קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונה בזמן הליכה מהעבודה: א. הרקע וההליך .1 ביום 10.9.98הגישה התובעת לביה"ד כתב תביעה ובו מערערת היא על החלטת הנתבע מיום 15.3.98הדוחה תביעתה לתשלום דמי פגיעה בגין פגיעה בעבודה מיום 15.8.97בנימוק כי ארעה בהליכתה מהעבודה לפגוש את בעלה ברחוב פרישמן, ולא בדרכה למעונה. .2 ביום 8.4.99הגיש בא כוחה של התובעת מטעם הלשכה לסיוע משפטי כתב תביעה מפורט. בתביעתה טענה התובעת כי היא עובדת בבנק שברח' בן יהודה בת"א, וכי בעת שהלכה כדי לפגוש את בעלה שבא לאסוף אותה ברכבם כדי לקחתה לביתם שבגבעתיים, נתקלה באבן המונחת על המדרכה (שמטרתה למנוע חניית מכוניות על המדרכה) נפלה ונחבלה. בתצהיר עדותה חזרה התובעת על טענותיה שבתביעה (להלן : "הפגיעה"). .3 בכתב הגנתו הכחיש הנתבע את טענת הפגיעה וטען כי אין מדובר בפגיעה בעבודה כמשמעה בחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה- 1995(להלן : "החוק") וכי לא נתקיימו בתובעת חלופות סעיף 80לחוק. .4 התובעת העידה בדיון, ובתום ההליך סיכמו באי כח הצדדים את טענותיהם. לאחר ששבתי ועיינתי בכל החומר שבפניי ניתן פסק הדין: ב. ההכרעה .1 קודם לכל ראוי לציין כי הצדדים חלוקים בשאלה האם ארעה הפגיעה בעת שהיתה התובעת בדרכה למעונה או שהיתה בדרכה מעבודתה לפגוש את בעלה. משמדובר איפוא בהרחבת הגנת החוק על העובד יש לבחון האם אכן נפגעה התובעת בדרכה לביתה או בדרכה למקום אחר. .2בתביעתה לנתבע מ- 21.9.97(נ/1), שנכתבה ע"י בעלה ועפ"י דברים שאמרה לו התובעת (עמ' 6שורה 16) צויין כי הפגיעה ארעה ברח' פרישמן פינת רח' חובבי ציון. בהקשר זה אבהיר כי הפסקתי את ב"כ התובעת בסכומיו וברשות הצדדים נשאלה התובעת מי הוא שכתב את נ/.1 יאמר מיד כי לא שוכנעתי מתשובת התובעת לפיה טעה בעלה כשרשם "חובבי ציון" מן הטעם כי רישום זה מופיע בנ/ 1פעמיים: הן ברישום כתובת הפגיעה והן בתיאורה, ובנסיבות אלה, כשרח' דב הוז נרשם במפורש בתיאור הפגיעה, אך נטען כי ארעה (גם) בפינת רח' חובבי ציון - גירסה זו - גירסת אמת היא. ראוי לציין כי התובעת עובדת בסניף בנק המצוי ברח' בן יהודה פינת רח' מאפו, וכי מיקום הפגיעה כאמור בנ/ 1רחוק ממקום עבודתה של התובעת (דהיינו, דרומית לו) ואף מצוי דרומית לטענת התובעת בפניי באשר למיקום התרחשותה. בהקשר זה ראוי לציין כי טענת התובעת בסיפא תשובותיה לביה"ד, לפיה טופלה ע"י מאן דהוא מהמכולת שברחוב דב הוז וכי בעלה לא ראה אותה ונסע הלאה עד שקראו לו ותפסו אותו - תמוהה לאור העדר איזכורם של עדים כלשהם בנ/ 1(ראה עמ' 3), אף כי נזכרת היא בנ/ .2מנגד - תמוה כי התובעת, האמורה לפגוש את בעלה לדבריה בפינת רח' פרישמן - דב הוז, מהלכת לכיוון זה דווקא בצדו הדרומי של רח' פרישמן זה שמול רח' דב הוז. מה גם