיה כה בעייתי. ובמילותיו: "לצערי הרב, הבלגאן שהיה לה עם הפירסינג והצלקת גרם לצלקת הזו להתארך לכדי צלקת אנכית כפי שקרה בפועל. זה דברים שאפשר לדעת רק בניתוח. קל מאד היום בדיעבד להגיד כן. זה קורה. היום בוודאי שקל לומר את זה, אבל כשאתה נמצא בניתוח, הדבר החכם בניתוח זה שכשאתה נתקל בבעיה שאינה צפויה בניתוח ואתה פותר אותה על הצד הטוב ביותר, כי אם הייתי סוגר את הצלקת לצלקת רוחבית בלבד, המתח שהיה באיזור הזה יכול היה לגרם לנמק של העור, ואז היינו מגיעים לביהמ"ש, וזה היה חוסר התייחסות נכונה לניתוח הזה" (עמ' 44 לפרו').

ולמטה מזה מעיד הנתבע:
"ת. צריך לראות את זה מבחינה כירורגית, ואני ידעתי שיש שם פירסינג וצלקת, ולא תיארתי שהצלקת תופסת את הכל מבפנים, ולא ידעתי שאני צריך להעריך קיומה של צלקת אנכית...
ש. צפית או לא צפית שתהיה בעיה?
ת. צפיתי שאני הולך לעשות לה צלקת אנכית, אבל לא ידעתי שהיא תהיה באורך שהיא הייתה. רק במהלך הניתוח אפשר לדעת דבר כזה". (עמ' 49 לפרו').

כך גם במסמך מיום 26/02/04 (נספח ו' לתצהירו של הנתבע) (נרשם במסמך המקור שנת 2005 אבל אין חולק שמדובר בטעות והכוונה לשנת 2004- א.ד), נערכה ביקורת לתובעת ונרשם ע"י הנתבע: "צלקת סבירה אופקית. הצלקת האנכית מגיעה לטבור. אינה מרוצה מקיומה. הוסבר לה כי לא ניתן היה ליצור צלקת אופקית בלבד מאחר והעור שמעל הטבור הגיע רק בחלקו לאזור החתך ובנוסף הצלקת בטבור מה-Pircing יצרה התכווצות שלא צפיתי לפני הניתוח שתיצור בעיה במתיחה של העור. העור באזור הטבור היה צלקתי ובעיקר מעל הטבור ולכן נוצר מצב שבו נאלצתי ליצור צלקת אנכית כדי שהפצע הניתוחי יסגר. בכל אופן הצעתי להמתין לרפיון העור ואז נבצע כריתה ונצמצם את הצלקת... לגבי איכות הצלקת, הדבר אינו תלוי בי אלא בתכונות העור שלה בלבד..." (ההדגשות שלי – א.ד).

עדויות אלו של הנתבע כנות ומשקפות ככל הנראה את השתלשלות העניינים כהווייתם.
אכן בנסיבות שנוצרו בניתוח לא הייתה ברירה אלא ליצור את הצלקת האנכית מהטבור עד שיער הערווה ולכן הנתבע פעל נכון בזמן אמת, ברם טענתו לפיה לא יכול היה לגלות היקף בעיה זו אלא בזמן הניתוח וכי אי אפשר היה לצפות זאת מראש, לא רק שעומדת בסתירה לחוות דעת ד"ר כהנוביץ', אלא שעומדת בניגוד לעדותו העובדתית לפיה צפה צלקת אנכית והסביר לתובעת את מלוא המשמעות והאפשרויות הכוללות צלקת אנכית משיער הערווה עד הטבור.



ודוק: ההבדל בין צלקת קצרצרה כמצויר בכרטיס הטיפול בקו התחתונים לבין צלקת באורך כפי שקיימת בפועל שלא ניתנת להסתרה, הוא הבדל יסודי ומהותי, שיקול שיש לקחת בחשבון שעה שעושים "סחר חליפין" של עור רפוי אל מול צלקת כזו, שכן מי שעושה ניתוח קוסמטי למתיחת בטן לא מצפה לצלקת גלויה לאורך הבטן. עובדה היא שאת הצלקת הרוחבית עושים נמוך במיוחד כדי שתוסתר ע"י תחתונים או בגד ים (בגובה סביר).

בענייננו, אמר הנתבע, וכתב אמנם, שימתח את העור כמה שאפשר כדי שלא תהיה צלקת אנכית, ברם, אין הסבר מפורט מה ההיתכנות לצלקת האנכית, לאיזה היקף ואורך היא עלולה להגיע, ומה הסיבוכים הצפויים מפירסינג, לרבות הסתברותם והיקפם.
יש הבדל בין אמירה כללית שיתכן שתהיה צלקת אנכית, לבין תאור מפורט ומדויק של התוצאה של צלקת ארוכה הנראית גם בלבישת בגד ים שני חלקים.

