קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עבודה במתכונת שעות נוספות: בתובענה שלפנינו עותר התובע כי הנתבעת תשלם לו בגין זכויות שונות הנובעות מתקופת העסקה בת 32.5 חודשים במפעלה של הנתבעת, שהסתיימו בהתפטרותו. התובע טוען כי על תנאי העסקתו בנתבעת חלו הוראות צו ההרחבה בענף המתכת, החשמל, האלקטרוניקה והתכנה (להלן- צו ההרחבה) וכי זכאי הוא לתשלום עבור פיצויי פיטורים, שעות נוספות, פדיון חופשה, פיצוי בגין אי הפרשת כספים לפנסיה, דמי הבראה, שכר חודש 8/07 ופיצויי הלנת שכר. הנתבעת מכחישה את זכאות התובע לסעדים הנתבעים על ידו וטוענת כי התובע לא התפטר בנסיבות המקנות לו פיצויי פיטורין וכי לא הוכחה זכאותו ליתר רכיבי התביעה. במקביל, הגישה הנתבעת תביעה שכנגד, בה טוענת היא כי התובע חייב לה סך - בערכי קרן - של 35,000 ש"ח בגין הלוואה שנתנה לו במהלך תקופת עבודתו. הנתבעת מכחישה את תחולת צו ההרחבה בעניינו של התובע. העידו בפנינו התובע וכן עדה מטעמו- גב' ולנטינה קפלינסקי (להלן- גב' קפלינסקי). מטעם הנתבעת העידו בעליה של הנתבעת מר ראובן נניקשווילי (להלן- מר נניקשווילי), מר יוסף נאור, אחיו של מר נניקשווילי ומנהל הנתבעת (להלן- מר נאור) וכן גב' אריאלה הולצר, מזכירה במפעלה של הנתבעת (להלן- גב' הולצר). התובע הגיש תצהירי עדות ראשית של עדים נוספים מטעמו, אולם אלה לא נחקרו על תצהיריהם. אנו קובעים כי אין להקנות משקל כלשהו לתצהירים של עדים אשר לא נחקרו עליהם בחקירה נגדית, ויש לדחות את טענת התובע בסיכומיו לפיה ניתן להקנות לתצהירים אלה משקל. הצדדים לא היו חלוקים על עובדות אלה: התובע החל בעבודתו בנתבעת ביום 1.12.04 והועסק על ידה כעובד שכיר עד ליום 15.8.07. התובע הועסק על בסיס משכורת חודשית ושכרו שולם לו לפי תלושים; התובע התפטר ב-15.8.07; התובע לא החתים כרטיס נוכחות במהלך עבודתו בנתבעת והנתבעת לא ניהלה פנקס שעות לגביו. תפקיד התובע בנתבעת אליבא דתובע, במהלך תקופת עבודתו אצל הנתבעת נדרש הוא לעבוד בשעות נוספות עליהן לא קיבל תמורה. הנתבעת טוענת, בין היתר, כי יש לדחות רכיב זה של התביעה משחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א- 1951 (להלן- חוק שעות עבודה ומנוחה) כלל לא חל על התובע, בהתאם להוראות סעיף 30(א)(5)-(6) לחוק. הנתבעת טוענת כי התובע הועסק בתפקיד של מנהל המפעל. נטען כי מדובר בתפקיד ניהול בכיר וכי ככזה נדרש התובע למידה מיוחדת של אמון המוציאה אותו מתחולת חוק שעות עבודה ומנוחה. נאמר כבר עתה, כי לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים ולראיות שהוצגו בפנינו, באנו לכדי מסקנה כי אין לקבל את טענת הנתבעת לפיה חוק שעות עבודה ומנוחה אינו חל על התובע. בע"פ (ארצי) 16/08 מדינת ישראל- משרד התעשייה המסחר והתיירות - בסט ביי רשתות שיווק בע"מ (4.1.2009) (להלן- עניין בסט ביי) נקבע כי את סעיף 30 לחוק שעות עבודה ומנוחה, המתייחס לחריגים לחוק, יש לפרש בצמצום ולאפשר ליותר ויותר עובדים ליהנות מההגנות שהחוק מספק. לפיכך, יש לפרש את הביטויים "תפקיד הנהלה" ו"תפקיד הדורש אמון אישי", באופן דווקני. מאפייני התפקיד של התובע מובילים למסקנה כי אין לראות בו כמי שאין להחיל לגביו את חוק שעות עבודה ומנוחה. היות אדם "מנהל" לא ייגזר משם התפקיד, אלא ממכלול הפעולות שביצע התובע בפועל (עניין בסט ביי, פסקה 15). בענייננו, הן מר נניקשווילי והן מר נאור התייחסו לתובע כאל "מנהל מפעלה של הנתבעת" (עדות מר נניקשווילי בעמוד 27 לפרוטוקול; סעיפים 8 ו-10 לתצהירו; סעיפים 7-8 לתצהירו של מר נאור). אלא שבהגדרת התפקיד באופן הנ"ל על ידי הנתבעת - לא די כדי להביא לאי תחולת חוק שעות עבודה ומנוחה על התובע. לאור פירוט התפקידים בהם נשא התובע, אנו קובעים כי אין לראות בו מנהל אשר חוק שעות עבודה ומנוחה לא חל עליו. התברר בפנינו כי עבודתו כללה ביצוע מטלות הכוללות את פתיחה וסגירה של המפעל ושהיה בו במשך כל זמן שבין פתיחת השערים ונעילתם. כן נדרש התובע לעבודות פיסיות שונות שכללו אספקת ציוד, פרזול, חומרי גלם וכלי עבודה לעובדים בטרם יציאתם להתקנות מחוץ למפעל, קבלת הציוד בשובם והחזרתו למחסן. התברר גם כי התובע ביצע חיתוכים של פרופילי אלומיניום ועסק בייצור תריסי גלילה. כן עסק בניהול המחסן (סעיפים 8.11 ו-8.14 לתצהיר תובע; עדות גב' קפלינסקי בעמודים 24-25 לפרוטוקול; עדות מר נאור בעמודים 36, 38-39 לפרוטוקול; סעיפים 8, 15 לתצהיר מר נאור). בנוסף, התובע לא עסק בפן הכספי של עבודת הניהול: הגם שהיה אחראי על הרכש, התברר כי הפן הפיננסי טופל על ידי מר נאור בלבד (סעיף 8.12 לתצהיר התובע). לגישתנו, מטלות אלה אינן מאפיינות "מנהל" אשר חוק שעות עבודה ומנוחה אינו חל עליו. עניין נוסף אליו יש להתייחס הינו מיקום התובע בהיררכיה הארגונית. שכבת ההנהלה אליה מתייחס החריג שבחוק שעות עבודה ומנוחה הינה שכבת ההנהלה הבכירה בארגון אשר מזוהה עם מעמד המעסיק ומייצגת אותו. מי שנמנה על ההנהלה בדרג הביניים של המפעל, או מנהל בדרג זוטר, אינו נכלל בחריגי חוק שעות עבודה ומנוחה (עניין בסט ביי, פסקה 16). מהראיות שהובאו בפנינו עלה כי התובע היה מנהל זוטר בנתבעת. קביעתנו זו נסמכת על מספר אדנים. בענייננו, ציין מר נניקשווילי כי אנשי מחלקות הכספים, הנהלה, שיווק, מכירות, וניהול פרויקטים של הנתבעת יושבים במשרדי הנתבעת באשדוד, שם אף יושב מר נניקשווילי - בעלי הנתבעת - עצמו (עדותו בעמוד 27 לפרוטוקול). לא הוכח בפנינו, ואף לא נטען, כי התובע אי פעם שהה במשרדי ההנהלה הנ"ל, לקח חלק