קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פוסט טראומה אצל חיילים: השופט יצחק ענבר: 1. לפנינו ערעור על פסק דינה של ועדת הערעורים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 (להלן - "החוק"), אשר ניתן ביום 21/12/11 בו"ע 75/04, לפיו נדחתה תביעתו של המערער להכרה בהפרעת דחק פוסט-טראומתית (PTSD), שיסודה בקורותיו כלוחם ביחידת חי"ר מובחרת במהלך האינתיפאדה הראשונה. רקע עובדתי ודיוני 2. המערער נולד בקיבוץ. התגייס לצה"ל בפרופיל 97 כלוחם חי"ר ושוחרר ביום 8/9/93 בדרגת סמל ראשון באותו פרופיל. שירותו של המערער בוצע כולו בשטחי יהודה ושומרון בתקופת האינתיפאדה הראשונה. במסגרת זו עסקה היחידה, אשר התמחתה ב"פעילות בשטחים עם האוכלוסייה הפלסטינית" (עדות הסמג"ד [...] בעמ' 83 ש' 15), בבדיקת עוברי אורח במחסומים, בסיורים בכפרים ובערים, בלווי שירות ביטחון כללי למבצעי לכידת מבוקשים ועוד (ראו: תצהירו של [...]). לאחר השחרור שירת המערער פעם אחת במילואים בשנת 1994. לאחר מכן נסע לחו"ל לתקופת מה. ביום 28/12/98 נקבע לו פרופיל 21 והוא קיבל פטור משירות מילואים. הורדת הפרופיל ומתן הפטור בוססו על שימוש המערער בסמים, לסירוגין, מזה 4 שנים לדבריו. באוקטובר 1999 פנה המערער למרפאה לבריאות הנפש והתלונן, בין היתר, "כי מזה מספר חודשים ירידה במצב רוח עם פגיעה בתפקוד, כל זאת על רקע של דיכאון מזה כתשע שנים המטופל ע"י פסיכותרפיה" (מסמך 91 בתיק הרפואי). טיפול תרופתי שקיבל היטיב את מצבו למשך כשנה, אך עם פרוץ האינתיפאדה השנייה הדרדר מצבו, הוא הפסיק לעבוד ורמת התפקוד שלו ירדה, וכך הגיע ביוני 2003 לאשפוז יום במרכז לבריאות הנפש "פריד" (להלן - "מרכז פריד"), שם אושפז באשפוז יום במשך 3 חודשים, החל מיוני 2003 ועד ספטמבר 2003, תוך שאובחן כסובל מ- PTSD. 3. ההליכים המשפטיים בעניינו של המערער נפתלים והם התארכו מעל ומעבר למידה הראויה. ראשיתם בהגשת תביעה לקצין התגמולים לפני למעלה מעשור, ביום 4/3/03. בהחלטתו מיום 28/12/03 דחה המשיב את התביעה הן מחמת התיישנות הן לגופה, זאת בהסתמך על חוות דעת של ד"ר בקר, מיום 16/11/03, לפיה אין עדות לקיומה של תסמונת פוסט-טראומתית ואין קשר בין ההפרעה הנפשית שממנה סובל המערער לבין שירותו הצבאי. ערעורו של המערער על החלטה זו נדחה על ידי ועדת הערעורים, אשר קבעה, בפסק דינה מיום 8/5/05, כי התביעה התיישנה, וזאת מבלי שבחנה אותה לגופה. 4. המערער ערער על החלטת הדחייה של הועדה לבית המשפט המחוזי (ע"א 2609/05), אשר בפסק דינו מיום 10/9/08 קיבל את הערעור והחזיר את הדיון לועדת הערעורים על שתבחן בראש ובראשונה את השגותיו של המערער על חוות הדעת של ד"ר בקר, ואם תקבלן ותקבע כי הוא סובל מתסמונת פוסט-טראומתית שיסודה בשירותו הצבאי של המערער - אזי תידרש לשאלת קיומם של הקריטריונים שבסעיף 32א' לחוק ב"פרשנות רחבה", כפי שזו הותוותה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. 5. משחזר התיק לועדת הערעורים המציא המערער למשיב מסמכים נוספים וד"ר בקר, המומחה מטעם המשיב, הוציא מלפניו ביום 27/3/09 חוות דעת נוספת, שנייה במספר. או אז ניתנה החלטה נוספת מיום 8/3/10 של קצין התגמולים, בה נדחתה שוב תביעתו של המערער, וגם החלטה זו עמדה אפוא לערעור לפני ועדת הערעורים. 6. ביום 26/4/10 הודיע המערער לועדת הערעורים, כי לצורך הוכחת עמדתו יסתמך על אבחון שנערך בעניינו על ידי מרכז פריד. בהמשך לאמור לעיל ניהלה ועדת הערעורים הליך הוכחות מקיף ולאחר שמיעת סיכומיהם של הצדדים הוציאה מלפניה את פסק דינה השני, שבו שבה ודחתה את ערעורו של המערער, וזאת הן לגופם של דברים הן מחמת התיישנות. המערער לא השלים עם פסק דינה של הועדה ומכאן הערעור. חוות הדעת הרפואיות ופסק דינה של ועדת הערעורים 7. המומחה מטעם המשיב, ד"ר בקר, נתן בעניינו של המערער שתי חוות דעת: האחת, מיום 16/11/03, אשר על יסודה דחה המשיב לראשונה את התביעה; השנייה, מיום 27/3/09, אשר הוגשה על ידי המשיב לועדת הערעורים בעיצומם של הליכי המשפט, אשר על יסודה נדחתה התביעה בשנית. 8. המערער מסר לד"ר בקר, בעת בדיקתו עובר למתן חוות הדעת הראשונה, כי "שירותו הצבאי היה במסגרת [...] ביחידה מובחרת בתפקיד קרבי, שבו נחשף בתקופת האינתיפאדה למעשים של השפלה וביזוי כבוד האדם...". אולם, ד"ר בקר לא ראה, משום מה, לקבל את דברי המערער אודות תנאי שירותו. תחת זאת בחר ד"ר בקר להדגיש בפתח חוות דעתו, כי "מדובר בצעיר בעל מטען גנטי מסוים למחלות נפש, אני מציין עובדה זו כי יש יותר מרמז לאלמנטים סכיזואידיים באישיותו אשר מתאימים לספקטרום מחלת סכיזופרניה". ד"ר בקר הוסיף וציין, כי ב"כל מקרה" מהמסמכים עולה, כי המערער "לא השתלב במסגרת החברתית והרגיש זר ומנוכר ממנה...בצבא היה המשך לבעייתיות זו וגם הרגיש זר ומנוכר למסגרת. כבר אז החל כנראה להשתמש בחשיש ובאלכוהול". על רקע דברים אלו, ותוך התעלמות מוחלטת מדברי המערער לפיהם שירת בתפקיד קרבי, ראה ד"ר בקר לקבוע, כי "לא ברור אם שירת ביחידה עורפית כפי שהעיד בפני הפסיכיאטר או שהיה מוצב בתפקיד קרבי. בכל מקרה לא נחשף למעשה משמעותי של התעללות באוכלוסיה, אלא מדבר על מעשים מהסוג של לקחת מחדרו של ילד את כסאו. זו הדוגמא היחידה שמצויה גם בכתובים וגם בראיון איתי...". מכאן קביעתו הנוספת של ד"ר בקר, אשר שמשה כאבן המסד של חוות דעתו הראשונה, לפיה "...[פלוני] לא חווה שום דבר שאפילו מתקרב להגדרה זו...". הכוונה להגדרת PTSD במדריך המחלות הבינלאומי 10 -ICD (להלן - "מדריך המחלות הבינלאומי"), לאמור: "תגובה מאוחרת ו/או ממושכת לאירוע או מצב גורם דחק (קצר מועד או ממושך) שטבעו מאיים או קטסטרופלי באופן חריג, והוא עלול לגרום מצוקה ניכרת כמעט לכל אדם (כלומר: אסון טבע או אסון שנגרם על ידי אדם, מלחמה, תאונה קשה, נוכחות במוות אלים של אחרים, או היות האדם קורבן לעינויים, טרוריזם, אונס או פשע אחר)". אשר לקריטריונים הקליניים של התסמונת ציין ד"ר בקר, בקיצור רב, כי אין שום עדות להם עד 2003 (או לכל היותר עד 2000), כאשר מנגד יש עדות ברורה לשימוש בסמים ולהפרעות התנהגות היכולות כולן לנבוע מגורמים אחרים. 9. עם התקדמותם של הליכי המשפט הסתבר, כי התשתית העובדתית, אשר עמדה ביסוד חוות דעתו הראשונה של ד"ר בקר, נטולת אחיזה במציאות: המערער אכן שירת ב[...]