שמקום עבודתה מצוי מצפון לרח' פרישמן. ובל נשכח שבביה"ד העידה כי נפגעה בצדו הדרומי של רח' פרישמן (עמ' 4שורה 23). והעיקר - הסבר התובעת למיקום הפגיעה נעוץ בפקקים הכבדים שברח' בן יהודה ביום ו'. דא עקא כי התובעת עובדת ברח' בן יהודה פינת רח' מאפו ואם מבקש בעלה "להמנע" מהפקקים הכבדים שברח' בן-יהודה - לשם מה עליה להגיע לרח' פרישמן - הרי יכולה היא ללכת ברח' מאפו ולפגוש את בעלה בפינת הרחובות מאפו-דב-הוז. בכך לא יתקלו בפקקים, נשמר כיוון התנועה, ואין היא מאריכה בדרך, ושלא לצורך. בפועל מהנמקתה למיקום פגישתה עם בעלה - אין להבין מדוע נפגעה במקום שלו טוענת היא. לאור כל אלה - לא שוכנעתי כי התובעת אכן נפגעה במקום הנטען בפניי. .3כאמור חולקים הצדדים בשאלה אם ארעה הפגיעה בדרכה לביתה או בדרכה לפגוש את בעלה (שלא כדי לנסוע לביתה). כמדומה, שאין הנתבע חולק על כך כי אם הלכה כדי לפגוש את בעלה וכדי לנסוע לביתם - יש בכך משום פגיעה בעבודה כמשמעה בחוק. בהקשר זה יש להתייחס לטעמי לסבירות הנטען: * לתובעת אוטובוס ממש במקום עבודתה (עמ' 2שורה 9מול ס' 1לתצהירה). משכך, אין לקבל טענתה כי המרחק בו פוגשת היא את בעלה קרוב מהמרחק בו פוגשת היא האוטובוס או "ואם אני הולכת לאוטובוס, זה אותו הדבר. לאוטובוס אני הולכת יותר רחוק" (עמ' 3שורה 6, 11). המרחק מעבודתה לפינת פרישמן/דב הוז - בהכרח ארוך יותר מאפס המרחק שבין עבודתה לאוטובוס. אין איפוא לקבל נסיונה בעדותה "למזער" המרחק בהליכתה, ודאי לא מול המרחק לאוטובוס. * ודאי כי אין לומר כי המרחק מהסניף למקום פגיעתה הוא פחות מעשרה מטרים. משבין מיקום הסניף לרח' פרישמן יש בלוק בתים, וברח' פרישמן הלכה עד פינת דב הוז - מדובר בכמה עשרות מטרים, ודאי לא בפחות מעשרה מטרים. * גם אם נקבל טענת התובעת כי בעלה בא כדי להקל עליה, דהיינו, מעבודתו ברמת-גן נסע למרכז העיר ת"א כדי להסיעה לביתם שבגבעתיים, וגם אם נתעלם מתהיית הנתבע באשר להשפעת הפקקים בבן-יהודה - לא הובהר מדוע הלכה התובעת ברח' פרישמן, ולא תכננה לפוגשו ברח' דב הוז פינת מאפו. עפ"י נ/ 4ברור כי כיווני הנסיעה בכוון הנסיעה הנטען אינם מצדיקים פגישה ברח' פרישמן עפ"נ פגישה ברח' מאפו, רח' שבפינתו האחרת (פינת בן-יהודה) עובדת התובעת. רח' מאפו הוא אכן חד-סיטרי אך בכיוון מערב למזרח ומתאים לדרכה של התובעת לביתה. * אף כי לא הופניתי לכך ע"י הצדדים: בנ/ 3נרשם כי התובעת נפלה בשעה 13: 30או 13: 20(ראה עמ' 2) ובניגוד לנטען ברישא המוצג, לפיו נפלה 3שעות לפני קבלתה (כשהתקבלה בשעה 14:08). * בצדק טענה התובעת כי הנתבע לא יכריח אותה לנסוע באוטובוס. אלא שהשאלות שהוצגו לתובעת לא זו מטרתן. * ראוי להתייחס לנתון נוסף והוא זמן הפגיעה. מי שמסיים עבודתו בשעה 00:13, במרחק כמה עשרות מטרים ממקום מסויים, מרחק "דקה