קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיטורי עובד אחרי 30 שנה: 1. התובע, אשר עבד אצל הנתבעת כ-30 שנה, פוטר מעבודתו. בגין תקופת עבודתו וסיום העסקתו, הגיש התובע תביעה להשלמת פיצויי פיטורים, לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין ולפיצוי בגין הפליה מחמת גיל. בכתב התביעה טען התובע, כי עבד אצל הנתבעת, שהינה חברה המייצרת ממסרות מערכות הנעה ומשאבות גלגלי שיניים, לתעשייה בארץ ובעולם. התובע טען, כי הועסק ע"י הנתבעת כמנהל עבודה במחלקת הרכבה מ-5.11.1980 ועד 30.4.2010, וכי שכרו האחרון החודשי האחרון עמד על סך של 16,500 ₪ ברוטו. לטענת התובע, הוא פוטר מעבודתו מבלי שנערך לו שימוע, הוא קיבל פיצויי פיטורים בחסר והוא זכאי להפרש של 96,042 ₪, בגין השלמת פיצויי פיטורים, או לחלופין, ככל שהפרשות המעביד ל'מבטחים' באו במקום פיצויי פיטורים, הוא זכאי להשלמת פיצויי פיטורים בסך של 8,663 ₪, שמקורו בחסר בהשלמת פיצויי הפיטורים בהתייחס ל-28%, שלא הופרשו ל'מבטחים'. התובע אף תבע פיצוי בגין העדר השימוע, שווה ערך ל-12 חודשי עבודה. לטענתו, הוא קיבל מכתב פיטורים בתאריך 1.4.2010, מבלי שנערכה לו שיחת שימוע קודם לכן, ושיחה שנערכה עימו בחודש 11/09, נסבה על כך שעליו לנצל ימי חופשה אותם צבר, במהלך חודשי עבודתו הקרובים. עוד הוסיף התובע וטען, כי הוא פוטר בגיל 64, וכי פיטוריו מהווים הפליה מחמת גיל, בניגוד להוראות חוק שוויון הזדמנויות בעבודה. 2. הנתבעת בכתב הגנתה טענה, כי מצבה הכלכלי היה קשה, והתובע היה מודע לכך, ובתאריך 5.11.2009 התקיימה שיחת שימוע עם התובע, כאשר השיחה נערכה עם מנכ"ל הנתבעת דאז - מר חיים דן. לטענת הנתבעת, בשיחה זו, הועלה הנושא של עלות שכרו הגבוה של התובע, אל מול הקשיים הכלכליים בהם נתונה הנתבעת, והודע לו שהנתבעת החליטה להביא לסיום העסקתו, והתובע הוא זה שביקש להפחית את משרתו לחצי משרה, ועל כך הוסכם בין הצדדים, כמפורט בנספח א'1 לכתב התביעה. הנתבעת הוסיפה והבהירה, כי באותה תקופה בה נערך לתובע שימוע, התקיים הליך של משא ומתן לרכישת הנתבעת ע"י מר אריה מימון, אשר נכח במשרדי הנתבעת במועד בו נערך שימוע לתובע בתאריך 5.11.2009, וקיבל דיווח ישיר ממר חיים דן על ההחלטה בתום השימוע, וכן על כך שסוכם עם התובע, שאם מצב הנתבעת ימשיך להיות קשה, תופסק עבודתו. הנתבעת הוסיפה וטענה, כי במהלך השנים 2009 - 2010, פוטרו מעבודתם אצלה 57 עובדים, אשר פירוט שמם, תאריכי הלידה שלהם ומועד הפסקת עבודתם, צורפו כנספח ב' לכתב התביעה. לטענת הנתבעת, היה לה הפסד של כ-6.5 מיליון ₪, בתקופה הרלוונטית לסיום עבודתו של התובע, והיא אף עמדה על סף סגירה, ולכן היה עליה לנקוט בהליך הבראה משמעותי, שכלל פיטורי עובדים רבים. עוד טענה הנתבעת, כי התובע זומן לשיחה נוספת, מעבר לשיחת השימוע עם מר חיים דן, והפעם לשיחה עם מר מימון, באשר להפסקת עבודתו. הרישומים המתייחסים לשימוע הנטען שנערך לתובע ב-5.11.2009, צורפו כנספח ג' לכתב התביעה. הנתבעת טענה, כי אינה יודעת, כיצד ערכה מנהלת החשבונות מטעמה את תחשיב פיצויי הפיטורים של התובע, והדגישה בכתב ההגנה (ס' 31), כי היא תזמין מנהלת חשבונות זו למתן עדות. לטענת הנתבעת, התובע קיבל סכומי כסף ביתר, הן במרכיב הפיצויים, והן במרכיב תשלום החופשה, ואף במרכיב דמי הנסיעות ומבקשת לקזז, מכל סכום שייקבע שמגיע לתובע, את אותם סכומים שהיא טוענת שקיבל ביתר. 3. באשר לגובה פיצויי הפיטורים טענה הנתבעת, כי על כספי הפיצויים שהפקידה עבור התובע, חלות הוראות סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים. בסעיף 42 לכתב ההגנה טענה הנתבעת, כי: "נקבע בהסכם העבודה המיוחד והקיבוצי כללי לתעשיית המתכת החשמל והאלקטרוניקה פרק ו' ... כי הפרשות המעסיק לביטוח פנסיוני יבואו במקום פיצויי פיטורים עפ"י סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים." הנתבעת טענה בכתב ההגנה, כי היא חברה באגף תעשיות המתכת חשמל ואלקטרוניקה, וכי חל עליה ההסכם הקיבוצי הכללי בענף זה. בהקשר זה נדגיש כבר כעת, כי ההסכם הקיבוצי הכללי המתכת החשמל והאלקטרוניקה, חל בין התאחדות התעשיינים בישראל - אגף תעשיות המתכת החשמל והאלקטרוניקה לבין ההסתדרות. אשר על כן, ברור, כי מפעל המצהיר על עצמו כשייך לאגף תעשיית המתכת החשמל והאלקטרוניקה, משמעות ההצהרה הינה, כי הוא חבר גם בהתאחדות התעשיינים בישראל. לטענת הנתבעת, תחשיב מנהלת החשבונות מטעמה היה שגוי, שכן ההשלמה של 28% מעבר לסכום שהופרש ל'מבטחים מנורה', היתה צריכה להיות רק 91,809 ₪, ולא 136,290 ₪. בפועל, קיבל התובע השלמה של 127,626 ₪. 