לשם קבלת פיצויים בגין הפקעה הנובעת מתכנית, על בעל הנכס המופקע לפעול בהתאם לתורת הפיצוי הדו - שלבי, כפי שנקבעה בע"א 474/83 הועדה המקומית לתכנון ובנייה ראשון לציון נ' חממי, פ"ד מא (3) 370 (1987) (להלן: "פרשת חממי"), דהיינו בשלב ראשון לתבוע פיצויים בגין ירידת ערך המקרקעין עקב שינוי הייעוד על פי התכנית, בהתאם לסעיפים 197-198 לחוק התכנון והבניה ולאחר מכן, כשלב שני, לעתור לפיצויים בגין ההפקעה אשר יחושבו על פי ייעודו החדש - הציבורי של השטח המופקע. המשיבה טוענת כי המבקשים דילגו על השלב הראשון ונמנעו מלתבוע פיצויים בגין ירידת ערך המקרקעין עקב שינוי הייעוד על פי התכנית וכי קביעת בית המשפט העליון שהתביעה לפיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, התיישנה, מהווה מעשה בית דין. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצוי דו שלבי בהפקעת מקרקעין: התובענה 1. לפני המרצת פתיחה במסגרתה עתרו המבקשים לפסיקת פיצויים בגין הפקעת מקרקעין, בסך של 13,421,676 ₪, נכון ליום הגשת התובענה. רקע עובדתי והליכים קודמים 2. המבקשים, חגולי סמירה וציון (להלן:"המבקשים" או "גב' ומר חגולי", בהתאמה), ביחד עם מר יחזקאל חגולי (להלן: "יחזקאל חגולי"), היו במועדים הרלבנטיים לתובענה בעלים במושע של נכס מקרקעין המצוי ברח' רוטשילד 17 בראשון לציון והידוע כגוש 3935 חלקה 99 (להלן:"המקרקעין" או "הנכס"). המבקשים היו בעלי 75% מהזכויות בנכס ויחזקאל חגולי היה בעלים של 25% הנותרים (ביחד יקראו: "הבעלים"). 3. המשיבה, עיריית ראשון לציון (להלן:"המשיבה" או "העירייה"), הינה הרשות המוניציפאלית בתחום שיפוטה מצוי הנכס. 4. מדובר במקרקעין המצויים במרכז העיר, עליהם עמד מבנה ישן שהושכר לבנק לאומי לישראל בע"מ, משנת 1991 ועד ליום 31.12.01. 5. העירייה שביקשה לפתח את מרכז העיר, פנתה בשנת 1999 לבעלים על מנת לנהל מו"מ לרכישת הנכס. בכדי לאמוד את שווי הנכס לצורך רכישתו מרצון, פנתה העיריה לשמאי אייל דנוס (להלן:" השמאי דנוס"), אשר בחוות דעת מיום 30.6.99, העריך את שווי הנכס בכ - 1.72 מיליון דולר. 6. במקביל לניהול המו"מ עם הבעלים לצורך רכישת הנכס מרצון, יזמה העירייה הליך תכנוני במסגרת תכנית רצ3/40/1 (להלן:"התכנית"), שפורסמה למתן תוקף ביום 19.12.02, ושינתה את יעוד המקרקעין מייעוד מסחרי לשטח ציבורי פתוח (להלן:"שצ"פ"), המיועד להפקעה למטרת הקמת גן ציבורי. 7. בינואר 2002, התקיימה פגישה במשרד ראש העירייה דאז, מר מאיר ניצן, בנוכחות מר חגולי ונציגו מר צבי פינשטיין. במהלך פגישה זו הביע ראש העירייה, מר ניצן, נכונות עקרונית לרכוש את הנכס תמורת סך של 2 מיליון דולר. בהמשך הבהירה העירייה כי לא תוכל לרכוש את הנכס בכסף וביקשה להמיר את התמורה בנכסי מקרקעין שווי ערך לסכום האמור. בחודש יוני 2002, הועברה טיוטת הסכם (נספח 3 לכתב התשובה, להלן: "טיוטת ההסכם"), לפיה התמורה תשולם לבעלים על דרך של הקצאת קרקע חליפית; עשרה מגרשים לבניה למגורים (סעיף 2 לטיוטת ההסכם). בסעיף 7 לטיוטת ההסכם נאמר כי ההסכם טעון אישור מועצת העירייה ואישור שר הפנים והוא יכנס לתוקף רק לאחר קבלת אישור כאמור. 8. ביום 15.8.02, בטרם נחתם הסכם, מסרו הבעלים את מפתחות הנכס שעמד אותה שעה ריק ואת החזקה בו, לרשות העירייה, לצורך הפעלת תחנה לחלוקת ערכות מגן, בתקופת מלחמת המפרץ השניה. 9. ביום 19.12.02, פורסמה התכנית למתן תוקף. ביום 23.1.03, פורסמה הודעה על הפקעת המקרקעין, בהתאם לסעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) 1943 (להלן:"פקודת הקרקעות"). הודעה בדבר תכנית מתאר מקומית רצ/3/40/1, ילקוט פרסומים 5139 והודעה בדבר הפקעת המקרקעין, ילקוט פרסומים 5150, צורפו כנספח ו' לתובענה (להלן:"ההפקעה הראשונה"). 10. ביום 9.2.03, הובאה טיוטת ההסכם בפני מועצת העירייה אשר סברה כי התמורה הנקובה בה, גבוהה משווי המקרקעין. מועצת העירייה החליטה להוריד את הנושא מסדר היום, לצורך ביצוע בדיקה נוספת על ידי שמאי חיצוני. 11. ביום 16.11.03, התקיימה פגישה בין נציגי העירייה ובין הבעלים ובאי כוחם. הבעלים התריעו על הפרת ההסכם שהושג עימם, כפי שהוא משתקף בטיוטת ההסכם ודרשו השבת הנכס לידם והחזרת המצב לקדמותו או פיצוי כספי. 12. ביום 18.3.04, החזירה העירייה את מפתחות הנכס ואת החזקה בו, לידי הבעלים. 13. ביום 29.4.04, העירייה פרסמה הודעה לפי סעיף 14 לפקודת הקרקעות, בדבר ביטול ההפקעה (ילקוט פרסומים 5293, נספח ז' לתובענה). 14. ביום 7.7.04, הוגשה על ידי הבעלים תביעה לבית המשפט המחוזי בתל- אביב יפו (ת.א 1954/04 להלן: "התביעה הקודמת"). במסגרת התביעה הקודמת, עתרו הבעלים לאכיפת התחייבות לתשלום סך של 9,225,000 ₪ (2 מיליון דולר), בהתאם להסכמה עם העירייה ועם ראש העיר דאז, מר ניצן. הבעלים טענו כי המקרקעין לא הופקעו שכן בטרם ההפקעה נכרת חוזה בינם לבין העירייה, למכירת המקרקעין לעירייה. לחילופין עתרו הבעלים להשבת הנכס לידיהם ולפיצויים בגין נזקים לרבות ירידת ערך והפסד דמי שכירות. 15. ביום 18.5.05, ובעוד ההליכים בתביעה הקודמת תלויים ועומדים, חזרה העירייה ופרסמה הודעה בגין הפקעת המקרקעין, בהתאם לסעיפים 5 ו- 7 לפקודת הקרקעות (ילקוט פרסומים 5937, נספח ח' לתובענה, להלן:"ההפקעה השניה") . 16. בשלב זה, התפצלה דרכם של הבעלים במקרקעין. בין העירייה לבין יחזקאל חגולי, הושג הסדר פשרה לפיו כנגד התחייבותו של יחזקאל חגולי שלא להתנגד להפקעת המקרקעין ומסירת החזקה בהם, ישולמו לו פיצויים בגין ירידת ערך המקרקעין בעקבות אישור התכנית, לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה התשכ"ה - 1965(להלן:"חוק התכנון והבניה"), בסך השווה ל- 205,000 דולר ארה"ב; פיצויי הפקעה כאמור בסעיף 190 (א) לחוק התכנון והבניה, בסך השווה ל- 185,000 דולר ארה"ב, ופיצוי בגין הוצאות ההליך המשפטי, בסך השווה ל- 25,000 דולר. הסכם הפשרה, אושר וניתן לו תוקף של פסק דין (נספחים 11 ו- 12 לכתב התשובה, להלן :"הסכם הפשרה עם יחזקאל חגולי"). 17. המו"מ לפשרה עם המבקשים, לא צלח והמבקשים המשיכו בהליכים במסגרת התביעה הקודמת. 18. ביום 11.11.07, פנה ב"כ המבקשים במכתב לב"כ העירייה והודיע כי מבחינת מרשיו החזקה בנכס הועברה לעירייה והנכס עומד לרשות העירייה. ב"כ המבקשים הוסיף וציין כי הוא מקווה שבזאת תמו התירוצים לאי תשלום הסכום שאינו שנוי במחלוקת (נספח 13 לכתב התשובה). 19. במהלך דצמבר 2007, תפסה העירייה את החזקה במקרקעין, הרסה את המבנה הישן והקימה מדרחוב וככר ציבורית כחלק ממתחם "גן העיר". 20. ביום 12.7.09, ניתן פסק דינה של ס. הנשיא, כב' השופטת ד"ר פלפל, במסגרת התביעה הקודמת. (להלן:"פסק הדין בתביעה הקודמת" או "פסק הדין"). בפסק הדין הוכרעו שתי פלוגתאות שעמדו ביסוד המחלוקת; האם יש לחייב את העירייה בתשלום סך של 2 מיליון דולר בגין הפקעת הנכס, מכח הסכם מחייב שהשתכלל בין הצדדים וככל שהתשובה לשאלה זו שלילית, האם יש להורות על השבת המקרקעין ולחייב את העירייה בפיצוי בגין ירידת ערך הנכס ואובדן דמי שכירות. בפסק הדין נקבע כי הסיכום העקרוני שהושג בפגישה עם ראש העיר, לרכישת הנכס תמורת סך של 2 מיליון דולר, לא השתכלל לכדי חוזה מחייב שכן לא נחתם הסכם הנושא את חתימתם של ראש העירייה וגזבר העירייה, כדרישת סעיף 203 (א) לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן:"פקודת העיריות"), מה גם שבטיוטת ההסכם נכלל מפורשות תנאי בדבר אישור מועצת העירייה, כתנאי בלעדיו אין ליציאת העסקה אל הפועל ותנאי זה לא התקיים. כדברי כב' השופטת ד"ר פלפל: "המסקנה המתבקשת העולה מהשתלשלות העניינים המתוארת לעיל היא שהסיכום בין ראש העירייה לבין התובע 2 (מר חגולי - ב.