בישיבותיה, או התערה באיזו דרך בשכבת ההנהלה הבכירה בנתבעת. מר נניקשווילי פגש בתובע פעמים ספורות בלבד, הגם שמר נניקשווילי ביקר במפעלה של הנתבעת אחת לשבוע או שבועיים (עדותו בעמוד 28 לפרוטוקול). עובדה היא כי התובע מעולם לא פנה למר נניקשווילי, וכל התנהלותו נעשתה מול מר נאור (סעיף 16 לתצהירו של מר נניקשווילי). סבורים אנו כי לו היה נמנה התובע על סגל ההנהלה הבכירה, היה מקיים מערכת יחסים הדוקה יותר עם בעלי הנתבעת. מר נניקשווילי העיד (עמוד 28 לפרוטוקול) כי לא פגש את התובע ואף לא עובדים אחרים במפעלה של הנתבעת, משלא היה מעורב "בניהול ישיר של עובדים בצפון", וכי לצורך זה יש לו מנהל- מר נאור. מאמירה זו למדים אנו כי מר נניקשווילי ראה בתובע ככל יתר העובדים, וכן כי מבחינת ההיררכיה הארגונית ראה בתובע כנמצא מתחת למר נאור. מכאן, שמעל לתובע היו לכל הפחות שני גורמים- מר נניקשווילי ומר נאור. בהיררכיה הארגונית של הנתבעת היה התובע מנהל בדרג זוטר. הנהלה בדרג כזה אינה מוחרגת מתחולת חוק שעות עבודה ומנוחה. מנהל הוא מי שקובע את מדיניות הנהלת המפעל ובעל שיקול דעת עצמאי בביצוע מדיניות זו (עניין בסט ביי, פסקה 17). התברר בפנינו כי תפקידו של התובע לא כלל התווית מדיניות והפעלת שיקול דעת עצמאי בביצועה. תחת זאת התברר כי תפקידו היה לבצע מטלות שהוטלו עליו על ידי מנהלי הנתבעת ולסייע היכן שסיועו נדרש (עדות מר נניקשווילי בעמוד 27 לפרוטוקול). תיאור זה של תפקיד התובע - שניתן מפי בעליה של הנתבעת - אין בו כלל וכלל התווית מדיניות. זאת ועוד. לא הוכח כי לתובע היה שיקול דעת עצמאי בדבר ביצוע מדיניות הנתבעת. התובע נדרש, כחלק מתפקידו, לדווח למר נאור כל אימת שהאחרון לא היה במפעל (עדות מר נניקשווילי בעמוד 27 לפרוטוקול). קשריו של התובע עם גורמים חיצוניים לנתבעת, כגון ספקים, נעשו בהתאם להנחיות והזמנות שהועברו אליו מגורמים במפעל (סעיף 8.12 לתצהירו). מר נאור העיד כי סביר להניח שהתובע הוציא הוראות ניהוליות רבות מדי יום במסגרת תפקידו (עמוד 38 לפרוטוקול), אולם לא הוצגו בפנינו ראיות כלשהן על הנחיות מעין אלה. כך, לא הוצגה הנחיה כלשהי בכתב שנתן התובע. מאפיין נוסף בהעסקתו של התובע המביא למסקנה כי לא נמנה על דרג ההנהלה המוחרג מתחולת חוק שעות עבודה ומנוחה - הוא התמורה ששולמה לו כשכיר. העוסק בתפקיד הנהלה נהנה משכר גבוה ותנאים מיוחדים, אשר אינם ניתנים ליתר עובדי המעסיק (עניין בסט ביי, פסקה 18). אנו קובעים כי השתכרותו של התובע בנתבעת היתה כזו אשר כלל וכלל לא מצביעה עליו כמנהל אשר חוק שעות עבודה ומנוחה אינו חל עליו. שכרו היה נמוך למדי, כ- 7,200 ש"ח ברוטו, ובצידו לא נוספו הטבות נוספות כגון הפרשות לקרן השתלמות, השתתפות בכנסים ועוד. הפרשות לקרן פנסיה לא נעשו גם כן. התובע לא קיבל תמריצים כלשהם - כגון בונוס, מניות או אופציות בנתבעת. לפי מר נניקשווילי, ההטבה הגדולה ביותר לה זכה התובע הייתה האפשרות שניתנה לו לעבוד לפי מתכונת עבודה בה לא נפגע שכרו החודשי גם אם נעדר מהעבודה (עדותו בעמוד 29 לפרוטוקול). אנו קובעים כי מאפיין כזה בהעסקה אין בו כדי ללמד שהתובע היה מנהל המוחרג מתחולת חוק שעות עבודה ומנוחה. התברר לפנינו כי לגבי התובע, כמו ליתר עובדי המפעל, נוהל רישום נוכחות מדוקדק "בזמן אמת" באשר לימים בהם היה נוכח במפעלה של הנתבעת. מדובר ברישום אותו ערכה גב' הולצר, כפי שהיא עושה עבור כל יתר העובדים, שכן התובע, לגרסתה, היה "עובד מן המניין" (להלן- דוחות הנוכחות) (עדותה בעמוד 32 לפרוטוקול; סעיף 8 לתצהירה; נספח א' לתצהיר מר נאור). רישום דומה לא נערך עבור מר נאור (עדות גב' הולצר בעמוד 32 לפרוטוקול). העובדה שהנתבעת כן מצאה לנכון לבצע תרשומת נוכחות לגבי התובע - בעוד שלא עשתה כך לגבי יתר מנהלי הנתבעת - מצביעה שהנתבעת לא ראתה בתובע ככזה הנמנה על הדרג הניהולי הבכיר. הנתבעת לא הוכיחה בפנינו כי דרשה מהתובע להחתים כרטיס נוכחות והתובע סרב לכך. התובע העיד כי נתבקש על ידי הנתבעת שלא להחתים כרטיס נוכחות (עדותו בעמוד 20 לפרוטוקול). משבמקרה דנן לא דרש המעביד מהתובע להחתים כרטיס נוכחות, אין מקום שהדבר יפעל לרעת התובע בעת שקילת תביעתו לגמול עבודה בשעות נוספות. המקרה דנן אינו דומה למקרה שנדון בע"ע (ארצי) 165/06 אלדר - ק.ש. אוטו סנטר בע"מ (15.6.2010) (להלן- ענין אלדר), שכן במקרנו לתובע לא היו סמכויות שונות שהיו למערער בענין אלדר- כגון: סמכות לקבל עובדים ולפטרם; סמכות להחליט על רכישת כלי רכב; וזכות חתימה על המחאות. משכך, אנו דוחים את טענת הנתבעת בסיכומיה, במסגרתן היא מנסה ללמוד מענין אלדר לעניננו כאן. עצם העובדה כי תפקידו של התובע יכול ודרש מידה של אמון אישי, עדיין אינה הופכת את התפקיד לכזה היוצא מגדרי חוק שעות עבודה ומנוחה. זאת, משכל עובד חייב מידה מסויימת של אמון למעסיקו וכל תפקיד דורש מידה של אמון אישי (עניין בסט ביי, פסקה 22). מר נניקשווילי ציין בעדותו כי האמון האישי שניתן לתובע בא לידי ביטוי, בין היתר, בהפקדת מפתחות למפעלה של הנתבעת בידיו (עדותו בעמוד 27 לפרוטוקול). אנו קובעים כי עצם העובדה שהתובע החזיק במפתחות העסק אינה הופכת את תפקידו לכזה המוציאו מתחולת חוק שעות עבודה ומנוחה. גם יתר המטלות שהוטלו עליו אין בהן לבטא מידה מיוחדת של אמון אישי. לאור האמור לעיל אנו קובעים כי חוק שעות עבודה ומנוחה חל על התובע בעת עבודתו בנתבעת. גמול עבודה בשעות נוספות התובע לא נדרש על ידי הנתבעת להחתים כרטיס נוכחות (עדות מר נאור בעמוד 40 לפרוטוקול; סעיף 9 