4. במעמד הדיון המוקדם, אשר התקיים לפני כב' הרשם הראל (כתוארו אז), ביקש ב"כ התובע שהנתבעת תבהיר, במדויק, מכח איזה הסכם קיבוצי היא טוענת לתחולת סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים. ב"כ הנתבעת טען, כי ההסכם הקיבוצי הרלוונטי הינו ההסכם הקיבוצי לעובדי המתכת (עיין עמ' 3, ש' 15 לפרוטוקול). בהקשר זה טענת התובע היתה, כי ככל שהמדובר בהסכם הקיבוצי בענף המתכת, הרי זה איננו חל על התובע אשר לא היה עובד כפיים, אלא מנהל, ומכל מקום, גם הנתבעת עצמה לא שילמה לתובע תוספות שונות המעוגנות באותו הסכם קיבוצי בענף המתכת, כגון תוספת וותק. התובע לא טען במעמד הדיון המוקדם, כי הנתבעת אינה חברה בהתאחדות התעשיינים - אגף המתכת, ולא זה היה נימוקו, מדוע ההסכם אינו חל עליו. הרקע העובדתי: 5. התובע עבד כעובד שכיר אצל הנתבעת העוסקת בתחום המתכת והמייצרת ממסרות מערכות הנעה, גלגלי שיניים וכד', בתקופה מ-5.11.1980 ועד 30.4.2010. תפקידו של התובע היה מנהל עבודה במחלקת הרכבה. 6. בין הצדדים הוסכם, כי הנתבעת החילה על עובדיה את הוראות ההסכם הקיבוצי בענף המתכת (עיין עמ' 5, ש' 9 לפרוטוקול מ-20.2.11). הנתבעת הפרישה עבור התובע כספים לפנסיה, לרבות בגין רכיב פיצויי הפיטורים בשיעור של 6%, לאורך כל תקופת העסקתו של התובע. 7. בתאריך 5.11.2009 התקיימה שיחה בין התובע לבין מנכ"ל הנתבעת דאז-מר חיים דן, אשר בעקבותיה החל התובע לנצל את יתרות החופשה שנצברו לזכותו. התובע קיבל מכתב פיטורים בתאריך 1.4.2010. לאחר פיטורי התובע לא אויש אצל הנתבעת תפקיד של מנהל מחלקת הרכבות. העובד שהיה סגנו של התובע - מר גנדי, הוא זה שהחליף את התובע, אולם תפקידו אינו מוגדר כמנהל המחלקה. 8. הנתבעת שילמה לתובע סכום כולל של 390,708 ₪, בגין פיצויי פיטורים, באמצעות שחרור כספי הפיצויים מ'מנורה מבטחים', ובהשלמת פיצויי פיטורים מקופה מרכזית בחברת "הפניקס". זכאות התובע להשלמת פיצויי פיטורים: 9. ככל שפיצויי הפיטורים צריכים להיות מחושבים על בסיס שכרו האחרון של התובע, אשר עמד על סך של 16,500 ₪, ועל בסיס 29.5 שנות העסקה, הרי התובע זכאי לסכום של 486,750 ₪. אין ספק, כי התובע לא קיבל סכום זה מהנתבעת. התחשיב שעשתה מנהלת החשבונות מטעם הנתבעת, באשר להשלמת פיצויי הפיטורים, מבוסס על 28% מתוך הסך של 486,750 ₪, כך שגם אם ההפרשה שביצעה הנתבעת ל"מבטחים מנורה" מכסה 72% מסכום פיצויי הפיטורים, הרי ההשלמה של 28%, בהתבסס על שכרו האחרון של התובע ועל תקופת עבודתו, מגיעה לסכום של 136,290 ₪. נדגיש, כי תחשיב אותם 28%, אמור להיעשות על בסיס משכורתו האחרונה של התובע מוכפלת בתקופת עבודתו, ולא כפונקציה של הסכום שהצטבר ב"מבטחים" במרכיב ה-72% (ואשר לא בהכרח חופף גובה משכורת אחרונה כפול תקופת עבודה, במיוחד כאשר היתה העלאה משמעותית בשכר, במהלך השנים האחרונות), וטענות הנתבעת באשר לאופן עריכת התחשיב, בטעות יסודן. בפועל, לא שילמה הנתבעת לתובע השלמה של 136,290 ₪, אלא רק השלמה של 127,627 ₪, מבלי ליתן הסבר כלשהו להפרש זה (הגם שניתנה למנהל הנתבעת האפשרות להסביר את התחשיב - עמ' 20 לפרוטוקול). בנסיבות אלה, הננו קובעים, כי אין כל בסיס לטענות הנתבעת, על פיה היא ביצעה השלמת פיצויי פיטורים ביתר, ונהפוך הוא, ההשלמה של אותם 28%, בוצעה בחסר. 10. הוראות סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים, זו לשונן: "תשלום לקופת תגמולים, לקרן פנסיה או לקרן ביוצא באלה, לא יבוא במקום פיצויי פיטורים אלא אם נקבע כך בהסכם הקיבוצי החל על המעביד והעובד ובמידה שנקבע, או אם תשלום כאמור אושר בצו על ידי שר העבודה והרווחה במידה ואושר." לאור הוראות סעיף זה, יש לבחון, האם חל על הנתבעת - בהתייחס להעסקת התובע - הסכם קיבוצי הקובע, שהתשלום שביצעה ל"מבטחים" בא במקום פיצויי פיטורים (האישור הכללי בדבר תשלומי מעבידים לקרן פנסיה ולקופת ביטוח, במקום פיצויי פיטורים, הינו מתאריך 30.6.1998). נדגיש, כי נטל ההוכחה שעובד אינו זכאי להפרש פיצויי פיטורים, מהטעם שהתמלאו תנאי סעיף 14 לחוק, מוטל על המעסיק. עיין לעניין זה בדב"ע נד' 3/23 חיים פרינץ נ' נתי גפן פד"ע כו' 547. 