ט) לא השתכלל בסופו של דבר לכדי הסכם מחייב על פי דין, לאור אי קיומו של התנאי בדבר אישור מועצת העירייה; ומכאן שעתירת התובעים לקבלת פיצוי בסך 2 מיליון דולר בגין הפקעת הנכס בהתבסס על אותו סיכום, נעדרת עיגון משפטי ואני דוחה אותה". כן נקבע כי העתירה לפיצויים מכח דיני ההפקעה, חורגת מכתבי הטענות וכי "המסקנה המתבקשת העולה מתיאור הדברים היא שהמקרקעין הופקעו כדין ומטרת ההפקעה מומשה זה מכבר. בנסיבות אלה אני דוחה את עתירת התובעים להשבת המקרקעין לידיהם באשר סעד זה אינו רלבנטי עוד, כיום" . התביעה לפיצויים בגין ירידת ערך המקרקעין נדחתה בהעדר טיעון והוכחה ונפסקו לזכות המבקשים פיצויים בגין הפסד דמי שכירות בגין התקופה שמיום 15.8.02 ועד ליום 18.3.04 (ממועד מסירת החזקה לעיריה ועד החזרת החזקה לידי הבעלים). 21. נוכח קביעות פסק הדין בתביעה הקודמת כי לא נכרת הסכם מחייב למכירת המקרקעין וכי המקרקעין הופקעו על ידי העירייה, הוגשה התובענה דנן לתשלום פיצויים בגין הפקעת המקרקעין. 22. במקביל הגישו המבקשים ערעור לבית המשפט העליון על פסק הדין בתביעה הקודמת. בפסק הדין בע"א 8570/09 חגולי נ' עיריית ראשון לציון (15.3.2011) (להלן:"פסק הדין של בית המשפט העליון"), אישר בית המשפט העליון את קביעות בית המשפט המחוזי כי טיוטת ההסכם לרכישת הנכס בסך של שני מיליון ₪, לא השתכללה לכדי חוזה מחייב (בפסקה 20 בפסק הדין), וכי לא נכרת חוזה למכירת המקרקעין בין המבקשים לבין העירייה עובר להפקעת המקרקעין. בית המשפט העליון הוסיף וקבע:"במקרה שלפנינו, לא הוכח כי העירייה התנהלה באופן העולה כדי חוסר תום-לב בהתנהלותה מול המערערים. כזכור, כבר בפגישה שהתקיימה עם המערערים עובר למסירת טיוטת ההסכם, הובהר כי ההסכמות כפופות לאישורה של מועצת העיר, ואף בטיוטה עצמה נכתבו הדברים במפורש. משכך, אף אם בשלב הראשון לא היו המערערים מודעים לצורך באישורים האלה, הרי שלמצער החל ממועד קיומה של הפגישה וממועד קבלת הטיוטה, הובהר להם שאין מדובר בחוזה מחייב". בית המשפט העליון הוסיף והדגיש כי בהעדר הסכמה מחייבת לרכישה מרצון, פעלה העירייה בדרך של הפקעת המקרקעין, וכי:" הפעלת סמכויות התכנון וההפקעה אינה מותנית בהסכמת בעל המקרקעין, וחשוב מכך, הדין מקנה לבעל המקרקעין זכות לפיצוי בגין מלוא הנזק שנגרם לו כפועל יוצא מאישור התכנון המתארי, כמו גם מהליכי ההפקעה. המערערים יכולים היו להגיש תביעה לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה) בגין ירידת הערך למקרקעין שנגרמה כתוצאה משינוי ייעודם, ובנוסף תביעה בגין הנזק הקנייני שגרמה ההפקעה עצמה, לפי הוראות פקודת הקרקעות .... זהו המסלול "הרגיל" להטבת הנזק שנגרם בגין שינוי ייעוד והפקעה, ולא היתה כל מניעה כי המערערים יפעלו אף הם בדרך זו. ואכן, מסיכומי הצדדים והמוצגים שהובאו בפנינו, עולה כי המערערים הגישו לאחרונה המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי בגדרה נתבעו פיצויי ההפקעה. מן הנתונים שלפנינו עולה לכאורה כי המערערים לא הגישו תביעה לפיצוי לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, על אף שבינתיים חלפה תקופת ההתיישנות הקבועה לעניין סעיף זה. בעניין זה אין למערערים להלין אלא על עצמם". ההליכים בתובענה דנן 23. בישיבת קדם המשפט מיום 19.12.10, בפני כב' השופט ארנון, הגיעו הצדדים לכלל הסכמה דיונית לפיה המבקשים יפעלו להמצאת אישורי המיסים הנדרשים באופן שיאפשר למשיבה לשלם להם את הסכום "שאינו שנוי במחלוקת", כמשמעו בסעיף 190 (א) (5) לחוק התכנון והבניה, תוך שכל צד שומר על טענותיו. 24. בין הצדדים התגלעה מחלוקת ביחס לגובהו של הסכום "שאינו שנוי במחלוקת". המבקשים טענו כי התחייבות המשיבה לשלם את סכום פיצויי ההפקעה "שאינו שנוי במחלוקת", משמעה התחייבות לשלם את הסכום שהוצע על ידי העירייה, במסגרת משא ומתן לפשרה, בשנת 2008, במהלך ניהול ההליכים בתביעה הקודמת, בסך של כ- 7,000,000 ₪, כמפורט במכתבה של עו"ד גלית שיצר, מיום 3.7.08 (ת/6, להלן:"הצעת הפשרה"). 25. מנגד טענה המשיבה כי הצעת הפשרה פקעה מן העולם שעה שנדחתה על ידי המבקשים שבחרו להמשיך בהליכים במסגרת התביעה הקודמת. המשיבה טענה כי הסכום "שאינו שנוי במחלוקת", על פי דיני ההפקעה, מסתכם בסך של 2,577,781 ₪, וציינה בהקשר זה כי הסכום "שאינו שנוי במחלוקת", אינו מגלם פיצוי בגין ירידת ערך המקרקעין, לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, שכן בגדרה של תביעה זו המבקשים זכאים לפיצויים בגין הפקעה בלבד. 26. בהחלטתו מיום 21.4.11, קיבל כב' השופט ארנון את עמדת המשיבה כי הסכום שהוצע על ידה בשנת 2008, במסגרת הצעת הפשרה שנדחתה על ידי המבקשים, אינו רלוונטי עוד לקביעת גובה פיצויי ההפקעה שאינם שנויים במחלוקת. לפיכך נקבע כי הסכום "שאינו שנוי במחלוקת", מסתכם, כעמדת המשיבה, בסך של 2,557,781 ₪, כמפורט במכתבה של עו"ד שיצר מיום 21.12.10 וכי יתר הסכומים הנתבעים על ידי המבקשים, שנויים במחלוקת וטעונים הוכחה במסגרת הדיון בתובענה לגופה. 27. הסכום שאינו שנוי במחלוקת, בסך כולל של 2,557,781 ₪, שולם על ידי המשיבה ביום 3.7.11, כמפורט בהודעה שהוגשה על ידי ב"כ המשיבה ביום 7.7.11 . 28. אין חולק כי ההחלטה מיום 21.4.11, בדבר גובה הסכום שאינו שנוי במחלוקת (להלן: "ההחלטה בעניין הסכום שאינו שנוי במחלוקת"), הינה בגדר החלטת ביניים (ראה פרוטוקול ישיבת קדם המשפט מיום 26.5.11). בשלב זה, לאחר שנשמעו הראיות ובכללן עדויות השמאים מטעם הצדדים וב"כ הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב, הגיעה העת להכריע בשאלת גובה פיצויי ההפקעה להם זכאים המבקשים. טענות המבקשים 29. המבקשים טוענים כי הינם זכאים לפיצויים בסך של 13,421,676 ₪, בגין הפקעת הנכס על ידי המשיבה, מכוח שלוש עילות: פגיעה בזכות הקניין המזכה אותם בתשלום פיצוי הולם המשקף את שווי הנכס ערב ההפקעה; הפרת חובה חקוקה והתעשרות שלא כדין. 30. לטענת המבקשים דחיית התביעה הקודמת לאכיפת התחייבות ראש העיריה לשלם עבור הנכס סך של 2 מיליון דולר, מכוח דיני החוזים, אין משמעה כי הסכמתו של ראש העירייה, בהיותו יושב ראש הועדה המקומית לתכנון ובנייה, אינה מחייבת את המשיבה מכוח דיני ההפקעה. המשיבים מוסיפים וטוענים כי המשיבה עצמה הצהירה בכתב התשובה לתובענה כי בכוונתה לשאת בתשלום הסכום "שאינו שנוי במחלוקת", באופן שמצבם של המבקשים יושווה למצבו של יחזקאל חגולי (סעיפים 77-81 לכתב התשובה), וגם על פי הצהרה זו, המחייבת את המשיבה, יש לקבוע כי העירייה הפרה את חובתה לשלם את הסכום שאינו שנוי במחלוקת. 31. לטענת המבקשים הסמכות שניתנה לועדה המקומית, על פי סעיף 190 (א) לחוק התכנון והבניה, להפקיע מקרקעין ובצידה החובה לשלם פיצויים בגין ההפקעה, מחייבים את הועדה המקומית להפעיל את שיקול דעתה בהתאם להוראות סעיף 3 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, הקובע כי "אין פוגעים בקניינו של אדם". לטענתם, המשיבה הפרה חובתה על פי סעיף 190 (א)(5) לחוק התכנון והבניה הקובע כי על הוועדה המקומית לשלם מיד את אותו חלק מהפיצויים שאינו שנוי במחלוקת. לטענתם הפרה זו נמשכת מאז שנת 2003, מועד ההפקעה הראשונה. בהקשר זה עומדים המבקשים על הרכבה וסמכויותיה של הועדה המקומית ועל העובדה שההודעה על ההפקעה פורסמה על ידי ראש העירייה, מר ניצן, בכובעו כיו"ר הועדה המקומית. 32. המבקשים מוסיפים וטוענים כי ביטול ההפקעה הראשונה, נעשה בניגוד לדיני ההפקעה שכן על פי סעיף 14(1)(א) לפקודת הקרקעות, ניתנה לשר הממונה רשות לחזור בו מן ההפקעה למעט אם הרשות המפקיעה קנתה חזקה בקרקע. לטענתם, חזרת העירייה מההודעה על ההפקעה, מטעמים תקציביים, אינה עולה בקנה אחד עם הוראות החוק. המבקשים מוסיפים וטוענים כי גם לאחר שהעירייה שבה והפקיעה את הנכס, בשנת 2005, הפרה את הוראות חוק התכנון והבניה ואת חובתה לשלם פיצויים בגין ההפקעה, בהתאם לחוות דעתו של השמאי דנוס, שהעריך את שווי הנכס בסך של 1.72 מיליון דולר. לטענתם מעדות גזבר העירייה, מר הרצל יוסיפה, עולה כי שאלת הפיצוי בגין ההפקעה לא עלתה לדיון במועצת העירייה (עמ' 55 ו-57 לפרוטוקול), ובכך הפרה המשיבה את חובתה, הן לאחר ההפקעה הראשונה והן לאחר ההפקעה השניה, הפרה המזכה את המבקשים בפיצויים בגין הנזק שנגרם להם כתוצאה מהפרת החובה החקוקה. 