קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיטורי עובד פלסטיני: מבוא: 1. פסק דין זה עניינו תביעות שהגישו התובעים המתגוררים בשטח הנתון לשליטת הרשות הפלסטינאית לשכר; פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת; ולזכויות נלוות - לרבות זכויות מכוח ההסכם הקיבוצי בענף הבנייה ועבודות ציבוריות (להלן: "ההסכם הקיבוצי"). התביעות מתייחסות לתקופת העסקתם של התובעת כעובדים ב"אסום חב' קבלנית לבניין בע"מ" (להלן: "הנתבעת"). את הדיון בפסק הדין נפתח בהצגת הצדדים ובהגדרת התקופה הרלוונטית לתביעות נשוא פסק הדין. משם נפנה להצגת תביעות התובעים, ובסיומו של פרק זה ניגש לבירור העובדות הנחוצות להכרעה ברכיבי התביעה השונים. את הדיון בפסק הדין נחתום בבירור פרטני של טענות התובעים בעילות התביעה השונות. הצדדים: 2. התובעים הם תושבי הכפרים "נובא" ו"צוריף" המצויים בשליטת הרשות הפלסטינאית. העסקתם בישראל מוסדרת בחוק הכניסה לישראל תשי"ב-1952 ובחוק עובדים זרים תשנ"א-1991. בקצרה יאמר, כי מכוח הוראות הדין חייבת הנתבעת, בין היתר, בהוצאת אישור כניסה ורישיון עבודה להעסקתם של התובעים בשירותה בישראל; ובהגשת דיווח חודשי ללשכת התעסוקה. 3. הנתבעת הינה חברה קבלנית הפועלת בענף הבניין. 4. התובעים הועסקו בענף הבניין כעובדי הנתבעת בישראל כלהלן: התובע חסן מוחמד שרוף (להלן: "התובע 1"), מחודש ספטמבר 2007 ועד לחודש דצמבר 2008. התובע בשיר מחמוד חלאחלה (להלן: "התובע 2"), מחודש ינואר 2007 ועד לחודש אוקטובר 2008. התובע אברהים עיסא (להלן: "התובע 3"), מחודש אוקטובר 2007 ועד לחודש דצמבר 2008. התובע אחמד מוחמד (להלן: "התובע 4"), מחודש ספטמבר 2007 ועד לחודש דצמבר 2008. התובע עבד אלרחמאן מוחמד אבו פארה (להלן: "התובע 5"), מחודש יוני 2007 ועד לחודש אוגוסט 2009. התובע עבד אלגילי מוחמד אבו פארה (להלן: "התובע 6"), מחודש מרץ 2007 ועד לחודש אוגוסט 2009. התביעות: 5. בתביעות נשוא פסק דין זה טענו התובעים, כי עבודתם בשירות הנתבעת הופסקה ביוזמת האחרונה בפיטורים בלא הודעה מוקדמת אשר באו לביטוי באי חידוש רישיונות העבודה והשהיה בישראל, לתובעים. על רקע זה ביקש כל אחד מהתובעים בתביעתו, פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת. 6. התובעים 1, 3 ו-4 (חסן מוחמד שרוף, איברהים עיסא ואחמד מוחמד) טענו בתביעותיהם כי נכון למועד סיום העסקתם בנתבעת, נותרה הנתבעת חייבת, לכל תובע כמפורט בתביעתו, חוב שכר המתייחס לתקופה שבסמוך למועד סיום העסקתו. בהתאם הגיש כל אחד מאותם התובעים תביעה לתשלום שכר. 7. לטענת התובעים הדיווח שהעבירה הנתבעת לשירות התעסוקה במסגרתו אמורה הייתה לדווח על מספר ימי העבודה בחודש ושכרו של כל תובע, היה שגוי. כך טענו התובעים כי הועסקו בשכר הגבוה מהשכר המדווח ועבדו בממוצע 20 ימים בחודש; וזאת בשונה מהדיווח. התובעים הוסיפו כי הדיווח לשירות התעסוקה על גובה השכר ומספר ימי העבודה, שימש בסיס להפרשות לשירות התעסוקה בהן חייבת הנתבעת ומטרתן הבטחת זכויותיהם הסוציאליות, ובכלל זה הזכויות לפנסיה. לפיכך המשיכו התובעים וטענו, כי כתוצאה מהדיווח החסר לשירות התעסוקה הפרישה הנתבעת לקרן הפנסיה סכום הנמוך מהסכום אותו אמורה הייתה להפריש. בהתאם ביקש כל תובע בתורו, לחייב את הנתבעת בפיצוי על הפרשות בחסר לקרן הפנסיה. 8. בתביעות שהגישו התובעים טענו התובעים כי נמנעו מהם זכויות נלוות להם הם זכאים מכוח העסקתם בשירות הנתבעת, ובכלל זה זכויות מכוח ההסכם הקיבוצי כדלקמן: זכות לחופשה בתשלום, תשלום עבור ימי חג, קצובת הבראה, דמי כלכלה ותוספת ביגוד. בהתאם ביקשו התובעים במסגרת התביעות נשוא פסק הדין, לחייב את הנתבעת בתשלום דמי פדיון חופשה, תשלום עבור ימי חג, דמי כלכלה, קצובת הבראה וביגוד. 9. התובעים 1, 3 ו-4, ביקשו בנוסף לרכיבי התביעה הנ"ל, לחייב את הנתבעת בהחזר הוצאות נסיעה, כמפורט באותן תביעות. 10. לחילופין ביקשו התובעים הפרשי שכר המבוססים על הוראות ההסכם הקיבוצי. בהקשר זה טענו התובעים, כי על פי הוראות ההסכם הקיבוצי, שכר המינימום לעובד בענף הבניין עמד נכון לעת הרלוונטית להעסקתם בשירות הנתבעת, על סכום של 168 ₪ ליום (שהוא גבוה משכר המינימום היומי, נכון לאותה עת). בנסיבות אלו טענו התובעים, כי אם תתקבל עמדת הנתבעת לפיה הועסקו בשכר מינימום (כאמור בדיווחים שהעבירה הנתבעת לשירות התעסוקה), הרי שהתובעים זכאים להפרשי שכר - בגובה מכפלת ההפרש שבין השכר היומי על פי ההסכם הקיבוצי לבין שכר המינימום היומי, במספר ימי העבודה בפועל - ובהתאם הוגשה התביעה להפרשי שכר. 11. למען הסדר הטוב רק נציין, כי הנתבעת חולקת על טענות התובעים בכל אחד מרכיבי התביעה; ועל רקע זה נפנה לקביעת העובדות שיהוו בסיס לדיון בעילות התביעה השונות; והן כדלקמן. העובדות: 12. את הדיון בפרק העובדות נפתח בעובדות הנוגעות להעסקתם של התובעים בשירות הנתבעת ולאחריהן ניגש לדיון בעובדות הנוגעות לנסיבות סיום עבודתם בנתבעת. העובדות הנוגעות להעסקת התובעים: 13. התובעים שבפנינו, הועסקו בענף הבניין כעובדים יומיים. 