קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצוי על הארכת מעצר ברשלנות: הערעור והצדדים לו 1. לפניי ערעור שהגיש איתמר בן גביר (להלן: "המערער") נגד שלמה אפרתי (להלן: אפרתי"), יעקב סוררו (להלן: "סוררו") וכן כנגד משטרת ישראל (להלן: יחד "המשיבים"), על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופט יחזקאל ברקלי) בת"א 4731/05, מיום 8.9.09 (להלן: "פסק הדין"). בפסק הדין נדחתה תביעת נזיקין שעילותיה, תקיפה שלא כדין, מעצר שווא ועיכוב שלא כדין, שהגישו המערער וברוך מרזל (להלן:"מרזל") כנגד המשיבים. סכום התביעה שהגישו המערער ומרזל עמד על 100,000 ₪ לשניהם ביחד. מתוך סכום זה, תבע המערער סכום של 40,000 ₪, בגין האירוע הראשון שיתואר להלן. בגין האירוע השני שיתואר להלן, תבע המערער סך של 25,000 ₪. כנקבע בפסק הדין, בכתב התביעה, צויין מרזל כמי שתובע את אותו סכום, אולם מקריאת התביעה כולה, ומצפייה בקלטת האירוע, ברור שהתובע את הסכום הוא המערער. בעקבות דחיית הערעור, חוייב המערער בתשלום הוצאות של 7,620 ₪ למשיבים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל. מבין שני התובעים בחר רק המערער לערער על פסק הדין. יצוין, כי לכתב התביעה המקורי צורפו כנתבעים גם מפקד משטרת חברון עלי זמיר (להלן: "זמיר") וגם השוטר שמעון פדידה (להלן: "פדידה") ממשטרת חברון, אולם הערעור הוגש, כאמור, רק כנגד אפרתי, סוררו ומשטרת ישראל. רקע עובדתי האירוע הראשון 2. ביום 13.4.05, ביקרו היועץ המשפטי לממשלה דאז מר מני מזוז, פרקליט המדינה ומנכ"ל משרד המשפטים (להלן: "הפמליה") בחברון. על פי הנקבע בפסק הדין, המערער, מרזל ואחרים מחו כנגד הפמליה, הטיחו בקריאות רמות ביקורת קשה נגד אנשיה וניסו למנוע את התקדמותה. עוד נקבע, על סמך תיעוד מצולם של האירוע, כי בשלב מסוים ביקשו כוחות המשטרה לפנות את המערער ואת מרזל מהמקום, כיוון שהפריעו למאבטחים שהקיפו את הפמליה. לאחר שניסיונות להרגיעם לא צלחו, נעצרו המערער ומרזל בגין תקיפת שוטרים, העלבת ציבור והתנהגות פסולה במקום ציבורי. המערער התנגד למעצרו ורק באמצעות שימוש בכוח הצליחו לאוזקו. בגין אירוע זה, המערער ייחס למשיבים עוולות של תקיפה, כליאת שווא ורשלנות וכן עוולת נגישה (להלן: "האירוע הראשון"). האירוע השני 3. ביום 17.4.05, עמד המערער ב"ציר המתפללים" שבחברון סמוך לקבוצת בני נוער שהחלו בבניית מבנה פח ויחד איתם, כך נקבע, חסם את גישת השוטרים למבנה. בשלב מסוים הכריזו השוטרים על התקהלות אסורה, וביקשו מהאנשים במקום לפנות את השטח בתוך 10 דקות. לאחר אותה הכרזה עזב המערער את השטח ועוכב בשכונת גבעת האבות הסמוכה לביתו בשעה 22:20 והובא לחקירה בתחנת המשטרה. בגין אירוע זה, ייחס המערער לסוררו עוולות של כליאת שווא, רשלנות, תרמית ונגישה וכן הפרת חובה חקוקה (להלן: "האירוע השני"). עיקרי פסק הדין קמא 4. לאחר שבחן את ראיות הצדדים וטענותיהם, כולל עדויותיהם של אפרתי, של סוררו ושל שוטרים נוספים, תיעוד מצולם של האירועים וכן את עדויותיהם של המערער