קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על החלטות הועדה להטלת עיצום כספי: ערעור לפי ס' 20(א) לחוק איסור הלבנת הון, תש"ס-2000 (להלן: "חוק איסור הלבנת הון" או "החוק") שעניינו החלטת ועדה להטלת עיצום כספי הפועלת מכח החוק (להלן "הוועדה"), להטיל על המערערת - נותן שירותי מטבע - עיצום כספי בגין הפרות של חובות הדיווח המוטלות עליו. במוקד הערעור עומדת שאלת פרשנותה של הוראת ס' 6(ב) לצו איסור הלבנת הון (חובות זיהוי, דיווח וניהול רישומים של נותני שירותי מטבע), תשס"ב-2002 (להלן: "צו נותני שירותי מטבע" או "הצו") לפיה קמה לנותן שירותי מטבע חובה לדווח על פעולות "הנחזות בעיניו כבלתי רגילות". לדברי ב"כ המשיב בדיון, החלטת הוועדה נשוא הערעור היא ההחלטה הראשונה במסגרתה הוחלט להטיל עיצום כספי על נותן שירותי מטבע בגין הפרת חובת הדיווח הקבועה בס' 6(ב) לצו. רקע והחלטת הוועדה נשוא הערעור המערערת היא חברה המעסיקה שלושה עובדים ושעיסוקה בניכיון המחאות. ביום 6.4.09 נערכה ביקורת במקום עסקהּ של המערערת במסגרתה נבחנו פעולות ניכיון המחאות בתקופה שבין יום 22.8.06 לבין יום 5.4.09. ממצאי הביקורת היו שהמערערת הפרה את חובת הדיווח הקבועה בס' 6(ב) לצו וזאת במספר מקרים שסווגו לחמש קטגוריות שונות (עמ' 4-16 לדו"ח ממצאי הביקורת, נספח א' לנימוקי הערעור, ועמ' 18, ס' 3 לדו"ח האמור). כן נמצא כי המערערת הפרה את חובת אימות הפרטים ודרישת המסמכים הקבועה בס' 3(3) לצו, החובה לקבל הצהרה של מבקש שירות לפי ס' 4(א) לצו ואת חובת שמירת המסמכים לפי ס' 9 לצו (עמ' 17 לדו"ח). בעקבות ממצאי הביקורת הוגשה לוועדה בקשה להטלת עיצום כספי. הודעה על כך נשלחה למערערת בצירוף העתק של דו"ח ממצאי הביקורת. ביום 29.7.10 התקיים דיון בפני הוועדה במסגרתו השמיעה המערערת, באמצעות באי כוחה, את טענותיה ביחס לממצאי הביקורת. לאחר הדברים האלה נתנה הוועדה את החלטתה. בהחלטתה התייחסה הוועדה לטענות המערערת. הוועדה ראתה לקבל חלק מטענות המערערת בעוד שחלקן האחר נדחה. החלק הארי של החלטת הוועדה עניינו בקביעות כי המערערת הפרה את החובה המוטלת עליה להעביר דיווח על "פעולות בלתי רגילות" בהתאם לס' 6(ב) לצו. בהקשר זה קבעה הוועדה כי המערערת הפרה את חובתה האמורה במקרים הבאים: מקרים בהם נמנעה המערערת מדיווח על עסקאות בהמחאות שנמשכו מאותם חשבונות בנק אך נרשמו אצל המערערת, לעיתים בהפרשי זמנים קצרים, כעסקאות שונות עבור מקבלי שירות שונים באופן שמקים חשד כי פיצול העסקאות נעשה על מנת להימנע מחובת הדיווח. מקרים בהם נמנעה המערערת מדיווח על עסקאות שנעשו באותו היום ונרשמו בנפרד על שם מקבלי שירותים שונים: חברה ונושא משרה בה, במצב דברים שבו אלמלא רישומם של מקבלי שירות שונים היה סכומה הכולל של העסקה עולה על הרף המקים חובת דיווח. מקרים בהם נרשמו עסקאות של ניכיון המחאות כעסקאות נפרדות עבור שלושה מקבלי שירות שונים, כאשר מדובר בדפוס חוזר, באותם שלושה מקבלי שירות וכאשר העסקאות מתבצעות במקרים רבים בהפרשי זמן קצרים, כאשר בחלק מהמקרים מדובר בהמחאות של אותו נמשך ובמספרי המחאות סמוכים, באופן המעורר תהיות ואשר מקים חובת דיווח על פעולה בלתי רגילה. מקרים בהם מבקש השירות היה מר גונן שגב, מי שהיה בעבר שר בממשלת ישראל והורשע בפלילים בעבירות של מרמה והונאה, ושבהם קמה, לשיטת הוועדה, חובת דיווח לאור זהות המבקש והעובדה כי ידוע שהורשע בעבירות האמורות. יצוין, כי ביחס לקבוצה נוספת של מקרים לגביהם נקבע בדוח ממצאי הביקורת כי חתימותיו של אותו מבקש שירות נחזו להיות שונות בעסקאות שונות, קיבלה הוועדה את עמדת המערערת וקבעה כי בנסיבות העניין לא קמה למערערת חובה לדווח על פעולה בלתי רגילה מכח ס' 6(ב) לצו. מהחלטת הוועדה נראה כי הוועדה ייחסה למערערת גם הפרות של חובת הדיווח הקבועה בס' 6(א) לצו - שתכונה להלן "דיווח על פעולות רגילות" - שעניינה דיווח על עסקאות ניכיון המחאות כאשר שווי השירות עולה על רף מסוים שנקבע בצו (ר' החלטת הועדה, נספח ב' לנימוקי הערעור, בעמ' 6, פסקה שנייה תחת ראש הפרק "החלטת הוועדה" וכן האמור בס' ב' וג' בעמ' 2 ו-3 להחלטה). אשר להפרה הנטענת של חובת אימות הפרטים ודרישת מסמכים הקבועה בס' 3(3) לצו, החליטה הוועדה שלא להטיל עיצום כספי בגין הפרה זו בנסיבות העניין. אשר להפרה הנטענת של החובה לקבל הצהרה של מבקש שירות לפי ס' 4(א) לצו, ציינה הוועדה כי מאחר שנראה כי המערערת מקפידה למלא אחר חובה זו, הוחלט שלא להטיל עיצום כספי בגין הפרה זו. בסופו של יום, החליטה הוועדה להטיל על המערערת עיצום כספי בסך של 250,000 ₪ לתשלום בעשרה תשלומים חודשיים שווים. לעניין זה ציינה הוועדה כי הביאה בחשבון את מספר המקרים בהם לא דיווחה המערערת על פעולה בלתי רגילה, את היקפה הכספי של ההפרה, את שיתוף הפעולה החלקי של המערערת ואת העובדה שלא נקטה בפעולות לביטול ההפרות, כמו גם את העובדה שמדובר בהפרה ראשונה של המערערת. על החלטה זו הוגש הערעור דנן. עיקרי טענות הצדדים טענות המערערת נקודת המוצא של המערערת בטענותיה היא, כי החלטת הוועדה היא החלטה מנהלית הנתונה לביקורת שיפוטית של בית המשפט בהתאם לכללים הנהוגים במשפט המנהלי. טענה המערערת היא כי החלטת הוועדה חורגת ממתחם הסבירות, אינה עולה בקנה אחד עם הוראות הצו ונעדרת הנמקה מספקת. באשר להפרות הנטענות של הוראת ס' 6(א) לצו - שעניינו חובת הדיווח בגין פעולות רגילות - טענה המערערת, בין היתר, כי מדו"ח הביקורת עצמו עולה כי לא נמצא כל דופי בדיווחיה בגין פעולות כאמור. כן מעלה המערערת טענה כללית בקשר עם הסתמכות הביקורת על נתוני התוכנה בה משתמשת המערערת וביחס לקביעת הוועדה בנוגע למועד בו קמה חובת הדיווח בקשר עם פעולות רגילות. באשר להפרות הנטענות של הוראת ס' 6(ב) לצו - שעניינו חובת הדיווח בגין פעולות בלתי רגילות - טענה המערערת כי המבחן הקבוע בסעיף הוא מבחן סובייקטיבי. חובת הדיווח כאן חלה רק על פעולות "הנחזות בעיניו" של נותן השירות כ"בלתי רגילות" בהתאם לשיקול דעתו, ניסיונו והבנתו את התחום, וכי תנאי לחובת הדיווח הוא שהעסקאות ייראו בעיניה של המערערת - ולא בעיני הוועדה - כפעולות בלתי רגילות. כן טענה, כי מסקנות הוועדה נובעות מחוסר בקיאותם של חבריה בפעילותם של נותני שירותי מטבע; כי הנסיבות שנזכרו על ידי הוועדה הן נסיבות שכיחות בפעילות העסקית של מי שעוסקים בניכיון שיקים, שיש להן היגיון כלכלי ועסקי ואין בהן כדי להוות אינדיקציה לכך שמדובר בפעולות בלתי רגילות או בפעולות שמטרתן למנוע דיווח; כי אין להפנות אל המערערת טרוניות ביחס ל"פיצול" עסקאות שכן אין הדבר בידה ומושכי השיקים הם שקובעים את סכומי השיקים; כי חלק מהעסקאות שביחס אליהן נטען שלא נעשה לגביהן דיווח בלתי רגיל דווחו ממילא במסגרת הדיווחים הרגילים שנעשו לפי ס' 6(א) לצו, דבר המעיד גם על כך שלא היתה כל כוונה להימנע מדיווח; וכי ככל שהוועדה מייחסת למערערת פיצול עסקאות בכדי למנוע דיווח מדובר בעבירה פלילית לפי ס' 3(ב) לחוק וממילא אין הדבר מצוי בסמכותה של הוועדה; המערערת טענה גם, כי קריטריונים דוגמת אלה שבגינם יוחסו לה הפרות של הוראות ס' 6(ב) לצו נכללו ככאלה המקימים חובת דיווח בגין פעולה בלתי רגילה בחוברת הסבר שהופצה על ידי משרד האוצר לנותני שירותי מטבע לראשונה רק אחרי המועד שבו נערכה הביקורת אצל המערערת וממילא לא היה ביכולתה של המערערת לדעת כי בנסיבות כאמור חלה עליה חובת דיווח, וזאת אף בהתעלם ממעמדה הנורמטיבי של חוברת הסבר כאמור. לעניין השיקולים ששקלה הוועדה בבואה לקבוע את שיעורו של העיצום הכספי טענה המערערת, בין היתר, כי בניגוד לנטען שיתפה פעולה באורח מלא עם עורכי הביקורת; כי היקפן הכספי של ההפרות הנטענות אינו גבוה באורח יחסי; כי לא ניתן משקל ראוי לכך שמדובר בהפרה ראשונה; וכי לא נשקלו שיקולים מהותיים ובכלל זה מורכבות הסוגיה והעובדה כי מדובר בפעם הראשונה בה הוטל עיצום כספי בשל הפרות נטענות של ס' 6(ב) לצו. לבסוף יצוין, כי המערערת העלתה טענות שונות בקשר עם חוסרים בתשתית שהוצגה בפני בית המשפט במסגרת הערעור. משפרוטוקול הדיון שהתקיים בפני הוועדה צורף לעיקרי טענות המשיב, ומשתיק הוועדה במלואו הוגש לתיק בית המשפט, ממילא נשמט הבסיס מתחת לטענותיה אלה של המערערת (ובדיון