14. כמצוין בפרק העובדות, במהלך כל תקופת ההתקשרות הייתה הנתבעת חייבת בהגשת דיווח חודשי לשירות התעסוקה המתייחס לשכר ששילמה לתובעים ולמספר ימי העבודה בחודש. דוחות שירות התעסוקה מלמדים כי התובעים כולם הועסקו בשכר מינימום במספר ימים בהיקף שהשתנה מחודש לחודש ולא יותר מעשרים ימי עבודה בחודש. 15. על בסיס הדיווח לשירות התעסוקה, הפרישה הנתבעת כספים במסגרת שירות התעסוקה להבטחת זכויות התובעים לחופשה, בגובה של 4% מהשכר המדווח, לקרן פנסיה בשיעור של 6%- אחוז מהשכר המדווח, ולפיצויי פיטורים בסכום של 6% מהשכר המדווח. 16. כמצוין לעיל, טענו התובעים כי הדיווח לשירות התעסוקה הן ביחס לגובה השכר היומי והן באשר למספר ימי העבודה בחודש, איננו משקף את המציאות כהווייתה. בהקשר זה טענו התובעים בתורם, כי הועסק בשכר יומי שהוא גבוה מהשכר המדווח, ובממוצע 20 ימי עבודה בחודש, טענות אלו אינן תואמות את הדיווח לשירות התעסוקה. 17. כרגיל, יש לראות בדיווח לשירות התעסוקה כמשקף את מציאות העסקתו של העובד, זאת בשים לב למרכזיות הדיווח במערך הזכויות של הצדדים ליחסי העבודה, בינם לבין עצמם ובינם לצדדים שלישיים. כך לדוגמא, לדיווח לשירות התעסוקה חשיבות בעת ביצוע הפרשות לקרן הפנסיה, לחופשה ולפיצויי פיטורים. לדיווח לשירות התעסוקה משקל בעת קביעת זכויותיהם של הצדדים ביחס לצדדים שלישיים, בנסיבות בהן נפגע עובד במהלך עבודתו; ועוד. עם זאת, הדיווח לשירות התעסוקה איננו חזות הכל; ובמקרים בהם מתעורר ספק לעניין מהימנותו של הדיווח, צריך בית הדין להכריע במחלוקת שבפניו בהתאם לכללים המשמשים את בית הדין כרגיל לצורך הכרעה במחלוקות העובדתיות ביחסים שבין עובד למעביד. 18. לטעמנו, מהעדויות שבפנינו מתעורר ספק של ממש לעניין היותו של הדיווח לשירות התעסוקה משקף את מציאות העסקתם של התובעים בשירות הנתבעת. בהקשר זה יש לציין, כי בעדותו אישר מר אסולין, עד הנתבעת, כי הציפייה מעובד יומי, דוגמת התובעים, היא לעבוד חודש מלא. כך נשאל האחרון וענה: "ש. עובד שטחים שעבד אצלך במשרה מלאה, כמה ימים הוא צריך לעבוד בחודש? ת. תלוי בכל חודש. ש. חודש רגיל? ת. לא יודע כמה זה, 22 יום, 24, משהו כזה." עמ' 36 לפרוטוקול מיום 22.12.2010 שורות 8-12. על רקע עדות זו - ובשעה שהעסקתם של התובעים בישראל מחייבת הוצאת רישיון עבודה ושהיה בישראל, דאגה להסדרי הסעה למקום העבודה והיא באה למלא צורך בעובדים לביצוע עבודות בניין - אין לתת אמון לדיווחים שהעבירה הנתבעת לשירות התעסוקה ולפיהם התובעים כולם, עבדו בממוצע כ-15 ימי עבודה בחודש ולמטה מזה. 19. זאת ועוד. בעדויות מטעמה נמנעה הנתבעת מלהציג מסמכים שבכוחם לתמוך בטענה לפיה הדיווחים לשירות התעסוקה משקפים את נוכחותם בפועל של התובעים באתרי הבניה, בחודש הדיווח. בהקשר זה נשאל מר אסולין בעדותו והשיב: "ש. תאשר שאין לך במשרדים שלך יומנים מהם אפשר לדעת מה כל אחד מהתובעים עבד. ת. רק לפי כרטיסי עבודה. ש. ואין לך כרטיס עבודה. ת. עכשיו אין לי, להם יש" עמ' 34 לפרוטוקול מיום 22.12.2010 שורות 3-6. כך גם לא הציגה הנתבעת אישורים של התובעים על קבלת השכר המדווח בשירות התעסוקה. לטעמנו העדר רישום שאמור היה להימצא בידיה של הנתבעת, שיש בו כדי לתמוך בטענותיה העובדתיות, יש לזקוף לחובתה של האחרונה. בפרט הדבר כך, בתביעות שהוגשו בשנת 2009 והמתייחסות לתקופת עבודה הסמוכה למועד הגשת התביעה. 20. בסיכומיה טענה הנתבעת כי בידי כל אחד מהתובעים ניתן כרטיס עבודה אשר נחתם על ידי מנהל העבודה בסוף יום העבודה ועל בסיסו שולם לתובעים שכר. לטענתה של הנתבעת כרטיס העבודה הוחזר לעובד יחד עם תלוש השכר. נאמר מיד, כי לטענות אלה של הנתבעת אין בסיס. ראשית יש לציין, כי אין בפנינו כל ראיה לתלוש שכר שניתן לתובעים בנפרד מהדיווח שנשלח מטעם שירות התעסוקה; שנית, הטענה העומדת בניגוד לעדויות של התובעים בפנינו, אשר בעדותם סיפרו כי את כרטיס הנוכחות היו מחזירים קודם לתשלום השכר. כך לדוגמא סיפר התובע 6, מר עבד אלגילי בעדותו: "ש. בסוף החודש כשהיית בא לקבל את הכסף היית בא עם כרטיס? ת. אחרי החודש היו לוקחים לנו את הכרטיס והיו נותנים לנו את הכסף במעטפה" עמ' 30 לפרוטוקול מיום 22.12.2010 שורות 4-5. רק נוסיף כי מקום שכרטיס העבודה שימש לטענת הנתבעת, בסיס לחישוב השכר לתובעים, הדעת נותנת כי כרטיס העבודה נאסף מהתובעים בתום החודש, לצורך חישוב השכר; ומכאן שבידי התובעים לא נשארו כרטיסי העבודה מתקופת העסקתם בשירות הנתבעת. 21. משנמצא כי אין בידינו לתת אמון לדיווח שהעבירה הנתבעת לשירות התעסוקה המתייחס לשכר ולהיקף העסקתם של התובעים בשירותה של הנתבעת, במהלך ההתקשרות בין הצדדים, יש לקבל את גרסתם של התובעים האומרת כי הועסקו בממוצע של כעשרים ימים בחודש, בשכר יומי כמפורט בתצהיר שהגיש כל תובע מטעמו. זאת הן לאור התרשמויותינו מהעדויות של הצדדים בפנינו והן מהטעם שיש לזקוף לחובתה של הנתבעת עליה חלה חובת רישום הנוכחות וניהול פנקס שכר את תוצאות המחדל שבאי עריכת ושמירת אותו הרישום. 22. הטענה לפיה שילמה הנתבעת לתובעים שכר עבור ימי חג וקצובת הבראה, הועלתה בעלמא מבלי שיש לה ביטוי במסמכים שהוגשו מטעם הנתבעת, ובדיווחים לשירות התעסוקה. אשר על כן אין לקבל את טענת הנתבעת לפיה שילמה לתובעים תשלום עבור ימי חג וקצובת הבראה. 