11. הנתבעת בכתב הגנתה, כמפורט לעיל, הפנתה להסכם הקיבוצי לתעשיית המתכת החשמל והאלקטרוניקה. בהסכם העבודה הקיבוצי הכללי לתעשיית המתכת החשמל והאלקטרוניקה מ-30.6.1964, נקבע, כי הוא חל בין התאחדות התעשיינים בישראל - אגף תעשיות המתכת החשמל והאלקטרוניקה לבין ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל. בסעיף 2 להסכם נקבע, כי הוא יחול על כל נותני העבודה, שהינם חברי אגף תעשיות המתכת חשמל ואלקטרוניקה של התאחדות התעשיינים בישראל, אולם הוא לא חל על אותם מפעלים שבהם ההסתדרות אינה הארגון היציג, או על מפעלים שבהם קיים הסכם קיבוצי מיוחד. בהסכם זה בסעיף 15 נקבע, כי על הצדדים להסכם, יחול ההסכם הקיבוצי הכללי שבין התאחדות התעשיינים לבין ההסתדרות ומבטחים, בדבר הנהגת פנסיה מקיפה לעובדי התעשייה שנחתם ב-4.6.1979, ואשר מספרו הרשום הינו 7021/79. גם בהתייחס להסכם משנת 1972, שצורף כנספח ג' לתצהיר התובע, מצוי סעיף הקובע, כי על הצדדים להסכם, יחול ההסכם הקיבוצי הכללי בדבר פנסיה בין התאחדות בעלי התעשייה לבין ההסתדרות ומבטחים. קיים הסכם נוסף למקצועות המתכת חשמל ואלקטרוניקה, אשר אף הוא קובע, כי הפרשות לביטוח פנסיוני, יבואו במקום פיצויי פיטורים, על פי סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים, והאישור הכללי שהוצא מתוכו (עיין בהסכם מ-10.7.2003, פרק ו' סעיף ב1). גם צו ההרחבה בענף תעשיית המתכת החשמל והאלקטרוניקה מ-27.9.2004, קובע, כי הפרשות מעסיק לקרן פנסיה מקיפה, יבואו במקום פיצויי פיטורים, על פי סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים. 12. משהסכימו הצדדים במעמד ניסוח המוסכמות והפלוגתאות, שהנתבעת מחילה על עובדיה את הוראות ההסכם הקיבוצי בענף המתכת, וכן הסכימו כי הנתבעת הפרישה עבור התובע כספים לפנסיה בגין רכיב פיצויי פיטורים בשיעור 6%, לאורך כל תקופת העסקתו, וההסכם בענף המתכת מפנה להסכם הקיבוצי הכללי בדבר הנהגת פנסיה מקיפה בתעשייה, ומשבוצעה ההפרשה בשיעור 6% משכרו של התובע למבטחים, לאורך כל התקופה, הרי ההפרשה כיסתה 72% מסכום פיצויי הפיטורים. עיקר טענותיו של התובע כנגד תחולת ההסכם הקיבוצי היו שהוא אינו נחשב לעובד כפיים. גם אם התובע היה מנהל אחראי על מחלקת הרכבות, איננו סוברים כי הוא היה חלק מהנהלת המפעל (מנכ"ל אנשי כספים, אנשי מזכירות וכד'), אלא היה חלק ממערך העובדים, והתובע עצמו ציין, כי בדק בפועל ממסרות שהרכיבו העובדים, חילק עבודה לעובדים, השתמש במכונות הייצור ועזר לעובדים כאשר היה מדובר בעבודות הרכבה מסובכות, גם אם לא ביצע באופן שוטף ויומיומי עבודת הרכבה. יתר על כן, התחלת ההפרשה עבור התובע למבטחים היתה מתחילת עבודתו, בעוד שלעבודת הניהול עבר לאחר כשנה. בנסיבות אלה, הננו קובעים, כי ההסכם חל על העסקת התובע. 13. לאור מסקנתנו דלעיל, התובע אינו זכאי להשלמה בהתייחס למרכיב של 72%, אולם זכאי להפרש בהתייחס למרכיב של 28%, אשר לא שולם לו במלואו, בסכום של 8,663 ₪. הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מתאריך 1.5.2010, ועד התשלום המלא בפועל. ככל שהסכום לא ישולם לתובע, תוך 30 יום מקבלת פסק-דין זה, ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית מ-1.5.2010, ועד למועד מתן פסק-הדין, ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים ממועד מתן פסק-הדין ועד התשלום המלא בפועל. גם אם טעתה הנתבעת, טעות כנה, באשר לאופן עריכת התחשיב (אם כי מנהלת החשבונות ערכה את התחשיב כראוי), וסברה, כי אותם 28% של השלמה יש לחשב כפונקציה של 72% שהצטברו במבטחים, ולא כפונקציה של שכר אחרון מוכפל בתקופת עבודה, הרי טעות זו באה לידי סיום עם מתן פסק-הדין. אשר על כן, יש הצדקה להפחתת פיצויי ההלנה עד