קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיטורים עקב חשד לעבירה פלילית: התביעה התובע, שירת במשטרת ישראל ממרץ 1981 ועד ל - 5.12.2000, מועד בו פוטר מהמשטרה. התובע שירת בתפקידי בילוש ומודיעין במשטרת חיפה. התובע פוטר מן המשטרה ביום 5.12.10 לאחר שנעצר ביום 11.09.00 בחשד לקבלת שוחד מרמה והפרת אמונים. בסופו של דבר לא הוגש כל כתב אישום נגד התובע, וגם לא הועמד לדין משמעתי. התובע מדגיש כי לאחר שנסגר התיק, נשאל אם הוא רוצה לשוב ולשרת במשטרה, אך תשובתו הייתה כי הוא אינו יכול לעשות כן, לאחר שהלבינו את פניו ברבים וחשדו בו בעבירות כאלה. התובע מציין את ההצעה לחזור למשטרה, גם אם אינו בטוח כי ההצעה הייתה אמיתית, אלא רק להדגיש כי המשטרה הודתה למעשה כי פיטוריו היו מתוך טעות. הסיבה העובדתית למעצר ולפיטורין: התובע קיבל מצלמת וידאו מאדם בשם ציון טויזר שהיה ידוע למשטרה כעבריין רכוש. המצלמה התקבלה באמצע שנת 1999. התובע שילם עבורה מחצית מערכה רק יום לפני מעצרו. ביום זה נעצר מי שהיה אז מפקד בימ"ר - מאיר פרסקו. התביעה כאן היא תביעת נזיקין. התובע טען כי רשלנותה של הנתבעת בהליך הפיטורין, אשר נעשה עוד לפני שהתקבלה החלטה כלשהיא, כי אכן יש ממש בעבירות בהן הוא נחשד, גרמה לו לנזקים ניכרים. לתובע נגרמו לטענתו נזקים רבים כתוצאה מהפיטורין, החל מפגיעה בשמו הטוב היות ומעצרו פורסם ברבים. משפחתו נפגעה באופן קשה מתחושות עלבון, עגמת נפש ובושה, כל זאת על לא עוול בכפיו. בנוסף נגרמו נזקים כלכליים ניכרים. התובע תובע נזקים בשיעור של 2,374,569 ₪ והוא מפרט את ראשי הנזק הכוללים הפסד שכר צפוי לאור הגיל בו הוא פוטר, מענקים שונים שהיו מגיעים לו, גמלת פנסיה, הפסד אפשרות להשתכר כחוקר פרטי היות ושמו רשום במרשם הפלילי. התובע טען בכתב התביעה כי נזקיו הם על פי הערכה והוא מבקש שבית המשפט ימנה אקטואר אשר יעמוד במדויק את ההפסדים שנגרמו לו. בנוסף לכך, התובע נקלע לחובות, נפתחו נגדו תיקי הוצל"פ ודירתו נמכרה. גם כאן אין לו אסמכתאות מדויקות והתביעה היא על סמך אומדן. ראש נזק נפרד הוא עגמת הנפש שנגרמה לו, אשר הייתה כרוכה בפגיעה בבריאותו ובבריאות בני משפחתו. בגין כך תובע סך של 200,000 ₪. התובע צירף לכתב התביעה את המסמכים כדלקמן: א. אישור המשטרה כי הוא פוטר לפי סעיף 10 (2) לפקודת המשטרה, ביום 5.12.2000. ב. הודעת הפיטורין מיום 21.1.2001 עליה חתומה ניצב אסתר דומיניסיני- ראש אגף משאבי אנוש. בהודעה זו נאמר כי היא מפטרת אותו מהשירות לפי הסמכות הניתנת לה על פי סעיף 10(2) לפקודת המשטרה וכי עניין הגמלה יידון סופית עם תום ההליכים המשפטיים. ג. דו"ח על מעצר מיום 11.9.2000. השוטר שעצר את התובע הוא מיקי סבן. התובע נעצר במטה המשטרה בחשד לעבירות של קבל שוחד, מרמה והפרת אמונים. תגובתו של התובע הייתה "אני בהלם". ד. דף ראיון שנערך על ידי פקד (אז) טל ברוורמן קמ"ר משמעת ביום 5.10.00 , נושא הראיון הוא שקילת פיטורי התובע. בראיון זה נכתב על ידי פקד ברוורמן, כי התובע הודה בכך שקיבל מסרטת וידאו מידיו של עבריין אשר באותה עת היו תלויים ועומדים נגדו 4 תיקים בגין עבירות של החזקת נכס חשוד כגנוב, וכי אותו עבריין מוכר לתובע כמי שעוסק בקניית רכוש גנוב והלבנתו באמצעות קניית מוצרים במכרזים. יתר על כן, את המסרטה קיבל התובע מאותו עבריין מספר חודשים לאחר שהוא עצמו, דהיינו התובע, רשם ידיעות לגביו אשר התקבלו ממקור מהימן לידיו. בהמשך הראיון נכתב על ידי גב' ברוורמן כי רק כעבור חצי שנה, שילם התובע 1,000 ₪ תמורת המסרטה שהוא סכום הנמוך במחצית מערכה האמיתי וגם זה נעשה סמוך למעצרו של המפקד רפ"ק מאיר פרסקו. באותו ראיון כתבה פקד ברוורמן כי למעשה התובע הודה בביצוע של מעשה שיש עמו קלון ולכן נשקלים פיטוריו והיא מבקשת את תגובתו. תגובתו של התובע הייתה, כי זכותו להיות מיוצג אך אין לו תקציב לכך ולכן הוא בא ללא ייצוג. התובע לא קיבל את הטענות כלפיו, וטען כי שילם עבור המסרטה 500 ₪ מקדמה. הוא לא ידע כי מדובר בעבריין, הוא לא הכיר אותו לפניו. כל האירוע היה בנוכחות עובד ממ"ן ששמו דודו-דוד וקנין (להלן: "דודו"). זו הייתה הפעם ראשונה בה דיבר עם אותו אדם ששמו ציון טויזר (להלן: "טויזר"), והוא אף הציע לשלם ריבית לאותו אדם, שהמסרטה הייתה שלו, עוד לפני ששילם את אותו הסכום. לעניין ההודעות המודיעיניות אשר רשם לגבי טויזר, הרי התברר לו כי בין המקור שמסר לו את הידיעות ובין טויזר נפל סיכסוך, ולכן הפסיק לרשום ידיעות לגביו. בנוסף לכך התברר באותו הזמן, כי בניגוד לידיעות אשר קיבל מאותו מקור, לא נתפס אצל טויזר שום דבר. בתשובה לשאלת המראיינת איך הוא מתייחס לכך שגם דוד הנ"ל וגם טויזר הנ"ל מכחישים כי רכישת המצלמה הייתה בנוכחותו של דודו, השיב התובע כי אלמלא היה שם דודו הוא בכלל לא היה נכנס, שכן אי אפשר להיכנס מבלי שיהיה איש ממ"ן נוכח, ואין לו מושג מדוע הם טוענים ככה. התובע הכחיש את הטענה כי הוא פנה לטויזר עוד קודם לכן, על מנת שהוא ישתתף עבורו במכרז. מעולם הוא לא לקח דבר מאדם, כל מה שעשה עשה בתמימות, הוא לא חשב צעד קדימה. אילו היה יודע שמדובר בטויזר שהוא עבריין לא היה קונה ממנו. בסופו של דבר שילם 1,500 ₪ מתוכם 360 ₪ כריבית. התובע ציין שאין כל קשר למעצרו של פרסקו לעניין רכישת המסרטה והתשלום. כמו כן ציין כי היה מוכן להיבדק במכונת אמת כדי שיוכל להוכיח שדבריו הם הנכונים, והמשטרה סירבה לאפשר לו להיבדק במכונת אמת. עוד טען התובע בפני המראיינת, כי בעת חקירתו במח"ש, אמר שהוא לא ידע שהדמות ממנה הוא קנה את המצלמה הוא אותו עבריין שלגביו רשם מידע, אלא שמשום מה הם לא רשמו זאת. ה. הודעה מאת המחלקה לחקירות שוטרים, המודיעה לו כי הפרקליטות החליטה לסגור את התיק כנגדו, מחוסר ראיות מספיקות נשלחה ביום 6.3.2003. ו- ח. כתבות מהעיתונות שמטרתם להוכיח כי קיימת הפליה בין קצינים בכירים אשר להם אמצעים להיות מיוצגים על ידי עו"ד עת הם נחקרים על ידי מח"ש, לבין התובע שלא היו לו אמצעים לעשות כן. יתר על כן, אותם קצינים בכירים שנחשדו בעבירות אותן ביצע התובע, ועבירות חמורות מהן, לא פוטרו: הכתבה הראשונה היא על כך שנחקרי מח"ש מתלוננים נגד ערן שנדר שהיה פרקליט המדינה, על פעולות שביצע בזמן שהיה ראש מח"ש. כתבה על קצין אינטרפול שקיבל טובות הנאה. כתבה על קצין משטרה שהורשע בגין התנהגות בלתי הולמת. ט. הודעת מעביד על תשלום מענק עקב פרישה. סכום המענק: 51,008.19 ₪. י. דיווח עבודה של הביטוח הלאומי, לעניין תקופות עבודה ומעסיקים. יא. הודעה מיום 22.1.2001 כי התובע זכאי לקצבה במלואה וכן 25% מהמענק לו היה זכאי זאת כהחלטת ביניים. הקצבה הושתה על 42.50% מהמשכורת הקובעת. כי יהיה זכאי למענק בגובה 2.20/24 משכורות קובעות. החלטה זו ניתנה עוד בטרם הוחלט על סגירת התיק כנגד התובע. יא-1. הודעה של המפכ"ל לתובע מיום 21.1.2001 לעניין גימלת ביניים. המשפט האחרון: "החלטה סופית בדבר קביעת זכויותיך לגמלאות תינתן לאחר שתמציא לראש אמ"ש הכרעת דין וגזר דין במשפט הפלילי שיתנהל נגדך. דהיינו המפכ"ל