23. בתצהיר שהגיש מר אסולין טען האחרון כי הנתבעת סיפקה "כלכלה בעין" באתר העבודה. עם זאת, התצהיר שותק ביחס לכלכלה שסופקה ואין בתצהיר כל אסמכתא להוצאות כלכלה בהן נשאה הנתבעת לטובת התובעים. בנסיבות הללו אין לקבל את טענת הנתבעת על מתן כלכלה בעין במקום העבודה. 24. מעדויותיהם של התובעים עולה, כי הנתבעת דאגה להסדרי הסעה למקום העבודה. כך לדוגמא הצהיר התובע 2, מר בשיר מחמוד, כי הוא והעובדים אשר נמנו על קבוצתו הוסעו למקום העבודה על חשבון המעביד, הנתבעת (סעיף 14 לתצהיר התובע 2). בעדות זו יש כדי לתמוך בטענת הנתבעת ולפיה דאגה להסעה למקום העבודה. כך ביחס לכלל עובדיה, לרבות התובעים 1, 3 ו-4. העובדות הנוגעות לסיום העסקתם של התובעים: 25. במסגרת הדיון בטענות העובדתיות הנוגעות לסיום ההתקשרות בין התובעים לנתבעת, נתמקד בשתי סוגיות. הסוגיה הראשונה, נסיבות סיום העבודה; הסוגיה השניה, טענתם של התובעים לחוב שכר במועד סיום העסקתם בשירות הנתבעת. 26. העסקתם של התובעים בשירות הנתבעת הסתיימה בעקבות דיווח שהעבירה הנתבעת לשירות התעסוקה, ולפיו חדלו התובעים מלהתייצב לעבודה. דיווח בעקבותיו ביטל שירות התעסוקה את תוקף רישיונות השהייה והעבודה של התובעים בישראל. בהקשר זה סיפר עד התבעת, מר אסולין בעדותו: "ש. נשאלת לגבי אחד העובדים, המספר הבודד של הימים שעבד, אם היה בתחילת חודש או סוף חודש, איך ידעת שזה היה בתחילת החודש? ת. אני מניח שבגלל שהוא הפסיק לבוא לעבודה ושירות התעסוקה ביטל את הרישיון אז הוא הגיע לעבודה בתחילת החודש. ש. אתה מאשר שגם ארבעת העובדים שהעידו היום גם אותם לא ביקשת משירות העבודה להפסיק? ת. כן. ש. האם זה נכון שאתם לא ביקשתם להפסיק את ההיתר של כל אחד מהתובעים פה, אתה לא ניגשת לגבי כל אחד מהתובעים פה וביקשת משירות התעסוקה שיפסיקו את ההיתר. ת. אם העובדים לא מגיעים לעבודה פרק זמן, והם לא אומרים לנו למה הם נעדרים, אנחנו מודיעים לשירות התעסוקה." עמ' 34 לפרוטוקול מיום 22.12.2010 שורות 16-26. 27. מעדותו של מר אסולין עולה, כי לא נעשה כל מאמץ לאתר את התובעים לאחר שלטענת הנתבעת נמנעו מלהתייצב לעבודה ולברר את סיבת היעדרותם. 28. התנהלות זו של הנתבעת אשר הביאה בפועל לסיום העסקתם של התובעים בישראל וממילא לסיום העסקתם בשירותה בדרך של מסירת דיווח לשירות התעסוקה על אי התייצבותם של התובעים לעבודה, מבלי לברר עם כל אחד מהתובעים את סיבת אי התייצבותו לעבודה - שקולה לפיטורים. 29. מגרסת הנתבעת על נסיבות סיום ההתקשרות, עולה כי עבודתם של התובעים בשירותה הופסקה מבלי שנערך מול כל תובע הליך מסודר של "גמר חשבון". רק ברור מנסיבות סיום העסקתם של התובעים - אשר לטענתם ביקשו להיכנס לישראל לעבודתם בשירות הנתבעת וגילו כי תוקף רישיון העבודה בישראל פקע - כי נכון למועד הפסקת העבודה נותר חוב על חשבון שכר העבודה לו זכאי כל תובע, שהרי מועד סיום העבודה בפועל, לא תואם את מועד תשלום השכר בגין התקופה שקדמה להפסקת העבודה בפועל. 30. לפיכך ומשאין בפנינו כל אישור המתייחס לתשלום השכר בפועל לתובעים, בתקופה שבסמוך לסיום העסקתם בשירות הנתבעת, יש לקבל את טענת התובעים לעניין קיומו של חוב שכר המתייחס לחודש שלפני חודש סיום העבודה ולחודש סיום העבודה. זאת כמפורט בתצהירו של כל תובע ותובע. 31. על רקע העובדות לעיל נפנה להלן לבחינת תביעות התובעים בעילותיהן השונות. הדיון ייעשה בסדר הבא: נפתח בתביעה לתשלום פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת; משם נפנה לתביעות התובעים לחיוב הנתבעת בתשלום חוב השכר של כל תובע ותובע, נכון למועד סיום העסקתו בשירות הנתבעת. בסיומו של פרק זה נדרש לטענות התובעים לזכויות סוציאליות ובכלל זה פיצויים בגין הפרשות בחסר לפנסיה, דמי כלכלה, תשלום עבור ימי חג, קצובת הבראה, דמי פדיון חופשה, ולבסוף החזר הוצאות נסיעה. את הדיון בתביעות נסיים בתביעה החילופית להפרשי שכר. התביעה לפיצויי פיטורים ולדמי הודעה מוקדמת: 32. כמפורט בפרק העובדות, מצאנו כי יש להכיר בתובעים כמי שפוטרו מעבודתם בלא הודעה מוקדמת, לאחר שמצאו עצמם בנקודת הביקורת בכניסה לישראל, בלא היתר לעבודה ולשהייה בישראל; וכניסתם לישראל נמנעה. 33. בהתאם זכאי כל אחד מהתובעים לפיצויי פיטורים המחושבים על בסיס תקופת עבודתו של כל תובע ותובע בשירות הנתבעת ושכרו הקובע. תקופת העסקתו של כל תובע בשירות הנתבעת, איננה במחלוקת. לתובעים כולם שולם שכר המבוסס על מספר ימי העבודה של כל תובע בחודש. לפיכך "השכר הקובע" לצורך קביעת שיעורם של פיצויי הפיטורים לתובעים, הוא הסכום המתקבל ממכפלת מספר ימי העבודה בממוצע בחודש, בשכר היומי האחרון. 34. מהנימוקים המפורטים בפרק העובדות, מקובלת עלינו גרסתם של התובעים לעניין מספר ימי העבודה בממוצע בחודש, בגובה השכר היומי. 