יחידה מובחרת, בתפקיד קרבי, בדיוק כפי שספר לד"ר בקר. זאת ועוד אחרת: המערער נחשף לאירועים חמורים לאין שיעור מאשר "לקחת מחדרו של ילד את כסאו" (כפי שציין ד"ר בקר בחוות דעתו הראשונה), וביניהם: אירוע ירי בנערים שיידו אבנים לעבר החיילים שבו מצא את מותו נער פלסטיני (להלן - "אירוע הירי בנער הפלסטיני"); התמודדות עם מיידי אבנים באמצעות ירי כדורי גומי ופיזור גז מדמיע ולעיתים גם ירי אש חיה; מעצרי מבוקשים שלוו בחיכוכים עם האוכלוסייה האזרחית. על רקע דברים אלו הגיש ד"ר בקר לועדת הערעורים את חוות דעתו השנייה. בחוות דעת זו אישר ד"ר בקר, כי המערער אכן נחשף למצבים של אלימות של כוחותינו כלפי אוכלוסיה אזרחית, אך הוא הוסיף לדבוק בהשקפתו, כי "כל זה עדיין לא מדבר על 'טראומה' כמושג רפואי שאת הגדרתו הבאתי בחוות דעתי הקודמת. מוכרים לי מהספרות מצבים של תסמונת פוסט טראומתית של חיילים אשר הפעילו אלימות כלפי אוכלוסיה אזרחית. אך אלה שמוכרים לי הם בנושאים של ביצוע טבח ומעשים בסדר גודל כזה". בהקשר זה זקף ד"ר בקר לחובתו של המערער את דבריו, לפיהם "סך הכל העביר את השירות בצורה סבירה". לאישוש חוות דעתו השנייה הוסיף ד"ר בקר ומנה נימוקים נוספים השוללים קשר סיבתי בין השירות הצבאי לבין מצוקתו של המערער, ואלו הם: במשך יותר מ-10 שנים לא תועדה ולו תלונה אחת הקושרת בין מצוקתו של המערער לבין השירות הצבאי; אין התמקדות בטראומה ספציפית כמחוללת תסמונת פוסט-טראומתית; אין סימפטומולוגיה פוסט-טראומתית ומנגד קיימות עדויות לשימוש בסמים ולמצוקה נפשית בתקופת טרום הגיוס. אשר לעדויות חבריו של המערער אודות התמורות שחלו במערער בעת השירות הצבאי, הרי שאין בהן כדי לשלול את האפשרות כי מדובר בשינויים התפתחותיים שהחלו לפני כן בהתמודדות האישית שלו מול קבוצה, ולבטח אין בהן הוכחה שהתמורות קשורות לנסיבות השירות או אופייניות לתסמונת פוסט-טראומתית. ד"ר בקר סיכם את חוות דעתו בקובעו: "הפרשנות הקושרת בין השירות הצבאי למצוקתו של ...[פלוני] היא נוצרה 10 שנים מתום שירותו הצבאי והיא חסרת כל אחיזה בתיעוד הקיים. על כן חוזר על המלצתי לא להכיר בקשר בין נסיבות שירותו הצבאי של ...[פלוני] למצבו הנוכחי". 10. המערער, מנגד, הסתמך על מסמך "סיכום מחלה" של רופאי מרכז פריד, שבו היה מאושפז במשך 3 חודשים. בפרק: "מחלה נוכחית ותולדות המחלה" ציינו רופאי המרכז, בין היתר, כי "במהלך שירותו הצבאי שירת בשטחים בתקופת האינתיפאדה הראשונה. הוא וצוותו היו חשופים לפגיעות פיזיות, זריקת אבנים ובקבוקי תבערה. הם היו במגע ישיר עם אוכלוסיה אזרחית עוינת. התנאים הפיזיים קשים, עייפות רבה, יציאות מצומצמות הביתה ומתח רב. בחוויה של ...[פלוני] הם נדרשים לפעולות משפילות והוא עד לפגיעות קשות בילדים ובחיילים ומעורב בפעילות קשה עם האזרחים. הוא נמצא בקונפליקט עז בין ערכיו ותפיסתו המוסרית והאידיאולוגית לבין הצורך לעמוד במטלות של שירות צבאי ושיתוף פעולה והגנה עם הצוות אתו חי. במהלך הזמן הופיעו קהות רגשית וניתוק כדי לשרוד את המצב...". בהמשך המסמך קבעו הרופאים המטפלים, כי המערער "סובל ממחשבות חודרניות לגבי אירועים הקשורים לשירותו הצבאי ומנסה להתמודד עימם על ידי עישון מריחואנה שלדבריו מאפשר לו להיות מעט אפטי לתכנים...". בסיכומו של דבר אובחן המערער במהלך האשפוז כסובל מ- PTSDעם אפיזודה של דיכאון מג'ורי. מומחי מרכז פריד חזרו על הדברים במסגרת עדויותיהם לפני ועדת הערעורים. 11. בפסק דינה אימצה ועדת הערעורים את חוות הדעת של ד"ר בקר, על כל ראשיה. הועדה לא ראתה לדחות את עדותו של המערער באשר לגורמי מצוקתו, אך להשקפתה: "מצבים של קונפליקט מוסרי או מצב שבו כיום המערער מתייסר בשל מה שנראה לו כפעולה לא מוסרית ולא ראויה ביחס לאוכלוסיה אזרחית אין בהם כדי לעמוד ברמה הנדרשת לאירועים מסכני חיים כנדרש ב-ICD 10 " (פסקה 40 לפסק הדין). נאמנה להשקפתה זו הוסיפה הועדה וקבעה, כי גם מתיאורו של המערער לאירוע הירי בנער הפלסטיני עולה, שלא נשקפה סכנת חיים לו או לחבריו והמערער אף לא צפה בירי עצמו, אלא "רק" נחשף לתוצאותיו. "מכאן שתאור זה, עם כל הקושי שבו לגבי הנסיבות וההתלבטות המוסרית שגרמו למערער, הרי שהוא לא היה חשוף לא לסכנת חיים ואף לא לאירוע שבו נורה הפלסטיני אלא רק לשלב הטיפול המאוחר יותר" (פסקה 41 לפסק הדין). 12. בחלקו השני של פסק דינה ביססה הועדה את דחיית התביעה על האדן הנוסף של חוות דעתו של ד"ר בקר, לפיו לא רק שהמערער לא נחשף ל"טראומה" כהגדרתה במדריך המחלות הבינלאומי, אלא שהוא אף אינו סובל מתסמינים פוסט-טראומתיים, כי אם מדיכאון גרידא שאינו קשור לשירות הצבאי. בהקשר זה ציינה הועדה, בין היתר, כי המערער אינו סובל מפלאשבקים, שהם אחד התסמינים המובהקים של התסמונת דנן; הוא המשיך לשרת עד תום השירות באותם תנאי שירות, באותה יחידה ובאותו תפקיד; הוא העלה תלונות הקשורות בפוסט-טראומה רק כ-10 שנים לאחר שחרורו; הוא השתמש בסמים באופן תדיר תקופה ממושכת; לאחר השירות עבד בים המלח ונהנה מתקופה זו בחייו; אף לא ניתן להתעלם ממצוקות נפשיות מתקופת ילדותו בקיבוץ; אין מחלוקת כי המערער סובל מדיכאון, אשר חלק מהסימפטומים שלו דומים לאלו של PTSD, ונוכח מכלול הנתונים סביר להניח, כי זוהי בלבד הנה מחלתו. 13. ולסיום דבריה ראתה ועדת הערעורים לדחות את ערעורו של המערער גם מחמת התיישנות, כאשר בהקשר זה חזרה על החלטתה מיום 8/5/05. טענות המערער 14. ב"כ המערער טוענים, כי בחינת הראיות לאשורן מלמדת, שהמערער נטל חלק באירועים המהווים "טראומה" לכל עניין ודבר. קביעתם של ד"ר בקר ושל ועדת הערעורים, לפיה מדובר ב"קונפליקט מוסרי" גרידא, אינה מגלה פנים בחומר הראיות ובמדריך המחלות הבינלאומי ואינה יכולה לעמוד. 15. אשר לקביעתה הנוספת של ועדת הערעורים, לפיה אין המערער סובל מ- PTSD, נטען על ידי ב"כ המערער, כי התשתית העובדתית, שעליה נשענה חוות הדעת הראשונה של ד"ר בקר, קרסה לחלוטין, וכי את חוות הדעת השנייה נתן ד"ר בקר עם חלוף כשש שנים ומבלי שטרח לשוב ולבדוק את המערער. שתי חוות הדעת רצופות פגמים ואי דיוקים מהותיים, הן מגמתיות ושטחיות, ומן הדין היה להעדיף על פניהן את ממצאיהם ומסקנותיהם האותנטיות של רופאי מרכז פריד, אשר נעשו לצורכי טיפול במערער ולא לצורך ההתדיינות. 16. אשר להתיישנות נטען, כי הוכח בפני הועדה כי המשיב אינו נוהג להעלות טענת התיישנות כלפי PTSD. טענות המשיב 17. ב"כ המשיב תמכה בהחלטה של הערכאה הראשונה. להשקפתה, הערעור נסב על ממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי ועדת הערעורים על בסיס התרשמותה הבלתי אמצעית מאמינותם של העדים, אשר ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בהם, והערעור מתמקד כולו בטענות עובדתיות ולא ב"נקודה משפטית". 18. ב"כ המשיב הדגישה, כי האירועים שעליהם התלונן המערער אינם מהווים "טראומה" כמשמעותה במדריך המחלות הבינלאומי, מה עוד שמפקדיו של המערער תיארו בעדויותיהם את התנהלותו התקינה של צה"ל ואת יחסו ההוגן לתושבי השטחים. אירוע הירי בנער הפלסטיני בוצע אף הוא בהתאם להוראות הפתיחה באש ולעבר רגליו של המתפרע אלא ש"המקומי קפץ מסלע בעת הירי ולכן הירייה לא פגעה ברגליו" (סעיף 24 לעיקרי הטיעון של המשיב). יתר על כן: המערער אישר בעדותו לפני הועדה כי לא חשש לחייו, ומה שהיה לצנינים בעיניו לא היה אלא אופן התייחסותו הבלתי מוסרי, להשקפתו, של הצבא לאוכלוסייה האזרחית. 