אם לא ניתן היה להעריך בעת הבדיקה את עומק צלקת הפירסינג או רמת הידבקותה, כגרסת הנתבע, צריך היה להבהיר בצורה מפורשת כי עקב יכולת להעריך, יתכן שיאלץ לעשות צלקת אנכית משיער הערווה ועד הטבור.

דווקא בנסיבות בהן ידע הנתבע אודות הפירסינג ואודות הסיבוך המיוחד העלול להיווצר כתוצאה מחוסר יכולת להעריך את עומק הצלקת והידבקותה לפני פתיחת הבטן, היה עליו להציב בפני התובעת תמונה מלאה על מצב זה, על הסיכונים והסיבוכים האפשריים תוך העמדתה על האפשרות לוותר על הניתוח (ראה ע"א 9936/07 בן דוד נ' ד"ר ענטבי (22/02/11).

בכל הכבוד, הציור והמלל בטופס, לא מעלים הסבר לפיו יש הִתכנות לצלקת כל כך ארוכה.

58. בעניין יכולת הצפייה של אורך הצלקת נחקר המומחה מטעם בית המשפט, ד"ר כהנוביץ, והסביר כי יש למשש את צלקת הפירסינג עוד בשלבי ההסברים למטופלת, כדי לאמוד את היקפה ועומקה ולהיערך בהתאם לתכנון הניתוח.
קביעתו המקצועית הזו של המומחה בעניין הצורך לבצע בדיקה קלינית של מישוש, לצפות ולהזהיר מפני מצב של הדבקות גדולה, מקובלת עלי.


אציין כי בניסיון לקעקע קביעה זו, נשאל המומחה מתי ביצע לאחרונה ניתוח מתיחת בטן והשיב שלפני כ- 4-5 שנים ועוד הוסיף כי לא עשה נתיחה למישהי שהיה לה פירסינג. הנתבע ניסה להיבנות מחוסר ניסיונו של המומחה בענייני צלקות הנוצרות מפירסינג עומקן ויכולת הצפייה במישוש, אבל מעדות הנתבע עולה כי גם הוא בעצמו לא זוכר אם עשה לפני הניתוח הזה ניתוחי מתיחת בטן למי שיש פירסינג, כך שהקנטת המומחה בעניין זה הייתה מיותרת ולא תרמה דבר לגופו של עניין.

59. לסיכום, אני מקבלת אפוא את טענת הנתבע לפיה הוסברו הסיכונים הכלליים של הניתוח, לרבות צלקת רוחבית ואני מקבלת את הקביעה של המומחה מטעם בית המשפט, לפיה הצלקת הרוחבית היא במקומה ובהיקפה כמתוכנן.
עם זאת, לא שוכנעתי כי הנתבע הסביר כדבעי את הסיבוך המיוחד של הפירסינג העלול לגרום לצלקת אנכית ארוכה עד הטבור, הגם שהסביר באופן כללי כי תתכן צלקת אנכית קטנה כפי שצייר את הדברים.

אני קובעת אפוא כי חובת הגילוי הקבועה בחוק זכויות החולה, הופרה.

60. אכן, לא די להוכיח את המעשה העוולתי של הפרת חובת הגילוי כדי לזכות בפיצוי, אלא יש להוכיח את הקשר הסיבתי בינו לבין הנזק (נזק גוף כפי שנקבע ע"י המומחים מטעם בית המשפט).
בעניין אחרון זה העידה התובעת כי ככל שהייתה מקבלת הסבר ברור ויודעת שתיתכן אפשרות לצלקת אנכית מקו שיער הערווה ועד קו הטבור, לא הייתה מבצעת את הניתוח.

61. בחינת הקשר הסיבתי אינה פשוטה, הואיל והיא מחייבת התחקות אחר "דברים שבלב" בניסיון לקבוע מה הייתה עמדתה אילו נחשפה למידע בזמן אמת. בע"א 718/06 סטחי נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 30/10/07), נאמר כי: "מכיוון שמדובר בבחינה הנעשית בדיעבד, כאשר על פי רוב קיים קושי משמעותי לשער את הדרך בה היה מטופל מכריע לו מלכתחילה היה נחשף לכל המידע הרלבנטי, יש צורך בפניה לאמת מידה אוביקטיבית של המטופל הסביר. עם זאת אין לשכוח שבמהותה מכוונת בחינה זו להערכה מה היה עושה המטופל המסוים, בעת הנתונה".
מדובר אפוא במבחן אובייקטיבי וסובייקטיבי משולב.