35. בהתאם זכאי כל אחד מהתובעים לפיצויי פיטורים כדלקמן: התובע 1, חסן מוחמד שרוף, פיצויי פיטורים בסך של 5,000 ₪ על פי החישוב הבא - תקופת העבודה שאיננה במחלוקת: מחודש ספטמבר 2007 ועד לחודש דצמבר 2008 כולל - סה"כ 15 חודשי עבודה על בסיס שכר קובע של 4,000 ₪ לחודש, המבוסס על שכר יומי של 200 ₪ ליום ו-20 ימי עבודה בממוצע בחודש. התובע 2, בשיר מחמוד, פיצויי פיטורים בסך של 7,333 ₪ על פי החישוב הבא - תקופת העבודה שאיננה במחלוקת: מינואר 2007 ועד לחודש אוקטובר 2008 כולל - סה"כ 22 חודשי עבודה על בסיס שכר קובע של 4,000 ₪ לחודש, המבוסס על שכר יומי של 200 ₪ ליום ו-20 ימי עבודה בממוצע בחודש. התובע 3, אברהים עיסא שרוף, פיצויי פיטורים בסך של 5,833 ₪ על פי החישוב הבא - תקופת העבודה שאיננה במחלוקת: מחודש אוקטובר 2007 ועד לחודש דצמבר 2008 כולל - סה"כ 14 חודשי עבודה על בסיס שכר קובע של 5,000 ₪ לחודש, המבוסס על שכר יומי של 250 ₪ ליום ו-20 ימי עבודה בממוצע בחודש. התובע 4, אחמד מוחמד, פיצויי פיטורים בסך של 5,000 ₪ על פי החישוב הבא - תקופת העבודה שאיננה במחלוקת: מחודש ספטמבר 2007 ועד לחודש דצמבר 2008 כולל - סה"כ 15 חודשי עבודה על בסיס שכר קובע של 4,000 ₪ לחודש, המבוסס על שכר יומי של 200 ₪ ליום ו-20 ימי עבודה בממוצע בחודש. התובע 5, עבד אלרחמאן, פיצויי פיטורים בסך של 6,500 ₪ על פי החישוב הבא - תקופת העבודה שאיננה במחלוקת: מחודש יוני 2007 ועד לחודש אוגוסט 2009 כולל - סה"כ 26 חודשי עבודה על בסיס שכר קובע של 3,000 ₪ לחודש, המבוסס על שכר יומי של 150 ₪ ליום ו-20 ימי עבודה בממוצע בחודש. התובע 6, עבד אלגילי, פיצויי פיטורים בסך של 11,250 ₪ על פי החישוב הבא - תקופת העבודה שאיננה במחלוקת: מחודש מרץ 2007 ועד לחודש אוגוסט 2009 כולל - סה"כ 28 חודשי עבודה על בסיס שכר קובע של 5,000 ₪ לחודש, המבוסס על שכר יומי של 250 ₪ ליום ו-20 ימי עבודה בממוצע בחודש. 36. מהסכומים שנפסקו לזכות התובעים כפיצויי פיטורים, יש לנכות כספים אשר הופרשו לזכות התובעים על חשבון פיצויי פיטורים במסגרת הפרשות הנתבעת לשירות התעסוקה כדלקמן: לתובע 1, חסן מוחמד שרוף, 2,172 ₪. לתובע 2, בשיר מחמוד, 2,946 ₪. לתובע 3, אברהים עיסא שרוף, 2,128 ₪. לתובע 4, אחמד מוחמד, 2,332 ₪. לתובע 5, עבד אלרחמאן, 3,883 ₪. לתובע 6, עבד אלגילי, 4,367 ₪. 37. בהתאם זכאים התובעים להפרשי פיצויי פיטורים בסכום של: לתובע 1, חסן מוחמד שרוף, 2,828 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.09. לתובע 2, בשיר מחמוד, 4,387 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.11.08. לתובע 3, אברהים עיסא שרוף,3,705 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.09. לתובע 4, אחמד מוחמד 2,668 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.09. לתובע 5, עבד אלרחמאן, 2,617 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.9.09. לתובע 6, עבד אלגילי, 6,883 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.9.09. 38. כן זכאים התובעים לדמי הודעה מוקדמת בגובה השכר החודשי המשמש בסיס לצורך תשלום פיצויי הפיטורים כדלקמן: לתובע 1, חסן מוחמד שרוף - 4,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.09. לתובע 2, בשיר מחמוד - 4,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.11.08. לתובע 3, אברהים עיסא שרוף - 5,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.09. לתובע 4, אחמד מוחמד - 4,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.09. לתובע 5, עבד אלרחמאן - 3,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.9.09. לתובע 6, עבד אלגילי - 5,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.9.09. התביעה לחוב השכר: 39. כאמור בפרק העובדות, האופן שבו הסתיימו יחסי עובד מעביד בין הצדדים, מבלי שהתקיים הליך מסודר של גמר חשבון, מחייב את קבלת גרסתם של אותם תובעים האומרים כי במועד שהסתיימו יחסי עובד מעביד - נותר חוב שכר. חוב שכר המתייחס לתקופה שבין מועד סיום העבודה בפועל ליום האחרון שבגינו שולם השכר במהלך העבודה השוטפת. 40. על רקע זה זכאים התובעים להפרשי שכר כדלקמן: לתובע 1, חסן מוחמד שרוף - 3,500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.09. לתובע 3, אברהים עיסא שרוף - 6,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.09. לתובע 4, אחמד מוחמד 5,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.09. 41. למען הסדר הטוב נציין, כי התובעים 2, 5 ו-6, (מר בשיר מחמוד, מר עמד אלרחמאן ומר עבד אלגילי), לא כללו בתביעתם ובתצהירים שהגישו במסגרת אותן תביעות, טענה בדבר קיומו של חוב שכר נכון למועד ניתוק הקשר בין הצדדים. משכך רק ברור כי התביעה להפרשי שכר איננה מתייחסת לאותם תובעים. התביעות לזכויות סוציאליות: 42. את הדיון בפרק זה שעניינו - תביעות התובעים לזכויות סוציאליות מתקופת העסקתם בנתבעת - נפתח בהצגת מערכת הדינים והזכויות הנגזרות מאותה מערכת, מעבודתם של התובעים בישראל בענף הבניין. בתום שלב זה, נפנה לדיון פרטני בעילות התביעה המתייחסות לזכויות הנלוות - פיצויים על ביצוע הפרשות בחסר להבטחת זכויות התובעים לפנסיה, דמי פדיון חופשה וקצובת הבראה, תשלום עבור ימי חג, דמי כלכלה, החזר הוצאות נסיעה וביגוד. 