היה בטוח שיתנהל משפט פלילי", מה שכאמור לא קרה. החלטה זו ניתנה עוד בטרם הוחלט על סגירת התיק כנגד התובע. יא-2. דף הסבר בעניין יציאה לקצבה. יא-3. הודעה מאת קמ"ד אמצעים מנהליים מפברואר 2003, לפיה מענק הפרישה הוגדל ל - 50%. באותה הודעה נמסר כי עם סיום ההליכים, יתקיים דיון סופי באשר לתשלום המענק. יב. הודעה מטעם משרד המשפטים, המחלקה לרישוי חוקרים פרטיים, המודיעה לו כי לאור התיק הפלילי היא שוקלת שלא להיענות לבקשתו, מיום 30.12.2001. יג. דו"ח של כונס נכסים, לעניין מכירת הדירה ברח' בודנהיימר 28/10 חיפה. יד. דף חשבון של תיק הוצל"פ 02-02527-02-8. טו. דף חשבון של תיק הוצל"פ 02-17530-05-1. טז. פירוט נתונים לתיק הלוואה לבנק לאומי. יז. רשימת תיקים לחייב- דהיינו של התובע בלשכת הוצל"פ. טענתו העיקרית של התובע: המשטרה התרשלה בענייני, שכן נתפסה לטעות הראשונית לפיה כביכול הודה התובע ברכישת המסרטה מטויזר ביודעו שהוא עבריין. הוא מעולם לא הודה בכך. על הטעות של גב' ברוורמן חזרו כל הדרגים, ובכלל זה גם גב' זלצר, גב' דומינסיני, מפקדיו ביחידה וגם המפכ"ל. ההגנה: הנתבעת טענה להגנתה טענות מקדמיות והן: התביעה הוגשה על סף תקופת ההתיישנות בשיהוי ניכר ועל כן נפגעה היכולת להתגונן. אין לבית המשפט סמכות עניינית שכן מדובר ביחסי עובד מעביד, ו"הינם יחודיים לפלוגתאות שבגדר סמכות בתי הדין לעבודה - סעיף 6 לכתב ההגנה. טענתה העיקרית של הנתבעת היא, כי החלטת המשטרה הייתה כדין, וסבירה בנסיבות בהן החליטה לפטר את התובע ואין כל הצדקה לפצותו בגין "נזק שלא נגרם". יתר על כן מדובר בתביעה התוקפת שיקול דעת מנהלי ולכן יש לדון בה לפי הקריטריונים בהן נוהג בג"צ לדון כפי שכתוב בסעיף 93 (א) לפקודת המשטרה. התובע רכש מסרטת וידאו מעבריין שהוא עצמו רשם ידיעות מודיעיניות לגביו, כמי שהיה חשוד בעבירות רכוש ואין לקבל טענתו כי הוא לא ידע במי מדובר כאשר רכש את אותה מצלמה. התובע שילם לו בהמחאה דחויה רק כעבור חצי שנה מאז הקניה. אין ספק כי מדובר בעבירות שיש עמן קלון והפרת חובות השוטר. החלטה לפטרו הייתה סבירה ונכונה. הנתבעת נהגה נכון ועפ"י פקודות הקבע של המשטרה וזימנה אותו לראיון לפני שהתקבלה החלטה בעניינו. לעניין ייצוגו על ידי עו"ד, התובע היה זכאי לבקש סיוע, אך היה עליו להגיש בקשה לשם כך. התובע לא עשה זאת, עם כי סביר להניח שהוא לא נענה גם אם היה מבקש מכיוון שמדובר במעשה מחוץ לתפקיד. עפ"י חומר הראיות אשר בידי המדינה, התובע למעשה הודה במעשים שיוחסו לו ועל כן אין שחר לטענתו כי לא הודה ושכל ההחלטות מבוססות על טעות שעברה בין כל הדרגים. הנתבעת טענה כי כל נזקיו הנטענים של התובע מוכחשים ואין קשר סיבתי בינם לבין ההחלטה על הפיטורין. התובע מקבל את כל זכויותיו באשר לגמלה באופן יחסי לתקופת שירותו, וכן את המענק אף זאת כפי שזכויותיו מקנות לו. עוד טוענת הנתבעת לטענה של ריחוק הנזק בהתאם לסיף 76 (1) לפקודת הנזיקין וכי התובע לא עשה להקטנת נזקיו. בסופו של דבר, לדעת הנתבעת, יש לדחות את התביעה. המשפט: ניסיון בית המשפט להביא לידי פיתרון מחוץ לכותלי בית המשפט לא עלה יפה ועל כן נשמעו ראיות הצדדים. התובע העיד בעצמו. יש לציין כי התובע ביקש לזמן את העדים, אנשי משטרה: פקד טל ברוורמן, קצינת כ"א מחוזי סנ"צ רחל זלצר, ואת חוקר מח"ש אריה צוק. בסופו של דבר עדים אלו הוזמנו על ידי הנתבעת לאחר מתן אפשרות הגשת תצהירי עדות ראשית. תצהירו של נצ"מ אברהמי, שהיה יותר כחוות דעת משפטית, נמשך מן התיק לאחר שהתברר כי הוא נמצא בהשעיה. העדים אשר העידו מטעם הנתבעת אם כך: היו פקד ברוורמן, מר צוק וגב' זלצר. באופן תמוה לא הוצג לבית המשפט התיק האישי של התובע במשטרה. תיקי מח"ש נשלחו לאחר סיום ההליכים, אך לא תיק הפרקליטות. החשוב הוא שלא הומצאו לבית המשפט המלצות מח"ש ולא חוות דעת הפרקליטות. תצהיר התובע 1: התובע העיד בעצמו. התובע חזר בתצהירו על האמור בכתב התביעה בפירוט יתר לעניין המצלמה עצמה שרכש בנוכחות דודו - איש ממ"ן, והידיעות אשר מסר לגבי מר טויזר שנה קודם, וכי לא הכיר את מר טויזר קודם לכן ולא ידע שהוא אותו עבריין לגביו רשם מידע. התובע צירף לתצהירו בנוסף למסמכים שצורפו לכתב התביעה, את המסמכים כדלקמן: א. תעודת הערכה ממרץ 1998 על פעילותו המודיעינית. ב. "פרופיל שירות" מיום 23.10.2000 כאשר הערכות משנת 1990 ועד יוני 2000, היו הערכות טובות לגבי התפקוד והמקצועיות. בנושא המשמעת ישנן מספר הערות לעניין מצבו הכלכלי של התובע, כאשר רשום עיקול על משכורתו משנת 1990 ובשנת 1991 הוזמן לראיון בעקבות פקודות הוצל"פ וחובות שנותרו מחתימת שוטרים כערבים לו. בשנת 1999 קיבל התובע נזיפה בגין אי מילוי הוראה. בשנת 1996 נפתח תיק בגין שימוש בכוח. בשנים 1989- 1990 נפתחו שלושה תיקים ונסגרו. בשנת 1986- נסגר מנהלית תיק בגין התנהגות לא נאותה. בשנת 1981 - הוא ננזף. בשנת 2000 נערכו שני ראיונות (יוצא דופן), האחד בחודש יוני והאחר בחודש אוגוסט - בחודש יוני ההערכה הייתה מעורבת, בחודש אוגוסט החמירה, ונאמר כי יתכן וימצא עצמו מחוץ למערך המודיעין. סיכום והמלצות של הפרופיל היה כדלקמן: לאור חומרת העבירה בה מואשם השוטר ממליץ מפקד התחנה לפטרו מהחיל. בכתב יד נוסף נכתב: "ממ"ר חוף ממליץ לפטר את השוטר" את המסמך כתבה אורנה ישראלי, קצינת אמ"ש, תחנת חיפה. ג. התובע נחקר תחת אזהרה ביום 11.09.2000 ע"י אריה צוק כי במשך השנתיים האחרונות קיבל שוחד מטויזר וממספר עובדי ממ"ן, וכי הוא חשוד בשיבוש הליכי חקירה. התובע הכחיש המיוחס לו. דף מס' 7 של ההודעה מסתיים פעמיים. פעם אחת בשורה 253 כתוב: "זאת הודעתי שהוקראה בפניי ואושרה נכונה בחתימת ידי". ובשורה 258 בצד ימין ישנה חתימה של התובע ומתחתיה כנראה חתימת החוקר, ופעם נוספת על דף מס' 7 נוסף ישנה חתימה של התובע בצד שמאל הדף ליד שורה 253, ואחר כך יש תוספת: נכנס העד מיקי סבן רכז המודיעין שבקש לרענן את זכרונו של התובע לגבי שיחה ביניהם בעניין פרסקו וטויזר. ד. הודעה נוספת מיום 12.09.2000 - המתייחס לעימות בין התובע לדודו וקנין. התובע טען כי האחרון היה נוכח בזמן קנית המצלמה והוא שיזם אותה. מר דוד וקנין הכחיש בעמות את הטענות כלפיו. ה. הודעה של מאיר פרסקו מיום 13.09.2000. ו. מזכר של מיקי סבן מיום 11.09.2000. במזכר זה נכתב כי במהלך הנסיעה מירושלים לחיפה, התובע נשאל מהיכן הוא מכיר את טויזר ותשובתו היתה כי הוא עבריין מוכר וכי רשם עליו מספר ידיעות בעקבותיהן נעשו חיפושים. כן סיפר כי קנה את המסרטה 4 חודשים קודם לכן ורק יום קודם (דהיינו 10.09.00), שילם עבורה בשיק דחוי. ז. צילום שיק ע"ס 1,060 ₪ לפקודת טויזר ת.פ. 12.10.01. ח. חשבונית שנתפסה מידי טויזר ציון ביום 13.09.09, המתייחסת לפרטים שונים שנרכשו. תאריך החשבונית - 23.04.2000, בה מופיעו, לדברי התובע, המצלמה - "ערך זכיה" 2,525. החשבונית של מרכז מכירות נתב"ג עבור משה אוחנה (אחד מהשמות בהם השתמש טויזר). ט. ידיעות מודיעיניות לגבי טויזר. י. מזכר של גב' ברוורמן מיום 03.10.2000, המתייחס לבדיקת הידיעות המודיעיניות הנ"ל והמקור שמסר אותן - מקור אמין. י"א. מזכר של שי (לא ידוע מי הוא - ח.