קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיטורים מיידיים עקב חשד לגניבה: פתח דבר התובעים שבפנינו פוטרו לאלתר מעבודתם בחברת א. הכט מפעלי תאורה בע"מ (להלן - הנתבעת) ביום 19.12.06, על רקע חשד לגניבה ממחסן הנתבעת. שתי שאלות טעונות הכרעתנו בתיק דנן: האחת, עניינה זכאות התובעים לפיצויי פיטורים ולדמי הודעה מוקדמת, בנסיבות פיטוריהם והשנייה, זכאותם להפרשי גמול עבודה בשעות נוספות. העובדות הרלבנטיות וההליך שהתקיים בפנינו הנתבעת הינה חברה פרטית, העוסקת, בין היתר, בייצור פרופילים של תקרות אקוסטיות. בפתח הדיון מיום 12.1.12 הצהיר בא-כח הנתבעת כי היא אינה פעילה כבר מחודש 07/2008 (עמ' 3, ש' 13) ומהעדויות עלה, כי בשנת 2008 העבירה הנתבעת את פעילותה לחברת "הכט אפרים" (עמ' 29, ש' 17-22). בתום הדיון, ניתנה לתובעים, בהתאם לבקשתם, שהות כדי להודיע עמדתם באשר להמשך ההליכים בתיק, ובהודעתם מיום 19.2.12 ביקשו התובעים להמשיך בתביעתם במתכונתה הנוכחית. מהראיות עלה כי בבעלות הנתבעת ו/או חליפתה 2 מפעלים, כאשר המפעל הראשון, בו עבדו התובעים, עוסק בעיקר בייצור הפרופילים לתקרות האקוסטיות ומנוהל על ידי עובד העונה לשם אלדר (להלן - אלדר), ואילו המפעל השני עוסק בייצור תקרות אקוסטיות ותריסים ומנוהל על ידי מר בני שפיץ, המצהיר מטעם הנתבעת (להלן גם - בני) (עמ' 29, ש' 14-25). התובע 1 (להלן גם - לנור) הועסק בנתבעת כפועל ייצור - מפעיל מכונת ערגול פרופילים המשמשים לשלד תקרה אקוסטית - מחודש 07/2005 ועד למועד פיטוריו ביום 19.12.06, כאשר בין החודשים 02-05/2006 נעדר לנור מעבודתו עקב פגיעה בעבודה (עמ' 26, ש' 26-27; עמ' 27, ש' 7-10). התובע 2 (להלן גם - קיריל) הועסק בנתבעת בתפקיד אחראי משמרת על עבודת פועלי הייצור ובכללם לנור, החל מחודש 02/2002 ועד למועד פיטוריו ביום 19.12.06. בין התובעים לנתבעת לא נחתמו הסכמי העסקה, אולם מתדפיסי הנוכחות של קיריל בחודשים 08/2005 ו- 05/2006 שהוצגו בפנינו (נספח א' לתצהיר קיריל) ומעדויות הצדדים עלה, כי העבודה בנתבעת התבצעה בשתי משמרות בנות 12 שעות כל אחת: משמרת בוקר בין השעות 07:00 ל- 19:00 ומשמרת לילה בין השעות 19:00 ל- 07:00, כאשר לעיתים עבדו התובעים במשמרות אלה גם ביום המנוחה השבועית (עמ' 30, ש' 16-19; סע' 3-6 לתצהירי התובעים). התובעים הועסקו בשכר יומי, לפי שכר המינימום במועדים הרלבנטיים. ביום 11.12.06 נקראו התובעים, כל אחד בנפרד, למשרדי הנתבעת ושם נמסר להם שהם חשודים בגניבת משטחי אלומיניום במשקל כ- 5 טון מהנתבעת; באותו מעמד, נשאל כל אחד מהתובעים אם הוא מסכים לעבור בדיקת פוליגרף לאימות החשדות, כאשר מכשיר הפוליגרף היה מוצב כבר בחדר, והתובעים לא התנגדו לביצוע הבדיקה ואף חתמו על טופס בו פורטה הסכמתם לביצוע הבדיקה (נ/1). לדידי הנתבעת, משממצאי בדיקת הפוליגרף העלו שהתובעים דוברי שקר ולכן אימתו את חשדותיה, פוטרו התובעים ביום 19.12.06 לאחר שנערך להם לגרסתה 'שימוע' בעל פה ביום 18.12.06 ולאחר שהוגשה כנגדם תלונה במשטרת ישראל (ר' אישור הגשת התלונה, נספח א' לכתב ההגנה המתוקן). במעמד פיטוריהם, נמסרו לתובעים מכתבי פיטורים (נ/2) בזו הלשון: "הריני להודיעך, כי החל מהיום 19/12/06 הנך מפוטר לאלתר בשל הפרת משמעת חמורה (חשד לגניבת משטחי אלומיניום)." לאחר פיטורי התובעים, ערכה הנתבעת גמר חשבון לכל אחד מהם, במסגרתו שילמה להם הפרשי שכר בגין דמי הבראה, חגים, גמול עבודה בשעות נוספות, הפרשות פנסיוניות ופדיון חופשה שנתית (סע' 14 ונספח ד' לתצהירי התובעים); התובעים אישרו בעדותם את קבלת הסכומים (עדות קיריל מעמ' 16, ש' 28 עד עמ' 17, ש' 6; עדות לנור בעמ' 27, ש' 13-18). ביום 2.11.09, בחלוף כ- 3 שנים ממועד הפיטורים, הגישו התובעים כתב תביעתם, במסגרתו עתרו בתחילה לקבלת מלוא פיצויי הפיטורים ותמורת ההודעה המוקדמת, כמו גם פיצוי מיוחד ונוסף בסך 20,000 ₪ לכל אחד מהם, בגין התנהלות הנתבעת. בהחלטת בית הדין במעמד הצדדים מיום 5.9.10, ניתן צו לגילוי מסמכים הדדי; ביום 8.11.10, ביקשו התובעים מבית הדין להורות לנתבעת