היא אף חזרה בה מהן - ע' 1, ש' 19-21 לפרוטוקול). טענות המשיב גם לשיטת המשיב עסקינן בביקורת שיפוטית על החלטה מנהלית שמשמעותה, בחינת ההחלטה וסבירותה לאור הסמכויות והסעדים שמקורם במשפט המנהלי. לטענת המשיב, פעלה הוועדה בסבירות ובמידתיות לאחר ששמעה את המערערת ולאחר ששקלה את כל השיקולים הצריכים לעניין. המשיב הוסיף כי גם בכך שהוועדה קיבלה חלק מהטענות שהעלתה המערערת בפניה יש כדי ללמד שהפעילה את שיקול דעתה באורח סביר והוגן. המשיב הדגיש בטענותיו את חשיבותה המיוחדת של חובת הדיווח במסגרת המאבק בהלבנת הון ואת היותה כלי שתכליתו לבקר את פעילותם של נותני שירותי המטבע. נטען כי בהפרת חובת הדיווח יש כדי לסכל את היכולת לעקוב באורח אפקטיבי אחר מקורות הכספים ואחר פעילות של הלבנת הון. באשר להפרות של הוראת ס' 6(ב) לצו נטען, כי הפרשנות הסובייקטיבית לה טוענת המערערת ושלפיה אמת המידה לסיווגה של פעולה כבלתי רגילה ולקיומה של חובת דיווח היא הלך המחשבה והיסוד הנפשי של נותן שירותי המטבע, תרוקן מתוכן את חובת הדיווח ותפגע בתכלית החוק והצו. לשיטת הוועדה יש לפרש את הוראת הסעיף כך שתחול גם על פעולות שנותן שירותי המטבע צריך היה לראותן בנסיבות העניין כפעולות בלתי רגילות. היינו - חובת הדיווח קמה לא רק בהתקיים חשד סובייקטיבי אלא גם בנסיבות בהן באורח אובייקטיבי צריך היה להתעורר חשד. באשר למקרי ההפרה הקונקרטיים נטען, כי בכל המקרים מדובר בנסיבות המעוררות חשש ממשי ואמיתי לכך שמדובר בפיצול עסקאות מלאכותי שנעשה על מנת להימנע מדיווח וכי במצב דברים זה קמה החובה להעביר דיווח בלתי רגיל. לשיטת הוועדה, העובדה שחלק מהעסקאות האמורות דווחו במסגרת דיווחים "רגילים", לפי ס' 6(א) לצו, אינה פוטרת את נותן שירותי המטבע ממתן דיווח גם על פעולה בלתי רגילה, וממילא רק חלק מהפעולות דווחו במסגרת דיווחים רגילים כאמור. לעניין הפעולות שנעשו על ידי מר גונן שגב, טענה הוועדה כי כאשר נותן שירותי המטבע יודע, או למצער אמור לדעת, כי מקבל השירות הורשע בפלילים בעבירות מרמה והונאה, ונוכח סכומי עסקאות הניכיון, קמה חובת דיווח בגין פעולות בלתי רגילות. דיון והכרעה השאלה המרכזית המתעוררת בערעור עניינה באמת המידה לעניין קיומה של חובת הדיווח על פעולות "בלתי רגילות" הקבועה בס' 6(ב) לצו נותני שירותי המטבע. ביתר פירוט: האם כטענת המערערת עסקינן באמת מידה סובייקטיבית המקימה חובת דיווח מקום בו נראות הפעולות בעיניו של נותן שירותי המטבע כבלתי רגילות, או שמא מדובר באמת מידה אובייקטיבית לפיה חובת הדיווח קמה גם בנסיבות בהן באורח אובייקטיבי צריך היה נותן שירותי המטבע לראות בפעולות כבלתי רגילות, אף אם בפועל אלה לא נחזו בעיניו כבלתי רגילות. על תכליתו של חוק איסור הלבנת הון בפתח הדיון נעמוד, בקצרה, על תכלית החוק על מנת שזו תעמוד לנגד עינינו בבואנו לדון בשאלה שעל הפרק. חוק איסור הלבנת הון מסדיר, בפרק ד1 שבו, את פעילותם של נותני שירותי מטבע. צו נותני שירותי מטבע, שהותקן מכוחו של החוק, קובע באורח מפורט חובות זיהוי, דיווח וניהול רישומים של נותני שירותי מטבע. תקנות איסור הלבנת הון (עיצום כספי), תשס"ב-2001 (להלן: "תקנות עיצום כספי") מסדירות את הטלתו של עיצום כספי מכוח החוק. תכליתו של חוק איסור הלבנת הון היא להילחם בתופעה של הלבנת הון, שעניינה עשיית פעולות ברכוש, לרוב תוך ניצול המערכות הפיננסיות ותופעת הגלובליזציה, על מנת להטמיע רכוש שמקורו בפעילות עבריינית בתוך רכוש הנושא אופי חוקי ותמים, על מנת לטשטש את מקורו הבלתי חוקי של הרכוש (הצעת חוק איסור הלבנת הון, התשנ"ט-1999, ה"ח תשנ"ט, 420). חקיקתו של החוק באה על רקע ההכרה כי מדינת ישראל משמשת בסיס נוח לפעולות של הלבנת הון, וכי חקיקה בתחום הלבנת הון תשרת אינטרסים לאומיים וכלכליים, ונוכח ההבנה כי "לא ייתכן מאבק יעיל נגד סחר בסמים ותופעות של עבריינות מאורגנת ללא תקיפה ישירה של תופעת הלבנת ההון, תוך שימוש בכלים ההולמים את אופייה של התופעה ותוך הירתמות וגיוס של המוסדות הפיננסיים עצמם לשיתוף פעולה עם רשויות אכיפת החוק במאבק זה" (ה"ח תשנ"ט, 420). חוק איסור הלבנת הון נועד לפגוע בתשתית ובאמצעים המשמשים את מלביני ההון, כאשר אחת הדרכים המרכזיות לעניין זה היא על ידי "יצירת מנגנון מינהלי של אכיפה באמצעות הטלת חובות דיווח על נותני שירותים פיננסיים למיניהם על פעולות לקוחותיהם, והקמת מערך פיקוח ובקרה - בראשו הרשות לאיסור הלבנת הון [כיום: הרשות לאיסור הלבנת הון ומימון טרור ("הרשות")] - האחראית על יישום החוק ועל ריכוז המידע המצטבר מכוחו" (ע"א 9796/03 שם טוב נ' מדינת ישראל פ"ד נט(5) 397, 405-406, (להלן: "פרשת שם טוב")). כפי שנפסק "מנגנון הדיווח והפיקוח ... ניצב למעשה בתשתיתו של חוק איסור הלבנת הון". החובות המוטלות על נותני שירותים פיננסיים לדווח על פעולות שונות שעושים לקוחותיהם נועדו לחשוף את "פרצופן האמיתי של פעולות הנחזות על פניהן להיות תמימות בעוד אשר תכליתן היא הלבנת הון" (פרשת שם טוב, בעמ' 405-406). כן נקבע, כי מורכבותן של עבירות הלבנת ההון מחייבת בקרה שוטפת וצמודה על הפעולות הפיננסיות השונות, כי התמודדות עם התנהלותם הפתלתלה והערמומית של מלביני ההון מחייבת "חובת דיווח טוטאלית וגורפת", כי העיקרון שנקבע בחוק הוא עיקרון דיווח רחב ומלא וזאת על מנת לאפשר התחקות אפקטיבית אחר עבירות ועבריינים, וכי דיווח מלא הוא אמצעי אשר בלעדיו "ייגרע עיקרו של החוק" (פרשת שם טוב, בעמ' 415-416, וראו גם ע"פ 3395/06 כהן נ' מדינת ישראל ( 30.4.07)). צו נותני שירותי המטבע - כמוהו כצווים נוספים שהוצאו מכוח החוק והמופנים לנותני שירותים פיננסיים אחרים - נועד להתוות באורח מדויק את חובות הדיווח המוטלות על נותני שירותי המטבע לצורך הגשמת תכליתו של החוק, ובכלל זה את חובת הדיווח בקשר עם פעולות בלתי רגילות ששאלת היקפה היא המתעוררת בערעור זה. חובת הדיווח בקשר עם "פעולות בלתי רגילות" - הוראות הצו צו נותני שירותי המטבע הותקן מכוח הוראת סעיפים 7 ו-32 לחוק איסור הלבנת הון. הוראת ס' 6 לצו נותני שירותי המטבע, היא הקובעת את חובת הדיווח המוטלת על נותני שירותי מטבע, מורה כדלקמן: "6. דיווח של נותן שירותי מטבע (א) נותן שירותי מטבע ידווח לרשות המוסמכת כמפורט להלן: (1) על מתן שירותי מטבע כאמור בסעיף 11ג(א)(5) לחוק - אם שווי השירות שניתן הוא 500,000 שקלים חדשים לפחות; ניתן השירות במזומן או בהמחאות נוסעים או כנגד העמדת נכסים אלה, וכן אם ניכיון השיקים, שטרי החליפין או שטרי החוב, נקוב במטבע חוץ או במטבע שונה מזה של הנכס הפיננסי שאותו מנכים - אם שווי השירות שניתן הוא 50,000 שקלים חדשים לפחות; (2) על מתן שירותי מטבע כאמור בסעיף 11ג(א)(1) עד (4) לחוק - אם שווי השירות שניתן הוא 50,000 שקלים חדשים לפחות. (ב) נותן שירותי מטבע ידווח לרשות המוסמכת על פעולות של מבקש השירות הנחזות בעיניו כבלתי רגילות אך בלא צורך בהצגת שאלות ובירור עובדות אל מול מבקש השירות ומקבל השירות; בלי לפגוע בכלליות סעיף קטן זה, יכול שיראו כפעולה בלתי רגילה פעילות של מבקש שירות כמפורט להלן: (1) פעילות שנראה כי מטרתה לעקוף את חובת הדיווח שנקבעה בסעיף קטן (א); (2) נראה כי מבקש השירות אינו מקבל השירות על אף שמבקש השירות הצהיר כי הוא מבצע את שירותי המטבע בעבור עצמו בלבד; (3) מתן שירותי מטבע כאמור בסעיף 11ג(א)(3) לחוק כאשר צד אחד של העסקה, מקור או יעד, אינו מזוהה בשם ובמספר זהות - אם שווי העסקה הוא 1,000 שקלים חדשים לפחות; (4) שירות המטבע שניתן אינו אופייני, לדעת נותן שירותי המטבע, למקבל השירות" (ג) ..." [קו תחתי הוסף]. חובות הדיווח המוטלות על נותני שירותי מטבע כוללות, אם כן, חובות משני סוגים: הסוג הראשון נקבע בס' 6(א) לצו והוא יכונה להלן למען הנוחות: "דיווח על פעולות רגילות". ס' 6(א) לצו מטיל חובת דיווח על פעולות שונות שעושה נותן שירותי המטבע, אם שווי השירות שניתן הוא לפחות בסכום הנקוב בצו. חובת דיווח זו נגזרת משני פרמטרים: סוג הפעולה והיקפה הכספי. כל אימת שמדובר בפעולה מסוג הפעולות הנמנות בסעיף - דוגמת: המרת מטבע, מכירה או פדיון של המחאות נוסעים וניכיון שיקים - וכאשר היקפה הכספי מגיע לפחות כדי הרף הקבוע בסעיף, קמה חובת דיווח. הסוג