לתצהירו). התובע לא ערך רישום לגבי ימי ושעות עבודתו (עדותו בעמוד 20 לפרוטוקול). בתצהירו מציין התובע כי היה פותח את מפעלה של הנתבעת מדי יום, בשעה 6:00. פרט לימי רביעי בהם היה מסיים ב-16:00, ביתר ימי החול סיים לעבוד בשעה 17:00. בימי שישי עבד בין 06:00 ל- 13:00. משכך, העמיד התובע בתצהירו את מתכונת העבודה על 11 שעות במשך 4 ימים בשבוע, 10 שעות בימי רביעי, ו-7 שעות בימי שישי (סעיף 11.6.2 לתצהיר). לפי הנתבעת התובע נעדר רבות מעבודתו - בין אם מפאת מחלה, או לצרכי חופשה. נטען גם כי לא תמיד היה הוא אחראי על פתיחת המפעל או סגירתו, משכך, לא יכול התובע להוכיח מתכונת עבודה קבועה במהלך כל תקופת העסקתו. מר נאור העיד כי תפקידו של התובע דרש את נוכחותו במפעל מרגע פתיחתו ועד הסגירה. הוא ציין בעדותו כי המפעל נפתח בדרך כלל ב- 6:00, ולפעמים ב- 7:00, ונסגר בין השעות 17:00 ל- 18:00. בימי שישי נסגר המפעל בשעה 13:00 או 13:30 (עמוד 38 לפרוטוקול). מכך יש להסיק כי הנתבעת מודה שעבודתו של התובע כללה עבודה בשעות נוספות. באשר למתכונת שעות העבודה של התובע, יש לאבחן בין שתי תקופות. האחת - התקופה שעד חודש 7/06. השניה - החל מחודש 7/06 ועד תום ההעסקה. באשר לתקופה שעד חודש 7/06, הוכח בפנינו - לאור האמור לעיל - כי התובע עבד בימים א,ב,ג,ה בין השעות 06:00 ועד 17:00. באשר לשעת פתיחת המפעל, הרי זו זכתה לחיזוק מעדותו של מר נאור. התובע מציין בתצהירו שהחל לעבוד בשעה 06:00 (סעיף 11.6.2). גם מעדותה של גב' קפלינסקי התברר כי שעת הפתיחה הרגילה היתה 06:00 (עמוד 25 לפרוטוקול). גם גב' הולצר העידה כי שעת הפתיחה היא 05:45 (עמוד 32 לפרוטוקול). באשר לשעת סיום העבודה, נקב התובע בתצהירו בשעה 17:00 והדבר אושר בעדותו של מר נאור. גם הגב' קפלינסקי מאשרת בעדותה כי התובע נשאר לעבוד עד מאוחר - עד השעות 18:00-20:00 (עמוד 25 לפרוטוקול). אנו קובעים איפה כי בימים אלה עבד התובע בין 06:00 ל- 17:00, היינו 11 שעות. בימי ד', עבד התובע עד 16:00, היינו במשך 10 שעות. בימי ו' עבד בין 06:00 ועד 13:00, שהם 7 שעות. באשר לתקופה החל מחודש 7/06 ואילך, התקצרו שעות העבודה של התובע. לפי תצהירו המשלים של התובע, ב-2.7.06 הודיע התובע לנתבעת על שינוי מתכונת ההעסקה שלו (להלן- מכתב 7/06). ממכתב 7/06 עולה כי שינוי זה התבטא בכך שעל אף שהמשיך להגיע למפעל מדי יום ב-06:00, סיים את העבודה בשעה 16:30. אין טענה כי בימי רביעי עבד אחרי 16:00 (סעיף 13.5 לכתב התביעה המתוקן). התובע אף התייחס לשינוי זה במסגרת עדותו, עת הודה כי רצה לסיים ב-16:30, אולם לא תמיד הצליח (עמוד 20 לפרוטוקול). לטענתו, הוא עבד עד שבאו לאסוף אותו (עדותו בעמוד 24 לפרוטוקול). אלא שהתובע אינו מצליח לנקוב במתכונת עבודה ברורה לאחר השעה 16:30 ולכן אנו קובעים כי בתקופה זו סיים לעבוד, בימים א-ג, ה' - בשעה 16:30. מכתב 7/06 אינו נושא חותמת "נתקבל" של הנתבעת, אך שוכנענו כי נכתב בזמן אמת ונמסר לנתבעת. ראשית, התובע העיד כי כך עשה - ועדותו מקובלת עלינו (עמוד 20 לפרוטוקול). שנית, הנתבעת אינה חולקת כי מתכונת ההעסקה של התובע השתנתה במהלך תקופת העסקתו בשל שינוי חד צדדי מצידו של התובע (עדותו של מר נאור בעמוד 39 לפרוטוקול). לאור זאת, אנו קובעים כי בתקופה שראשיתה חודש 7/06, עבד התובע במהלך ימי השבוע (פרט לימי רביעי) בין השעות 06:00-16:30; בימי ד' עבד בין השעות 06:00-16:00; ובימי שישי עבד כפי שעבד קודם לכן, היינו בשעות 06:00-13:00. משקבענו כי הוכחה מתכונת עבודה קבועה של התובע ובהיעדרו של פנקס שעות, עובר הנטל לנתבעת להוכיח את מסגרת השעות המדוייקת בהן עבד התובע (ע"ע (ארצי) 212/06 ימית א. ביטחון (1988) בע"מ - אפרים (2.11.2008)). הנתבעת לא עמדה בנטל זה. כאמור, הנתבעת לא ניהלה פנקס שעות לגבי התובע. הנתבעת אמנם הציגה בפנינו את דוחות הנוכחות שמולאו "בזמן אמת" המספקים מידע- אותו מצאנו מהימן- באשר לימי הנוכחות וההיעדרויות של התובע, אולם אין בהם התייחסות באשר לשעות העבודה המדוייקות של התובע בנתבעת. לא מצאנו ממש בטענת התובע בסיכומיו, לפיה אין להקנות לדוחות הנוכחות מהימנות. התובע טען בסיכומיו כי ישנם ימי מחלה שאינם נזכרים בדוחות הנוכחות. התובע לא הצביע על אישור מחלה ספציפי, אולם גם אם נכונה טענתו, הרי לא הוכח כי אותו אישור מחלה הומצא לנתבעת בזמן אמת, וזו התעלמה ממנו ברישומיה בדוחות הנוכחות, ואף לא הוכח כי התובע נעדר לאורך כל תקופת אי הכושר הנזכרת באישור המחלה. אשר על כן, דוחות הנוכחות אמינים בעיננו. אלא שכאמור לעיל, אין בדוחות אלה כדי לאפשר לנתבעת לעמוד בנטל ההוכחה. מר נאור העיד כי משלב מסויים, החל התובע לעבוד במסגרת שעות מקוצרת- היינו, הגיע בשעות מאוחרות יותר, ויצא בשעות מוקדמות יותר, ובסך הכל עבד רק שמונה שעות (עמוד 39 לפרוטוקול). ואולם, מר נאור אינו תומך גרסתו באף אסמכתא, מה גם שאין הוא יכול להצביע על מועד מדוייק בו חל שינוי זה, ומה היה משכו. נוסיף כי אין מקום לנכות ממתכונת העבודה שעות הפסקה. ראשית, הנתבעת לא הוכיחה כי התובע אכן שהה בהפסקות (סעיף 32 לתצהירו של מר נניקשווילי). שנית, גם לו שהה בהפסקות - דבר שכאמור כלל לא הוכח - אין מחלוקת כי שכרו שולם עת שהה בהפסקה. משכך, אין מקום היום, בדיעבד, לשנות את תנאי ההעסקה. משקבענו כי התובע אכן עבד במתכונת של שעות נוספות במהלך תקופת עבודתו, נפנה עתה לבחינת סוגיית התגמול עבור שעות אלה. התובע העמיד תביעתו ברכיב זה על 1,708 שעות נוספות, לפי תעריף שעתי של 43.75 ש"ח, המשקף 125% משכר