33. המבקשים מוסיפים ומטעימים כי אמנם לרשות המפקיעה יש שיקול דעת בקביעת סכום הפיצוי שאינו שנוי במחלוקת, עם זאת הרשות נדרשת להפעיל שיקול דעתה בתום לב ובכנות ועליה להצדיק קביעתה לפי הנסיבות, תוך הסתמכות על חוות דעת מקצועית של שמאי מקרקעין מוסמך. בטענתם זו מסתמכים המבקשים על פסק הדין בע"א 589/87 בירנבוים נ' משרד השיכון (1.4.1993) (להלן: "פרשת בירנבוים"). לטענתם, הסכום הנקוב בהצעת הפשרה משנת 2008, בהתבסס על חוות דעת השמאי דנוס, מחייב את המשיבה סכום "שאינו שנוי במחלוקת". לטענתם, טענת המשיבה כי הצעת הפשרה מגלמת בתוכה את מרכיב ירידת הערך וכי המבקשים אינם זכאים לפיצוי בגין ירידת ערך המקרקעין, מתעלמת מהצהרתה בסעיפים 69 ו- 77-80 לכתב התשובה כי במסגרת ההליך דנן, המבקשים לא יקופחו וזכויותיהם יושוו לזכויותיו של מר יחזקאל חגולי. לטענתם השוואה זו אינה יכולה לשלול את זכות המבקשים לכלול את מרכיב הפיצוי בגין ירידת ערך בגדר הסכום שאינו שנוי במחלוקת. 34. המבקשים מוסיפים וטוענים כי יש לשום את הפיצויים בגין הפקעת המקרקעין, ממועד ההפקעה הראשונה שכן רצף ההפקעות במקרה דנן, מעיד על כך שביטול ההפקעה הראשונה, לא נועד לתכלית ראויה. לטענתם מאחר ובמסגרת ההפקעה ראשונה, שונה ייעוד המקרקעין והמשיבה תפסה חזקה בנכס, לא ניתן לראות בהפקעה השניה כמבטלת את ההפקעה הראשונה שהבשילה והתקיימה כך שיש לשום את הפיצויים, לפי מועד ההפקעה הראשונה שבוצעה בשנת 2003. 35. המבקשים טוענים כי יש לשום את פיצויי ההפקעה, על פי חוות דעתו של השמאי רחמים שרים (להלן: "השמאי שרים"), שהוגשה מטעמם. לטענתם הערכת פיצויי ההפקעה בחוות דעת השמאי שרים, המבוססת על הערכת שווי הנכס על פי ייעודו ערב ההפקעה הראשונה, עולה בקנה אחד עם חוות דעתו של השמאי דנוס וכן עם חוות דעת השמאי שמואל פן, מספטמבר 2005, שצורפה כנספח 9 לתגובת המשיבה, במסגרתן הוערך שווי הנכס, בהתאם לייעודו ערב ההפקעה הראשונה. המבקשים מוסיפים וטוענים כי יש לאמוד את הנזק שנגרם להם בגין אי תשלום פיצוי ההפקעה, בהתאם למועד ההפקעה הראשונה. כן טוענים המבקשים כי יש לדחות את חוות דעתו של השמאי יוסף פישלר (להלן: "השמאי פישלר"), שהוגשה מטעם המשיבה, בהיותה מגמתית ומנוגדת לחוות דעת קודמות שנערכו מטעם המשיבה וזאת מתוך מטרה לקבוע כי יש לערוך את השומה בהתאם לשווי הנכס על פי ייעודו לאחר מועד ההפקעה ולנסות להחיל את תורת הפיצוי הדו - שלבי על המקרה דנן. טענות המשיבה 36. לטענת המשיבה פסק דינו של בית המשפט העליון שאישר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי במסגרת התביעה הקודמת, מקים מעשה בית דין בין הצדדים, ביחס לכל סוגיה שנדונה והוכרעה במסגרתו לרבות הקביעה כי הליכי ההפקעה בוצעו כדין והודעת העירייה על ביטול ההפקעה הראשונה נעשתה אף היא כדין. 37. המשיבה מציינת כי לשם קבלת פיצויים בגין הפקעה הנובעת מתכנית, על בעל הנכס המופקע לפעול בהתאם לתורת הפיצוי הדו - שלבי, כפי שנקבעה בע"א 474/83 הועדה המקומית לתכנון ובנייה ראשון לציון נ' חממי, פ"ד מא (3) 370 (1987) (להלן: "פרשת חממי"), דהיינו בשלב ראשון לתבוע פיצויים בגין ירידת ערך המקרקעין עקב שינוי הייעוד על פי התכנית, בהתאם לסעיפים 197-198 לחוק התכנון והבניה ולאחר מכן, כשלב שני, לעתור לפיצויים בגין ההפקעה אשר יחושבו על פי ייעודו החדש - הציבורי של השטח המופקע. המשיבה טוענת כי המבקשים דילגו על השלב הראשון ונמנעו מלתבוע פיצויים בגין ירידת ערך המקרקעין עקב שינוי הייעוד על פי התכנית וכי קביעת בית המשפט העליון שהתביעה לפיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, התיישנה, מהווה מעשה בית דין. 38. לשיטת המשיבה, המבקשים זכאים לפיצויים בגין הפקעה, על פי ייעודם החדש של המקרקעין כשצ"פ ואין לבית משפט זה סמכות לדון בסוגיית זכאותם לפיצוי בגין ירידת ערך שהרי תביעה לפיצוים מכוח תכנית פוגעת, על פי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, יש להגיש למשרדי הוועדה המקומית לתכנון ובניה, לה נתונה הסמכות לדון בה. המשיבה מציינת בהקשר זה כי הטענות שנטענו בסיכומי המבקשים כנגד הועדה המקומית, מהוות הרחבת חזית ומדגישה כי הועדה המקומית אינה צד להליכים בתובענה וכי קיימת הבחנה בסיסית בין העירייה והועדה המקומית ומדובר בשני גופים בעלי אישיות משפטית נפרדת. 39. המשיבה מוסיפה וטוענת כי דין הטענות בגין ההפקעה הראשונה להידחות מחמת התיישנות ומחמת השתק עילה שנוצר עקב ההתדיינות בתביעה הקודמת. 40. המשיבה טוענת כי אין לראות בהצעת פשרה שהוצעה בשנת 2008, במסגרת ההתדיינות בתביעה הקודמת, כהודאה בגובה הפיצוי שאינו שנוי במחלוקת או בזכאותם של המבקשים לפיצויים בסכום זה. לשיטתה מדובר בהצעת פשרה בלתי מחייבת שנדחתה על ידי המבקשים ולא השתכללה לידי הסכם פשרה. המשיבה טוענת כי העמדת הסכום שאינו שנוי במחלוקת, על סך של כ-2.5 מיליון ₪, נגזרת מהסכם הפשרה שנחתם עם מר יחזקאל חגולי, לו שולמו פיצויים בגין הפקעה בסכום של 185,000 דולר. המשיבה אינה חולקת על כך ששווי המקרקעין עובר לשינוי ייעודם, גבוה מסכום הפיצויים בגין ההפקעה אולם לטענתה, ההליך דנן עוסק בפיצויי הפקעה בלבד ואינו כולל פיצוי לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, בגין ירידת ערך המקרקעין כתוצאה מאישור התוכנית. המשיבה מדגישה כי אין בטענתה זו כדי לטעון שסכום הפיצויים שאינו שנוי במחלוקת, מעמיד את המבקשים במצב בו היו עומדים אלמלא הופקע הנכס שהרי הסכם הפשרה עם יחזקאל חגולי, כולל גם פיצוי בגין ירידת ערך המקרקעין, אך לטענתה, אין למבקשים להלין אלא על עצמם שעה שדחו את הצעת הפשרה ובהמשך אף נמנעו מלמצות זכויותיהם ולא הגישו תביעה לפיצויים בגין ירידת ערך המקרקעין, על פי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה. 41. אשר למועד תשלום הסכום שאינו שנוי במחלוקת, המשיבה טוענת כי מעולם לא חלקה על זכותם של המבקשים לקבלת פיצוי הפקעה אלא שכל ניסיונותיה להגיע עימם להסכמה, העלו חרס. המשיבה מוסיפה וטוענת כי כל העת היה בדעתה להעביר לידי המבקשים את סכום הפיצויים שאינו שנוי במחלוקת וזאת מיד לאחר שהמבקשים יעבירו לידיה את אישורי המס הנדרשים, אך המבקשים נמנעו מלהעביר אישורי מס ורק במהלך הדיון בתובענה ועל פי הצעת בית המשפט, פעלו להעביר את אישורי המס הנדרשים באופן שאפשר את תשלום הסכום שאינו שנוי במחלוקת. 42. המשיבה מוסיפה וטוענת כי המועד הקובע לשומת פיצוי ההפקעה הינו 60 יום לאחר פרסום הודעת ההפקעה השניה. במועד זה, ייעוד המקרקעין היה שצ"פ. לפיכך, שומת פיצוי ההפקעה צריכה להיערך בהתאם לייעודם של המקרקעין בעת ההפקעה, כמפורט בחוות דעת השמאי פישלר. לטענת המשיבה יש לדחות את הסתמכותם של המבקשים על חוות דעת השמאי דנוס שכן חוות דעת זו נערכה בשנת 1999, לפני שינוי הייעוד, כשהפקעת המקרקעין לא עמדה על הפרק ולצורך ניסיון לרכישת המקרקעין מרצון. 43. לסיכום טוענת המשיבה כי המבקשים אינם זכאים לפיצויי הפקעה נוספים מעבר לסכום ששולם כסכום שאינו שנוי במחלוקת, וכי דין התובענה להדחות תוך חיוב המבקשים בהוצאות. המסגרת הנורמטיבית 44. הפקעת מקרקעין כרוכה מעצם טיבה בפגיעה בזכות הקניין שהוכרה מקדמת דנא כזכות יסוד בשיטתנו המשפטית ועוגנה כזכות חוקתית, בסעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, הקובע: "אין פוגעים בקניינו של אדם" , ראו לענין זה: דנ"א 1333/02 הועדה המקומית לתכנון ולבניה רעננה נ' הורוויץ, פ"ד נח(6) 289, 335 (2004); ע"א 5546/97 הועדה המקומית לתכנון ולבניה קרית-אתא נ' הולצמן, פ"ד נח(4) 629, 642-641 (2001); ע"א 3015/06 מדינת ישראל נ' פינקלשטיין (9.12.08); אהרון נמדר, הפקעת מקרקעין 55 (2011). 