השני נקבע בס' 6(ב) לצו והוא יכונה להלן למען הנוחות: "דיווח על פעולות בלתי רגילות". ס' 6(ב) לצו מטיל חובת דיווח על פעולות "הנחזות בעיניו" של נותן שירותי המטבע כפעולות "בלתי רגילות". לצד חובת הדיווח הכללית על פעולות בלתי רגילות כאמור פורטו בסיפא של הוראת ס' 6(ב) לצו מאפיינים מסוימים שבהתקיימם "יכול שיראו" פעילות של מבקש השירות כפעולה בלתי רגילה. הוראות דומות קיימות גם בצווים שיצאו ביחס לנותני שירותים פיננסיים אחרים (צו איסור הלבנת הון (חובות זיהוי, דיווח וניהול רישומים של תאגידים בנקאיים למניעת הלבנת הון ומימון טרור), תשס"א-2001, סעיפים 8-9; צו איסור הלבנת הון (חובות זיהוי, דיווח וניהול רישומים של בנק הדואר למניעת הלבנת הון ומימון טרור), תשע"א-2011, סעיפים 11-12; צו איסור הלבנת הון (חובות זיהוי, דיווח וניהול רישומים של חבר בורסה למניעת הלבנת הון ומימון טרור), תשע"א-2010, סעיפים 12-13; צו איסור הלבנת הון (חובות זיהוי, דיווח וניהול רישומים של חבר בורסה), תשס"ב-2001, סעיפים 8-9; צו איסור הלבנת הון (חובות זיהוי, דיווח וניהול רישומים של מבטח וסוכן ביטוח), תשס"ב-2001, סעיפים 6(א) - (ג); צו איסור הלבנת הון (חובות זיהוי, דיווח וניהול רישומים של מנהל תיקים למניעת הלבנת הון ומימון טרור), תשע"א-2010, סעיף 10; צו איסור הלבנת הון (חובות זיהוי, דיווח וניהול רישומים של מנהל תיקים), תשס"ב-2001, סעיפים 8-9; צו איסור הלבנת הון (חובות זיהוי, דיווח וניהול רישומים של קופת גמל וחברה המנהלת קופת גמל), תשס"ב-2001, סעיף 6). להשלמת התמונה הכללית של הוראות החקיקה הרלבנטיות, יצוין כי בפרק ה' לחוק נקבעו הוראות שונות שעניינן הטלת עיצום כספי. ס' 14 לחוק - שעניינו עיצום כספי, בין היתר, בגין הפרת חובת הדיווח מכוח ס' 7 לחוק - קובע כי אם מצאה הוועדה להטלת עיצום כספי כי הפר אדם את חובות הדיווח כאמור, רשאית היא להטיל עליו או על התאגיד בו הוא מועסק, עיצום כספי בשיעור שלא יעלה על פי עשרה מהקנס הקבוע בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 - ובענייננו בשיעור שלא יעלה על 2,260,000 ₪. תקנות עיצום כספי מוסיפות וקובעות הוראות שונות בקשר עם הטלת העיצום הכספי. "פעולות בלתי רגילות" - היקפה של חובת הדיווח ראשיתה של מלאכת הפרשנות - נקודת המוצא והעוגן שלה - בלשון דבר החקיקה. בענייננו - לשונה של הוראת ס' 6(ב) לצו נותני שירותי המטבע. הוראה זו מצווה על נותן שירותי המטבע לדווח לרשות המוסמכת על פעולות של מבקש שירות "הנחזות בעיניו" כ"בלתי רגילות". פשוטם של דברים - חובת הדיווח מכוח הוראת ס' 6(ב) לצו קמה ביחס לפעולה שנותן שירותי המטבע ראה אותה כפעולה בלתי רגילה. זאת בשונה מחובת הדיווח הקבועה בס' 6(א) לצו הנגזרת מפרמטרים טכניים, אובייקטיבים וברורים. לשונה של הוראת ס' 6(ב) לצו מכוונת בבירור לאמת מידה סובייקטיבית. פרשנות לפיה די בכך שמדובר בפעולה בלתי רגילה מבחינה אובייקטיבית - או כי הפעולה תיראה כבלתי רגילה בעיניו של נותן שירותי מטבע סביר - כדי להקים חובת דיווח הופכת, על פני הדברים, את התיבה "נחזות בעיניו" - למיותרת. לוּ לכך כיוון מתקין הצו די היה לקבוע חובת דיווח ביחס לפעולות בלתי רגילות של מבקש השירות ולא היה כל טעם בהוספת המילים "נחזות בעיניו". המילים "נחזות בעיניו" משמיעות מתוכן כי תנאי לחובת הדיווח מכוח הוראת ס' 6(ב) לצו הוא כי נותן שירותי המטבע ראה - מבחינה סובייקטיבית - בפעולה כפעולה בלתי רגילה, כי הפעולה נחזתה בעיניו כפעולה בלתי רגילה. דומה שגם המשיב אינו חולק על כך, כי זו הפרשנות המתבקשת מלשונה של ההוראה ובדיון שנערך בערעור סבר כי המילים "נחזות בעיניו" אינן אלא ליקוי בניסוח (ע' 1 ש' 28 לפרוטוקול) (למעשה זו גם אמת המידה שהחילה הוועדה בכל הנוגע להפרה הנטענת שעניינה שוֹנוּת החתימות, שלגביה נקבע כי אין לייחס למערערת הפרה משום שבנסיבות העניין לא ניתן לקבוע כי נותן שירותי המטבע ידע כי מדובר במבקשי שירות שונים, עמ' 3, ס' ד' להחלטת הוועדה, נספח ב' לנימוקי הערעור). גם עיון בהמשכה של הוראת ס' 6(ב) לצו תומך בכך שמבחינה לשונית מכוונת ההוראה לאמת מידה סובייקטיבית. מיד לאחר קביעת החובה לדווח על פעולות הנחזות בעיניו של נותן שירותי המטבע כבלתי רגילות נקבע סייג לפיו חובת הדיווח היא "בלא צורך בהצגת שאלות ובירור עובדות אל מול מבקש השירות ומקבל השירות". מבלי להידרש לתכליתו הברורה של סייג זה, ברי כי צורך כאמור לעריכת בירורים רלבנטי כאשר מתעורר חשד בלבו של נותן שירותי המטבע ביחס לפעולה של מבקש השירות. היינו, כאשר הפעולה נחזית בעיניו - באורח סובייקטיבי - כבלתי רגילה. מקום בו אין הפעולה נחזית בעיניו של נותן שירותי המטבע כבלתי רגילה - ממילא לא יראה צורך להציג שאלות או לערוך בירורים ביחס אליה. הסייג וההבהרה לפיהם נותן שירותי המטבע אינו נדרש להציג שאלות ולערוך בירור - תומך אף הוא בכך שפרשנותה הלשונית הפשוטה של ההוראה מכוונת לאמת מידה סובייקטיבית. עדיין בתחומי הלשון. המשיב תומך את טענתו בזכות אמת מידה אובייקטיבית גם בסיפא של הוראת 6(ב) לצו שבה נמנו פעולות ספציפיות שהן - כך לשיטת המשיב - פעולות בלתי רגילות שלגביהן אין לנותן שירותי המטבע כל שיקול דעת ושעליהן - כך לשיטת המשיב - חלה חובה מוחלטת לדווח (ס' 14 לסיכומי המשיב). אולם, גם טענה פרשנית זו אינה מתיישבת עם לשונה של הוראת ס' 6(ב) לצו, הקובעת - בניגוד לעולה מעמדת המשיב - כי מדובר בפעולות ש"יכול ויראו" בהן פעולות בלתי רגילות. הצו אינו נוקט בלשון לפיה הפעולות המנויות בסעיף הן פעולות בלתי רגילות או בכל לשון אחרת המאפיינת כלל של מהות או חזקה חלוטה. הצו אף אינו נוקט בלשון לפיה "יש לראות" את הפעולות המפורטות שם כפעולות בלתי רגילות. לשונו של הצו מסויגת ואינה תומכת בטענת המשיב. ניכר ממנה כי מדובר במאפיינים היכולים לשמש אינדיקציה לכך שמדובר בפעולה בלתי רגילה אך אינם מחליפים את שיקול דעתו ותפיסתו של נותן שירותי המטבע. יתר על כן, סעיף קטן (4) לפעולות המפורטות שם מתייחס למצב בו "שירות המטבע שניתן אינו אופייני, לדעת נותן שירותי המטבע, למקבל השירות". לשון אחר: במקרה זה נקבע במפורש כי חובת הדיווח תקום אם "לדעת" נותן שירותי המטבע מדובר בשירות שאיננו אופייני למקבל השירות. כלומר גם כאן נוקט הצו בלשון המכוונת לאמת מידה סובייקטיבית. בהקשר זה ניתן ללמוד גם מהוראות צו איסור הלבנת הון (חובות זיהוי, דיווח וניהול רישומים של תאגידים בנקאיים למניעת הלבנת הון ומימון טרור), תשס"א-2001 (להלן: "צו תאגידים בנקאיים"). צו זה, החל על תאגידים בנקאיים, קובע חובות דיווח במתכונת דומה לזו הקבועה בצו נותני שירותי מטבע, היינו דיווח על פעולות רגילות ודיווח על פעולות בלתי רגילות. בדומה לצו נותני שירותי מטבע, בכל הנוגע לפעולות בלתי רגילות, מתייחס צו תאגידים בנקאיים לפעולות "הנחזות בעיניו" של התאגיד הבנקאי כפעולות "בלתי רגילות". צו תאגידים בנקאיים נדון בפני בתי המשפט המחוזיים, אגב דיון באישומים פליליים לפי חוק איסור הלבנת הון. במספר מקרים, התייחסו בתי המשפט גם לחובת הדיווח על פעולות בלתי רגילות מכח צו תאגידים בנקאיים. מהתייחסותם עולה, כי סברו שאמת המידה לעניין קיומה של חובת דיווח על פעולות בלתי רגילות היא סובייקטיבית וכי עניינה של חובת דיווח זו בדיווחים הנתונים לשיקול דעת הגורם המדווח, בהתאם לחשד שמעוררת הפעולה אצל הגורם החייב בדיווח (ראו, ת"פ (ת"א) 40279/08 מדינת ישראל נ' לדר ( 22.8.10), בפסקה 44 להכרעת הדין; ת"פ (ת"א) 40156/07 מדינת ישראל נ' מרציאנו דינים מחוזי 2008 (22), 257, בפסקה 6 להחלטה; כן ראו ת"פ (ת"א) 40346/05 מדינת ישראל נ' ללום ( 15.12.09), בעמ' 35-37 להכרעת הדין, אך ראו הסכמת הצדדים במסגרת הליך הערעור לכך שהקביעות הנורמטיביות של פסק הדין יבוטלו ושהסוגיות העולות בהקשר לכך יוותרו בצריך עיון, ע"פ 734/10 מדינת ישראל נ' ללום ( 18.5.11)); וראו גם ת"פ (י-ם) 343/04 מדינת ישראל נ' כהן ( 9.1.08), בין היתר, בפסקאות 12, 34, 36-37 להכרעת הדין (נאשם 6). גם כאן הוסכם בין הצדדים, במסגרת הליך הערעור, כי הקביעות הנורמטיביות שבפסק הדין יתבטלו, אף שכאן הותרה על כנה קביעת בית המשפט בדבר זיכוי הנאשם דשם שכללה גם התייחסות מסוימת