למועד מתן פסק-הדין, אולם לא מעבר לכך, אם הנתבעת לא תשלם הסכום מידית. זכאות התובע לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין: 14. אין מחלוקת בין הצדדים, כי במהלך חודש 11/2009 בוצעו שינויים בהנהלת הנתבעת, ומר חיים דן מונה כמנכ"ל הנתבעת. אין אף מחלוקת, כי התובע זומן לפגישה עם מר דן בתחילת 11/2009, אולם קיימת מחלוקת, מה היה תוכן שיחה זו. 15. התובע בתצהירו העיד, כי אותה שיחה בתחילת 11/2009, היתה שיחת היכרות שביצע מר חיים דן איתו, כמו גם עם מנהלי מחלקות אחרות, ובמסגרתה נאמר לתובע, שיש רצון וצורך לשפר את מצבה הכלכלי של התובע ולחסוך בהוצאות. התובע העיד, כי מר חיים דן אמר לו שהנתבעת מעוניינת לפדות כספית את שעות החופשה שצבר התובע ושעמדו על כ-500 שעות חופשה, אולם לטענתו, הוא סירב לכך, ואזי היתה הסכמה כי בחודשים הבאים יעבוד התובע מחצית מהזמן וישהה ביתר התקופה בחופשה. התובע אף אישר, כי נאמר לו שיופחת לו גילום הרכב לחצי, וכן תופחת השתתפות הנתבעת בהוצאות הטלפון הנייד. התובע העיד בתצהירו: "בשום שלב של השיחה לא דובר עמי על אפשרות שאפוטר או שהנתבעת מתכוונת לפטר אותי ...". בהתאם לעדות התובעת, הוא ניצל במהלך החודשים 11/2009 ועד 3/2010 את שעות החופשה הצבורות שלו, וכאשר הגיע לעבודה ב-1.4.2010, עודכן שמנכ"ל הנתבעת התחלף פעם נוספת, והפעם המנכ"ל הינו מר אריה מימון. באותו יום 1.4.2010 נקרא התובע למשרדו של מר אריה מימון לצורך היכרות עמו, ואזי נמסר לו מכתב פיטורים. לשונו של מכתב הפיטורים, הינו כדלקמן: "בהמשך לשיחתך עם מר חיים דן, לצערנו אנו מודיעים לך על סיום יחסי עובד ומעביד בינינו. סיום עבודתך בחברה יכנס לתוקף בהתאם לחובתנו למתן הודעה מוקדמת ב-30.4.10 ...". על המכתב חתום מר אריה מימון. בחקירתו הנגדית, חזר התובע על גרסתו, כי מר חיים דן כלל לא דיבר איתו על פיטורים באותה שיחה בתחילת חודש 11/2009 (עיין עמ' 10 ש' 12-14 לפרוטוקול). התובע בחקירתו הנגדית, חזר מספר פעמים על כך, שלא נאמר לו בחודש 11/2009 שמעוניינים לפטרו, ושלא הוא זה שהציע לעבוד בחצי משרה, אלא היוזמה היתה של מר חיים דן (עיין עמ' 10-11 לפרוטוקול). נדגיש, כי מר חיים דן, אשר הינו היחיד שיכול היה לסתור את גרסת התובע, בנוגע לתוכן השיחה מתחילת חודש 11/2009, לא הגיע למתן עדות. 16. גרסת הנתבעת, כעולה מתצהירו של מר אריה מימון, הינה, כי מר חיים דן, המנכ"ל הקודם של הנתבעת, ערך לתובע שיחת שימוע ב-5.11.2009. מר מימון העיד בתצהירו על תוכן השיחה, הגם שלא נכח בה, והגם שמר חיים דן לא הגיע ליתן עדות. בהתאם לעדותו של מר מימון, הוא עודכן ע"י מר חיים דן על תוכן השיחה, מיד עם סיומה, כאשר נכח במשרדי הנתבעת. לטענתו של מר מימון, הובהר לתובע באותה שיחה, הצורך בצמצום בהוצאות ובצמצום מספר העובדים בשל מצבה הכלכלי של הנתבעת, והתובע הוא זה שהציע לשקול העסקתו בהיקף של 50% משרה, בכפוף לכך שזכויותיו הסוציאליות לא תפגענה. הנתבעת צרפה לתצהירה את סיכום הישיבה מ-5.11.2009, בהתייחס לשינוי תנאי העסקתו של התובע. בסיכום זה, אין מילה, או חצי מילה, על כך שאם מצבה של הנתבעת ימשיך להיות קשה במשך תקופה מסוימת, יפוטר התובע. מר מימון מעיד בתצהירו על קיומה, כביכול, של שיחת שימוע נוספת בסוף חודש 3/2010, אולם הוא לא נוקב בתאריך מדויק בו, לטענתו, התקיימה שיחת שימוע בינו ובין התובע, לא מצרף מכתב זימון לשימוע, או פירוט על-ידי מי זומן התובע לשימוע, מה נאמר לו בעת זימונו, ואף לא מצרף פרוטוקול של אותה ישיבה נטענת, מסוף חודש 3/2010. יתר על כן, התובע בחקירתו הנגדית, נחקר ארוכות אודות תוכן השיחה בינו ובין מר חיים דן ב-11/2009, אולם לא נשאל כלל על תוכן שיחה כלשהי בינו ובין מר מימון בסוף חודש 3/2010, סמוך לפיטוריו, ככל שהיתה בכלל שיחה כזו. 17. גם באשר לתוכן השיחה בין התובע לבין מר חיים דן, נציין, כי עדותו של מר מימון, תומכת, דווקא, בגרסת התובע בהיבטים מסוימים, ולא בגרסת הנתבעת. התובע, לאורך כל הדרך, טען, כי היוזמה להעבירו לחצי משרה היתה של מנכ"ל הנתבעת ולא שלו, בעוד שהנתבעת טענה אחרת. מר מימון בחקירתו הנגדית העיד, כי הוא זה שהציע להשאיר את התובע