לגלות את דו"חות הנוכחות של התובעים לאורך כל תקופת עבודתם, משלטענתם דו"חות אלה חיוניים לחישוב ראוי לזכאותם להפרשי גמול עבודה בשעות נוספות. הנתבעת הבהירה בתגובתה כי נוכח השיהוי הרב בהגשת התביעה, אין ברשותה רישומי היומן וכרטיסי העבודה המפרטים את שעות וימי עבודת התובעים בשירותיה, נסגרה בקשת התובעים ברישומי בית הדין (ר' החלטת הרשם דאז גלם מיום 28.11.10). ביום 14.3.11 הגישו התובעים כתב תביעה מתוקן, בו הוסיפו תביעה לתשלום הפרשי גמול עבודה בשעות נוספות בסך 41,000 ₪ ללנור ובסך 159,300 ₪ לקיריל, כאשר בהיעדר דו"חות הנוכחות ובהיעדר נתונים מדויקים הבהירו התובעים כי תביעתם ברכיב זה נסמכת על ביצוע 24 משמרות בחודש (סע' 10 לכתב התביעה המתוקן). במסגרת זו, זנחו התובעים את תביעתם לפיצוי מיוחד בגין פיטוריהם. בהחלטה מיום 11.10.11 זומנה, לבקשת הנתבעת, עורכת בדיקות הפוליגרף לעדות, אלא שלאחר שהתובעים הביעו התנגדות להגשת בדיקות הפוליגרף כראיה בהליך, בוטל הזימון (ראה החלטות מיום20.11.11 ומיום 19.12.11). על סוגיית קבילות בדיקות הפוליגרף נחזור ונעמוד להלן. בהחלטת בית הדין במעמד הצדדים ביום 12.1.12, ולאחר שבירור מקדמי בתחילת הדיון העלה כי התיק אינו בשל להוכחות, נקבע, בין היתר, כי "ככל שב"כ התובעים יבקש להמשיך בהליך כמות שהוא, יהא עליו להגיש תחשיב ברור ומתוקן לשעות הנוספות שהוא תובע. בנוסף, עליו לתקן את התביעה לפיצויי פיטורין והודעה מוקדמת בהתאם לממוצע עבודה ב- 12 חודשים אחרונים ולא בהתאם לממוצע עבודה בשלושה חודשים אחרונים כפי שנעשה". בהודעת התובעים מיום 19.2.12 הוגש תחשיב מתוקן לסכומים הנתבעים על ידם, לרבות תיקון הסכומים הנתבעים בגין פיצויי הפיטורים וההודעה המוקדמת, לפי החלטת בית הדין מיום 12.1.12. בתגובתה מיום 22.3.12, טענה הנתבעת כי אין לייחס כל משקל לתחשיבם המתוקן של התובעים שלא נתמך בתצהירו של מי מהם; מה גם שבתחשיב המתוקן נפלו טעויות רבות ומשכך יש לדחותו. בדיון שהתקיים ביום 3.9.12 נשמעו בפנינו עדויות התובעים ועדות מנהל אחד המפעלים בנתבעת, בו לא עבדו התובעים, מר בני שפיץ, אשר מסרו עדותם הראשית בתצהיר ונחקרו בפנינו בחקירה נגדית. משלא התייצב לדיון זה המצהיר השני מטעם הנתבעת ומנהלה, מר מוטי הוד, ויתרה הנתבעת על עדותו ומשכה תצהירו מתיק בית הדין (עמ' 28, ש' 32; עמ' 35, ש' 19-20). בתום דיון ההוכחות, ניתנה ההחלטה שלהלן: "בטרם יינתן צו לסיכומי הצדדים נדרשים הצדדים להשלים מסמכים כדלקמן: על התובעים להגיש את כל תלושי המשכורת שיש בידיהם ביחס לכל תקופת עבודתם. על הנתבעת להגיש את כל דוחות הנוכחות שיש בידיה ביחס לתקופת עבודתם של כל אחד מהתובעים. ככל שאין בידי הנתבעת את כל דוחות הנוכחות, או בכלל, עליה להגיש תצהיר מפורט מטעם עובד העוסק בתחום השכר ובו יובהר כי אין את דוחות הנוכחות הנדרשים ומדוע הם אינם בידי הנתבעת ככל שהדבר ידוע לו..." בהודעתה מיום 20.9.12 ביקשה הנתבעת להשלים מסמכים ולהגיש תעודות שונות המוכיחות, לטענתה, כי התובעים ידעו להשתמש במלגזה ולנהוג בה במהלך תקופת עבודתם אצלה, בניגוד לעדותם בחקירתם הנגדית. לאחר עיון בבקשת הנתבעת ובתגובת התובעים, הוחלט ביום 27.9.12 לדחות את הבקשה, משאין המדובר במסמכים שהנתבעת נחשפה אליהם לראשונה, ומשלא היתה כל מניעה להציגם בפני התובעים במהלך חקירתם; עוד צוין בהחלטה, כי הצגת המסמכים בשלב זה, לאחר תום עדויות הצדדים, יש בה כדי להקנות לנתבעת יתרון בלתי הוגן. בהודעה נוספת, מיום 21.10.12, שבה הנתבעת והודיעה כי אין ברשותה דו"חות נוכחות ביחס לתקופות עבודתם של התובעים אצלה. על יסוד הודעה זו, ניתן ביום 21.10.12 צו לסיכומים. ביום 28.10.12 הגישה הנתבעת בקשה לביטול הצו ולהזמנת עד נוסף מטעמה, לצורך הוכחת הטענה כי התובעים נהגו במלגזה. בהחלטה מיום 8.11.12 נדחתה הבקשה, תוך שהובהר, כי בין אם התובעים נהגו במלגזה בין אם לאו, הרי שמדובר בסוגיה שולית בסכסוך דנן, שאפילו הנתבעת לא מצאה לנכון להתייחס אליו בתצהירה. דיון והכרעה פיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת הצדדים