43. משהועסקו התובעים בישראל בענף הבניין על ידי מעביד שהיא חברה ישראלית, זכאים התובעים לזכויות שנקבעו בחוקי העבודה, בהסכמים הקיבוציים וצווי ההרחבה החלים על כלל העובדים המועסקים בישראל, ולזכויות שנקבעו בהסכמים קיבוציים וצווי ההרחבה המיוחדים לענף הבניין. 44. מקום שהתובעים הם תושבי הרשות הפלסטינאית, והעסקתם בישראל מוסדרת בחוק הכניסה לישראל תשי"ב-1952 ובחוק עובדים זרים תשנ"א-1991, חייב המעביד הישראלי המעסיק עובד, תושב הרשות הפלסטינאית, בהבטחת זכויותיו הסוציאליות של אותו עובד - באמצעות הפרשות לזכות העובד במדור התשלומים שבשירות התעסוקה. עם זאת יש להדגיש, כי הן מכוח הוראות הדין הכלליות והן מכוח ההיתר שניתן להעסקתם של התובעים, תושבי הרשות הפלסטינאית בישראל - הפרשות המעביד למדור התשלומים באות על חשבון הזכויות הסוציאליות אותן הן נועדו להבטיח והן אין משחררות את האחרון מתשלום הזכויות הסוציאליות של העובד הקבועות בדין; (חוקי העבודה, והזכויות הקבועות בהסכמים הקיבוציים בצווי ההרחבה), ומתשלום ישירות לעובד ביחס לאותן זכויות סוציאליות אשר בגינן אין המעביד חייב בהפרשה למדור התשלומים להבטחת זכויות העובד. 45. מכוח חוק חופשה שנתית תשי"א - 1951; חייב מעביד בישראל לדאוג לחופשה בתשלום של עובד בהתאם להוראות החוק. ההסכמים הקיבוציים הכללים וצווי ההרחבה, מכירים בזכותו של עובד בישראל לקצובת הבראה והחזר הוצאות נסיעה וביחס לעובד יומי בחובת תשלום עבור ימי חג בהיקף של עד עשרה ימי חג בשנה בהן נעדר העובד מעבודתו. ההסכם הקיבוצי בענף הבניין קובע חובת הפרשה לפנסיה על בסיס שכר תעריפי הקבוע בטבלאות השכר שבהסכם הקיבוצי בשיעור של 6% מהשכר. כך גם קובע ההסכם הקיבוצי כי על המעביד לספק לעובד ביגוד לצורכי העבודה. 46. ההפרשות המעביד למדור התשלומים על חשבון הזכויות הסוציאליות מתייחסות לענייננו להפרשות לפנסיה בהיקף של 6% מהשכר לפי תעריף ומתשלום על חשבון הזכות לחופשה בהיקף של 4% מהשכר המדווח. 47. מכאן ולעניינו מעביד בענף הבניין (הנתבעת כאן) חייב לשלם ישירות לעובדיו המועסקים על בסיס יומי (התובעים שבפנינו) דמי חגים, קצובת הבראה, דמי כלכלה; והחזר הוצאות נסיעה (זכויות סוציאליות הקבועות בהסכמים הקיבוציים לרבות ההסכם הקיבוצי בענף הבניין, אשר אינן מובטחות באמצעות הפרשה למדור התשלומים). במצבים בהן ההפרשה למדור התשלומים על חשבון הזכות לחופשה שנתית (בשיעור של 4% מהשכר המדווח) איננה ממצה את זכותו של העובד לחופשה בשכר מכוח החוק - חייב המעביד לדאוג להשלמת זכותו של העובד לחופשה בשכר, ישירות מול העובד. כך גם במקרים בהן הפרשות המעביד למדור התשלומים על חשבון הזכות לפנסיה אינן מגיעות להפרשה בשיעור של 6% מהשכר על בסיס תעריף שנקבע בענף הבניין - חייב המעביד בתשלום ההפרש בין גובה ההפרשה בה הוא חייב על פי ההסכם הקיבוצי בענף הבניין להפרשה בפועל למדור התשלומים על חשבון הזכות לפנסיה. 48. בשלב זה של פסק הדין נפנה לדיון פרטני בעילות התביעה של כל תובע ותובע שעניינן הזכויות הסוציאליות לו הוא זכאי. פיצוי על הפרשות בחסר במדור התשלומים על חשבון הזכות לפנסיה וחופשה: 49. הבסיס לעילות התביעה שעניינן הפרשות בחסר על חשבון הזכות לפנסיה והזכות לחופשה הוא - טענת התובעים לפיה הדיווח לשירות התעסוקה המתייחס למספר ימי העובדה בחודש ולתעריף השכר ליום עבודה, הוא שגוי; וכתוצאה הפרשות הנתבעת לפנסיה, ולתשלום עבור ימי חופשה איננו מכסה את מלוא הזכות של התובעים לפנסיה ולחופשה. 50. כפי שאמרנו בפרק העובדות מקובלת עלינו טענת התובעים לפיה דיווחי הנתבעת לשירות התעסוקה היו דיווחים חסרים; הן ביחס בתעריף ליום עבודה והן ביחס למספר ימי העבודה הממוצע לחודש. אשר על כן משנמצא כי יש לאמץ את טענות התובעים ביחס לשיעור השכר היומי וביחס למספר ימי העובדה בחודש היו זכאים התובעים להפרשה לפנסיה ולחופשה כדלקמן: 51. כמצוין לעיל ההפרשה לפנסיה מבוססת על השכר התעריפי שבהסכם הקיבוצי בענף הבניין להבדיל מהשכר בפועל. בתקופת העסקתם של העובדים בנתבעת השכר בדרגה הראשונה בענף הבניין עמד על סכום בסך 168 ₪ ליום ומכאן, הייתה הנתבעת חייבת להבטיח את זכויותיהם של התובעים לפנסיה, על בסיס שכר שלא פחות מסכום בסך של 168 ₪ ליום. בהתאם הייתה הנתבעת חייבת לדאוג להפרשות התובעים לפנסיה כדלקמן: 52. התובע 1, חסן מוחמד שרוף, סכום בסך של 3,024 ₪ על פי החישוב הבא: 6% מהשכר התעריפי לתקופת העבודה שאיננה במחלוקת (מחודש ספטמבר 2007 ועד לחודש דצמבר 2008 כולל - סה"כ 15 חודשי עבודה) על בסיס דרגת השכר הראשונה לעובד יומי בהסכם הקיבוצי בענף הבניין (168 ₪ ליום) ו-20 ימי עבודה בממוצע בחודש. התובע 2, בשיר מחמוד, סכום בסך של 4,435 ₪ על פי החישוב הבא: 6% מהשכר התעריפי לתקופת העבודה שאיננה במחלוקת (מינואר 2007 ועד לחודש אוקטובר 2008 כולל - סה"כ 22 חודשי עבודה) על בסיס דרגת השכר הראשונה לעובד יומי בהסכם הקיבוצי בענף הבניין (168 ₪ ליום) ו-20 ימי עבודה בממוצע בחודש. התובע 3, אברהים עיסא שרוף, סכום בסך של 2,822 ₪ על פי החישוב הבא: 6% מהשכר התעריפי לתקופת העבודה שאיננה במחלוקת (מחודש אוקטובר 2007 ועד לחודש דצמבר 2008 כולל - סה"כ 14 חודשי עבודה) על בסיס דרגת השכר הראשונה לעובד יומי בהסכם הקיבוצי בענף הבניין (168 ₪ ליום) ו-20 ימי עבודה בממוצע בחודש. התובע 4, אחמד מוחמד, סכום בסך של 3,024 ₪ על פי החישוב הבא: 6% מהשכר התעריפי לתקופת העבודה שאיננה במחלוקת (מחודש ספטמבר 2007 ועד לחודש דצמבר 2008 כולל - סה"כ 15 חודשי עבודה) על בסיס דרגת השכר הראשונה לעובד יומי בהסכם הקיבוצי בענף הבניין (168 ₪ ליום) ו-20 ימי עבודה בממוצע בחודש. התובע 5, עבד אלרחמאן, סכום בסך של 5,242 ₪ על פי החישוב הבא: 6% מהשכר התעריפי לתקופת העבודה שאיננה במחלוקת (מחודש יוני 2007 ועד לחודש אוגוסט 2009 כולל - סה"כ 26 חודשי עבודה) על בסיס דרגת השכר הראשונה לעובד יומי בהסכם הקיבוצי בענף הבניין (168 ₪ ליום) ו-20 ימי עבודה בממוצע בחודש. התובע 6, עבד אלגילי, סכום בסך של 5,645 ₪ על פי החישוב הבא: 6% מהשכר התעריפי לתקופת העבודה שאיננה במחלוקת (מחודש מרץ 2007 ועד לחודש אוגוסט 2009 כולל - סה"כ 28 חודשי עבודה) על בסיס דרגת השכר הראשונה לעובד יומי בהסכם הקיבוצי בענף הבניין (168 ₪ ליום) ו-20 ימי עבודה בממוצע בחודש. 53. מהסכומים לעיל יש לנכות את ההפרשות בפועל שהעבירה הנתבעת למדור התשלומים להבטחת זכויות של התובעים לפנסיה כדלקמן: לתובע 1, חסן מוחמד שרוף, 2,172 ₪. לתובע 2, בשיר מחמוד, 2,946 ₪. לתובע 3, אברהים עיסא שרוף, 2,128 ₪. לתובע 4, אחמד מוחמד, 2,332 ₪. לתובע 5, עבד אלרחמאן, 3,883 ₪. לתובע 6, עבד אלגילי, 4,367 ₪. 54. בהתאם זכאים התובעים לפיצוי על הפרשות בחסר להבטחת זכותם לפנסיה כדלקמן: לתובע 1, חסן מוחמד שרוף, 852 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.09. לתובע 2, בשיר מחמוד, 1489 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.11.08. לתובע 3, אברהים עיסא שרוף,694 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.09. לתובע 4, אחמד מוחמד 692 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.09. לתובע 5, עבד אלרחמאן, 1359 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.9.09. לתובע 6, עבד אלגילי, 1280 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.9.09. 55. כמצוין לעיל היה על הנתבעת להעביר למדור התשלומים, הפרשה בשיעור של 4% מהשכר בפועל להבטחת זכויותיהם של התובעים לחופשה. בהתחשב בקביעה העובדתית של בית הדין לפיה שולם לתובעים שכר על בסיס תעריף יומי בהתאם לאמור בתצהירו של כל תובע ותובע ועל בסיס העסקה של 20 יום בחודש בממוצע היה על הנתבעת להפריש לזכות כול אחד מהתובעים על חשבון הזכות לחופשה את הסכומים הבאים: התובע 1, חסן מוחמד שרוף, הפרשה בשיעור של 2,400 ₪ השווה לסך של 4% משכר ממוצע של 4,000 ₪ לחודש המבוסס על שכר יומי של 200 ₪ ליום וממוצע של 20 ימי עבודה בחודש ותקופת עבודה שאיננה במחלוקת של 15 חודש. התובע 2, בשיר מחמוד, הפרשה בשיעור של 3,520 ₪ השווה לסך של 4% משכר ממוצע של 4,000 ₪ לחודש המבוסס על שכר יומי של 200 ₪ ליום וממוצע של 20 ימי עבודה בממוצע בחודש ותקופת עבודה שאיננה במחלוקת של 22 חודש. התובע 3, אברהים עיסא שרוף, הפרשה בשיעור של 2,800 ₪ השווה לסך של 4% משכר ממוצע של 5,000 ₪ לחודש, המבוסס על שכר יומי של 250 ₪ ליום ו-20 ימי עבודה בממוצע בחודש. ותקופת עבודה שאיננה במחלוקת של 14 חודש. התובע 4, אחמד מוחמד, הפרשה בשיעור של 2,400 ₪ השווה לסך של 4% משכר ממוצע של 4,000 ₪ לחודש, המבוסס על שכר יומי של 200 ₪ ליום ו-20 ימי עבודה בממוצע בחודש. ותקופת עבודה שאיננה במחלוקת 15 חודש. התובע 5, עבד אלרחמאן, הפרשה בשיעור של 3,120 ₪ השווה לסך של 4% משכר ממוצע של 3,000 ₪ לחודש, המבוסס על שכר יומי של 150 ₪ ליום ו-20 ימי עבודה בממוצע בחודש. ותקופת עבודה שאיננה במחלוקת 26 חודש. התובע 6, עבד אלגילי, הפרשה בשיעור של 5,600 ₪ השווה לסך של 4% משכר ממוצע של 5,000 ₪ לחודש, המבוסס על שכר יומי של 250 ₪ ליום ו-20 ימי עבודה בממוצע בחודש. ותקופת עבודה שאיננה במחלוקת 28 חודש. 56. בהעדר נתונים על ההפרשות בפועל למדור התשלומים להבטחת זכויות התובעים לחופשה נקבע להלן גובה הפרשה על בסיס של 4% מהשכר המדווח למדור התשלומים כדלקמן: לתובע 1, חסן מוחמד שרוף, 1,448 ₪. לתובע 2, בשיר מחמוד, 1,964 ₪. לתובע 3, אברהים עיסא שרוף, 1,519 ₪. לתובע 4, אחמד מוחמד, 1,555 ₪. לתובע 5, עבד אלרחמאן, 2,589 ₪. לתובע 6, עבד אלגילי, 2,911 ₪. 57. בהתאם זכאי כל תובע לפיצוי על ההפרשות בחסר על הבטחת הזכויות של כל תובע ותובע לחופשה כדלקמן: לתובע 1, חסן מוחמד שרוף, 952 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.09. לתובע 2, בשיר מחמוד, 1,556 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.11.08. לתובע 3, אברהים עיסא שרוף, 1,381 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.09. לתובע 4, אחמד מוחמד, 845 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.09. לתובע 5, עבד אלרחמאן, 531 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.9.09. לתובע 6, עבד אלגילי, 2,689 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.9.09. התביעות לדמי כלכלה ולקצבת הבראה: 58. מכוח ההסכם הקיבוצי לצו ההרחבה הייתה הנתבעת חייבת, לשלם לכל אחד מהתובעים קצבת הבראה בתום שנה לעבודתו בשירותה; מכוח ההסכם הקיבוצי בענף הבניין בתקופה הרלוונטית לתקופה זו הייתה הנתבעת חייבת לתשלום דמי כלכלה בשיעור של 139 ₪ לחודש לעובד, ובתנאי שלא סופקה לתובעים כלכלה בעין במקום העבודה. נבהיר עוד כי הזכות לכלכלה וחובת תשלום קצובת הבראה, הינן זכויות נלוות שעל המעביד לשלם ישירות לעובד. 