לעבוד בחצי משרה, וכי מר חיים דן קיבל את המלצתו (עיין 15 סיפא ו-16 רישא לפרוטוקול). מעדותו עולה בבירור, שאין המדובר ביוזמה של התובע. מר מימון לא יכול היה להעיד, באיזה אופן זומן התובע לשימוע ומה נאמר לו בזימון, דהיינו, האם נאמר לו שהוא מוזמן לשיחה לשימוע בנוגע לפיטוריו (עיין עמ' 16, ש' 12-16 לפרוטוקול). מר מימון, אף לא יכול היה להעיד, האם היו בין התובע לבין מר חיים דן פגישה אחת, או שתיים, והאם הנספחים א' ו-א'1 שצירף, מתעדים פגישה אחת או שתי פגישות (עמ' 17 לפרוטוקול). עוד ובנוסף עולה מעדותו של מר מימון, כי למעשה, לאחר השיחה עם התובע בתחילת חודש 11/2009, והשינוי בהיקף משרתו, כך שעבר לעבוד בהיקף של חצי משרה, היה המנכ"ל מעוניין לראות, כיצד התפתחו הדברים בהיבט של יכולתה הכלכלית של הנתבעת, כך שגם למנכ"ל הנתבעת לא היה ברור כלל, כי בסופה של דרך, ובחלוף פרק זמן מסוים, התובע בהכרח יפוטר. מר מימון העיד, כי את ההמלצה לפטר את התובע, הוא קיבל ממר חיים דן, לקראת סוף חודש 2/2010. בנסיבות אלה, אין ספק, כי היה צורך לערוך לתובע שימוע כראוי, עובר לפיטוריו, ולהודיע לו כי יש כוונה לפטרו. 18. אשר על כן, הננו קובעים, כי אכן התקיימה שיחה בין התובע לבין מר חיים דן בסוף חודש 11/2009, אולם לא הוכח לבית הדין, כי בשיחה זו נאמר לתובע דבר אודות פיטוריו, בכלל, ובתאריך ספציפי, בפרט. וכן הננו קובעים, כי לא הוכח לבית הדין שלתובע נערך שימוע בסוף חודש 3/2010, או ב-1.4.2010, בטרם נמסר לו מכתב הפיטורים על-ידי מר מימון. עדותו של מר מימון בשאלה, האם קוים שימוע לפני שהתובע פוטר ב-1.4.2010, היתה מתחמקת, ולא עלה ממנה כלל שהתובע זומן לשימוע, וכי נערך לו שימוע בפועל ב-1.4.2010, או בסמוך לכך. 19. הנתבעת לא הביאה לעדות את מר חיים דן, שהינו עד מפתח בסוגית קיומו של שימוע, ובאשר לתוכן הדברים שנאמרו לתובע באותה ישיבה בתחילת חודש 11/2009, והגם שניתנה על-ידינו אפשרות לנתבעת להפקיד כסף לתשלום הוצאות, ולקיים דיון נוסף אליו יוזמן מר חיים דן דרך מזכירות בית הדין, בחרה הנתבעת שלא לנצל הזדמנות זו, כך שאין לפני בית הדין עדות הסותרת את עדות התובע, באשר לתוכן השיחה שבה נכחו רק התובע ומר חיים דן. "...כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, היתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה". ע"א 548/78 שרון - לוי פד"י לה (1) 736, 760 ועל הלכה זו ע"א 2273/90 לימה בע"מ - פרל רוזנברג פד"י מז (2) 615,606. 20. טענות הנתבעת בסיכומיה ועל פיהן, מאחר והיא נקטה בהליך של פיטורי צמצום והתייעלות, הרי לא מוטלת עליה החובה לערוך לתובע שימוע (עיין ס' 4 לסיכומים), אינן מקובלות עלינו. ראשית נציין, כי גם בפיטורי צמצום יש צורך בעריכת שימוע, אם כי מטבע הדברים, משקלו משתנה בהשוואה לפיטורים של עובד ספציפי אחד בגין אי התאמה, או מסיבה אחרת (עיין בע"ע 1268/01 החברה הממשלתית למטבעות ומדליות בע"מ נ' רחל כהן). שנית, לא נטען ולא הוכח, כי אצל הנתבעת קיים ועד עובדים, וכי הועד או ארגון העובדים היציג היה מעורב בגיבוש רשימת המפוטרים (שכן לו אלה היו פני הדברים, הרי האיזון בין מכלול האינטרסים היה אמור להיעשות בקיום ההתדיינות המשותפת בין הנהלת המעסיק לבין הועד, ו/או הארגון היציג). הנתבעת אשר מחד גיסא, טוענת לתחולתו של ההסכם הקיבוצי בענף המתכת בכל הקשור להפרשות שביצעה ל'מבטחים' ולכך שהפרשות אלה כיסו ובאו במקום 72% מסכום פיצויי הפיטורים, לא פעלה בהתאם להוראות אותו הסכם קיבוצי, באשר להליך הפיטורים של התובע (עיין סעיף 24 להסכם מ- 64). הנתבעת לא הביאה ראיה כלשהי, כי התייעצה עם נציגות העובדים והגיעה עימה לרשימה מוסכמת, בטרם פיטורי העובדים בשנים 2009-2010, במסגרת הליך התייעלות והבראת המפעל, וזאת באופן כללי, ולא הראתה שהתייעצה ספציפית לגבי התובע. הפסיקה אליה הפנתה הנתבעת, מתייחסת לפיטורי צמצום ולתוכניות הבראה במקומות עבודה מאורגנים, אשר בהם רשימת המפוטרים מורכבת בתיאום עם נציגי העובדים ובסיטואציה כזו, פוחת משקלו של השימוע הפרטני. בענייננו היתה הנתבעת מחויבת בעריכת שימוע לתובע, ושימוע כזה לא נערך לתובע כראוי, עובר לפיטוריו - מה גם שבמסגרת שימוע כזה, יכולה היתה לעלות ההצעה שהתובע ימשיך לעבוד אצל הנתבעת, אם כי בשכר מופחת, כפי שלטענת הנתבעת המשיך סגנו של התובע לעבוד ולבצע גם את תפקיד - ולתובע לא ניתנה אפשרות לשקול חלופות, או לעלות הצעות מיוזמתו, אם היה מוכן להמשיך לעבוד בשכר מופחת לאור הליך ההתייעלות והמצב הכלכלי של הנתבעת. אשר על כן, זכאי התובע לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין. בלוקחנו בחשבון את משך עבודתו של התובע אצל הנתבעת מחד, ואת הקשיים הכלכליים אליהם נקלעה הנתבעת מאידך, הגענו למסקנה, כי יש מקום לחייב את הנתבעת לשלם לתובע סכום של 4 משכורות, בגין פיטורים ללא שימוע כראוי. שכרו האחרון של התובע עמד על סך של 16,500 ₪ ברוטו, והננו קובעים כי התובע זכאי לפיצוי בסך של 66,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מתאריך 1.5.2010, ועד התשלום המלא בפועל. זכאות התובע לפיצוי בגין אפליה מחמת גיל: 21. בכתב התביעה טען התובע, כי הינו יליד 1946, והועסק ע"י הנתבעת במשך כ-30 שנה, וכי פיטוריו נעשו תוך אפלייתו מחמת גיל ובניגוד להוראות חוק שוויון הזדמנויות בעבודה. התובע טען כי לא היתה הצדקה כלשהי לפיטוריו. 22. הנתבעת בכתב הגנתה טענה, כי פיטוריו של התובע נעשו מסיבה עניינית, וכי בשנים 2009 ו-2010, פוטרו עשרות עובדים אחרים ותיקים בגילאים מתקדמים והסיבה לפיטורי מספר כה רב של עובדים, היתה מצבה הכלכלי הקשה של הנתבעת, אשר אלמלא הפיטורים לא היתה שורדת. הנתבעת ציינה בכתב הגנתה, כי פוטרו 57 עובדים ותיקים, באותן שנים בהם פוטר התובע, כאשר מרבית המפוטרים היו עובדים בגילאי 50-66 שנים. הנתבעת אף הדגישה, כי בשל המצב הכלכלי הקשה, התחלפו בתקופה קצרה מספר מנכ"לים. 23. במעמד הדיון המוקדם הדגישה הנתבעת, פעם נוספת, כי בשנים 2009-2010, נערכו פיטורים צמצום והתייעלות, לנוכח מצבה הכלכלי של החברה, וכי כל העובדים שהשתכרו ברמת השכר של התובע, אכן פוטרו, מלבד מהנדס המפעל שהיה בו צורך חיוני. 24. בתצהירו שב התובע וטען, כי פיטוריו בגיל 64, לאחר כ-30 שנות עבודה, היו בגדר אפליה מחמת גיל. התובע טען בתצהירו, כי הנתבעת נמנעה מלפרט את זהות העובד שהחליף אותו ואת נתוני השתכרותו של אותו עובד. הנתבעת הגישה תצהיר עדות ראשית של מר מימון, בו הוא תיאר את הקשיים אליהם נקלעה הנתבעת, וכן העיד כי בשנים 2009-2010 פוטרו למעלה מ-60% מהעובדים ותיקים של הנתבעת, אשר רובם בגיל 50-66, וזאת לצורך צמצום עלויות השכר והבראת הנתבעת. אין התייחסות בתצהיר לשאלת זהותו של העובד אשר החליף את התובע. מר דן, כמפורט לעיל, לא הגיע להעיד בבית הדין, ועל כן לא ניתן להתייחס לאמור בתצהירו. הנתבעת צרפה לתצהירים מטעמה רשימה של 57 עובדים, שפוטרו בשנים 2009-2010, וליד שמם קיים גם פירוט של תאריך הלידה שלהם. מעיון ברשימות עולה, כי במהלך 2009 פוטרו 31 עובדים, מתוכם 15 עובדים שגילם מעל 50 שנה; ובשנת 2010 פוטרו 26 עובדים, שמתוכם 8 עובדים שגילם מעל 50 שנה. אין ספק, כי המדובר בפיטורים מאסיביים שנעשו בנתבעת בשנים 2009-2010, וכי בין העובדים שפוטרו קיימים גם עובדים צעירים וגם עובדים מבוגרים שגילם למעלה מ-50 שנה, והתובע אינו העובד היחיד, או בין העובדים היחידים, שפוטר בהיותו בן למעלה מ-50 או בן למעלה מ-60 שנה. 25. התובע נשאל בחקירתו הנגדית, האם ראה את רשימת העובדים שפוטרו בשנים 2009-2010, והשיב כי לא ראה רשימה זו. מחקירתו הנגדית של התובע עולה, כי הוא מודע לכך שמספר העובדים בנתבעת הצטמצם באופן משמעותי לכדי מחצית מכמות העובדים (עיין עמ' 11, ש' 25-26 לפרוטוקול). התובע נשאל בחקירתו הנגדית, מדוע הוא טוען, כי בפיטוריו היתה אפליה מחמת גיל, והשיב שאינו יודע מה הסיבה לפיטוריו וכי הוא חושב שבגלל גילו המבוגר רצו להיפטר ממנו. התובע אף נשאל, האם ידוע לו שלא מונה איש במקומו לתפקיד מנהל מחלקת הרכבות, והמחלקה עובדת בלי מנהל, והוא השיב כי אינו יודע על כך, ואף אינו יודע שמי שהיה סגנו - מר גנדי, ממשיך לעבוד בפועל באותה משכורת שקיבל קודם לכן, כך ששכרו של גנדי לא הועלה למרות הוספת התפקיד של ניהול בפועל של המחלקה מר מימרן העיד, כי הנתבעת היתה יכולה להסתדר ללא עבודת התובעת, שכן מאז פיטורי התובע ועד למועד עדותו של מר מימרן בחודש 3/2012, לא היה צורך במנהל מחלקת הרכבות (עיין עמ' 20, ש' 18-24 לפרוטוקול). באשר לסגנו של התובע שהמשיך לעבוד, העיד מר מימרן, כי גנדי ממשיך לעבוד כרגיל, וכי שכרו של גנדי אינו עולה על 6,000 ₪ (עיין עמ' 20, ש' 28-30 לפרוטוקול). 