45. יחד עם זאת, ככל זכות חוקתית גם זכות הקניין אינה זוכה להגנה מוחלטת ויש שהיא נסוגה מפני זכויות או אינטרסים אחרים. בהקשר זה הוכרה סמכותן של הרשויות להפקיע מקרקעין הנדרשים לצרכי ציבור כ"רע הכרחי", כדברי כב' השופט פוגלמן, בע"א 8622/07 רוטמן נ' מע"צ החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ (14.5.2012): "בבסיס הסמכות להפקיע מקרקעין ולהסב את השימוש בהם לטובת הציבור עומד הצורך לאפשר לחברה מאורגנת לספק לחבריה שירותים ומוצרים שהשוק החופשי מתקשה לספקם באופן מיטבי ויעיל. רכישה רצונית של חלקות מקרקעין רבות הדרושות למימוש מטרה ציבורית ומצויות בבעלותם של פרטים רבים, כרוכה בהוצאות עסקה גבוהות הנובעות, בין היתר, מבעיות תיאום ומחשש להתנהגות אסטרטגית-אופורטוניסטית מצד בעלי החלקות. מגבלות אלו מערימות קשיים ניכרים להגיע לתוצאה יעילה ומצדיקות התערבות שלטונית". 46. לצד סמכותה של הרשות להפקיע מקרקעין המצויים בבעלות הפרט לצרכי הציבור, נקבעו בחוק ובהלכה הפסוקה מנגנונים לפיצוי הוגן של בעל המקרקעין על מנת שהפגיעה בקניינו תהא מידתית ולא תעלה על הנדרש. 47. שתיים הן הוראות החוק הרלבנטיות לענייננו; הראשונה, הוראת סעיף 190 (א) לחוק התכנון והבניה הקובעת בזו הלשון:"במידה שלא נקבעו הוראות מיוחדות בחוק זה, תבוצע ההפקעה על פי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943, כאילו הורשתה הועדה המקומית בהודעה ברשומות להשתמש בסמכויות ולמלא את התפקידים של הממשלה או של היועץ המשפטי לממשלה לפי הפקודה האמורה, לענין המקרקעין העומדים להפקעה, הכל בשינויים ובתיאומים אלה: .... (4) לעניין סעיף 12 לפקודה האמורה יבוא במקום מועד הפרסום של ההודעה על הכוונה לרכוש את המקרקעין - היום השישים לאחר המועד האמור; (5) הועדה המקומית תשלם מיד אותו חלק מהפיצויים שאינו שנוי במחלוקת; ...". 48. והשניה, הוראת סעיף 197 לחוק התכנון והבניה הקובעת כדלקמן: "(א) נפגעו על ידי תכנית, שלא בדרך הפקעה, מקרקעין הנמצאים בתחום התכנית או גובלים עמו, מי שביום תחילתה של התכנית היה בעל המקרקעין או בעל זכות בהם זכאי לפיצויים מהועדה המקומית, בכפוף לאמור בסעיף 200. (ב) התביעה לפיצויים תוגש למשרדי הועדה המקומית תוך שלוש שנים מיום תחילת תקפה של התכנית; שר הפנים רשאי להאריך את התקופה האמורה, מטעמים מיוחדים שיירשמו, אף אם כבר עברה התקופה" 49. הלכה מושרשת היא כי הפגיעה בבעל מקרקעין, בעקבות מתן תוקף לתכנית חדשה המשנה את יעוד המקרקעין הינה דו - שלבית; בשלב התכנוני הוא נפגע בעקבות מתן תוקף לתכנית חדשה המשנה את יעוד המקרקעין ומייעדת אותם להפקעה. פעם שניה הוא נפגע, במישור הקנייני, כאשר ההפקעה מבוצעת בפועל. על פי תורת הפיצוי הדו - שלבי, כפי שנפסקה בפרשת חממי, בעל מקרקעין זכאי בשלב הראשון, לפיצוי על ירידת ערך המקרקעין בשל התכנית הקובעת את שינוי היעוד, בהתאם להוראות סעיף 197 לחוק התכנון והבניה ובשלב השני, מגיעים לו פיצויים על עצם שלילת הבעלות, כתוצאה מביצוע ההפקעה בפועל, מכח סעיף 190 (א) לחוק התכנון והבניה. האבחנה בין סוגי ושלבי הפיצוי, נשמרת גם מקום בו ההפקעה מתבצעת בסמוך לאחר כניסתה לתוקף של התכנית המשנה את ייעודם של המקרקעין, ראה לעניין זה, ע"א 7959/00 עזר נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה, פ"ד נו (2) 365, 371 (2001); ה"פ (מחוזי חיפה) 268/07 כהן נ' מ.ע.צ החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ (20.3.2012). כן ראיתי להפנות לדברי כב' השופט פוגלמן, בע"א 8863/07 ב.מ כפריס דדו בע"מ נ' מנהל מע"מ חיפה (28.3.2010): "הלכה זו היכתה שורש בפסיקת בית משפט זה ואין עליה עוררין (ראו עע"ם 1975/01 ועדה מקומית לתכנון ולבניה נ' רובינשטיין, פ"ד נו (6) 638,653 (2002)). מדובר, אם כן, בשני שלבים שונים: שלב תכנוני, שבו ישונה ייעוד הקרקע לייעוד לצרכי ציבור, ושלב קנייני, שבו יופקעו המקרקעין לפי ייעודם החדש" ובהמשך:" ביסוד ההבחנה האמורה וקביעתו של פיצוי בגין כל שלב בנפרד עומדים, בין היתר, הרצון לצמצם את נזקו של בעל המקרקעין המופקעים, שפגיעתו מתגבשת עוד בטרם בוצעה ההפקעה בפועל, ועם פרסומה של התכנית.." 50. המבקשים מסתמכים על פסק הדין בה"פ (מחוזי תל-אביב יפו) 1639/94 אפלטון נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה הרצליה (25.3.1997), שם נפסק מפי כב' ס. הנשיא (כתוארו אז) גורן: "..סבורני שהבחירה אם לנקוט תביעת פיצויים מפוצלת או לנקוט תביעת פיצוי אחת, היא ברירה הנתונה בידי בעלי המקרקעין..". פסק דין זה, אינו בגדר הלכה מחייבת. כאמור ההלכה שנפסקה על ידי בית המשפט העליון בפרשת חממי ואושרה בפסיקה מאוחרת יותר, הינה הלכת הפיצוי הדו-שלבי. בהקשר זה, לא למותר להפנות לפסק דין מאוחר יותר שניתן על ידי כב' הנשיא גורן, בה"פ (מחוזי תל- אביב יפו) 433/05 חברת מקרקעין גוש 3922 חלקה 3 בע"מ נ' מדינת ישראל (3.2.2008) שם נפסק: "הסדר "דו-שלבי" זה מאפשר להגיש תביעות מקבילות בשני מסלולים שונים, כאשר מטרתם של הפיצויים בשני המסלולים, הינה השבת המצב לקדמותו, היינו העמדת בעל הקרקע במקום בו היה אלמלא שינוי התכנית והפקעת הקרקע. מכאן עולה כי שני מסלולי הפיצוי באים להשלים זה את זה, ולהבטיח כי בשילובם יחדיו תושג התוצאה של השבת מצבו של בעל המקרקעין לקדמותו, עובר לפגיעה. בהתאם לכך, הלכה היא כי הפיצוי הכולל שיתקבל בשני מסלולים אלה אינו יכול לעלות על שוויה המקורי הכולל של הקרקע ...כל אחד מן השלבים במנגנון הפיצוי הדו - שלבי כולל בו מטיבו עילת תביעה נפרדת, ושווי מקרקעין שונה. בעוד שבשלב הראשון, ייתבע פיצוי בגין ירידת ערכם של המקרקעין לפי שווים לפני התכנית הפוגעת, הרי שבשלב השני, יתבע פיצוי בגין לקיחתה של הקרקע, וזאת לפי שוויה החדש לאחר שינוי התכנית...לכל נזק שנגרם יש "כתובת" - נזקים שנגרמו כתוצאה מירידת הערך עקב התכנית, הרי שהכתובת לתיקונם הינה סעיף 197; ונזקים שנגרמו כתוצאה מלקיחתה הפיזית של הקרקע, הרי שהכתובת בעניינם הינה הוראות פקודת הדרכים..." 51. ומן הכלל אל הפרט; לאחר דחיית התביעה הקודמת, הגישו המבקשים את התובענה דנן שעניינה פסיקת פיצויים בגין הפקעה. המבקשים לא הגישו תביעה לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, בגין ירידת ערך המקרקעין כתוצאה משינוי ייעודם על פי התכנית ודומה כי החמיצו את השעה לעשות כן (בכפוף לאפשרותם לפנות לשר הפנים בבקשה להארכת מועד להגשת תביעה כאמור בסעיף 197 (ב) לחוק התכנון והבניה). בעניין זה, אין לי אלא לחזור ולהפנות לפסק דינו של בית המשפט העליון בערעור על פסק הדין בתביעה הקודמת, כדלקמן: "המערערים יכולים היו להגיש תביעה לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה...בגין ירידת הערך למקרקעין שנגרמה כתוצאה משינוי ייעודם, ובנוסף תביעה בגין הנזק הקנייני שגרמה ההפקעה עצמה, לפי הוראות פקודת הקרקעות... זהו המסלול "הרגיל" להטבת הנזק שנגרם בגין שינוי ייעוד והפקעה, ולא היתה כל מניעה כי המערערים יפעלו אף הם בדרך זו. ואכן, מסיכומי הצדדים והמוצגים שהובאו בפנינו, עולה כי המערערים הגישו לאחרונה המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי בגדרה נתבעו פיצויי ההפקעה. מן הנתונים שלפנינו עולה לכאורה כי המערערים לא הגישו תביעה לפיצוי לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, על אף שבינתיים חלפה תקופת ההתיישנות הקבועה לעניין סעיף זה. בעניין זה אין למערערים להלין אלא על עצמם". 