ל.ה.) לגבי השמות הנוספים בהם משתמש טויזר מיום 06.09.2000 ביניהם משה אוחנה. י"ב. מזכר נוסף של שי מיום 20.09.2000 לעניין הערכת המצלמה. י"ג. מזכר מאת קב"ט ממ"ן אל "בועז גולדנברג" לעניין חקירה על העלמות תכשיטים, במסגרתה נחקרו גם עובדי ממ"ן ביניהם דודו וקנין הנ"ל אשר ערב את מר מאיר פרסקו. בעניין החקירה הנימה העולה מהדו"ח - "מר פרסקו מזהיר מראש את מר וקנין". י"ד. מכתב לראש מח"ש בעניין גניבת התכשיטים מיום 12.07.2000, מאת עו"ד וולפוביץ יועמ"ש וקצינת בקרת ותלונות הציבור באותו עניין - מתעורר חשד לשיבוש הליכי חקירה כנגד רפ"ק מאיר פרסקו. ט"ו. טופס גבית הודעה של דודו וקנין מיום 12.09.2000, אף הוא ע"י מר צוק. ט"ז. הודעה נוספת של מר וקנין מיום 27.09.2000 (בניגוד להבטחתו ביום 12.09.2000 לא לספר דבר על הגרסה שמסר ביום 12.9.00, סיפר לטויזר בפרוטרוט, ב"תמימות..."). י"ז. שקילת צעדים מנהליים - מסמך שכתבה גב' ברוורמן לראש אכ"א ביום 26.10.2000. כותרתו: קבלת שוחד והפרת אמונים - עבירות שעל פי טיבן ונסיבות ביצוען יש עמן קלון. הפתיח: השוטר הודה כי קיבל מעבריין העוסק בסחר ברכוש גנוב ובהלבנתו באמצעות קבלות מזויפות מסרטת וידאו, בחודש 03/00. רק לאחרונה משהתברר לו דבר מעצרו של ראש מחלק בילוש בימ"ר חוף, שילם לעבריין כ-1,060 ₪ בהמחאה דחויה (ערכה האמיתי כמשומש לפחות כפול). בסעיף טיב הראויות - ראיות לכאורה בלבד לכך שידע בעת המפגש עמו כי האיש הוא עבריין המוכר לו מתוקף תפקידו, ראיות לכאורה לכך שלא היה בכוונתו לשלם כלל עבור המסרטה. עמדת הקצין המטפל - נוכח קיומן של ראיות טובות לכאורה לביצוען של עבירות שיש עמן קלון - מתגבשת עילה להשעייתו כבר בשלב זה, בהתאם לסעיף 77 לפקמ"ש. עמדת היועמ"ש - מצטרפים לעמדתנו. עמדת היחידה - עמדת המחוז (והן המרחב) לפטרו. כאמור על כך חתמה עו"ד ברוורמן ק. מחלקת משמעת בתפקידה אז. במסמך זה יש סעיפים נוספים: עמדת רמ"ח משמעת: "נוכח טיבן של הראיות, אין מנוס מלהורות על השעייתו לפי ס' 77... כאשר לא מתגבשת (כמפורט לעיל) עילה לפיטורין. להחלטתך.... בחתימה מיום 29.10.00. למסמך מצורפים: ראיון שימוע, עמדת המטפל, עמדת יועץ משפטי, עמדת יחידה. החלטת ראש אכ"א: מאשרת פיטורין ולא השעיתו ביום 30.10.00. י"ח. מזכר של ק. אמ"ש צפון סגן ניצב רחל זלצר אל אמ"ש משמעת - טל מיום 26.10.2000. במזכר נאמר: "לשוטר תיק מח"ש 5866/99 בגין קבלת שוחד והפרת אמונים: הומלץ לדין פלילי. רצ"ב פרופיל שירות + עמדת ממ"ר חוף. המלצתנו לפטר השוטר לאלתר לאור חומרת העבירה". י"ט. מכתבה של גב' ברוורמן מיום 13.09.2000 אל ראש אמ"ש באמצעות רמ"ח. על פי מזכר זה התובע ידע כי מדובר בעבריין רכוש. גב' ברוורמן כתבה: "בשלב זה עדיין לא ברור אם מתגבשות די ראיות לביצוען של עבירות שיש עמן קלון. יחד עם זאת, סבורני כי די בדברים בהם מודה השוטר כבר בשלב זה כדי לגבש עילה לפיטורין מחוסר התאמה. מומלץ אם כן להוציאו לחופשה כפויה החל מתום מעצר הימים, ובמהלכה לשקול צעדים מנהליים בהתאם להתפתחות החקירה". כ. מכתב של גב' אסתר דומינסיני, ניצב, ראש אגף משאבי אנוש, אל המפכ"ל ורמ"ח משמעת מיום 31.10.2000. במכתב מעלה גב' דומינסיני את המחלוקת: רמ"ח משמעת וגורמי היועה"מ סבורים כי מתגבשת עילה להשעייה עד להגשת כתב אישום. עמדת היחידה שיש להורות על פיטורין, וזו גם עמדתה. על גבי מסמך זה כתב המפכ"ל - "מאשר פיטורין", 06.11.2000. כ"א. מכתב של עו"ד אילת אלישה רב-פקד, עוזרת ליועצת המשפטית מיום 23.10.2000, הממליצה על השעיה, עד אשר תסתיים החקירה בשאלות אותן ציינה במכתבה כדי לבסס או לשלול את החשד כי התובע ידע בזמן הקנייה שמדובר בעבריין הרכוש המוכר לו. כ"ב. מסמך של עו"ד נילי אושה נצ"מ ראש מחלקת משמעת, כי לדעתם לא מתגבשת עילת פיטורין אלא רק השעייה. כ"ג. פנייתה של עו"ד ברוורמן אל היועה"ש מיום 11.10.2000, הסוקרת את חומר החקירה כולל החומר, וכאמור העמדה הייתה כי יש לנקוט בינתיים בהליך של השעייה. כ"ד. פנייה לשר לביטחון פנים מיום 31.03.2000, בעניין גמלת התובע מאת המפכ"ל דאז שלמה אהרונישקי. בס' 4 נאמר כי השוטר פוטר בעקבות "הודאתו בביצוע מעשים שיש עמם קלון, ויש חזרה על הנאמר במכתבה של גב' ברוורמן. במסמך הנ"ל מצויין כי "פרקליטות המחוז סגרה את התיק ב-06.03.03 בעבירות של שיבוש מהלכי משפט, מרמה והפרת אמונים מחוסר ראיות מספיקות. נימוקי הסגירה היו, כי על אף שהרכישה אינה ראויה והנסיבות בהן בוצע התשלום מדיפות ריח רע, המעשה עצמו אינו עולה כדי עבירה פלילית". המפכ"ל אהרונישקי המליץ לשר: "החלטתי לאמץ את המלצת הוועדה לשלם לנ"ל את מלוא זכויותיו הפנסיוניות (100% מהקצבה ו-100% מהמענק), נוכח סגירת התיק מחוסר ראיות מספיקות ובהתחשב בטיב שירותו הארוך והטוב מאוד ובמצבו הנפשי, הרווחתי והבריאותי הקשה". כ"ה. מסמך מיום 02.12.01, המציין בבירור ע"י הפרקליטות כי טרם גובשה דעה. כ"ו. מסמך מיום 01.01.03 שעניינו בקשת התובע לתשלום מענק פרישה. עדי ההגנה: גב. טל ברוורמן רפ"ק - תצהיר נ/4. גב. זלצר נצ"מ - תצהיר נ/5. מר אריה צוק - נצ"מ - החוקר אשר גבה את הודעות התובע במסגרת החקירה הפלילית. גב' ברוורמן רפ"ק: רפ"ק גב' ברוורמן עו"ד, לא זכרה במדויק, באופן טבעי, את האירועים שהתרחשו בעשור לפני מתן עדותה והסתמכה על מסמכים. המסמך העיקרי הוא חוות דעתה מיום 11.01.2000, אשר הועבר לייעוץ המשפטי לטיפולם. תוכן המסמך פורט לעיל בסקירת נספח כ"ג לתצהיר התובע. חוות דעתה התבססה על חומר החקירה שהיה בפניה, ראיון השימוע ועמדת היחידה באשר להמשך כשירות במצטבר לפרופיל השירות. המסמכים עליהם חתומה גב. ברוורמן הם: א. נספח ד' לכתב התביעה - ראיון שימוע שקילת פיטורין מיום 05.10.00. ב. מזכר מיום 03.10.00 - נספח ו' לתצהיר התובע. ג. שקילת צעדים מנהליים מיום 26.10.00 - כמתב לראש אכ"א ונספח י"ז לתצהיר התובע. מכתב מיום 13.09.00 - נספח י"ג לתצהיר התובע. ד. פניה ליוהמ"ש מיום 11.10.00 - נספח כ"ג לתצהיר התובע. יש לציין כי הראייה נספח ד' לכתב התביעה לא צורף לתצהירה של גב' ברוורמן. לתצהירה צורפו: א. הפניה ליוהמ"ש מיום 11.10.00 (חסר עמ' אחרון). ב. פרופיל כשירות - נספח ב' לכתב התביעה. ג. מזכר של רפ"ק בן עמי יצחק הסבור שיש להעביר את התובע מתפקידו ללא קשר לחקירה, מיום 10.10.00. יש לציין כי כתב בפרופיל שירות בראיון מאוגוסט 2000, שקיימת אפשרות כזו. חקירתה הנגדית של גב' ברוורמן הייתה יסודית וארוכה. גב' ברוורמן העידה כי ראיון שקילת פיטורין נעשה לאחר שהיה אמור להיות בפניה כל תוכן הסקירה של מח"ש והדברים "הודה כי..." נאמרו מתוך ההודאה של התובע במח"ש והמסקנה כי התובע "הודה" וכו', נלקח מהמזכר של מיקי סבן והודעת התובע מאותו יום, שהיוו רצף. (יש לומר כבר עתה במאמר מוסגר כי הדברים לא מדויקים). גב' ברוורמן הדגישה את ס' 10 לפקודת המשטרה. סמכותו של המפכ"ל לפטר מי שאינו מתאים. גב' זלצר - נ/5, לא זכרה כלל את האירוע. לתצהירה