ושל מרזל, דחה בית המשפט קמא את התביעה לגבי שני האירועים. בית המשפט קמא קבע על סמך עדותו של זמיר בנוגע לאירוע הראשון, כי על מנת לבחון אם הנתבעים נקטו באלימות מכוונת כלפי המערער ומרזל ,יש לעשות זאת שלא בתנאי מעבדה ובהתחשב באיזון העדין הקיים בין האוכלוסייה היהודית בחברון לבין כוחות הביטחון, כאשר גם מעשה העשוי להראות פעוט וחסר משמעות יכול להצית אזור שלם. לפיכך קבע, כי סיור היועץ המשפטי לממשלה חייב הערכות שתבטיח שמירה על הסדר הציבורי ועל בטחון אנשי הפמליה. עוד קבע, כי מהעדויות ומהקלטות עולה שהמערער ומרזל היו הרוח החיה בהתפרעות, הם היו הבגירים בשטח ואליהם נישאו עיני יתר המתקהלים, שהיו רובם קטינים. עוד על פי קביעתו, בחומר המצולם נראים עימותים בין המערער ומרזל לבין המאבטחים, עימותים שהתבטאו בין היתר בהתקדמות מכוונת שלהם אל מול פני המשלחת וטבעת האבטחה ובעצירה במקום שחסמה את התקדמות הסיור. כיוון שהפמליה המשיכה בדרכה, לא היה מנוס מהיווצרות מגע בין המערער ומרזל לבין טבעת האבטחה שהקיפה את המשלחת. בית המשפט דחה את הטענה שבשל חופש המחאה הייתה למערער ולמרזל הזכויות למנוע את תנועתה החופשית של הפמליה (פסקה 36 א. לפסק הדין). 5. עוד נקבע עובדתית, כי המערער התנגד למעצרו באופן פסיבי ואקטיבי כאחד. תחילה, הקשה על השוטרים במכוון את ההליכה לרכב, עד כי ארבעה שוטרים נאלצו לגרור אותו. אחר כך סרב להיכנס לרכב בהודפו את השוטרים בפלג גופו העליון, דבר שאילץ אותם להפעיל כוח סביר על מנת להרחיקו מהזירה, להכניסו לרכב ולהסיעו לתחנת המשטרה. על פי קביעת בית המשפט, הצורך להפעיל כוח נוצר עקב התנהגותו של המערער והשוטרים הגבילו עצמם להפעלת כוח סביר בלבד, כפי שהיה ראוי שיעשו (פסקה 36 ב. לפסק הדין). 6. באשר לעוולת התקיפה שייחסו המערער ומרזל למשיבים קבע בית המשפט, כי אמנם התקיימו, לכאורה, בהתנהגות השוטרים באירוע יסודות העוולה שבסעיף 23 לפקודת הנזיקין, שהם שימוש בכוח נגד גופו של אדם, במתכוון וללא הסכמתו. עם זאת נפסק, כי לא ניתן להתעלם מהגורמים לאותו מגע, שהיו על פי קביעת בית המשפט, המערער עצמו ומרזל, שעמדו במכוון בדרכה של הפמליה ושל טבעת האבטחה וניסו למנוע את התקדמותה. בעניין זה קבע כי התקיימו יסודות ההגנה הקבועה בסעיף 24(1) לפקודה וכי השוטרים הגיבו להתגרות של התובעים בכוח סביר במטרה להגן על הפמליה. באשר לטענת המערער כי הותקף גם בתוך הרכב במהלך הנסיעה ממקום ההתרחשות לתחנת המשטרה, קבע בית המשפט קמא, כי אמנם נרשמה תלונה של המערער על ידי רופא המעצר לפיה הוכה בבטנו, בגבו ובידיו, אך לא נמצאו סימנים חיצוניים המעידים על פגיעה בו את הסימנים שנמצאו על גופו, סימני לפיתה ואודם בכף יד ימין, ניתן לייחס לתפיסת השוטרים את ידו של המערער עד שהצליחו לאזוק אותו. בנוסף נקבע, כי עמדו למשיבים גם הגנת ההסתכנות מרצון לפי סעיף 5א לפקודה וההגנה המוקנית בסעיף 7א לפקודה לעובד ציבור על מעשה שנעשה בתחום סמכותו (פסקאות 38-55 לפסק הדין). 