אשר להיבט האובייקטיבי, כפי שאני רואה את הדברים, לא מובן מאליו כי "סחר החליפין" של עור רפוי בצלקת אנכית הוא משתלם.
באשר להיבט הסובייקטיבי, עדותה של התובעת לפיה לו ידעה את התוצאה הייתה נמנעת מלבצע את הניתוח, אמינה בעיני ומתיישבת עם אישיותה של התובעת כפי שתוארה ע"י ד"ר שינקמן.
נוכח רצונה לבצע את הניתוח שאולי אינו הכרחי אובייקטיבית, והעדויות בדבר המקום המרכזי שתופס דימוי גופה בחייה, מתבקשת המסקנה שיש לקבל את עדותה לפיה לא הייתה מסכימה לביצוע הניתוח שיגרום לצער, פגיעה בזוגיות ואיבוד הביטחון העצמי שכן כזכור, ההסכמה שלה לקבל צלקת הייתה הסכמה לצלקת רוחבית מוסתרת בקו התחתונים.

אני קובעת אפוא, כי הוכח האלמנט העוולתי של הפרת חובת הגילוי, הוכח בחוות דעת המומחים כי קיים נזק גוף, והוכח הקשר הסיבתי בין שניהם.

גובה הנזק

62. כפי שכתבתי לעיל, הצלקת האנכית המזכה בנכות בשיעור של 6%, היא נכות אסטטית בלבד, ואין לה השלכה תפקודית. גם מחוות דעת המומחית בתחום הפסיכיאטרי וכפי שכתבתי לעיל, עולה כי מדובר בנכות פעוטה ולא מן הנמנע כי חלפה עברה לאחר תקופה של שנתיים או שלוש, או למצער השתפר מצבה של התובעת שהשתקמה כמעט כליל.

63. כל ההוצאות הנטענות ביחס לעזרת צד ג' אינן בנות פיצוי בתביעה שבפניי, זאת הואיל והתובעת מבקשת אותן ביחס לתקופה של 3 שבועות לאחר הניתוח, בה נזקקה לעזרת הוריה.
לא יכול להיות ספק כי ההיזקקות נבעה ממצב אחרי הניתוח, גם אם לא הייתה נשארת צלקת אורכית, אלא רק צלקת רוחבית, וכי כאבים ומגבלות בתפקוד הן תוצאה צפויה ותקינה של ניתוח שמתבצע כשורה. לכך יש להוסיף את העובדה שהתובעת הייתה מטופלת באותה עת בתאומים בני 8 חודשים, ואך טבעי הוא שבני משפחתה יעניקו לה סיוע לאחר הניתוח, סיוע שלא חורג מהמקובל במקרים כאלה הן מבחינת התקופה והן מבחינת המשאבים, ולא מצדיק פיצוי ברכיב עזרת צד ג'
מכל מקום מדובר בנזק מיוחד הטעון ראייה- מבלי שהובאה ראיה על תשלום למאן דהו.


64. אשר להפסדי השתכרות, אין חולק כי עובר לניתוח, התובעת כלל לא עבדה, ולכן אין מקום לפיצוי בגין הפסדי השתכרות שבעבר הקרוב לתקופה שלאחר הניתוח.
בכל מקרה, לא הונחה תשתית ראייתית כלשהי לפיה בעקבות אותה צלקת אנכית, נפגע כושר ההשתכרות, ומהראיות שבתיק עולה כי בניגוד למצב לפיו התובעת לא עבדה לפני הניתוח, היא החלה לעבוד אחרי שגדלו התינוקות, למדה ואף פתחה במהלך הזמן גן ילדים.
אני קובעת אפוא שאין מקום לפיצוי בגין הפסדי השתכרות בעבר ובעתיד.

65. אשר לכאב וסבל, נוכח הנכות הנמוכה שנקבעה, לאור העובדה שהתובעת חזרה לחיים רגילים, הפסיקה להתבייש בגופה בפני בן זוגה, חזרה ללכת לים והמשיכה בחייה, ולאחר ששקללתי ואיזנתי את הדברים, מצאתי להעמיד את הסכום הראוי לפיצוי על סך 45,000 ₪.

66. התובעת עותרת לחייב את הנתבעים להחזיר לה גם את עלות הניתוח, ברם לאור העובדה שהניתוח כלל חלקים שבוצעו כמתוכנן והשיגו את מטרתם, אני סבורה כי יש מקום להחזר חלקי בלבד בגין אותה צלקת אנכית, והחלטתי להעמיד את הסכום על סך 5,000 ₪.