ורבע" הליכה - לא ברור מדוע ואיך ארעה הפגיעה בשעה אחת ורבע או אחת ועשרים. ואין לקבל טענת התובעת בסיכומיה כי נפגעה בשעה אחת ועשרה (עמ' 8שורה 3). ודאי כך כשהתובעת אינה יודעת לומר הכיצד חלף כך הזמן - האם משום שהתעכבה בעבודתה או משום שהיתה לה עבודה. בל נשכח גם כי התובעת מציינת כי היא מסיימת עבודתה בשעה 00: 13ואף בעלה מסיים (ברמת-גן) עבודתו בשעה 00: .13דהיינו, התובעת בפועל ממתינה לבעלה ובפועל עיכבה נסיעתה לביתה. כאן ראוי להזכיר כי בנ/ 1טענה התובעת כי הפסיקה עבודתה ב-00: 13ונפגעה ב-20:13 - ולא נשמע כל הסבר לפער הזמן (ודאי לא כשטוענת היא שהדרך היא מטרים ספורים או אורכת דקה ורבע). * ופרט נוסף רלבנטי - בנ/ 1טענה התובעת כי "המסלול שאני קובעת עם בעלי פעם בבן-יהודה ופעם בפרישמן" (עמ' 3) וזאת בניגוד לעדותה לפיה קבעה עם בעלה להיפגש בפרישמן פינת דב הוז, כי מיקום זה יותר נוח להם וכי "זה המקום הקבוע שלנו" (עמ' 3שורה 9). .4התובעת מציינת כי בדר"כ נוסעת היא לביתה במכוניתה של חברה לעבודה - כמדומה שבהקשר זה לא הייתה נדחית התביעה לו נפגעה, חלילה, בלכתה עם חברתה-לעבודה לכיוון הרכב הפרטי במקום חניה כלשהו. משכך - על פניו, אין לאמר כי ענין לנו בסטיה מן הדרך, לו אכן היה מדובר בדרך לביתה. אלא שלא שוכנעתי כמתואר לעיל - כי אכן היתה התובעת בדרכה לפגוש את בעלה, כדי לנסוע לביתה. יתר על כן, ואם נפגעה בת"א, לשם מה פנתה למד"א בר"ג, כשמד"א ת"א כה קרוב למקום פגיעתה, שלא לאמר שבי"ח איכילוב אף הוא כה קרוב. העובדה כי בבי"ח צויין כי מדובר בתאונת עבודה - בהקשר זה אין בה כל רבותא, מן הטעם כי ספק אם התובעת ערה לדין לפיו הפסקה/סטיה בדרך - שוללים ההכרה בפגיעה כפגיעה בעבודה. בידיעת דיינים אין המבוטח, לעתים קרובות, בדר"כ ער לדקויות ההלכה. אין גם לקבל טענת התובעת בסיכומיה לפיהם הנתבע לא נתן גירסה אחרת. אכן ענין לנו בעובדת שכירה, ומשכך - עומדת לזכותה החזקה לפיה כל שקרה בזמן העבודה לפגיעה בעבודה יחשב. דא עקא כי אין חזקה זו חלה על הדרך. ובענייננו אין לצפות מהנתבע כי יציג גירסה עובדתית אחרת, שכן, לא היה נוכח בעת הפגיעה, וכל שיודע הוא - מהתובעת הוא, ובל נשכח כי לא נזכרו עדים. ברור ממכתב הדחיה כי הנתבע הטיל ספק בהיות התובעת בדרכה לביתה. אף אני לא שוכנעתי כי אכן מדובר היה בדרכה של התובעת לביתה מעבודתה. התרשמתי מעדות התובעת כי מנסה היא להסביר את הלא מובן, פערי הזמן, פערי המקום וכו'. יתר על כן, אם מדובר במיקום קבוע (או לסירוגין קבוע) הכיצד ומדוע ארעה הפגיעה?! מדוע אדם ההולך בדרך מסויימת אחת לשבוע או לשבועיים - יתקל באבן חניה, שאיננה דבר חדש/מפתיע או בלתי ידוע. .5משלא שוכנעתי בגירסת התובעת - נדחית תביעתה. אין צו להוצאות.תאונה בדרך / חזרה מהעבודההשעיהתאונת עבודה