קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיטורים בגלל שאין למעסיק עבודה: התביעה בתיק זה היא לפיצויי פיטורין בסך 040, 23ש"ח, תמורת הודעה מוקדמת בסך 880, 2ש"ח. התובע טוען בכתב התביעה כי הוא הועסק ע"י הנתבע במשך 8שנים משנת 1984ועד 1.3.92בשכר יומי של 120ש"ח בסיום עבודתו. לטענתו, הנתבע פיטר אותו ביום 1.3.92בטענה שאין לו יותר עבודה. הנתבע מצידו טען כי התובע אכן עבד אצלו, אם כי לא ברציפות, כאשר במהלך השנים בין 1984ל- 1992חלו הפסקות העולות על 3חודשים בין תקופת העסקה אחת לשניה. לטענת הנתבע, התובע השתכר סכום של 300, 1ש"ח לחודש. עוד נטען כי התובע עבד ב- 1989- 22יום בלבד; בשנת 1990- 3חודשים; בשנת 1991- 8חודשים; בשנת 1992- 2חודשים בלבד. התובע לא פוטר, אלא לאחר 92/2לא קיבל הנתבע יותר עבודות, ובעקבות זאת הודיע לתובע כי יפרוש לפנסיה ואכן כך עשה ב-.1992 בדיון במעמד הצדדים שמעתי עדויות התובע והנתבע. התובע טוען כי עבד ברציפות מ-84' עד 92', מועד בו הנתבע הודיע לו כי אין לו יותר עבודה בשביל התובע, אך סירב לשלם לו פיצויים. לטענתו, שכרו עמד על 120ש"ח ליום בסוף תקופת העבודה. לטענתו, לא היה מצב כי עבד רק 22יום בשנה אצל הנתבע. התובע טען כי עבד כל הזמן ולא היו הפסקות אפילו בתקופת החגים, למעט יום כיפור. לדבריו, רק כאשר היה בחורף גשם חזק - לא עבד על פי הוראת הנתבע. באשר לדיווחים ללשכה, טען כי הנתבע היה רושם 13- 12ימים, שהם המינימום לשם הוצאת תלוש באמצעות שירות התעסוקה, אך הוא בפועל עבד לא לפי התלוש וגם השכר לא שולם לו על פי מה שדווח ללשכה, כיוון שהנתבע היה משלים לו. התובע טען כי לא קיבל פ"פ מלשכת התעסוקה, ורק חופשה וזכויות נוספות שמשולמות באמצעות הלשכה - קיבל. משנשאל לגבי תקופות העוצר, טען כי קרה שגם בתקופות אלה הגיע לעבודה וגם בתקופת האינתיפאדה, כשיכול היה לצאת, בא. הנתבע בעדותו טען כי יש לו מנהח"ש אשר הנתבע מסר לו מידי חודש פתק ובו פירוט ימי העבודה של הפועלים שעבדו. בד"כ העסיק 3- 2פועלים. אותו מנהח"ש היה ממלא את הדו"ח לשירות התעסוקה, ומבקש מהנתבע את השיק לשם תשלום בגין הזכויות שצריך היה לשלם באמצעות שירות התעסוקה. הנתבע אישר כי לא שילם לתובע פ"פ, אך לטענתו קיבל הסבר משירות התעסוקה כי הסכום שמופיע בדו"ח שירות התעסוקה ליד המילה "פיצויים" הוא סכום פ"פ שהתובע קיבל. הוא גם טוען כי התובע הפסיק לעבוד משך 3חודשים כדי שיוכל למשוך כספים אלה. בענין זה הפנה הנתבע לנספח א' 4לתצהירו, ובו מופיע הסכום 821.16, 18ש"ח ליד המילה "פיצויים" בכרטיס האישי של התובע לשנת 87'. לטענת הנתבע, התובע עבד אצלו במהלך השנים באופן מזדמן, כאשר ההפסקות היו הן בגלל מזג-האוויר החורפי והן בגלל עזיבת התובע מפעם לפעם, לדוגמא: כאשר רצה למשוך את הכספים משירות התעסוקה, או כאשר מצא עבודה באופן ישיר אצל מזמין. הנתבע אישר כי שכח לדווח על עבודת התובע בחודש פברואר, אך זאת משמדובר בחודש אחרון שבו