להיות הדיווח "סובייקטיבי", ע"פ 1785/08 מדינת ישראל נ' לארי (4.9.08)). לאחרונה הובא לדיון בפני ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת נוסח מתוקן של צו תאגידים בנקאיים (צו איסור הלבנת הון (חובות זיהוי, דיווח וניהול רישומים של תאגידים בנקאיים למניעת הלבנת הון ומימון טרור)(תיקון), התשע"א-2011). במסגרת הצו האמור הוצע להחליף את הנוסח הקיים ביחס לחובת הדיווח על פעולות בלתי רגילות בנוסח שממנו הושמטו המלים "נחזות בעיניו". כמו כן, נוספה בנוסח המוצע הגדרה של "פעילות בלתי רגילה" שלגביה קמה חובת דיווח. על פי ההגדרה המוצעת, "פעילות בלתי רגילה" היא "פעילות שלאור המידע המצוי ברשות התאגיד הבנקאי, קיים יסוד סביר לחשש או התעורר חשש שהיא קשורה לפעילות האסורה לפי חוק איסור הלבנת הון או חוק איסור מימון טרור". מבלי להיכנס לפרטי הפרטים של נוסח הצו המוצע ושל השינויים המוצעים במסגרתו, קל לראות כי לא זו בלבד שהושמטה הדרישה לפיה הפעולות "נחזות בעיניו" של התאגיד הבנקאי כפעולות בלתי רגילות, אלא גם שנקבע במסגרתו מבחן הכולל במפורש גם רכיב אובייקטיבי. יתרה מכך, בדיון שהתקיים בוועדת החוקה חוק ומשפט ביום 5.3.12, הסביר המפקח על הבנקים, מר דוד זקן, את השינוי המוצע, בצורך ב"מעבר ממבחן סובייקטיבי למבחן שהוא גם סובייקטיבי וגם אובייקטיבי" (). דומני שגם באלה יש כדי לתמוך במסקנה כי צו נותני שירותי מטבע, בנוסחו הקיים, קובע אמת מידה סובייקטיבית. אשר לתכלית, כפי שראינו לעיל, מנגנון הדיווח ניצב בתשתיתו של חוק איסור הלבנת הון. כפי שנפסק ההתמודדות עם מלביני ההון והתנהלותם הפתלתלה והמתוחכמת מחייבת חובת דיווח טוטאלית וגורפת. צו נותני שירותי המטבע והוראת ס' 6 שבו, באו ליצוק תוכן קונקרטי, פרטני ומדויק, לחובת הדיווח המוטלת על נותני שירותי מטבע. זאת, כפי שנזכר לעיל, באמצעות הטלת חובות דיווח משני סוגים: דיווח על פעולות רגילות כקבוע בס' 6(א) לצו, ודיווח על פעולות בלתי רגילות כקבוע בס' 6(ב) לצו. חובת הדיווח על פעולות רגילות איננה תלויה בנותן שירותי המטבע ואיננה מסורה לשיקול דעתו. היא נגזרת, כאמור לעיל, ממאפיינים אובייקטיביים ברורים: סוג הפעולה או השירות הניתנים והיקפם הכספי. היא נועדה להבטיח דיווח מקיף וגורף שיאפשר לבדוק כל פעולה כאמור ולהעביר אותה במסננת מנגנון הפיקוח. אשר לנדבך השני של חובות הדיווח המוטלות על נותן שירותי מטבע - חובת הדיווח על פעולות בלתי רגילות - נראה כי זו נועדה להרחיב את מעגל הדיווח ולהקים מסלול דיווח שאינו נגזר מפרמטרים "טכניים" של הפעולה אלא מפרמטריים מהותיים ואיכותיים. חובה זו באה להעלות ברשת הדיווח פעולות בלתי רגילות, ובאופן שימקד את הזרקור של רשות האכיפה לפעולות שיכולות להדליק נורת אזהרה בקשר לפעילות הלבנת הון. בהקשר זה מטיל הצו על נותן שירותי המטבע את תפקיד שומר הסף. הוא מחייב אותו להיות ערני ולהפעיל שיקול דעת על מנת לזהות פעולות בלתי רגילות המתבצעות על ידי לקוחותיו ולדווח עליהן. אכן, פרשנות לפיה חובת הדיווח על פעולות בלתי רגילות תקום לא רק מקום שהפעולה נחזתה ככזו בעיניו של נותן שירותי המטבע אלא גם מקום בו צריך היה נותן שירותי המטבע, באורח סביר, לראות בפעולה כבלתי רגילה, תביא להרחבה נוספת של חובת הדיווח. פרשנות כאמור תביא לכינונה של חובה טוטלית המנותקת מתפיסתו הסובייקטיבית של נותן שירותי המטבע בכל מקרה ומקרה. הרחבה כאמור של חובת הדיווח עולה, לכאורה, בקנה אחד עם תכליתו של החוק ועם חשיבותו של מנגנון הדיווח במסגרתה. אפשר שיש טעם בהחלת אמת מידה כאמור גם נוכח התמריץ המובנה של נותני שירותי מטבע שלא לדקדק במצוות הדיווח, הזיהוי והרישום וזאת על מנת לזכות בקהל לקוחות רחב יותר ובתמורה כספית גבוהה יותר (ר' דברי השופטת ד' ברלינר בע"פ 3395/06 כהן נ' מדינת ישראל ( 30.4.07), בפסקה 15). מאידך גיסא, אפשר שהרחבה של חובת הדיווח תעמיד את נותני שירותי המטבע במצב של אי ודאות ותביא לתוצאה של "הצפה" ודיווח יתר, ללא הפעלת שיקול דעת, גם במקום שהפעולה אינה נחזית כ"בלתי רגילה", והכל על מנת שלא להימצא - בדיעבד - כמפרים את חובת הדיווח. תוצאה כאמור עלולה לפגוע ב"איכות" הדיווחים הנעשים מכח ס' 6(ב) לצו, ולהביא להכללת דיווחים רבים שאינם "בלתי רגילים" במסלול דיווח זה, באופן שעלול לסכל את תכליתה הפרקטיקולרית של חובת הדיווח על פעולות "בלתי רגילות". כך או כך, ואפילו נניח כי פרשנות לפיה אמת המידה היא אובייקטיבית מתיישבת טוב יותר עם תכלית הצו, ספק בעיני אם פרשנות כאמור עולה בקנה אחד עם לשונה הברורה של הוראת ס' 6(ב) לצו. מיותר לציין, כי אין ליתן לדבר חקיקה פרשנות שאינה מתיישבת עם לשונו (ע"א 2000/97 לינדורן נ' קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, פ"ד נה(1) 12, 25 (1999)). ככל שמחוקק המשנה סבור כי יש להחיל בנדון אמת מידה אובייקטיבית, וכי באמצעות אמת מידה כאמור יוכל להגשים באופן טוב יותר את תכלית החקיקה, דומני כי מן הראוי לעשות כן על דרך של תיקון הצו מכאן ולהבא ולא על דרך של פרשנות. במסגרת הדיון באשר לאמת המידה הפרשנית הראויה בקשר עם הדיווח על פעולות בלתי רגילות יש להביא בחשבון שיקול נוסף, שהוא בעל חשיבות רבה בעיני. כפי שצוין לעיל, הפרתה של חובת הדיווח מהווה עילה להטלתה של סנקציה בדמות עיצום כספי. אמנם, עסקינן בסנקציה המוטלת על ידי גוף מנהלי (רע"א (י-ם) 31603-11-10 מדינת ישראל הוועדה להטלת עיצום כספי שבמשרד האוצר נ' אל-עד המרות בע"מ ( 21.8.11), בפסקה 21)), בעקבות הליך בירור מנהלי שאיננו הליך פלילי. אולם, לא ניתן להתעלם מכך שמדובר בסנקציה שיכולה להיות מרחיקת לכת בהיקפה וחמורה עד מאד בפגיעתה, ושלה, למצער, גם מימד עונשי. מדובר בסנקציה שהיקפה הכספי יכול להיות משמעותי ביותר ושפגיעתה בקניינו של המפר פגיעה קשה היא. בענייננו הועמד העיצום הכספי על סך של 250,000 ₪. במקרים אחרים שהובאו בפני בית משפט זה דובר בעיצום כספי בשיעור של 700,000 ₪ ו- 1,130,000 ₪ (עש"א (שלום בי"ש) 47023-02-12 צ'יינג' הכיכר בע"מ נ' פיני שחר יו"ר הועדה להטלת עיצום כספי, תק-של 2012(2) 3117 (2012); עש"א (שלום בי"ש) 40816-02-12 יוסי בזוב נ' הוועדה לעיצום כספי - משרד האוצר, תק-של 2012(1), 52785 (2012)). בהתאם להוראות החוק יכולה הוועדה להטיל עיצום כספי בשיעור העולה על 2 מיליון ₪. חומרתו והשלכותיו האפשריות של עיצום כספי בהיקפים אלה ברורים. כפי שנפסק, "הכינוי שניתן לסנקציה אינו קובע. אופייה של הסנקציה, מהותה ומטרתה הם בעלי החשיבות המכרעת" (ע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל פ"ד נ(2) 221 (1996), וראו גם בש"א (י-ם) 2325/09 דרוויש נ' עוזר הממונה על שוק ההון ( 15.12.09), בפסקה 7(ב)). אף שאין עסקינן בסנקציה פלילית, לא ניתן להתעלם מכך שמדובר בסנקציה משמעותית שיכולות להיות לה השלכות מרחיקות לכת על המפר וכי מן הראוי שהנורמה שבגין הפרתה מוטלת סנקציה כאמור - ואשר נועדה לכתחילה להכווין התנהגות - תהיה נהירה וברורה. בנסיבות אלה, סבורני כי יש לנקוט משנה זהירות בטרם אימוצה של פרשנות שאינה עולה בקנה אחד עם לשון דבר החקיקה ויש להעדיף את אותה פרשנות שיש בה כדי להקל עם המפר (השוו: ס' 34כא לחוק העונשין, תשל"ז-1977, וכן בג"צ 5304/92 פר"ח 1992 סיוע לנפגעי חוקים ותקנות למען ישראל אחרת - עמותה נ' שר המשפטים, פ"ד מז(4) 715, 759 (1993)). לאור כל האמור לעיל, לשיטתי, בנסיבות העניין, התוצאה הפרשנית המתחייבת היא כי אמת המידה הקובעת באשר לחובת הדיווח על פעולות בלתי רגילות היא אמת מידה סובייקטיבית. חובת הדיווח על פעולות בלתי רגילות קמה מקום בו הפעולה נחזתה בעיניו של נותן שירותי המטבע כפעולה בלתי רגילה. ודוק: פעולה "בלתי רגילה" אינה בהכרח פעולה של הלבנת הון. ממילא לא נדרשת ידיעה ודאית של נותן שירותי המטבע כי מדובר בפעולה של הלבנת הון או בפעולה הקשורה להלבנת הון. התיבה פעולה "בלתי רגילה" מלמדת כי עסקינן בפעולה שאיננה שגרתית, פעולה החורגת מדפוס הפעילות הרגיל, באופן שיכול להקים בסיס לכך שאפשר והיא קשורה להלבנת הון. פעולה כאמור שנחזתה ככזו על ידי נותן שירותי המטבע, די בה כדי להקים חובת דיווח (השוו: י' שפר, "העבירות שבחוק איסור הלבנת הון: המאבק הבינלאומי