19. עוד נטען, כי נושא הפוסט-טראומה הועלה על ידי המערער רק כ-10 שנים לאחר שהשתחרר מן השירות, וכי הסימפטומים שמהם סובל המערער אינם מובהקים ומתאימים לקיומה של הפרעה אחרת: דיכאון. 20. ב"כ המשיב הוסיפה, כי משלא הוכח שהמערער סובל מפוסט-טראומה, הרי שהתביעה התיישנה, זאת בהינתן שהוגשה כ-10 שנים ממועד שחרורו של המערער מצה"ל ונוכח היעדרה של "חבלה רשומה". דיון והכרעה (1) פתח דבר 21. המבקש להכיר בו כ"נכה" לפי החוק חייב להוכיח, כי מחלתו נגרמה בעת שירותו הצבאי ועקב שירותו (הגדרת "נכות" בסעיף 1 לחוק). כמי שמוציא מחברו, צריך התובע לשכנע את קצין התגמולים, אליו מוגשת התביעה, כי נתקיימו היסודות המזכים את התובע בתגמול לפי החוק. אשר למידת ההוכחה הדרושה קבעה ההלכה הפסוקה, כי אין די בהצבעה על אפשרות תיאורטית גרידא לקיומו של קשר סיבתי, אך מן העבר האחר - אין להחמיר עם התובע, במיוחד כאשר באים לשקול את הראיות אשר בעזרתן מבקש הוא להרים את הנטל המוטל עליו. אין הוא חייב לבסס את טענותיו עד לדרגת שכנוע של 'קרוב לוודאי', ודי אם עולה מההוכחות בשלמותן, לרבות החומר הרפואי, כי מתקבל מאוד על הדעת, שאומנם קיים קשר סיבתי בין השירות הצבאי לפרוץ המחלה... (ר"ע 187/83 רדושיצקי נ' קצין התגמולים, פ"ד לז(4) 361, 366; כן ראו: ע"א 472/89 ק' התגמולים נ' רוט, פ"ד מה(5) 203, 215) 22. המחלוקת בענייננו מתמקדת בשאלת קיומו של קשר סיבתי עובדתי בין שירותו הצבאי של המערער לבין מצבו הנפשי הנוכחי, ונוכח יריעת המחלוקת שפרשו המומחים הרפואיים היא מחייבת הכרעה בשתי שאלות מוקדמות: האחת, האם המערער נחשף במהלך שירותו ל"טראומה" שיש בכוחה לחולל תסמונת פוסט-טראומתית; השנייה, האם המערער סובל מתסמונת פוסט-טראומתית, להבדיל מדיכאון גרידא. לעיל ראינו, כי ועדת הערעורים השיבה על שתי השאלות בשלילה, תוך שאימצה לגביהן ללא עוררין את חוות דעתו של מומחה המשיב, ד"ר בקר. 23. במבט ראשון נדמה כי הערעור מבקש לקרוא תגר על ממצאים שבעובדה, אשר התערבותה של ערכאת הערעור בהם מצומצמת ונעשית רק במקרים יוצאי דופן. קושי נוסף שבו נתקלות השגות על ממצאים שבעובדה עולה מהוראתו של סעיף 34 לחוק, לפיה "התובע או קצין התגמולים רשאים לערער על החלטת ועדת ערעור לפני בית משפט מחוזי, בנקודה משפטית בלבד". אולם, לאחר ששקלתי את טענותיהם של ב"כ הצדדים ובחנתי את חומר הראיות שעמד לפני ועדת הערעורים הגעתי למסקנה, כי קביעותיה של הועדה - לגבי שתי השאלות הצריכות הכרעה - אינן יכולות לעמוד. כפי שאפרט להלן, ועדת הערעורים לא נתנה את דעתה על פרטים מהותיים בחומר הראיות, שיש בהם כדי לשנות את קביעותיה. כך, בין היתר, התעלמה הועדה הן משורת אירועים קשים שתארו המערער ומפקדיו בעדויותיהם, המקיימים כדבעי את הגדרתה של "טראומה". כך גם התעלמה הועדה לחלוטין מדרך העקלתון שבה פסע מומחה המשיב במקרה דנן, עת הסיט בחוות דעתו השנייה את מרכז הכובד משאלת קיומה של טראומה לשאלת קיומם של תסמיני הטראומה, וזאת כאשר הבדיקה שערך למערער כשש שנים קודם לכן הייתה שטחית ודלה. בתוך כך לא ייחסה ועדת הערעורים כל משקל לעובדה שממצאיהם של רופאי מרכז פריד לא נעשו לצורך ההתדיינות אלא לצורך טיפול רפואי במערער, אשר נמשך שלושה חודשים תמימים בתנאי אשפוז. ואם בכך לא די, הרי שפסק דינה של ועדת הערעורים אינו מתמודד עם הסבריהם של רופאי מרכז פריד לקשיים שונים שהעלה מומחה המשיב, וביניהם הסברם לפשר הימנעותו של המערער לבקש עזרה רפואית במשך קרוב לעשור. בהינתן שהשגות אלו על החלטת ועדת הערעורים אינן מתמקדות באופן התרשמותה ממהימנות העדים ואף לא בעובדות שקבעה על יסוד התרשמות זו, כי אם במסקנות שיש להסיק מהעובדות, מחד גיסא, ובשאלת מעמדם הנורמטיבי ומשקלם הסגולי של סוגי ראיות שונים, מאידך גיסא, המדובר ב"שאלה משפטית" הראויה להתברר בפני ערכאת ערעור (ראו והשוו: רע"א 8001/98 קצין התגמולים נ' ז'בטני, פ"ד נד(1) 711, 718-719 (להלן: "פרשת ז'בטני"); רע"א 8077/96 קריספיל נ' קצין התגמולים, פ"ד נא(2) 817, 821-820). 24. נפנה ונבחן, אפוא, ביתר פירוט את השאלות שעמדו להכרעתה של ועדת הערעורים, ותחילה: לאיזה אירועים נחשף המערער במסגרת שירותו והאם יש בהם כדי להוות "טראומה" כמשמעותה במדריך המחלות הבינלאומי. בחינה זו מחייבת את סקירתן של העדויות שעמדו לפני הועדה. (2) האירועים שהמערער נחשף אליהם במסגרת שירותו 25. כבר נאמר לעיל, כי תביעתו הראשונה של המערער נדחתה לאחר שמומחה המשיב, ד"ר בקר, חווה דעתו כי "לא ברור אם שירת ביחידה עורפית...או שהיה מוצב בתפקיד קרבי...מדבר על מעשים מהסוג של לקחת מחדרו של ילד את כיסאו", וכי מטעמים אלו אין המערער עומד בקריטריון של "תגובה לאירוע...שטבעו קטסטרופאלי באופן חריג, ושעלול לגרום למצוקה ניכרת כמעט לכל אדם". בחוות דעתו השנייה ציין ד"ר בקר כי על אף שהראיות הנוספות שהומצאו לו מלמדות שהמערער נחשף למצבים של אלימות מצד כוחותינו כלפי אוכלוסיה אזרחית, עדיין אין מדובר ב"טראומה כמושג רפואי", וזאת במובחן ממצבים מוכרים של תסמונת פוסט-טראומתית אצל מי שהיו עדים ל"ביצוע טבח ומעשים בסדר גודל זה". עמדותיו אלו של ד"ר בקר אומצו בעיקרן על ידי ועדת הערעורים. להשקפתי, בחינת חומר הראיות במלואו והסקת המסקנות הנכונות מהעובדות העולות ממנו - חייבה את דחייתן. 26. המערער הגיש לועדת הערעורים תצהיר מפורט, שבו גולל את קורותיו במהלך חודשי פעילותה של היחידה בשטחים. בתצהירו ציין, בין היתר, כי "אלימות הייתה דרך חיים, היינו סופגים אלימות בידויי אבנים ובקבוקים, ומחזירים במכות, בהשפלה ובהתאכזרות...". כניסות הכוח הצבאי למחנות הפליטים ולכפרים לוו בעימותים קשים ואלימים עם האוכלוסייה המקומית, כאשר לכך התלווה גם הפן הלילי של כניסה לבתים עם אנשי שב"כ כדי ללכוד מבוקשים. המערער הוסיף וסיפר כי בשלב מסוים שונו הוראות הפתיחה באש באופן שאפשר לירות אש חיה לעבר מפרי עוצר המיידים אבנים לעבר החיילים. בשבועות הספורים שבהם היה נוהל זה בתוקף חזה המערער בנפגעים רבים, וביניהם ילד מקומי שרגלו רוסקה כתוצאה מירי (ראו בנקודה זו את המכתב שכתב אז המערער לידידתו י', נספח א לתצהירו, שבסופו של דבר לא נשלח). המערער הוסיף וסיפר כי מקרה אחד מסוג זה הסתיים במותו של נער: "במקרה זה הייתי בכוח שהוציא את הנשים. הסימן שלנו להיכנס לכפר הייתה ירייה. נכנסנו ופגשנו את המ"פ שאמר 'ואלה פגעתי לא טוב'. על הקרקע שכב נער בן 13-14 מפרפר. החובש ניסה להחיות אותו אבל ללא הצלחה. מצ"ח הגיע וניסיתי להסביר להם כי פשוט ניצלו את הוראות הפתיחה באש" (סעיף 18 לתצהירו של המערער). המדובר באירוע הירי בנער הפלסטיני שכבר הוזכר לעיל. 27. המשיב, באמצעות באת כוחו, השקיע מאמצים יוצאי דופן בניסיון לסתור את עדותו של המערער. לצורך זה זימנה ב"כ המשיב לעדות את כל שרשרת הפיקוד של היחידה, החל במפקד הגדוד, עבור לסגנו, וכלה במפקד הפלוגה. כמו כן הוגש כראיה תיק מצ"ח, שבו נחקר אירוע הירי בנער הפלסטיני. אלא שבחינת עדויותיהם של המפקדים מלמדת, כי הגרעין הבסיסי של עדות המערער - הנו אמת לאמיתה. 