עוד עבד והעסיק את התובע, וכי דאג לדווח על זה מאוחר יותר. הנתבע אישר, בחקירתו הנגדית, כי הוא לא נדרש להפריש לשירות התעסוקה בגין פ"פ, והוא לא יודע מהם כספי הצבירה בדו"ח שירות התעסוקה. להלן החלטתי:נ- באשר לפיצויי פיטורין: עבודתו של התובע הופסקה ע"י הנתבע בסוף חודש 2/92, זאת משהנתבע החליט לא להמשיך עוד בעבודה עקב גילו ועקב לחצה של אישתו, כפי שהוא ציין. הנתבע אינו רואה בעובדה זו את פיטורי התובע, נוכח שיטת העבודה שהיתה נהוגה בינו לבין התובע, כאשר התובע עבד באופן מזדמן מפעם לפעם, ולהפסקת עבודתו, שנבעה מרצונו של הנתבע לפרוש לגימלאות, לא היה כל קשר ליחסי העבודה בין הצדדים. טענתו זו של הנתבע אינה מקובלת עלי. בין התובע לנתבע התקיימו יחסי עובד מעביד - דבר אשר מקובל גם על דעת הנתבע, אשר דיווח על העסקת התובע לשירות התעסוקה. העובדה הנטענת ע"י הנתבע, כי התובע הועסק מעת לעת, אין בה כדי לבטל את העובדה, שהנתבע ביקש לסגור את עסקו עקב פרישה לגימלאות ובעקבות זאת הופסקה עבודת התובע. נסיבות כאלה הן בגדר פיטורין, והשאלה המתבקשת היא אם יש לתובע תקופה מזכה המחייבת תשלום פ"פ? התובע טען כי עבד ברציפות משנת 1984ועד 2/92, מועד בו פוטר. הנתבע תמך את גירסתו, לגבי תקופות העבודה של התובע, ברישומים של שירות התעסוקה, כפי שהם מופיעים בהתייחס לעבודת התובע אצל הנתבע. מרישומי שירות התעסוקה עולה כי התובע אכן עבד במהלך התקופה שבין 1984ועד סוף 1991, כאשר הנתבע מודה ששכח לדווח על עבודתו ב- .2/92מרישומי שירות התעסוקה עולה כי התובע לא עבד באופן רצוף במהלך השנים הנטענות על ידו, אלא חודשים מספר מידי שנה, כאשר לכל היותר עבד ברציפות 218יום בשנת 88'. ב"כ התובע מבקש לקבל את גירסת התובע כאמינה, וטוען כי הדיווחים לשירות התעסוקה נעשו עפ"י רצונו הבלעדי של הנתבע וללא קשר לימי עבודתו של התובע. לטענתו, הסתירות שעלו בעדות הנתבע היו רבות והן צריכות לפעול לטובת גירסת התובע. ב"כ התובע מציין את העובדה כי הנתבע טען לשכר יומי של 60ש"ח בסיום העבודה, בעוד שבתלוש הלשכה מדווח שכר של 50.86ש"ח ליום. הנתבע גם טען כי, כאשר שילם לתובע 90ש"ח ליום, זה היה תמורת עבודה בקבלנות, אלא שגם אז בדיווחים ללשכה ב- 5/91מפורט שכר של 88.38ש"ח. הנתבע דיווח על התובע עד 12/91, כאשר התובע עבד באופן רצוף עד 2/92, ואין לקבל את טענתו כי שכח לדווח על עבודת התובע בחודש .2/92גם טענתו של הנתבע, כי התובע משך פ"פ בסך 821, 18ש"ח בשנת 87', ובשנת 89' סך 815, 18ש"ח, היא מופרכת מעיקרה; זאת משלכל היותר יכול היה התובע, על פי השכר הנטען על ידו, להגיע לפ"פ בשיעור 000, 9ש"ח באותה עת. לזאת יש להוסיף שהמעביד טען כי לא נדרש להפריש לפ"פ לשירות התעסוקה. לכן ביקש לקבוע כי גירסת התובע היא הנכונה, הן לגבי שכרו היומי שהיה 120ש"ח והן לגבי ימי עבודתו, ולדחות את גירסת הנתבע כלא אמינה ואת הדיווחים ללשכה כמצביעים על דיווח על פי נוחות הנתבע. גירסתו של התובע על