52. תביעה לפיצויים בגין ירידת ערך המקרקעין, מוגשת על פי הפרוצדורה הקבועה בסעיף 197 (א) לחוק התכנון והבניה, למשרדי הועדה המקומית, לה מסורה הסמכות לדון ולהכריע בסוגיית הפיצויים בגין ירידת ערך המקרקעין. בנסיבות אלה, צודקת המשיבה בטענתה כי אין לבית משפט זה, בדונו בתביעה לפיצויים בגין הפקעה, סמכות לדון ברכיב הפיצוי בגין ירידת ערך המקרקעין והדיון בתובענה זו מתמצא בשאלת גובה פיצויי ההפקעה להם זכאים המבקשים בהתאם להוראות סעיף 190 (א) לחוק המקרקעין והוראות פקודת הקרקעות. הצעת הפשרה - האם בגדר פיצוי "שאינו שנוי במחלוקת" 53. המבקשים מנסים למלט עצמם מתחולת תורת הפיצוי הדו - שלבי, בטענה כי הצעת הפשרה שהוצעה על ידי המשיבה, בשנת 2008, לפיה המשיבה הסכימה לשלם סך של כ- 7 מיליון ₪ עבור המקרקעין, מחייבת את המשיבה כסכום פיצויי ההפקעה "שאינו שנוי במחלוקת", כמשמעו בסעיף 190 (א) (5) לחוק התכנון והבניה. אין בידי לקבל טענה זו. בעניין זה, מצרפת אני את דעתי לדעתו של חברי, כב' השופט ארנון, שקבע בהחלטתו בעניין הסכום שאינו שנוי במחלוקת, כי הצעת הפשרה משנת 2008, אינה מחייבת את המשיבה ואינה בגדר סכום "שאינו שנוי במחלוקת", כמשמעו בסעיף 190 (א) (5) לחוק התכנון והבניה - ואפרט. 54. הצעת הפשרה, פורטה במכתב מיום 3.7.08, ת/6, שבכותרתו צוין: "לצרכי מו"מ בלבד. מבלי לפגוע בזכויות". בגוף המכתב נאמר כדלקמן: "ערכתי אף אני חישובים ותחשיבים, וכפי שמסרתי לך בפגישתנו החישוב לפי החוק לחישוב דיני הרכישה מביא לפיצוי של כ-7 מיליון ש"ח (75% - חלקם של מרשייך בלבד), ואילו חישוב של הצמדה בלבד, מביא לתוצאה נמוכה בהרבה ( שני החישובים מצ"ב). לא למותר לציין כי אנו סבורים כי הפיצוי שקיבל מר יחזקאל חגולי, במסגרת הסכם הפשרה, רלוונטי בהחלט לעניין מרשייך, ואם עושים ממנו "גזרה שווה", הרי שהצעה של 7 מיליון ₪ גבוהה משמעותית מהסכום שקיבל מר יחזקאל חגולי. נראה כי אין צורך לשוב ולהזכיר כי במסגרת הסכם פשרה שני הצדדים קונים סיכונים וסיכויים, וכי תשלום בהתאם להסכם פשרה יתבצע באופן מיידי, בעוד שתשלום על פי פסק דין (ככל שבכלל יקבע כי קיימת חובת תשלום) עשוי להתרחש בעוד זמן רב". 55. עינינו הרואות כי מדובר בהצעת פשרה הנושאת את הכותרת "לצרכי מו"מ בלבד ומבלי לפגוע בזכויות". הלכה היא כי מסמכים שנערכו והוחלפו בין צדדים במסגרת מו"מ לפשרה, אינם קבילים בהליך משפטי, ראה לעניין זה, ע"א 172/89 סלע חברה לבטוח בע"מ נ' סולל בונה בע"מ, פ"ד מז(1) 311, 333 (1993), שם נקבע כדלקמן: "ההנחה היא, כי כאשר מתנהל משא ומתן לשם השגת פשרה, הצדדים לו עלולים להימנע ממצגים, הצהרות או הצעות אשר טמון בחובם וויתור כלשהו לטובת הצד השני, מחשש שוויתור כאמור ישמש כראיה לרעתם בהליך עתידי העשוי להתנהל בין הצדדים. בכך עלולים הסיכויים להשגת פשרה בין הצדדים להיפגע, ותוצאה בלתי רצויה זו בא הכלל, המגביל את קבילותם של מסמכים אלו, למנוע." 56. הצעת פשרה משתכללת לכדי הסכם מחייב, מקום בו קובלה על ידי הצד השני ונחתם הסכם בין הצדדים. משהמבקשים דחו את הצעת הפשרה, פג תוקפה ואין היא מחייבת עוד את המשיבה. יתרה מכך, יש לזכור כי הצעת הפשרה הוצעה בטרם ניתן פסק הדין בתביעה הקודמת ולצורך קניית סיכויים וסיכונים בתביעה שעניינה היה אכיפת התחייבות חוזית. המבקשים שבחרו לדחות את הצעת הפשרה, אינם יכולים לטעון כי היא מחייבת את המשיבה לאחר שהתביעה הקודמת, נדחתה. לא ניתן להתעלם מכך שלאחר שניתן פסק דין בתביעה הקודמת וערעור שהוגש על פסק הדין נדחה, השתנה המצב המשפטי והמשיבה אינה עומדת עוד בסיכון של קבלת טענת המבקשים בדבר קיומה של התחייבות חוזית לרכישת הנכס. לדחיית טענה לתשלום פיצויי הפקעה על בסיס הצעת פשרה שנדחתה, ראו דברי כב' השופט דנציגר בע"א 9011/09 מקור הנפקות וזכויות בע"מ נ' מדינת ישראל (6.10.2010): "המערערת טענה בפני בית המשפט המחוזי כי על המשיבה לשלם לה פיצוי בסך 50$ למ"ר, כפי שהוצע לה בתנאי שתצטרף להסכם הפשרה. בית המשפט המחוזי קבע כי טענה זו הינה בלתי סבירה עקב התעלמותה מנסיבות כריתת ההסכם ומתכליתו. מסכים אני עם קביעה זו של בית המשפט המחוזי. דעתי היא כי פרשנות ההסכם כפי שמציעה המערערת הינה בלתי מתקבלת על הדעת. נהיר כי הסכם הפשרה שהוצע לה בזמנו לא שיקף את שווי השוק של המקרקעין, אלא את רצונה של המשיבה לקדם במהרה את פרויקט שכונת המגורים לאור גל העלייה הצפוי. המערערת בחרה שלא להצטרף להסכם זה במועד, וכעת, לאחר שחלון ההזדמנויות שהוצע לה לתקופה קצובה חלף - וכך גם הצורך הממשי בהקמת השכונה - מבקשת היא למעשה כי בית המשפט יכיר בה כמי שהסכם הפשרה חל עליה. בנסיבות אלה, אין למערערת אלא להלין על עצמה". 57. זאת ועוד, לא ניתן לחייב את המשיבה במסגרת הליך זה שעניינו פסיקת פיצויי הפקעה, בהצעת פשרה שהוצעה במסגרת התביעה הקודמת שעניינה היה אכיפת התחייבות חוזית שלטענת המבקשים ניתנה על ידי המשיבה, באמצעות ראש העיר. משנדחתה התביעה הקודמת, היה על המבקשים לפעול על פי תורת הפיצוי הדו - שלבי כפי שנקבעה בהלכת חממי ואומצה בפסיקה מאוחרת יותר של בית המשפט העליון ובמקביל להגשת תובענה זו, להגיש גם תביעה לפיצויים בגין ירידת ערך המקרקעין, על פי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה. 58. בהסתמכותם של המבקשים על פסק הדין בפרשת בירנבוים, אין כדי לסייע להם בטענתם. פסק הדין החלקי שניתן בפרשת בירנבוים עסק, בין היתר, בטענה כי יש לאכוף על הרשות המפקיעה הצעת פשרה שהציעה בקשר לפיצויים בגין הפקעת מקרקעין, ובעניין זה נקבע : "בדרך כלל תהיה זו הנחה, שאם הרשות מציעה פיצוי בשיעור מסויים, מהווה הסכום המוצע סכום שאין הרשות חולקת כי הוא אמנם מגיע לבעל המקרקעין שהופקעו" (פסקה 7 לפסק הדין). אלא שמפסק הדין משתמע כי ההנחה לפיה סכום פיצויי ההפקעה המוצע על ידי הרשות המפקיעה אינו שנוי במחלוקת, תחול רק כאשר הצעת הרשות המפקיעה ניתנה במסגרת הליך לפסיקת פיצויי הפקעה ובהתייחס לשיעורם של פיצויי ההפקעה. בפרשת בירנבוים נקבע כי בהצעת פשרה שהוצעה בטרם ננקטו הליכי ההפקעה היתה טמונה כוונה למנוע התנגדויות והתדיינויות ולחסוך את הצורך בהליכי הפקעה וזאת מבלי שמציעיה ראו אותה כפיצוי שנוי במחלוקת. מסכימה אני עם דברי כב' השופט ארנון בהחלטתו בעניין הסכום שאינו שנוי במחלוקת כי "יש להבחין בין המקרה שנידון בעניין בירנבוים לבין המקרה דנן מקום בו הצעת הפשרה ניתנה במסגרת משא ומתן שהתנהל בין הצדדים בעת שעמדה לדיון תובענה בה נטען לאכיפת הסכם מכר, וכאשר התובענה כלל לא נסבה על תשלום פיצויי הפקעה. בנסיבות כאלה, מן הראוי לאפשר לרשות המפקיעה להביא ראיות הנדרשות לשם בירור העובדות הכרוכות בשאלה האם הצעתה של הרשות המפקיעה כללה רכיבים החורגים מפיצויי הפקעה גרידא". על פני הדברים נראה כי הצעת הפשרה מתייחסת על פי מהותה וסכומה, לשווי המקרקעין עובר לשינוי התכנית, לפיכך נכלל בה מרכיב הפיצוי בגין ירידת ערך המקרקעין כתוצאה משינוי התכנית. זאת ועוד, הצעת הפשרה מתייחסת ומפנה להסכם הפשרה שנחתם עם יחזקאל חגולי. בהסכם הפשרה שנחתם בין המשיבה ליחזקאל חגולי (נספח 11 לכתב התשובה), נערכה הבחנה ברורה בין רכיבי הפיצוי וצוין במפורש כי סכום הפשרה מורכב כדלקמן: "א. פיצויים בגין ירידת ערך המקרקעין לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה (להלן: "החוק") בעקבות אישור התכנית, בסך מוסכם השווה ל- 205,000$ (מאתיים וחמישה אלף דולר ארה"ב); ב. פיצויי הפקעה כאמור בסעיף 190(א) לחוק, בסך מוסכם בשקלים השווה ל- 185,000$ (מאה שמונים וחמישה אלף דולר ארה"ב) (להלן: "פיצויי ההפקעה");ג. פיצוי בגין הוצאות שהוציא חגולי במישרין ו/או בעקיפין במסגרת ההליך המשפטי, לרבות אובדן ימי עבודה בסך מוסכם בשקלים השווה ל- 25,000$ (עשרים וחמישה אלף דולר ארה"ב)". מכאן שלא זו בלבד שהצעת הפשרה לא ניתנה במסגרת הליך לפסיקת פיצויי הפקעה, אלא שהצעת הפשרה אינה מתייחסת לשיעורם של פיצויי הפקעה בלבד ונכלל בה באופן ברור ומפורש גם מרכיב של פיצוי בגין ירידת ערך המקרקעין, כתוצאה משינוי התכנית. הצעה זו הוצעה לצורך קניית סיכונים וסיכויים, בטרם ניתן פסק הדין בתביעה הקודמת ומשהמבקשים ראו לדחותה - אין להם להלין אלא על עצמם. הסכמת ראש העירייה - האם מחייבת את המשיבה מכח דיני ההפקעה? 