פגיעה בעצב ביד - תאונת עבודה של תופרת

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פגיעה בעצב ביד - תאונת עבודה של תופרת: 1. המערערת נפגעה בעצב האולנרי של ידה הימנית, עקב עבודתה כתופרת והמשיב הכיר בפגיעה זו כבפגיעה בעבודה. 2. ביום 28/7/94 קבעה ועדה רפואית (שני פוסקים רפואיים), כי החל מיום 1/6/94, נכותה היציבה של המערערת עקב התאונה היא בשיעור % 5 מבחינה רפואית וכי בשל גילה הצעיר (ילידת 1963) ובשל העובדה שההפרעה תפגע בעבודתה כתופרת - יש להפעיל במלואה את תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז- 1956 (שתיקראנה להלן: "התקנות"), כך שנכותה הכוללת של המערערת עקב הפגיעה בעבודה נקבעה על ידי המערערת לשיעור %7.5. 3. בין הצדדים קיימת מחלוקת עובדתית בשאלה אם המערערת עררה על החלטתה של הועדה הרפואית האמורה; ב"כ המערער צירף לתגובתו על טיעוני המשיב מכתב (שלפי האמור בו מתייחס למקרה מיום "9/9/94") שלטענתו הוא הערר על החלטת הדרג הראשון ואילו ב"כ המשיב בדק ומצא כי המכתב אינו נמצא בתיק והביע השערה כי ייתכן שהמכתב לא טופל כערר על החלטת הועדה הרפואית בשל הטעות שנפלה ב"תאריך המקרה". לא שמעתי ראיות בתיק ולא אוכל להכריע במחלוקת העובדתית האם הגישה המערערת ערר על החלטת הועדה הרפואית אם לאו, אך לדעתי, אין שאלה זו צריכה הכרעה בערעור זה, אשר ניתן לדון בו תוך השארתה במחלוקת. המחלוקת האמורה אינה טעונה הכרעה בשל האמור להלן בסעיף 10 לפס"ד זה, וכן בשל סיבות אלה: א. הערעור שבפני הוא על החלטתה של הועדה הרפואית לעררים (אליה אתייחס בהמשך) אשר ראתה את עצמה כמי שדנה בערר שהגיש המשיב בלבד, ולא התייחסה כלל לערר של המערערת, אשר לא היה בפניה, מאחר שלא נמצא בתיקה של המערערת. ב. על פי המכתב שהיה אמור להיות הערר של המערערת, נסוב הערר על קביעת דרגת נכות רפואית בשיעור % 7.5 בלא הפעלת תקנה 15 לתקנות, בעוד, שכאמור לעיל, לטענה זו אין כל יסוד, שכן הנכות הבסיסית שנקבעה למערערת על ידי הועדה היתה בשיעור % 5 והשיעור של % 7.5 נקבע רק מאחר שתקנה 15 הופעלה במלואה. 4. אין חולק כי המשיב הגיש ערר על החלטת הועדה הרפואית מיום 28/7/94 וכי ערר זה היווה העילה לכינוסה של הועדה הרפואית לעררים שדנה בעניינה של המערערת (ותיקרא להלן: "הועדה"). 5. ערר המשיב נסוב על קביעת הנכות הרפואית על ידי הפוסקים הרפואיים ואף על הפעלת תקנה 15. 6. הועדה התכנסה לדון בערר ביום 21/2/95, בדקה את המערערת והחליטה כי הדיון יסוכם לאחר שהועדה תקבל לידיה תוצאות בדיקת emgעם בדיקת זמן הולכה מוטורי תחושתי של האולנריס הימני ובדיקת emgשל שריר ההיפוטזר הימני. 7. הועדה שבה והתכנסה ביום 9/5/95, מועד בו היו בפניה ממצאי בדיקת emgחדשה (מיום 6/4/95) וכן ממצאי בדיקת mri מביה"ח אסותא (שנשלחו לה על ידי ב"כ המערערת). לאחר שעיינה בממצאים אלה קבעה הועדה כי היא דוחה את ערר המשיב בענין דרגת הנכות אולם אינה מוצאת לנכון להפעיל את תקנה 15, ולכן קבעה הועדה את דרגת הנכות היציבה של המערערת בשיעור % 5 בלבד, על פי פריט 31(5)(א)(ii) למבחנים שבתוספת לתקנות, הוא אותו פריט שנבחר על ידי הועדה מהדרג הראשון. על החלטה זו של הועדה - הוגש הערעור שבפני. 