צורף מזכר מיום 26.10.00, בו נאמר כמפורט לעיל - נספח י"ח לתצהיר התובע. לגב' זלצר לא היה כל הסבר מדוע כתבה ש"הומלץ לדין פלילי" בשעה שבמועד זה עדיין לא הייתה כל החלטה של הפרקליטות ועדיין לא הסתיימה החקירה. כאמור הוגש ונמשך תצהירו של נצ"מ אברהמי, אך בהסכמת ב"כ התובע נשארו הנספחים לתצהיר. הודעה מיום 11.09.00 - נספח ג' לתצהיר התובע. הודעה מאת רונן קונה - נ/1. הודעה נוספת של התובע - נספח מיום 12.09. הודעה נוספת של התובע. דו"ח על מעצרו של פרסקו מאיר - נ/2. מזכר של רפ"ק שלמה קלישה אל פקד ברוורמן לעניין הידיעות שרשם התובע ידיעות אשר אומתו והמקור להן נמצא מהימן. הערכת המסרטה - במעבדה בירושלים - נ/3. התובע לא הזמין עדים נוספים. נמסרו תצהירי רעייתו הגב' סימה מנצור - וכן תצהירי ילדיו הנתבעת לא ביקשה לחקרם. תכנם היה בעיקר לעניין הבושה והעלבון שחשו עם היודע המעצר. מר אריה צוק: היה אחד מצוות חקירה בתיק של "פרסקו" ותגבר את הצוות הארצי ביומיים. פרשת התובע הייתה פרשת משנה. לגבי התובע אמר מר צוק: "אני מקווה בשביל משטרת ישראל, במרכז מידע רושם מידע על מישהו ומבצע העשרה, וחיפושים בודק מיהו נושא הידיעה ומי מעניין אותו או לא ושנכנס לתיק ורואה את התמונה". ישיבה מיום 3.7.2011 עמ' 39 שורות 18 - 20. ובהמשך: לשאלה: "הנכון שמר X היה רכז בתחום הסמים בחיפה? ומר טויזר עבריין רכוש?". השיב מר צוק: "אני לא יודע במה היה רכז, הוא היה רכז במודיעין בחיפה. מדובר בבדוקאי רציני מחיפה, וזה הכל. הרכז הסביר זה מה שהוא צריך לעשות". שם שורות 22-24. מר צוק העריך שעל פי חומר הראיות היום היה מוגש כתב אישום וכי להערכתו התובע נחלץ "מפי הדוב כחן בחסד ורחמים" סיכומי התובע: הנתבעת התרשלה בטיפולה בנושא פיטוריו של התובע. התובע לא הודה כי רכש מעבריין את המסרטה. הוא חזר וטען גם בפני חוקרי מח"ש וגם לפני המראיינת, כי הוא לא ידע שמר ציון טויזר הוא עבריין כאשר רכש את המצלמה, ואין כל הוכחה אחרת כי הוא כן ידע. הראיה, כי הפרקליטות סגרה את התיק כנגדו, והוא אף לא הועמד לדין משמעתי. יתר על כן, החשד העיקרי בגינו נעצר התובע, היה חשד לקבלת שוחד, ואילו הפרקליטות סגרה אותו בחשד לשיבוש הליכי משפט, מרמה והפרת אמונים. המסקנה היא כי לא היה קשר בין הפיטורין לבין עילות המעצר שהרי ההחלטה לפטר את התובע נפלה עוד לפני הכרעת הפרקליטות בדבר סגירת התיק. החלטה התקבלה על ידי נצ"מ דומיניסיני לאחר שהוטעתה על ידי גב' זלצר לחשוב כי הומלץ להעמיד לדין את התובע. ב"כ התובע מציין כי בתיק הפרקליטות אין לא את עמדתו של ממ"ר חוף אשר היה אמור להיות מצורף למכתבה של גב' זלצר, וגם לא את המסקנות בעניין התובע של מח"ש. כל אלו מלמדים כי הגב' אסתר דומיניסיני, קיבלה את מכתבה של הגב' ברוורמן, ולא בדקה את המסמכים, שהרי לו הייתה עושה כן, הייתה מגלה כי אין שחר לדברים שכתבה גב' ברוורמן "השוטר הודה". גב' ברוורמן באותו זמן הייתה קצינה זוטרה, אך כל האנשים שהיו מעליה בקצונה לא טרחו לבדוק, הסתמכו עליה ובכך התרשלו. ברור שאם כל אחד מהבכירים היו מגלים כי התובע מעולם לא הודה במה שיוחס לו, לפחות לא היו מזמנים את התובע בפזיזות לראיון או מקיימים התייעצות נוספת עם היועצת המשפטית של המשטרה. ב"כ התובע מדגיש את עמדתה של היועצת המשפטית של המשטרה, עו"ד רפ"ק אלישה אילת אשר כתבה כי בשלב זה יש עילה להשעיה, כי יש צורך להעמיק את החקירה במשטרה. במקום זאת בחרה המשטרה לפטר את התובע כלאחר יד. עמדתה של רפ"ק אלישר נתמכה גם על ידי עו"ד נצ"מ נילי אושה שהודיעה כי לדעתה לא מתגבשת עילה לפיטורין, אלא רק להשעיה וזו גם הייתה עמדת היועצת המשפטית של המשטרה. ב"כ התובע הדגיש כי מסמכים אלו נתגלו לו רק לאחר הגשת כתב התביעה, וההחלטה לאפשר לו עיון במסמכים. חשוב לציין כי עורכת הדין אלישר כתבה את מכתבה ב - 23.10.2000, עו"ד אושה כתבה את מכתב ב - 30.10.2000, דהיינו עמדת היועצת המשפטית של המשטרה ניתנה לאחר שעיינה במכתבה של פקד ברוורמן, וברי כי עמדת היועצת המשפטית של המשטרה סותרת את טענתה של עו"ד ברוורמן כי התובע זיהה בוודאות את ציון טויזר כמי שרשם את העדויות המודיעיניות. חשוב לציין כי הגב' אושה כתבה בין השאר כדלקמן: "נוכח הכחשותיו הנחרצות כי ידע את זהותו של העבריין, לא ניתן לגבש עילה לפיטוריו. עם זאת, די בראיות הנ"ל כדי לגבש עילה להשעייתו בהתאם לסעיף 77 לפקודת המשטרה". המסקנה המתבקשת היא, גם לאור הכתוב במסמך כד' אשר צורף לתצהיר התובע והוא מכתבו של המפכ"ל לשעבר רב ניצב בדימוס שלמה אהרונישקי, כי הפיטורין היו אך ורק כתוצאה מהודאה של "התובע" אשר לא הייתה ולא נבראה. ב"כ התובע סבור כי ההחלטה לפטרו רק בגלל חשד, שלא היה מבוסס, היא רשלנית, שערורייתית, נובעת מחוסר אכפתיות וקלות ראש משום שגורמים במשטרה ידעו שהוא איננו מיוצג, חסר אמצעים כלכליים ושבור מבחינה נפשית. המשטרה לא הודיעה לו כי זכותו לקבל סיוע בייצוגו ללא תשלום או תשלום סמלי, ובכך מעלה בחובתה וגרמה לתובע לשלם על כך עד היום. התובע הגיש בזמנו תביעת נזיקין בבית משפט השלום בקריות אך התביעה שם נמחקה היות והתובע לא שילם את האגרה וזאת מחוסר יכולת כלכלית. למרבית הפלא, הפרקליטות מהרה לבער את התיק ויכול להיות שכך גם בוערו המסקנות של מח"ש, ולתובע נגרמו נזקים במישור הראייתי, ולא לנתבעת. עוד נגרם לו נזק על ידי כך שהמדינה סירבה עד היום לערוך לתובע בדיקת פוליגרף. ב"כ התובע מקבל את טענת הנתבעת כי המשטרה אינה נוהגת איפה ואיפה בין שוטריה ולכן גם אם ישנם קצינים שעברו עבירות חמורות שבהן נחשד התובע והם קודמו ולא פוטרו, המסקנה היא כי במקרה של התובע הייתה התרשלות. ב"כ התובע הסתמך על פסק הדין בבג"צ 10238/06 אלעד כהן נ' מפכ"ל משטרת ישראל מיום 09.07.07, וטען כי על פי הנחיות פסק דין זה ואחרים יש צורך בהצטברות מספר תנאים, על מנת ששוטר יפוטר במסגרת אמצעים מנהלים על-פי פקודות הקבע של המשטרה - 06.01.01 (ולא 08.01.021 כפי שכתוב בטעות לדעת ב"כ התובע). ואלו הם: עבירה שיש בה הפרה חמורה של חובות השוטר. ראיות בלתי תלויות וחד משמעיות המבססות את החשד. משקל מצטבר של העבירה בה חשוד השוטר וטיב שירותו במשטרה. גב' ברוורמן וגב' זלצר לא הכירו הוראות אלו - עובדה תמוהה כשלעצמה לבית המשפט לא הומצאו הוראות רלוונטיות לתקופה בה פוטר התובע וכל שנאמר ע"י ב"כ המדינה הוא כי תנאים אלו לא התקיימו, כפי שגם עולה מעדותו של עד הנתבעת מר צוק, דהיינו הנתבעת לא פעלה על פי הוראותיה שלה עצמה ולא על פי ההנחיות של בג"צ. בכתב הסיכומים חוזר ב"כ התובע על ראשי הנזק הנתבעים המסתכמים ב- 2,374,579 ₪. התובע סבור כי הצליח, לסתור את טענות הנתבעת: עניין השיהוי - התובע הגיש תביעה כבר בשנת 2004, שאז ראשי הנזק הסתכמו ב- 950,000 ש"ח שכן לא נכללו בה תיקי ההוצל"פ ומכירת דירתו. כאמור התביעה נמחקה בגלל חוסר יכולתו לשלם את האגרה. מכל מקום הזמן שחלף פגע יותר בתובע, כאשר תיק הפרקליטות בוער וכנראה איתו גם המלצות מח"ש והמלצות הפרקליטות. התובע הוכיח כי הייתה כאן הפעלת סמכות המפכ"ל באופן