26. בענייננו, שוכנענו כי הנתבעת היתה נתונה בקשיים כלכליים ופיטרה עובדים רבים בשנים 2009-2010, כעולה מהרשימה שצורפה כנספח ב' לתצהיר הנתבעת, ואשר לא נסתרה. בין עובדים אלה שפוטרו היו עובדים בגילאים שונים, בוותק שונה, לרבות מספר לא מבוטל של עובדים בגילו של התובע לערך. כמו כן, הנתבעת טענה לאורך כל ניהולו של התיק, שלא נתקבל עובד חדש במקום התובע כמנהל מחלקה, ומי שלמעשה החליף את התובע בתפקידו, אולם במקביל נשאר לבצע את אותה עבודה בפועל שביצע קודם, הינו מר גנדי. הנתבעת אכן לא המציאה תלוש שכר של מר גנדי בנימוק, כי יש בכך כדי לפגוע בפרטיותו, אולם עדותו של מר מימרן על גובה שכרו של מר גנדי (וזאת בהשוואה לשכר שהשתכר התובע), לא נסתרה. יתר על כן, טענת התובע בעדותו, כי אינו יודע מה הסיבה לפיטוריו, וכי אף אינו יודע אם מונה מישהו אחר במקומו לניהול מחלקת הרכבות ואינו בקשר עם איש במפעל, וזאת לאחר כ-30 שנות עבודה, נראית לנו, בנסיבות העניין, טענה מיתממת ומתחמקת. בנסיבות אלה, הגענו למסקנה, כי פיטורי התובע לא נעשו תוך אפליה פסולה מחמת גיל, אלא כחלק מהתייעלות וצמצומים אצל הנתבעת, ודין תביעת התובע לפיצוי בגין אפליה מחמת גיל - להידחות. האם יש מקום לקיזוז סכומים כלשהם מהסכומים המגיעים לתובע: 27. לטענת הנתבעת בכתב הגנתה, קיבל התובע תשלום עבור פדיון חופשה ביתר. הנתבעת טענה כי לתובע נצברו ימי חופשה, בעת שהיה בחופשה. בחודשים 12/2009 ועד סוף 4/2010, נעדר התובע מעבודתו 73 ימים, ועבד רק 32 ימים, אולם הנתבעת זיכתה את חשבון החופשה שלו ב-86.65 שעות חופשה. הנתבעת טוענת כי התובע היה זכאי לצבור חופשה רק עבור ימי העבודה בפועל, אשר היו מזכים אותו ב-25 שעות חופשה, ועל כן הוא קיבל תשלום ביתר עבור 61.65 שעות חופשה ששווים 5,468 ₪, וסכום זה יש לקזז מכל סכום שבית הדין יקבע, כי התובע זכאי לו. 28. עוד ובנוסף טענה הנתבעת בכתב ההגנה, כי לתובע שולמו דמי נסיעה בתקופה בה החזיק ברכב הנתבעת מחודש 11/2009 ועד חודש 3/2010, בסך כולל של 7414.51 ₪. בתלושי המשכורת של חודש 11/2009 ועד 3/2010 מופיע סכום המכונה "נסיעות נוס" בסך של 1,487 ₪ ברוטו (הסכום משתנה מעט בחודשים השונים), וכן מופיע שווי למס של שווי רכב בסך 1,860 ₪. הנתבעת חזרה על טענותיה בהתייחס לקיזוז בגין חופשה ותשלום דמי נסיעות ביתר, אף בסיכומיה. 29. בנוסף לסכומים הנ"ל טענה הנתבעת, כי התובע קיבל פיצויי פיטורים ביתר, אלא שלעניין זה כבר קבענו, כי התובע קיבל את השלמת פיצויי הפיטורים בחסר, והוא זכאי להפרש, כך שדין הטענה בעניין תשלום פיצויי פיטורים ביתר - להידחות. 30. התובע בסיכומיו טען, כי הנתבעת לא הסבירה כלל, כיצד הגיע לחישוב הפרשי חופשה, וכאשר נשאל מנהל הנתבעת, אשר העיד מטעמה, האם הטענות המתייחסות לקבלת חופשה ביתר הינם, רק באשר לשלושת החודשים האחרונים לעבודת התובע, הרי תשובתו של המנהל היתה, שהמדובר בטענות לגבי כל התקופה. כמו כן, עולה מעדות מנהל הנתבעת, כי הנתבעת היתה מודעת לתשלום החופשה ביתר, כטענתה, עוד לפני שיחת השימוע שנערכה לתובע, ובכל זאת, שולמו לתובע תשלומים עבור חופשה, בתום עבודתו - בתלוש חודש 4/2010. באשר לנסיעות טען התובע, כי בסיכום הפגישה מ-5.11.09, סוכם שישולם לו סך של 1000 ₪ ברוטו, עבור אחזקת רכב במשכורת, ומנהל הנתבעת בחקירתו הנגדית השיב, כי אינו יודע במדויק למה מתייחסת השורה בסיכום הפגישה בנוגע ל-1,000 ₪ ברוטו, אולם המידע שהעביר לו מר דן היה, שהן שכר התובע והן אחזקת הרכב, מופחתים ב-50%, כאשר התובע יקבל 50% מאחזקת הרכב שקיבל קודם לכן. 31. מעיון בתלושי השכר של התובע, שצורפו לתצהירו, עולה כי במהלך כל תקופת העבודה עד חודש 11/2009, וכאשר לתובע רכב צמוד, גולם שווי הרכב למס המשויך לקבוצה 2 בתלוש, אולם אין תשלום עבור נסיעות, משקיבל התובע רכב