8. תמצית טענות ב"כ המערערת א. הועדה הגיעה לאותה תוצאה כמו הדרג הראשון, למרות שבפניה היו ממצאים שונים לגמרי של הבדיקות, ולמרות שהיו בפניה ממצאי בדיקת mri שהיא מדוייקת יותר מבדיקת , emg והכל מבלי שהסבירה מדוע אין היא משנה את החלטת הדרג הראשון. ב. הועדה לא התחשבה בעובדה שהמערערת ממשיכה להיות מטופלת, כך שמצבה עדיין אינו יציב ומצריך בדיקה מחודשת. ג. הועדה טעתה בכך שלא התחשבה בצלקת שתיאור מופיע בפרוטוקול ישיבת הדרג הראשון, המצדיקה קביעת נכות בשיעור % 10 לפי פריט 75(1)(ב) למבחנים. ד. הועדה טעתה בכך שלא נימקה מספיק את החלטתה לבטל את הפעלת תקנה 15, ומבלי להתחשב בכך שהמערערת לא חזרה לעבודה. 9. תמצית טענות ב"כ המשיב א. מאחר שהועדה החליטה לדחות את ערר המשיב, לא ברורות השגות המערערת אשר (לגירסת המשיב) לא הגישה ערר על החלטת הדרג הראשון. ב. הטענה שהיה צורך להעדיף את ממצאי בדיקת ה- mri על ממצאי בדיקת ה- emg הינה טענה רפואית, אך מפרוטוקול הועדה עולה כי בדיקת ה- emg מצביעה על תפקודו של העצב ואילו בדיקת ה- mri מצביעה רק על המבנה ולא על התפקוד. ג. הועדה לא מצאה צלקת רגישה או מכערת, ולכן אין פגם משפטי באי-יישום פריט 75(1)(ב) למבחנים. ד. הועדה קבעה מפורשות כי מצב תפקוד היד מאפשר למערערת לחזור לעבודתה ולכן לא מצאה לנכון להפעיל את תקנה 15 לתקנות. 10. משמעות אי-הגשת ערר על ידי המערערת (אם לא הוגש): א. יש לדחות את טענת המשיב כנגד השגותיה של המערערת על החלטת הועדה מחמת שהמערערת (לגירסת המשיב) לא הגישה ערר על החלטת הדרג הראשון. ב. גם אם אצא מההנחה שהמערערת לא הגישה ערר על החלטת הדרג הראשון, הרי שמשהגיש המשיב ערר המתייחס ל"מומיה וחולייה" של המערערת, היתה הועדה זכאית לפעול כאמור בתקנה 30 לתקנות, והיתה זכאית אף להעלות את דרגת הנכות הרפואית מ-% 5 שנקבעו לה על ידי הדרג הראשון. אם סבורה המערערת כי הועדה טעתה בכך שלא עשתה כן, היא זכאית כמובן להשיג על החלטת הועדה, בלא קשר לשאלה אם המערערת היא זו שעררה או אם המשיב עשה כן. ג. אמנם, כאשר המבוטח הוא זה שמגיש את הערר והועדה לעררים מחליטה להפחית את אחוזי הנכות שנקבעו על ידי הדרג הראשון, נפסק כי עליה להזהירו טרם תעשה כן, אך כאשר המשיב הוא העורר, אין צורך בכל אזהרה; חזקה על המשיב שכאשר הוא מגיש ערר על החלטת הדרג הראשון ועררו נוגע ל"מומיו וחולייו" של המבוטח, הוא לוקח על עצמו "סיכון" שהועדה לעררים תחליט דווקא להגדיל את שיעור הנכות. (מה גם שיש מקרים - נדירים, לצערי - שהמשיב מגיש ערר לשם הגדלת אחוזי הנכות, לטובת המבוטח). ד. לפיכך, אין להשתיק את המערערת מכל טענה משפטית כנגד החלטת הועדה רק מחמת שלא הגישה ערר על החלטת הדרג הראשון (בהנחה, כאמור לעיל, שאכן לא הגישה ערר). 11. בדיקות ה- emgובדיקת ה-mri: א. לא מצאתי כל בסיס משפטי לטענת ב"כ המערערת בדבר העדיפות שיש לבדיקת mri על בדיקת emg. ב. כן לא מצאתי ביסוס עובדתי כלשהו לכך שהממצאים של הבדיקות החדשות שהיו בפני הועדה (הן mri והן emg) היו חמורים מאלה שהיו בממצאי הבדיקות שהיו בפני הפוסקים הרפואיים. הדרג הראשון מצא כי בדיקת ה- emg שהיתה בפניו מצביעה על "שיפור ניכר ... אך עדיין אינו תקין". הועדה מצאה בבדיקת ה- emgהחדשה שהיתה בפניה כי יש "הפרעות קלות" וכי "קיים רקע אנטומי לתלונות הסוביקטיביות". שוני ניסוחי זה אינו מלמד שהיה הכרח - משפטי או לוגי - להגיע למסקנה בדבר אחוזי נכות שונים מאלה שהועדה בדרג הראשון הגיעה אליהם. ג. מה שלמדה הועדה מבדיקת ה- mri היה שהעצב האולנרי שהיה לכוד, שוחרר בניתוח. גם ממצא זה אינו מאפשר קביעה שבהחלטת הועדה בענין הנכות לפי פריט 31(5)(א)(ii) למבחנים - נפלה טעות משפטית. 