חלוקים, כאמור, בשאלת זכאות התובעים לפיצויי פיטורים ולהודעה מוקדמת בנסיבות פיטוריהם. מחד, טוענים התובעים כי הנתבעת לא הוכיחה כל מעורבות מצידם במעשה הגניבה, ואין בממצאי בדיקת הפוליגרף, שלא ניתנה הסכמתם מדעת לביצועה ומכל מקום לא ניתנה הסכמתם להגשתה כדי לשמש ראיה קבילה בהליך דנן; מאידך, טוענת הנתבעת כי מעשה הגניבה של התובעים, אשר הוכח בבדיקת הפוליגרף ולא נסתר על ידי התובעים במעמד השימוע מצדיק לשלול מהם את פיצויי הפיטורים במלואם. הנטל להוכיח, כי עובד גנב ממעסיקו מונח על כתפי המעסיק, כך נקבע בע"ע 1079/04 מרכולית כוכב בע"מ - עיזבון המנוח לב רובינשטיין ז"ל, תק-אר (2), 156, מיום 25.4.06: "..נטל ההוכחה להוכיח שעובד גנב או מעל בתפקידו, מוטל על כתפי המעביד הטוען למעילה או לגניבה. על כן יש לפנות לראיות שהובאו מטעם המעביד ולבחון האם די בהם כדי לשכנע את בית הדין כי העובד אכן גנב." ובאשר למידת ההוכחה נקבע שם: "...כשמדובר בגניבה ממעביד יש צורך במידת הוכחה מוגברת, מעבר לזו הדרושה במשפט אזרחי רגיל, היינו, מעבר למאזן ההסתברות." לאחר בחינת ראיות הצדדים ועדויותיהם הגענו לידי מסקנה כי אין בעדויות ובראיות שהוצגו בפנינו כדי להרים את נטל ההוכחה, אף אם לא היה זה נטל מוגבר, ולא מצאנו בראיות ובעדויות ביסוס לטענת הנתבעת ולפיה התובעים גנבו ממנה דבר. להלן נפרט טעמינו. בכתב הגנתה המתוקן, טענה הנתבעת כי על רקע חשדותיה בדבר מעורבות התובעים בגניבת משטחי אלומיניום ממפעלה (להלן - הסחורה), דרשה הנתבעת מהתובעים לעבור בדיקת פוליגרף, לאחר שהסבירה להם את החשדות המיוחסים להם ולאחר שקיבלו התובעים, לדבריה, הסבר באשר לאופן ומטרת הבדיקה, כאשר ממצאי הבדיקה אימתו לטענת הנתבעת, את חשדותיה בעניין. עוד נטען, כי התובעים פוטרו ביום 19.12.06, לאחר שנערך להם שימוע בעל פה ביום 18.12.06 ולאחר שהוגשה נגדם תלונה במשטרה. בתצהירו, העיד בני אודות הסחורה, בזו הלשון (סע' 3-11): "3. הנני מנהל המפעל שבו עבדו התובעים. 4. עת ביצענו ספירת מלאי מדגמית נתגלה חוסר של 3 משטחים. (להלן: "המשטחים"). 5. העלמות "המשטחים" הינה וודאית. כל משטח מכיל X גלילים ולכל גליל מדבקת בר קוד, כאשר נמשך גליל ממחסן חומרי הגלם למכונת הערגול, מתויקת המדבקה בקלסר והגליל מסומן ומוסר מרשימת המלאי. 6. סה"כ משקל "המשטחים" KG 4594 , בשווי המוערך בסך של 80,000 ₪ נכון למועד גניבתם. שניים מתוך "המשטחים" הגיעו לארץ בתאריך 02.07.06 והמשטח השלישי הגיע לארץ בתאריך 11.09.06. 7. חיפשנו את המשטחים במשך כ- 10 ימים ולא מצאנו. 8. חשדתי שהתובעים היו מעורבים בגניבת "המשטחים" וזאת לאחר שביצעתי הצלבות בין זמני היעלמות המשטחים למשמרות העבודה של העובדים בזמן החגים ובזמן מלחמת לבנון השנייה. 9. הנתבעת דרשה מהתובעים לעבור בדיקת פוליגרף לאחר שהחשדות המיוחסים להם הוסברו להם ולאחר שקיבלו הסבר באשר לאופן ומטרת בדיקת הפוליגרף על כל משמעויותיה. 10. התובעים הסכימו לביצוע בדיקת הפוליגרף... 11. ממצאי בדיקת הפוליגרף תאמו את חשדותיי באשר למעשי הגניבה ע"י התובעים." מחקירתו הנגדית של בני עלה שלא הוא מנהל המפעל בו עבדו התובעים, כי אם אלדר, אשר לא הוזמן להעיד בפנינו (עמ' 29, 14-15); עוד עלה, כי הסחורה נעלמה לכאורה מהמפעל של אלדר, סחורה שלדברי בני היתה מיועדת לשימוש המפעל שבניהולו (עמ' 30, ש' 21-27). בעדותו, הסביר בני כי משקל הסחורה שנעלמה היה 4.5 עד 5 טון (עמ' 31, ש' 1-12). לטענתו של בני, החשד בדבר גניבת הסחורה בידי התובעים התעורר על רקע היעלמות 3 משטחים, אשר התגלתה בעת ספירת המלאי (שם בש' 14-18). כשנשאל בני בעדותו, הכיצד הגיע למסקנה כי הגניבה בוצעה על ידי התובעים, כך היתה תשובתו (שם בש' 20-31): "ת. לקחתי את כל התדפיסים של השעות ועשיתי הצלבות וראיתי שהחבר'ה האלה (התובעים) עבדו משמרות זהות אם זה ימי שישי, או במלחמת לבנון השניה שהמפעל לא עבד פרט לשומרים. והם היו שם יחד כשומרים ובשבתות. הם גם נהגו על המלגזה. הם היו לבד במפעל וידעו לנהוג על המלגזה וזה מה שהביא אותנו לחשוד בהם ולפחות שנהיה רגועים