7. באשר לעילת הרשלנות, קבע בית המשפט, כי המשיבים לא הפרו את חובות הזהירות שהם חבים כלפי המערער שעליהן אין מחלוקת. זאת בהתחשב בעובדה שהשוטרים פעלו כל העת בתנאי חירום, שעה שהוטל עליהם לשמור על משתתפי המשלחת באזור רגיש ונפיץ ולמנוע פריצת מהומה וכי בהתחשב בחשש שהתפרעות התובעים (המערער ומרזל) ויתר המתקהלים תביא לעימות בין כוחות הביטחון לתושבי המקום, אין לקבוע כי הייתה התרשלות בהתנהגותם (פסקאות 51-55 לפסק הדין). 8. באשר לעוולה של כליאת השווא, קבע בית המשפט בהתייחס לסמכות המשטרה לעצור את המערער ללא צו שיפוטי, לפי סעיף 23 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) התשנ"ו-1996 (להלן: "חוק המעצרים"). בית המשפט קבע כי אמנם במעשיהם של המערער ושל מרזל באירוע הראשון לא קם יסוד סביר לחשד לביצועה של עבירה בת מעצר, למעט עבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו לפי סעיף 275 לחוק העונשין, כנדרש על פי סעיף 23(א) לחוק המעצרים. אולם, הוקם יסוד סביר לחשד שיעברו עבירות נוספות של סיכון בטחונו של אדם משום שהמעשה הפעוט ביותר בעת הסיור עלול היה להצית את האזור כולו. בית המשפט ציין כי מקובל עליו שגם לגבי דעות והשקפות בלתי מקובלות יש לנהל ויכוח ולחפש דרכי שכנוע, ולהשתמש באיסורים והגבלות רק כאמצעי אחרון. אולם, בנסיבות העניין פעלו השוטרים מתוך אמונה כנה שמעשיו של המערער מסכנים את אנשי המשלחת ולכן ביקשו להפסיק את האירוע לפני שיצא מכלל שליטה ויתפתח לתגרה רבתי (פסקאות 57-62 לפסק הדין). 9. בית המשפט דחה גם את טענת המערער כי שחרורו ללא הגשת כתב אישום מלמד שמעצרו מלכתחילה היה בלתי חוקי וציין כי חוקיות המעצר נבחנת על בסיס קיומו של יסוד סביר לחשד במועד המעצר ולא על פי שיקול דעתו בדיעבד של התובע. בנוסף קבע, כי לצורך בחינתן של החלופות שבסעיפים (1) ו-(4) של סעיף 23 (א) הנ"ל, הרי בשים לב למקום האירוע, למטרתו ולהתנהגות המערער ומרזל, אכן הייתה סכנה לבטחון הציבור. עוד צוין, כי עקב התנהגותו המתסיסה והמשלהבת של המערער, האמין סוררו (באופן סובייקטיבי) כי המשך נוכחותו של המערער בצומת תסכן את בטחון הציבור, זאת על רקע התנהגותו באירוע כולו. עוד ציין כי אצל סוררו התקיים חשש מבוסס לגבי מסוכנותו של המערער "כיוון שסוררו הכיר את בן גביר מאירועים קודמים של הפרות סדר על רקע אידיאולוגי סביר שהיה לו חשש שההתקהלות תתפתח לאירוע מסוכן" (פסקאות 63-64 לפסק הדין). 10. באשר למעצרו של המערער על ידי אפרתי במשטרת חברון, על פי סמכותו לפי סעיף 27 לחוק המעצרים, נקבע כי החלטת המעצר שנתנה סמוך לשעה 19:00, למשך 24 שעות, הייתה מבוססת. עם זאת צוין כי החומר הועבר לראש יחידת תביעות ש"י, שלאחר שעיינה בחומר הורתה סמוך לשעה 24:00 לשחרר את המערער בערבות עצמית וערבות צד ג'. בית המשפט קבע כי מן האמור בדו"ח שערך אפרתי בעת מתן ההחלטה ומן האמור בעדותו, שוכנע כי במעצר, ביקש אפרתי למנוע פגיעה ביועץ המשפטי לממשלה והוא נעשה מתוקף סמכותו לפי סעיף 13(2) לחוק המעצרים המתייחסת לקיום חשד סביר לסיכון בטחונו של אדם, ביטחון הציבור