28. כך, סגן מפקד היחידה בשנים 91-93, המכונה [...], אישר בתצהירו, כי "הגדוד...שירת באותה תקופה באיו"ש, באזור שכם רמאללה וחברון. מטבע הדברים היה השירות כרוך במגעים עם האוכלוסייה המקומית. המפגש עם האוכלוסייה המקומית היה לצורך טיפול בהפרות סדר, לצורך ביצוע מעצרים, ולצורך חיפוש אחר אמל"ח או חשודים...ברור שתפקידו של חייל באותה תקופה בשטחים היה מורכב". הפיקוד עשה מאמצים לשמור על "טוהר הנשק", אך גם היו "כמה חריגות, כמה דברים חמורים שהיו..."(פרוטוקול ישיבת 4/7/11, בעמ' 90 ש' 36-37), אשר טופלו, כמובן, בהתאם לדין הצבאי. 29. סגן מפקד היחידה בשנים 90-91 אישר, כי "מדובר בתקופת האינתיפאדה הראשונה. הגדוד עסק בפעילות אינטנסיבית, תחת סיכון יומיומי". 30. מפקדו הישיר של המערער, המכונה [...], אישר בתצהירו, כי "זכורה לי פעולה אחת, בכפר...בו סייענו לשב"כ במעצר מבוקש, כאשר היחידה ביצעה מצור על בית המחבל ואף ביצעה ירי נ"ט לעבר הבית. על אף ההרס שנגרם לבית, המבוקש נותר בחיים והמשיך להלחם נגדנו ואף פגע באחד מאנשי שב"כ". 31. מפקד הפלוגה ציין בתצהירו, כי "חלק מתצהירו של... [פלוני]" כולל "תיאורים מוגזמים של האירועים", אך עם זאת אישר כי "היחידה ביצעה פעולות מבצעיות באזור....אותה תקופה הייתה משופעת באירועים חבלניים, והוראות הפתיחה באש הותאמו להתמודדות במצב הזה". מפקד הפלוגה התייחס בתצהירו לאירוע הירי בנער הפלסטיני: "מדובר בפעילות שגרתית [...], שהסתיימה למרבה הצער בפגיעה במקומי. במהלך התפרעויות וידויי אבנים על חיילים בפיקודי ביצעתי ירי במסגרת נוהל מעצר חשוד. הירי כוון לרגליים, אך כיוון שהמקומי היה בתנועה פגע הירי באזור אחר בגופו. פעילות היחידה הייתה פעילות קרבית ובמסגרת הפעילות תתכנה פגיעות". 32. אירוע הירי בנער הפלסטיני והנסיבות שאפפוהו, פורטו בהרחבה בתיק מצ"ח אשר הוגש לועדת הערעורים כראיה: מפקד הגדוד [...] סיפר בעדותו במצ"ח, כי ביום 6/3/91 נכנס כוח לכפר מסוים שבו יודו לעברו אבנים, אולם הכוח לא הוציא לפועל את הוראות הפתיחה באש, לפיהן ניתן היה לירות ברגלי המתפרעים, אלא הוא יצא מן הכפר, כאשר באופן כללי לא מילא להשקפת המג"ד את משימתו. מאחר שתושבי הכפר פירשו זאת כחולשה, הוטלה משימה על פלוגתו של המערער להיכנס לכפר פעם נוספת. עדות דומה נתן המערער במצ"ח ובתצהירו. מפקד הפלוגה העיד במצ"ח כי נכנס שוב לכפר, הטיל עוצר וזיהה מקומיים מתגודדים ומקימים מחסום. כאשר התקרב למקומיים ואלו החלו ליידות לעברו ולעבר חייליו אבנים ביצע איגוף והטעייה על מנת שיוכל "לממש את הוראות הפתיחה באש" לעבר אחד המתפרעים. שלא במתכוון פגע הקליע שירה מפקד הפלוגה בגופו של המתפרע במקום ברגליו, והוא מת מפצעיו, לעיני חיילי הפלוגה וביניהם המערער ש"רק" שמע את הירייה, אך היה עד לתוצאותיה, היינו, חזה בניסיונות הטיפול הרפואי בנפגע ובפינויו. 33. הנה כי כן רואים אנו, כי האירועים שהמערער נחשף אליהם במהלך שירותו בשטחים קשים וחמורים לאין שיעור מ"מעשים מהסוג של לקחת מחדרו של ילד את כיסאו" (דברי ד"ר בקר בחוות דעתו הראשונה). לסיבות שעמדו ביסוד קביעתו התמוהה דנן של ד"ר בקר ולהשלכותיה אדרש בהמשך. השאלה שבה אבקש לעסוק עתה היא, האם האירועים שהמערער נחשף אליהם הלכה למעשה עשויים להוות - בלשונו של מדריך המחלות הבינלאומי - "...אירוע או מצב גורם דחק (קצר מועד או ממושך) שטבעו מאיים או קטסטרופאלי באופן חריג, והוא עלול לגרום מצוקה ניכרת כמעט לכל אדם (כלומר: אסון טבע או אסון שנגרם על ידי אדם, מלחמה, תאונה קשה, נוכחות במוות אלים של אחרים, או היות האדם קורבן לעינויים, טרוריזם, אונס או פשע אחר)". 34. רופאי מרכז פריד, האמונים על טיפול בנכי צה"ל (עדות ד"ר שוכביצקי בעמ' 6 ש' 2-3), סברו שיש להשיב על שאלה זו בחיוב, ואף אני סבור כך. סברתו של ד"ר בקר בחוות דעתו השנייה, לפיה "טראומה" - בהקשר של מגע בין חיילים לבין אוכלוסיה אזרחית - יכולה להיות רק "בנושאים של ביצוע טבח ומעשים בסדר גודל כזה", אינה מעוגנת בפשוטו של מדריך המחלות הבינלאומי ואף אינה עולה בקנה אחד עם הדוגמאות הפרטניות המובאות בו. הדרישה הקיצונית ל"טבח", להבדיל מאירועים או גורמי דחק חריגים אחרים, אף נראית מאולצת ובלתי עקבית. דברי ד"ר בקר אודות הצורך ב"טבח" לא נתמכו באסמכתא כלשהי ונראה שלא בכדי. אכן, על פני הדברים נראה, כי אירועים של מימוש הוראות הפתיחה באש במיידי אבנים שבמהלכם נפגעים אזרחים בגופם, כגון: אירוע הירי בנער הפלסטיני שהסתיים במוות, או אירוע הירי בנער שברכו רוסקה, או אירוע פיצוץ הבית שאליו נמלט המבוקש - מהווים אף הם אירועים או מצבים גורמי דחק שטבעם מאיים או קטסטרופאלי באופן חריג, העלולים לגרום מצוקה ניכרת כמעט לכל אדם. וודאי שכך הם פני הדברים בזכרנו, כי בעת שהמערער נחשף לאירועים אלו היה בן כ-19 שנים בלבד. ודוקו: אין אנו נוקטים עמדה בשאלת הצורך הביטחוני בפעילות שביצעה יחידתו של המערער או בשאלת צדקתה המוסרית, כשברקע, אין לשכוח, תקופת האינתיפאדה הראשונה, המשופעת אירועים חבלניים, כאשר חיילי צה"ל סופגים פגיעות פיזיות, יידוי בקבוקי תבערה ואבנים. שאלות אלו אינן רלבנטיות. השאלה היחידה הצריכה הכרעה לצורך בחינת עניינו של המערער היא, האם מדובר באירועים או מצבים קטסטרופאליים באופן חריג, העלולים לגרום מצוקה ניכרת כמעט לכל אדם, שלא לדבר על בחור צעיר בן כ-19. על שאלה זו יש להשיב, כאמור, בחיוב. 35. אלא שנראה כי העיסוק בנושא נעשה, בשלב זה, למעלה מן הצורך, שכן במהלך חקירתו הנגדית למעשה חזר בו ד"ר בקר מהאמור בחוות דעתו. בפתח הדברים אישר כי על השאלה: האם במהלך שירותו של המערער הוא חווה טראומה, אי אפשר להשיב באופן חד-משמעי: "...התשובה היא לא כן ולא לא....אני לא יכול לשלול את זה לחלוטין" (עמ' 72 ש' 38-40), אם כי, לדבריו, "הטראומה לא כך ברור עד הסוף אם היא טראומה..." (עמ' 73 ש' 34-35). אולם בהמשך דבריו היה ד"ר בקר נחרץ יותר ואישר באופן מפורש, ובזיקה למערער, כי "אני לא, לרגע לא שללתי את האפשרות שהחוויות שלו בזמן השירות הצבאי יכולות להיות בסיס לטראומה שממנה נבעה התסמונת הפוסט-טראומתית..."(עמ' 76 ש' 4-6). וכן: "(ש)...אתה מוחק את ההגדרה שצריך להיות טבח בשביל שזה יהיה PTSD? (ת)....