שעתי רגיל של 35 ש"ח. התובע עותר לתשלום גמול עבודה בשעות נוספות על השעות שעבד מעבר ל- 186 שעות בחודש- וכך גם יערך החישוב בפסק הדין. עיון בתלושי השכר מעלה כי שכר היסוד של התובע לאורך כל תקופת העסקתו נע סביב 7,200 ש"ח ברוטו, ומשכך יש לקבל את התעריף השעתי שבבסיס כימות רכיב גמול השעות הנוספות בכתב התביעה. במסגרת חישוב גמול השעות הנוספות המגיע לתובע אין להתעלם מדוחות הנוכחות שערכה הנתבעת. דוחות נוכחות אלה אינם עולים כדי פנקס שעות שניתן ללמוד ממנו על היקף שעות העבודה מדי יום, אלא שכן ניתן ללמוד מהם על הימים בהם לא נכח התובע בעבודה או סיים את עבודתו מוקדם מהרגיל. בימים כאלה אין להביא בחשבון זכאות לגמול עבודה בשעות נוספות. לפי לוח השנה בתקופה 1.12.04-30.6.06, תקופה של 19 חודשים, חלו 329 ימי חול  של א-ג,ה; 83 ימי ד'; ו-83 ימי ו'. בתקופה זו חלו 11 ימי חג בהם, לפי דוחות הנוכחות, לא עבד התובע ואותם יש להחסיר. עוד יש להחסיר 57 ימים בהם, בהתאם לאמור בדוחות הנוכחות, נעדר התובע או לא השלים יום עבודה מלא. לאחר ניכוי ימים אלה, עולה כי בתקופה זו התובע עבד בפועל ב- 284 ימי חול; 71 ימי ד'; ו- 72 ימי ו'. כאמור, אנו מקבלים את גרסת התובע, כי בימי חול עבד 11 שעות, בימי רביעי עבד 10 שעות, ובימי ו' עבד 7 שעות. מכאן עולה, כי במהלך התקופה הנ"ל עבד התובע 4,338 שעות, שהן 804 שעות מעבר למסגרת משרה מלאה. לפי לוח השנה בתקופה 2.7.06-15.8.07, תקופה של 13.5 חודשים, חלו 235 ימי חול של א-ג,ה; 59 ימי ד'; ו-58 ימי ו'. בתקופה זו חלו 5 ימי חג בהם, לפי דוחות הנוכחות, לא עבד התובע ואותם יש להחסיר. עוד יש להחסיר 45 ימים בהם, בהתאם לאמור בדוחות הנוכחות, נעדר התובע או לא השלים יום עבודה מלא. לאחר ניכוי ימים אלה, עולה כי בתקופה זו התובע עבד בפועל ב-200 ימי חול; 50 ימי ד'; ו- 52 ימי ו'. כאמור, קבענו כי במהלך תקופה זו מתכונת העבודה של התובע שונתה כך שהוא עבד 10.5 שעות בימי חול, 10 שעות בימי רביעי ו-7 שעות בימי שישי. מכאן עולה, כי במהלך התקופה הנ"ל עבד התובע 2,964 שעות, שהן 453 שעות מעבר למסגרת משרה מלאה. מכאן עולה, כי במשך כל תקופת עבודתו של התובע במפעלה של הנתבעת, עבד 1,257 שעות נוספות. קבענו כבר כי יש לקבל את התעריף השעתי שעמד בבסיס כימות רכיב זה בתביעה. לפיכך, זכאי התובע לגמול עבודה בשעות נוספות השווה למכפלת 1,257 שעות בתעריף שעתי של 43.75 ש"ח, סה"כ 54,993 ש"ח. התביעה לפיצויי הלנת שכר התישנה, משכך ישא סכום זה הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.4.06, הוא אמצע התקופה. התביעה לפיצויי פיטורים התובע טוען כי התפטר עקב הרעה בתנאי עבודתו- ובכלל זה הפחתת שכרו, עבודה בשעות נוספות ובשעות לילה ללא תמורה, לקיחת הרכב שהיה ברשותו כחלק מתנאי עבודתו, וכן הלנת שכרו באופן קבוע. עוד נטען כי מצבו הרפואי החל להתדרדר והיה חשש ממשי לבריאותו, לאור סירוב הנתבעת לאפשר לו לעבוד שמונה שעות ביום בלבד. לאור אלה עותר התובע לתשלום פיצויי פיטורים לפי חוק פיצויי פיטורין, התשכ"ג- 1963 (להלן- חוק פיצויי פיטורין). לאחר שנתנו את דעתנו לטענות הצדדים ולראיות, באנו לכדי מסקנה כי דין התביעה ברכיב זה להידחות. על מנת שיצליח בתביעתו ברכיב זה על התובע להוכיח התקיימותם של שלושה יסודות: ראשית, עליו להוכיח כי ההרעה אכן היתה "מוחשית", היינו- רצינית ובעלת משקל, כזו אשר לא הותירה לו ברירה אם לעזוב את עבודתו אם לאו; שנית, היה עליו ליידע את הנתבעת כי בכוונתו להתפטר בשל אותה הרעה מוחשית בתנאי עבודתו, ולאפשר לה לפעול למען תיקון המצב; ולבסוף, במידה והוכיח הוא כי הנתבעת לא שעתה לפניותיו, עליו להוכיח קיום קשר סיבתי בין אותה הרעה מוחשית לעצם ההתפטרות (סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים; עע (ארצי) 354/07 אחים אוזן - חברה לבנייה פיתוח וייזום בע"מ - טקין, פסקה 9(ו) לפסק הדין (27.1.2010)). בעניינו של התובע, לא הוכח קיומה של הרעה מוחשית כאמור. ראשית, במכתב 7/06 צמצם התובע בצורה חד צדדית את כמות שעות העבודה והעמידם על היקף שבו רצה. המכתב נכתב למעלה משנה בטרם סיים התובע את עבודתו. היינו, התובע, באופן חד צדדי, דאג להיטיב את תנאי העסקתו, ולא הוכח לנו כי על אף מכתב 7/06, הוא עבד יותר ממתכונת שעות זו. זאת, מבלי שתחול ירידה בשכרו החל מאותו מועד (עדות התובע בעמוד 21 לפרוטוקול). אף לא ניתן לומר כי שכרו של התובע נפגע בסמוך למועד התפטרותו. ההפך הוא הנכון. עיון בתלושי השכר של התובע (נספח ה' לתצהירו) מעלה כי בשלושת חודשי העבודה האחרונים עלה שכרו של התובע ב- 605 ש"ח לחודש, הגם שתוספת זו כונתה "בונוס". התובע אף מודה כי סוכם עם מר נאור על תוספת שכר זו (סעיף 8.21 לתצהירו). בנוסף, בניגוד לטענת התובע כי רכבו נלקח ממנו, ממכתב 7/06 עולה מפורשות כי היה זה התובע שבחר לוותר על הרכב, על מנת שלא ייאלץ להישאר במפעלה של הנתבעת עד שעובדי הנתבעת יחזרו מעבודתם בדרום וישיבו לו את רכבו כדי שיסע לביתו. מכל האמור עולה כי לא הוכח בפנינו כי תנאי עבודתו של התובע הורעו בסמוך למועד התפטרותו. ואולם, אף לו היינו מקבלים את טענת התובע באשר להרעה בתנאי העסקתו - וכאמור אנו דוחים טענה זו - התובע אף לא צלח להוכיח התקיימותו של התנאי השני, שכן לא הוכח לנו כי הוא התריע בפני הנתבעת על כוונתו להתפטר. מר נניקשווילי ציין - הן בתצהירו והן בעדותו לפנינו - כי התובע לא פנה אליו ולא הלין על הרעת תנאי עבודתו (סעיף 10 לתצהירו; עדותו בעמוד 29 לפרוטוקול). גם מר נאור