בהלבנת הון במציאות הישראלית", המשפט יא 555, 570 (תשס"ז)). חובת הדיווח על פעולות "בלתי רגילות" - ההיבט הראייתי ראינו, אם כן, כי אמת המידה להתגבשותה של חובת הדיווח על פעולות בלתי רגילות היא אמת מידה סובייקטיבית. שאלה אחרת ונפרדת היא כיצד ועל יסוד איזו תשתית עובדתית תוכל הוועדה להסיק את התקיימותו של הרכיב הסובייקטיבי אצל המפר לכאורה. הוועדה להטלת עיצום כספי לפי חוק איסור הלבנת הון היא גוף מנהלי. עליה לפעול בהתאם לכללים הנוהגים במשפט המנהלי. בכלל זה עליה לפעול על יסוד תשתית ראייתית מתאימה, הנגזרת גם מאופייה של הפעולה המנהלית והעומדת במבחן הראייה המנהלית (בג"צ 987/94 יורונט קווי זהב (1982) בע"מ נ' שרת התקשורת פ"ד מח(5) 412 (1994)). כידוע, על התקיימותו של יסוד סובייקטיבי ניתן ללמוד הן על יסוד ראיות ישירות - למשל, מפי המפר עצמו - והן על יסוד ראיות נסיבתיות. "על ידיעתו של אדם ... ניתן ללמוד לא רק מתוך הראיות הישירות, אלא גם מתוך הנסיבות הכוללות של העניין העשויות ליצור הנחה בדבר אותה ידיעה..." (ע"פ 384/80 מדינת ישראל נ' לוי דוד בן-ברוך, פ"ד לה(1) 589, 592-593 (1980) (להלן: "פרשת בן-ברוך"). כפי שנפסק בהקשר הפלילי, במרבית המקרים לא ניתן להסיק את התקיימותו של הלך מחשבה אלא מתוך מכלול הנסיבות. מעטים המקרים בהם עולה היסוד הסובייקטיבי מתוך הצהרה גלויה של המפר או של סובביו אודות תפיסתו הסובייקטיבית של המפר את מצב הדברים. עם זאת, העדרה של ראייה ישירה כאמור, אין בה כדי לסכל אפשרות להסיק מסקנות בדבר התקיימותו של היסוד הסובייקטיבי - הלך הנפש - על יסוד ראיות נסיבתיות (ע"פ 611/80 מטוסיאן נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(4) 85, 100 (1993) (להלן: "פרשת מטוסיאן"). מכלול הנסיבות והעובדות יכול ללמד, על יסוד ההיגיון, השכל הישר וניסיון החיים גם על הידיעה או התפיסה הסובייקטיבית ולהניח בסיס למסקנה בדבר התקיימותו של היסוד הסובייקטיבי במקרה הקונקרטי. במקרים מסוימים יכולה מערכת הנסיבות להקים חזקה שבעובדה או "הנחת עובדה" בדבר התקיימותו של היסוד הסובייקטיבי הנדרש (פרשת מטוסיאן, בעמ' 100). עוצמתה של הנחה זו תלויה ב"משקל הסגולי של מערכת הנסיבות" (פרשת בן-ברוך, בעמ' 592-593), וכך גם נפקותה ותוצאותיה. מובן גם, כי המסקנה בדבר התקיימותו של היסוד הסובייקטיבי בהיותה נלמדת מן הנסיבות ועל יסוד ההיגיון וניסיון החיים, ניתנת לסתירה וכי המפר רשאי להראות כי בנסיבות העניין יש להוציא את מערכת הנסיבות מהקשרה הלכאורי הרגיל וכי המסקנה שהיתה סבירה לפי פשוטם של דברים ובמהלכם הרגיל, אינה נכונה בעניינו ובמקרה הקונקרטי (פרשת מטוסיאן, בעמ' 100). עקרונות כלליים אלה יפים גם לענייננו. במצב דברים שבו התשתית הראייתית שנאספה והונחה בפני הוועדה, על מכלול העובדות והנסיבות, תקים בסיס סביר למסקנה, על יסוד השכל הישר, ההיגיון וניסיון החיים, כי הפעולות נחזו בעיניו של נותן השירות כבלתי רגילות, הרי שהוועדה תוכל לקבוע - גם בהעדרן של ראיות ישירות - כי נותן שירותי המטבע הפר את חובת הדיווח המוטלת עליו. אולם, ככל שיובאו בפני הוועדה ראיות המראות כי המסקנה המתבקשת לכאורה ממערכת הנסיבות ועל יסוד ההיגיון וניסיון החיים, אינה סבירה בעניינו ובנסיבותיו הקונקרטיות של המפר כי אז לא ניתן יהיה לקבוע כי החובה הופרה. אשר לאופן יישומם של הדברים בענייננו - ניתן ללמוד, גם אם לא במישרין, מדרך הילוכו של בית המשפט העליון בפרשת שם טוב. באותו מקרה למד בית המשפט על דבר קיומה של מטרה להתחמק מחובת הדיווח הקבועה על פי חוק איסור הלבנת הון - כנדרש על פי ס' 3(ב) לחוק - מדפוס הפעולה שהוכח, שהקים בנסיבות העניין חזקת עובדה שלא נסתרה. במקרה האמור בפרשת שם טוב, דובר במערערים שהפקידו עשר הפקדות שונות, בתוך פרק זמן של שבועיים ימים, באופן שכל הפקדה נפלה במעט מ- 200,000 ₪ ובעת שחובת הדיווח הנוהגת חלה על הפקדות בסך של 200,000 ₪ ומעלה. בהקשר זה עמד המשנה לנשיא, השופט מ' חשין, על דפוס פעולה המכונה "הַבְנָיָה" המוכר כדרך נפוצה להלבנת הון ולשיבוש חובת הדיווח: "דרך נפוצה ופשוטה לשיבוש חובת הדיווח על תנועות כספים ולהערמה על המערכת היא בביצוע מהלך הקרוי הַבְנָיָה (Structuring). המושג הבניה משמיע אותנו פיצול הפקדת כספים להפקדות מספר על דרך זו שבכל הפקדה מופקד סכום כסף הנמוך מן הסכום החייב בדיווח. ללא ההבניה היה הסכום הכולל חייב בדיווח, וההבניה מביאה לפיצול הסכום לסכומים קטנים הפטורים מדיווח. הבניה היא אפוא אמצעי ליצירתו של מיסוך בין הכספים הגדולים לבין חובת הדיווח, ומטרתה שיבוש היכולת לעקוב אחרי אותם כספים גדולים. וכפי שנאמר בדברי ההסבר להצעת החוק (ה"ח תשנ"ט 420): האמצעים האופייניים להלבנת הון הם: ... (3) "הבניה" או פיצול של הפקדות והעברות לסדרת פעולות פטורות מחובת דיווח ותיעוד, מקום שקיימות חובות כאלה, על פעולות בנקאיות בסכומים מסוימים; ... ". (שם, בעמ' 419) בהמשך, התייחס בית המשפט ליסוד הסובייקטיבי - יסוד המטרה שלא יהיה דיווח לפי החוק - וקבע כי ניתן ללמוד על המטרה לחמוק מחובת דיווח על יסוד ראיות נסיבתית ועל בסיס דפוס הפעולה כפי שהוכח שם: "גם בסוג המקרים האחד גם בסוג המקרים האחר יהא על התביעה לסמוך, בעיקר, על ראיות נסיבתיות, ואולם במקרה של הבניה - כבענייננו - עליו ניתן להסב את האימרה "הדבר מדבר בעדו" res ipsa loquitur. אופייה הייחודי של ההבניה מוליך אותנו למסקנה כי משהוכח מעשה הבניה ובעל הרכוש נמצא בחו"ל, עובר הנטל להוסיף ולהביא ראיות אל שכמו של בעל הרכוש, להפריך את המסקנה הנדרשת מן הראיות לכאורה. כך למשל הפקדת כספים בהפקדות לשיעורין; בסמיכות זמנים; שעה שכל הפקדה פחותה אך במעט מן הסכום החייב בדיווח, מקימה מעצמה חזקה כי בוצעה הבניה. או-אז עובר הנטל (הטקטי) אל בעל הרכוש ליתן הסבר למעשיו. משלא עשה כן, ניתן לומר כי המדינה עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה..." (שם, בעמ' 426, ההדגשות והקו התחתי הוספו). ובהמשך: "השאלה איננה אלא אם ... המערערים עשו ברכוש 'במטרה שלא יהיה דיווח לפי סעיף 7'... או כדי לגרום לדיווח לא נכון ... ביתר פירוט ודיוק: האם דרך ההפקדה של אותם כ- 390,000 דולר - הפקדה שהיתה חייבת בדיווח לו נעשתה באחת - בעשר הפקדות נפרדות שכל אחת מהן אינה חייבת בדיווח, ובימים כמעט רצופים, מהווה ראיה למטרה שהמערערים שיוו נגד עיניהם, דהיינו, שלא יהיה דיווח וכו'... אין ספק בליבי כי הדין הוא עם המדינה, וכי הראיות הנסיבתיות מוכיחות בעליל שמטרת המערערים היתה להתחמק מדיווח לפי סעיף 7; ואפשר אף - בעקיפין - לגרום לדיווח בלתי נכון. אכן, דרך ההפקדה היתה בבחינת "הדבר מדבר בעדו", ובנסיבות אלו הנטל להוסיף ולהביא ראיות הסותרות את ההנחה לכאורה - על שיכמם של המערערים הוטל. המערערים היו כאותו מחזיק במרפסת שעציץ ממנה נפל על ראשו של עובר-אורח תמים; ומה המחזיק במרפסת הנטל עליו מוטל הוא להסביר כיצד אירע מה שאירע, כן הם המערערים. דרך ההפקדה יצרה חזקת-עובדה (praesumptio facti) שהמערערים ביקשו להשתמט מחובת הדיווח על דרך של הבניה, וחזקה זו חייבה אותם לצעוד לפנים ולהסביר. ואולם המערערים לא צעדו לפנים ולא הסבירו" (שם, בעמ' 427-428, ההדגשות והקו התחתי הוספו). הדברים שנאמרו שם נסבו על אי מסירת דיווח על ידי מבצע הפעולה עצמו, בשונה מהמקרה שלפנינו, הנסב על חובת הדיווח של נותן שירותי המטבע - נותן שירות ניכיון למבקש השירות. אולם, דומני, כי ניתן ללמוד מהעיקרון העולה מהם גם לענייננו. כך, במצב דברים שבו פעולות שמבצע מבקש השירות אצל נותן שירותי המטבע, "מדברות בעד עצמן" כי פעולות בלתי רגילות הן - למשל, משום שניכר כי נועדו לחמוק מחובת הדיווח על דרך של הבניה ופיצול - וכאשר בנסיבות העניין, לאור ניסיון החיים, ההיגיון והשכל הישר, עולה המסקנה כי נותן שירותי המטבע סבר כי פעולות בלתי רגילות לפניו - למשל, נוכח אופן ביצוען, סמיכות הזמנים ביניהן או לאור דפוסי חזרתן - הרי שבהעדר הסבר סביר ומניח את הדעת של נותן שירותי המטבע מדוע לא נחזו הפעולות בעיניו כבלתי רגילות, תוכל הוועדה לקבוע כי הופרה חובת הדיווח. הערה לעניין היחס בין דיווח על פעולות רגילות לדיווח על פעולות בלתי רגילות בטרם נפנה לבחינת קביעות