59. טענת המבקשים כי דחיית התביעה הקודמת, אין משמעה כי הסכמתו של ראש העירייה, בהיותו יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובניה, אינה מחייבת את המשיבה, מכוח דיני ההפקעה גם היא אינה יכולה לעמוד. 60. הועדה המקומית לתכנון ובניה, אינה בעלת דין בתובענה זו. עוד יצויין כי העירייה והועדה המקומית לתכנון ובניה הינם שני גופים שונים, בעלי אישיות משפטית נפרדת, כפי שנפסק בעניין זה, בע"א 324/82 עיריית בני ברק נ' רוטברד, פ"ד מד (4) 102 (1991). 61. אין מחלוקת וכך נקבע גם בפסק הדין בתביעה הקודמת כי ראש העירייה דאז, מר ניצן, הציע לשלם עבור הנכס 2 מיליון דולר וזאת בכפוף לאישור מועצת העירייה ושר הפנים. מעבר לכך שהדברים נאמרו במסגרת מו"מ לרכישה מרצון ולא במסגרת דיון על פיצויי הפקעה, הרי שבפסק הדין בתביעה הקודמת נקבע כי הסכמה זו לא השתכללה לכדי הסכם מחייב בין הצדדים ואף לא מדובר בהבטחה מנהלית. בהקשר זה, אין לי אלא להפנות לפסק דינו של בית המשפט העליון, מפי כב' השופט פוגלמן: "למעלה מן הצורך יאמר בתמצית, כי גם לגופם של דברים איני סבור כי הוכח קיומה של הבטחה מנהלית מחייבת. קיומה של הבטחה מנהלית מותנה בהוכחת מספר תנאים. בראש וראשון יש להוכיח כי נותן ההבטחה הוא בעל הסמכות לתיתה... במקרה זה, בהיעדרו של האישור ממועצת העיריה, וכן נוכח אי מילוי דרישות סעיף 203 לפקודת העיריות - לא מתקיים תנאי זה. בנוסף, יש להוכיח כי מדובר בהבטחה מפורשת וברורה, אשר נותן ההבטחה הכוון לתת לה תוקף משפטי מחייב... בנסיבות המקרה שלפנינו, נראה כי נותן ההבטחה לא התכוון ליתן לה תוקף משפטי מחייב. זאת, ניתן ללמוד - בין היתר - מכך שלא נחתמה מעולם טיוטת ההסכם ומהטעמים הנוספים עליהם עמדנו במישור החוזי. סיכומם של דברים, בהעדר סמכות ובלא שהוכח קיומה של גמירות דעת, אין מקום לראות בדבריו של ראש העיר משום הבטחה מינהלית מחייבת". 62. אם הסכמת ראש העירייה לשלם עבור הנכס 2 מיליון דולר, במסגרת רכישה מרצון, לא השתכללה לכדי הסכם מחייב בהעדר אישור של מועצת העירייה, ואינה בגדר הבטחה מנהלית - הכיצד היא מחייבת את הועדה המקומית לתכנון ובניה שאינה בעלת דין בתובענה זו, מכח דיני ההפקעה? - למבקשים פתרונים. התחייבות המשיבה להשוואת מצב המבקשים למצבו של יחזקאל חגולי 63. המשיבה הצהירה בכתב התשובה שבכוונתה לשאת בתשלום הסכום "שאינו שנוי במחלוקת", באופן שמצבם של המבקשים יושווה למצבו של יחזקאל חגולי (סעיפים 77-81 לכתב התשובה). הצהרה זו מחייבת אמנם את המשיבה אך אינה מובילה למסקנה הנטענת על ידי המבקשים. 64. כפי שכבר נאמר, בהסכם הפשרה עם יחזקאל חגולי, נאמר בלשון ברורה ומפורשת כי הסכום המשולם על פי הסכם הפשרה, כולל שלושה רכיבים: פיצויים בגין ירידת ערך המקרקעין על פי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה; פיצויי הפקעה על פי סעיף 190 (א) לחוק המקרקעין והוצאות משפט. בנסיבות אלה, נוכח ההבחנה הברורה בין רכיבי הפיצוי בהסכם הפשרה עם יחזקאל חגולי, מקובלת עלי טענת המשיבה כי הצהרתה בדבר השוואת מצבם של המבקשים למצבו של יחזקאל חגולי, מתייחסת לרכיב של פיצוי ההפקעה בלבד שהרי תובענה זו עניינה פיצויים בגין הפקעה בלבד ואין היא כוללת תביעה לפיצויים בגין ירידת ערך המקרקעין על פי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה. 65. המשיבה פרטה כי הסכום "שאינו שנוי במחלוקת", חושב בהתאמה לסכום הפיצויים ששולם ליחזקאל חגולי, בגין פיצויי הפקעה, בסך של 185,000 דולר, באופן ששולם למבקשים, כפיצוי שאינו שנוי במחלוקת, סך של פי שלוש מהסכום האמור (מכתבה של ב"כ המשיבה, עו"ד שיצר, מיום 21.12.10, נספח ד' לבקשה בעניין הסכום שאינו שנוי במחלוקת). מקובל עלי כי הצהרתה של המשיבה בכתב התשובה, בדבר השוואת מצבם של המבקשים למצבו של יחזקאל חגולי, אינה באה לפטור את המבקשים מנקיטת ההליכים המתחייבים על פי הוראות החוק ומתחולת הלכת הפיצוי הדו - שלבי. בהקשר זה, לא נותר אלא לחזור ולציין כי אין למבקשים להלין אלא על עצמם משלא הגישו תביעה לפיצויים בגין ירידת ערך המקרקעין, על פי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה. 66. המבקשים שדחו את הצעת הפשרה שהוצעה להם לצורך קניית סיכונים וסיכויים, במהלך ההתדיינות בתביעה הקודמת, אינם יכולים להתלות עתה, לאחר שהתביעה הקודמת נדחתה, בטענה בדבר השוואת מצבם למצבו של יחזקאל חגולי, ככל שהדברים חורגים מגדר פיצויי הפקעה כמשמעם בסעיף 190 (א) לחוק התכנון והבנייה. לעניין השיקולים השונים לפשרה והצדקה לשוני בהתייחסות בין בעל מקרקעין שפנה לפשרה לבין מי שפנה למשפט, ראיתי להפנות לדברי כב' השופט דנציגר בע"א 3781/07 אליהו נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה פתח- תקווה (31.5.2009): "לדידי, הנכונות להתפשר היא אכן שיקול רלוונטי כאשר בוחנים האם מתן יחס שונה לשני אנשים השייכים לאותה "קבוצת שוויון" אכן מהווה פגיעה בעיקרון השוויון. כידוע, פשרה היא הסכם ליישוב סכסוך בין שני צדדים בתנאים שאותם הצדדים רואים כהוגנים ואשר נעשה מתוך מודעות לאי וודאות עובדתית או משפטית ואשר יש בו ויתורים הדדיים של כל אחד מן הצדדים על חלק מטענותיהם.... במסגרת הפשרה בין הגב' ינטל לבין המשיבות - שאיננו יודעים פרטים רבים אודותיה - ברור כי המשיבות ויתרו על טענתן שלפיה הייעוד שלפיו יש לערוך את החישוב הוא הייעוד של תחנת אוטובוסים, בעוד הגב' ינטל, כך יש לשער, ויתרה אף היא על חלק מטענותיה. שוני זה בהתנהלותם של בעלי הקרקעות, מצדיק לטעמי גם את השוני בהתייחסות. יודגש: אין פירוש הדבר כי בעל דין שעומד על זכויותיו יקבל פחות מן המגיע לו על פי דין. כוונתי היא שכאשר הרשות מחליטה "ללכת לקראת" מי שמוכן לוותר על חלק מטענותיו, אין פירוש הדבר כי היא "מפלה" אותו לטובה. בל נשכח, כפי שציינתי בפתחו של ראש פרק זה (סעיף 29 לעיל) הפיצוי שנפסק לטובת המערער עולה בקנה אחד עם העקרונות שנקבעו בחקיקה ובפסיקה לעניין שומת פיצויי הפקעה, כלומר המערער לא קיבל פחות ממה שהגיע לו על פי דין." ובענייננו - המבקשים זכאים מכח הצהרת המשיבה בכתב התשובה, לפיצויי הפקעה בשיעור פיצויי ההפקעה ששולמו ליחזקאל חגולי, על פי הסכם הפשרה אך אין לראות בהצהרת המשיבה כהתחייבות להשוואת מצבם של המבקשים למצבו של יחזקאל חגולי, ביחס לרכיבי פיצוי שאינם נכללים בתובענה זו ושלא נתבעו על ידי המבקשים בפרוצדורה המתאימה על פי הוראות החוק וההלכה הפסוקה. עשיית עושר ולא במשפט 67. הטענה כי המשיבה התעשרה שלא כדין על חשבון המבקשים, נטענה כטענה בעלמא שלא שהונח בסיס משפטי להוכחתה וביסוסה. 