רשלני. יש להניח כי אם היה מושעה בלבד, הרי לאחר שלא ננקטו נגדו כל הליכים לא פליליים ולא משמעתיים היה חוזר לשרת במשטרה עד יציאתו לגמלאות בזמן הנכון, ולא היו נגרמים לו כל הנזקים. נזקים אשר לא נסתרו ע"י הנתבעת. אין מקום לקבל את הטענה כביכול התובע פוטר על רקע משמעתי ולא היה כלל מקום להעלות טענה זו. ב"כ התובע מפנה לעניינו של השוטר יניב שוורץ עב (תא) 6370/06 יניב שוורץ נ' מדינת ישראל הנחשד בעבירות דומות והוא אף הועמד לדין, אם כי זוכה. שוטר זה הושעה בלבד. מכיוון שאין המשטרה מפלה, המסקנה היא כי כאן הייתה התרשלות חריגה ועל כן על הנתבעת לפצותו על מלוא נזקיו ונזקי משפחתו. סיכומי הנתבעת: המסגרת העובדתית אשר איננה שנויה במחלוקת היא כי לפחות בזמן קניית המצלמה, כבר ידע התובע כי מדובר בציון טויזר, אותו עבריין רכוש לגביו מסר ידיעות מודיעיניות. אמירה זאת, סותרת את הנאמר בתצהירו לפיו הכיר אותו רק לאחר מעצרו. את עמדתו הנפשית של התובע מבחינה נורמטיבית, אפשר היה להבין מתוך דבריו בתשובה לבית המשפט "חלף לי במוח שאכן אין לעשות קשר עסקי עם עבריין, אבל לא עשיתי כלום". הנתבעת טוענת כי התובע ידע היטב עוד לפני שרכש את המצלמה, כי מדובר בעבריין הרכוש ציון טויזר וכי לא שילם מאומה על המצלמה אלא רק לאחר שמפקדו מאיר פרסקו יצר אתו קשר. יתר מכך, כל התנהלות התובע אשר נהג להיות במרכזים בממ"ן ולבחור מוצרים בטרם רכישה, היא התנהלות פסולה. התובע נהג לעשות זאת בזמן העבודה ואף ללוות חברים למכרזים ולבלות שם. כל אלו ובהדגשה כי שבועיים לאחר העסקה ידע בוודאות התובע, עפ"י הודאתו, כי קיבל מצלמה מהעבריין ולא עשה דבר, ואף גרם לכך כי המקור הנאמן לא מסר לו ידיעות יותר לגבי אותו עבריין, מצביעה כי פיטוריו של התובע היו החלטה סבירה. הנתבעת טענה כי הגרסה הנכונה של התובע היא הגרסה הראשונה אותה מסר לחוקר מיקי סבן, זיכרון דברים אשר צורף לתצהירו של מר מוריס אברהמי. אמנם מר אברהמי לא נחקר ולא העיד, אך זיכרון הדברים נשאר בתיק בית המשפט לאור עמדתו של ב"כ התובע שהשאיר זאת לשיקול דעת בית המשפט. הנתבעת מסתמכת על עדויות נוספות של אנשים שמסרו הודעות וצורפו לכתבו של מר מוריס אברהמי כמו רונן כונה ומאיר פרסקו. הנתבעת מבקשת כי בית המשפט יקבל את עדותו של מר קונה כפי שמופיעה בהודעתו אשר צורפה אף היא לתצהירו של מר אברהמי ויעדיף אותה על דבריו של התובע אשר העיד כי למרות שלמר קונן אין כל אינטרס להפליל אותו, הרי הוא משקר. עדות נוספת אותה מגייסת הנתבעת לעזרה היא הודעתו של מאיר פרסקו אשר צורפה לתצהיר התובע ומעדותו זו עולה כי מר פרסקו הכיר את ציון טויזר באמצעות התובע כבר בשנת 1998. אי לכך, יש לשלול מכל וכל את טענתו של התובע כי הוא הכיר את פניו של מר טויזר רק במועד של לקיחת המצלמה שהיה במחצית הראשונה של שנת 2000. כאשר נשאל התובע אם גם מר פרסקו משקר בעניין זה, השיב שכן ואפשר לשאול על כך את ציון ואילו ציון אשר נשאל בחקירה במשטרה אמר כי אכן הכיר את התובע שנתיים לפני אירוע המצלמה. יש להעיר כאן, כי ב"כ הנתבעת ציין בסוגריים כי את עדותו של טויזר לא אישר בית המשפט להגיש אף על פי כן מצא לנכון לכתב לסיכומיו הערה זו ב"דלת האחורית". אין זה ראוי ואין מצופה מב"כ המדינה לנהוג כך. קיים נופך חמור נוסף להתנהלותו של התובע. גם אם נקבל שהוא הכיר את טויזר רק בשעת לקיחת המצלמה, הרי מצופה ממנו כרכז מודיעין ביחידה מרכזית במשטרה, להחזיר את המצלמה ולבטל את העסקה מיד, שהרי במועד שביקש לשלם לטויזר על המצלמה, הוא כבר ידע כי מדובר בעבריין שמעביר לגביו הודעות מודיעיניות. לא זו בלבד שלא ביטל את העסקה, אלא אף השלים אותה. ב"כ הנתבעת סבור כי עניינה של התביעה שהוא החלטה על פיטורי שוטר, נתונה לביקורת בג"צ או לבית המשפט המנהלי ואין לעודד מצב שבו שוטר יוכל כעבור שנים, על סף ההתיישנות, לפנות לערכאה אזרחית בתביעה כספית כאשר קיימת ההחלטה לפטרו. מכל מקום, כאשר בית משפט לעניינים אזרחיים בודק החלטה מנהלית, עליו לעשות זאת בכלים בית המשפט הגבוה לצדק דהיינו לבדוק אם ההחלטה התקבלה בחריגה בסמכות או פגיעה בכללי הצדק הטבעיים או שהיא נגועה בשיקולים זרים או באי שביעות היורדת לשורשם של דברים כפי שהוחלט בבג"צ 5770/05 פלונית נ' מפכ"ל המשטרה,. עוד נכתב שם כי נכונותו להתערב בשיקול הדעת היא צרה ומצומצמת ב"כ הנתבעת מפנה גם לבג"צ אורן גרין נ. מדינת ישראל. ב"כ הנתבעת סבור כי התערבותו של בית המשפט האזרחי בתחום הנזיקי, עלולה לפגוע בפרוגרטיבה של הנתבעת בעניין העסקת שוטרים מתאימים לפי דעתה ולהרתיע בעלי תפקיד מלקבל החלטות ענייניות בעניין זה, ולמעשה הציבור ימצא מפסיד. עפ"י סעיף 93 (א) לפקודת המשטרה, הוצאה מגדר סמכותו של בית הדין לעבודה, מערכת היחסים שבין השוטר לבין המשטרה. נכתב במפורש כי כל תובענה כזו לא תיחשב כתובענה הנובעת מיחסי עובד ומעביד. על פי סעיף 10 (2) לפקודת המשטרה, הסמכות לפיטורים היא של המפכ"ל והנימוקים לטווח שיקול דעתו הם: א. השוטר התרשל. ב. השוטר בד"כ בלתי יעיל למלא את התפקיד. ג. השוטר אינו מתאים מבחינה אחרת למלא את תפקידיו. הנסיבות בהן פוטר התובע כאן, מעלה כי הוא לא מתאים לבצע תפקיד שוטר. התובע נהג להשתתף במכרזים ולערוך ביקורים בזמן העבודה בלשכת ההוצל"פ, בדק את המוצרים לפני המכרז ובכך ניתנה לו עדיפות, לקח מצלמה מעבריין רכוש, ממשיך להתקשר איתו במשך חודשים לאחר מכן, מפסיק לקבל ידיעות מודיעיניות ואיננו רואה שום בעיה נורמטיבית בהתנהלות זו. על פי פרופיל השירות שהתובע עצמו צירף, היו לו 9 עבירות של אי עמידה בנוהלים, על כן לא יכול להיות ספק שהנתבעת פעלה במתחם הסבירות ולא רק שהייתה סמכות לפטרו הייתה אף חובה לעשות כן. עניין הנזק טוענת הנתבעת, שהתובע לא עשה די לתקן את נזקו. למשל הוא לא רצה לחזור ולעבוד במשטרה למרות שהוצע לו על כך. כל הנזקים שהוא מונה הם מוגזמים ואין להם כל ביסוס עובדתי. עניין חובותיו בהוצל"פ הרי שהיו קיימים עוד בזמן שהיה שוטר ואין להם קשר לאירוע נשוא התביעה. גם התביעה בסך 100,000 ₪ לשכ"ט עו"ד היא ללא אסמכתאות. בסיכומו של דבר, לדעת ב"כ הנתבעת יש לדחות את התביעה. סיכומי תשובה: הנתבעת מטעה את בית המשפט בציטוטים סלקטיביים מתוך החקירה, שכן התובע העיד כי נודע לו ציון טויזר הוא עבריין רכוש, רק אחרי חודש, כאשר הוא צילצל למשרד וביקש את פרסקו ואין זה נכון שהוא זיהה אותו בזמן קניית המצלמה. באותו הזמן ראה אותו אך לא ידע כי המדובר בעבריין רכוש. מעולם התובע לא הודה בכך שהוא הכיר את ציון טויזר יום לפני רכישת המצלמה. על כך מעידים כל הפרוטוקולים של החקירות במחלקה לחקירות שוטרים. למעשה, רק לאחר מעצרו של התובע כאשר הראו לו במח"ש את הידיעות המודיעיניות שרשם בשנת 2009 חודשים אוגוסט יולי, דהיינו שנה לפני קניית המצלמה, הבין כי מדובר באותו אדם. כך או אחרת, פיטורי התובע היו מכיוון שהמשטרה סברה בטעות כי במועד הרכישה הוא כבר ידע שמוכר המצלמה הוא העבריין. באשר לאפשרות ביטול העסקה, הרי התובע לא יכול היה לעשות זאת, מכיוון שהמצלמה הוצאה