הוועדה ביחס למערערת, אתייחס לסוגיה נוספת שהתעוררה במסגרת הערעור: שאלת היחס בין חובת הדיווח על פעולות רגילות לפי ס' 6(א) לצו לבין חובת הדיווח על פעולות בלתי רגילות לפי ס' 6(ב) לצו. לשון אחר: האם משנמסר דיווח על פעולה רגילה לפי ס' 6(א) לצו ובהנחה שמתקיימים בפעולה גם התנאים הקבועים בס' 6(ב) לצו, פטור המדווח ממסירת דיווח על אותה הפעולה כפעולה בלתי רגילה? עיון בלשונו של צו נותני שירותי המטבע מגלה כי אין בו כל התייחסות ליחס בין חובות הדיווח הקבועות בסעיפיו הקטנים של ס' 6 לצו ואין בו כל אחיזה לטענה כי דיווח מכוחו של אחד המסלולים מוציא את חובת הדיווח על פי המסלול האחר. גם בחינת תכליתם של מסלולי הדיווח אינה תומכת בגישה כאמור. כפי שצוין לעיל, נראה כי חובת הדיווח על פעולות בלתי רגילות נועדה להרחיב את מעגל הדיווח ולהקים מסלול דיווח שאינו נגזר מפרמטרים "טכניים" של הפעולה אלא מפרמטריים מהותיים ואיכותיים, באופן שימקד את הזרקור של רשות האכיפה לפעולות שעל פניהן יכולות לעורר חשד בדבר קשר לפעילות הלבנת הון. כפי שניתן ללמוד גם מחוברות ההסבר לנותני שירותי מטבע שהוצגו במהלך הערעור (נספחים א' ו-ב' לעיקרי הטיעון מטעם המערערת) מתכונת הדיווח בכל אחד ממסלולי הדיווח שונה. יש להניח כי הטיפול, המעקב והבקרה שנעשים ביחס לדיווחים המתקבלים בכל אחד ממסלולי הדיווח שונים אף הם. נראה כי דיווח על פעולות בלתי רגילות לא נועד אך כדי להגדיל את מספר הדיווחים המתקבלים אלא גם - ואולי בעיקר - כדי לאפשר לגורמי האכיפה לקבל דיווחים "איכותיים" ומפורטים יותר באשר לפעולות בלתי רגילות. דיווח על פעולות בלתי רגילות שיכול ויש בהן - בין לבדן ובין בהצטברן למידע נוסף - כדי להדליק נורת אזהרה, נועד לאפשר לגורמי האכיפה התמודדות ממוקדת וטובה יותר עם הדיווחים המתקבלים - לאתר ביתר קלות את המחט בערימת השחת - לשם קידום המאבק בהלבנת הון וההתחקות אחרי פעולות של הלבנת הון. משכך, ונוכח תכליתו של החוק ומרכזיותו של מערך הדיווח כתשתית בלתה אין במאבק בהלבנת ההון, פרשנותו הנכונה של צו נותני שירותי המטבע היא, לדעתי, כי דיווח על פעולה רגילה מכוח ס' 6(א) לצו אינו פוטר את נותן שירותי המטבע מחובתו לדווח על הפעולה כבלתי רגילה, כאשר מתקיימים בה התנאים הקבועים בס' 6(ב) לצו. בשולי הדברים אציין כי לא מצאתי כי יש בהוראת ס' 9(ג) לצו תאגידים בנקאיים, שם נקבע במפורש כי אין בדיווח על פעולה רגילה כדי לפטור מחובת הדיווח על פעולה בלתי רגילה, כדי ללמד על הסדר שלילי בענייננו. נוכח כל האמור לעיל, נפנה עתה לבחון את החלטות הוועדה בענייננו. מן הכלל אל הפרט בהחלטתה קבעה הוועדה, כי המערערת הפרה את החובה המוטלת עליה להעביר דיווחים על פעולות בלתי רגילות וזאת במקרים שסווגו על ידה לארבע קטגוריות שונות (ראו הפירוט בס' ‏0 לעיל) ולאחר שביחס לקטגוריה חמישית של הפרות נטענות בהקשר זה קיבלה הוועדה את עמדת המערערת. נבחן עתה, ביחס לכל אחת מהקטגוריות האמורות, האם עמדה בפני הוועדה תשתית מספקת לקבוע כי המערערת הפרה את חובתה לפי ס' 6(ב) לצו. הקטגוריה הראשונה הקטגוריה הראשונה של מקרי הפרה שיוחסה למערערת כוללת מקרים בהם נמנעה המערערת מדיווח על עסקאות בהמחאות שנמשכו מאותם חשבונות בנק אך נרשמו אצל המערערת, לעיתים בהפרשי זמנים קצרים, כעסקאות שונות עבור מקבלי שירות שונים באופן שמקים חשד כי פיצול העסקאות נעשה על מנת להימנע מחובת הדיווח על פעולות רגילות. לשם המחשה נעמוד על המקרה שהובא כדוגמא לדרך פעולה זו בדוח ממצאי הביקורת. באותו מקרה ביצעה המערערת ניכיון של שתי המחאות בהפרש של עשר דקות. שתי ההמחאות נמשכו על חשבונה של אותה חברה ולפקודת אותו נפרע. סכומי ההמחאות היו 29,951 ₪ ו- 30,000 ₪. ניכיון ההמחאות נרשם במערכת של המערערת כשתי עסקאות ניכיון נפרדות על שמות מקבלי שירות שונים. העסקאות לא דווחו לרשות בעוד שאילו נרשמו לכתחילה כעסקה אחת עבור מקבל שירות אחד, היתה העסקה חוצה את רף הדיווח - 50,000 ₪ - והיתה קמת חובת דיווח. עיון בנספח ד' לדוח ממצאי הביקורת - הוא הנספח הרלבנטי להפרות בקטגוריה הנדונה - מלמד כי דפוס פעולה זה חזר על עצמו במקרים לא מעטים, שכולם התאפיינו בזהות הגורם מושך השיקים נשוא עסקאות הניכיון, בסמיכות זמנים גדולה בין עסקאות הניכיון (דקות ספורות), ובכך שרישום פעולות הניכיון כפעולות נפרדות ולא כעסקה אחת הביא לכך שהעסקאות הנפרדות לא הגיעו כדי רף הדיווח ולא נעשה דיווח, או בחלק מהמקרים לא נעשה דיווח מלא, של העסקה (ראו, למשל, עסקאות 4400, 4402, 1696, 1698, 2139, 2141, 3219, 3220, 3430, 3431, 3500, 3501, 3516, 3517, 3743, 3744). נמקד מבטינו אל מאפייניו של דפוס הפעולה של הפעולות שנעשו אצל המערערת. דפוס זה כלל: ביצוע עסקאות ניכיון נפרדות, כאשר על פני הדברים קיימת זיקת-קשר הדוקה בין העסקאות הנפרדות כך שהן נחזות להיות חלק מעסקה אחת - בענייננו הן מן הטעם שמדובר בניכיון שיקים שנמשכו על ידי גורם אחד והן נוכח סמיכות הזמנים הגדולה של עסקאות הניכיון; באופן שבו סכומה של כל עסקה נופל מהרף הקבוע לדיווח בעוד שסכומן הכולל של העסקאות, אילו נרשמו כעסקה אחת, היה מחייב דיווח; וכאשר כתוצאה מדפוס הפעולה האמור לא נעשה דיווח על העסקה או שבאותם מקרים שהדיווח נעשה הוא נעשה באורח חלקי (באשר הוא מתייחס, למשל, רק לחלקים מהעסקה). דפוס פעולה כאמור יש בו, על סמך ניסיון החיים, ההיגיון והשכל הישר, כדי להקים בסיס למסקנה כי מדובר בפעולות בלתי רגילות, שמטרתן לעקוף את חובת הדיווח, וכי כך נחזו גם בעיניו של נותן שירותי המטבע שידע על זיקת-הקשר הנחזית בין העסקאות ועל סמיכות הזמנים בו בוצעו. בענייננו, לא היה בפי המערערת הסבר של ממש לדברים, זולת טענה סתמית כי מדובר בדוגמא מובהקת לחוסר בקיאותם של חברי הוועדה בפעילותם העסקית של נותני שירותי המטבע ולטענות כלליות על קשרים עסקיים בין לקוחות וציבור הנעזרים בשירותי ניכיון שיקים. מעבר לכך, לא השמיעה המערערת הסבר כלשהו לדוגמא הקונקרטית שהובאה בדוח ממצאי הביקורת ולאופן שבו היא ראתה את הדברים בזמן אמת. גם בטענותיה הכלליות לא היה משום הסבר של ממש, לא כל שכן הסבר סביר, לדפוס הפעולה האמור בכלל ולסמיכות הזמנים שאפיינה אותו בפרט, וממילא לכך שההתנהלות נחזתה בעיניה כבלתי רגילה. נוכח כל האמור לעיל, סבורני כי בנסיבות העניין הונחה בפני הוועדה תשתית ראייתית מספקת - אם לא למעלה מזאת - לכך שפעולות מבקשי השירות נחזו בעיני המערערת כבלתי רגילות, ומשאלה לא דווחו כאמור, כי המערערת הפרה את חובתה לפי ס' 6(ב) לצו. למען שלמות התמונה יצוין, כי אף שחלק קטן מהפעולות המנויות בנספח ד' האמור מתייחסות לעסקאות שעל פני הדברים סכומן הכולל אינו מגיע כדי רף הדיווח, ואף שחלק אחר מהפעולות המנויות שם דווחו - באורח חלקי או מלא - מכח חובת הדיווח הקבועה בס' 6(א) לצו (שכאמור לעיל, אין בה לדעתי כדי לייתר את חובת הדיווח מכח ס' 6(ב) לצו), וחרף הסברים שונים שהעלתה המערערת ביחס לחלק קטן מן העסקאות בהן מושכי השיקים היו בעצמם נותני שירותי מטבע, לא מצאתי שיש בכל אלה כדי לשנות מן התמונה הכללית העולה מן הראיות שהונחו בפני הוועדה ושלפיהן הפרה המערערת, במקרים מן הסוג שנמנה על הקטגוריה הראשונה, ובהיקף כספי ניכר, את החובה לדווח על הפעולות כבלתי רגילות. משכך לא נמצא יסוד להתערב בהחלטת הוועדה בנקודה זו. בשולי הדברים אתייחס לטענה חוזרת של המערערת לפיה הטענות שמפנה הוועדה כלפיה בקשר עם "פיצול" שיקים או עסקאות אינן ממן העניין באשר השיקים מגיעים אל המערערת - שעיסוקה בניכיון - כ"מוצר מוגמר" ואין לה יכולת ל"פצל" עסקאות או לקבוע את סכומיהם ואת אופן רישום העסקאות. בכך נקלעה המערערת לכלל טעות. הטענות כלפי המערערת - כנותן שירותי מטבע - אינן נסבות על עצם "פיצול" העסקאות. הטענות כלפי המערערת נסבות בהקשר זה על סוגיות הדיווח - היינו על כך שחרף דפוס ביצוען של העסקאות וחרף העובדה שנחזו להיות בלתי רגילות, לא מילאה המערערת את חובתה ולא דיווחה עליהן כנדרש. הקטגוריה השניה הקטגוריה השניה של מקרי הפרה שיוחסו למערערת כוללת מקרים בהם נמנעה המערערת מדיווח על עסקאות שנעשו באותו היום ונרשמו בנפרד על שם מקבלי שירות שונים: חברה לחוד ונושא משרה בה לחוד, במצב דברים שבו