ולבדוק אותם. ש. מתי גילית? ת. בסביבות אוקטובר נובמבר. אני לא זוכר במדויק. לשאלתך הקודמת הם יכולים להביא משאית להעמיס אותה עם מלגזה ולקחת אותה. בזמן משמרת הם לא יכולים לעשות את זה אלא רק כשהם היו לבד." בהמשך עדותו ציין בני כי אין באפשרותו להעיד על המועד המדויק בו נעלמה הסחורה לכאורה, שכן חלק מהסחורה הגיע, כאמור, למפעל בחודש 07/2006 והחלק הנוסף הגיע למפעל בחודש 09/2006, כאשר ספירת המלאי וגילוי "היעלמות" הסחורה התרחשו לדבריו בחודש 11/2006 (עמ' 32, ש' 11-14); כך שלדברי בני הסחורה יכולה היתה להיעלם בכל רגע נתון בין החודשים 07/06-11/06 (עמ' 33, ש' 19-21). חרף זאת, שב בני והעיד כי ייחוס מעשה הגניבה לתובעים היה על רקע גילוי המשמרות החופפות שלהם במפעל, משמרות בהם רק שני התובעים עבדו בכל המפעל, בלא נוכחות יתר העובדים (עמ' 32, ש' 17-26, ההדגשה לא במקור, מ.נ.ד.): "ש. באם לא ידעת באיזה יום נעלמו המשטחים אז איך ידעת להצליב אותו עם היום שהם עבדו בו? ת. לקחתי את השלושה חודשים האחרונים לגבי כל העובדים, בדקתי מי עבד במלחמת לבנון השניה במשמרת ערב, כשבית הדין מסב את תשומת לבי לכך שאחד המשלוחים הגיע אחרי מלחמת לבנון השניה בספטמבר - שעד שלא עשיתי ספירת מלאי לא ידעתי שזה לא קיים. עשינו את ספירת המלאי בנובמבר. אני בדקתי את התקופה שמיולי ועד נובמבר, וראיתי שהם עבדו כמה פעמים שהם ביחד לבדם במפעל. אני לא יודע להגיד באיזה תאריכים ראיתי שהם עבדו באופן זה. קיריל היה אחראי משמרת ולקחתי בחשבון שכאשר אנשים עובדים במשמרת זה לא היה קורה." הנתבעת לא הציגה בפנינו דו"חות נוכחות, התומכים בגרסתה בדבר המשמרות החופפות של התובעים בתקופה הנטענת, ולפיכך לא הוכיחה גרסתה בדבר עבודת התובעים ב"משמרות חופפות". כשנשאל בני בעדותו, האם לא מצא ביתר הדו"חות שבדק לגבי יתר העובדים בנתבעת, משמרות בהם עובדים אחרים היו לבד במשמרת, תשובתו היתה כדלקמן (עמ' 32, ש' 28-31): "היו מנהלי משמרות ומלגזות. המלגזן של המפעל לא היה. חשדתי בהם כי הם ידעו לנסוע על מלגזה." בני המשיך והעיד כי בתקופה הרלבנטית לתביעה עבדו במפעל כ- 15 עובדים (עמ' 33, ש' 1-2) וכנשאל שוב אם בדו"חות הנוכחות שבדק לא היו מקרים אחרים בהם הועסקו שני עובדים לבד במשמרת, כך השיב (שם בש' 8-10): "היו גם אנשים אחרים לבד, אבל בהם לא חשדתי כי הם לא נראו לי פוטנציאליים." ... הם היו הפוטנציאל היחידי שחשדתי בו." לשאלה אם בני יכול להעיד היום בדיעבד כי התובעים הם אלה שגנבו את הסחורה מהנתבעת, השיב בני כך (עמ' 33, ש' 32-34): "ת. אני לא יכול להגיד דבר כזה מעבר למה שיש בבדיקת הפוליגרף. רק שניהם עברו בדיקת פוליגרף באותו יום ובאישורם." עולה אפוא, כי גרסת הנתבעת בדבר ייחוס מעשה הגניבה לתובעים מבוססת על "החשדות" של בני בתובעים, אשר נראו בעיניו "פוטנציאליים" לביצוע מעשה הגניבה, ועל דו"חות נוכחות, שלא הוצגו בפנינו, המלמדים, לכאורה, על ביצוע משמרות חופפות בתקופה מחודש 07/06 ועד לחודש 11/06, כאשר עד הנתבעת אישר בעדותו כי בתקופה זו היו גם עובדים אחרים שהועסקו במשמרות חופפות אולם, כאמור, הם לא נראו בעיניו של בני "גנבים פוטנציאליים". עדות זו הינה חלשה לטעמנו, ואינה מבוססת דיה. זאת ועוד, עדותו של בני כי החשד בתובעים נבע מעצם נהיגתם במלגזה, אף בה אין כדי לבסס את הטלת האשם בתובעים דווקא, משלא נטען כי הם היחידים הנוהגים במלגזה ולא הוכח כי דווקא בדרך זו נגנבו המשטחים. ממילא שהטענה לא הוכחה (וראה עדות קיריל: עמ' 10, ש' 6-7, עמ' 17, ש' 25-26; עדות לנור: עמ' 22, ש' 21-22). התובעים הכחישו את מעשה הגניבה שיוחס להם על ידי הנתבעת וכך העיד כל אחד מהתובעים בתצהירו (סע' 15-16 לתצהירי התובעים, ההדגשה לא במקור, מ.נ.ד.): "15. הנני להצהיר, כי הנתבעת פיטרה אותי בגין "חשד לגניבת משטחי אלומיניום" והנני להצהיר, כי פועלה של הנתבעת כאמור הינו מחוסר יסוד, הדברים לא היו ולא נבראו, אני מעולם לא גנבתי מאת הנתבעת דבר וחצי דבר. הנתבעת החשידה אותי בגניבה על מנת לפטרני ולהתחמק מלשלם לי פיצויי פיטורים. 