תראה, למדוד זוועה זה קצת קשה, אני לא יודע" (עמ' 76 ש' 10-14; וכן ראו את ש' 39 שבה מאשר ד"ר בקר לב"כ המערער, כי עמדתו של האחרון באשר לסדר הגודל הדרוש של ה"טראומה" מקובלת עליו: "סדר גודל, בסדר, אני אשאר איתך"). תשובות אלו אמנם שונות בתכלית ממה שכתב ד"ר בקר בחוות הדעת, וקיים קושי ליישב בין השתיים, אך תמיהה זו אינה גורעת כהוא זה מהעובדה שבסופו של יום צירף ד"ר בקר את דעתו בנושא לדעתם של רופאי מרכז פריד. אמור מעתה: חוויותיו של המערער בשירותו הצבאי [...] יכולות היו לחולל אצלו תסמונת פוסט-טראומתית. 36. ועדת הערעורים נימקה את קביעתה שהמערער לא חווה "טראומה" בטעם נוסף, לאמור: שהוא סבל רק מ"מצוקה מוסרית" ומ"קונפליקט מוסרי", וזאת להבדיל מתחושה של חשש אמיתי לחייו. בהקשר זה זקפה הועדה לחובת המערער את העובדה, כי באירוע הירי בנער הפלסטיני לא היה חשוף לסכנת חיים ואף לא נכח בשלב הירי עצמו, להבדיל מנוכחות בשלב הטיפול הרפואי והפינוי. אני סבור כי קביעה זו של הועדה לוקה בשניים: ראשית, היא לא מגלה פנים במדריך המחלות הבינלאומי, שהרי המבחן שנקבע במדריך הנו רחב יותר ומתמקד בעלילות גרימתה של "מצוקה ניכרת", אשר חשש לחיים הנו רק היבט אפשרי אחד שלה; שנית, היא לא יורדת לעומק הלך נפשו של המערער בעת ההתרחשויות ומציגה אותו בצורה בינארית ופשטנית. עיון מעמיק יותר בעדותו של המערער מעלה, כי מצוקתו חרגה מעל ומעבר לקונפליקט מוסרי גרידא. המערער העיד בתצהירו, כי האירועים שחווה גרמו לו לתחושת חוסר אונים, מאובנות וקהות רגשית, ובה בעת הפכו את קרביו ויסרו אותו. לא למותר להביא את דבריו במלואם (סעיף 14 לתצהירו): המצב פשוט שיגע אותי, לא ידעתי מה לעשות, לא היה לי מושג איך להתמודד עם זה, זה פשוט הכה בי, לא הייתי מוכן לסיפור הזה, רציתי לבכות, רציתי לצעוק, לעצור את זה איכשהו, אבל בפועל לא עשיתי כלום. ידעתי שהדבר היחידי שאני יכול לעשות זה לסרב להשתתף ולא יכולתי לסרב כי המשמעות הייתה להפסיק להיות חייל קרבי....התפתחה אצלי אז מן אפאטיות ואדישות. ניסיתי לישון ככל האפשר יותר. פשוט לא לצאת מהמיטה ולהתנתק רגשית מכל מה שקורה סביבי... ובהמשך, בעקבות אירוע הירי בנער הפלסטיני, אשר המערער היה עד לניסיונות החייאתו ולפינויו מהשטח (סעיפים 19-20לתצהיר): משהו פקע בי ברמאללה, מסביבי האנשים נכנסו לתפקיד הכובש, אני הצלחתי לחיות 'ליד', עשיתי כמה שפחות, התנתקתי, ישנתי ככל היותר...המשך השירות שלי לא היה שונה אך הוא זכור לי, למעט מספר אירועים בטשטוש, הייתי, השתתפתי, אבל רגשית כבר לא ראיתי כלום, תחושות הבושה והאשמה על המעשים שעשיתי, שראיתי בלי להגיב ושלא הצלחתי לעצור, לוו אותי ומלווים אותי מאז ועד היום...בסופי שבת שהייתי יוצא הביתה הייתי הולך לפאב, לא מדבר עם אף אחד, שותה עד עלפון חושים, גורר את עצמי למיטה, וביום ראשון בבוקר חזרה לצבא... המערער הוסיף והסביר כי גם החלטתו שלא לפנות לקב"ן נבעה מתחושת המחויבות שלו כלפי חבריו הלוחמים וכלפי היחידה (בעמ' 36 לפרוטוקול): ....אני הרגשתי, התחושה שלי הייתה שהאופציה הזאת של ללכת לקב"ן או להגיד שזה קשה לי או שאני לא יכול לעמוד בזה, לא הייתה קיימת, זה לא משהו שיכולתי להביא את עצמי לעשות אותו, פשוט לא... אוסיף כי דבריו של המערער אודות התמורות שחלו בהתנהגותו נתמכו בעדותה של ידידתו י' פ', וחיזוק נוסף להן אפשר למצוא בעדותו של מפקדו הישיר [...] באותה התקופה: "החייל ...[פלוני] זכור לי כבחור חיובי, אשר עמד במשימות היחידה. עם זאת, הייתה לחייל גישה של ליאות ביחס לביצוע משימות, או כפי ההגדרה הצבאית גישה של 'שביזות'". 37. סיכומה של נקודה זו הוא, כי לא זו בלבד שהיה בכוחן של החוויות שאותן חווה המערער במהלך שירותו הצבאי כדי לחולל פוסט-טראומה, אלא שמצוקתו של המערער בשל חוויות אלו חרגה מעל ומעבר ל"מצוקה מוסרית", והתבטאה בתחושה של חוסר אונים, ניתוק רגשי, אפאטיות, שינה מרובה, דיכאון ועוד. נפנה עתה לבחינתה של השאלה השנייה שעמדה להכרעתה של ועדת הערעורים: האם המערער סובל הלכה למעשה מתסמונת פוסט-טראומתית הקשורה לשירותו הצבאי. (3) האם המערער סובל מתסמונת פוסט-טראומתית 38. חוות דעתו הראשונה של ד"ר בקר, אשר על יסודה דחה המשיב את התביעה, בוססה בעיקרה על הסברה כי המערער לא היה בהכרח חייל קרבי ומדבר רק על "מעשים מהסוג של לקחת מחדרו של ילד את כיסאו". בכל הקשור לקריטריונים הקליניים של התסמונת הייתה חוות הדעת לאקונית ולא צוין בה אלא "שאין שום עדות להם עד 2003 (או לכל היותר עד 2000. לעומת זאת יש עדות ברורה לשימוש בסמים קלים וקשים ולהפרעות התנהגות אשר כולן יכולות לנבוע מהפרעת אישיות ומהשימוש הממושך בסמים". עם התקדמות ההליך המשפטי, ולאחר שהסתבר כי התשתית העובדתית שביסוד חוות הדעת הראשונה למעשה הופרכה, הגיש ד"ר בקר את חוות דעתו השנייה, שבה הוסט מרכז הכובד לקריטריונים הקליניים של התסמונת תוך שנקבע, כי המערער אינו סובל מפוסט-טראומה הקשורה לשירותו, כי אם מדיכאון מג'ורי. ועדת הערעורים ראתה לאמץ את חוות הדעת השנייה, תוך העדפתה על מסמך סיכום המחלה ועל עדויותיהם של רופאי מרכז פריד. אני סבור, כי גם קביעה זו לוקה בפגמים מהותיים ואינה יכולה לעמוד. 39. בפתח הדברים יש להטעים, כי חוות דעתו של ד"ר בקר הנה חוות דעת "מטעם". הדברים באו לידי ביטוי מוחשי בהסברו של ד"ר בקר מדוע נמנע לשוב ולבדוק את המערער עובר להגשת חוות דעתו השנייה: "אז זה המצב הקליני שלו, למה אני צריך לתת לו מקצה שיפורים?..." (עמ' 67 ש' 37-38). ביטוי נוסף למגמתיותה של חוות הדעת נמצא בעובדה שאת פרק "הדיון והסיכום" של חוות הדעת הראשונה בחר ד"ר בקר לפתוח בקביעה פסקנית, לפיה "מדובר בצעיר בעל מטען גנטי מסוים למחלות נפש. אני מציין עובדה זו כי יש יותר מרמז לאלמנטים סכיזואידיים באישיותו אשר מתאימים לספקטרום מחלת סכיזופרניה". בחקירתו הנגדית של ד"ר בקר לא נדרשו יותר משאלה או שתיים על מנת להניעו לחזור בו מקביעה חריפה זו: "ש. אפשר להגיד שכל הנושא הגנטי, אפשר להגיד שהוא לא נכתב? ת. אפשר לשים אותו בצד" (עמ' 63 ש' 14-21, וכן עמ' 80 ש' 24-25). לא נותר אלא לתמוה מדוע נכללו הדברים בחוות הדעת מלכתחילה. 40. זאת ועוד אחרת: בחוות דעתו הראשונה בחר ד"ר בקר להתמקד "בקריטריון האתיולוגי" (כדבריו) של העדר טראומה, וזוהי מן הסתם הסיבה לכך, שבדיקתו את המערער באותה העת הייתה קצרה ושטחית. המערער העיד כי הבדיקה ארכה כעשר דקות בלבד (עמ' 40 ש' 15) ולא שמענו מד"ר בקר כל הסתייגות מעדות זו. ד"ר בקר כלל לא ניסה להרגיע את המערער בעת הבדיקה, לרכוש את אמונו ולדובבו, וזאת על אף שבחוות דעתו ציין כי המערער "נראה מוטרד ומתוח מהמפגש איתי". על שטחיותה של הבדיקה מעידה כמאה עדים קביעתו של ד"ר בקר, לפיה "לא ברור אם שירת ביחידה עורפית כפי שהעיד בפני הפסיכיאטר או שהיה מוצב בתפקיד קרבי...