68. המשיבה לא כפרה בזכאותם של המבקשים לפיצויי הפקעה ואף שילמה במהלך ההתדיינות בתובענה את סכום הפיצויים שאינו שנוי במחלוקת. עצם העובדה שהמשיבה כופרת בזכאותם של המבקשים לתבוע במסגרת תובענה זו, פיצויים בגין ירידת ערך המקרקעין, אינה מהווה התעשרות שלא כדין. המבקשים נמנעו מלמצות את זכותם להגיש תביעה לפיצויים בגין ירידת ערך המקרקעין, על פי הפרוצדורה הקבועה בסעיף 197 לחוק התכנון והבניה ותביעתם זו התיישנה. חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט - 1979 (להלן:"חוק עשיית עושר ולא במשפט"), לא נועד לעקוף הסדרים ספציפיים שנקבעו בחקיקה למיצוי זכויות משפטיות, ראה לעניין זה הוראת סעיף 6 (א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט הקובעת: "הוראות חוק זה יחולו כשאין בחוק אחר הוראות מיוחדות לענין הנדון ואין הסכם אחר בין הצדדים". כן ראה ע"א 3602/97 נציבות מס הכנסה נ' שחר, פ"ד נו (2) 297 (2001), שם נפסק כי אין בטענה של עשיית עושר ולא במשפט כדי לזכות בהחזרי מס מעבר לתקופה של שש שנים לגביה ניתן להגיש בקשה לפתיחת שומה בהתאם להוראות סעיף 160 לפקודת מס הכנסה שכן ההסדר שנקבע בחוקי המס הוא הסדר ספציפי השולל הפנייה לדיני עשיית עושר ולא במשפט. מושכלות יסוד הן כי כל זכות תביעה נתונה להתיישנות. בנסיבות אלה, אין בטענה להתעשרות שלא כדין, כדי להתגבר על טענת התיישנות או על הסדרי התיישנות ספציפיים שנקבעו בחקיקה. כן אין בכוחה של טענה להתעשרות שלא כדין כדי לפטור את המבקשים מהחובה למצות הליכים על פי הוראות חוק התכנון והבניה או כדי למלטם מתחולת הלכת הפיצוי הדו - שלבי. המבקשים נמנעו מלהגיש תביעה על פי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה - תביעה שהיתה צריכה להיות מוגשת למשרדי הועדה המקומית לתכנון ובניה שהינה בעלת הסמכות לדון בה. עוד יוזכר כי העירייה והוועדה המקומית לתכנון ובניה הינם גופים שונים בעלי אישיות משפטית נפרדת. בנסיבות אלה, אין לראות בעירייה כמי שהתעשרה שלא כדין, עקב מחדלם של המבקשים מלנקוט בהליכים הנדרשים ולהגיש תביעה על פי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה ודין הטענה להתעשרות שלא כדין - להידחות. הפרת חובה חקוקה 69. טענת המבקשים להפרת חובה חקוקה נטענה אף היא ללא ביסוס וללא הוכחת הנזק הנטען בעקבותיה. 70. מקובלת עלי טענת המשיבה כי החובה לשלם את הסכום שאינו שנוי במחלוקת קמה עם תפיסת החזקה במקרקעין, ע"א 481/74 בסה נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה תל-אביב-יפו, פ"ד כט (2) 98, 102 (1975) ות"א (חיפה) 150/04 רם לי בניה ופיתוח בע"מ נ' עיריית חדרה (4.9.2011). המשיבה תפסה את החזקה במקרקעין, לאחר שנתקבלה הסכמת הבעלים, בדצמבר 2007. יש לזכור כי במועד זה, התביעה הקודמת לאכיפת התחייבות חוזית לרכישת הנכס, היתה תלויה ועומדת. מו"מ שנוהל בין העירייה לבין הבעלים, הסתיים בהצלחה ביחסים עם יחזקאל חגולי כמפורט בהסכם פשרה שנחתם עימו בשנת 2008 ואילו המבקשים דחו את הצעת הפשרה ובחרו להמשיך בהליכים. 71. מקובלת עלי טענת המשיבה כי היתה נכונה לשלם למבקשים את הסכום שאינו שנוי במחלוקת, כחובתה על פי סעיף 9 א' לחוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור, התשכ"ד- 1964 (להלן:"החוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור"), כפי שאף הוצהר על ידה במהלך ההתדיינות בתביעה הקודמת (עדות גזבר הערייה בעמ' 51 לפרוטוקול הדיון בתביעה הקודמת וסעיף 61 לסיכומי העירייה בתביעה הקודמת, נספח 19 לכתב התשובה), אלא שהמבקשים לא פעלו להמצאת אישורי המס הנדרשים, בהתאם להוראות סעיף 11 (א) לחוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור, הקובע כדלקמן: "תשלום הפיצויים או הפקדתם אצל האפוטרופוס הכללי לפי סעיף 8 לא ייעשה אלא לאחר ששולמו המיסים, הארנונות ותשלומי החובה האחרים החלים עד מועד הרכישה, על הזכויות שנרכשו וכן מס שבח מקרקעין החל בשנת הרכישה". 72. אמנם התגלעה בין הצדדים מחלוקת בשאלה מהו סכום הפיצוי שאינו שנוי במחלוקת, כמשמעו בסעיף 190 (א) (5) לחוק התכנון והבניה, אך המבקשים לא הוכיחו כי מחלוקת זו או אי ידיעתם מהו הסכום שאינו שנוי במחלוקת לשיטת המשיבה, מנעה מהם להמציא למשיבה את אישורי המס הנדרשים על מנת לקבל את הסכום שאינו שנוי במחלוקת, לשיטת המשיבה. משהמבקשים לא פעלו להמצאת אישורי המס הנדרשים על פי סעיף 11 (א) לחוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור, עוד בטרם הגשת התובענה או בטרם הגשת בקשתם להורות למשיבה להפקיד בקופת בית המשפט סך של 7,000,000 ₪, כפיצויי הפקעה שאינם שנויים במחלוקת, על מנת שהמשיבה תוכל לשלם את הסכום שאינו שנוי במחלוקת לשיטתה, איני סבורה כי הוכחו יסודות העוולה של הפרת חובה חקוקה. סיכום ביניים - זכאות המבקשים לפיצויי הפקעה 73. כפי שנאמר, המבקשים זכאים בגדרה של תובענה זו, לפיצויי הפקעה. זאת ותו לא. לא ראיתי ממש בטענת המבקשים כי מר חגולי לא נחקר על תצהירו לפיכך יש לראות טענות המבקשים כמוכחות. השאלות השנויות במחלוקת אינן עובדתיות אלא משפטיות ובכגון דא אין נפקות לנטען בתצהירו של מר חגולי. משטענותיהם של המבקשים בדבר חיוב העירייה בתשלום פיצויי הפקעה בשיעור של 7,000,000 ₪ ויותר, מכח הצעת הפשרה שהוצעה במהלך ההתדיינות בתביעה הקודמת; מכח הסכמת ראש העירייה; מכח התחייבות העירייה להשוואת מצבם למצבו של יחזקאל חגולי; מכח הפרת חובה חקוקה או מכח דיני עשיית עושר ולא במשפט - נדחו כולן, יש לשום את פיצויי ההפקעה להם זכאים המבקשים על פי הוראות סעיף 190 (א) לחוק התכנון והבניה, בהתאם להלכת הפיצוי הדו - שלבי, לפיה יש לשום את פיצויי ההפקעה על פי שווי המקרקעין בהתאם לייעודם במועד ביצוע ההפקעה. המועד הקובע לשומת פיצויי ההפקעה 74. אין בידי לקבל טענת המבקשים כי הינם זכאים לפיצוי הפקעה, ממועד ההפקעה הראשונה. ההפקעה הראשונה בוטלה, כאמור בהודעה בדבר ביטול ההפקעה, לפי סעיף 14 לפקודת הקרקעות שפורסמה על ידי העירייה ביום 29.4.2004, לאחר שהחזקה במקרקעין הוחזרה לבעלים עוד ביום 18.3.2004. 75. טענת המבקשים כי העירייה הייתה מנועה מלבטל את ההפקעה, מכוח סעיף 14 לפקודת הקרקעות, שכן החזקה בנכס כבר הועברה לרשותה, אינה יכולה להתקבל. כפי שנקבע בפסק הדין בתביעה הקודמת, החזקה בנכס הועברה לרשות העירייה, בהסכמה, ביום 15.8.02 (בטרם פרסום ההודעה על ההפקעה הראשונה), וזאת לצורך הפעלת תחנה לחלוקת ערכות מגן. החזקה בנכס הוחזרה לבעלים ביום 18.3.04. מכאן שבעת פרסום ההודעה על ביטול ההפקעה הראשונה, ביום 29.4.04, היה הנכס ברשות הבעלים ולא בחזקת העירייה. עוד ראוי לציין כי במסגרת פסק הדין בתביעה הקודמת, נפסקו לזכות המבקשים פיצויים בגין הפסד דמי שכירות למשך התקופה שמיום 15.8.02 ועד ליום 18.3.04 (התקופה בה היה הנכס בחזקת העירייה). גם בעניין זה אין לי אלא להפנות לפסק דינו של בית המשפט העליון בערעור על פסק הדין בתביעה הקודמת שם נקבע כי המבקשים לא הצביעו על פגם קונקרטי שנפל בהליכי ההפקעה שבוצעו ואשר עשוי להצדיק את ביטולם (פסקה 25 לפסק הדין). באשר לטענה בדבר ביטול ההפקעה הראשונה, נפסק: "המערערים אף משיגים, כזכור, על קביעותיו של בית המשפט המחוזי באשר לבחינת נסיבות ביצוען של ההפקעות ולחוקיותן. אלא שהמערערים לא הצביעו על פגם קונקרטי שנפל בהליכי ההפקעה שבוצעו ואשר עשוי להצדיק את ביטולם. טענותיהם בהקשר זה מופנות בעיקר כנגד קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי באשר לגורמים שהביאו לביצוע ההפקעות ולביטולה של ההפקעה הראשונה. כידוע, ערכאת הערעור ממעטת להתערב בהכרעותיה העובדתיות של הערכאה המבררת... במקרה שלפנינו, לא השתכנעתי כי קיימת הצדקה להתערב בממצאים שנקבעו בעניין זה. באשר לחזרה מן ההפקעה הראשונה - סעיף 14 (1) לפקודת הקרקעות מאפשר לרשות המפקיעה לחזור בה מן ההפקעה אף לאחר שפורסמה הודעת הפקעה לפי סעיף 5 לפקודת הקרקעות (נמדר, בעמ' 291).אמנם בהתאם להוראות סעיף 14 (1) מקום שבו הרשות תפסה את החזקה במקרקעין, היא לא תוכל לחזור בה מן ההפקעה. עם זאת, סייג זה חל רק על מקום שבו הרשות מבקשת לבטל את ההפקעה באופן חד-צדדי וללא הסכמת בעל הקרקע. תכליתו של הסעיף להגן על הפרט ולהיטיב עימו, ואין לפרשו באופן שימנע את ביטול ההפקעה מקום בו שני הצדדים מסכימים על כך (השוו: בג"ץ 2739/95 מחול נ' שר האוצר פ"ד נ (1) 309, 319 (1996) וההפניות שם; נמדר, בעמ' 294; אריה קמר דיני הפקעות מקרקעין 406 (2008)). כך במקרה שלפנינו. המערערים הם שדרשו מן העירייה לקבל לידיהם בחזרה את הקרקע. משכך, אין מדובר בפעולה חד-צדדית או בלתי מוסמכת המונעת חזרה מן ההפקעה לפי סעיף 14(1) לפקודת הקרקעות". קביעה זו מהווה השתק פלוגתא כך שדין טענת המבקשים כי ההפקעה הראשונה בוטלה שלא כדין, להדחות. 