אלמלא רישומם של מקבלי שירות שונים היה סכומה הכולל של העסקה עולה על הרף המקים חובת דיווח על פעולות רגילות. כפי שעולה מדוח ממצאי הביקורת, שהוצג בפני הוועדה, ב- 35 מועדים שונים נמצאו עסקאות ניכיון, שנעשו כך שבכל מועד ביחס לחלק מהשיקים שנוכו נרשם שמקבל השירות הוא החברה וביחס לשיקים אחרים נרשם כי מקבל השירות הוא מי ששימש מנהל באותה חברה (בכל המקרים דובר באותה חברה ובאותו נושא משרה). עיון בנספח ה' לדוח ממצאי הביקורת - הוא הנספח הרלבנטי לקטגוריה זו - מגלה כי במרבית המכרעת של המקרים נעשו העסקאות - זו שבה מקבל השירות הוא החברה וזו שבה מקבל השירות הוא נושא המשרה בה - בסמיכות זמנים גדולה (דקות ספורות); כי בחלק מהמקרים דובר בשיקים שנמשכו על חשבונו של אותו מושך ובשיקים שמספריהם עוקבים או סמוכים; כי במרבית המכרעת של המקרים רישום העסקאות נעשה כך שהעסקאות הנפרדות של החברה ושל נושא המשרה בה לא הגיעו לרף המחייב דיווח אף שסכומן הכולל עלה על הרף המחייב דיווח, וכי בפועל במרבית המכרעת של המקרים לא נעשה כל דיווח, ובכל המקרים לא נעשה דיווח מלא (במספר בודד של עסקאות נעשה דיווח חלקי של אחת הפעולות). עוד עולה מנספח ה' כי ההיקף הכולל על העסקאות האמורות עלה על 2 מיליון ₪. הדברים שנאמרו לעניין דפוס הפעולה שאפיין את הקטגוריה הראשונה (ס' ‏61 לעיל) יפים גם לעניין הקטגוריה השנייה. גם כאן עניין לנו בדפוס פעולה, הכולל ביצוע עסקאות ניכיון נפרדות, כאשר על פני הדברים קיימת זיקת-קשר הדוקה בין העסקאות הנפרדות כך שהן נחזות להיות חלק מעסקה אחת - כאן: הן בשל הקשר בין החברה לנושא המשרה בה, הן בשל סמיכות הזמנים הגדולה ובחלק מהמקרים גם בשל זהות מושך השיקים - ובאופן שבו בעוד שסכומן הכולל של העסקאות מקים חובת דיווח הרי שהעסקאות הנפרדות נופלות מתחת לרף הדיווח. דפוס פעולה חוזר כאמור, יש בו, על סמך ניסיון החיים, ההיגיון והשכל הישר, כדי להקים בסיס למסקנה כי מדובר בפעולות בלתי רגילות, שמטרתן לעקוף את חובת הדיווח, וכי כך נחזו גם בעיניו של נותן שירותי המטבע. גם בעניין זה לא העלתה המערערת טענות או הסברים של ממש מדוע לא נחזתה הפעולה בעיניה כבלתי רגילה. למעשה, כל שטענה המערערת הוא שהיא משוכנעת כי מקבל השירות פעל משיקולים לגיטימיים כשבעניין זה לא פירטה המערערת דבר זולת הפרחת סיסמאות בדבר "שיקולי מס" עלומים או "שיקולים אחרים" שלא הובררו. גם בטענותיה של המערערת כי מדובר בהרמת מסך המנוגדת לדין אין כל ממש ודווקא מסיכומיה של המערערת ניכר כי היא מבינה היטב כי פיצול כאמור בין חברה לבין נושא משרה עלול לפתוח פתח נרחב לפעילות של הלבנת הון (ס' 33 לסיכומים). במצב דברים זה, המסקנה היא כי הונחה בפני הוועדה תשתית ראייתית ברמה הנדרשת - ולמעשה למעלה מזה - לכך שהפעולות הנדונות בקטגוריה זו נחזו בעיני המערערת כבלתי רגילות, ומשאלה לא דווחו כאמור, כי המערערת הפרה את חובתה לפי ס' 6(ב) לצו. יצוין, כי גם בטענת המערערת כי חלק קטן מאד של הפעולות הנדונות דווח - באורח חלקי - מכח חובת הדיווח הקבועה בס' 6(א) לצו, אין כדי לשנות דבר. זאת הן נוכח המסקנה כי דיווח כאמור אין בו כדי לייתר את חובת הדיווח מכח ס' 6(ב) לצו, והן משום שבנסיבות העניין אין בכך כדי לשנות מן התמונה הכוללת בדבר ההפרות והיקפן. משכך, גם בעניין זה לא נמצא כל בסיס להתערב בהחלטת הוועדה. הקטגוריה השלישית הקטגוריה השלישית של מקרי הפרה שיוחסו למערערת כוללת מקרים בהם נרשמו עסקאות ניכיון המחאות כעסקאות נפרדות עבור שלושה מקבלי שירות שונים, כאשר מדובר בדפוס חוזר, באותם שלושה מקבלי שירות וכאשר העסקאות מתבצעות במקרים רבים בהפרשי זמן קצרים, כאשר בחלק מהמקרים מדובר בהמחאות של אותו נמשך ובמספרי המחאות סמוכים, באופן המעורר תהיות ואשר מקים, לפי הטענה, חובת דיווח על פעולה בלתי רגילה. יצוין, כי לכתחילה יוחסו למערערת שתי קבוצות משנה של מקרי הפרה במסגרת קטגוריה זו. קבוצת משנה אחת התייחסה להפרות בקשר לעסקאות שבוצעו על ידי קבוצה של שלושה מקבלי שירות קבועים. קבוצת משנה שנייה התייחסה להפרות שעניינן עסקאות הקשורות למר דני סעידיאן. במהלך הדיון בבית המשפט חזר בו המשיב מהטענות בדבר ההפרות שנמנו בקבוצת המשנה השנייה והסכים - בכלל זה נוכח האופן שבו הוצגו הדברים בדוח ממצאי הביקורת שנמסר למערערת - כי חרף קביעת הוועדה הפרות אלה לא ייוחסו למערערת (ע' 3, ש' 21-24 לפרוטוקול). משכך, ונוכח הסכמת המשיב, דין הערעור בכל הנוגע להפרות הנמנות על קבוצת המשנה השנייה להתקבל, ואין צורך לדון בהפרות אלה. נתייחס, אם כן, להפרות שנזכרו בקבוצת המשנה הראשונה בקטגוריה זו. עיון בדוח ממצאי הביקורת ובנספח ו' לדוח האמור, מגלה כי עניינן של ההפרות בקטגוריה זו בעסקאות שבוצעו על ידי שלושה מקבלי שירות שונים. כפי שנמצא, ב- 99 מועדים (ימי עסקים) שונים, בוצעו עסקאות על ידי שלושת מקבלי השירות האמורים בהיקף כולל של 10,232,535 ₪. בכל אחד מהמועדים נרשמו עסקאות נפרדות על שם כל אחד משלושת מקבלי השירות. כן נמצא כי במרבית המקרים - 73 במספר - בוצעו העסקאות האמורות בסמיכות זמנים גדולה (בתוך רבע שעה או פחות ממועד העסקה ראשונה ועד לאחרונה), כאשר בכמחצית מן המקרים האמורים נעשו העסקאות ממש זו אחר זו (בתוך חמש דקות או פחות). עוד נמצא, כי במרבית המכרעת של המקרים סכומה של כל אחת מהעסקאות הנפרדות היה נמוך מהסכום הקבוע כרף הדיווח בעוד שסכומן הכולל של העסקאות שנעשו באותו מועד עלה על רף הדיווח. ב- 11 מן המקרים נעשו לפחות שתיים מבין שלוש העסקאות מאותו המועד בקשר עם שיקים שנמשכו על ידי אותו הגורם. כאן, בשונה מן המקרים שתוארו בקטגוריה הראשונה והשנייה, זיקת-הקשר בין העסקאות הנפרדות איננה ברורה ומובהקת ואינה מזדקרת לעין כבר בראשיתם של דברים (וזאת בהתעלם מאותם מקרים שבהם דובר בשיקים של אותו מושך, שנכללו ממילא בקטגוריה הראשונה ולא ידונו במסגרת זו בנפרד). במצב דברים זה, עצם ביצוען של שלוש עסקאות נפרדות עבור שלושה מקבלי שירות שונים, אף אם בסמיכות זמנים, ואף אם סכומה של כל אחת מהעסקאות הנפרדות נופל מרף הדיווח בעוד שסכומן הכולל של העסקאות עולה על רף הדיווח, אין בה כשלעצמה ולכתחילה, כדי להקים הנחה או בסיס למסקנה כי מדובר בפעולה בלתי רגילה או כי הפעולה נחזתה ככזו על ידי נותן שירותי המטבע - המערערת. כך הם פני הדברים בשלב הראשון ובמועדים הראשונים בהם נעשו העסקאות האמורות. באותה עת, כך על יסוד החומר שהובא בפני הוועדה, לא הוכח כי עמד בפני המערערת דבר שיצביע באורח ממשי על זיקת קשר מהותית וברורה בין העסקאות הנפרדות או דבר שיקשור בין מקבלי השירות השונים באופן שיכול היה להעלות תהיות או ספקות באשר להתנהלות הדברים. שונה המצב מרגע שהפכו הדברים לדפוס התנהלות קבוע, שחזר על עצמו שוב ושוב - עשרות רבות של פעמים. מרגע שאירוע חד פעמי, או שמספר אירועים בודדים הפכו לדפוס פעולה חוזר, בעל מאפיינים קבועים, במסגרתו נעשות בסמיכות זמנים גדולה עד מאד (דקות ספורות ממש), עסקאות נפרדות עבור אותם שלושה מקבלי שירות קבועים, כאשר במרבית המכרעת של המקרים סכומה של כל אחת מהעסקאות נופל מרף הדיווח בעוד שסכומן הכולל של העסקאות עולה על רף הדיווח, וכאשר בפועל במרבית המכרעת של המקרים לא נעשה דיווח בפועל - או אז משתנה התמונה. מצב דברים זה יש בו, על סמך ניסיון החיים, ההיגיון והשכל הישר, כדי להקים בסיס למסקנה כי מדובר בפעולות בלתי רגילות, שמטרתן לעקוף את חובת הדיווח, וכי כך נחזו גם בעיניה של המערערת. והנה, גם בעניין זה לא העלתה המערערת טענות שיש בהם הסבר של ממש לדברים ולאופן שבו נראו על ידה. הטענות שהעלתה לעניין סמיכות הזמנים, היו יכולות, אולי, לספק הסבר ביחס לאופן שבו נחזו הדברים על ידה, לוּ דובר באירוע בודד או במספר קטן של אירועים. אין בהם כדי ליתן הסבר סביר לאופן שבו ראתה את דפוס הפעולה שחזר על עצמו עשרות רבות של פעמים, שבמסגרתו נרשמו עסקאות נפרדות עבור אותם שלושה לקוחות בסמיכות זמנים גדולה שחזרה על עצמה שוב ושוב. כך גם אין בהסבריה של המערערת טעם שיכול ליתן הסבר סביר כלשהו לכך שלא ראתה בנסיבות העניין ברישום נפרד של עסקאות המביא אותן אל מתחת לרף הדיווח משום פעילות בלתי רגילה שנועדה להתחמק מחובת הדיווח. גם בעובדה שמספר קטן יחסית