מדבר על מעשים מהסוג של לקחת מחדרו של ילד את כיסאו". וכי מה מנע מד"ר בקר לברר עם המערער, תוך גילוי הקשבה וסבלנות, היכן שירת, באיזה תפקיד ומה בדיוק חווה? על פני הדברים נראה, כי בדיקתו את המערער נעשתה כלאחר יד. כאמור לעיל, עובר למתן חוות דעתו השנייה, וחרף העובדה שמרכז הכובד הוסט באותו שלב להיבטים הקליניים, נמנע ד"ר בקר לנסות להשלים את החסר באמצעות בדיקה נוספת של המערער והסביר את הימנעותו בכך שלא ראה מקום ליתן למערער "מקצה שיפורים". 41. חשיבותה של האנמנזה בבדיקה פסיכיאטרית הודגשה על ידי בתי המשפט לא אחת. כך, בע"פ 187/57 ד"ר קלי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יב 1009, 1021- 1022 (1958) נפסק, כי: ... חלק חשוב מהבדיקה הפסיכיאטרית משמשת "האנמנזה", שהיא החקירה בתולדות חייו של החולה, הנערכת במטרה להעלות עובדות שקרו לו בעבר והמתיישבות עם הסימנים לנוכחות ההפרעות הנפשיות שמגלה בו הרופא במהלך השיחה שהוא מקיים עמו. ... בע"פ 2965/06 אבו חאמד נ' מדינת ישראל (19.9.2007) (להלן: "פרשת אבו חאמד") נקבע: לא למותר לציין, בבואנו לבחון את חוות הדעת ונפקותן, כי כבר נקבע מכבר שלאנמנזה שרושם הפסיכיאטר יש משמעות... אך עליה להיות מעוגנת בעובדות...; קרי, אם ניתנת חוות דעת על יסוד עובדות חלקיות (או מוטעות), יש לכך השפעה בעת בחינתה. בע"פ 116/89 אנדל נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(5) 276, 289 התייחס בית המשפט להיקף חובתו של הרופא לברר את העובדות במסגרת אבחון מחלה, ואלה היו דבריו: במסגרת חובת האבחון של המחלה, אין רופא יוצא ידי חובתו רק בכך שהוא מסיק את המסקנה הנכונה מן העובדות המובאות לפניו. מוטלת עליו גם החובה לגלות יוזמה ולברר את העובדות לאמיתן. חלק מכישוריו של רופא סביר הם לדעת לשאול לחקור ולברר בדבר קיומן או אי-קיומן של תופעת מסוימות. לא אחת, כדי לאבחן כראוי את מצבו של חולה, נדרש הרופא שלא להסתפק במה שרואות עיניו, אלא מוטלת עליו חובה נוספת לחקור, לברר ולעקוב אחרי החולה הנזקק לטיפולו ואחר קורותיו, על-מנת לאמת או לשלול ממצאים מסוימים, ממצאים שיש בהם כדי לסייע לאבחון נכון. ראו גם: ע"א 4384/90 ש' ואתורי ואח' נ' בית החולים לניאדו ואח', פ"ד נא(2) 171, 185 (1997); ע"א 9656/03 עזבון המנוח ברטה מרציאנו נ' ד"ר זינגר יהורם (11.4.2005); ע"א 58/82 קנטור נ' ד"ר מוסייב, פ"ד לט(3) 253, 262 (1985). נראה, כי חוות הדעת של ד"ר בקר אינן מקיימות אמות מידה אלו, שנקבעו בפסיקה, והן מפרות את החובה הבסיסית לחקור ולדרוש בעובדות. 42. מנגד לכך, מסמך "סיכום המחלה" של מרכז פריד, אשר רופאיו: ד"ר שוכביצקי וד"ר נסימיה העידו ונחקרו אודותיו לפני ועדת הערעורים, מבוסס על "שהות של שלושה חודשים במחלקה, הסתכלות, שיחות ונוכחות יום יומית" (ד"ר שוכביצקי עמ' 6 ש' 2-3). המדובר במרכז רפואי האמון על טיפול בנכי צה"ל (שם). מסמך סיכום המחלה לא נערך לצורך הדיון המשפטי אלא לצורך הטיפול במערער והעברתו למערער ולרופא המשפחה (עמ' 11 ש' 39-41). ד"ר שוכביצקי הסבירה בעדותה, כי משך ההסתכלות, והעובדה שהאבחנה בוססה הן על שיחות רבות עם המערער ועם בני משפחתו והן על התבוננות על התנהגותו בקבוצה לאורך ימים מלאים, מקטינים עד למינימום את האפשרות לפיה מדובר בהתחזות שמטרתה הפקת רווח משני (עמ' 10 ש' 29-35). היא הוסיפה והסבירה כי "ההנחה הבסיסית זה להאמין [למטופל - י.ע], אבל גם בעת ובעונה אחת אנחנו בודקים בהחלט את הנושא של אמינות, והתיאום, אם יש בכל אופן התאמה בין מה שאנחנו מתבוננים, בין מה שאנחנו בודקים..." (עמ' 11 ש' 27 - 31). על חשיבותו של הקשר שנוצר במרכז בין המטפל והמטופל עמד גם ד"ר נסימיה בעדותו: "... הקשר שנוצר עם המטפל, זה תהליך שנבנה לאורך זמן, כמה שהוא סומך עליך ומאמין בך ואז הוא משתף אותך יותר בעולם הפנימי..." (עמ' 29 ש' 33-36). בהמשך הסביר כי המערער אכן פתח את סגור ליבו לפני המטפלים רק זמן מה לאחר תחילת האשפוז: "...גם אצלנו זה לקח קצת ככה זמן וזה לא משהו שתיכף ומיד..." (עמ' 30). 43. פסק דינה של ועדת הערעורים, אשר אימץ את חוות דעתו השנייה של ד"ר בקר על כרעיה וקרביה, מתעלם לחלוטין מהפגמים שנפלו בה. פסק הדין אינו מייחס משקל כלשהו לכך שחוות הדעת של ד"ר בקר נערכו לצורך הדיון המשפטי, בעוד שמסמך מרכז פריד נערך לצורך טיפול רפואי במערער. פסק הדין אינו בוחן כלל את אופן עריכתם של חוות דעת ד"ר בקר, מזה, ושל מסמך מרכז פריד, מזה. הדעת נותנת, כי ממצאים ואבחנות שנעשו לצורך טיפול רפואי יהיו עדיפים, ככלל, על פני חוות דעת שנערכה לצורך התדיינות משפטית. בנסיבות המקרה שלפנינו, כפי שפורטו לעיל, אין כדי להקים חריג לכלל זה. 44. השיקולים שמניתי לעיל תומכים כשלעצמם בהעדפתם של מסמך מרכז פריד ועדויותיהם של רופאיו על פני חוות הדעת שהוזמנו מד"ר בקר. בהינתן שרופאי מרכז פריד הוסיפו והפריכו בעדויותיהם באופן בהיר ומשכנע את נימוקיו של ד"ר בקר - לא כל שכן. פסק דינה של ועדת הערעורים אינו כולל התייחסות של ממש לעדויותיהם של רופאי מרכז פריד ולהסבריהם ולהלן אשלים את החסר. 45. ד"ר בקר ובעקבותיו ועדת הערעורים זקפו לחובת המשיב כי אינו סובל מ"פלאשבקים". אולם, אין מחלוקת כי סימפטום זה, על אף חשיבותו, אינו אלא אחד מבין הסימפטומים החודרניים, שבאמצעותם נוהג נפגע תסמונת פוסט-טראומתית לשחזר את הטראומה. סימפטום נוסף מסוג זה הנן "מחשבות חודרניות" (ד"ר נסימיה, בעמ' 27; מדריך המחלות הבינלאומי). והנה במסמך סיכום המחלה של מרכז פריד מצוין כי המערער סובל "ממחשבות חודרניות לגבי אירועים הקשורים לשירותו הצבאי". ד"ר שוכביצקי פירטה בעדותה, על יסוד תמלילי שיחות שערכה עם המערער בזמן אשפוזו, מספר דוגמאות של מחשבות חודרניות כאלו (עמ' 13-14): המדובר, בין היתר, בשחזור מפורט ו"חי" של אירועים קונקרטיים שבהם חווה המערער ירי לעבר מיידי אבנים שהסתיימו בפציעתם ("ראיתי דם, המון דם, בן אדם שמנסה לנשום..."); בירי לעבר בית שבו הסתתר מבוקש, אשר במהלכו נפצע איש מכוחותינו, אשר הסתיים בפיצוצו של הבית; וכן בירי לעבר ילד בן כ-10 שפגע בצורה קשה בברכו ("...פגיעה בברך, כל הרגל עפה והילד שם בהלם מוחלט..."). ד"ר שוכביצקי ציינה, כי תיאוריו של המערער היו מלווים בבכי, בהתרגשות ובמתח (עמ' 16 ש' 6-9), ודומה כי הדברים מדברים בעד עצמם. קשה להלום כי מדובר בהתחזות. 46. ועדת הערעורים הוסיפה וזקפה לחובתו של המערער כי המשיך לשרת עד תום השירות באותם תנאי שירות, באותה יחידה ובאותו תפקיד. אלא שלעיל כבר צוין, כי המערער העיד שבאופן תפקודו חלו תמורות, ועדותו זו נתמכה הן בעדותה של ידידתו י' פ' הן בעדותו של מפקדו הישיר לקראת סיום שירותו, לפיה הגם שהמערער היה בחור חיובי, הרי שהייתה לו "גישה של ליאות ביחס לביצוע משימות...". 