76. מהדברים האמורים נובע כי המועד הקובע לתשלום פיצויי ההפקעה, על פי סעיף 190 (א) (4) לחוק התכנון והבניה הוא שישים יום לאחר מועד פרסום הודעת ההפקעה השניה. שיעור פיצויי ההפקעה - חוות דעת השמאים 77. חוות דעתו של השמאי שרים מטעם המבקשים, מבוססת על שוויים המלא של המקרקעין, ערב פרסום התכנית, על פי יעוד מסחרי וכוללת את שני מרכיבי הפיצוי; פיצויים בגין ירידת ערך המקרקעין כתוצאה משינוי ייעודם מייעוד מסחרי לשצ"פ ופיצוי הפקעה. נוכח קביעתי כי במסגרת תביעה זו, זכאים המבקשים לפיצוי הפקעה בלבד, ללא התייחסות למרכיב הפיצוי בגין ירידת ערך המקרקעין כתוצאה משינוי ייעודם בעקבות פרסום התכנית על פי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה - אין בידי לקבל חוות דעתו של השמאי שרים. 78. טענת המבקשים כי חוות דעת השמאי שרים עולה בקנה אחד עם חוות דעת השמאי דנוס (נספח 2 לכתב התשובה), וחוות דעת השמאי פן (נספח 9 לכתב התשובה), אינה יכולה לעמוד. שומת דנוס נערכה בשנת 1999, בטרם פרסום התכנית ששינתה את ייעוד המקרקעין מייעוד מסחרי לשצ"פ ולצרכי רכישה מרצון של הנכס. שומת פן, נערכה בספטמבר 2005, במהלך התדיינות בתביעה הקודמת ובמסגרת הניסיונות להגיע להסכמות בדבר גובה הפיצוי שישולם לבעלים (סעיף 20 לתצהיר מר יוספיה). כאמור, עצם העובדה שהמשיבה היתה נכונה במסגרת מו"מ לפשרה במהלך ההתדיינות בתביעה הקודמת, לשלם למבקשים פיצויים הן בגין רכיב ירידת ערך המקרקעין והן בגין ההפקעה (כפי שנעשה בהסכם הפשרה עם יחזקאל חגולי), אינה מחייבת את המשיבה לאחר שהמבקשים דחו את הצעת הפשרה ולאחר שניתן פסק דין בתביעה הקודמת ואין בה כדי לפטור את המבקשים מתחולת הלכת הפיצוי הדו-שלבי. 79. חוות דעתו של השמאי פישלר שהוגשה מטעם המשיבה, מבוססת על תורת הפיצוי הדו - שלבי ועקרונות הלכת חממי, לפיכך ראיתי להעדיפה על פני חוות דעתו של השמאי שרים מטעם המבקשים. על פי חוות דעת השמאי פישלר, שווי המקרקעין, נכון למועד הקובע, 18.7.2005 (שישים יום לאחר מועד פרסום ההודעה על ההפקעה השניה),הוערך על פי ייעודם ערב ההפקעה השניה כשצ"פ, , בסך נומינאלי של 1,765,000 ₪. השמאי פישלר הוסיף וציין כי המבקשים זכאים להפרשים בגין העיכוב בתשלום פיצויי ההפקעה, על פי אחת משלוש אפשרויות: פיצויי פירות לפי סעיף 13 לפקודה, פיצוי ריבית בשיעור 6% לשנה או פיצויי הצמדה וריבית לפי החוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור. סכום הפיצויים על פי החלופה הגבוהה בין שלוש החלופות המפורטות בחוו"ד השמאי פישלר - פיצוי הצמדה וריבית לפי החוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור, מסתכם נכון ליום 3.7.2011 (מועד תשלום הסכום שאינו שנוי במחלוקת), בסך של 2,280,603 ₪, כאשר החישוב נעשה כמפורט בחוות הדעת על בסיס תוספת הצמדה למדד וריבית צמודה בשיעור של 1.5% לשנה מיום 18.7.2005 ועד ליום 3.7.2011(מועד תשלום הפיצוי שאינו שנוי במחלוקת). 80. סעיף 8(א) לחוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור, בנוסחו דהיום, לאחר תיקון מס' 10, קובע: "נרכשו זכויות במקרקעין מכוח חוק רכישה פלוני, ישולמו לבעל הזכויות פיצויים בסכום שווי הזכויות כשהוא צמוד למדד המחירים לצרכן, בתוספת ריבית לא צמודה בשיעור של 4% לשנה עד יום ט' בניסן תשנ"ג (31 במרס 1993), על שווי הזכויות בלבד, בתוספת ריבית צמודה בשיעור של 1.5% לשנה מיום י' בניסן תשנ"ג (1 באפריל 1993) עד ערב תחילתו של חוק לתיקון פקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור) (מס' 3), התש"ע-2010 (להלן - תיקון מס' 3), ובתוספת ריבית צמודה בשיעור שנקבע, לעניין ההגדרה 'הפרשי הצמדה וריבית', לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961, מיום תחילתו של תיקון מס' 3 ואילך...". 81. בע"א 4737/06 חסונה נ' רשות הפיתוח - מנהל מקרקעי ישראל (31.12.2012), נפסק כי תיקון מס' 10 לחוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור שנכנס לתוקף ביום 15.2.2010, חל על פיצויי הפקעה שלא שולמו עד אותו מועד. לפיכך בגין התקופה שמיום ההפקעה ועד ליום 15.2.2010, יישאו הפיצויים ריבית צמודה בשיעור 1.5%, ואילו בתקופה שמיום 15.2.2010 ועד למועד התשלום בפועל, יישאו הפיצויים ריבית צמודה לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה. 82. לפיכך ראיתי לקבוע כי יש לחשב את הפרשי ההצמדה והריבית, על פי סעיף 8 (א) לחוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור, כך שעל סכום הפיצויים הנומינאלי בסך של 1,765,000 ₪ נכון ליום 18.7.2005, יתווספו הצמדה וריבית צמודה, בשיעור 1.5% מיום 18.7.2005 ועד ליום 15.2.2010 ובתקופה שמיום 15.2.2010 ועד ליום 3.7.2011, ישאו הפיצויים ריבית צמודה לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה. סיכום 83. כמפורט בהודעת המשיבה מיום 7.7.2011, המשיבה שילמה למבקשים, ביום 3.7.2011 את הסכום שאינו שנוי במחלוקת, בסך של 2,557,781 ₪ (סך של 2,174,114 ₪ שולם למבקשים וסך של 383,667 ₪ הועבר על ידי המשיבה לרשויות המס על חשבון מס שבח בהתאם להוראות חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה) (תיקון מס' 70), התשע"א - 2011). כאמור, הסכום שאינו שנוי במחלוקת חושב בהתאמה לסכום ששולם ליחזקאל חגולי על פי הסכם הפשרה, בגין פיצויי הפקעה. 84. כאמור בסעיף 82 לעיל, ראיתי לקבוע כי המבקשים זכאים לפיצויי הפקעה, על פי חוות דעת השמאי פישלר, בסך נומינאלי של 1,765,000 ₪, נכון ליום 18.7.2005. על הסכום האמור יתווספו הצמדה וריבית על פי סעיף 8 (א) לחוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור, דהיינו; הצמדה וריבית צמודה בשיעור 1.5% מיום 18.7.2005 ועד ליום 15.2.2010 ובצירוף ריבית צמודה לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה לגבי התקופה שמיום 15.2.2010 ועד ליום 3.7.2011 (להלן: "סכום פיצויי ההפקעה"). 85. לפיכך, ככל שסכום פיצויי ההפקעה כאמור בסעיף 84 לעיל, נופל מהסכום ששולם כפיצוי שאינו שנוי במחלוקת בסך של 2,557,781 ₪ (סכום שחושב בהתאמה לפיצויי ההפקעה ששולמו ליחזקאל חגולי) - המבקשים אינם זכאים לכל פיצוי נוסף. ככל שתיוותר יתרה בין סכום פיצויי ההפקעה כאמור בסעיף 84 לעיל, לסכום ששולם כפיצוי שאינו שנוי במחלוקת, זכאים המבקשים לסכום היתרה, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום 3.7.2011 ועד ליום פסק הדין. 86. מע"מ - המבקשים טענו בסיכומיהם כי על המשיבה לשאת בתשלום מע"מ אם וככל שתוצג בפניה אסמכתא כי חלה על המבקשים חובת תשלום כאמור. משלא הוכח כי חלה על המבקשים חובת תשלום מע"מ, ויוזכר - הפיצוי שאינו שנוי במחלוקת שולם ביולי 2011, ראיתי לדחות טענה זו. 87. אשר לשכ"ט עו"ד והוצאות - סכום הפיצויים שאינו שנוי במחלוקת, שולם במהלך ההתדיינות בתובענה זו. יחד עם זאת, המשיבה לא כפרה בזכאותם של המבקשים לפיצויי הפקעה ותשלום הסכום שאינו שנוי במחלוקת. בנסיבות אלה, כשסכום הפיצויים שאינו שנוי במחלוקת, מהווה את סכום פיצויי ההפקעה כולו או ברובו המכריע (בהתאם לתוצאת החישוב כמפורט בסעיף 84 לעיל), ובהתחשב בכך שהמבקשים האריכו בהתנהלותם את הדיון בתובענה, הן בהגשת הבקשה להפקדת סך של 7,000,000 ₪, כסכום שאינו שנוי במחלוקת והן בהמשך ההליכים בתובענה ומשתביעתם לתשלום פיצויי הפקעה, מעבר לסכום שאינו שנוי במחלוקת, נדחתה או נדחתה ברובה המכריע מחד גיסא ומאידך גיסא, בהתחשב בבקשה למחיקת סיכומי המשיבה שהתקבלה בחלקה, ראיתי להורות כי כל צד ישא בהוצאותיו. 88. במידת הצורך, תוגש פסיקתא לחתימה בהתאם להוראות סעיפים 84 ו- 85 לפסק הדין. קרקעותפיצוייםמקרקעיןהפקעה