16. אני הייתי ועודני ידוע כפועל חרוץ ואיש אמין, מעולם לא הוחשדתי בגין גניבה וגם במקרה דנן אני לא הוזמנתי לחקירה ע"י המשטרה, דבר המצביע על כי הנתבעת העלילה עלי ע"מ לא לשלם לי פיצויי פיטורים." באשר לתלונה שהוגשה במשטרה במועד פיטורי התובעים, ביום 19.12.06, (נספח א' לכתב ההגנה המתוקן) הנתבעת לא הביאה בפנינו כל ראיה בנוגע לגורלה, כאשר מנגד התובעים העידו ולא נסתרו, כי מעולם לא נחקרו במשטרה אודות אותה תלונה (עמ' 9, ש' 21-23). בני לא ידע להתייחס לנושא התלונה או להעיד מה עלה בגורלה. מעדותו למדנו שלמעשה לאחר פיטורי התובעים לא המשיכה הנתבעת להתעניין בנושא, עד להגשת התביעה (עמ' 35, ש' 2-12). כך יוצא, שגרסת הנתבעת מבוססת אך ורק על בדיקת הפוליגרף שבוצעה לתובעים ואולם, כאמור בהחלטתנו מיום 19.12.11, כנובע ממידת המהימנות המוטלת בספק של בדיקת פוליגרף, כלל הוא שממצאי בדיקה כזו לא ישמשו ראיה בהליך אזרחי, אלא אם התקבלה לכך הסכמתם המפורשת של שני הצדדים (ע"א 8987/05 מלכי נ' סבון של פעם (2000) בע"מ (9.10.07); ע"א 4027/97 סולפרד בע"מ נ' עמישי, חברה לשיווק בע"מ ואח', נג(2), 522) כאשר הלכה זו אומצה גם בבתי הדין לעבודה (ע"ע 61/84 ביאזי נ' לוי, מב(1) 446; ע"ע 622/07 אגוזי - מדינת ישראל, מיום 6.1.09). בספרו של כב' השופט קדמי (כתוארו אז) ("על הראיות", כרך שני, 1119 (מהדורה משולבת מעודכנת 2003)) צוינה דרישת "הסכמת בעלי הדין" להגשת תוצאות בדיקת הפוליגרף בהליכים אזרחיים כתנאי מקדמי להגשתם כראיה בבית המשפט, כאשר עוד צוין כי הסכמה זו "חייבת להיות במפורש להגשת התוצאות כראיה בבית-המשפט דווקא; שאין די בהסכמה מסויגת להיבדק לצורכי המו"מ בין הצדדים או כתנאי לחיובו של היריב. יש להבחין, אפוא, בין הסכמה לעריכת הבדיקה לבין הסכמה להגשת תוצאותיה כראיה והכרעת הדין על-פי תוצאות אלו; וכאמור - הסכמה בהקשר זה חייבת להיות מפורשת, ברורה וחד משמעית." לפיכך, אף אם היינו מקבלים את טענת הנתבעת בדבר הסכמת התובעים לעצם עריכת הבדיקה כנחזה מהטפסים שהוגשו על ידי הנתבעת, טענה שהוכחשה בידי התובעים, הרי ממילא שלא ניתנה הסכמתם להגשת ממצאי הבדיקה כראיה בהליך המתנהל לפנינו, ולפיכך ראיה זו אינה קבילה. אף שדי באמור לעיל, מצאנו חשיבות לעמוד על נסיבות חתימת התובעים על ההסכמה לעריכת בדיקת הפוליגרף, כפי שעלה לפנינו מראיות הצדדים ומעדויותיהם, וזאת בכדי להביע מורת רוחנו מאופן ההתנהלות שנחשף בפנינו. התובעים העידו בפנינו באמצעות מתורגמנית לשפה הרוסית (עמ' 6) משלא נסתרה עדותם כי אינם מבינים ו/או דוברי השפה העברית (עמ' 21, ש' 24-25). כך העיד קיריל בנוגע לנסיבות חתימתו על טופס ההסכמה לעריכת בדיקת הפוליגרף (מעמ' 7, ש' 19 עד עמ' 8, ההדגשות לא במקור, מ.נ.ד.): "ש. מי הזמין אותך לבדיקת פוליגרף? ת. קודם כל בני קרא לי אליו. הוא אמר לי שאני גנבתי אלומיניום. אח"כ הוא שאל אותי אם אני רוצה לעבור בדיקת פוליגרף ואני מיד הסכמתי כי לא היה לי שום רגש אשמה. אף אחד לא התריע על הבדיקה. הזמינו אותי, האשימו אותי בגניבה ואז שלחו אותי לפוליגרף. נתנו לי נייר חתמתי ואני לא יודע על מה חתמתי. אני לא יודע מה היה כתוב במסמך. לשאלה האם כתוב במסמך שאמרו לי שאני מסכים לפוליגרף אני משיב - שכשנכנסתי לחדר במשרד במפעל אני כבר ראיתי במה מדובר. הפקידה שבדקה אותי בפוליגרף היא זו שהחתימה אותי על ההסכמה לפוליגרף ולא בני. אצל בני לא חתמתי על כלום. ש. על הגניבה דיברו איתך ברוסית? ת. מוטי (מנהל הנתבעת) דיבר איתי אבל בכל זאת הוא הגיע כמתורגמן. אני לא הבנתי על מה דיברו הפקידה ומוטי. פניתי לצדדים והם אמרו לי שאני לא אפנה לשום צד. הפקידה אמרה לי אל תסתובב ומוטי אמר זה בסדר. כשבני קרא לי אליו ודיבר איתי על הגניבה הוא דיבר איתי בעברית אבל הבנתי את רוב הדברים. את בדיקת הפוליגרף הביאו למפעל באותו זמן שבני האשים אותי בגניבה. מיד אחרי השיחה עם בני הביאו את הפוליגרף ועשו לנו בחדר. ש. את השאלות ששאלו אותך בפוליגרף באיזה שפה שאלו אותך? ת. בעברית. אף אחד לא תרגם לי. לא הבנתי הכל מה ששאלו אותי אבל הבנתי