59. לא יכולה להיות מחלוקת כי לתובעים לא שולמה קצובת הבראה. כאמור בפרק העובדות, אין לקבל את עמדת הנתבעת האומרת כי סיפקה לעובדים כלכלה בעין במקום העבודה. מכאן שזכאים התובעים לקצובת הבראה ולדמי כלכלה על פי החישוב המפורט הבא. 60. כאמור לעיל זכאי כל תובע מכוח הוראות ההסכם הקיבוצי בענף הבניין, לדמי כלכלה על בסיס של 139 ₪ לחודש לכל חודש עבודה ומכאן על הנתבעת לשלם לתובעים דמי כלכלה כלהלן: התובע 1, חסן מוחמד שרוף, סכום בסך של 2,085 ₪ המבוסס על תקופת עבודה שאיננה במחלוקת של 15 חודשים, ודמי כלכלה של 139 ₪ לחודש. בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.09. התובע 2, בשיר מחמוד, סכום בסך של 3,058 ₪ המבוסס על תקופת עבודה שאיננה במחלוקת של 22 חודשים, ודמי כלכלה של 139 ₪ לחודש. בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.11.08. התובע 3, אברהים עיסא שרוף, סכום בסך של 1,946 ₪ המבוסס על תקופת עבודה שאיננה במחלוקת של 14 חודשים, ודמי כלכלה של 139 ₪ לחודש. בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.09 התובע 4, אחמד מוחמד, סכום בסך של 2,085 ₪ המבוסס על תקופת עבודה שאיננה במחלוקת של 15 חודשים, ודמי כלכלה של 139 ₪ לחודש. בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.09 התובע 5, עבד אלרחמאן, סכום בסך של 3,614 ₪ המבוסס על תקופת עבודה שאיננה במחלוקת של 26חודשים, ודמי כלכלה של 139 ₪ לחודש. בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.9.09 התובע 6, עבד אלגילי, סכום בסך של 3,892 ₪ המבוסס על תקופת עבודה שאיננה במחלוקת של 28 חודשים, ודמי כלכלה של 139 ₪ לחודש. בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.9.09. 61. ההסכם הקיבוצי שעניינו תשלום קצובת הבראה, קובע את מכסת ימי ההבראה לו זכאי עובד ואת התעריף ליום הבראה. על פי ההסכם הקיבוצי האמור, זכאי עובד לאחר סיומם של יחסי עובד מעביד לתבוע קצובת הבראה לשנתיים שקדמו למועד סיום עסקתו. מכסת ימי הבראה לעובד במשרה מלאה על פי ההסכם הקיבוצי היא של 5 ימי הבראה לשנה הראשונה ו - 6 ימי הבראה לשנה השניה והשלישית; התעריף ליום הבראה שהיה בתוקף לתקופה שמיום 1.7.08 ועד ליום 1.7.09 עמד על סך של 331 ₪ ליום. התעריף ליום הבראה שמיום 1.7.09 ועד ל1.7.10 עמד על סך של 351 ₪ ליום. 62. על יסוד הנתונים האמורים זכאים התובעים לקצובת הבראה כדלקמן: התובע 1, חסן מוחמד שרוף, קצובת הבראה בסך של 2151 ₪ המחושבת על בסיסי מכסה של 6.5 ימי הבראה שצבר בתקופת עבודה של 15 חודשים אשר הסתיימו ביום 1.1.09 ועל בסיס תעריף של 331 ₪ ליום הבראה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.09. התובע 2, בשיר מחמוד, קצובת הבראה בסך של 3310 ₪ המחושבת על בסיס מכסה של 10 ימי הבראה שצבר בתקופת עבודה של 22 חודשים אשר הסתיימו ביום 1.11.08 ועל בסיס תעריף של 331 ₪ ליום הבראה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.11.08. התובע 3, אברהים עיסא שרוף, קצובת הבראה בסך של 1,986 ₪ המחושבת על בסיס מכסה של 6 ימי הבראה שצבר בתקופת עבודה של 14 חודשים שהסתיימו ביום 1.1.09 ועל בסיס תעריף של 331 ₪ ליום הבראה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.09 התובע 4, אחמד מוחמד, קצובת הבראה בסך של 2,151 ₪ המחושבת על בסיסי מכסה של 6.5 ימי הבראה שצבר בתקופת עבודה של 15 חודשים אשר הסתיימו ביום 1.1.09 ועל בסיס תעריף של 331 ₪ ליום הבראה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.09. התובע 5, עבד אלרחמאן, קצובת הבראה בסך של 4,080 ₪ המחושבת על בסיס של 12 ימי הבראה שצבר בשנתיים האחרונות להעסקתו, שהסתיימה ביום 1.9.09 ועל בסיס תעריף של 340 ₪ ליום הבראה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.9.09 התובע 6, עבד אלגילי, קצובת הבראה בסך של 4,080 ₪ המחושבת על בסיס של 12 ימי הבראה שצבר בשנתיים האחרונות להעסקתו, שהסתיימה ביום 1.9.09 ועל בסיס תעריף יומי של 340 ₪ ליום הבראה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.9.09. התביעות לדמי חגים, החזר הוצאות נסיעה וביגוד: 63. הזכות לתשלום לדמי חגים לעובד ימים קמה לאחר שלושה חודשי עבודה במקום העבודה; היא מותנת בכך שהעובד עבד יום לפני ויום אחרי יום אחד בגינו נתבע התשלום. בענייננו אין התייחסות, בכתב התביעה ותצהירי התובעים למועדים בהם חל ימי החג במהלך תקופת עבודתם של התובעים בנתבעת. מכאן שאין בידינו לקבוע אם תשלום דמי החגים