או ביטחון המדינה. בית המשפט קבע בעניין זה כי "המסוכנות לביטחונם של אחרים, לביטחון הציבור או לביטחון המדינה צריך שתנבע מהמעשה שבגינו מבוקש המעצר. בענייננו, במועד שבו נעצר התובע עדיין היה קיים חשש למסוכנות. הסיור היה באזור רגיש, המבוסס על איזון עדין ושברירי בין תושבי האזור, והצלחתם של כוחות הביטחון שהאירוע לא יצא מכלל שליטה ושלא תתפתח שם תגרה תרמה להפחתת החשש הזה. ייתכן בהחלט שאלמלא נעצר בן גביר היה האירוע מסתיים בצורה אחרת, ולכן אני רואה במעצרו הליך שנבע ממעשיו. לטענה שמסיומו של האירוע לא הייתה הצדקה לעוצרו כי לא הייתה לו עוד יכולת להשפיע על האזור כולו, אענה כי השפעת מעשיו אמנם פחתה, אך לא נעלמה כליל. מטבע הדברים, אחרי סערת רוחות שהייתה באזור לא הייתה כל ודאות שעם יציאת הפמליה מחברון ישקטו הרוחות. להפך, היה בהחלט מקום להניח שהסערה תימשך עוד זמן מה, ולכן עדיין היה חשש ששחרור התובעים ישפיע על האזור כולו ויסכן את ביטחונו של אדם או את שלום הציבור". (הדגש לא במקור - מ.ה.) לאור האמור, דחה בית המשפט את טענת המערער, כי בשל העובדה שבסופו של יום שוחרר ולא הוגש נגדו כתב אישום, היה מעצרו נעדר סמכות ובלתי חוקי מלכתחילה (פסקאות 69-72 לפסק הדין). 11. באשר לעיכובו של המערער בידי סוררו באירוע השני, קבע בית המשפט קמא, כי על פי התיעוד המצולם נ/4 נראה המערער בהתקהלות האסורה לשבריר שניה בלבד, כאשר עמד סמוך לבני הנוער ושוחח בטלפון נייד. בתמונה זו לא נראה המערער כמי שמתנגד לפיזור המתקהלים או לוקח חלק בהתנהגותם האלימה של בני הנוער. בית המשפט בחן בעניין זה את הפעלת סמכות העיכוב על פי סעיף 67 לחוק המעצרים על ידי סוררו בעניינו של המערער וציין כי העבירה שבה נחשד הייתה הפרת איסור של התקהלות אסורה לפי סעיף 151 לחוק העונשין. על פי קביעת בית המשפט, אין חולק כי התקיימה במקום עבירה של התקהלות אסורה על ידי בני הנוער שנכחו, אך לא ניתן לדעת בוודאות מה היה חלקו של המערער באותה התקהלות, אף כי היה המבוגר היחיד שם. בית המשפט ציין כממצא, שמעבר לשיחה בטלפון הנייד, לא ראה סוררו את המערער בנקודות זמן נוספות, לא ראה אותו מארגן את בני הנוער וכן לא ראה אותו מכוון את התנהגותם לאחר שהוכרזה ההתקהלות האסורה. יחד עם זאת קבע בית המשפט כי "לאור היכרותו של סוררו עם בן גביר, מסקנתי היא שהנחתו של סוררו כי בן גביר מעורב באירוע הייתה הגיונית ומצודקת ולכן סביר היה שיבקשו למסור את גרסתו בתחנת המשטרה ולכן העיכוב נעשה כדין" (פסקאות 87-92 לפסק הדין). תמצית טענות המערער 12. עיקר טענות המערער בערעור מופנות כלפי שתי קביעות של בית המשפט קמא. האחת עוסקת בחוקיות החלטתו של אפרתי, בגדרי האירוע הראשון, להורות על המשך מעצרו של המערער כקצין ממונה, לפי הוראות סעיף 27 לחוק המעצרים והשנייה נוגעת לחוקיות החלטתו של סוררו לעכב את המערער לפי סעיף 67 לחוק המעצרים, בעקבות האירוע השני. יצוין כי המערער בערעורו זנח למעשה את יתר הטענות שהעלה בבית המשפט קמא ואשר נדחו בפסק הדין. 13. באשר לאירוע