משהו. מוטי היה מתורגמן. אבל הוא לא יודע רוסית. אז הוא לא עשה עבודה טובה. ש. כשבני דיבר איתך אמרת שהבנת את רוב הדברים? ת. כן. ש. כשדיברו איתך על הפוליגרף אמרת שהיית בחדר השני ודיברו איתך בעברית. אז למה את זה לא הבנת? ת. כי אני מכיר את המילה "גניבה" ואני מכיר את המילה "אלומיניום". מעדותו של קיריל, ברי כי הסכמתו לעריכת בדיקת הפוליגרף בחצרי הנתבעת ובמעמד הטחת האשמות בו, לא ניתנה מדעת, ואף לא היתה מפורשת, שכן ההסבר לאופן הבדיקה ומשמעותה לא ניתן לו בשפה המובנת לו, והנתבעת לא השכילה לסתור עדות זו. עדות דומה באשר לנסיבות החתימה על טופס ההסכמה לביצוע הבדיקה נשמעה מפיו של לנור (מעמ' 19, ש' 6 עד עמ' 20, ש' 25). מעדויות התובעים עלה בבירור, כי הם נדרשו בעיצומו של יום עבודה להגיע, כל אחד בנפרד (עמ' 20, ש' 3-4) להנהלת החשבונות במפעל הנתבעת, כאשר במעמד זה התובעים נדרשו לעבור בדיקת פוליגרף לאימות החשדות, שזה עתה הוטחו בהם, בדבר גניבת סחורה מהנתבעת, כאשר מכשיר הפוליגרף היה כבר מוצב בחדר. השתכנענו מגרסת התובעים, כי למעשה, לא היתה בידיהם ברירה אמיתית אם לעבור את הבדיקה אם לאו; לפיכך בנסיבות אלה, הסכמה זו אינה בגדר הסכמה חופשית, מפורשת ומדעת כנדרש. אף מעדותו של המצהיר היחיד מטעם הנתבעת, בני, לא ניתן היה למצוא תמיכה בגרסת הנתבעת כי הסכמת התובעים ניתנה לכאורה באופן חופשי ומודע, שכן בני העיד כי תרגום הדברים לשפה הרוסית המובנת לתובעים בוצע על ידי אלדר, מנהל המפעל בו עבדו התובעים (עמ' 34, ש' 18-21), אשר לא הוזמן לעדות. בנסיבות שתוארו, אנו מקבלים את טענת התובעים כי למעשה נערך להם "משפט שדה", באופן בלתי ראוי ובלי הוגן, מבלי שנערכה לאחריו כל בדיקה נוספת ומבלי שניתנה לתובעים הזדמנות אמיתית להתגונן בפני ההאשמות החמורות שהופנו לעברם ובפני הכוונה לגדוע את מטה לחמם. יחד עם זאת, משויתרו התובעים על תביעתם לפיצוי בגין התנהלות זו של הנתבעת, לא נותר לנו אלא להביע מורת רוחנו מהתנהלות זו. כפועל יוצא מקביעותינו זו, דין טענת הנתבעת לשלילת פיצויי הפיטורים וההודעה המוקדמת מהתובעים - להידחות. בנסיבות אלה, גם טענת הנתבעת לקיזוז שווי הסחורה בסך של 80,000 ₪, אשר נטענה בעלמא, דינה להידחות בהתאם. לפיכך, אנו קובעים כי התובעים זכאים לקבל מהנתבעת פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת. בהחלטתנו מיום 12.1.12 נדרשו התובעים לתקן את הסכומים הנתבעים בגין פיצויי פיטורים והודעה מוקדמת, ולחשב את השכר הקובע בהתאם לממוצע הימים ב-12 החודשים האחרונים והמלאים ביותר לעבודתם ולהכפילם בתעריף היומי האחרון ששולם להם (ראה: דב"ע נז/3-57 סנונית הדגמות וקידום מכירות 1989 בע"מ - שולמית פרץ, פד"ע ל, 364). ביום 19.2.12 הגישו התובעים תחשיב מתוקן מטעמם הנסמך לטענתם על "השכר נטו לתשלום ב- 12 החודשים האחרונים", אשר לא נערך בהתאם להנחיותינו ולהנחיות הפסיקה. הנתבעת לא מסרה גרסה בעניין זה. עיון בתלושי השכר מלמד כך: ביחס לקיריל: ממוצע ימי עבודתו ב- 12 חודשי העבודה האחרונים והמלאים ביותר מחודש 11/06 - 12/05 לרבות התשלומים שקיבל בגין דמי חגים, חופשה וחופשת אבל, שכר מלחמה ויום בחירות (תשלומים המהווים "תחליף שכר") שקיבל בתקופה זו עומד על 20.25, השכר היומי האחרון ששולם לקיריל עמד על הסך של 165.50 ₪ ליום; לפיכך, השכר הקובע בעניינו הינו 3,351.37 ₪. התובע עתר להכללת הרכיב "אחראי משמרת", ששולם לו מדי חודש בסכום זהה, בתחשיב פיצויי הפיטורים והנתבעת לא טענה אחרת. לפיכך, גם רכיב זה, בסך 606 ₪ לחודש (400 ₪ נטו), יילקח בחשבון בעת חישוב השכר הקובע; בנסיבות אלה, שכרו הקובע של קיריל עומד על 3,957.37 ₪. לפיכך ובהתאם לתקופת עבודתו של קיריל בנתבעת משך 4.92 שנים, הוא זכאי לתשלום פיצויי פיטורים בסך של 19,470 ₪. בנוסף זכאי קיריל לדמי הודעה מוקדמת בשיעור שכר חודש בסך 3,957 ביחס ללנור: ממוצע ימי עבודתו ב- 12 חודשי העבודה האחרונים והמלאים ביותר בין החודשים 11/06 - 08/05 (למעט חודשי היעדרותו המלאה והחלקית מהעבודה בגין הפגיעה האמורה) לרבות ימי חג, חופשה