47. ועדת הערעורים ייחסה משקל מכריע לכך שהמערער לא העלה תלונות הקשורות בפוסט-טראומה במשך כעשור, וזאת למרות שכבר בשנת 1999 התלונן שהוא סובל ממצוקה נפשית ומדיכאון. אלא שגם בנושא זה בחרה הועדה לאמץ את דברי ד"ר בקר בבחינת "כזה ראה וקדש" ללא שנתנה את הדעת על מכלול הראיות שהובאו לפניה, ואפרט: המערער הסביר בעדותו מדוע נצר את קורותיו בצבא לעצמו עד שהגיע למרכז פריד (עמ' 46 ש' 25-29): ...לא דיברתי על הצבא...זה היה משהו שלא מדברים עליו, שכל מה שצריך לעשות זה לשכוח ממנו, אני האמנתי בתאוריית ההדחקה, כלומר שככל שאני אעיף את זה מהחיים שלי ולא אתעסק בזה ולא אחשוב על זה, זה פשוט ייעלם. ברמת חן זה כבר היה כאילו לא, זה כן עלה... ובהמשך (עמ' 46 ש' 32-36): תראי, אני לא אוהב לדבר על הצבא שלי, באמת, אני לא אוהב את זה, זה עושה לי תחושות רעות, זה מחזיר אותי אחורה, אני כבר 10 שנים לא רואה חדשות בעברית, אני לא רואה ערוצים ישראליים, אני לא שומע רדיו כדי לשמוע חדשות על מה שקורה, אני לא קורא עיתונים, אני מנהל התעלמות מוחלטת מהסיפור הזה, זו הדרך שלי להמשיך את חיי... בהמשך הוסיף כי "לא סביר שאני מיוזמתי התחלתי לספר סיפורים על הצבא, כמו שלא סביר שזה יקרה היום" (עמ' 46 ש' 45-46). ד"ר שוכביצקי הסבירה בעדותה, כי פניה מאוחרת לקבלת טיפול רפואי בבעיות מסוג זה הנה תופעה שכיחה ומקובלת. כדבריה (בעמ' 7 ש' 26-30): יש מתי בן אדם מתחיל לסבול ומתי הפנייה לגורמי טיפול. זה הוכח שסביב האירועים, למשל בארצות הברית יש ממוצע של 10 שנים עד שבן אדם מתגבר על הבושה ועל הרצון לפנות לשירותי בריאות... ובהמשך הסבירה (בעמ' 8 ש' 8-18): ...זה משהו מאד מוכר לנו, שחשיפה של אירועים, במיוחד כשיש איזשהו קונפליקט מוסרי, בושה או אשמה יכולים, או קרבנות אונס, עד שהן מגלות, יכולות לעבור הרבה שנים עד שהן באמת יכולות ואוספות כוח לגלות את הפגיעה... בהמשך הסבירה המומחית מדוע המקרה שלפנינו דומה למקרה אונס (עמ' 8 ש' 23-27): ...אני מוצאת במשותף כי היה, הוא הציג לנו איזשהו קונפליקט מוסרי בין מה שהוא נדרש לעשות בין האמונות, בין לעבור מהצד, באיזה צד הוא מתפקד, בנאמנות לערכים שלו, בנאמנות לחברים שלו, הרבה מהקונפליקט המוסרי, מבחינת להיות, להפוך לאדם אגריסיבי, להפוך לאדם אחר. יש באמת משהו מן המשותף. בהמשך עדותה הוסיפה ד"ר שוכביצקי והסבירה מדוע לא פנה המערער לקב"ן (עמ' 14-15): ...מה שאנחנו שמענו, ויש עוד כמה עדויות בשיחות, הוא מאד התלבט בין הנאמנות לערכים או בין הנאמנות לחברים....הוא בן קיבוץ, הוא היה מחונך בלהיות חייל, היו לו ערכים להשתייך מבחינת הצבא, להיות קרבי...זו לא הפעם הראשונה שאני שומעת שאנשים מאוד בקונפליקט, זה לא כל כך קל לפנות לקב"ן... נוכח מכלול הנתונים, ובהעדר ראיה ממשית הסותרת את הסבריהם דלעיל של רופאי מרכז פריד, לא הייתה סיבה שלא לאמצם. 48. ועדת הערעורים הדגישה כי המערער השתמש באופן תדיר בסמים במשך תקופה ממושכת, וכי הוכח ששימוש בסמים יכול להוות כשלעצמו גורם לירידה תפקודית, להזנחה ולמצב נפשי ירוד עד כדי דיכאון. אולם ד"ר שוכביצקי הסבירה בעדותה, כי השימוש בקנביס אצל נפגעי פוסט-טראומה הוא נפוץ ונעשה כאמצעי הקלה מסוים לסבל הנפשי (עמ' 8 ש' 45 - עמ' 9 ש' 2). הסבר דומה מסר ד"ר נסימיה (עמ' 26). והנה גם ד"ר בקר אישר בעדותו כי "80 אחוז עד 90 אחוז מעמיתי הבכירים והנודעים ובעלי המוניטין, הם יגידו לך כן, זה נכון" (עמ' 69 ש' 1-3). נוכח מכלול הנתונים קשה לקבל את הסברו הנוסף, לפיו מדובר ב"משהו אנקדוטלי" נטול ביסוס מדעי (שם). בהסבריהם של רופאי מרכז פריד, אשר אליהם יצטרפו, כדברי ד"ר בקר, 90% מעמיתיו "הבכירים והנודעים", די כדי להטות את מאזן ההסתברות לעברו של המערער. 49. ועדת הערעורים זקפה לחובת המערער מצוקות נפשיות מתקופת ילדותו בקיבוץ, שבאו לידי ביטוי באמירתו "אני פליט שואת הקיבוצים", ביטוי המביע, להשקפת הועדה, "את תחושת ההזנחה והנטישה ההורית שחווה כתוצאה מהלינה המשותפת בקיבוץ". התקשיתי לרדת לעומקו של נימוק זה. מכל מקום, בהתאם למדריך המחלות הבינלאומי, אשר הוגש על ידי ב"כ המשיב במלואו, "מרכיבים הגורמים נטייה לרגישות כמו קווי אישיות...או עבר קודם של מחלה ניאורוטית, יכולים להוריד את הסף להתפתחות התסמונת או להחריף את מהלכה, אבל הם אינם הכרחיים ואין בהם די כדי להסביר את הופעתה". 50. ועדת הערעורים הוסיפה וציינה כי המערער סובל מדיכאון, אלא שרופאי מרכז פריד הסבירו כי מדובר באחד מהסימפטומים של תסמונת פוסט-טראומתית. בתוך כך הסבירו, כי המערער סובל מסימפטומים יחודיים לפוסט-טראומה: מחשבות חודרניות, עוררות יתר, והימנעות (עמ' 13; 20; 27; מסמך סיכום המחלה). 51. ועדת הערעורים וד"ר בקר ציינו כי האירועים הטראומתיים "אינם מובהקים ואינם ספציפיים". בהינתן שהאירועים שהמערער ספר עליהם היו מסוימים ביותר, התקשיתי לרדת לעומקו של נימוק זה. ככל שהדברים מכוונים לכך שהמערער התלונן על מספר אירועים טראומתיים, להבדיל מאירוע טראומתי יחיד, הרי ד"ר שוכיבצקי הסבירה בעדותה (בעמ' 7 ש' 30-35), כי "עכשיו מבחינת הטראומה...יש מה שנקרא ריבוי אירועים טראומתיים, זאת אומרת יש הצטברות...לפעמים בן אדם חשוף לאירוע טראומתי אחד ספציפי...לפעמים שוטרים או חיילים עוברים, זה לא אירוע בלבד אחד כמו תאונת דרכים, אלא ריבוי והצטברות של טראומות, מה שכמובן מעלה את הסיכון של מחלה פוסט - טראומתית". גם ד"ר נסימיה העיד, כי "אנחנו יודעים שהרבה פעמים...זה יותר מאירוע אחד..." (עמ' 27). 52. הועדה זקפה לחובת המערער את שירותו במילואים בשנת 1993, אך המערער העיד כי "זה היה אסון, זה היה נוראי..." (עמ' 42 ש' 11). צווי המילואים שהגיעו אליו לאחר מכן "גרמו לי להיסטריה שהמטרה הבסיסית שלי הייתה לא להיות פה" (עמ' 42) ולפיכך הוא נסע לחו"ל לתקופה, כאשר לאחר מכן פוטר מן השירות. יוטעם, כי דבריו אלו של המערער היו אמינים על רופאי מרכז פריד, אשר ציינו בסיכום המחלה: "...בסוף שנת 93 משרת במילואים בבית לחם, למרות השקט, חש פחד קבוע, תחושה שאי אפשר לסמוך על אף אחד. צווי מילואים נוספים שמגיעים מהווים גורם מתח עצום, הוא לא מצליח לפתוח אותם, מרגיש שאינו מסוגל לשוב לשרת בשטחים ומבקש להשתחרר ממילואים...". 