הראשון, טוען המערער, כי הקלטות ויתר הראיות שהונחו בפני בית המשפט קמא, לא ביססו תשתית עובדתית לקביעה, כי האירועים בשטח סיכנו את חייהם ושלומם של היועץ המשפטי לממשלה ושל פמלייתו. לטענתו, הקלטות והחומר הנוסף ממנו ניתן ללמוד גם על סתירות בין גרסאות השוטרים, מוכיחים כי השוטרים הם שהתקיפו את המערער וכי הטענה לפיה המערער התנגד למעצרו באופן פאסיבי ואקטיבי משוללת כל יסוד. 14. המערער מוסיף וטוען, כי אפרתי הורה על כליאתו שלא כדין למשך הלילה גם לאחר שידע כי היועץ המשפטי ופמלייתו כבר עזבו את חברון. לטענתו, גם קודם לעזיבת הפמליה את חברון לא הייתה סיבה למעצרו, קל וחומר לאחר עזיבת הפמליה. עוד טוען המערער, כי גם אם הייתה עילה לעוצרו בשל קיום חשש שיחזור לשטח, היה ראוי כי אפרתי יבחן את שחרורו לחלופת מעצר. 15. באשר לאירוע השני, טוען המערער, כי בית משפט קמא שגה כאשר ביסס קביעותיו על ההודעה שמסר סוררו במשטרה, הודעה שנמסרה כארבעה חודשים לאחר האירוע השני ולאחר שהוגשה נגדו התביעה האזרחית על ידי המערער. לטענתו, בית משפט קמא התעלם משורה של סתירות שהתגלו בין דו"ח הפעולה שכתב סוררו בזמן אמת לבין אותה הודעה. 16. המערער הוסיף וטען, כי עזב את המקום, לאחר ששמע את ההכרזה על התקהלות אסורה, וכי עובדה זו לא הוכחשה על ידי סוררו בבית המשפט. לפיכך טען כי לא הייתה כל הצדקה לעיכובו על ידי סוררו, סמוך לביתו שבגבעת האבות, הרחוק מ"ציר המתפללים" קילומטרים רבים. עוד טען כי היכרותו הקביעה בפסק הדין שהיכרותו המוקדמת של סוררו את המערער ואת פועלו אפשרה לו להניח כי המערער השתתף בהתקהלות האסורה ולפיכך להחליט על עיכובו, היא קביעה שערורייתית שיש בה כדי לפגוע במערער ובזכויות היסוד שלו. תמצית טענות המשיבים 17. המשיבים טוענים כי המערער לא הרים את הנטל המוטל על כתפיו להוכיח תביעתו, מכל מקום, הערעור אינו מגלה כל עילה משפטית או טעות שבעובדה או טעות משפטית במסקנות אשר מצדיקה את התערבותה של ערכאת הערעור. לטענת המשיבים, הוכח בבית המשפט כי המערער נהג ופעל תוך ביצוע עבירות פליליות באופן פרואקטיבי, תוך תקיפת שוטרים שנכחו במקום והפרעה להם במילוי תפקידם, תוך שהוא קורא לעברם דברי עלבון, גידופים ודברי הסתה. זאת שעה שהשוטרים התנהגו באופן מאופק ומרוסן. 18. לעמדת המשיבים, הוכח בבית המשפט כי כמעט לאורך כל הסיור עשה המערער כל שביכולתו לפרוץ את טבעת האבטחה ולהתקרב לאנשי הפמליה, הפריעה לשוטרים תוך מילוי תפקידם ודחף אותם בכוח. כל אלה הקימו בבירור עילת מעצר נגדו במהלך הסיור. לטענת המשיבים גם לא נפל כל פגם בהחלטתו של אפרתי לעצור את המערער ל-24 שעות. 19. באשר לאירוע השני, טוענים המשיבים, כי נוכח ההפרעה לשלום הציבור ולסדר הציבורי, הוכרז על ההתקהלות אסורה בציר המתפללים וסוררו ביקש מהם לפנות את המקום בתוך 10 דקות. חרף ההכרזה, כך נטען, המשיכו המתקהלים וביניהם המערער, להתקהל במקום. לפיכך משנוכח סוררו כי המערער השתתף בהתקהלות אסורה, קמה נגדו עילת עיכוב בחשד לביצוע עבירת התקהלות אסורה לפי סעיף 151 לחוק העונשין. המשיבים מוסיפים וטוענים כי גם אם נכונה טענתו של המערער לפיה לא השתתף בהתפרעות, עדיין התקיימה עבירת ההתקהלות האסורה, שהצדיקה את עיכובו. דיון והכרעה 20. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים בכתב ובעל פה, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל, אך זאת רק בשתי הנקודות לגביהן צמצם המערער את ערעורו בפניי: האחת, החלטתו של אפרתי להורות על מעצרו של המערער למשך 24 שעות, לאחר שביקור פמליית היועץ המשפטי לממשלה בחברון הסתיים, והשנייה, החלטתו של סוררו לעכב את המערער לחקירה בגין האירוע השני. יצוין כי לא מצאתי כל פגם עובדתי או משפטי בממצאים ובקביעות האחרים שבפסק הדין אשר דחו את יתר טענותיו של המערער בנוגע להתנהגות המשיבים בגדר האירוע הראשון. אדון בשתי האירועים כסדרם: האירוע הראשון- המשך מעצרו של המערער על ידי אפרתי 21. ערעורו של המערער בנקודה זו, מופנה כלפי החלטתו של אפרתי, שהתבססה על סמכותו מכח סעיף 27(א) לחוק המעצרים. אין ספק, כי כל החלטה בעניין מעצרו או עיכובו של אדם, על ידי המשטרה, פוגעת מעצם טיבה, הן בכבוד האדם שלו והן בזכות החוקתית המוקנית לו לחופש תנועה. כאשר, כמו בענייננו, מדובר במעצר הקשור בפעילות מחאתית על רקע הפגנה משתקלל לתוך המשוואה גם עקרון חופש הביטוי וההפגנה שאף הוא זכות מוגנת לאזרח במדינה דמוקרטית. זאת באשר מעצרו של אדם, תוך כדי הפגנה שבה הוא משתתף, מהווה ללא ספק פגיעה גם בזכות זו. פגיעה כזאת מקנה לאדם הנפגע, ככל שהמעצר או העיכוב היו שלא כדין, גם עילת תביעה בנזיקין כלפי המשטרה. אולם, אף אם הוכח שהמעצר או העיכוב היו שלא כדין, אין זה סופו של המסע אלא רק תחילתו. שכן, בנוסף לשאלה אם התקיימה הפרה של הדין, על בית המשפט לבחון אם אותה הפרה, ככל שהוכחה, היתה גם רשלנית ובלתי סבירה. כנאמר בע"א (י-ם) 3006/09 נועם פדרמן נ' מדינת ישראל, מיום 20.8.09, (להלן - "עניין פדרמן"), מפי כב' השופטת יהודית צור: "בבחינת השאלה אם היתה רשלנות בפעילות המשטרה, אין להסתפק רק בבחינת עצם החוקיות של המעשים, אלא יש צורך לבחון את מכלול הנסיבות והרקע שהובילו למעשה ואת חומרת הפגיעה בזכויות היסוד של האדם לעומת סבירות הפעילות של המשטרה באכיפת החוק. יחד עם זאת, בבחינת השאלה אם היתה התרשלות יש לשמור ולהיזהר כי לא תיפגע פעילותה החשובה של המשטרה וכי לא יוטלו עליה מגבלות המקשות על פעילותה הסדירה והתקינה לשמירה על הסדר הציבורי ועל שלום הציבור". 22. תחילה, יש לבחון, כאמור, אם המעצר הנטען בענייננו, היה שלא כדין. כאשר חשוד מובא לתחנת משטרה כשהוא עצור, כבעניינו של המערער, חלות ההוראות שבסעיף 27 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: "חוק המעצרים") הקובע לאמור: "27. (א) נעצר אדם ללא צו מעצר, והובא לתחנת המשטרה, יברר הקצין הממונה אם התקיים אחד התנאים שבסעיף 23. (ב) מצא הקצין הממונה שלא התקיים אחד התנאים האמורים בסעיף 23 ישחרר את העצור על-אתר, אלא אם כן קיימת עילת מעצר לפי סעיף 13. (ג) מצא הקצין הממונה שקיימת עילת מעצר לפי סעיף 13 רשאי הוא, לאחר שהסביר לחשוד את שיקוליו, לעצור אותו או לשחררו בערובה. (ד) בא אדם לתחנת המשטרה או הובא אליה כשאינו עצור, ומצא הקצין הממונה שקיימת עילת מעצר לפי סעיף 13, רשאי הוא, לאחר שהסביר לחשוד את שיקוליו, לעצור אותו או להטיל עליו ערובה. (ה) עצור שיש יסוד סביר להניח שהוא נמלט ממשמורת חוקית, ייעצר ללא אפשרות של שחרור בערובה". 23. לאור האמור, כאשר מובא לתחנת המשטרה חשוד שנעצר בשטח על ידי שוטר, בלא צו, מתוקף סמכותו לפי סעיף 23 לחוק המעצרים, על הקצין הממונה לקיים בירור מחודש בשאלה אם קיימת עילת מעצר לפי סעיף 13 לחוק. בעניין זה, העילות אותן בוחן הקצין הממונה, הן העילות המפורטות בסעיף 13 לחוק, שהן העילות השיפוטיות שבגינן רשאי בית המשפט להורות על מעצרו של אדם לפני הגשת כתב אישום ולא העילות המיידיות למעצר המפורטות בסעיף 23(א) לחוק והמתייחסות למעצר בשטח. בנוסף, על הקצין הממונה, בניגוד לשוטר העוצר אדם בשטח, לבחון כמצוות סעיף 13(ב) לחוק, "אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של קביעת ערובה ותנאי ערובה, שפגיעתם בחירותו של החשוד פחותה". 24. שיקול הדעת המעין שיפוטי שמפעיל הקצין הממונה, מחייב אותו לפעול בזהירות יתר ולהפעילה רק לאחר ששוכנע כי השימוש בסמכות זו עד להבאת החשוד בפני שופט הכרחי, וכי את מטרות מעצר המפורטות בחוק אין להשיג בדרך אחרת. אותן מטרות הן הבטחת החקירה וההתייצבות למשפט, מניעת הפרעה לחקירה, מניעת שיבוש ראיות והבטחת שלום הזולת והציבור. אם אין חשש לפגיעה באלה מצד החשוד, אין למעצר תכלית ממשית (ראו: משה שלגי, צבי כהן סדר הדין הפליל 130 (מהדורה שנייה, 2000)). בנוסף, העיקרון החולש על דיני המעצרים, הינו עקרון השמירה המרבית על זכויות העצור. לפי עיקרון זה, הקבוע בסעיף 1(ב) לחוק המעצרים, מעצר ועיכוב יהיו בדרך שתבטיח שמירה מרבית על כבוד האדם ועל זכויותיו. פירושו של עקרון זה הוא כפול: חובה אקטיבית להעניק לעצור את הזכויות הנתונות לו בחוק, וחובה פסיבית להימנע מפגיעה שאינה הכרחית בזכויותיו של העצור. את החובה האחרונה נהוג בשם עקרון "הפגיעה המינימלית". על פי אותו עקרון, שבא לידי ביטוי בסעיף 13(ב) לחוק המעצרים אין לצוות על מעצרו של אדם, מקום בו ניתן להסתפק בחלופת מעצר. 25. בענייננו, אין חולק כי שיקול הדעת שהפעיל אפרתי בעניינו של המערער, נשען על פיסקה 13(א)(2) לחוק, לפיו "קיים יסוד סביר לחשש שהחשוד יסכן את בטחונו של אדם, ביטחון הציבור, או בטחון המדינה". קביעתו של בית משפט קמא, שנועדה להצדיק את החלטתו של אפרתי, לפיה היה מקום להניח, שסערת הרוחות ששררה במהלך ביקור הפמליה בחברון תימשך גם לאחר עזיבתה ולכן "עדיין היה חשש כי שחרור התובעים ישפיע על האזור כולו ויסכן את בטחונו של אדם או את שלום הציבור", אינה מקובלת עליי. בדו"ח הקצין הממונה שערך אפרתי, הוא הסתפק בסימון "X" ליד האפשרות "סיכון ביטחונו של אדם/ציבור/מדינה" וזאת, מבלי לפרט מעבר לכך. בעדותו בבית המשפט הדגיש אפרתי, כי