ושכר מלחמה עומד על 20.25, השכר היומי האחרון ששולם ללנור עמד על הסך של 165.50 ₪ ליום; לפיכך, השכר הקובע בעניינו הינו 3,351.37 ₪. בהתאם לתקופת עבודתו בנתבעת שנמשכה 1.33 שנים, זכאי לנור לפיצויי פיטורים בסך של 4,697 ₪. בנוסף, זכאי לנור לפיצוי בגין אי קבלת הודעה מוקדמת לפיטורים, בסך של 1,730 ₪ בגין 16 ימי הודעה שהנתבעת היתה חייבת ליתן לו בהתאם להוראת סעיף 4(2) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א-2001. הפרשי גמול עבודה בשעות נוספות התביעה לשעות נוספות הינה מתביעות הממון ועל התובע גמול שעות נוספות מוטל הנטל להוכיח את מספר השעות בהן עבד בפועל, על מנת שבית הדין יוכל לפסוק סכום קצוב (דב"ע לב/3-32 מרלן פרוימוביץ - ישראל בר-אדון, פד"ע ד 39, עמ' 42-43). עם זאת, נקבע חריג לכלל, לפיו די בהוכחת מתכונת קבועה של עבודה בשעות נוספות על מנת לפסוק לעובד גמול בגין עבודה בשעות נוספות (דב"ע לז/2-1 מחמוד - דקל מרקט, פד"ע ח 343, 351). מגמת הפסיקה כיום הינה, להגמיש את כללי נטל הראייה בהוכחת התביעה לגמול שעות נוספות, במקרים בהם שוכנע במקרים בהם שוכנע בית-הדין כי העובד עבד במתכונת עבודה קבועה הכוללת עבודה בשעות נוספות, והוא אינו נדרש להוכחה מדויקת של שעות עבודתו (ראה: ע"ע 212/06 ימית א. ביטחון (1988) בע"מ - אלי אפרים, 12.11.08 והאסמכתאות הנזכרות שם). באותו עניין, סימן בית הדין הארצי שינוי מההלכה שנהגה עד אז ולפי קביעתו, משנמנע המעסיק מלהחזיק רישומים של שעות העבודה, יועבר אליו נטל ההוכחה בתביעת שעות נוספות (סע' 38 לפסק הדין) וזאת אף למקרים שקדמו לתיקון 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 (להלן - חוק הגנת השכר). אף על פי כן בפסק דין מאוחר יותר (ע"ע 280/08 אושרי זגורי - חברת השמירה, 3.5.10), נקבע כי על מנת שיועבר נטל ההוכחה אל המעסיק (אף כאן התייחס בית הדין למקרה שטרם חל עליו התיקון האמור לחוק הגנת השכר), על העובד להביא ראשית ראיה ("דבר מה" כדברי פסק הדין) בטרם יעבור הנטל את המעסיק. במקרה האחרון, נדחתה התביעה לשעות נוספות תוך שנקבע כי "חוסר הודאות לגבי נכונות החישובים עליהם מבסס המערער את תביעתו לגמול שעות נוספות לחברה, גדול מדי כדי להעביר נטל זה לחברה". על יסוד דברים אלו נפנה לבחון את התביעה לתשלום גמול שעות נוספות. אין מחלוקת, כי עבודת התובעים בנתבעת התבצעה במשמרות בנות 12 שעות כל אחת; משמרת יום - מהשעה 07:00 בבוקר עד לשעה 19:00 בערב, ומשמרת לילה משעה 19:00 עד לשעה 07:00 בבוקר, כאשר לעיתים התובעים עבדו במשמרות אלה גם ביום המנוחה השבועית. מתכונת עבודה זו נלמדת כאמור מעדויות התובעים עצמם (סע' 3-5 לתצהירי התובעים), מעדות המצהיר היחיד מטעם הנתבעת (עמ' 30, ש' 16-19) ומתדפיסי הנוכחות של קיריל בחודשים 08/2005 ו- 05/2006 (נספח א' לתצהיר קיריל) - שהם התדפיסים היחידים שהוצגו בפנינו. מכיוון שהתביעה הינה ביחס לכל תקופת עבודתם של התובעים, אף בפועל הוצגו בפנינו רק שני דו"חות נוכחות, בדקנו את דו"ח הנוכחות של חודש 8/05 אל מול תלוש השכר לחודש זה, על מנת לבדוק אם יש בו כדי לתמוך בטענת התובעים. נציין, כי אף התובעים ביצעו את התחשיבים מטעמם, על יסוד אותו דו"ח נוכחות (ויודגש - מדובר בדו"ח נוכחות של קיריל, כאשר לנור לא הציג כלל דו"חות נוכחות). בדיקתנו העלתה את הנתונים הבאים - בחודש 8/05 עבד קיריל 19 ימי עבודה (התאריך 11.8.05 אינו ברור, בהעדר החתמת שעון בכניסה), לפי חלוקת המשמרות שתפורט להלן: 7 משמרות בוקר בימי חול (א'-ה'), מהן נוכו לו 45 דק' בגין הפסקה. עבור כל אחת מהמשמרות האלו זכאי קיריל בנוסף לתשלום היומי גם ל-2 שעות בערך 125% ו-1.25 שעות (שעה ורבע, לאחר הפחתת זמן ההפסקה)) בערך 150%. 6 משמרות ערב בימי חול, בגין כל אחת מהן, זכאי קיריל בנוסף לתשלום היומי גם לגמול שעות נוספות החל מהשעה השמינית ולפיכך, 2 שעות בערך 125% ו-3 שעות בערך 150%. 