של העסקאות דווחו (באופן חלקי) אין בו כדי לשנות מן התמונה הכללית שנחזתה בעיניה של המערערת. משכך, גם בעניין זה לא נמצא טעם להתערב בהחלטות הוועדה. הקטגוריה הרביעית הקטגוריה הרביעית והאחרונה בה יוחסו למערערת הפרות של חובת הדיווח על פעולות בלתי רגילות עניינה במקרים בהם מבקש השירות היה מר גונן שגב (להלן: "שגב"), מי שהיה בעבר שר בממשלת ישראל והורשע בעבירות של מרמה, הונאה, זיוף דרכון וניסיון הברחת סם, באופן המקים, לשיטת הוועדה, חובת דיווח לאור זהות המבקש והעובדה כי ידוע שהורשע בעבירות האמורות. מעיון בדוח ממצאי הביקורת עולה כי הטעם בעטיו קמה לשיטת הוועדה חובת דיווח על פעולות בלתי רגילות נעוץ בעברו הפלילי של שגב, שהיה נציג ומורשה חתימה של חברה אשר ביצעה עסקאות ניכיון אצל המערערת. מנספח י' לדוח ממצאי הביקורת עולה כי החברה האמורה ביצעה אצל המערערת כמה עשרות עסקאות ניכיון, שלמעלה ממחציתן דווחו לרשות באשר סכומן עלה על רף הדיווח הקבוע בס' 6(א) לצו. השאלה המתעוררת היא האם בנסיבות העניין הונחה בפני הוועדה תשתית מספקת לכך שפעולותיה של החברה - בה שימש שגב מורשה חתימה - נחזו בעיני המערערת כבלתי רגילות. דומני, כי יש להשיב על שאלה זו בשלילה. אכן, תכליתו של חוק איסור הלבנת הון היא להילחם בתופעה של הלבנת הון כחלק מן המאבק בסחר בסמים ובתופעות העבריינות המאורגנת. ואכן, אפשר ובנסיבות מסוימות פעולות שנעשות מול גורמים המעורבים בפשיעה והמוכרים לנותן שירותי המטבע ככאלה, יהיו חייבות בדיווח כפעולות בלתי רגילות. עם זאת, לדעתי, לא כך הם פני הדברים במקרה שלפנינו. שגב - ששימש לפי הטענה כמורשה חתימה בחברה שביצעה את העסקאות אצל המערערת - הורשע בעבר בפלילים. בכלל זה הורשע גם בעבירה שעניינה ניסיון הברחת סם. לא הובאו פרטים נוספים בקשר עם עבירה זו או היקפה. בכך, אין כדי להפוך אותו או את החברה אליה היה קשור בשלב מאוחר יותר למעורבים בפשיעה במידה כזו ההופכת - כשלעצמה - כל פעולה שלה לפעולה בלתי רגילה ובאופן שיש בו כדי להביא למסקנה כי כל פעולה של חברה כאמור תיחזה כבלתי רגילה בעיניו של נותן שירותי המטבע. דברים אלה נכונים ביתר שאת כאשר מביאים בחשבון שלא הונחה תשתית עובדתית לכך שהמערערת ידעה את פרטי הפרטים של הרשעתו של שגב, ויש להניח שהיתה מודעת לעניין באופן כללי בלבד. לעניין זה יצוין עוד, כי בפני הוועדה לא הונחה תשתית עובדתית כלשהי שיש בה כדי להקים חשד למעורבות כלשהי של החברה בפלילים או במעשי הלבנת הון. ממילא לא הונחה תשתית כלשהי לכך שהמערערת היתה מודעת לפעילות כאמור של החברה. הוועדה לא הצביעה על מאפיין כלשהו בפעילות החברה או בפעולות שביצעה החברה אצל המערערת שיש בהן כדי להניח יסוד לכך שאפשר ואיזו מהפעולות היא בלתי רגילה, חריגה (במאפייניה או בהיקפה), בלתי אופיינית לחברה או שנועדה לעקוף את חובת הדיווח. במצב דברים זה, סבורני כי החלטת הוועדה כי המערערת הפרה את חובת הדיווח הקבועה בס' 6(ב) אינה יכולה לעמוד באשר אין בתשתית העובדתית שהוצגה בפני הוועדה כדי לבסס את המסקנה כי הפעולות בעניין זה נחזו בעיני המערערת כבלתי רגילות. ממילא, דעתי היא כי דין הערעור להתקבל בנקודה זו. הטענות להפרת חובת הדיווח על פעולות רגילות - ס' 6(א) לצו כאמור לעיל, מהחלטת הוועדה נראה, כי הוועדה ייחסה למערערת גם הפרות של חובת הדיווח הקבועה בס' 6(א) לצו - היינו דיווח על עסקאות ניכיון המחאות כאשר שווי השירות עולה על רף מסוים שנקבע בצו (ר' החלטת הועדה, נספח ב' לנימוקי הערעור, בעמ' 6, פסקה שנייה תחת ראש הפרק "החלטת הוועדה" וכן האמור בס' ב' וג' בעמ' 2 ו-3 להחלטה; כך גם טען המשיב בעיקרי הטיעון מטעמו, למשל, בס' 21 שם). בדוח ממצאי הביקורת נקבע, כי בכל הנוגע לדיווח על פעולות רגילות, דיווחה המערערת על עסקאות הניכיון שביצעה בתקופה שבין חודש אוגוסט 2006 ובין חודש אוקטובר 2008. אכן, בביקורת נמצא פער מסוים בין היקף הדיווחים שהתקבלו בכלל התקופה לבין מספר עסקאות הניכיון שהיו טעונות דיווח "רגיל". אולם, כפי שצוין בדוח לא עלה בידי גורמי הביקורת לבדוק את תקינות היקף הדיווח לרשות וזאת עקב אי קבלת מידע מהרשות לגבי חלק מהחודשים שלגביהם נערכה הביקורת. לשון אחר: מדוח ממצאי הביקורת עצמו עולה כי אפשר שהפער בין היקף הדיווח הנדרש לדיווח בפועל אינו נובע מאי דיווח אלא מכך שבעת עריכת הביקורת קיבלו גורמי הביקורת מידע חלקי מהרשות ביחס לדיווחים שמסרה המערערת בפועל. בדיון שנערך בערעור הסכים המשיב לאמור ולמעשה לכך שיש לקבל את טענות המערערת בנקודה זו (ע' 1, ש' 14-15 לפרוטוקול). משכך, ככל שיש בהחלטת הוועדה משום קביעה כי המערערת הפרה את ס' 6(א) לצו, הרי שקביעה כאמור אינה נסמכת על תשתית ראייתית הולמת ודינה להתבטל. במצב דברים זה ממילא מתייתר הצורך לדון ביתר טענותיה של המערערת בקשר עם הפרת חובת הדיווח על פעולות רגילות, ובכלל זה הטענות בנוגע להסתמכות גורמי הביקורת על התוכנה המשמשת את המערערת ובקשר עם מתן התמורה כתנאי לקיומה של חובת דיווח. לפני סיום בטרם סיום, יצוין, כי המערערת העלתה טענות שונות, בכלל זה, ביחס להתנהלות הוועדה, לתקופת הביקורת שנבחרה ולשיקולים ששקלה בעת קביעת שיעורו של העיצום. לא מצאתי ממש בטענות אלה. אכן, כפי שצוין לעיל, דעתי היא שבמספר עניינים שפורטו לעיל, דין קביעותיה של הוועדה להתבטל, וזאת, בעיקר, נוכח פרשנותו הנכונה של ס' 6(ב) לצו נותני שירותי המטבע. עם זאת, לא מצאתי פגם בהתנהלות הוועדה. הוועדה פעלה על יסוד תשתית עובדתית מקיפה ומשמעותית ביחס לדפוסי הפעולה של העסקאות שנעשו אצל המערערת. תשתית עובדתית זו נאספה במסגרת הליך ביקורת יסודי שכלל איסוף ועיבוד נתונים בהיקף גדול ועל פני תקופה ממושכת שיש בה כדי לתת תמונה רחבה ומייצגת ביחס לפעילות המערערת. גם טענותיה של המערערת בדבר אי דיוקים כאלה ואחרים שנפלו בנספחים שצורפו לדוח הביקורת אינן יכולות לשנות את התמונה הכללית שהוצגה בפני הוועדה שעל בסיסה ניתנה ההחלטה. בנוסף, בפני הוועדה התקיים הליך שבמסגרתו התאפשר למערערת להשמיע את עמדתה ביחס לממצאי הביקורת, בכתב ובעל פה. בסופו של יום נתנה הוועדה את החלטתה, תוך שנימקה את טעמיה ותוך ששקלה את השיקולים הצריכים לעניין. שיעור העיצום - סיכום ותוצאה סיכומו של דבר: הערעור מתקבל בחלקו כך שקביעתה של הוועדה כי המערערת הפרה את חובת הדיווח על פעולות רגילות מכח ס' 6(א) לצו - תתבטל (ראו ס' ‏90‏92 לעיל). כך גם קביעות הוועדה כי המערערת הפרה את חובת הדיווח על פעולות בלתי רגילות מכח ס' 6(ב) לצו, ככל שזו נוגעת לעסקאות הקשורות לדני סעידיאן ולעסקאות הקשורות למר גונן שגב - יתבטלו (ראו, ס' ‏76, וס' ‏82-‏89 לעיל). נוכח קביעות אלה - נפנה לדון בשיעור העיצום. הוועדה הטילה על המערערת עיצום כספי בסך של 250,000 ₪. אף שאין מדובר בסכום בלתי משמעותי, באופן כללי אין בידי לומר שמדובר בסכום הנוטה בנסיבות העניין לצד הגבוה. כידוע, הסכום המירבי אותו מוסמכת הוועדה להטיל עומד על 2,260,000 ₪. באופן כללי, ובכלל זה כאשר מביאים בחשבון כי תכליתו של העיצום הכספי להרתיע את מפרי החוק ולהפוך את הפרת חובת הדיווח ללא כדאית, וזאת על מנת לקדם את תכלית החוק ואת המאבק בהלבנת הון (ר' עש"א (שלום-ת"א) 28285-02-11 בלעאווי נ' מדינת ישראל הוועדה לעיצום כספי (פורסם בנוב, 1.6.11)), אינני סבור כי, ככלל, עיצום העומד על פחות מ-1/8 מהשיעור המירבי הוא בלתי סביר או בלתי מידתי. עם זאת, בנסיבות העניין יש להביא בחשבון כי חלק מטענותיה של המערערת בערעורה התקבלו. כאשר מביאים בחשבון את מכלול נסיבות העניין, ובכלל זה את השיקולים ששקלה הוועדה, את היקפן הכספי הכולל של ההפרות (ובשים לב גם לכך שחלק מהמקרים נמנו במסגרת ההפרות ביותר מקטגוריה אחת), את חומרתן של ההפרות נוכח דפוסי הפעולה של העסקאות שנעשו אצל המערערת, את היקפן הכספי של ההפרות שלגביהן התקבלו טענות המערערת, כמו גם את העובדה כי לדברי המשיב מדובר במקרה ראשון בו הוחלט להטיל עיצום כספי על נותן שירותי מטבע בגין הפרה של הוראת ס' 6(ב) לצו, סבורני כי יש להעמיד את העיצום הכספי על סך של 150,000 ₪. בנסיבות העניין, ומשהערעור התקבל בחלקו, לא מצאתי לעשות צו להוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו. ערעור