מאריזתה ונעשה בה שימוש. התובע לא סבר שהוא צריך לדווח למפקדיו, היות ולא היה רלוונטי משום שאי אפשר היה לבטל את העסקה. ב"כ התובע טען בסעיף 4 לסיכומי התשובה כדלקמן: "אם תאומץ גישתה האוטופית של הנתבעת (שאינה מעוגנת בדבר חקיקה) כי כל שוטר, או עובד מדינה, אשר רכש/רוכש מוצר מאדם שבדיעבד נודע לו כי הינו דמות בעייתית, ישיב את המוצר/ימסור על כך דיווח, יאלצו עובדי המדינה להיות מנועים מלקנות בשווקים, בחנויות ודוכני רח' העצמאות בחיפה ובמקומות נוספים ויהיו צפויים לפיטורין כגורלו של התובע, אלא אם ידרשו תעודת יושר מן המוכר (שממילא אינו מחויב בכך עפ"י החוק במדינת ישראל), עובר לביצוע עסקה". ב"כ התובע טוען כי הנתבעת "גייסה" עילת פיטורין חדשה והיא כי התובע היה מבקר בשעות העבודה במשרדי ממ"ן. דא עקא מה הן שעות העבודה, הרי שוטר מגויס 24 שעות ביממה ואין שום חוק האוסר עליו לשתות קפה עם חברים, מה עוד שמכרזי ממ"ן נרכשו על ידי קצינים, שוטרים ואף נרכש ציוד להנצחת זכרו של סנ"צ אפי קינן. התובע עצמו לא רכש דבר במכרזים אלו פרט לאותה מצלמה. אין זה נכון להתייחס להודעותיהם של מר פרסקו ורונן קונה אשר הנתבעת בחרה שלא להזמינם לעדות, ויש להתעלם מכל אמירה או תוכן עדות של הודעה כלשהיא שנמסרו באיזה שהוא הליך. הנתבעת מתעלמת משרשרת הכשלים ואף פועלת בניגוד להוראות המשטרה ולמעשה אין לה הסבר מדוע פוטר התובע. בוודאי שלא הצליחה להוכיח כי חלה חובת פיטורין ולא רק השעיה. לעניין הנזק, התובעת היא זו שהתנגדה למינוי אקטואר, והרי היא זו שמחזיקה בידה את כל הנתונים הקשורים בעניינו של התובע גם לגבי הפנסיה. כל ראשי הנזק שנקבעו, רובן ככולן נובעים מהפיטורין. בעניין הקטנת הנזק -לא עמדה לרשות התובע אפשרות מעשית לשוב ולשרת במשטרה. ב"כ התובע מבקש כי תמתח ביקורת על כך כי המדינה נוהגת בניגוד לתקנות, סדרי הדין והתנהלותה בהליך זה מהווה המשך להתנהלות השרירותית לפיטורי התובע. על כן יש לקבל את התביעה ולחייב את המשטרה במלואה, בתוספת החזר האגרה ושכ"ט עו"ד. דיון והכרעה: בפתח הדברים יש לומר כי לבית המשפט הומצאו 4 קלסרים של תיק פ.א. 5866-99 וחומר נוסף. על כולם כתוב "פרסקו" והם מכילים מאות מסמכים הודעות וכו'. לא נמצאו המלצות מח"ש והמלצות הפרקליטות. מה עמד ביסוד ההחלטות שלא להעמיד לדין פלילי ו/או משמעתי מבחינת המשטרה והפרקליטות, נשאר עלום, בפני בית המשפט. התביעה הוגשה בגין עוולות של רשלנות, בהן, לפי דעתו של ב"כ התובע, עוולה המדינה כלפי התובע. הרשלנות מתבטאת בכך, כי הנתבעת פיטרה את התובע על סמך שרשרת-טעויות, כאשר לא בדקה לאשורו את חומר הראיות שהיה כנגד התובע והסתמכה על דו"ח מוטעה של נצ"מ ברוורמן, אשר קבעה, כי התובע הודה בפני החוקר הראשון, מיקי סבן, כי אכן ידע שהוא מקבל מצלמה ומסרטה מאת עבריין. על סמך דו"ח זה, המליצה הגב' ברוורמן לפטר את התובע, והמלצתהּ התקבלה ללא כל בדיקה מעמיקה ע"י כל הדרגים הבכירים, ובניגוד לעמדת היועצת המשפטית של המשטרה. עליי להעיר בצער, כי התנהלות הנתבעת בניהול משפט זה לקתה בליקויים, שאינם מובנים כלל ועיקר, כמו הגשת ראיות בלתי-קבילות לבית המשפט, אי-שמירה על סדרי הדין, ניסיון להסתמך על ראיות, אשר לא הרשיתי את הצגתן. נציגי הפרקליטות אמורים להיות אמונים על ניהול נכון והוגן של המשפט. יחד עם זאת, מחדלים אלה אינם משפיעים על התוצאה, שכן מה שיקבע את גורלהּ של התביעה הוא התנהלותו של התובע עצמו, כפי שבאה לידי ביטוי בבית המשפט, ולא רק בחומר החקירה של המשטרה - מח"ש. איני מתכוונת לדון בחומר החקירה, אשר הוצג בחלקו לבית המשפט בהודעותיהם של עדים שונים, כאשר אלה לא הגיעו לבית המשפט להעיד, ולא עמדו בחקירה נגדית. אכן חומר החקירה יכול לשמש את המשטרה בהחלטותיה, אך בוודאי שלא את בית המשפט, כאשר אין הוא מובא בדרך הנאותה להבאת ראיות. אי לכך, אין ערך ואין משקל להודעותיהם של מאיר פרסקו, ציון טויזר, רונן קונה ודוד וקנין, כך גם אין משקל לדו"ח של מיקי סבן. אילו חשבה הנתבעת כי יש חשיבות לדו"ח או להודעות, הרי משגילתה, כי היא נאלצת להוציא את תצהירו של נצ"מ אברהמי מהתיק, היה עליה לדאוג לזמן את מר סבן לבית המשפט. הסכמת ב"כ התובע להשארת המסמכים ולתצהירו של מר אברהמי אינה מעלה ואינה מורידה, היות שהתובע הכחיש את האמור בדו"ח של מיקי סבן. כך גם לגבי העדים האחרים. משלא זומנו לבית המשפט לא ניתן להשתמש בהודעות שמסרו במשטרה, בוודאי כאשר הם בניגוד לדברי התובע. ב"כ התובע עשה ככל שביכולתו עבור מרשו וניתח את כל העדויות וההודעות שעמדו לרשותו על מנת להסיק את המסקנה הנדרשת, לדעתו, כי בשעה שקנה התובע את המצלמה לא ידע כי מדובר בעבריין רכוש ששמו ציון טויזר. אין זה לטענתו נכון, כי רק כאשר נודע לתובע על מעצרו של מפקדו מאיר פרסקו, מיהר לשלם למר טויזר את התמורה עבור המצלמה, ומדובר בצירוף מקרים בלבד. אין כל קשר בין המעצר לבין אירוע המצלמה. לדעת ב"כ התובע, מעצרו של מרשוֹ וכל החקירה נגדו היו מיועדים להביאו לשמש עד כנגד מר פרסקו. הנקודה החשובה היא, כי בסופו של דבר לא הוגש כל כתב אישום כנגד התובע, לא ננקט נגדו כל הליך משמעתי, ואף הוצע לו לחזור למשטרה, משמע לא היה כל מקום לפטר אותו בגין פרשה זו. ב"כ התובע מאשים את המשטרה, כי החליטה לפטר אותו, משום שידעה, כי אינו מיוצג וחסר-אמצעים כלכליים, שבר-כלי מבחינה נפשית. יש לציין כבר עתה, כי לא הובאה שום ראיה התומכת במסקנה זו, וספק אם היה נכון להעלותהּ בשלב הסיכומים. ב"כ התובע מציין בסיכומיו, כי התביעה היא על סמך סעיפים 13, 35 ו-36 לפקודת הנזיקין. סעיף 13 לפקודת הנזיקין מתייחס לחובת מעביד. התובע לא פירט בסיכומיו, וגם לא בכתב התביעה, כיצד חל סעיף 13 על ענייננו. סעיפים 35 ו - 36 לפקודת הנזיקין הינו כדלקמן: 35. רשלנות עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח-יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות - הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה. 36. חובה כלפי כל אדם החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף. על מנת שתתקבל תביעתו של התובע בגין עילה זו היה עליו להוכיח, כי המשטרה לא הייתה אמורה לפטר אותו על סמך המלצתה של גב' ברוורמן ובגלל החשדות שהיו כנגדו אותה עת, וכי פיטוריו היוו מעשה רשלנות, אשר כל "אדם סביר" אחר לא היה נוקט בו, רשלנות זו הייתה הפרת החובה כלפיו, חובה מוגברת של מעביד לעובד, וכי, בגלל רשלנות זו נגרמו לו הנזקים. כמו כן עליו היה להוכיח כי קיים קשר סיבתי, משפטי ועובדתי בין התנהלות המשטרה לבין נזקים אלה. הסתמכותו של התובע על פסיקה הייתה על פסקי דין עתירות לבג"צ או לבית המשפט המנהלי, בעניינם של שוטרים שהורשעו או פוטרו. אין זה בסמכותו של בית משפט זה לדון בהחלטות הכפיפות לסמכות בית המשפט המנהלי. יחסי עובד - מעביד הוצאו מסמכות בית הדין לעבודה לפי ס' 93 א' לפקודת המשטרה. בתיק זה מתערבבים טיעונים שונים, הן מתחום המשפט האזרחי והן מתחום המשפט המנהלי, כאשר ברי, כי פיטוריו של התובע ואופן קבלת ההחלטות אינם