67. סך הפיצוי המצטבר עומד אפוא על 50,000 ₪.

68. אשר על כן, אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעים לשלם לתובעת סך 50,000 ₪. הנתבעים ישפו את התובעת בהוצאותיה (אגרה ששולמה עם פתיחת התיק והוצאות המומחים בהם נשאה לפי קבלות שתומצאנה למעט שכ"ט ד"ר כהנוביץ' – וראה סעיף 7 -8 להחלטתי מיום 21/12/08 ), ובנוסף יישאו בשכ"ט עו"ד בסך כולל של 11,700 ₪.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. ניתוחים פלאסטיים

  2. ניתוח קיבוע צוואר

  3. פיטורים בגלל ניתוח

  4. חובת הקטנת הנזק - ניתוח

  5. עיוורון אחרי ניתוח

  6. רשלנות בניתוח קטין

  7. סיכונים בניתוח קטרקט

  8. החמרת מצב אחרי ניתוח

  9. הסכמה לניתוח אלקטיבי

  10. נכות נפשית בגלל ניתוח

  11. ניתוח בכתף לאחר תאונה

  12. תביעה בגין זיהום בניתוח

  13. החזר כספי עבור ניתוח לב

  14. פגיעה בעצב במהלך ניתוח

  15. ניתוח מתיחת בטן סיכונים

  16. טופס הסכמה מדעת לניתוח

  17. עיוורון לאחר ניתוח לייזר

  18. עיכוב בביצוע ניתוח דחוף

  19. ניתוח בקע מפשעתי סיכונים

  20. רשלנות רפואית לאחר ניתוח

  21. רשלנות רפואית בניתוח אף

  22. סיכונים בניתוח כריתת רחם

  23. רשלנות רפואית ניתוח בעין

  24. הסתרת מידע מחולה על ניתוח

  25. השארת צינורית לאחר ניתוח

  26. צלקת בראש לאחר ניתוח קיסרי

  27. חובת רישום רפואי לפני ניתוח

  28. חובת הקטנת הנזק ע''י ניתוח

  29. רשלנות רפואית בניתוח אלקטיבי

  30. פיצויים על ניתוח פלסטי בפנים

  31. ניתוח שחזור שבר בהרדמה כללית

  32. סירוב לעבור ניתוח אחרי תאונה

  33. צלקת ניתוחית - קצין התגמולים

  34. ניתוח כריתת רחם - ביטוח לאומי

  35. רשלנות בניתוח להחלפת מפרק ירך

  36. נזק מוחי לאחר ניתוח עקב רשלנות

  37. ניתוח ללא הסכמה בהסכמת 3 רופאים

  38. מימון ניתוח - קופת חולים מאוחדת

  39. הידבקות בחיידק טורף בעקבות ניתוח

  40. החמרה לאחר ניתוח ארטרוסקופיה בברך

  41. רשלנות רפואית בניתוח להסרת גידול

  42. צלקת ניתוח קיסרי - תביעת פיצויים

  43. גזר דין פלילי רשלנות רפואית בניתוח

  44. אכילה לפני ניתוח יכולה לגרום למוות

  45. עיוורון לאחר ניתוח עיניים השתלת עדשה

  46. ניתוח לקיבוע שבר בקרסול כתוצאה מתאונה

  47. דחיית תביעה ניתוח לייזר להסרת משקפיים

  48. תביעה בגין ניתוח לתיקון ראייה שנדחתה

  49. ניתוח כריתת אונה בריאה - תאונת דרכים

  50. החזר הוצאות ניתוח בגרמניה מקופת חולים

  51. ניתוח להחלפת פרק ירך לאחר תאונת דרכים

  52. סירוב חברת הביטוח לשלם על ניתוח בחו''ל

  53. תביעה בגין רשלנות בניתוח להוצאת שקדים

  54. החמרת מצב נכות משרד הביטחון לאחר ניתוח

  55. החזר הוצאות ניתוחים בחו''ל מקופת חולים

  56. התנגדות סטודנט לניתוח בעלי חיים מטעמי מצפון

  57. החזר על ניתוחים לפי טופס 17 - תביעה ייצוגית

  58. ניתוח לאסיק (Lasik) להסרת משקפיים - סיכונים

  59. הסכמה מדעת לניתוח לייזר להסרת משקפיים בשיטת Lasik

  60. התעוורות מניתוח לייזר להסרת משקפיים בשיטת Lasik ?

  61. בקשה לבית המשפט לחייב חולה לעשות ניתוח מציל חיים

  62. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון