פיצוי כספי על אלימות

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצוי כספי על אלימות: 1. בפני תביעה אזרחית נגררת להרשעה בפלילים, שהוגשה לפי סעיף 77 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד- 1984 (להלן: חוק בתי המשפט). העובדות הצריכות לענייננו 2. התובע, יליד 14/1/86, נדקר ביום 18/5/09 בבטנו העליונה מצד ימין על ידי דודו הנתבע, יליד 58'. הנתבע הודה והורשע בכתב אישום שתוקן במסגרת הסדר טיעון, בעבירות של חבלה ופציעה בנסיבות מחמירות - לפי סעיף 335(א)(1) + סעיף 333 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), ובהחזקת סכין למטרה לא כשרה - לפי סעיף 186(א) וסעיף 184 לחוק העונשין. תמצית העובדות אשר פורטו בכתב האישום המתוקן, בהן הודה הנתבע מלמדת כי הנתבע, המתגורר באום אל פחם, בשכנות לבני משפחתו ולבן אחיו עיסאם נביל סעד אגבאריה (להלן: התובע), הסתכסך עמם על רקע חלוקה של רווחי עסקים בבעלות המשפחה. ביום 18/5/09 סמוך לשעה 21:30, נפגשו התובע, אחיו ובן דודו עומר אל מוחת סעד (להלן: עומר) מחוץ לבתיהם ושוחחו ביניהם. מספר דקות לאחר מכן, פתח הנתבע את חלון ביתו המשקיף לעבר הרחוב וצעק לעברם: "מה אתם עושים? תכנסו הביתה". בהמשך, יצא הנתבע מביתו כשהוא אוחז בידו בסכין, התקרב אל התובע ואל בני משפחתו, דקר את התובע בבטן חזה ימני, וגרם לפצע דקירה בבטנו, באורך של 8 ס"מ ובעומק של 4 ס"מ ולדימום רב. התובע הובהל למרכז רפואי באום אל פחם, ולאחר קבלת טיפול ראשוני הועבר לבית החולים "העמק", שם הוחלט על ניתוח דחוף. הוא אושפז בבית החולים העמק בין התאריכים 18/5/09-26/5/09. הנתבע פצע את התובע וגרם לו חבלה חמורה שלא כדין. הנתבע החזיק סכין שלא כדין מחוץ לתחום ביתו או חצריו ובלא שהוכיח כי החזיקה למטרה כשרה. ביום 12/10/10 נידון הנתבע למאסר בפועל למשך 27 חודשים ולמאסר על תנאי. כן חויב לפצות את התובע בסכום ראשוני בסך של 20,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום גזר הדין ועד ליום התשלום המלא בפועל. (ת"פ (חי') 09- 05- 18695 מ"י נגד מוחמד אלסעד אגבאריה). 3. ערעור שהגיש הנתבע על העונש נדחה על ידי בית המשפט העליון, לאחר שטענות עובדתיות שהעלה הנתבע במהלך הטיעונים לעונש לגבי התנהלות התובע עובר לביצוע העבירה לא הוכחו בפני. בפסק הדין שניתן בע"פ 3277/10 מוחמד אל אסעד אגבריה נגד מ"י (מיום 2/2/11, מפי כב' השופט ארבל) נאמר: "... אין מדובר בקטטה שהחריפה ויצאה משליטה, אלא במי שנמצא בביתו, בלא שכל סכנה או איום של ממש לחייו ולחיי בני משפחתו, או לשלומם, מרחפת מעל ראשו, והוא בוחר להצטייד בסכין, לצאת את הבית ולתקוף את אחיינו. המתלונן נפגע קשות בבטנו ונזקק לניתוח. עומק החתך, אורכו ומיקומו מלמדים כי אכן בר מזל הוא המתלונן ובר מזל הוא המערער שתוצאות האירוע אינן קשות בהרבה". טיעוני הצדדים 4. התובע, עומד על פיצויו המלא בגין נזקיו הנטענים בעקבות חבלתו על ידי הנתבע, תוך פירוט מלא של ראשי הנזק והנזקים העומדים לטענתו על סכום של מיליוני שקלים חדשים. התובע תמך טענותיו בתצהירו, במסמכים להוכחת השתכרותו עובר לתקיפתו ולאחריה, במסמכים רפואיים ובחוות דעת רפואיות, לפיהן נותרה לו נכות צמיתה בשיעור של 20% בתחום הכירורגי, ונכות צמיתה בשיעור 20% בגין הפרעה פוסט טראומטית. 5. הנתבע מצידו טוען לאשם תורם של התובע, המגיע לטענתו לכדי 100%, מייחס את קרות האירוע למעשיו של התובע, ומבקש למזער מאחריותו לאירוע נשוא כתב האישום וכתב התביעה. לגרסתו, התקהלו בני משפחתו של התובע מול ביתו של הנתבע, קיללו אותו וזרקו אבנים לעבר ביתו. לאחר שפניותיו של הנתבע אליהם לחדול לא נענו, נאלץ הנתבע לצאת מביתו עם סכין כדי להגן על עצמו, דבר שהוביל לבסוף לדקירת התובע. עוד נטען כי התובע לא עשה מאומה להקטנת נזקיו, ועל אף שראה את הנתבע מגיע מביתו עם סכין בידו, לא דאג לברוח או להתחבא בבית אחיו, או לסגור את שער החצר בה עמד. הנתבע אף מכחיש את מרבית טענותיו של התובע ביחס לנזקיו הנטענים, תוך צירוף חוות דעת מטעמו, לפיהן עומדת נכותו הרפואית על 7.4% בלבד, ולא נותרה לו נכות תפקודית כלל. הנתבע תמך טענותיו בתצהירו, בתצהיר אשתו אדיבה אלסעד אגבריה (להלן: אדיבה), אשר לטענתו נחבלה באירוע, ובחוות דעת רפואיות, לפיהן נכותו הצמיתה של התובע בתחום הכירורגי מסתכמת ב- 5%, ואילו הנכות הפסיכיאטרית הצמיתה שנותרה לו עומדת על 2.5% בלבד. 6. התובע, העומד על טענותיו ביחס לנזקיו הנטענים, מכחיש את כל טענותיו של הנתבע ביחס לאשם תורם כלשהו, טוען כי הנתבע מנוע מלטעון כל טענה שעניינה אשם תורם או כל טענה אחרת ביחס לנסיבות שקדמו לתקיפתו, אשר אינן עולות מכתב האישום, ולחלופין מתנגד נמרצות לגרסתו של הנתבע בדבר הנסיבות הנטענות על ידו. התובע העמיד את נזקיו על סכום של לא פחות משלושה מיליון ₪, ואילו הנתבע ביקש לפסוק לתובע סכום של 10,000 ₪ לכל היותר. 7. גדר המחלוקת א. היקף אחריותו של הנתבע לאירוע וקיומו של אשם תורם אצל התובע, אם בכלל. ב. נכותו הרפואית של התובע ג. נכותו התפקודית התובע. ד. בסיס השכר של התובע ה. נזקי התובע על ראשי הנזק השונים. 8. האם קיים לתובע אשם תורם? לאחר שבחנתי את הדין החל על הענין נשוא תיק זה ואת ראיות הצדדים, אני רואה לדחות את טענות הנתבע לקיומו של אשם תורם מצד התובע לתקיפתו האלימה על ידי הנתבע. 9. המתווה הנורמטיבי סעיף 42ד לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א- 1971 (להלן: פקודת הראיות), מקנה לממצאים ולמסקנות של פסק הדין הפלילי תוקף של ראיה חלוטה שאינה ניתנה לסתירה בקובעו: "בדיון בתביעה אזרחית לפי סעיף 35א לחוק בתי המשפט, תשי"ז-1957 יראו את הממצאים והמסקנות שנקבעו במשפט הפלילי כאילו נקבעו במשפט אזרחי". זאת בשונה מהליך אזרחי רגיל הנזכר בסעיף 42א(א) לפקודת הראיות לפיו יהיו הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי כראיה לכאורה בלבד. סעיף 35א לחוק בתי המשפט, תשי"ז-1957 הוחלף בסעיף 77 לחוק בתי המשפט (נוסח חדש), תשמ"ד- 1984 (לעיל ולהלן: חוק בתי המשפט), הקובע: "77(א) הורשע אדם בבית משפט שלום או בבית משפט מחוזי והוגשה נגדו - ונגדו בלבד - תביעה אזרחית בשל העובדות המהוות את העבירה שבה הורשע, מוסמך השופט או המותב שהרשיעו, לאחר שפסק הדין בפלילים הפך לחלוט, לדון בתביעה האזרחית, אם ביקש זאת מגיש התביעה; ..." כאשר מבוסס פסק דין פלילי על הודאת הנאשם בכתב אישום, רואים את העובדות המפורטות בכתב האישום כממצאים בפסק הדין. (ע"א 71/85 אריה חברה לביטוח בע"מ נגד בוחבוט, פ"ד מא (4) 327, מפי כב' הנשיא שמגר; ראו גם קדמי, על הראיות, חלק שלישי (מהד' 2009), עמ' 1572). 10. מן הכלל אל הפרט העובדות המפורטות בכתב האישום המתוקן מהוות את הממצאים העובדתיים המבססים את אחריות הנתבע לתוצאות הקשות שנגרמו לתובע. נסיונו של הנתבע לקעקע העובדות המפורטות בו בטענה שהתובע הוא הגורם לאירוע האלים, בהעלותו גרסה המנוגדת לאמור בכתב האישום המתוקן, שהינו ראיה חלוטה לעובדות המקרה, אינו יכול לעמוד לו. עוד איני רואה לקבל את טענותיו ביחס להשתלשלות העניינים עובר לתקיפתו של התובע, מהטעם שגרסאותיהם של הנתבע ושל אשתו, אינן משכנעות, בלשון המעטה. א. התובע העיד, ועדותו מקובלת עלי, מעבר להודיית הנתבע בעובדות כתב האישום, כי עמד עם בני משפחה אחרים בתוך חצרו של אחיו או סמוך ליד חצרו, בו היתה להם הצדקה מלאה להמצא ולהפגש. לדבריו, "זה היה עניין של כמה שניות. הוא בא אלי לא אמר לי כלום אתה מבין? נתן לי את הדקירה והלך, שזה מתוכנן... הוא בא אליי ככה שלף את הסכין נתן לי והלך. התובע אף הדגים את האופן בו דקרו הנתבע" (עמ' 37 לפרוט', ש' 17-24). משנטען בפניו "...שהתגריתם בו ובעקבות זה הוא ירד והתגלעה קטטה ודקר אותך", השיב "אבל אדוני, לא היה ולא נברא מה שהוא אומר. זו גרסה שקרית מה שהוא אומר" (עמ' 38, ש' 9-12). התובע אישר כי לפני שהנתבע הגיע אליו ודקרו, הוא צעק ואיים עליו. ואולם, לשאלה מדוע נשאר במקומו ולא נכנס לתוך ביתו של אחיו, התפלא ואמר "מה אני אכנס בפנים? אפילו לא דמיינתי שהוא ירד ויעשה את הדבר הזה..., בדרך אלי אבל לא ציפיתי שדוד שלי יבוא ויעשה דבר כזה אוקיי?... אבל אל תשכח שזה דוד שלי, אח של אבא, אני בן אדם לא ציפיתי שזה יקרה מדוד שלי... תשמע, צעקה ואיום, הוא לא אמר לי אני בא להרוג אותך או לדקור אותך. הוא צעק תלכו מפה, תעופו מפה, דברים כאלה. אוקיי? אם הוא היה אומר לי הוא בא להרוג אותך... אמרתי לך, זה לא סתם בן אדם שבא מהכביש או קרתה קטטה בינינו". (עמ' 38, ש' 26-27; עמ' 41, ש' 19-20; עמ' 42, ש' 5-7, 11-12; עמ' 43, ש' 14-15, 20-21, 24). עוד העיד כי בעבר היה קשר טוב בינו לבין דודו. "דווקא הוא היה איתי בקשר טוב... אני זוכר פעם מישהו נכנס למסעדה שלו רצה לתת לו מכות לא יודע על מה, ואני מי שנתן מכות לבחור ההוא כי הוא איים על דוד שלי. זה מה שהיה בינינו". (עמ' 44, ש' 5-8). ב. גרסתם של הנתבע ואשתו אדיבה ביחס למעשי התובע עובר לתקיפתו אינן מהימנות עלי, וניכר היה כי דברי הנתבע לפיהם התובע זרק אבנים לעבר ביתו נטענו בחצי פה. לא זו אף זו, גרסתה של אשתו, אשר מסרה שתי הודעות במשטרה ואף נתנה תצהיר בהליך שבפני, אך נמנעה מלהצהיר כי ראתה את התובע עצמו זורק אבנים, לא עמדה בחקירתה הנגדית, בלשון המעטה. עדותה הותירה רושם בלתי אמין על בית המשפט, ולא זו בלבד שגרסתה קרסה לחלוטין, היא אף חיזקה את חוסר האמון שניתן בדברי הנתבע. אדיבה הצהירה "בעלי מוחמד הסתכל מהחלון שמשקיף לרחוב והיו צעקות ואיומים של בחורים מכיוון ביתו של שועאע. האיומים והצעקות היו לעבר בעלי בכך שאמרו לו "אנחנו עוד נרצח אותך". אני לא ידעתי מי בדיוק מתוך החבורה שצעק לעבר בעלי אבל כולם צעקו וקיללו... התובע אחיו ובני דודתו הם אלה שהגיעו לפתח ביתנו והחלו לקלל ולזרוק אבנים". (סעיפים 4- 5 לתצהירה). בחקירתה הנגדית, משנדרשה לפרט מה עשה התובע לדודו הנתבע, הפנתה אצבע מאשימה כלפי הצעירים שהיו במקום ובעיקר כלפי שועאע אחיו של התובע, ולא הזכירה את התובע כלל כמי שעשה מעשה כלשהוא נגד בעלה הנתבע. ג. חשוב מכך, התובע, אשר דחה מכל וכל את גרסת הנתבע ביחס לרשלנותו התורמת, נחקר בחקירה נגדית ארוכה אודות מעשיו עובר לתקיפתו, אך לא נשאל ולו פעם אחת אם זרק אבנים לעבר ביתו של הנתבע, או אם תפס והחזיק את הנתבע על מנת לאפשר לחבורה שעמו לתקוף אותו פיזית, ולא נטען נגדו כי הגדיל עשות כאשר הגיע עד למדרגות הבית, עת ראה את הנתבע בורח ונכנס לביתו. כאמור, כל שנטען נגדו היה כי הוא וחבריו "התגריתם בו ובעקבות זה הוא ירד והתגלעה קטטה ודקר אותך". (עמ' 37 לפרוט'). משכך, לא נתאפשר לו למסור גרסה בענין זה בחקירה הנגדית. יגעתי ולא מצאתי שאלה אחת בדבר הטענות החמורות הנטענות בתצהיר הנתבע ובעדותו לגבי מעשי התובע. משכך, לא עמדה בפני התובע האפשרות למסור גרסתו לעניין זה ולסתור את טענותיו של הנתבע. המנעותו של הנתבע ממתן הזדמנות לתובע להתייחס לסוגיה החשובה הזו במסגרת חקירתו הנגדית, מלמדת כי לא היה מעונין שיפרוש את גרסתו ויגן עליה, וחזקה עליו שחשש פן תזיק לו. (לענין החובה לחקור בכל נקודה של "אי הסכמה", ראו קדמי, על הראיות (מהד' 2009), חלק רביעי, עמ' 1949, והאסמכתאות שם). התובע הודה כי שהה בחצר אחיו או ברחוב, סמוך אליה, וכי הם קראו קריאות לעבר הנתבע, עמו היו מסוכסכים. ואולם, אין כל ראיה מהימנה כי היה בדברים דבר מעבר לפגיעה ברגשותיו או בכבודו, ואף ענין זה שנוי במחלוקת. בנתונים אלה היה עליו להזעיק את המשטרה ולהשאר בביתו, או להגיש נגדם תביעה אזרחית ולהוכיחה. מכל מקום, אפילו היה ממש בגרסת הנתבע כי אוים או כי נזרקו אבנים לעבר ביתו (וכאמור אין הדבר כך), אין באמור על ידו הצדקה כלשהיא לכך שנטל סכין מביתו ויצא לפצוע את בן אחיו, אשר עמד עם בני משפחתו אם בחצרו ואם לידה, במקום לקרוא למשטרה, והנתבע בעצמו בחר שלא לעמת את התובע עם גרסה זו. ד. לא ראיתי להתעלם מהאמור בסעיפים 13 ו-14 לתצהיר הנתבע נ/4, לפיהם דקר את התובע לאחר שהלה הגיע לפתח ביתו יחד עם חבורת עבריינים והחל לגדל, לקלל ואף לזרוק אבנים לעבר הבית, ואף תפס אותו והחזיק אותו כדי לאפשר לחבורה לתקוף אותו. ואולם התובע ביקש במפורש למחוק דברים אלה בהיותם מנוגדים במפורש לאמור בכתב האישום, שם נקבע כי מספר דקות לאחר שהתובע, אחיו ובן דודו עומר עמדו מחוץ לביתו של שועאע ושוחחו ביניהם, צעק לעברם הנתבע מחלון ביתו: "מה אתם עושים? תכנסו הביתה", ובהמשך יצא אליהם כשהוא אוחז בסכין, התקרב אליה ודקר את התובע כאמור לעיל. הנתבע הודה בעובדות כתב האישום המתוקן במועד ההוכחות, שעה ששבעה עדים המתינו למתן עדותם בבית המשפט. משחזר בו הנתבע מכפירתו בכתב האישום והודה בעובדותיו, הוא מנוע מלטעון לעובדות שאינן מתיישבות עם סדר הדברים המפורט לו. אם קרו הדברים לאחר תקיפתו של התובע, הם אינם רלוונטיים לענייננו. כאמור ולמען הסר ספק, גם לגופו של ענין אני מעדיפה את גרסת התובע לפיה הנתבע ירד ממדרגות ביתו, מרחק של כ- 15 מ' ממקום עומדו עם בני משפחתו, ניגש אליו ודקר אותו ללא אומר ומילה, להפתעתו המוחלטת. ה. לסיכום, אין ראיה כי במעשי התובע קיימת התרשלות כהגדרתה בסעיף 35 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), תשכ"ח- 1968 (להלן: פקודת הנזיקין), או כי מעשיו עונים להגדת אשם לפי סעיף 64 לפקודת הנזיקין. סעיף 64 לפקודת הנזיקין מגדיר "אשם" כדלקמן: "'אשם' הוא מעשהו או מחדלו של אדם, שהם עוולה לפי פקודה זו, או שהם עוולה כשיש בצידם נזק, או שהם התרשלות שהזיקה לעצמו, ורואים אדם כמי שגרם לנזק באשמו, אם היה האשם הסיבה או אחת הסיבות לנזק...". נוסחו של סעיף 35 לפקודת הנזיקין, הקובע את עילת הרשלנות, כדלקמן: "עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות - הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה". לא שוכנעתי כי מעשיהם של התובע, אחיו וקרוביו, עת נפגשו ושוחחו ליד חצר ביתו של האח, אפילו הרימו קולם ופגעו ברגשותיו של הנתבע, עולים לכדי אשם או התרשלות. יודגש, כי לא בנקל יקבע בית המשפט קיומו של אשם תורם, מקום בו ביצע אדם מעשה אלים ואכזר מבלי שנשקפה לו או ליקיריו סכנה כלשהיא ממעשיו של התובע, או שהיה מדובר בקנטור ממשי שגרם לו לפגיעה בשיקול דעתו. (השוו ת"א (י-ם) 5380/03 עזבון המנוח רחלין ז"ל נגד ציסין , ניתן ביום 22/2/09, מפי כב' הש' דרורי) . נוכח כל האמור לעיל, אני רואה לדחות את טענת הנתבע בדבר קיומו של אשם תורם לתובע. נזקי התובע - נכותו הרפואית 11. נכות בגין הצלקות שנותרו על גופו של התובע הצדדים הגישו תצהירים וחוות דעת רפואיות לתמיכה בטענותיהם לענין נכויותיו של התובע בתחום הנטען. התובע הגיש גם מסמכים ותמונות להמחשת פציעתו ותוצאותיה. התובע תמך תביעתו בחוות דעתו של הכירורג ד"ר ג'מאל גזמאוי (להלן: ד"ר גזמאוי), ואילו הנתבע הסתמך על חוות דעתו של הכירורג פרופ' איתמר קוט (להלן: פרופ' קוט). שני המומחים מסכימים כי בגין הצלקות בגופו של התובע, הצלקת הארוכה לאורך חזהו ובטנו, הצלקת האלכסונית מבטנו לכיוון חזהו, והצלקת בדופן חזהו הימני, צלקות שהינן מכאיבות או מכערות, סובל התובע מנכות צמיתה בשיעור של 10%, לפי תקנה מס' 75(1) (ב) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז - 1956 (להלן: תקנות הביטוח הלאומי). לפיכך, אני מעמידה את נכותו הצמיתה של התובע בגין הצלקות המכאיבות והמכערות שנותרו לו על 10%. 12. נכותו של התובע בתחום הכירורגי בפני מונחות חוות דעתו של ד"ר גזמאוי מטעם התובע, אשר העריך כי בגין הדקירה בבטנו של התובע נגרמה לו נכות צמיתה בשיעור של 20%, וחוות דעתו של פרופ' קוט, שקבע לו בגינה נכות צמיתה בשיעור 5%. המומחים מטעם שני הצדדים אינם חלוקים לענין עצם קיומה של נכות צמיתה בתחום הכירורגי בגין הפציעה הקשה בבטנו, אך אין ביניהם הסכמה לענין שיעורה. א. גרסת התובע מעיון בתצהירו של התובע ובמסמכים הרפואיים בהם נתמך, עולה כי מאז שחרורו מבית החולים התלונן על כאבי בטן לסרוגין, הקאות, נפיחות בבטן לסרוגין בעיקר בחלק העליון ועל עצירות. הוא נדרש לאכילה בארוחות קטנות עקב חוסר תאבון, ובחילות והקאות לאחר ארוחות גדולות. כן סבל מכאבים בבית חזה מימין וכאבי גב בצד ימין בזמן שינה על צד ימין ועל הבטן, מכאבים ומגירוד בצלקת הניתוחית, וכן מירידה במשקל (לפני הפציעה שקל 60 ק"ג וכיום 54 ק"ג), ומהפרעות בשינה. (סעיף 8 לתצהיר התובע; רישומיהם של הרופאים הנזכרים בחוות דעתו של ד"ר גזמאוי, וחוות ודעת). ב. חוות דעתו של ד"ר גזמאוי ד"ר גזמאוי סקר את השתלשלות העניינים לאחר דקירתו של התובע בסכין בבטן ימנית עליונה, לאחר שהובהל מדמם למוקד הרפואי אל-חיאת בעיר, ואחר כך למחלקה לרפואה דחופה בבית חולים העמק בעפולה. בבדיקה בחדר הלם נמצא כי הפצע חדר לחלל הצפק, התובע הועבר בדחיפות לחדר ניתוח, "בוצעה לפרוטומיה דרך חתן אמצעי בבטן מהקסיופאיד ועד לפוביס ועוד חתך אלכסוני בבטן ימנית עליונה. נמצא פצע חודר באונה ימנית של הכבד וקרע בסרעפת. בוצעה תפירת החתך בכבד, תפירת הסרעפת, תיקון בית החזה והשארת נקז בבית חזה מימין". (שם). התובע הועבר לטיפול נמרץ, וכעבור מספר ימים הועבר למחלקה כירורגית להמשך טיפול ולהשגחה, ואף פיתח חום גבוה ולויקוציטוסיס. לאחר שטופל בהצלחה, השתחרר בתאריך 26/05/09 עם המלצות למעקב ולטיפול. התובע נבדק מספר פעמים על ידי מומחים בחודש יוני 09' עקב תלונות על כאבים בבטן, בחזה ובגב תחתון. בתאריך 02/06/09 נבדק ע"י רופא המשפחה ד"ר אברהאים גבארין, בתאריך 04/06/09 נבדק על ידי הכירורג ד"ר מוחמד גבארין, ובתאריך 11/06/09 נבדק ע"י הכירורג ד"ר יורי ברלין בבית חולים העמק. הוא קיבל טיפול באנלגטיקה, והומלץ על מעקב ומנוחה. בהמשך, בתאריך 09/08/09 נבדק על ידי הכירורג ד"ר מחאגנה חירי, בשירותי בריאות כללית באום אל פחם, עקב כאבים בבית חזה מימין, כאבי גב תחתון, כאבים בצלקות הניתוח ובגלל בחילות והקאות, הומלץ על המשך חופש מחלה עד 18/08/09, המשך טיפול במרפאת כאב. הוא הופנה לרופא תעסוקתי והודע לו הצורך בביצוע גסטרוסקופיה בגלל הקאותיו. בתאריך 01/11/09 נבדק שוב על ידי ד"ר מחאגנה חירי, עקב תלונות על כאבים בצלקת הניתוח, נמצא גוש תת עורי "תפר רגיש", והומלץ על הוצאת התפר חודשיים לאחר מכן. משכך, העריך ד"ר גזמאוי את נכותו של התובע כדלקמן: "1. בגלל כאבי בטן וקליניקה של הדבקויות לאחר ניתוח או חבלה, נכות של 20% לפי תקנה מספר 18(1)(ג) של תקנות הביטוח הלאומי. 2... נכות משוקללת תנתן לאחר הערכת אורטופד, בגלל כאבי גב ובדיקת פסיכולוג בגלל הפרעות בשינה". ג. חוות דעתו של פרופ' קוט פרופ' קוט, אשר בדק אף הוא את התובע וסקר בקצרה את תולדות המחלה, קבע בחוות דעתו: "בסיכום: חולה אשר נפצע בדקירה בבטנו עם פצע חודר לכבד ולסרעפת אשר נתפרו. ידוע כי לאחר פציעות בבטן וניתוחי בטן נוצרות הידבקויות בחלל הבטן אשר גורמות להפרעות בדרכי העיכול. אני מעריך את נכותו בגין כאבי הבטן וההידבקויות לאחר ניתוח וחבלה 5% לפי סעיף 18 (1) (א) (ב) מותאם. נכותו בגין הצלקות 10% לפי סעיף 75 (1) (ב)" (חוות הדעת מיום 20/6/11). כן ציין כי אין חוות דעת זו דנה בבעיות הגב של התובע ובהפרעות בשינה. ד. דיון בנכותו של התובע בתחום הכירורגי סעיף 18(1) לתקנות הביטוח הלאומי, העוסק בדרגת נכות בגין "צפק", קובע כדלקמן: "18.(1) התדבקויות או תוצאות אחרות לאחר ניתוח, פציעה או מחלה בחלל הבטן (א) ישנן הפרעות נדירות וקלות 0% (ב) ישנן הפרעות בינוניות כגון תקופות של שלשול, עצירות או מטאוריזמוס 10% (ג) ישנן הפרעות כנ"ל והן קבועות 20% (ד) ישנן הפרעות קשות 30% ... ". לאחר שבחנתי את חוות הדעת של המומחים על רקע חקירותיהם הנגדיות ועדותו של התובע, אני מקבלת את קביעתו של ד"ר גזמאוי לפיה הדקירה גרמה להפרעות קבועות אצל התובע, ורואה להעמיד את נכותו בתחום הכירורגי על 20%, על פי תקנה 18(1)(ג) של תקנות הביטוח הלאומי. מקובלת עלי גרסתו של התובע בקשר לכל התופעות שתיאר ואף ביחס לתדירותן, משלא נסתרה. ד"ר גזמאוי אשר עיין בכל המסמכים הרלוונטיים ואף בתיקו הרפואי של התובע, עמד על קביעותיו גם בחקירה הנגדית וזו לא נסתרה. משנדרש להסביר את מסקנותיו, הסביר "למשל, בן אדם שסובל מחסימות מעיים, בהתחלה יש תמונה קלה יחסית, וכעבור מספר שנים נכנס לחסימת מעיים טוטאלית, החל למשל מהגעתו לבית החולים ואז הגיע למצב שהוא צורך ניתוח של פתיחת בטן והמצב יכול להתפתח לנזק רציני של מעיים שצריך להקריב את המעיים, כלומר לחתוך, ואז יכניס אותו באחוזי נכות יותר". (עמ' 14 לפרוט', ש' 6-11). לדבריו, מדובר במחלה הנעה בצורה גלית. "בתקופה שהחולה סובל מהחסימות, כל פעולה, סליחה כל עבודה יכולה להיות מוגבלת אצלו, גם במשרד. הרופאים שמטפלים בהתחלה מכניסים אותו לצום, ומיד שולחים אותו לבית חולים. בבית חולים אנחנו מחזיקים אותם בצום, מכניסים להם עירוי, נותנים להם זונדה בהתחלה, וחומר ניגוד שיכול לפתוח את החסימה, תוך כדי השגחה צמודה. אם החסימה נפתחת, טיפלנו טוב, אם לא נפתחת יצטרך ניתוח". (עמ' 17, ש' 22-27). והוסיף "... בגלל שמדברים על מחלה שהיא לא ניתנת לפתרון...עד עכשיו זה נכות שהיא תתמשך. אפשרות שהנכות הזו תקטן, הוא לפי דעתי מזערי ביותר ואני לא חושב שזה ישתנה. תשובתי היא ערכתי נכות לצמיתות..., המחלה היא כרונית. היא מחלה שחוזרת על עצמה, היא מחלה שאי אפשר לצפות על פתרון מראש לבעיה הקיימת. זו בעיה עולמית, בעיה שהרופאים לא פותרים אותה ואמרתי לך איך הטיפול הולך ואיך המחלה. לפעמים זה מופיע חסימה כעבור תקופה קצרה נעלמת ויכולה לחזור...(עמ' 18, ש' 12-24). ד"ר גזמאוי העיד כי הפציעה משפיעה על חיי היומיום של התובע, והסביר כי קביעתם של אחוזי הנכות מתבססת "על סיפור החולה, על המסמכים, על התיק הרפואי שלו במסגרת מרפאת האם ובמסגרת בתי החולים. זה לא מבוסס אך ורק על מה שהוא מספר. קבועות זאת אומרת זה לא בן אדם שנמצא כל הזמן בבית החולים מאושפז, זה מן הבנה של הרופא לחולה שזה מגביל אותו, התדירות היא גבוהה מאוד. אבל זה שמופיע יומיים שלושה ומטפלים בו והוא צריך להיות בבית החולים, זה כבר מעבר לקבועות. קבועות זאת אומרת התדירות היא מאוד גבוהה... אני מעריך את זה אחת לחודש, פעמיים בחודש, שהוא צריך לשמור באכילה ולא צריך ללכת כל הזמן לעבור צילומים כי זו קרינה. זו תדירות שהיא גבוה. אין חסימות קבועות. הבן אדם לא נמצא חסום כל הזמן תחת טיפול. אף אחד לא קבע שזה פעם בחודש. זה הרושם שלי. פעם בחצי שנה זה לא קבוע. ש. מה זה בינוניות? ת. בינוניות זה בין הקבועות לקלות מאוד של פעם בשנתיים, פעם בשלוש שנים, אולי תדירות של פעם בשנה, פעמיים בשנה." (עמ' 21 לפרוט', ש' 8-21). ה. פרופ' קוט, אשר הגיע לדיון ללא מסמכים מחמת תקלה, והביא לדיון חוות דעת של אדם אחר, אישר כי לא עיין בתיקו הרפואי של התובע עובר להכנתה של חוות הדעת, כי לא הביא בחשבון אפשרות אמיתית וידועה להחמרה של מצבו, כי חוות דעתו לא הביאה בחשבון את מצבו של התובע בתוך חודש או בתוך חצי שנה, כי קיים סיכון סביר למצב של חסימת מעיים בכל שלב, אשר יגרור צורך בהתערבות ניתוחית, וכי במצב דברים זה עלולה נכותו להאמיר באופן משמעותי (עמ' 73 לפרוט', ש' 16-33). בהגינותו אישר פרופ' קוט כי אינו יכול לצפות איזו חסימה תהיה בעתיד לתובע, האם עלולה להיות חסימה בינונית או קשה, וכי אפילו היה שולח אותו לבדיקה או אפילו לצילום, לא יכולים אלה ליתן אינדיקציה לשאלה האם תהיה לו חסימה בעוד חודש, שלושה חודשים, שישה חודשים או שנה. (עמ' 70, ש' 27-29; עמ' 71, ש' 29-32). כן אישר כי "חסימה יכולה לגרום גם לנוזלים בחלל הבטן", וכי "חסימה יכולה לגרום גם להתייבשות אצל החולה עצמו" (עמ' 71, ש' 6-9). לשאלה "בכמה אתה צופה בעתיד תהיה החמרה במצבו של התובע כאן", השיב "אי אפשר לצפות. אנחנו רק יודעים שהוא קנדידקט לאפשרות של תופעות חסימת מעיים". הוא אישר כי גם אם התובע יעבור חסימה ואירוע כירורגי, לא יהיה בכך ריפוי מלא. "נכון. זה לא ריפוי מלא וכל פתיחת בטן חוזרת גורמת יותר להידבקויות שהיו קודם", וכי אם תהיה לו חסימה "ינסו קודם כל לתת טיפול שמרני שהחסימה תפתח לבד. במידה והיא לא תפתח לבד ותהיה החמרה, הוא ינותח". (עמ' 72 ש' 25-32). הוא הצטרף לעמדתו של ד"ר גזמאוי כי "מאה שנה עוסקים בנושא למצוא חומר שימנע את ההידבקויות האלה. עדיין לא נמצא" (עמ' 73, ש' 11). כן אישר כאמור כי הוא "לא יכול לשלול את המסקנה שאם אין היום חסימה, יכולה להיות חסימה אצל אדם שעבר את הניתוח הזה אחרי חודש או אחרי חצי שנה" (עמ' 73, ש' 16-18), כי חוות דעתו נכתבה נכון ליום הבדיקה, ואינה משקפת את מצב התובע בעוד חודש, חצי שנה או שנה, וכי אינו יכול לשלול כאמור "שבעתיד תהיה החמרה אצל התובע והנכות שלו יכולה ולהגיע ל-20 או 30%" (עמ' 73, ש' 28-33). משנאמר לו כי התובע סובל היום מבחילות, הקאות, נפיחות, עצירות וחסימות המצריכות אותו לקבל טיפול שמרני, ונשאל איזה נכות היה קובע לו אם תהיה לו החמרה בעוד חודש ויבוא אליו לבדיקה, השיב כי היה מבקש את תיקו הרפואי שלו מזמן הניתוח ואילך. (עמ' 74, ש' 12-15). בנסיבות הענין, אני מעמידה את נכותו הכירורגית הצמיתה של התובע על 20% לצמיתות, ואת נכותו הפלסטית על 10% לצמיתות. 13. נכות בתחום הפסיכיאטרי הצדדים אינם חלוקים גם לענין קיומה של נכות בתחום הפסיכיאטרי לתובע, אלא שגם לענין שיעורה של נכות זו קיימת מחלוקת ביניהם. בעוד שד"ר מחמוד ג'בארין (להלן: ד"ר ג'בארין) אשר ערך חוות דעת מומחה מטעם התובע בתאריך 04/05/10, העריך כי נכותו הצמיתה הינה בשיעור 20% לצמיתות בגין הפרעה פוסט טראומטית, קבע ד"ר ראסם כנעאנה (להלן: ד"ר כנעאנה), אשר ערך חוות דעת מטעם הנתבע בתאריך 4/7/11, כי לתובע היתה נכות זמנית של 5% משך שנה, ואילו נכותו הצמיתה עומדת על 2.5% בלבד. א. גרסת התובע התובע הצהיר על התופעות הנפשיות המלוות אותו מיום פציעתו ואילך: "... מיום הפגיעה הטראומטית, הנני סובל מהפרעות שינה, חרדה, הפכתי לעצבני ורגזני, חסר סבלנות, כאבי ראש ממושכים, סחרחורות, חלומות וסיוטים, מתעורר בלילה בבהלה, הפרעות בריכוז ובמילוי תפקידי בלימודים משום שרוב הזמן אני מדמיין וחושב על הפגיעה, מתקשה לראות את הצלקות המכוערות שמזכירות לי את האירוע ומעוררות בי הרגשת כעס, עצב וחרדה, תחושת איום מתמדת לגורלי ומיואש...". (סעיף 9 לתצהיר התובע). משנשאל בחקירה הנגדית על הנזק שנגרם לו החל להתרשם בכבדות, אמר "אתה מזכיר לי עכשיו דברים", וסירב לענות. (עמ' 45 לפרוט', ש' 25-30). בהמשך מסר "אני כל הזמן סובל מחרדות שמזכירות לי את כל המקרה שהיה לי. של הפגיעה, של הדם שירד לי. של איבוד העבודה שהייתה לי. איבוד הכושר הפיסי שהיה לי... חלומות, סיוטים, דיכאון, אני לא מאחל לך לדעת" ומשנשאל אם מדובר בתהליך מתמשך, השיב בחיוב. (עמ' 63, ש' 29-30). אשר לטיפול הפסיכולוגי או הפסיכיאטרי לו נזקק, העיד כי נמנע מלקבל טיפול כאמור, מפני שהוא חושש להיחשב "משוגע", באמרו "מה זה סטיגמה במגזר הערבי... אבל אני אומר לך שאני לא מסוגל ללכת לפסיכיאטר. מה יגידו עליי אנשים?" (עמ' 62 לפרוט', ש' 24- עמ' 63). עם זאת, מסר כי הוא מקבל טיפול תרופתי "סטילוקס ורסיטל", על פי מרשם שניתן לו פעם על ידי רופא המשפחה, והוא עשה בו שימוש כדי לקנות את התרופה כ-6-7 פעמים, כל אימת שחש חרדה. (עמ' 64, ש' 1-19). שתי קופסאות עלו כ- 60 ₪, הוא לא ידע את השמות של בתי המרקחת בהם רכשן, אם כי ידע את מיקומם, והוא לא ביקש קבלה. (עמ' 64, ש' 21 - עמ' 65, ש' 25). ב. חוות דעתו של הפסיכיאטר ד"ר ג'בארין. ד"ר ג'בארין ציין בחוות דעתו את תלונות התובע, לפיהן מאז הפציעה חל שינוי במצבו הנפשי שהתבטא בתופעות כדלקמן: הפרעה בשינה; חרדה; הוא הפך להיות עצבני, רגזני, חסר סבלנות; סובל מכאבי ראש כל הזמן, וכן מסחרחורת; יש לו חלומות וסיוטים, והוא מתעורר משנתו במצב של בהלה (דפיקות לב, רעד, הזעה). בהתחלה היו החלומות יומיומיים אך עם הזמן פחתה תדירותם; רוב הזמן הוא מדמיין וחושב על האירוע, והדבר מפריע לו להתרכז במילוי תפקודו בלימודים; מתקשה להתרכז; רמת העצב והחדרה מתגברת כאשר נזכר באירוע או מזכירים לו אותו. הוא מנסה להימנע לפגוש או לדבר על האירוע. לדבריו, העובדה שהאירוע התרחש בשטח הבית, והאדם שדקר אותו גר לידו ורואה אותו יום-יום, מקשה עליו היום להתחבר לאנשים; הוא מתקשה לראות את הצלקות המכוערות שגם הן מזכירות לו את הטראומה ומעוררות בו הרגשת עצב, כעס וחרדה; הוא מרבה להיות עסוק במה שיקרה בעתיד מיואש וחסר תקווה; סובל מתחושת עייפות ומחוסר אנרגיה, בנוסף לכאבים באזור הפגיעה; יכולתו לתפקד כסטודנט נפגעה, והישגיו בלימודים אינם מבטאים את יכולותיו האמיתיות. זאת בנוסף לכך שהפסיק לעבוד. כן ציין כי לדברי התובע, לא פנה לטיפול נפשי מחשש לסטיגמה אך נעזר בריסטל וסטילונקס דרך רופא משפחה. ללא שיפור במצב. בבדיקתו נראה התובע "...כפי גילו, מסודר בהופעתו, משתף פעולה, יוצר קשר עין. הפרעה בריכוז, מחשבות חודרניות סביב האירוע הטראומתי, רמת החרדה התגברה כאשר נתבקש לתאר את האירוע, היה צורך בעידוד ותמיכה חיצונית על מנת שימשיך את השיחה, מחשבות שליליות סביב עצמו, העולם והעתיד, תחושת תסכול, כעס על מה שהתרחש. חיי בתחושת איום מתמדת שמה הדבר התרחש (כך במקור- ד.ס.) פעם נוספת. שולל הפרעה בפירציפציה. תובנה ושיפוט תקינים. בשאלון עצמי של P.T.S.D צבר 41 נקודות". על יסוד כל האמור קבע ד"ר ג'בארין: "בעקבות האירוע שנחווה על ידו כמאיים על שלמותו הגופנית פיתח (התובע- ד.ס.) תסמונת בתר-חבלתית בחומרה בינונית קלה שפגעה במידה ניכרת ביכולתו התפקודית במישורים השונים אישי, חברתי ותעסוקתי. על כן אני קובע את נכותו הנפשית ב- 20% לפי סעיף 34ג לתקנות הביטוח לאומי". ג. חוו"ד של הפסיכיאטר ד"ר ראסם כנעאנה. ד"ר כנעאנה בדק את התובע, ערך דיון מקיף בקשר למצבו, והגיע למסקנה שונה מזו של ד"ר ג'בארין, וקבע לו "נכות פסיכיאטרית זמנית ולמשך שנה מיום האירוע בשיעור של חמישה אחוזים (5%) בהתאם לסעיף חריג 34 א-ב לתקנות המל"ל. נכות פסיכיאטרית צמיתה ולתקופה שלאחר מכן, בשיעור של מחצית מנכותו הפסיכיאטרית שנקבע לעיל (ז"א 2.5%)". מעיונו של ד"ר כנעאנה בתיק התובע בקופת חולים או במסמכים רפואיים אחרים, לא מצא תיעוד על קבלתו לטיפול תרופתי נוגד חרדה, דיכאון או פסיכיאטרי אחר. כן הדגיש כי לא צוינו בעיות או תלונות בתחום הנפשי אחרי האירוע, או במהלך השנה הראשונה לאחר האירוע, זאת מלבד תוכן הרישום בחוות הדעת הפסיכיאטרית מטעמו של התובע. ד"ר כנעאנה התייחס לחוות דעתו של ד"ר ג'בארין, אשר לא התייחסה כלל לשאלה האם מדובר בנכות צמיתה, וחלק על קביעותיו, בציינו כי לא התבססו על תיעוד אובייקטיבי, רישומים או מסמכים רפואיים המתעדים בעיות בתחום הנפשי אחרי האירוע, ואין גם התייחסות להעדר תלונות בתיקו לרבות אחרי המקרה. הוא אף לא מצא כל תיעוד להסברו של התובע כי לא פנה לטיפול נפשי מחשש לסטיגמה אך נעזר ברסיטל וסטילונקס דרך רופא משפחה, ללא שיפור במצבו. אשר לפגיעה ביכולתו לתפקד כסטודנט, בעת האירוע למד התובע במכינה לבי"ס להנדסאים, לימודיו נמשכו במסלולם הרגיל ללא חריגות, לרבות במהלך השנתיים הראשונות אחרי האירוע. העובדה כי הוא עומד לקראת סיום לימודיו כהנדסאי בניין, מצביעה על פוטנציאל תפקודי ולימודי שמור, התואם ליכולתו הראשונית ואשר לא הושפע מהפרעה נפשית כתוצאה מהאירוע, בהנחה שהתקיימה; ד"ר כנעאנה התרשם כי התובע לא נצרך לעידוד חיצוני, וכי תיאר את תלונותיו בצורה יזומה וחזר שוב ושוב על תיאורן. לדעתו, יכולתו של התובע לשלב בו זמנית בין תפקוד לימודי ולבין תפקוד תעסוקתי, אליו חזר, ואשר לא הוגבלה כתוצאה מרקע חרדתי פוסט - טראומטי הקשור לאירוע, מצביעה על כושר תפקוד שמור. בבדיקתו של התובע לא היתה עדות לקיום חודרנות מחשבתית או לפלאשבקים, אלא "נטייה לחזור ולחדד את השפעה האירוע מבחינה נפשית וגופנית...אין עדות להפרעה דיכאונית וללא עדות לקיום עמדה או התנהגות הימנעותית על רקע חרדתי פוסט-טראומטי". ד"ר כנעאנה אישר כי בבדיקה "ניתן להעריך כיום מרכיבים חרדתיים תגובתיים קלים קשורים לאירוע ואשר עוצמת השפעתם התפקודית מבחינה פסיכיאטרית אינה משמעותית", אך "אין עדות לקיום תסמונת חרדתית פוסט-טראומטית מלאה או סימנים פוסט טראומתיים בחומרה משמעותית". ד. דיון בנכותו הפסיכיאטרית של התובע. לאחר חקירותיהם הנגדיות של המומחים, אשר עמדו על קביעותיהם, ושמיעת עדותו של התובע, התרשמתי כי יש מקום להעמיד את נכותו הצמיתה על 10% בתחום הנפשי. 1) בעת כתיבתו של פסק הדין, התברר כי תקנות הביטוח הלאומי תוקנו ביום 2/2/12 בתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) (תיקון), התשע"ב - 2012 (להלן: התקנות המתקנות), באופן שהפרק הרביעי העוסק ב"הפרעות פסיכוטיות ופסיכונוירוטיות" בוטל, ותחתיו בא פרק רביעי אחר שכותרתו "מחלות נפש, תגובות והפרעות נפשיות". לענין תחולתו של התיקון קובע סעיף 2 לתקנות המתקנות כדלקמן: "תחילתן של תקנות אלה ב-1 לחודש שלאחר פרסומן (להלן : יום התחילה), והן יחולו על מי שעניינו נדון בוועדה או בוועדה לעררים ביום התחילה ולאחריו". דהיינו, תחילתן הוא מיום 1/3/12. אין חולק כי תקנות הביטוח הלאומי מהוות בסיס לקביעת דרגות נכות, אף למי שנותרה לו נכות שלא במסגרת עבודתו, בהתאמה. בהעדר וועדה הדנה בנכותו של התובע, נשאלת השאלה מהי האנלוגיה שניתן ללמוד מהוראתו של סעיף 2 לענייננו, האם עסקינן במועד הגשת התביעה, המועד בו ניתנו חוות הדעת של המומחים מטעם הצדדים, המועד בו העידו על חוות הדעת שלהם בביהמ"ש או המועד בו ינתן פסק הדין? (בעבר, עת תוקנו תקנות הביטוח הלאומי נקבעו הוראות מעבר לעניין המבחנים שבתוספת ותחולתם. (ראו בין השאר הדיון המשווה ברע"א 7689/98, רע"א 7679/98, רע"א 379/99 קצין התגמולים נ' דוקטורי ואח', פ"ד ס (1), 489 מפי כב' הנשיא ברק וכב' השופטים חשין, טירקל, ביניש, ריבלין, פרוקצ'יה, לוי)). לפיכך, פנה ביהמ"ש מיוזמתו אל באי כוח הצדדים, על מנת שיודיעו עמדתם. שני הצדדים עמדו על אחוזי הנכות שקבעו המומחים מטעמם, אך ביקשו כי הנכות תקבע לפי התקנות המתקנות. ב"כ התובע הודיע כי "התובע עומד על אחוזי הנכות הקודמים שפסק המומחה מטעמו ד"ר ג'בארין מחמוד, ומסכים כי בית המשפט יחליט לפי חוות הדעת שניתנו בעניינו של התובע, אך עפ"י התקנות המתוקנות כדפי שהדבר בא לידי ביטוי בהוראות הסעיף החדש - סעיף 34(ב)3 במקום סעיף 34(ג)". ב"כ הנתבע הודיע כי "בהמשך להחלטת ביהמ"ש הנכבד מיום 25/10/12, הנתבע מתכבד להודיע לבית המשפט על כך שהוא עומד על אחוזי הנכות שפסק המומחה מטעמו והינו מסכים כי בית המשפט יחליט עפ"י חוות דעת שנתנה על ידי המומחה מטעמו בכפוף לתקנות המתוקנות" . משכך, לא ניתן עוד לפסוק לתובע נכות נפשית לפי סעיפים 34 (א) - (ג), אליהם הפנו מומחיהם של הצדדים. כיום מדובר בסעיפים ובהגדרות שונים מאלה שהיו בתקנות הקודמות. נוכח התיקון בתקנות ראיתי להביא את הסעיפים הרלוונטיים במלואם. סעיף 34 לתקנות הביטוח הלאומי, בנוסחו הקודם לפני התיקון, קובע: "34. הפרעות פסיכונוירוטיות א. ישנם סימנים קלים אך אין הפרעות בהתאמה הסוציאלית, כושר העבודה לא מוגבל 0% ב. ישנם סימנים אוביקטיביים וסוביקטיביים המגבילים באופן בינוני את ההתאמה את ההתאמה הסוציאלית וכושר העבודה 10% ג. ישנם סימנים אוביקטיביים וסוביקטיביים המגבילים באופן בולט את ההתאמה את ההתאמה הסוציאלית וכושר העבודה 20% ..." סעיף 34 לתקנות הביטוח הלאומי בנוסחו החדש, לאחר תיקון תשע"ב, קובע כדלקמן: "34. הפרעות במצב הרוח (הפרעות אפקטיביות), הפרעות חרדה, הפרעות תלויות דחק, הפרעות סומטופורמיות והפרעות אכילה (א) ... (ב) בהפרעות של חרדה בעתית (פוביה); הפרעות חרדה אחרות; הפרעה טורדנית-כפייתית (הפרעה אובססיבית קומפולסיבית); תגובה לדחק חריג; הפרעת דחק בתר-חבלתית (פוסט טראומטית) PTSD; הפרעות הסתגלות לסוגיהן; הפרעות דיסוציאטיביות (קונברסיביות); הפרעות סומטופורמיות; הפרעות אכילה: אנורקסיה נרבוזה, בולימיה מרבוזה והפרעות אכילה לא מסווגות, ייקבעו אחוזי הנכות כלהלן: (1) רמיסיה מלאה, בלא הפרעה בתפקוד ובלא הגבלה של כושר העבודה 0% (2) רמיסיה מלאה או קיום סימנים קליניים שארתיים, הפרעה קלה בתפקוד הנפשי או החברתי, הגבלה קלה עד בינונית בכושר העבודה 10% (3) רמיסיה, סימנים קליניים קלים, קיים צורך בטיפול תקופתי, קיימת הפרעה בינונית בתפקוד הנפשי או החברתי וכן הגבלה בינונית של כושר העבודה 20% (4) רמיסיה חלקית, עם סימנים קליניים בחומרה בינונית, קיים צורך בטיפול תרופתי קבוע, קיימת הפרעה ניכרת בתפקוד הנפשי והחברתי, קיימת הגבלה ניכרת של כושר העבודה 30% (5) רמיסיה חלקית עם סימנים קליניים ברורים, קיים צורך בטיפול תקופתי קבוע, קיימת הפרעה קשה בתפקוד הנפשי והחברתי, ישנה הגבלה קשה של כושר העבודה 50% (6) מחלה פעילה עם הפרעה קשה מאוד בתפקוד הנפשי והחברתי, ישנה הגבלה קשה מאוד של כושר העבודה או שקיים צורך באשפוז יום פסיכיאטרי ממושך 70% (7) מחלה פעילה, קיים צורך בהשגחה מתמדת או אשפוז פסיכיאטרי מלא 100% הערה: לצורך קביעת אחוזי הנכות בגין פרט זה ייבחנו גם הקריטריונים המפורטים להלן, כולם או חלקם, לפי העניין: עוצמה, תדירות ומשך ההפרעה; מספר ההתקפים בשנתיים האחרונות; מספר אשפוזים, משכם וסיבתם בשנתיים האחרונות; אורך תקופת הרמיסיה; היענות ותגובה לטיפול תרופתי/אחר; התפקוד הנפשי והחברתי; כושר העבודה". 2) ד"ר ג'בארין הסביר כי התובע, אותו בדק כשנה לאחר האירוע, "מילא את כל הקריטריונים המתאימים להפרעה פוסט טראומתי,...זאת אומרת הוא היה כבר עם הפרעה פוסט טראומתית כרונית". (עמ' 22 לפרוט', ש' 19-22). אשר לאמינות תלונותיו של התובע אישר כי לא זימן את בני משפחתו, על אף שהדבר מקובל, לאחר שוידא כי הסימפטומים והתלונות של התובע הם רלוונטיים לאחר שנה, והשתמש גם בשאלון שהינו "יותר אובייקטיבי ויותר מדויק מעניין רק לראיין את המשפחה". לאחר ששקלל את הראיון, השאלון וההתרשמות שלו, ואיזן בין הדברים הגיע למסקנה הכתובה בחוות דעתו, "וגם מבחינת העוצמה כי הוא צבר 41 נקודות שזה על פי הניקוד, כאשר הניקוד המקסימלי הוא 51, ניקוד 41 נקרא פוסט טראומה חמורה. לכן עשיתי איזון בין שניהם והגעתי לזה שזו פוסט טראומה ברמה בינונית קלה". (עמ' 23 לפרוט', ש' 4-5, 30- עמ' 24, ש' 1-3). הוא הסביר כי מדובר ב"תגובה פוסט טראומתי(ת) שחלק מהסימפטומים שלה הם חרדה, אבל יש עוד כמה דברים אחרים שמאפיינים את ההפרעה הזו. הרי אנחנו כשקובעים אבחנה אנחנו קובעים על סמך קריטריונים עולמיים שנקראים DSM והוא אמור למלא כמה דברים. הפרעה פוסט טראומתית מתאפיינת ספציפית מכל ההפרעות הפסיכיאטריות שיש משהו שנקרא חודרניות... זה שהוא חי את האירוע בשלוש צורות: או דרך חלומות שהוא משחזר את האירוע בחלומות וסיוטים או דרך מחשבות חודרניות או בפלאשבקים. השחזור של האירוע תמיד נעשה כאשר הוא נפגש עם מצבים או אובייקטים אשר מזכירים לו את האירוע. במקרה הזה הספציפי, גם עניין לראות מספיק לאדם פוסט טראומתי לראות את הצלקת הניתוחית אם הוא כבר נכנס שזה יזכיר לו את האירוע. מספיק שישמע בטלוויזיה או יקרא בעיתון על אירוע מסוים של תקיפה שיזכיר לו את האירוע. מספיק שיראה אם האירוע היה פרסונות שהיו מעורבים בנושא שייזכר באירוע. מספיק שיעבור במקום האירוע כדי שישחזר את האירוע ויגרום לו לחרדות כאילו חי את האירוע עכשיו. מספיק שהוא נלקח באמבולנס עם צפירות, מספיק אם היה לו דימומים ורואה דם שייזכר באירוע. כל דבר שהוא נחשב שולי אפילו בשבילנו כבני אדם רגילים, אדם שיש לו פוסט טראומה כל דבר יכול להעלות את הזיכרונות ואת האירוע מחדש. כי המקרים האלה מגדירים אותם שהאדם חווה בחוויה שלו שהאירוע היה מאיים על חייו, זה אחד התנאים שזה לא צפוי ומאיים על חייו והוא מרגיש שהוא נפגע בשלמותו הגופנית, ושהוא חסר אונים. זה בהגדרת האירוע עצמו כחלק מהדברים מה עוצמת האירוע. יש הרבה אירועים. אם בחוויה הסובייקטיבית שלו שהוא חווה שהוא הולך למות והוא מאוים בשלמותו הגופנית ושאין מה לעשות יותר, האדם מפתח את ההפרעה הפוסט טראומתית. זה כמו מקרה אונס, מקרה התנקשויות שכל דבר קטן יכול להעלות אח"כ זיכרונות". (עמ' 24, ש' 14- עמ' 25, ש' 1-3). ד"ר ג'בארין העיד כי לצורך קביעת הנכות שוחח עם התובע ואף בדקו באמצעות שאלון שנתבקש למלא (עמ' 23 לפורט', מוצג ת'). הסברו של ד"ר כנעאנה לגבי הימנעותו מעשיית שימוש בשאלון בו השתמש ד"ר ג'בארין, לפיו כאשר השאלון ממולא "בצורה עצמית" במסגרת של תביעה, הוא אינו משקף נאמנה את מצב הנבדק (עמ' 92 ש' 19-17), מקובל גם על ד"ר ג'בארין, אשר העיד כי הוא שקלל נתון זה במסקנותיו הסופיות. ד"ר כנעאנה אישר כי התרשמותו מהתובע היתה שונה ממה שהתובע עצמו מילא בשאלון שד"ר ג'בארין עשה בו שימוש, אף כי אין חולק כי לא עשה שימוש בשאלון מסוג זה. (עמ' 96 ש' 13-14, 30). ואולם, אין חולק כי חלק משמעותי מהתלונות שהשמיע התובע הן סובייקטיביות ויש קושי לבחנן אובייקטיבית. משנדרש ד"ר ג'בארין להתייחס לכך שהתובע לא קיבל טיפול, הסביר כי אנשי הטיפול אכן מאמינים שטיפול עשוי להביא לשיפור במצבו של אדם, אך הסטטיסטיקה מלמדת "שאנשים שנמצאים בטיפול,30% מתרפאים, 30% מוגדרים כמי שיש להם רמיסיה חלקית כאילו נשארים הסימפטומים בעוצמות ותדירויות יותר נמוכות מההתחלה, ויש 30% שלא מגיבים לטיפול...". (עמ' 25, ש' 19-24; עמ' 26, ש' 29-30). ועוד, אנשים אינם ממהרים ללכת לפסיכיאטרים "במגזר", מחשש לסטיגמה. בנוסף לכך, מצב דכאוני מתאפיין בחוסר ענייו, יוזמה ומוטיבציה, ראיה שלילית, חוסר אמון בעזרה, ולכן האנשים אינם פונים לטיפול, וזו הבעיה הקשה ביותר בפסיכיאטריה. עם זאת, הסביר כי הוא מדבר ברמה התיאורטית. (עמ' 27 ש' 16-24). לשאלה כיצד מתיישבות קביעותיו עם העובדה כי התובע המשיך ללמוד ואף הצליח בלימודיו, הסביר כי אחד הסעיפים להגדרת ההפרעה, שהיא פוגעת בתפקודו במישורים השונים, המקצוע, המשפחתי, החברתי. קודם לאירוע, התובע עבד ולמד. לכן, לא סבר כי יש פגיעה מלאה בתפקודו. "לא נתתי לו שיש פגיעה בתפקוד שלו ב- 100%. אני נתתי את מה שנתתי 20% ... אם הייתי סובר שהוא לא יתפקד בכלל, הייתי נותן לו100%". (עמ' 27, ש' 28 - עמ' 28, ש' 29-31). ד"ר ג'בארין לא ידע אם התובע חזר לתפקד בעבודה בה עבד לפני כן, ומה איכות התוצרת שלו כיום. לדבריו, אנשים בעלי הפרעות פוסט טראומתיות בצבא או נשים שחוו תקיפות "ניווטו את החיים, הם המשיכו בלימודים אבל נשארו להם צלקות בתחומים אחרים. יש אנשים שהגיעו לרמות מסוימות בתפקודים כאלה ואחרים אבל בתחומים שונים הטראומה היתה מונעת מהם לתפקד". (עמ' 29, ש' 8-17; עמ' 31 - 32). מאידך גיסא יש ממש גם בדבריו של ד"ר כנעאנה בעיקר לגבי העדרו של תיעוד רפואי לגבי טיפול תרופתי או אחר. (עמ' 90, ש' 9). ד"ר כנעאנה העיד כי אחרי רוב האירועים הטראומתיים לא מתפתחת תסמונת של PTSD , ואף כאשר היא מתפתחת, ברוב המקרים יופיעו הסימנים הפוסט טראומתיים בשנה הראשונה אחרי אותו אירוע, ובשבעים אחוזים מהמקרים יש שיפור ניכר בסימנים אלה. (עמ' 89 ש' 22-23; עמ' 93 ש' 14-15). במקרה דנן לא ראה ד"ר כנעאנה שום תגובה קיצונית של חרדה כצפוי ב -PTSD ולא בתגובה של הימנעות מלצפות באדם הדוקר כצפוי במקרים דומים. (עמ' 93, ש' 23-25). אכן, בענייננו, ניתנה חוות דעתו של ד"ר ג'בארין כשנה לאחר האירוע הטראומטי, כמצופה, דהיינו הסימפטומים אכן התפתחו במועד הצפוי על ידי שני המומחים. ד"ר כנעאנה אישר כי לא בדק את ההשפעה של מודעות התובע לאפשרות של החמרה קשה במצבו, עד כדי מוות. בחוות דעתו ציין כי מצא סימנים חרדתיים תגובתיים קלים הקשורים לאירוע על רקע פוסט טראומטי, אך בעדותו הסכים כי בחלק מהמקרים תתכן התפתחות "תסמונת חרדתית פוסט טראומתית ועוד". (עמ' 91 ש' 13-14). כן אישר כי כאשר אדם נפגע קשות מאדם קרוב לו שאינו צפוי לפגוע בו, תיאורטית התגובה הרגשית צפויה להיות יותר משמעותית מאשר פגיעה על ידי אדם רחוק, אם כי סייג זאת ואמר כי הקרבה צריכה להיות רגשית ולא לפי תעודת זהות. (עמ' 94 ש' 9-14). ד"ר כנעאנה התייחס בעיקר לתפקודו של התובע, ומסר כי נוכחותו בשעות הערב והלילה בבית קפה "כשיש בו המוניות של אנשים... מבטאת את אי קיום הימנעות או חרדה שקשורה לתחושה של מסוכנות או ציפייה לסכנה ממשית". (עמ' 97, ש' 24-27). משנתבקש ד"ר ג'בארין להתייחס לתפקודו של התובע בלימודיו במכללת הטכניון, שם הגיע להישגים נאים לאחר פציעתו, הסביר כי התובע עבד ולמד לפני הפציעה, אך לאחריה לא יכול לעבוד וריכז את מלוא האנרגיה שלו בלימודים. משהפסיק לתפקד בכל המישורים בהם תפקד לפני הפציעה, לא ניתן לבחון את מצבו על פי הישגיו הלימודיים בלבד. (עמ' 28 לפרוט', ש' 25-33, עמ' 30, ש' 27-28). ד"ר גבארין, אשר חיווה דעתו לגבי מצבו של התובע במאי 10', שעה שהתובע לא עבד בבית הקפה, לא התייחס ספציפית לעבודתו בשעות הערב, אך ביקש לראות את הדברים בראייה כוללת על רקע היקף עבודתו הקודם, עובר לאירוע (עמ' 28, 31 לפרוט'). עם זאת, תפקודו של התובע לאורך התקופה בלימודיו, וחזרתו גם לעבודה בבית הקפה, אם כי באופן חלקי, לשעות מעטות ולא אחרי אחת עשרה בלילה, מלמדת כי מצבו של התובע השתפר מעט מאז ניתנה חוות דעתו של ד"ר ג'בארין. קשה להתעלם מהצלחתו של התובע לסיים את לימודי ההנדסאות בהם החל, וציוניו הגבוהים. לקחתי בחשבון את דבריו של ד"ר ג'בארין כי מדובר בזניחה של תחומים אחרים לצורך התגייסותו המלאה לתחום הלימודים, אך למזלו של התובע, ניתן להבין מתוך כך כי יש באפשרותו לעזוב את התחושות הקשות המלוות אותו לפרקי זמן מספיקים על מנת ללמד על יכולת תפקוד מרשימה. ה. בנסיבות הענין, לאחר שמיעת המומחים והתרשמותי מהתובע, ראיתי להסתמך על חוות הדעת של שני המומחים לגבי הפרעת הדחק הבתר חבלתית (פוסט טראומטית), מצבו הנפשי, התופעות והתסמינים מהם הוא סובל, תחושותיו ותגובותיו ביחס לאירוע האלים שעבר, המלוות אותו תדיר. יש מקום לקחת בחשבון גם את יכולותיו של התובע להתגבר על הטראומה הקשה שעבר, אם כי מקובלת עלי אמרתו לפיה אין בכך שהוא בעל אינטליגנציה גבוהה כדי לגרוע מפגיעתו הנפשית והרגשית בעקבות פציעתו הקשה. בנסיבות אלה מצאתי כי לתובע נותרה הפרעה קלה בתפקוד הנפשי והחברתי וכן הגבלה קלה עד בינונית בכושר העבודה. לפיכך, אני מעמידה את נכותו הפסיכיאטרית של התובע על 10% לצמיתות, לפי סעיף 34(ב) (2) לתקנות המתקנות. לסיכום, לתובע נכות רפואית משוקללת בסך 35.2%. 14. נכותו התפקודית של התובע ואובדן כושר ההשתכרות שלו א. התובע טוען כי נכותו התפקודית עומדת על 40%, ואילו לטענת הנתבע לא נגרמה לתובע נכות תפקודית כלל וכלל. אין חולק כי התובע לומד בבית ספר הארצי להנדסאים בטכניון תכנון מבנים, ובינואר 12', עת העיד בבית המשפט, סיים סמסטר רביעי בלימודיו. התובע הצהיר והעיד כי עובר לפציעתו למד במכינה לקראת לימודי הנדסאות וכן עבד בשתי עבודות, האחת במסגריה שבבעלותו של דודו עונאללה (להלן: המסגריה), שם הרים, החזיק, נשא והעביר משאות כבדים המגיעים ל-40 ק"ג, וכן עבד בפרזולם, והשנייה בבית הקפה של משפחתו. (סעיף 13 לתצהיר התובע, עדותו בעמ' 46-48 לפרוט'; תלושי השכר שצירף כנספח י' לתצהירו, וכן טפסי 106 ו- 126 שצירף לבקשתו מיום 9/1/12). התובע לא הכחיש כי עונאללה הינו אח של אימו, אך לדבריו עבד אצלו משנת 05' עד לפציעתו, כשכיר עם תלוש משכורת (עמ' 48, ש' 23-28). התובע הצהיר כי שכרו משני מקומות העבודה בהם עבד עמד על כ-8,000 ₪ בממוצע (בסיכומיו נכתב 8,763 ₪), ואף המציא מסמכים להוכחת גרסתו. לדבריו, במהלך עבודתו צבר נסיון רב בעבודות ברזל, הרים משאות כבדים, עמד ממושכות ואף נדרש להתכופף רבות. כיום אינו יכול לבצע עבודה פיסית כפי שבצע בעבר, אם מכיוון שאינו מסוגל להרים משאות ואם מאחר שלא עומד ברעידות של מכשירים כגון קונגו או מקדח. (עמ' 48 לפרוט', ש' 19-22). לאחר תום תקופת ההחלמה ניסה לחזור לשגרת החיים, ואביו שיבץ אותו לעבודה חלקית במסעדה כדי לשקמו. ואולם, עקב מצבו הרפואי הוא מסוגל לבצע רק עבודות קלות, שאינן מצריכות כח ומאמץ רב. עוד מסר כי בעקבות הפציעה לא הצליח לנהוג, נזקק ויזדקק לעזרתם של בני המשפחה כדי לקבל טיפולים פיזיותרפיים. ב. הנתבע מכחיש את העובדות הנטענות על ידי התובע, וטוען כי התובע לא הרים את הנטל להוכיח טענתו כי עבד בשתי עבודות עובר לפציעתו. לדבריו, התובע לא הצליח להצביע ולו על אתר עבודה אחד בו עבד או על שמות של עמיתיו. התובע אף לא המציא טופסי 126 לגבי עבודות בפרזול, כנדרש. המעביד אצלו עבד לכאורה הינו קרוב משפחה של התובע, ונוכח תשובותיו "הלקויות והבלתי סבירות" מתעורר חשד כי מדובר בתלושים פיקטיביים שנועדו להאדיר את נזקיו. הנתבע הסתמך על כך כי התובע לא זכר שמות של אתרים בהם עבד. התובע מצידו מסר כי מאז נפצע, כשלוש שנים לפני מתן עדותו, שכח את האתרים בהם עבד, אם כי מדובר באתרים בצפון, כגון בכרמיאל, שם הרכיבו פרופילים של גן ילדים במשחקיה, והוא החזיק את הסורגים עת עובד אחר ריתך אותם; בקיבוץ מלאכי, שם ביצעו חפירת צנרת, והוא הביא את הכלים כגון רתכת וקונגו לגירוד אספלט. לטענתו של ב"כ הנתבע כי אספלט מקלפים באמצעות מקרצפת, השיב כי יש קונגו שמיועד לכך, ולעתים משתמשים אף בדיסק. כן ביצע עבודות בצפת ובעפולה בבניית רפת. התובע לא זכר שמות של עובדים, למעט בני משפחתו שעבדו עם דודו, והסביר זאת בכך שעבר זמן רב מאז אינו עובד עם דודו. (עמ' 48 לפרוט', ש' 29- עמ' 52 ש' 12). משנדרש להסביר כיצד העיד אחיו חילמי כי התובע עבד אצלו בעבודות ברזל, ואילו התובע עצמו מסר כי עבד אצל עונאללה הסביר התובע כי חילמי היה מנהל או קבלן משנה במסגריה של עונאללה באום אל פאחם, והוא עצמו עבד תחת השגחתו. (עמ' 56 לפרוט', ש' 24- עמ' 57 לפרוט', ש' 32). אשר לעבודתו בבית הקפה, הנתבע טען כי משאישר התובע שחזר לעבודה, וכי הוא עובד גם בשעות הלילה המאוחרות, לא נותרה לו כל מגבלה תפקודית. ג. התובע העיד כי בחר בלימודי הנדסאות כדי לעבוד כמנהל עבודה בשטח, אך כיום אינו יכול לעסוק בכך עקב נכותו והמגבלות שנכפו עליו. הוא אינו יכול לשאת עוד משאות כבדים, לעמוד זמן ניכר ועוד. משכך, אינו יכול לעסוק עוד בעבודות הפיסית בהן עסק בעבר לרבות עבודות המסגרות ואף לא בעבודות פיסיות בבית הקפה, שם "...זה היה יותר עבודה שמצריכה זריזות, עבודה שמצריכה הרמת משטחים, נגיד שמגיעה משאית של הרבה ארגזים, של חפצים, דברים, הרמות, סידורים, הרבה עבודות שמצריכות התכופפויות, זריזות, שכביכול אני לא יכול לעשות את זה עכשיו". (סעיפים 13-15 לתצהירו; עמ' 34; 46 לפרוט'; עמ' 58, ש' 19-22). לשאלת הנתבע הסביר כי עבד עבודה פיזית קשה למרות שהוא אחד הבעלים של בית הקפה, מכיוון שאביו היה בן 68, הם עבדו במשמרות, הוא כבעלים היה צריך לדעת היכן כל דבר מונח וכיצד לפקח על העובדים, ולכן ביצע גם את העבודה הקשה. כיום אינו מסוגל לעשות דברים אלה, והוא עובד עבודה חלקית, קלה, לכל היותר עד השעה 23:00. (עמ' 58, ש' 18-23; עמ' 59 - עמ' 61). אשר למסוגלותו לבצע עבודה פיזית, התובע העיד כי אינו מסוגל לעבוד 8 שעות ביום במסעדה, וכי הוא יכול לעבוד 3-4 שעות בלבד במסעדה. הוא מסוגל לבצע עבודה משרדית בישיבה, אך אינו מתכוון להיות מוגבל בעבודה כזו, המצריכה אף היא מאמץ, מש"חלם" על עבודה יותר פיזית. "רציתי לעבוד מנהל עבודה בשטח שזה צריך עלייה לקומות, ירידה מקומות, עבודה על פיגומים, צעקות על העובדים שזה מנהל עבודה כאילו. הייתי חולם על העבודה הזאת לא רוצה עבודה משרדית. לא אוהב" (עמ' 66 ש' 3-23; עמ' 68 ש' 18-29; עמ' 34 לפרוט', ש' 22-25). בעבר היה לו רכב וגם אופנוע, אך הפסיק לנהוג לאחר הדקירה, עת היה בחופשת מחלה. לאחר מכן נעשה לו הסדר בקנסות לחודשיים, ואחר כך הפסיק לנהוג. כיום אין לו גם רישיון נהיגה, מכיוון שהיו לו קנסות אותם לא שילם. (עמ' 66 ש' 26 - עמ' 67 ש' 29). לדבריו החל ללמוד בטכניון בשנת 08'. הישגיו הלימודיים היו טובים, מכיוון שהבין ש"ההישגים הלימודיים זה הצ'אנס האחרון שהיה לי". לכן ישב ללמוד עם כל הכאבים שעבר, אם כי נהג ללמוד מספר שעות ולנוח (עמ' 68 לפרוט' ש' 1- עמ' 69 לפרוט', ש' 5). התובע דחה את טענות הנתבע כי חזר לעבודה רגילה בבית הקפה, וכי לא נגרמה לו נכות תפקודית, מפני שהוא עומד לסיים לימודי הנדסאות, ומשכורתו תגדל, בטענו כי לימודיו נועדו לצורך עבודה בחוץ, מכיוון שאינו מתאים לעבודה משרדית. "עבודה משרדית כן, אבל אני לא אוגבל בעבודה כזאת, אני חלמתי על עבודה יותר פיסית...". לדבריו חלם, כאמור, להיות מנהל עבודה בשטח, ואינו אוהב עבודה משרדית, ומכל מקום אינו מסוגל לשבת לאורך זמן. לדבריו, גם עבודה משרדית מצריכה מאמץ ועמידה לצורך צילום מסמכים וכדומה. (עמ' 66 לפרוט', ש' 6, ש' 17, 21). ד. עדויותיהם של המומחים מטעם שני הצדדים תומכות בטענות התובע. ד"ר גזמאוי העיד כי "בד"כ אנשים שסובלים מהפצעים שיש כמו שיש לבחור, זה ללא ספק מגביל אותו תפקודית מבחינה פסיכולוגית ומבחינה גופנית. בן אדם שיש לו חסימות מעיים ויש לו נפיחות, ויש לו כאבים, הקאות, עצירות, שלשולים, ללא ספק מרגיש שזה מגביל אותו בתפקוד המנטלי, לצורך התקדמות בלימודים, וגם כן בעבודה פיסית". (עדות גזמאוי בעמ' 14 ש' 31-33, עמ' 15 ש' 1-2). גם פרופ' קוט אישר כי תתכן החמרה במצבו של התובע וכי אם תתרחש תפגע באורח קשה בתפקודו: "ש. אני מבין שמצב של חסימה אי אפשר לצפות אותו בעתיד, המומחה לא יכול לצפות בן אדם שעבר ניתוח פתיחה, לא יכול לצפות מהיום מתי תהיה החמרה. היא יכולה להיות בעוד חצי שנה, שלושה חודשים. ת. היא יכולה לבוא גם כעבור 10 שנים. ש. גם אצל התובע כאן יכול להיווצר מצב כזה, מה שאני מבין. ת. יכול להיות. ש. ואז זה פוגע באורח קשה בתפקוד התובע? ת. נכון". (עמ' 74, ש' 20-27). ה. ניתוח הראיות לא ניתן שלא להביע תמיהה על עמדתו הנחרצת של הנתבע ביחס להפסדי ההשתכרות של התובע כתוצאה מפציעתו עקב מעשיו הנלוזים של הנתבע, ובעיקר על המסר החד משמעי שניסה להעביר כי דבריו של התובע אינם אמיתיים לאורך כל הדרך. התובע תמך דבריו לפיהם עבד אצל עונאללה עמראן בעבודות ברזל משך שנים במסמכים - טופס 106 לשנת המס 09', לפיו עבד אצלו התובע מינואר עד מאי 09', והשתכר סכום כולל של 26,869 ₪; טופס 106 לשנת המס 08', לפיו עבד אצלו התובע מינואר עד דצמבר 08', והשתכר סכום כולל של 50,829 ₪; טופס 106 לשנת המס 07', לפיו עבד אצלו התובע מינואר עד דצמבר 07', והשתכר סכום כולל של 40,010 ₪, טופס 106 לשנת המס 06', לפיו עבד אצלו התובע מינואר עד דצמבר 06', והשתכר סכום כולל של 47,921 ₪; טופס 106 לשנת המס 05', לפיו עבד אצלו התובע מינואר עד דצמבר 05', והשתכר סכום כולל של 47,921 ₪; אישור מרשויות המס על המידע האמור, לרבות ניכויי מס בסך 667 ₪, אישור מיועץ המס של עונאללה לפיו עונאללה מנהל ספרים כחוק, וקיימת התאמה מלאה בין המצוין בתלושי השכר לבין הדיווחים לרשויות המס, ועל פי רישומיו העסיק את התובע מ1/1/05 עד 5/09 ודיווח עליו כדין בתיק ניכויים מס' 905037735 בשנות המס הנ"ל. התובע המציא אישורים על עבודתו בבית הקפה, הרשום על שם חלמי סעד, לפיהם עבד בה משך חודשיים בשנת המס 09' (אפריל- מאי) והשתכר 7,800 ₪; תלושי שכר מחודשים אלה, אשר סכומם עומד על 7,987 ₪, ובהם מצוין כי תחילת העבודה היתה ב1/7/06, וכן אישור מרואה חשבון על תקינות הספרים של חלמי סעד. עוד צוין כי הסכומים המצויינים בתלושי השכר ובטפסי 126 לשנים 06'-09' עבור התובע דווחו לרשויות המס, וכי יש התאמה מלאה בין המצוין בתלושי השכר לבין הדיווחים לרשויות המס. התובע המציא תלוש נוסף מינואר 11', לפיו עבד במסעדה והשתכר סכום של 1,806 ₪ בלבד. אישור שניתן על ידי המל"ל ביום 5/1/12 מלמד כי מעמדו של התובע תוקן כשכיר מיום 1/11/11 לאחר שהתקבלו תלושים מתאימים וצוין כי הוא לא עבד ולא היתה לו הכנסה בחודשים 2-4/04; 6-12/04; 6-12/09; 1-10/10. באישור המקורי שניתן על ידי המל"ל ביום 25/12/11 נכתב כי התובע אינו עובד החל מ - 6/09 עד 31/10/10 והחל מיום 1/1/11 ואילך. משנתמכה גרסתו של התובע לענין מקומות עבודתו עובר לתקיפתו במסמכים ממעבידיו השונים, באישורים מיועץ מס ורואה חשבון וכן באישורים מהמל"ל, אני רואה לקבל את גרסתו בדבר מקומות העבודה בהם עבד משך שנים לפני שנפצע והכנסתו הנטענת. יש לזכור כי התובע אף החל ללמוד במכינה לפני שנפצע במקביל לעבודות בהן עבד, והצליח לתפקד הן בלימודיו והן בעבודתו. התובע הפסיק לעבוד במסגריה עקב פגיעתו הגופנית והנפשית, ורק בסוף שנת 11' החל לעבוד שוב בבית הקפה. ד"ר גזמאוי אישר כי במצבו לא מומלץ לו להרים משאות כבדים, אך אין מניעה להעסיקו בבית קפה. עם זאת, אין חולק כי משך כל התקופה לאחר פציעתו, התמיד התובע בלימודיו, והצליח לסיים שתי שנות לימוד בהצלחה. נוכח תלונותיו של התובע לענין סבלו הקבוע בגין החסימות בבטנו ומצבו הנפשי, לרבות העדר יכולתו לעסוק בעבודה פיזית קשה, כגון הרמת משקלות כבדים, התכופפות ועמידה ממושכת, הנתמך בחוות הדעת ובעדותם של ד"ר גזמאוי ואף פרופ' קוט, אשר אישר היתכנות של החמרה במצבו, וכן מצבו הנפשי כפי שבא לידי ביטוי לעיל, מצאתי כי נכותו התפקודית הכוללת של התובע עומדת על 25% לצמיתות, דהיינו התובע הפסיד רבע מכושר ההשתכרות שלו. 15. פיצויים עונשיים התובע מבקש להטיל על הנתבע פיצויים עונשיים עקב התנהגותו החמורה כלפיו, ואילו הנתבע מבקש לדחות בקשה זו, בטענה כי הנתבע הודה בביצוע העבירה בהזדמנות הראשונה, הביע חרטה והפנים את חומרת מעשיו. הטלת פיצויים עונשיים תחמיר את היריבות בין המשפחות ותגרום להעכרת האווירה עוד יותר. בנסיבות הענין, משנענש הנתבע ענישה משמעותית בגין מעשיו, על יסוד הודייתו, והביע חרטה על מעשיו, איני רואה להטיל פיצויים עונשיים, המושתים לעיתים נדירות, שהמקרה שבפנינו אינו אחד מהם. נזקו של התובע כתוצאה ממעשי הנתבע יובאו בחשבון בפיצוי בגין הכאב והסבל שנגרמו לו. הפסד השתכרות של התובע 16. בסיס השכר - כאמור, עובר לאירוע בעת שלמד במכינה לטכניון, עבד התובע בשתי עבודות - אצל עונאללה בעבודות ברזל ומסגרות, שם היה אחיו חלמי מנהל עבודה וכן בבית קפה של אביו. אחיו מסר במסגרת הטיעונים לעונש של הנתבע כי שלוש שנים לפני כן למד התובע מכונאות ב"דאר אל הייתם", אך האח לא הוזמן למתן עדות בתביעה הנגררת, ואיני רואה ליתן משקל לגרסה זו. א. לגרסת התובע, חישוב ממוצע משוערך של שכרו בשני מקומות העבודה מעמיד את שכרו על 9,684 ₪. על פי תצהירו ועדותו, הפסיק לעבוד מיום פציעתו (יוני 09') למשך 18 חודשים, אם כי החל בלימודי הנדסאות בטכניון, והוא זכאי בגין תקופה זו לסכום של 157,734 ₪. נוכח מצבו והעדר יכולתו להרים משאות כבדים, חדל לעבוד במסגריה, ורק לאחרונה ב- 1/11/11 חזר לעבודה חלקית של 3- 4 שעות בבית הקפה, והוא משתכר 1,700 ₪ בלבד. לשיטתו, נגרם לו בתקופה זו (עד 5/12) הפסד של 127,134 ₪. התובע תמך גרסתו זו בתלושי שכר שהוגשו לבית המשפט. לפיכך ביקש לפסוק לו עבור הפסד השתכרות בעבר סכום של 284,868 ₪. ב. לטענת הנתבע, הפסדי שכר שנגרמו לתובע בעבר נמוכים בהרבה מהנטען על ידו, מכיוון שחזר לעבוד בבית הקפה עד שעות הלילה המאוחרות, התנהלות המצביעה על כך כי הוא מסוגל לכך. מכל מקום לא ייגרמו לו הפסדי שכר בעתיד, מפני שהוא עומד להשלים את לימודי ההנדסאות שלו בטכניון, ולהשתכר סכום גבוה מזה שהשתכר בעבר בעבודה פיסית קשה. 17. הפסד השתכרות לעבר א. חישוב בסיס השכר של התובע לצורך הפסד השתכרות בעבר יערך לפי הכנסתו עובר לפציעתו, לאחר שהוכח כי התמיד בשני מקומות העבודה בהם עבד לפני שהותקף, בנוסף ללימודי המכינה בהם החל. התובע העמיד את בסיס השכר שלו ביום תקיפתו על 8,763 ₪. חיבור הסכומים אותם השתכר התובע בשתי העבודות שעבד מצביע על סכום הגבוה מהסך הנטען, ומשכך אין מניעה לקבלו כבסיס לצורך הפסד השתכרות בעבר. סכום זה בהיותו משוערך להיום עומד על 9,670 ₪. ב. התובע ביקש לפסוק לו פיצוי מלא עבור תקופה של שנה וחצי. דא עקא שבהעדר מסמכים על חופשת מחלה למשך תקופה ממושכת זו (חופשת מחלה ניתנה לו עד 18/8/09 בלבד), ובהעדר קביעה בדבר נכות זמנית גבוהה, לא הוכח כי התובע לא היה מסוגל לעבוד כלל בכל התקופה הנטענת. עם זאת, מחומר הראיות שהוצג לבית המשפט עולה כי התובע סבל מכאבים, בחילות והקאות ונזקק להתערבות כירורגית ביום 1/11/09, וכי הופנה לבדיקת גסטרו עקב מצבו. בנתונים אלה, שוכנעתי כי התובע איבד לחלוטין את כושר השתכרותו למשך כחצי שנה לאחר פציעתו, דהיינו עד 18/11/09. התרשמתי כי בששת החודשים שלאחר מכן ועד למתן חוות דעתו של ד"ר גזמאוי, אשר בדק את התובע ב- מאי 10' (עמ' 30 לפרוט', ש' 18), וקבע כי נותרה נכות בסך 20% עקב כאבי הבטן, ההדבקויות והסימפטומים מהם סבל, היה התובע מסוגל לבצע עבודות קלות בלבד, והפסיד רק 50% משכרו. מ - 1/6/10 ועד היום סוף אוקטובר 12', עומד הפסד שכרו של התובע על 25% בלבד, בהתחשב בנכותו התפקודית הצמיתה. יש לזכור כי בכל התקופה הזו למד התובע בבית הספר להנדסאים, ואין ראיה כי לא היה משתכר שכר נמוך משכרו עובר לפציעה. לא נעלם מעיני כי גם אז למד במכינה, אך לכאורה לאחר שהתקבל נדרש ללימודים אינטנסיביים יותר, כעולה מגליון הציונים שהגיש, המלמד על היקף לימודיו בתקופה זו. מכל מקום, החלטתו לעבוד דווקא בעבודה פיסית בתקופה זו ולא לנסות להשתכר בעבודות משרדיות, היא ענין של בחירה, בהיותו אדם מוכשר, בעל אינטליגנציה גבוהה ויכולת השתכרות גם בעבודה מסוג אחר. ג. לסיכום, הפסד השתכרותו לעבר הינו כדלקמן: 1) תקופה ראשונה, בין התאריכים 18/5/09 עד 30/11/09: 8,763 ₪ X 6.5 חודשים X 100% נכות X הפרשי הצמדה וריבית מיום 19/08/09 (אמצע התקופה) = 64,052 ₪. 2) תקופה שנייה, בין התאריכים 1/12/09 עד 31/5/10: 8,763 ₪ X 6 חודשים X 50% נכות X הפרשי הצמדה וריבית מיום 1/3/09 (אמצע התקופה) = 32,150 ₪. 3) תקופה שלישית, בין התאריכים 1/6/10 עד היום: 8,763 ₪ X 17 חודשים X 25% נכות X הפרשי הצמדה וריבית מיום 1/9/11 (אמצע התקופה) = 68,489 ₪. הפסד השתכרות לעבר עומד על סכום מעוגל בסך 164,700 ₪. (164,691 ₪). 18. אובדן כושר השתכרות לעתיד אין חולק כי התובע עומד לסיים לימודי הנדסאות, וכי הוא צפוי להשתכר סכום גבוה מזה אותו השתכר כעובד בלתי מקצועי. דא עקא שהתובע לא הוכיח את היקף השתכרותו של הנדסאי, ולבית המשפט אין נתונים מספיקים לכך. בנסיבות הענין, בהעדר נתונים מדוייקים ובהתחשב בשכר הממוצע במשק, אני רואה להניח כי מדובר בממוצע שכר של 10,000 ₪, לאחר שהתובע השתכר עוד לפני שהחל לימודיו סכום קרוב לסכום זה, כמפורט לעיל. אשר לדבריו של התובע כי ישקול שלא לעבוד במקצועו מכיון שמדובר בעבודה פיסית, וכי יכולת ההשתכרות שלו נפגעה מעבר לנכותו הרפואית, מדובר באדם צעיר המסוגל לעשות הסבה מקצועית, אם עבודה פיסית קשה אינה אופציה אמיתית עבורו. לפיכך, אני מעמידה את הפסד ההשתכרות של התובע על סכום של 2,500 ₪ לחודש מהיום ועד אשר יגיע לגיל פרישה, בהיותו בן 67 שנים. (חוק גיל פרישה, תשס"ד- 2004 קובע כי גיל הפרישה הוא גיל 67, וחישוב הפיצויים יעשה לפי גיל זה). נוכח האמור לעיל, יעמוד הפסד השתכרותו על סך של 700,000 ₪ (699,857 ₪). 19. אבדן תשלומי פנסיה אשר להפסד הפנסיה הנטען, בהעדר נתונים מדוייקים, יעמוד הפיצוי של התובע על פי אומדנא, בהתחשב בהפרשות התובע הנחסכות ממנו, על סכום של 40,000 ₪. 20. עזרת צד ג' בעבר ובעתיד התובע הצהיר כי נעזר בבני משפחתו הן בעת פציעתו והן לצורך הסעתו, וגרסתו לא נסתרה. עם זאת, לא העיד מי מבני משפחתו והיקף העזרה לא הוכח. הנתבע מתנגד לפסיקת הוצאות בראש נזק זה בהעדר ראיות חיצוניות לעדותו של התובע, ובטענה כי התובע המשיך ללמוד ואף חזר לעבודה. בנסיבות הענין, בהתחשב מחד גיסא בסוג הפציעה, אשפוזו של התובע, סבלו לאחר הפציעה, המעקב והטיפולים המאוחרים להם נזקק משך חודשים, עדותו שלא נסתרה לפיה לא היה מסוגל לנהוג, התמיכה לדברים אלה כפי שהיא משתמעת מהמסמכים הרפואיים ומחוות הדעת של המומחים ובעיקר הסיכון הממשי להחמרת מצבו ותוצאותיה, כפי שעלתה מעדויותיהם של שני המומחים, ומאידך גיסא, בהעדר כל תמיכה ראייתית חיצונית מבני משפחתו לעזרה שקיבל בעבר, אני פוסקת לתובע פיצוי בסך 230,000 ₪ עבור עזרת צד ג' בעבר ובעתיד. 21. הוצאות נסיעה התובע ביקש לפסוק לו סכומים נכבדים עבור הוצאות נסיעה, לאחר שהעיד כי הוסע לטיפולים ולבדיקות על ידי בני משפחתו, וכי אינו נוהג מאז הפציעה. הנתבע טוען כי נכותו נמוכה ביותר ואין מקום לפסוק פיצוי כמבוקש על ידו . גרסתו של התובע כי נזקק לעזרת בני משפחתו בתקופה הראשונה אחרי פציעתו לא נסתרה, וכן לא נסתרו דבריו כי הם נאלצו להסיעו לכל מקום, לרבות לטיפולים ולבדיקות. עם זאת, איני רואה לקבל את דבריו כי הימנעותו מלנהוג נובעת מפציעתו, לאחר שהובהר כי רשיונו נשלל עקב קנסות שלא שולמו. משלא הוגשו קבלות או ראיות אחרות להוכחת היקף נסיעותיו בעבר או ההוצאות שנגרמו לבני משפחתו כתוצאה מכך מחד גיסא, והסיכון להחמרה כפי שהוכח לעיל מאידך גיסא, אני פוסקת על דרך האומדנא סכום של 10,000 ₪ עבור נסיעות בעבר ובעתיד. 22. הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד התובע סובל מנכות רפואית של 32.5%, מהן 10% בגין צלקות מכערות וכואבות, מתסמונת פוסט טראומטית ומסימפטומים שונים בגין מצבו הכירורגי, כמתואר לעיל. התובע ביקש לפסוק לו פיצוי בגין ההוצאות שיידרש להן בעתיד, אם ניתוח פלסטי להסרת הצלקות, אם תרופות עבור מצבו הנפשי ואם תרופות אחרות בגין הסימפטומים מהם הוא סובל כתוצאה מהדקירה, כגון כאבים, בחילות, הקאות וכיוצא בזה. יחד עם זאת, לא צירף לתצהירו ראיות בדבר עלות הניתוח להסרת הצלקות, עלות טיפולים בתחום הפסיכולוגי או הפסיכיאטרי. כל שהעיד היה כי רכש כ- 6-7 תרופות בגין הסימפטומים הפוסט טראומטיים שנגרמו לו, ושתי קופסאות עלו כ- 60 ₪. הנתבע טוען כי התובע עותר לקבלת סכומים גלובליים בלא שצירף אסמכתאות כלשהן לתשלומם, לרבות קבלות ו/או חשבוניות בגין ההוצאות הנטענות. כמו כן לא צירף אסמכתאות בדבר עלותן של חוות הדעת והוצאות העדתם של המומחים בביהמ"ש. לפיכך, הציע הנתבע "לפנים משורת הדין" להעמיד את הפיצוי לתובע בגין ראש נזק זה בסכום גלובאלי של 5,000 ₪ בלבד. לטענתו, אין לפסוק לתובע מאומה בגין התשלומים למומחים מטעמו, בהעדר כל אסמכתא לתשלומם כאמור. לתובע נכות ממשית, כמפורט לעיל, ומקובלת עלי גרסתו כי הוא זקוק לטיפול בגין התופעות הנלוות למצבו. הנתבע לא העלה טענה לפיה אין מקום לפסוק לתובע פיצוי עבור ראש נזק זה, בגין היותו מכוסה על ידי קופות החולים. הנטל להוכיח כי הטיפולים והאביזרים הרפואיים הדרושים לניזוק- התובע מכוסים על ידי קופות החולים רובץ לפתחו של המזיק - הנתבע (ע"א 5557/95 סהר נ' אלחדד, פ"ד נ(2)724, 751 מפי כב' הש' אור). הנתבע לא עמד בנטל זה, אך יש לצפות מהתובע כי יפנה לקבלת טיפול מתאים כל אימת שיש באפרשותו לעשות כן. יחד עם זאת, ואולם, מן המפורסמות הוא כי גם כאשר טיפולים ותרופות מצויים בסל הבריאות, נדרש המטופל להשתתפות בתשלום בסכומים שאינם מבוטלים. משהוכחה זכותו של התובע לקבל טיפול שימזער את נזקו, ניתוחים וטיפולים נפשיים ותרופות שיש צורך בהשתתפות עצמית בגינן מחד גיסא, ובהעדר הוכחה בדבר עלות הניתוח להסרת הצלקות מאידך גיסא, אני פוסקת לתובע על פי אומדנא דדיינא סכום של 100,000 ₪ עבור הוצאות רפואיות בעבר ובעתיד. 23. כאב וסבל התובע הותקף באפן בלתי צפוי על ידי דודו, אשר יצא מביתו עם סכין, ודקר אותו בבטנו עד עמד עם אחיו ובני משפחה אחרים, בלא שהתקיימה לפני כן קטטה. פגיעתו קשה, ואין חולק כי מדובר במצב רפואי העלול להסתבך בעתיד, ואף לעלות לו בחייו. המומחים מטעם שני הצדדים אישרו כי טרם נמצא פתרון לסוג הפגיעה של התובע, וכי לא מן הנמנע כי יאלץ לעבור בעתיד ניתוחים רבים. התובע העיד על תגובותיו הנפשיות עקב הפגיעה הקשה - "אני כל הזמן סובל מחרדות שמזכירות לי את כל המקרה שהיה לי. של הפגיעה, של הדם שירד לי. של איבוד העבודה שהיתה לי. איבוד הכושר הפיסי שהיה לי... חלומות, סיוטים, דיכאון, אני מאחל לך לא לדעת" (עמ' 63 ש' 29- עמ' 64 ש' 1), וגרסתו לא נסתרה. אין מדובר באדם שנפגע בתאונת דרכים, בתאונת עבודה או בתאונה ביתית. מדובר בבחור צעיר שדודו, עמו היה ביחסים טובים, דקר אותו בסכין באיבר חיוני, ועבר טראומה פיזית ונפשית, כמפורט לעיל. בהתחשב באופן בו נחבל התובע, באמצעות סכין על ידי דודו, עמו הוא צריך לחיות כל חייו, בהתחשב בנכותו הפיסית והנפשית, לרבות הבושה כתוצאה מהצורך שלו להזדקק לטיפול ולתרופות, כפי שהעיד, ודבריו לא נסתרו, בהתחשב בצלקות הארוכות והמכערות, כפי שבאו ידי ביטוי בתמונות שהוגשו לעיון בית המשפט, ובסוג הנכות שלו והסכנה להחמרה ממשית במצבו עקב הדקירה בבטנו, אני פוסקת לתובע פיצוי בסך 250,000 ₪ בגין הכאב והסבל שנגרם לו. 24. לסיכום הפיצוי בגין נזקו של התובע הינו כדלקמן: א. אבדן השתכרות לעבר 164,700 ₪ ב. אבדן השתכרות לעתיד 700,000 ₪ ג. אבדן תשלומי פנסיה 40,000 ₪ ד. עזרת צד ג' לעבר ולעתיד 230,000 ₪ ה. הוצאות נסיעה לעבר ולעתיד 10,000 ₪ ו. הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד 100,000 ₪ ז. כאב וסבל 250,000 ש"ח סה"כ 1,494,700 ₪ 25. אני מחייבת את הנתבע לפצות את התובע בסכום של 1,494,700 ₪. סכום זה ישולם בתוך 30 יום מהיום, ואם לא ייעשה כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל. הנתבע ישלם לתובע את כל ההוצאות שהוציא לצורך הגשת התביעה, לרבות אגרה, חוות דעת רפואיות, תשלום לעדים המומחים ולאחרים וכל כיוצא בזה, וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 20% כולל מע"מ. שכר הטרחה יישא הפרשי הצמדה וריבית בדומה לפיצוי שישולם לתובע, ואילו להוצאות יתווספו הפרשי הצמדה וריבית מיום הוצאתן ועד ליום התשלום המלא בפועל. אלימותפיצויים