מסמכותו העניינית של בימ"ש זה. ב"כ התובע צירף לסיכומיו פסקי דין, עתירות מנהליות שהגישו שוטרים אשר פוטרו ע"י המשטרה. מטרת הגשתם הייתה ללמוד מהן אמות-המידה, בהן יש לנקוט, כאשר המשטרה מחליטה לפטר שוטר, ולדעתו, במקרה דנן המשטרה לא עמדה באמות מידה אלו. ב"כ התובע טוען כי לא זו בלבד, שהגורמים המכריעים, בעלי הסמכות, לא דאגו לבצע חקירה מעמיקה, הרי גם שהם התעלמו מהמלצת היועצת המשפטית של המשטרה, שהמליצה במפורש, להשעות את התובע, אך לא לפטרו. הפיטורין נעשו כלאחר-יד וברשלנות, ועל כן, אם כי הדברים לא נאמרו במפורש, כנראה התכוון ב"כ התובע כי הפרה את חובותיה כלפיו, ועל כן היא אחראית לשאת בנזקיו. אני מקבלת את הטענה, כי נראה לכאורה, שהפיטורין נעשו בניגוד להמלצתהּ של היועצת המשפטית של המשטרה, וכי אכן לא היה מקום לקבוע על ידי פקד (אז) ברוורמן, כי התובע הודה בעבירות שיש עמן קלון. ואם זה היה הבסיס להחלטת הפיטורין, מבלי לחכות להשלמת החקירה ו/או החלטת הפרקליטות הייתה בכך פזיזות יתר. המסגרת בה בית משפט זה אמור לדון בתביעה איננה המסגרת המנהלית ואינני מקבלת את עמדת הנתבעת כי "שיקולים בגצ"ים" ככאלה צריכים להנחות במקרה זה את בית המשפט. המסגרת הנורמטיבית היא פקודת הנזיקין ס' 35 ו - 36 שבה המצוטטים לעיל ופרשנותם על פי כללי המשפט האזרחי. עם זאת, מטבע הלשון "האדם הסביר ונבון" בס' 35 לפקודה, נושק לשיקול הסבירות שהוא אחד השיקולים המרכזיים בבקרה על החלטות המנהליות של הרשויות. "אדם סביר ונבון", היה צריך לשים לב לכך כי התובע לא הודה כי הכיר את טויזר כאשר קנה ממנו את המצלמה, ולחכות להשלמת החקירה. "אדם סביר ונבון" היה צריך לשעות לדברי היועצת המשפטית שלו, האומרת כי "נוכח הכחשותיו הנחרצות כי ידע את זהותו של העבריין, לא ניתן לגבש עילה לפיטוריו. עם זאת די בראיות הנ"ל כדי לגבש עילה להשעייתו בהתאם לס' 77' לפקודת המשטרה." אדם "סביר ונבון" היה צריך לבדוק אם אכן ישנה המלצה "לדין פלילי". אדם "סביר ונבון" היה צריך לשקול את חומרת צעד הפיטורין והשלכותיו על התובע ומשפחתו, כנגד החשד ועדיין חשד שהתובע קנה/קיבל מצלמה מעבריין מוכר. מאידך, אותו אדם "סביר ונבון" היה גם רואה לנגד עיניו את ה"פרופיל" של התובע אשר בשנת 2000 החלה ירידה בתפקודו המקצועי עד כי בתאריך 08.08.00 (לפני מעצרו) נכתב כי ("אם לא יהיה שינוי קיצוני, ימצא עצמו מחוץ למערך המודיעין") בפרופיל השירות, ורואה את חומר הראיות לכאורה ושואל עצמו, הכיצד יתכן שרכז מודיעין ותיק מנוסה ומוערך בד"כ ,לא יודע מיהו אותו עבריין רכוש עליו הוא מקבל מידע מפליל זמן רב, ומדוע גם לשיטתו כאשר מתברר לו כי טויזר הוא עבריין, הוא ממשיך בקשר אתו ואינו חושב לנכון לבטל את העסקה. אותו "אדם סביר" שתפקידו העיקרי להיות מופקד ואמון על שלום הציבור, רשאי בהחלט לא לרצות אדם כזה בשורותיו. די באמירותיו ועדותו של התובע בבית המשפט להביא למסקנה כי משהו השתבש בעולם הערכים של התובע, וגם אם אכן עבד 22 שנה במשטרה ורוב שירותו היה ללא דופי (כמעט), בסוף השירות משהו השתנה. אמירה זו גובלת ב"שיקולים הבג"צים". השאלה בפני היא האם ביצוע כה מהיר של הרצון לא לראות אדם כזה בשורות המשטרה היה רשלני והביא לנזקים הנטענים. הנני קובעת כי הייתה רשלנות מצד הנתבעת בהתנהלות אשר הובילה לפיטורין, וגם ללא חוות דעת אקטואר ניתן לקבוע כי נגרמו לתובע נזקים כבדים בכל מישור, מהמעצר ואח"כ הפיטורין. אכן בבג"צ 10238/06 הנ"ל נאמר במפורש כי כאשר מדובר בפיטורין או השעיה בעניינו של כל שוטר שטרם הוכרע דינו יש דרישה להצטברות שני התנאים: חשוד בביצוע עבירה שיש עמה קלון. התגלו ראיות בלתי תלויות וחד משמעיות המבססות את החשד. אין מחלוקת כי עבירה של קבלת שוחד היא עבירה שיש עמה קלון קשה לומר בפסקנות כי היו בפני המשטרה "ראיות חד משמעיות בלתי תלויות" לביסוס החשד של קבלת שוחד. בדיעבד ניתן לומר כי דברי התובע בבית המשפט היו יכולים להיות ראיה חד משמעית בלתי תלויה אך לא לעבירת שוחד ואף זאת בדיעבד. בזמן אמת, הייתה בפני המשטרה מחד מזכר של מיקי סבן, והודעות מר פרסקו ומר וקנין שהיו חשודים בעצמם, מאידך הכחשת התובע שנתמכה ע"י הודעת טויזר. לעניין התשלום: טויזר מסר כי רדף אחרי התובע על מנת שישלם לו והוא "בכה" כי אין לו כסף, טויזר בהודעתו סיפר כי בשעה שקיבל את השיק הוא לא ידע שפרסקו נעצר, והתובע אמר לו כי גם הוא לא ידע זאת, אלא רק בסוף אותו יום, שכן השיק ניתן לו בבוקרו של אותו יום. המסקנה כי לא היו בפני המשטרה התנאים המצטברים המצדיקים פיטורין לא לפי עבירה שיש עמה קלון ולא לעניין הפרת חובה חמורה, אשר גם לגביה יש צורך בראיות חד משמעיות ובלתי תלויות. מקבלי ההחלטות ,המפכ"ל ו/או גם גב' דומיניסיני לא העידו בבית המשפט, ולמעשה לא ידוע מה גרם להם שלא לקבל את המלצת הדרג המקצועי המשפטי, אלא את המלצת המפקד הישיר ומפקד המרחב, אשר גם אלו לא באו להעיד, ולא ידוע מדוע הם החליטו כי יש לפטר את התובע .האם רק על סמך "הודה בעבירה שיש עימה קלון" מה שלא היה נכון? לא למותר לציין כי גם המלצות המפקדים עצמן אינן בפני בית המשפט. על סמך מה כתבה גב' זלצר ו"הומלץ לדין פלילי"? על ידי מי? בוודאי לא על ידי הפרקליטות, שהחליטה על סגירת התיק, וספק אם על ידי מח"ש שכן אז סביר להניח לפחות היה התובע מועמד דין משמעתי. אי לכך אין לומר כי רק מזכרה של פקד ברוורמן הוא שהיווה יסוד לשרשרת כל ההחלטות המוטעות. אין גם לומר כי לא קראו את החומר ולא גילו את הטעויות אדרבא, במפורש נאמר ע"י הגב' "לאור הכחשותיו וכו'....". כלומר החומר כולו, היה אמור להיות בפני כולם, והייעוץ המשפטי בוודאי קרא. ההחלטה על הפיטורין נפלה בניגוד לייעוץ, וסיבותיה לא ידועות. ובנוסף היא בניגוד לפקודת המשטרה עצמה. כאן שוב נושקת התביעה לתחומו של בית המשפט המנהלי, אשר מחוץ לגדר סמכות בית משפט זה. יש לקבוע כי המשטרה פעלה בניגוד להוראותיה שלה, בניגוד לייעוץ המשפטי שלה ובהעדר הסבר מפי מקבלי החלטות הרלוונטיים, יש לקבוע כי התרשלה. גם אם סעיף 93 (א) לפקודת המשטרה, הוציא מכלל סמכות בית הדין לעבודה את יחסי עובד מעביד של אנשי המשטרה, הרי מבחינה מהותית אין לפגוע בזכויות הערכיות והמהותיות של השוטר - העובד. השימוע שנערך לתובע ללא ייצוג ע"י גב' ברוורמן בלבד (אין ראיה כי נעשה שימוע בפני מפקד אחר או בעל דרגה גבוהה יותר), לא שימוע הוא כפי שזכאי לו כל עובד בטרם פיטורין. ההסתמכות על מיקי סבן אשר כבר היו הודעות הכחשה של התובע, היוו את הנדבק הראשון בשרשרת, אך לא רק היא. היו המלצות המפקדים הישירים ואין לדעת אם גם הם הסתמכו על גב' ברוורמן. הגב' ברוורמן העידה כי צריך להיות ראיון עם מפקד היחידה, אך תיעוד לכך לא נמצא. בעניין זה יש לומר כי הזמן הרב שחלף וביעור תיק הפרקליטות הקודם, גרם נזק ראייתי לשני הצדדים. אכן אינני סבורה כי המפכ"ל היה אמור לקרוא בעצמו את כל חומר החקירה שנאסף ומשלא עשה כן יש בכך רשלנות. מטבע הדברים המפכ"ל רשאי ואמור להאציל סמכות ולסמוך על חוות דעת המוגשות לו ע"י מי שכן אמורים