ציין כי להתפטרותו התובע לא קדמה התראה כלשהי (סעיף 7 לתצהירו של מר נאור). בנוסף, ממכתב 7/06 למדים אנו כי כאשר התובע ביקש לשנות את תנאי עבודתו העלה את דבריו על כתב, על אף שהיה משוחח עם מר נאור מדי יום. לפיכך ניתן היה לצפות כי כאשר התכוון התובע לעזוב את הנתבעת כליל, אם זו לא תשנה מהתנהגותה, היה טורח לעשות זאת בכתב, בדיוק כפי שעשה במכתב 7/06. לכך עוד נוסיף את העובדה כי במכתב ההתפטרות של התובע מיום 13.7.07 (נספח ד' לתצהיר התובע), כחודש ימים בטרם סיים את עבודתו, לא הזכיר ולו ברמיזה כי התפטרותו נעשית על רקע הרעת תנאים או כי פנה בעבר לנתבעת בעניין זה. משלא הוכיח התובע את התקיימותם של שני היסודות הראשונים, מקל וחומר לא ניתן לומר כי עומד הוא בתנאי השלישי, שכן לא הוכח כי התפטרותו הינה תולדה ישירה ובלעדית של תנאי העסקתו שהורעו. משכך, אנו דוחים את טענת התובע כאילו התפטר מחמת הרעה בתנאי עבודתו. באשר לטענת התובע בדבר התפטרות מטעמים רפואיים - הרי גם זו דינה להידחות. התובע הודה בעדותו כי עוד בטרם החל לעבוד בנתבעת טופל בגין יתר לחץ דם. ואולם, לטענתו של התובע, לאחר שהחל לעבוד בנתבעת החריף מצבו והוא נזקק לטיפול אינטנסיבי יותר ומינון התרופות שלו הוכפל (עמוד 21 לפרוטוקול). במקביל, ציין התובע כי נאמר לו על ידי רופאו כי לאור מצבו, עליו להפחית את שעות עבודתו, ואל לו לעבוד למעלה משמונה שעות ביום. האמור אף נתמך באישור רפואי מ-2/06 (סעיף 10.3 לתצהירו; נספח ב' לתצהירו). התובע מוסיף כי העלה את העניין בפני מר נאור, אולם האחרון לא עשה דבר על מנת להקל על העומס של התובע (סעיף 10.4 לתצהיר התובע). עוד מציין הוא כי ניהל שיחות עם מר נאור, והובטח לו כי שעות עבודתו יופחתו, אולם לא נערך שינוי במתכונת העסקתו (סעיפים 10.6-10.7 לתצהירו). לגישתנו אין די באישור הרפואי אשר הונפק לתובע ב- 2/06 כדי להביא להכרה בהתפטרותו כאילו נעשתה מטעמים רפואיים. הסיבה לכך נעוצה בעובדה שבין מועד הנפקת האישור הנ"ל ועד למועד התפטרותו של התובע מהנתבעת חלפה כשנה וחצי. סבורים אנו כי בעצם הבחירה של התובע להמשיך ולעבוד בנתבעת בתנאים שהורגל להם במשך זמן ארוך כל כך, יש משום ויתור בהתנהגות על כל טענה באשר להתפטרות מחמת מצב בריאותי. לפי התובע, במהלך חודש 5/07 הוחמר מצבו, והוא אף נאלץ להיעדר מהעבודה, ובשלב זה הובהר לו על ידי רופאו כי במידה ולא יפחית את מספר שעות העבודה שלו לשמונה, וכן יפחית מהלחץ בו הוא נתון, הוא מסכן את חייו (סעיף 10.8 לתצהירו). התובע מפנה לאישור רפואי מ-5/07, בו צויין כי הוא סובל מ- Pain Back וכן מ- Hypertension (נספח ג' לתצהירו). ואולם, באישור המחלה הנ"ל, שהוא הסמוך ביותר למועד התפטרותו של התובע, לא צויין כי חובה על התובע לצמצם את שעות עבודתו, וזאת בניגוד לאמור באישור הרפואי מ- 2/06. התובע מציין כי מששב לעבודתו יידע את מר נאור כי עליו להפחית את שעות עבודתו ואת מידת הלחץ בה הוא נתון, והובטח לו שכך אכן ייעשה. ואולם, משלא עמד מר נאור במילתו, החליט התובע כי לא יסכן עוד את חייו, ויתפטר. באותו מועד, כתב התובע את מכתב ההתפטרות. גם כאן לא הוכיח התובע בפנינו כי התרה בפני הנתבעת על כך שאי שינוי מתכונת ההעסקה יביא להתפטרותו. במכתב 7/06 הפחית התובע חד צדדית את כמות השעות ולא הזכיר אפשרות להתפטרות. גם במכתב ההתפטרות אין אזכור לכך שזו נובעת ממצב בריאותו. תחולת צו ההרחבה בענף המתכת אנו קובעים כי הנתבעת היא חברה תעשייתית שעיסוקה בתחום המתכת. זאת, משהוברר כי הנתבעת עוסקת בייצור חלקי מתכת שונים ופעילותה כוללת מפעל בו מכינים - למשל באמצעות חיתוך חלקי מתכת - תריסי גלילה ומכלולים אחרים לשם הרכבתם אצל מזמינים שונים (עדות מר נניקשווילי בעמוד 29 לפרוטוקול; עדות מר נאור בעמוד 36 לפרוטוקול). לטעמנו, יש לקבוע כי צו ההרחבה בענף המתכת, החשמל, האלקטרוניקה והתכנה, אשר הרחיב את הוראת ההסכם הקיבוצי בענף זה משנת 1973 (להלן- צו 1973) חל על תנאי העסקת התובע בנתבעת. שני טעמים לכך. האחד, הוכח בפנינו כי הנתבעת העסיקה בתקופה הרלוונטית מעל ל-20 עובדים (סעיף 40 לתצהירו של מר נאור; נספח ג' לתצהירו). מכאן, שאין תחולה לצו ההרחבה משנת 2004 בענף המתכת, החשמל והאלקטרוניקה. שנית, אנו קובעים כי טיב עבודתו של התובע הוא כזה שיש לקבוע שצו 1973 חל עליו. אנו דוחים את טענת הנתבעת כי הצו האמור אינו חל על התובע מכיוון שאיננו "עובד כפיים" (הגדרת "עובד" בסעיף 1 לצו 1973) (סיכומי הנתבעת בעמוד 48 לפרוטוקול). מבחינת טיב העבודות בהן עסק התובע בנתבעת - אותן פרטנו לעיל - יש לקבוע כי עונה הוא על ההגדרה של "עובד" לפי צו 1973. אין רציונל להחריגו מתחולת צו 1973 באופן שיבצע עבודות הכוללות עבודות כפיים, ישולם לו שכר נמוך יחסית ובנוסף לא יהנה מביטוח פנסיוני הקבוע בצו זה. לכך יש להוסיף את קביעתנו כי התובע לא נמנה עם ההנהלה הבכירה של הנתבעת. משכך, הוראות צו 1973 חלו על התובע במהלך תקופת העסקתו על ידי הנתבעת כעובד שכיר. פנסיה לטענת התובע, משחל צו 1973 בענינו, היה על הנתבעת להפריש בעבורו מדי חודש 6% משכרו לקרן פנסיה. דין תביעתו ברכיב זה להתקבל. מהוראות צו 1973 החלות על התובע, חלה על הנתבעת חובה להפריש עבורו 6% בגין חלק מעביד לתגמולים לפנסיה (סעיף 15 לצו 1973; דמש (אזורי חי') 43820-07-10 רוזמן - גמא ספטיק בע"מ, פסקה 26-27 לפסק הדין (8.1.12)). נבהיר כי ה"בונוס" שהתווסף לשכר התובע בשלושת חודשי ההעסקה האחרונים, בסך 605 ש"ח, יילקח אף הוא בחשבון - לגבי אותם חודשים בהם שולם - במסגרת השכר הכולל של התובע אשר חייב בהפרשה לפנסיה. הטעם לכך הוא כי הנתבעת לא הוכיחה מה טיבו של הבונוס. הנתבעת מציינת כי שכרו של התובע עלה, ואין היא טוענת כי עלייה זו בשכר הותנתה בדבר מה (עדותו של מר נאור בעמוד 40 לפרוטוקול). משכך, עולה כי השימוש במונח "בונוס" אינו משקף את אופי התשלום כהווייתו, וכי ברי כי רכיב זה נועד להוות חלק אינטגרלי משכרו של התובע. בהתאם לריכוזי השכר שצורפו לתצהירו של מר נאור, שכר היסוד ברוטו של התובע במהלך תקופת העסקתו לרבות רכיב הבונוס עמד על סך של 231,767 ש"ח. משכך, על הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בגין אי הפרשת כספים לפנסיה בשיעור 6% מסכום זה, היינו סך של 13,906 ש"ח. סכום זה ישא הפרשי ריבית והצמדה מיום 15.8.07, הוא מועד סיום ההעסקה. פדיון חופשה התובע טוען כי הנתבעת חבה לו פדיון חופשה בגין 23 ימים אותם לא ניצל במהלך תקופת עבודתו. לטענתו, במשך כל תקופת העבודה יצא לחופשה אחת, בת חמישה ימים (סעיף 11.3 לתצהירו). הנתבעת טוענת כי התובע לא זכאי כלל לפדיון חופשה שכן ניצל את מלוא ימי החופשה שעמדו לרשותו כפי שעולה מדוחות הנוכחות שניהלה הנתבעת (סעיף 49 לתצהיר מר נאור; נספח א' לתצהירו). דין תביעת התובע בגין רכיב זה להידחות. דוחות הנוכחות שניהלה הנתבעת לגבי התובע מהווים פנקס חופשה. ניתן ללמוד מהם במדוייק מהם התאריכים בהם שהה התובע בחופשה. הרישומים המופיעים בדוחות הללו נוהלו על ידי גב' הולצר, נערכו "בזמן אמת", והיוו מעקב יומי אחר נוכחות התובע במפעלה של הנתבעת (סעיף 17 לתצהיר מר נאור; סעיף 14 לתצהיר מר נניקשווילי; עדותה של גב' הולצר בעמוד 32 לפרוטוקול). הדוחות האמורים מקובלים עלינו לענין מועדי היעדרות התובע מהעבודה ולענין סוגי ההיעדרות כפי שצוינו בדוחות. מעיון בדוחות הנוכחות עולה כי התובע ניצל 33 ימי חופשה במהלך תקופת עבודתו. לפי סעיף 17 לצו 1973 זכאי היה התובע ל- 32.6 ימי חופשה בתקופת העסקתו. ימים אלה ניצל במלואם ומשכך התביעה ברכיב זה נדחית. שכר חודש 8/07 אין מחלוקת כי התובע עבד בחודש 8/07 חלק מהחודש, וכי שכרו בגין חודש זה לא שולם לו. התובע מעמיד את תביעתו ברכיב זה על 4,422 ש"ח נטו- הוא הסכום הנקוב בתלוש השכר שהעתקו צורף כנספח ג(1) לכתב ההגנה. נציין כי מתלוש השכר עולה כי הוא כולל שכר יסוד עבור 13 ימי עבודה (3,180 ש"ח) וכן תשלום בגין רכיב הבראה, עבור חמישה ימים (1,590 ש"ח). הנתבעת טוענת כי הסיבה לאי תשלום השכר לכך נעוצה בקיזוז חוב של התובע כלפיה. לגישתה, בחודש 1/07 שולמה לתובע משכורת בגין 12/06, וכן היתה העברה בנקאית נוספת על סך 6,000 ש"ח לחשבונו. על כן, חב התובע לנתבעת סך של 6,000 ש"ח. הנתבעת מבססת את טענתה על כרטסת הנהלת חשבונות (נספחים ג(2)-ג(3) לכתב ההגנה; סעיפים 52-53 לתצהיר מר נאור; נספחים ה(1)-ה(3) לתצהירו). לפיכך, אליבא דנתבעת, היה מקום לקזז מתוך שכר 8/07 את 6,000 ש"ח שהועברו לתובע. נטען גם כי לאחר קיזוז זה נותר התובע חייב לנתבעת 2,778 ש"ח. דין תביעתו של התובע ברכיב זה להתקבל. לטעמנו, הנתבעת לא עמדה בנטל להוכיח כי בדין קיזזה את כל שכר 8/07. קיזוז מהשכר האחרון יוכל להיעשות אך ורק במידה כי הסכום הרלבנטי הינו קצוב ומוכח, או שאינו שנוי במחלוקת (ע"ע (ארצי) 33791-11-10 נובכוב - ר-צ פלסט בע"מ, פסקה 24 (24.5.2012)). בענייננו, ברי כי עצם החוב שנוי במחלוקת, וודאי שאינו מוכח. הנתבעת לא תמכה את טענתה באשר לעצם החוב בדבר, פרט להפניה לכרטסת הנהלת חשבונות שהציגה. בהפניה לכרטסת הנהלת חשבונות זו לא די. זאת, מכיוון שהנתבעת לא נתנה כל הסבר ופירוט בדבר השאלה כיצד נוצרה יתרת החוב בכרטסת האמורה. גם בעדותם של מר נניקשווילי ומר נאור לא ניתנו פרטים כאמור (עמודים 28 ו- 37 לפרוטוקול, בהתאמה). אשר לטענה בכתב ההגנה לפיה מקור החוב הוא העברה של סך של 6,000 ש"ח לזכות התובע בחודש 1/07 - הרי זו לא הוכחה. זאת, משלא הסבירה הנתבעת מה היתה העילה בגינה הועבר לתובע, לכאורה, סך של 6,000 ש"ח, ואף לא הוצגה אסמכתא להעברה הבנקאית הנטענת. בעדותם, לא התייחסו מר נניקשווילי ומר נאור לעניין זה כלל וכלל. נוסיף כי הנתבעת לא הוכיחה, ואף לא טענה, כי כלל הביאה לידיעת התובע את דבר החוב העומד כנגדו- בין בסמוך למועד ההעברה הבנקאית הנטענת- היינו במהלך 1/07, או בסמוך למועד סיום העסקתו. ניתן אף לטעון כי במידה ואכן העבירה הנתבעת 6,000 ש"ח לחשבונו של התובע - דבר שכאמור לא הוכח - הרי משהנתבעת לא העמידה שום תנאי בצד העברה זו, ולחילופין לא עשתה דבר על מנת לגבות את הסכום במהלך שישה חודשים, חזקה כי העניקה את הסכום לתובע ללא כל תנאי ויצרה את הזכות לקבלתו מכוח התנהגות. משכך, אנו קובעים כי על הנתבעת לשלם לתובע את מלוא השכר המגיע לו עבור הימים בהם עבד במהלך חודש 8/07, וכן את דמי ההבראה להם היה זכאי התובע ואשר היו אמורים להשתלם לו במסגרת שכר 8/07, ומורים לנתבעת לשלם לתובע סך של 4,770 ש"ח ברוטו. טענת הקיזוז שנטענה על ידי הנתבעת בגין יתרת החוב שנותרה לטענתה לתובע לפי כרטסת הנהלת החשבונות - נדחית. התביעה לפיצויי הלנה התישנה ומשכך ישא הסכום הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.9.07, הוא המועד בו אמור היה השכר להשתלם. דמי הבראה במהלך תקופת העסקתו, זכאי היה התובע לתשלום של דמי הבראה כמפורט להלן: בשנת ההעסקה הראשונה- חמישה ימים; בשנה השנייה- שישה ימים; ובשמונת חודשי ההעסקה האחרונים- ארבעה ימי הבראה. מדוחות ריכוזי השכר של התובע שצורפו לתצהיר הנתבעת (נספח ד' לתצהיר מר נאור), עולה כי לתובע שולמו בגין הרכיב "הבראה" הסכומים הבאים: 1335 ש"ח במשכורת 12/05- עבור חמישה ימי הבראה בתעריף 307 ש"ח; 1590 ש"ח במשכורת 10/06- עבור חמישה ימי הבראה בתעריף 318 ש"ח; 1590 ש"ח במשכורת 8/07- עבור חמישה ימי הבראה בתעריף 318 ש"ח. נתונים אלו לא נסתרו בכתבי הטענות של התובע. התוצאה הינה כי משקבענו שעל הנתבעת לשלם לתובע את שכר 8/07, לרבות רכיב דמי ההבראה שבו, לא נותרה הנתבעת חבה לתובע דבר בגין דמי הבראה. טענת הקיזוז והתביעה שכנגד בגין הלוואה הנתבעת, במסגרת טענת קיזוז ובתביעה שכנגד שהגישה, טוענת כי על התובע להשיב לה סך של 44,568.67 ש"ח, בגין הלוואה בסך 35,000 ש"ח שניתנה לו על ידי הנתבעת במהלך 7/05, וכן הפרשי ריבית והצמדה. התובע אינו מכחיש כי קיבל מהנתבעת 35,000 ש"ח, אולם טוען כי סכום זה היווה חלק מתשלום שכר עבודה עבור פרוייקט שעשה עבור הנתבעת בטרם החל לעבוד בנתבעת כעובד שכיר (להלן- פרוייקט "דור טבעון"). במחלוקת זו בין הצדדים בדבר השאלה מה היה טיבם של אותם 35,000 ש"ח שהועברו לתובע במהלך 7/05- האם הלוואה או שמא תשלום עבור עבודת התובע- מעדיפים אנו את גרסת התובע. אנו קובעים כי סכום זה היווה תשלום שכר עבודה ששולם לתובע בגין פרוייקט "דור טבעון" ולפיכך אין מקום לקזזו מכל תשלום שייפסק לטובת התובע, ואין מקום לפסקו לטובת הנתבעת. גרסתה של הנתבעת הינה כי במהלך חודש 7/05 או בסמוך לכך, פנה התובע למר נאור וציין בפניו כי הוא מצוי בקשיים כלכליים וכי חובות שונים רובצים על כתפיו, לרבות תיקי הוצאה לפועל התלויים כנגדו. נטען, כי הוחלט שהתובע יקבל חמש המחאות על סך 7,000 ש"ח האחת - תשלום אשר נרשם בהנהלת חשבונות של הנתבעת כהלוואה - וכי סוכם כי ההלוואה תוחזר תוך חודש-חודשיים (העתק כרטסת הנהלת חשבונות- צורף כנספח א' לכתב תביעה שכנגד). לטעמנו, לא עלה בידי הנתבעת להוכיח גרסתה זו. נקודת המוצא היא שהעברת כספים ממעביד לעובד נעשית כתמורה לביצוע עבודה. מעביד המבקש לתת הסבר שונה להעברת כספים כזו - למשל בטענה כי מדובר בהלוואה - עליו הנטל. בעניננו, הנתבעת לא הציגה שום אסמכתא לעניין חוזה הלוואה שנערך בין הצדדים. התובע מציין כי לא חתם על כל הסכם הלוואה עם הנתבעת (סעיף 10.2 לכתב הגנה שכנגד). על אף שמעדותה של גב' הולצר עלה כי בנתבעת לא קיימים טפסים פורמליים למתן הלוואות, בניגוד לטפסים לקבלת מפרעות (עמודים 34-35 לפרוטוקול), ניתן היה לצפות כי העברת סכום ניכר שכזה תתועד - ולא רק במסגרת כרטסת הנהלת חשבונות - באופן שיעיד על עילת ההעברה, מועד השבת הסכום וכיוצ"ב. היעדרו של מסמך כלשהו לתמיכה בטענת הנתבעת מוביל למסקנה כי אין בפנינו העברת כספים במסגרת הלוואה. בכרטסת הנהלת החשבונות לא די, שכן לא ברור מתי נוצרה. הנתבעת מציינת כי התובע היה על סף פשיטת רגל, וכי ההלוואה מהנתבעת סייעה לו להמנע מצעד זה, ומוסיפה כי ההמחאות שניתנו לתובע הועברו לפקודת עורך הדין אשר שימש כנאמן בתיק פשיטת הרגל של התובע (סעיף 5 לתצהירו המשלים של מר נניקשווילי; סעיף 23 לתצהיר מר נאור; סעיף 20 לתצהיר מר נניקשווילי). התובע אינו מכחיש כי התשלום שקיבל מהנתבעת סייע לו בכל הנוגע לתיק פשיטת הרגל. אנו קובעים כי העובדה שהתובע עשה שימוש בכספים לשם כיסוי חובות בתיק פשיטת הרגל- אין בה כדי להצביע כי טיבו של התשלום היה דווקא הלוואה. טעם נוסף מוביל אותנו למסקנה כי לא מדובר היה בהלוואה - וענינו התנהלות הנתבעת. התברר בפנינו כי הנתבעת כלל לא פעלה לגביית הכספים מהתובע, דבר לו ניתן היה לצפות אילו אכן מדובר היה בהלוואה. הנתבעת מסבירה כי על אף שהוסכם בין הצדדים כי התובע ישיב את ההלוואה תוך פרק זמן קצר, משראתה הנתבעת כי התובע שרוי במצב כלכלי קשה בחרה שלא להטרידו בהנחה שישיב את ההלוואה כשיוכל לעמוד בכך. יחד עם זאת, הנתבעת מציינת כי נסיונותיה ליצור קשר עם התובע לאחר שסיים לעבוד בנתבעת, על מנת להסדיר את החזר ההלוואה, עלו בתוהו (סעיף 9 לכתב התביעה שכנגד). הנתבעת לא הציגה שום ראיה לתמיכה בטענתה זו. יתרה מזו, טענותיה של הנתבעת נמצאו בלתי עקביות עת התברר כי על אף טענתה כי במהלך תקופת עבודתו של התובע במפעלה לא פעלה להשיב את ההלוואה שנתנה לתובע, הרי בעדותו ציין מר נאור כי פנה לתובע לא אחת במהלך תקופת ההעסקה, והאחרון "משך" אותו (עמודים 39-40 לפרוטוקול). אנו קובעים כי לא הוכח בפנינו כי הנתבעת פעלה לפרוע את ההלוואה אותה היא טוענת כי נתנה לתובע, בין במהלך תקופת עבודתו של התובע במפעלה ובין במהלך תקופה בת כשנה וחצי מן העת בה הסתיימו יחסי העבודה בין הצדדים ועד למועד הגשת התביעה שכנגד. הדבר מצביע בצורה ברורה - מכח התנהגות הנתבעת - כי העברת הסכום לא היתה במסגרת הלוואה. לגישת הנתבעת, מקור הסכום לפרעון ההלוואה על ידי התובע היה נכס מקרקעין כלשהו, אותו התעתד התובע למכור (סעיף 6 לכתב תביעה שכנגד; סעיפים 4, 7 לתצהירו המשלים של מר נניקשווילי). הנתבעת מצרפת מסמכים מתיק פשיטת הרגל של התובע המוכיחים כי היה ברשות התובע נכס בשווי של כ- 30,000 ש"ח, אותו התכוון למכור על מנת לעמוד בהחזר ההלוואה לנתבעת (נספחים א'-ב' לתצהירו המשלים של מר נניקשווילי). לטענת הנתבעת, סמיכות הזמנים בין מועד מתן ההלוואה למועד מכירת הנכס מחזקת את טענתה כאילו התמורה בגין הנכס נועדה לכסות את ההלוואה שנתנה לתובע. התובע אינו מכחיש כי התשלום שקיבל מהנתבעת בגין העבודה שביצע בפרוייקט "דור טבעון" נועד לסייע בסגירת תיק פשיטת הרגל, אולם מציין כי היה זקוק הן לסך זה והן לתקבולים ממכירת נכס