12. המשך טיפול ומצב בלתי יציב עיון בסעיף 19 לפרוטוקול הועדה מיום 21/2/95, מעלה כי המערערת אינה ממשיכה לקבל טיפול רפואי כלשהו, לפחות ככל שהדבר היה ידוע לועדה. לפיכך, אין באפשרותי לקבל את טענת ב"כ המערערת על כך שהועדה טעתה בכך שהתעלמה מהמשך הטיפולים וכי מהטיפולים ניתן ללמוד על מצב בלתי יציב. 13. הצלקת: א. הועדה מצאה צלקת באורך כ- 12 ס"מ, באיזור הפנימי של מרפק ימין. הועדה אמנם ציינה שהצלקת אינה דבוקה ליסוד, אך הועדה לא כתבה שהצלקת אינה מכאיבה ואינה מכערת. בפרק "סיכום ומסקנות" (סעיף 28 לפרוטוקול) בשתי ישיבותיה של הועדה, לא נכללה כל התייחסות לענין הצלקת. ב. בכך - טעתה הועדה טעות משפטית, שכן אם מתברר שבידה של המערערת קיימת צלקת באורך 12 ס"מ, צריכה להיות קביעה פוזיטיווית ומנומקת של הועדה על כך שהצלקת אינה מכאיבה ואינה מכערת - כדי שיהיה ברור מדוע הועדה לא יישמה את פריט 75(1)(ב) למבחנים. 14. תקנה 15: א. גם התייחסותה של הועדה לתקנה 15לתקנות, לא היתה תקינה. בהחלטת הועדה נאמר: "המצב התפקודי של היד מאפשר לתובעת לחזור לעבודתה כפועלת ולכן אין הועדה מוצאת מקום להפעלת תקנה 15". ב. בסעיף 11 לפרוטוקול הועדה נאמר אמנם שמקצועה של המערערת הוא "פועלת", אך למעשה הועדה היתה אמורה להיות מודעת לכך שמקצועה של המערערת ספציפי יותר - והיא "תופרת". בענין זה ניתן להסתמך הן על סעיף 13 לפרוטוקול הדרג הראשון שבו צויין כי נפגעה מעבודת תפירה והן על סעיף 31 לפרוטוקול הדרג הראשון המדבר במפורש על חזרה לעבודתה כתופרת. (וראו גם סעיף 1לטיעוני המשיב, בו נרשם כי המערערת עבדה כתופרת, וחזקה על ב"כ המשיב שנתון זה מבוסס על החומר שבתיק של המערערת, תיק שהיה גם בפני הועדה). ג. ההגדרה "פועלת" הינה כללית ורחבה מכדי שיהיה אפשר להחשיבנה כ"מקצוע", כמשמעות מונח זה בתקנה 15 לתקנות. כל אימת שבפני הועדה יש חומר המאפשר לקבוע את המקצוע באופן ספציפי יותר מאשר ההגדרה הכללית של "פועל/ת", הרי שהועדה אמורה לתת את החלטתה על פי המקצוע הספציפי ולא על פי הגדרתו הכללית. בענייננו, היתה הועדה אמורה להתייחס במפורש למקצועה של המערערת כ"תופרת". ד. בנוסף לכך, הועדה לא התייחסה כלל לשני הקריטריונים האחרים האמורים בתקנה 15; גילה ומינה של המערערת. אי-התייחסות זו בולטת עוד יותר, לאור העובדה שהדרג הראשון ביסס את הפעלת תקנה 15גם על הגיל של המערערת, והועדה לא הסבירה כלל מדוע התייחסותו של הדרג הראשון לגבי הגיל - אינה מקובלת עליה. ה. אם הועדה היתה סבורה שאין כל מניעה לשובה של התובעת לעבודתה, היה זה מן הראוי גם כי תתייחס לאמור בסעיף 20 לפרוטוקול, על כך כי המערערת טרם חזרה לעבודה. לסיכום: 15. אני מקבל את הערר ומורה כאמור להלן: א. עניינה של המערערת מוחזר לועדה, על מנת שתתייחס לענין הצלקת שנמצאה אצל המערערת, תקבע אם הצלקת היא מכערת ואם היא מכאיבה, תסביר כיצד הגיעה לקביעות אלה, ותשקול אם יש לקבוע למערערת נכות בגין הצלקת. ב. הועדה תתייחס למערערת כאל "תופרת". בהתאם לכך תשקול הועדה אם להפעיל את תקנה 15, ובאיזו מידה, לאור גילה, מינה ומקצועה של המערערת. 16. על המשיב לשלם למערערת את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך - 500, 1 ש"ח בתוספת מע"מ, אשר אם לא ישולמו עד ליום 15/11/96, יישאו הפרשי הצמדה וריבית, מיום 16/11/96ועד התשלום בפועל.ידייםעצביםתאונת עבודה