53. בחינת מכלול הנתונים מובילה, אפוא, למסקנה, כי מן הדין היה להעדיף את חוות דעתם של רופאי מרכז פריד, אשר נערכה לצורך הטיפול במערער, על פני חוות דעתו של ד"ר בקר שנערכה לצורך המשפט. השגותינו על קביעותיה של ועדת הערעורים התמקדו, כפי שפורט, בהתעלמותה של הועדה מחלק מחומר הראיות, במסקנות שאותן יש להסיק מהעובדות, ובשאלת המדרג הנורמטיבי ומשקלן הסגולי של הראיות. משכך, מדובר ב"שאלה משפטית" ואין מניעה להתערבותה של ערכאת הערעור. (4) טענת ההתיישנות 54. גם קביעתה הנוספת של ועדת הערעורים, בדבר התיישנות תביעתו של המערער, אינה יכולה לעמוד. שלושה נימוקים חברו והביאוני למסקנה זו ולהלן אמנה אותם אחד לאחד: ראשית, טענת ההתיישנות הועלתה על ידי המשיב באופן מסויג. אביא את הדברים כלשונם: "משלא הוכח כי המערער סובל מפוסט טראומה, הרי שהתביעה התיישנה, לאחר שהוגשה כ-10 שנים ממועד שחרורו של המערער מתום השירות הסדיר, ולא קיימת חבלה רשומה" (סעיף 30 לעיקרי הטיעון של המשיב; ההדגשה אינה במקור). עיננו הרואות, כי הטענה מצמצמת עצמה רק למקרה שבו תעמוד דחיית התביעה לגופה על כנה ("משלא הוכח..." וגו'). שנית, המשיב נמנע מלדחות את תביעתו של המערער על הסף עם קבלתה, אלא הפנה את המערער לבדיקה רפואית לצורך קבלת חוות דעת רפואית "לשם קביעת זכויותיך לפי החוק" (מכתב המשיב מיום 8/10/03). בעצם דיונו של המשיב בתביעה לגופה הראה, כי הוא מאריך את המועד להגשת התביעה ומוכן להכיר בזכויותיו של המערער כנכה ובלבד שיוכח הקשר הסיבתי (ראו והשוו: בר"ע 205/00 פלונית נ' קצין התגמולים, פ"ד נו(1) 649). שלישית, בהתאם למדיניותו הקבועה של המשיב, "ככל שהוכחה טראומה במהלך השירות, מדיניות קצין התגמולים במקרה של פוסט טראומה הנה להאריך את תקופת ההתיישנות..." (מוצגים 49 ו-44 למוצגי המערער). בעניינו הוכחה טראומה, כמפורט לעיל, ולא הובא על ידי המשיב כל נתון או הסבר שיש בכוחם להצדיק העלאת טענת התיישנות דווקא בעניינו של המערער תוך אפלייתו לרעה. דין הוא, כי "קביעותיו של קצין התגמולים חייבות להתבסס על מדיניות ברורה ואחידה...רק כך תימנע התוצאה של חוסר שוויון בין התובעים השונים, תוצאה היוצרת תחושות קשות, שניתן וראוי למנען" (רע"א 8373/96 מאיר נ' קצין התגמולים, פ"ד נז(1) 931, 952). נמצא, שאף אם הייתה טענת ההתיישנות מועלית על ידי המשיב בפה מלא וללא הסתייגות, עדיין ראוי היה לדחותה. 55. למעלה מן הדרוש אוסיף, כי אף אם לא היה המשיב מנוע להעלות את טענת ההתיישנות מהטעמים שפורטו לעיל, עדיין ראוי היה לדחותה ולהורות על הארכת התקופה, שכן כל תבחיניו של סעיף 32א לחוק, שעניינו בהארכת מועד ההתיישנות, מתקיימים בעניינו של המערער ברמה גבוהה: ד"ר שוכביצקי הסבירה כי פניה מאוחרת לקבלת טיפול רפואי בבעיה מסוג זה, שהמערער סובל ממנה, הנה תופעה שכיחה ומקובלת. משכך ובהינתן שהמשיב אינו נוהג להעלות טענת התיישנות כלפי פוסט-טראומה, "מן הצדק" להאריך את המועד. זאת ועוד: בהינתן שאירוע הירי בנער הפלסטיני, אשר הותיר את רישומו על המערער, תועד כדבעי בתיק מצ"ח, קיימת בענייננו "חבלה רשומה", וזאת כפי שנפסק על ידי ההרכב בראשות חברי, השופט שנלר, בגלגולו הקודם של ערעור זה (ע"א 2609/05 הנזכר בסעיף 4 לעיל; כן ראו בג"ץ 3410/07 העמותה לקידום נפגעי תגובות קרב נ' שר הביטחון (30.7.2008)); ההשהיה בהגשת התביעה לא הקשתה על המשיב לזמן לעדות את כל מפקדיו של המערער על מנת להוכיח את העובדות לאשורן, ואף לא הובאה כל ראיה כאילו הביאה, במישרין או בעקיפין, להחמרת נכותו של המערער. סוף דבר 56. נוכח כל המקובץ לעיל, ועם חלוף כעשר שנות התדיינות בעניינו של המערער, אציע לחבריי לקבל את הערעור, לבטל את החלטותיהם של ועדת הערעורים ושל המשיב ולקבוע, כי המערער סובל מתסמונת פוסט-טראומתית שיסודה בחוויות שאותן עבר במהלך שירותו הצבאי [...]. כן אציע לחייב את המשיב לשלם למערער בגין ההתדיינות בשתי הערכאות הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 58,500 ₪. אב"ד השופטת ד"ר דפנה אבניאלי: אני מסכימה עם חוות דעתו המקיפה של חברי השופט ענבר ומצטרפת אליה. אם מצאתי לנכון להוסיף דברים, אין זאת אלא כדי להדגיש את אי-הנוחות שחשתי, לנוכח הדיונים הארוכים שנוהלו בעניינו של המערער ואשר הובילו לתוצאה השגויה, לדעתי, של דחיית התביעה להכרתו כנכה צה"ל. כלל הוא, כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בממצאיה העובדתיים של ועדת הערעורים, אלא אם מדובר ב"שאלה משפטית" המצדיקה התערבותה. כך קובע סעיף 34(א) לחוק הנכים וכך קובעת ההלכה הפסוקה, כאשר הקו המנחה בשניהם הוא ההנחה כי ערעור "בגלגול שלישי" יותר רק בנסיבות יוצאות דופן, גם כאשר מדובר בערעור לפי חוק הנכים (ראו פרשת ז'בטני). השאלה המשפטית העומדת לדיון במקרה זה היא שאלת מעמדן של שתי חוות הדעת של ד"ר בקר. ועדת הערעורים אימצה את חוות הדעת ללא סייג, חרף העובדה שחוות הדעת הראשונה בטעות יסודה (בנוגע לשירותו של המערער ביחידה קרבית והאירועים אליהם נחשף), וחוות דעתו השנייה ניתנה מבלי שד"ר בקר בדק שוב את המערער ואת העובדות הנוגעות לשירותו הצבאי. לאור העובדה שבחוות דעתו הראשונה של ד"ר בקר נפלה טעות בסיסית חמורה, ונקבע בה כי "לא ברור אם שירת ביחידה עורפית כפי שהעיד בפני הפסיכיאטר או שהיה מוצב בתפקיד קרבי. בכל מקרה לא נחשף למעשה משמעותי של התעללות באוכלוסיה, אלא מדבר על מעשים מהסוג של לקחת מחדרו של ילד את כסאו", ראוי גם ראוי היה כי ד"ר בקר, שהתבקש להכין חוות דעת נוספת, יקדים לה בדיקה נוספת ומקיפה יותר של המערער ושל האירועים אליהם נחשף. במקום להנחות את ד"ר בקר לערוך בדיקה נוספת, בחר המשיב להזמין מספר רב של עדים, שאף כי העידו כי המערער אכן שירת ביחידה קרבית ונחשף לאירועים קשים של אלימות ועימותים עם אוכלוסיה פלסטינית, לא היה בכך כדי להשפיע על התוצאה הסופית בעניינו, וערעורו נדחה (פעם שנייה) על ידי ועדת הערעורים. התעלמות ועדת הערעורים מטעות בסיסית שנפלה בחוות דעתו של ד"ר בקר ונכונותה לסמוך על קביעותיו בשתי חוות הדעת, גרמו לעיוות דין - לא פחות. במיוחד נכונים הדברים, כאשר חוות הדעת הראשונה ניתנה "על סמך עובדות חלקיות (או מוטעות) [ו] יש לכך השפעה בעת בחינתה" כאמור בפרשת אבו חאמד, שצוטט בחוות דעתו של השופט ענבר. ערכאת הערעור אינה יכולה להישאר אדישה למשגה בסיסי ולטעות חמורה בהתייחסות לטענותיו של המערער. למסקנה דומה הגיע כב' השופט א' שיף בע"ו (חי') 5441-05-09 סואעד וליד נ' משרד הביטחון - אגף השיקום - ק. התגמולים (22.3.2010): התעלמות ערכאת הערעור ממשגה בסיסי, אף כשהטעות אינה יכולה להיות שנויה במחלוקת, פירושה יצירת פער תהומי בין האמת המשפטית לאמת העובדתית. פער שכזה פירושו עיוות. השארת העיוות על כנו, בשל פירוש דווקני של הוראת חוק, פירושו פגיעה מהותית בצדק ובאמון בערכאות השיפוט. ברור לי שלא לכך התכוון המחוקק, בהגבילו את ערכאת הערעור לדיון בשאלות משפטיות בלבד. השארת קביעתה של ועדת הערעורים על כנה בנסיבות המקרה שלפנינו, פירושה השלמה עם טעות היוצרת עיוות שאין להשלים עמו. במיוחד נכונים הדברים כאשר מסקנות ועדת הערעורים עומדות בסתירה לעדויות שנשמעו בפניה, ולפרשנות המתחייבת של מדריך המחלות הבינלאומי, כפי שפירט בהרחבה השופט ענבר בחוות דעתו. השופט שאול שוחט: אני מסכים לחוות דעתו של חברי השופט ענבר ולדבריה של חברתי השופטת אבניאלי. הוחלט כאמור בחוות דעתו של השופט ענבר.התחום הנפשיצבאפוסט טראומהחיילים