לעשות זאת. הרשלנות היא ע"י מי שכתב דברים לא מדויקים והטעה בכך את המפכ"ל שהחליט על הפיטורין. דהיינו גם כי התובע הודה כי הכיר את טויזר כעבריין כשקנה ממנו את המצלמה, וגם כי "הומלץ לדין פלילי". אין בכל האמור לעיל לומר כי לא הייתה הצדקה לפיטורין ואיני מחווה דעה בנושא זה. הדרך בה נעשה הדבר הייתה רשלנית, נוכח כובד המשקל שיש לייחס להחלטה על פיטורי כל אדם ובוודאי שוטר אשר רוב שנות פעילותו (כעשרים שנה) זכה להערכה. השלב הכל כך מוקדם בו נעשו הפיטורין, מעיד על פזיזות ורשלנות. ב"כ המדינה לא השיב על כל אלו לגופו של עניין. הטענה היא כי הפיטורין היו מוצדקים. בהמשך לקו של אי עמידה בסדרי דין וראיות טען ב"כ המדינה לעילת פיטורין שאיננה קשורה כלל למעצר, למצלמה, והיא טיב השירות. לא היה מקום להעלות טענה זו שכן לא בגלל טיב השירות (אשר רובו ככולו היה תקין ולמעלה מזה) הובא עניינו של התובע לפני המפכ"ל בהמלצה לפטרו. אשם תורם: לא נטענה במפורש על ידי הנתבעת טענה לאשם תורם, על פי 68 לפקודה או התנהגות התובע על פי סע' 65 לפקודה, אך משהתבררו העובדות המקימות עילת טיעון משפטי אין מניעה כי בית המשפט ידון בכך. סעיף 65: "נתבע שגרם לנזק באשמו, אלא שהתנהגותו של התובע היא שהביאה לידי האשם, רשאי בית המשפט לפטור אותו מחבותו לפצות את התובע או להקטין את הפיצויים ככל שבית המשפט יראה לצודק". אני דוחה את הטענה כי הוכח שהתובע לא הכיר את טויזר לפני אותו יום בו קיבל את המצלמה. לא מתקבל על דעתי כי רכז מודיעין כה ותיק מנוסה ומוערך לא ידע כי אותו עבריין רכוש עליו טויזר מקבל ידיעות הוא אותו ציון הרוכש במכרזים בממ"ן שם התובע מבקר דרך קבע, גם אם הוא משתמש בשמות אחרים. יתרה מכך ,גם אם היה זה נכון אין זה מעלה ומוריד ברגע שבחר להמשיך בעיסקה כאשר ידע כבר במי מדובר. אשר לטענת ב"כ התובע בס' 4 לסיכומי התשובה, אכן, סבורני כי שוטר לא יכול להרשות לעצמו לקנות במקום מפוקפק שבו ייתכן והסחורה המוצעת למכירה היא סחורה שהושגה שלא כדין. זה לא שייך למדינת אוטופיה, זה שייך להתנהגות נורמטיבית המצופה ממי שאמון על שמירת ואכיפת החוק. התנהלותו של התובע בכך שסרב לחזור למשטרה שם יכול היה להתפרנס כראוי ואכן להקטין את הנזק היא בעוכריו, אך יותר מכך התנהלותו בפרשה זו מהווה אשם תורם נכבד עד כדי פטור הנתבעת ממרבית הפיצויים . אלמלא קיבל את המצלמה מטויזר, מבלי לשלם עבורה מלכתחילה ,ומשקיבל אלמלא המשיך להחזיק בה, והיה מבטל את העסקה ומדווח כראוי למפקדיו, ואין זה משנה כרגע אם שילם בגלל מעצר פרסקו, או במנותק ממנה, ספק אם היה מפוטר כפי שפוטר כך. "אצבע קלה על ההדק" אכן, אך גם אמירתו של מר צוק כי התובע יצא ב"חסד "בכך שלא הואשם כלל בסופו של דבר, איננה מופרכת. אין לתובע להלין אלא על עצמו, על כי במו ידיו הביא למצב בו פוטר מהחייל, ואחר כך לא קיבל את ההצעה לחזור אליו ואין לחייב את המדינה בתוצאות הכספיות הנובעות מכך. הנזק: אין ספק, כי לתובע נגרמו נזקים, העלבון הבושה הלבנת הפנים ועגמת הנפש, כמו נזקים כלכליים הפסדי שכר, פנסיה וזכויות סוציאליות אחרות. ב"כ התובע טען כי על בית המשפט היה למנות אקטואר על מנת להעריך את נזקיו של התובע. אין זה נכון. התובע הוא זה שהיה אמור לצרף חוות דעת חשבונאית. אך גם ללא המצאת חוות הדעת, משקבעתי כי אשמו והתורם התנהלותו של התובע הם שגרמו לנזקיו, אין מקום לחייב את המדינה בנזקים הכספיים הישירים. המדינה טענה כי התובע לא עשה להקטנת הנזק שכן הציעו לו, לדבריו, לחזור למשטרה והוא סירב. מלבד הטענה כי מדובר בסכומים מופרזים ומנופחים, לא התייחסה בפירוט לסכומים הנתבעים בגין הפסדי השתכרות והפסדי הטבות סוציאליות ופנסיה. אכן התובע בסרבו לחזור לשירות המשטרה לא פעל להקטנת הנזקים שהרי לו היה חזר, הנזק היה מזערי וגם היה מתוקן בחלקו נזק הלבנת הפנים. נכונה טענת הנתבעת כי לעניין חובות בהוצל"פ אין קשר למדינה, שכן אלו מסתבר החלו כבר זמן רב לפני הפרשה נשוא התביעה, ואף היו חלק מהבעייתיות בהתנהלות המשמעתית של התובע. התובע אשר לא זכה לשימוע הוגן ולא זכה בעצם להליך הוגן כמו שזכה כל עובד גם אם חטא, זכאי לקבל פיצוי בגין עגמת הנפש בעיקר בגין צורת ההליך והמהירות בה נקבע גורלו, בפזיזות ובניגוד להוראות המשטרה עצמה, ובניגוד לייעוץ המשפטי. ייתכן אמנם כי אילו היה מתנהל הליך תקין והוגן התוצאה הייתה אותה תוצאה (ספק לאור אי נקיטת שום צעד לא משמעותי ולא פלילי )אך היה מתקיים הליך תקין ,היה לתובע את יומו והוא היה נשמע כראוי. הפיצוי המגיע לתובע בגין עגמת נפש בנסיבות העניין (גם לדין משמעתי לא הועמד התובע), הוא 100,000 ₪. בשולי פסק הדין: האם הצעד היה מידתי? לא לבית משפט זה להחליט, והתובע מסיבותיו הוא בחר כנראה לא להעמיד את השאלה במבחן בערכאה המוסמכת. כאמור במשפט זה העניין המנהלי והעניין האזרחי מתערבבים. חשוב לציין את דברי כב' השופטת פרוקצ'ה בבג"צ 8225/07 מריה סדיק נ' מפכ"ל המשטרה (6.7.2009) אותו צירף ב"כ התובע לסיכומיו. בפסקה 44 אמרה כב' השופטת: "עמדנו על טיבה של סמכות הפיטורין המינהלית הנתונה בידי מפכ"ל המשטרה, על טעמיה, ועל אי תלותה בהליכי משמעת והליכים פליליים בעניינו של השוטר. עם זאת, בצד שיקול הדעת הרחב הנתון למפכ"ל בשימוש בסמכות הפיטורין, מוטלת עליו חובה להפעילה בסבירות ובמידתיות, בשים לב לחריפותו וקיצוניותו של אמצעי ההוצאה של אדם ממערך המשטרה. עיקרון המידתיות מחייב כי יתקיים יחס ראוי בין המטרה שמבקשים להגשים, לבין האמצעים הננקטים להגשמתה. ככלל, בגדרי המידתיות, נבחנת תכליתה של פעולת הרשות, האמצעים בהם נקטה, ומידת התאמתם לתכלית לשמה הם נועדו". ובסיום דבריה: "לפני סיום, ומעבר לנדרש, יצויין, כי נראה שראוי היה לעגן בחקיקה ראשית מפורטת את סמכויות הרשות המוסמכת במשטרה להפעיל אמצעים מינהליים כלפי שוטרים שסטו מן השורה. ראוי כי סוגיה זו תוסדר במלואה, תוך קביעת התנאים לשימוש בסמכויות אלה, תוך תחימת יחס ברור בינם לבין הסמכויות הנתונות לגורמי המשמעת במשטרה על פי דינה המשמעת, ולבין ההליך הפלילי, תוך יצירת הרמוניזציה בין תחומים אלה. במסגרת הסדר חקיקתי זה, נדרש איזון בין הצורך, מצד אחד, להבטיח את רמת התנהגותו האתית של איש המשטרה כדי להגן על תיפקודה הראוי של המשטרה ועל אמון הציבור בה, ומנגד - יש להגן על זכויות השוטר כפרט, ובכלל זה על כבודו ועל עיסוקו, תוך שימת לב לכללי המשפט הציבורי והחוקתי (ראו דו"ח הוועדה הציבורית לחוק משטרה חדש, סיוון תשנ"ט - יוני 1999, 9-10, 49-51, 70-72; דו"ח ביקורת מבקר משרד המשטרה: הטיפול במערכתי בתופעת אלימות שוטרים, שבטח תשנ"ג-פברואר 1993, 48-50). אין לי אלא להצטרף לדברים אלו בכל הכבוד הראוי. ואילו היתה רוח הדברים לעיני המפכ"ל בזמנו, אולי התוצאה הייתה אחרת. סיכומו של דבר: הנני מקבלת את התביעה כך שהנתבעת תשלם לתובע בגין עגמת הנפש ואי קיום הליך ראוי, 100,000 ₪. לעניין הוצאות ושכ"ט עו"ד, התובע יגיש שומת הוצאות נתמכת במסמכים כמו הסכם שכ"ט, בתוך 30 יום להנחת דעתו של הרשם. משפט פליליפיטורים