צמוד. בחודש 11/2009 ואילך מופיע בנוסף לגילום שווי הרכב למס, גם מרכיב של נסיעות בסכומים שנעים בין 1,514 - 1,487 ₪. אין הסבר מניח את הדעת, מדוע כאשר הנתבעת נמצאת בתהליך של הבראה וצמצומים, משולם לתובע סכום נוסף של נסיעות, הגם שהרכב נותר ברשותו. בנספח ג' שהינו סיכום הפגישה בין התובע למנכ"ל הנתבעת, צוין, כי סוכם שהרכב ישאר אצל התובע, אך הוא ישא ב-50% מעלות אחזקתו לגבי ביטוח בהשתתפות בדלק, והנתבעת תישא ב-50% עד ל-11,000 ₪. בסיפא של נספח ג' נרשם המשפט: "1,000 ₪ ברוטו אחזקת רכב במשכורת". לא מצאנו היגיון כלכלי כלשהו, או הסבר מניח את הדעת של התובע, מדוע דווקא בחודשים בהם חלו צמצומים אצל הנתבעת ובהם מרכיב אחזקת הרכב שלו היה אמור להיות מופחת, מרכיב שווי הרכב לא הופחת ועוד התווספו לו תשלומים עבור נסיעות. לו היה חל שינוי כלשהו במרכיב אחזקת הרכב בפועל, שניתן היה להיווכח בו מעיון בתלושי השכר, או באמצעות ראיות אחרות (כך שסכום אחזקת הרכב במרכיבי הביטוח ותשלום הדלק בחודשים 11/09 ועד 4/10, היו משולמים ב-50% ע"י התובע והיה מוכח כך), אזי היה אולי היגיון בתשלום תוספת הנסיעות. בענייננו, איננו סבורים, כי ניתן הסבר מניח את הדעת לעניין תוספת הנסיעות, והנתבעת טענה את טענת הקיזוז בסעיף 54 לכתב הגנתה, והננו מקבלים טענה זו, ומהסכומים שנפסקו לטובת התובע, יופחת סכום של 7,414 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מ-1.5.10, ועד התשלום המלא בפועל. 32. באשר לחופשה, לא מצאנו כי הנתבעת הוכיחה את טענת הקיזוז מטעמה. סעיף 3(ב) לחוק חופשה שנתית קובע, כי כאשר הקשר המשפטי בין עובד ומעביד קיים כל שנת עבודה, יש לבחון האם העובד באותה שנה, לפחות, 200 ימים, או פחות מכך. סעיף 3(ג) לחוק חופשה שנתית קובע, כיצד יש לחשב את ימי החופשה בתשלום אשר להם זכאי העובד, כאשר הקשר המשפטי שבין העובד למעביד קיים, רק בחלק משנת העבודה. על מנת להגיע למסקנה, האם התובע קיבל ימי חופשה ביתר, אשר יש לקזזם, אם לאו, יש לבחון במדויק, כמה ימי עבודה בפועל עבד התובע במהלך השנה האחרונה לעבודתו [ולעניין צבירת זכאות לימי חופשה, עיין גם בעס"ק 68/09 הסתדרות העובדים הכללית החדשה נ' אלביט מערכות אלקטרו אופטיקה בע"מ (29.11.12), שם נפסק, בדעת רוב, כי גם ימי מחלה בשכר צוברים זכאות לימי חופשה, כאילו היו ימי עבודה בפועל], לכמה ימי חופשה בתשלום הוא היה זכאי בהתאם לוותק שלו במקום העבודה (וותק של 30 שנה), וכמה ימי חופשה בתשלום שולמו לו בפועל. לא בהכרח שהיעדרות התובע מעבודתו לצורכי חופשה בחלק מהחודשים בתקופת עבודתו האחרונה, הביאה לכך שבסך הכל במהלך השנה האחרונה עבד התובע פחות מ-200 ימי עבודה, כך שלא בהכרח היעדרות זו מפחיתה ממספר ימי החופשה בתשלום, אשר להם הוא זכאי. בנסיבות אלה, וכאשר עד הנתבעת לא יכול היה להסביר את אופן תחשיב הקיזוז, ואף טען שהמדובר בקיזוז עבור כל תקופת העבודה (עמ' 18, ש' 29), וכאשר צבירת ימי החופשה מותנית במספר ימי עבודה בפועל במהלך כל השנה, ולא רק בחודשים האחרונים, והתובע אף קיבל פדיון חופשה לאחר תום עבודתו, כך שנותרו לזכותו עוד ימי חופשה בתשלום לאחר החופשה החלקית שנטל בחודשים האחרונים, הרי דין טענת הקיזוז, בנוגע לחופשה - להידחות. סוף דבר: 33. תביעת התובע מתקבלת בחלקה. על הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הבאים: א. הפרש פיצויי פיטורים בסך של 8,663 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מ-1.5.10, ועד התשלום המלא בפועל. ככל שלא ישולם הפרש זה ע"י הנתבעת, תוך 30 יום מקבלת פסק-הדין, ישא הפרש פיצויי הפיטורים הפרשי הצמדה וריבית כחוק מ-1.5.10 ועד מועד מתן פסק-הדין, ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים מיום מתן פסק-הדין ועד התשלום המלא בפועל. ב. פיצוי בגין פיטורים שלא כדין בסך 66,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מ-1.5.10, ועד התשלום המלא בפועל. מהסכומים הנ"ל יקוזז סך של 7,414 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מ-1.5.10 ועד התשלום המלא בפועל. ג. הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 8,500 ₪. פיטורים