המקרקעין על מנת לסגור את התיק (עדותו בעמודים 23-24 לפרוטוקול). אכן, עיון בסעיפים 14-15 לדו"ח הנאמן שהוגש ב- 1/06 בתיק פשיטת הרגל של התובע (נספח ג' לתצהירו המשלים של מר נניקשווילי) מעלה כי התובע העביר לקופת הכינוס הן את הסך של 35,000 ש"ח - שהעבירה לו הנתבעת - והן את התמורה שהתקבלה ממכירת נכס המקרקעין. משכך, מצאנו לקבל את טענת התובע. יתרה מזו - עצם העובדה כי לתובע היה נכס מקרקעין והיה בכוונתו למכרו - אינה מצביעה בהכרח כי הסכום ששילמה הנתבעת לתובע היה הלוואה. בהחלט אפשרי - וכך נראה לנו מסתבר יותר לאור הראיות - כי התובע זקוק היה לכספים הן מהנתבעת והן ממכירת המקרקעין לשם כיסוי חובותיו, דבר המסביר את סמיכות הזמנים שבין מכירת נכס המקרקעין לבין קבלת הסכום של 35,000 ש"ח מהנתבעת. הצדדים מודים כי סך של 7,000 ש"ח ניתן לתובע בגין פרוייקט "דור טבעון" במהלך העבודה על הפרוייקט. אולם בעוד שלטענת התובע היווה הסכום אך חלק מסך התשלום עליו סוכם (עדותו בעמוד 18 לפרוטוקול), הנתבעת טוענת כי הסכום הנ"ל היווה את כלל התמורה עבור הפרוייקט (סעיפים 25-26 לתצהיר מר נאור; סעיף 21 לתצהיר מר נניקשווילי). אנו דוחים את גרסת הנתבעת. הנתבעת אינה תומכת העברת סכום זה באסמכתאות כלשהן- כגון חשבונית ממנה ניתן היה ללמוד אולי כי מדובר בתשלום בגין כל העבודה שבוצעה (עדותם של מר נניקשווילי ומר נאור בעמודים 28-29 ו-36, בהתאמה). לא זו אף זו, בעדותו בפנינו סתר מר נאור את האמור בתצהירי הנתבעת, עת ציין כי 7,000 ש"ח הועברו לתובע עוד לפני פרוייקט "דור טבעון" בעקבות פנייתו לנתבעת בשל מצבו הכלכלי הקשה וללא כל קשר לפרוייקט (עמוד 36 לפרוטוקול). הנתבעת טוענת כי המועד בו שולם הסכום לתובע- בחלוף כשנה לאחר ביצוע פרוייקט "דור טבעון"- וכן העובדה שהתובע טוען כי בגין הפרוייקט הגיע לו מהנתבעת סכום של 56,000 ש"ח (סעיף 7.4 לתצהירו) בעוד שבפועל שולם 42,000 ש"ח- מצביעים כי מדובר בהלוואה (סעיף 24 לתצהיר מר נאור; סעיף 11 לתצהירו המשלים של מר נניקשווילי). אנו דוחים טענות אלה. ראשית, לא הובאו בפנינו ראיות חיצוניות בדבר היקף פרויקט "דור טבעון" ועלות הייצור למטר באותו פרוייקט. שני הצדדים הביאו בתצהיריהם הערכות באשר לעלות הייצור. מדובר בהערכות כלליות ואין הן מתייחסות דווקא לפרויקט "דור טבעון". גם בעדויות שמענו הערכות. התובע טען כי מדובר היה ב- 1,000 מ"ר ושכרו הועמד על 50 ש"ח למ"ר (עדותו בעמוד 16 לפרוטוקול). מר נאור ציין כי מדובר היה באלפי מטר רבוע (עדותו בעמוד 37 לפרוטוקול). לא הוצגה ראיה חיצונית כלשהי בענין זה. כך, הנתבעת לא הציגה בפנינו חוזה בינה לבין התובע בדבר היקף העבודה והשכר המוסכם בקשר לפרויקט "דור טבעון". משכך, לא מצאנו שלא לקבל את טענת התובע בדבר היקף העבודה שביצע והשכר שהוסכם בינו לבין הנתבעת. על כן, לא הוכח על ידי הנתבעת כי הסכום ששולם לתובע - סך הכל 42,000 ש"ח - הינו סכום בלתי סביר בשים לב להיקף הפרויקט או התמורה שהיא קיבלה בגינו. שנית, העובדה כי התובע דחה את פנייתו לנתבעת בבקשה לתשלום שכר עבור עבודתו בפרוייקט "דור טבעון" נראית סבירה. יש לזכור כי התובע היה מצוי אותה העת בהליך של פשיטת רגל. התובע הסביר בעדותו כי קבלת התמורה על ידו בגין פרוייקט "דור טבעון" לא היתה נכנסת לכיסו, אלא מופנית לקופת הכינוס, והדבר זוכה לעיגון בדו"ח הנאמן שהוגש בחודש 1/06 בתיק פשיטת הרגל של התובע (נספח ג' לתצהירו המשלים של מר נניקשווילי). הוא הסביר כי מועד קבלת הסכום מהנתבעת היה המועד בו יכול היה - באמצעות הכספים - לכסות את חובותיו בתיק פשיטת הרגל (עדותו בעמודים 17-18 לפרוטוקול). לאור נסיבות מיוחדות אלו, נראה בעיננו סביר הסברו של התובע כי מועד גביית הסכום מהנתבעת הושפע מהליכי פשיטת הרגל בהם היה נתון. בכך יש גם ליתן הסבר לטענת התובע לפיה הסתפק בתשלום 42,000 ש"ח, ולא 56,000 ש"ח שהגיע לו, לטענתו, שכן בסך הכל ביקש לכסות את החוב שעמד כנגדו במסגרת הליכי פשיטת הרגל (עדותו בעמוד 23 לפרוטוקול). אנו קובעים איפוא כי הסך של 35,000 ש"ח שהועבר לתובע היה בגין עבודה שביצע עבור הנתבעת במסגרת פרויקט "דור טבעון" ואין מדובר בסכום שניתן כהלוואה שהנתבעת זכאית לקבלו מהתובע או לקזזו. הלנת שכר התובע עתר בתביעתו לתשלום של 5,000 ש"ח בגין הלנת שכר חוזרת ונשנית. דין התביעה ברכיב זה להדחות. ראשית, על פניו התביעה בענין זה התישנה. שנית, אין התובע מפרט, וממילא לא מוכיח, כיצד באה לידי ביטוי אותה הלנת שכר ולגבי אילו תקופות היא מתייחסת. סיכום התביעה שכנגד נדחית. התביעה מתקבלת בחלקה, באופן שעל הנתבעת לשלם לתובע, תוך 30 ימים מעת שיומצא פסק דין זה לנתבעת, את הסכומים הבאים: א. שכר בגין עבודה בשעות נוספות - סך של 54,993 ש"ח בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.4.06. ב. פיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה של חלק המעביד לתגמולים - סך של 13,906 ש"ח בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום 15.8.07. ג. שכר חודש 8/07 (לרבות רכיב דמי ההבראה שבו) - סך של 4,770 ש"ח בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.9.07. הנתבעת תישא בהוצאות התובע בגין הליך זה בסך של 2,000 ש"ח. כן תישא הנתבעת בסך כולל של 8,000 ש"ח בגין שכר טרחת בא כוח התובע. סכומים אלה ישולמו לתובע תוך 30 ימים מעת שיומצא פסק דין זה לנתבעת. לצדדים מוקנית, תוך 30 ימים מעת שיומצא להם פסק דין זה, זכות לערער עליו בפני בית הדין הארצי לעבודה בירושלים. שעות נוספות