מתייחס לתקופה של לפני תום שלושת חודשי העבודה הראשונים של התובעים בנתבעת. כתבי התביעה ותצהירי התובעים חסרים התייחסות לחודשים בהם חלו ימי החג בגינם נתבע היום תשלום דמי חגים. ממילא אין בכתבי התביעה ובתצהירים התייחסות, לתנאי הקבוע בהסכם הקיבוצי שעניינו הזכות לדמי חגים לעובד יומי, לעבודה בפועל ביום שלפני החג ויום שלאחריו. לפיכך, לא ניתן על בסיס תצהירי התובעים לקבוע כי אלה עמדו בתנאי הזכאות לדמי חגים. במאמר מוסגר נוסיף כי משמודים התובעים עצמם כי עבדו בממוצע 20 יום בחודש ומכאן שהיו חודשים שבהם עבדו פחות מ - 20 יום אין בידי בית הדין לקבוע כי חזקה על התובעים, שעבדו יום לפני ויום אחרי החג, מקום שמועסקים התובעים כדבר שבשגרה חודש עבודה מלא. 64. משלא הוכיחו התובעים, כי התקיימו בהם התנאים שנקבעו בהסכם לתשלום דמי חגים התביעה לתשלום דמי חגים נדחית. 65. הזכות להחזר הוצאות נסיעה, מוגבלת בתקרה שקבועה בהסכם הקיבוצי אשר עניינו החזר הוצאות נסיעה לעובד מהעבודה לביתו. על פי פסיקת בית הדין הארצי (ראה:....) עובד המבקש החזר הוצאות נסיעה חייב לכמת ולפרט את תביעתו. 66. על רקע זה ולאחר שמצאנו כי הנתבעת העמידה לרשות התובעים הסדרי הסעה מנקדות הביקורת בכניסה לישראל למקום העבודה בפועל - היה על התובעים להוכיח כי לאחר ניכוי הוצאות הנסיעה מנקודת הביקורת בכניסה לישראל למקום העבודה; נותרה יתרה לתשלום על חשבון הוצאות הנסיעה, מתחת תקרת ההחזר הקבועה בהסכם הקיבוצי. ביחס להוצאות הנסיעה שבהן נשא כל תובע לצורך הגעה לעבודה ובחזרה לביתו. 67. משלא עשו כן התובעים, ובשעה שבחרו להתעלם מהוצאות הנסיעה בפועל בהן נשאה הנתבעת לצורך הבטחת התייצבותה במקום העבודה, בתביעותיהם להחזר הוצאות נסיעה דין התביעות בעילה זו להידחות. 68. כידוע הזכות לביגוד הזכות מלוות אשר איננה ניתנת לפדיון לאחר סיומם של יחסי עובד ומעביד ולפיכך התביעה בעילה זו - נדחית. 69. באמור לעיל הסתיים הפרק בפסק הדין אשר עניינו תביעות התובעים לזכויות סוציאליות, מכוח עבודתם; ומכאן נפנה לפרק הסיום של פסק הדין אשר עניינו התביעה חילופית לשכר. התביעה החילופית לשכר: 70. התביעה לחילופית לשכר ביחס לתובעים כולם למעט התובע 5, עבד אלרחמאן; הינה תביעה חילופית. במסגרת התביעה החילופית לשכר טען ב"כ התובעים כי אם תתקבל טענת הנתבעת האומרת כי השכר המדווח למדור התשלומים, הוא השכר ששולם לכל תובע בפועל; זכאי כל תובע להפרשי שכר בין השכר בדרגה הראשונה לעובד בענף הבניין (168 ₪ ליום), לבין השכר המדווח בשירות התעסוקה (154 ₪ ליום) כפול מספר ימי העבודה בפועל. 71. אשר על כן ומשהתקבלו טענותיהם של התובעים לעניין תעריף השכר היומי לגרסתם אשר ביחס לתובעים כולם למעט התובע 5, הוא גבוה מדרגת השכר הראשונה לעובד בענף הבניין - הדיון בתביעה החילופית התייתר. 72. אשר לתובע 5, מר עבד אלרחמאן, משנמצא התובע עבד בשכר של 150 ₪ ליום, ובשעה שגובה שכר לעובד בענף הבניין בדרגת השכר הראשונה עמד על 168 ₪ זכאי התובע 5 להפרשי שכר בסך של 18 ₪ ליום עבודה, ולאורך תקופת עבודה של 26 חודשים בהם עבד בממוצע 20 יום בחודש סכום בסך של 9,360 ₪. לסכום האמור יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.9.09. סוף דבר: 73. לאור האמור לעיל תשלם הנתבעת לתובעים את הסכומים הבאים: התובע 1, מר חסן מוחמד שרוף: הפרשי פיצוי פיטורים בסך של 2,828 ₪. דמי הודעה מוקדמת 4,000 ₪. פיצוי על הפרשות בחסר לביטוח פנסיוני 852 ₪. פיצוי על הפרשות בחסר לחופשה 952 ₪. דמי כלכלה 2,085 ₪. קצובת הבראה 2,151 ₪. התובע 2, מר בשיר מחמוד: הפרשי פיצוי פיטורים בסך של 4,387 ₪. דמי הודעה מוקדמת 4,000 ₪. פיצוי על הפרשות בחסר לביטוח פנסיוני 1,489 ₪. פיצוי על הפרשות בחסר לחופשה 1,556 ₪. קצובת הבראה 3,058 ₪. דמי כלכלה 3,310 ₪. התובע 3, מר אברהים עיסא שרוף: הפרשי פיצוי פיטורים בסך של 3,705 ₪. דמי הודעה מוקדמת 5,000 ₪. פיצוי על הפרשות בחסר לביטוח פנסיוני 694 ₪. פיצוי על הפרשות בחסר לחופשה 1,381 ₪. דמי כלכלה 1,946 ₪. קצובת הבראה 1,986 ₪. התובע 4, מר אחמד מוחמד: הפרשי פיצוי פיטורים בסך של 2,668 ₪. דמי הודעה מוקדמת 4,000 ₪. פיצוי על הפרשות בחסר לביטוח פנסיוני 692 ₪. פיצוי על הפרשות בחסר לחופשה 845 ₪. דמי כלכלה 2,085 ₪. קצובת הבראה 2,151 ₪. התובע 5, עבד אלרחמאן: הפרשי פיצוי פיטורים בסך של 2,617 ₪. דמי הודעה מוקדמת 3,000 ₪. פיצוי על הפרשות בחסר לביטוח פנסיוני 1,359 ₪. פיצוי על הפרשות בחסר לחופשה 531 ₪. דמי כלכלה 3,614 ₪. קצובת הבראה 4,080 ₪. התובע 6, מר עבד אלגילי: הפרשי פיצוי פיטורים בסך של 6,883 ₪. דמי הודעה מוקדמת 5,000 ₪. פיצוי על הפרשות בחסר לביטוח פנסיוני 1,280 ₪. פיצוי על הפרשות בחסר לחופשה 2,689 ₪. דמי כלכלה 3,892 ₪. קצובת הבראה 4,080 ₪. 74. משהתקבלה התביעה תשלם הנתבעת לתובעים כולם הוצאות בסך של 7,500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין. 75. הערעור על פסק הדין הוא בזכות, ערעור ניתן להגיש לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין לצד המבקש. עובדי שטחים / פלסטיניםפיטוריםפלסטינים