4 משמרות ערב שישי ומשמרות בוקר/ערב שבת, עבורן זכאי קיריל לתשלום יומי לפי 150% ולתשלום גמול 2 שעות נוספות בשיעור 175% ו-2 שעות נוספות בשיעור 200%. מכיוון שעבד 2 משמרות ערב בשבת, הרי הוא זכאי לעוד 2 שעות בשיעור 200% (שכן במשמרת הערב השעות הנוספות מתחילות כבר מהשעה השמינית). 2 משמרות שישי בוקר (שתיהן בשבועות בהן עבד פחות מ-5 ימי עבודה), עבורן זכאי קיריל לתשלום יומי ובנוסף ל-2 שעות בערך 125% ו-2 שעות בערך 150%. יצוין, כי הצדדים לא טענו בפנינו דבר ביחס לזמני ההפסקות ולפיכך, הסתמכנו על הרשום בדו"ח הנוכחות - ממנו עולה כי רק במשמרות בוקר בימי חול נוכתה הפסקה בת 45 דקות - כמשקף את הנהוג במקום העבודה. כעולה מהפירוט שלעיל, זכאי קיריל בעד אותו חודש לתשלומים הבאים: 19 ימי עבודה * 153.94 ₪ ליום = 2,924.86 ₪. 4 * 153.94 ₪ * 0.5 (הפרש שכר יומי עבור עבודה בשבת) = 307.88 ₪. 30 שעות בערך 125% = 721.59 ₪ (153.94/8 * 30* 1.25). 30.75 שעות בערך 150% = 887.56 ₪. 8 שעות בערך 175% = 269.39 ₪. 10 שעות בערך 200% = 384.85 ₪. סה"כ זכאי קיריל ל- 5,496 ₪ (עבור שעות עבודה בלבד). בפועל קיבל עבור אותו חודש 4,862 ₪. יצוין, שתלוש השכר בנוי באופן המקשה על הצלבת הנתונים המפורטים בו עם נתוני דו"ח הנוכחות, שכן לפי התלוש פורטו 16 ימי עבודה ו-107 שעות נוספות בשיעור 125%. שני הנתונים אינם תואמים את הדו"ח. כאמור, מהתחשיב שלעיל עולה שבפועל בגין אותו חודש קיים פער בסך כ-634 ₪. מכאן, שלא מצאנו בנתונים האמורים בסיס לתביעתו של קיריל בסך 1,713 ₪ לכל חודש עבודה, כפי שפורטה בתחשיבים שצורפו לסיכומי התובעים. מקל וחומר שאין בכך כדי לבסס תביעה בסכום זהה ללנור, לגביו לא הוצג ולו דו"ח נוכחות אחד. זאת ועוד, אין מחלוקת שבסיום עבודתו, שולמו לקיריל הפרשי שעות נוספות בסך 15,746 ₪, כפי שאף עולה מתלוש השכר לחודש 12/2006. בהתחשב בעובדה שבחודש שבדקנו באופן מדגמי (מתוך 2 חודשים בלבד שהוצגו בפנינו דו"חות נוכחות לגביהם) היה הפרש לזכותו של קיריל בסך 634 ₪, ואין בפנינו כל ראיה כי מדובר בהפרש קבוע, הרי שאין בפנינו כל עדות לכך שהפרשי השכר ששולמו לקיריל בסיום עבודתו, אינם מכסים את כל ההפרשים שנוצרו לזכותו מהלך תקופת עבודתו. נציין, כי תחשיבי התובעים אשר תוקנו פעם אחר פעם, היו שגויים, ואנו מפנים אותם לפירוט שניתן בעניין זה בפסה"ד ע"ע 188/06 סמי בוג'ו - קל בניין, מיום 28.11.10. בהקשר זה נודעת גם משמעות לעובדה שהתביעה הוגשה בחלוף 3 שנים ממועד סיום העבודה, ולכך שהתובעים לא ביקשו לחקור את נציג הנתבעת אשר תמך בהודעתה מיום 21.10.12, לפיה אין בידיה את דו"חות הנוכחות הרלוונטיים. בנסיבות אלו, משאין בידינו יכולת לקבוע מהם הפרשי השכר שנוצרו לזכות התובעים בכל חודש וחודש; משבפועל שולם לתובעים גמול בגין שעות נוספות; משהשתהו התובעים על הגשת תביעתם ומשמדובר בתקופת עבודה הקודמת לתיקון 24 לחוק הגנת השכר - אין בידינו להיעתר לתביעה להפרשי שכר והיא נדחית בזאת. סוף דבר על יסוד כל האמור לעיל, על הנתבעת לשלם לתובעים, בתוך 30 ימים מהיום, את הסכומים הבאים: לתובע 1, מר לנור ביקרוב פיצויי פיטורים בסך 4,697 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה ממועד סיום העבודה, 19.12.06 ועד מועד התשלום בפועל; דמי הודעה מוקדמת בסך 1,730 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 19.12.06 ועד מועד התשלום בפועל. לתובע 2, מר קיריל נסטרצ'וק פיצויי פיטורים בסך 19,470 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה ממועד סיום העבודה, 19.12.06 ועד מועד התשלום בפועל; דמי הודעה מוקדמת בסך 3,957 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 19.12.06 ועד מועד התשלום בפועל. התביעה להפרשי שכר - נדחית. התשלומים שלעיל ישולמו לתובעים בתוך 30 ימים מהיום, ובנוסף ישולמו להם הוצאותיהם בגין ההליך דנן (לרבות בגין בקשות בהן קבענו כי הוצאותיהן יפסקו בסוף ההליך), בסך 5,000 ₪ לכל אחד מהם, אשר ישולמו אף הן בתוך 30 ימים מהיום. הצדדים רשאים לערער על פסק הדין בפני בית הדין הארצי לעבודה בירושלים וזאת בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין.פיטוריםשלילת פיצויי פיטורים (חשד לגניבה)