עבודה רצופה במהלך כל תקופת העבודה - אינה מתקבלת על דעתי, זאת משגם התובע עצמו מודה שבתקופת הסגר היו מקרים שהצליח להגיע לעבודה. כמו כן הוא מאשר שבתקופת גשמים חזקים בחורף הוא לא עבד. יש בדברים אלה כדי לתמוך, לכאורה, את גירסת הנתבע באשר להפסקות בעבודה. הידיעה השיפוטית שיש לביה"ד לגבי סגרים שהוטלו על שטחי יו"ש וחבל עזה במהלך השנים, מטים את הכף, בהעדר ראיה סותרת, לטובת גירסת הנתבע כי אכן היו, ולו מטעם זה, הפסקות בעבודת התובע. דווקא עמידתו החד-משמעית של התובע על הגירסה, כי עבד אצל הנתבע את כל התקופה בלא הפסקות, היא בעוכריו. אין בפני כל ראיה תומכת לגירסת התובע, כי עבד בתקופות שאין לגביהם דיווח בשירות התעסוקה, זאת למעט חודש האחרון לעבודתו ב-2/92, שלגביו ניתן הסבר ע"י הנתבע שיכול להתקבל על הדעת. הנטל להוכיח את התשתית העובדתית היה מוטל על התובע, זאת כפי שנקבע בפסיקה; ואין בפני, אלא את עדותו שכאמור גם ממנה עולה שלא יכול היה לעבוד ברציפות את כל 6השנים בלא הפסקה. התובע גם משך משירות התעסוקה את זכויותיו הסוציאליות בגין חופשה וחגים וכדו', גם על פי גירסת בא-כוחו; ואם הדיווחים היו לא נכונים, הם היו משפיעים על הסכום שקיבל בגין זכויות אלה ויש להניח שהיה מעלה תרעומת כלשהי כלפי הנתבע, אך לא שמעתי טענה שכזאת. מכל האמור לעיל, המסקנה המתבקשת היא כי התובע לא הרים את הנטל להוכיח תקופת עבודה רצופה מ-84' עד 92', כמו גם לא הצליח לסתור את הרישומים של שירות התעסוקה לגבי תקופות עבודתו. עיון ברישומים אלה מביא אכן למסקנה, כי במהלך תקופת עבודתו חלו הפסקות בעבודת התובע העולות על 3חודשים, ומשכך - הרצף בתקופת העבודה נקטע. גם במהלך השנה האחרונה אין לתובע שנת עבודה רצופה, ולכן המסקנה היא כי התובע לא הוכיח תקופת עבודה רצופה המזכה בתשלום פ"פ. מקובלת עלי טענת התובע כי לא קיבל פ"פ משירות התעסוקה, ואני סבורה כי הנתבע נקלע לטעות, כשאמר שהתובע משך 000, 18ש"ח משירות התעסוקה בגין פ"פ בשנת 87', עקב העובדה שבכרטיסו של התובע בשירות התעסוקה לשנת 87' מופיע הקוד 18ליד הסכום 821ש"ח (שהם דמי הצבירה), ועקב כך הגיע לידי מסקנה מוטעית. באשר לתביעה להודעה מוקדמת: סבורה אני, כפי שציינתי לעיל, כי היחסים בין התובע לנתבע לא היו לצורך משימה מוגדרת מפעם לפעם, אלא היו יחסי עבודה שנקטעו מעת לעת עקב נסיבות שונות. לכן, משבתקופה האחרונה עבד התובע ברציפות כ- 10חודשים (מ- 4/91ועד 2/92) ופוטר - זכאי הוא להודעה מוקדמת בשיעור שכר שבועיים, זאת בהיותו עובד במעמד יומי. לענין זה לא מקובלת עלי טענת התובע כי הועסק בשכר של 120ש"ח ליום, מששוב אין כל תמיכה לעדותו זו, בעוד אשר מרישומי שירות התעסוקה יש תמיכה לגירסת הנתבע כי שכרו האחרון היה בסך 60ש"ח ליום. אשר על כן, אני מחייבת את הנתבע בתשלום הסך 840ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום 1.3.92ועד הפרעון. משרוב תביעתו של התובע נדחתה, אין צו להוצאות.פיטורים