בהמשך מעצרו של המערער ביקש למנוע פגיעה ביועץ המשפטי לממשלה. באותה עדות לא הוסיף אפרתי כל נתון או מידע שהיה בידיו בדבר כוונה להמשיך בהתפרעויות או בהפגנות לאחר עזיבת הפמליה את חברון . ברור לכל בר-בי-רב, כי היעד והמטרה להתרחשויות בהן השתתף המערער היו נוכחות של היועץ המשפטי לממשלה ופמלייתו במקום ורגשות הכעס שהיא עוררה אצל המפגינים, ולא כל התרחשות אחרת. בנסיבות אלה, לא היה מקום, לטעמי, להעריך את אומד דעתו של אפרתי שעה שקיבל את ההחלטה, על סמך נתונים שהוא עצמו לא טען להם. 26. אמנם על דרך הכלל, נמנע בית משפט של ערעור מהתערבות בממצאים עובדתיים ובממצאי מהימנות שקובעת הערכאה הדיונית. אולם, לאותו כלל יש חריגים שאחד מהם הינו הפעלת ביקורת ערעורית על ממצאים עובדתיים, כאשר אלה מבוססים על שיקולי היגיון, על הגיונה הפנימית של עדות, על סבירותה של עדות ביחס למכלול הראיות או על התרשמות מחפץ או מסמך, זאת מאחר שאלה אינם כרוכים ביתרון של ההתרשמות הישירה מהעדויות שיש לערכאה הדיונית (ראו: ע"א 260/82 סלומון נ' אמונה, פ"ד לח(4) 253, 264 (1984); ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' לופו, פ"ד נד(2) 559, 568 (2000); ע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' בארי, פ"ד מח(1) 302, 316(1993); עמנואל גרוס "חקר האמת והביקורת השיפוטית: התערבות של ערכאת ערעור בממצאי עובדה" עיוני משפט כ(3) 551, 559 (1997)). מקרה נוסף - בו רשאי בית משפט לערעורים להתערב, הנו כאשר האמון שרחשה הערכאה הדיונית לעד פלוני והממצאים שקבעה, אינם מתיישבים עם הראיות האובייקטיביות (ע"פ 3059/03 גלובוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(1) 654 (2003); ע"פ 895/04 פלוני נ' מדינת ישראל, 13.9.04). בענייננו, בחינת שיקול דעתו של אפרתי התבססה על שיקולי היגיון שהפעיל בית המשפט, ולא על נתונים עובדתיים שלהם טען אפרתי בפניו ולפיכך, אין מניעה מלהתערב בקביעתו בעניין זה. יתר על כן, ככל שהערכתו של אפרתי התבססה על היכרות מוקדמת עם המערער בשל אירועים דומים ועל חשש שעם שחרורו ינסה המערער לשלהב את הרוחות מחדש, הרי שלא די בכך כדי להצדיק החלטה בעניין המשך המעצר, כאשר לא מתלווים אליה נתונים אחרים שיש בהם כדי לבסס עילת מעצר כחוק. בעניין זה יפים הדברים שנאמרו לגבי המערער על-ידי כב' השופט א' טננבוים בת"ק (י-ם) 4964/05 בן גביר נ' עוזי מרשה (לא פורסם, 21.6.06) "גם אם מדובר באדם 'לא נורמטיבי', או אדם שהוא 'צרה למערכת' או אפילו גם אם מדובר בפורע חוק של ממש, אין הדבר מענייננו. גם לאנשים לא נורמטיביים, גם לאנשים פורעי חוק, וגם לפושעים מועדים יש זכויות בחוק ואי אפשר לפגוע בזכויותיהם אלה אלא בהתאם לחוק..." (שם, בפס' 27). 27. מעבר לכך, גם אם היה בסיס לקביעה שהתקיימה לגבי המערער, בנסיבות ענייננו עילת המעצר שבסעיף 13(א)(2) לחוק, עדיין היתה זו חובתו של אפרתי לבחון קיומה של חלופת מעצר. בית המשפט קמא התייחס לנקודה זו בנתחו את הוראות סעיף 13 ובקבעו, בפיסקה 66 לפסק הדין, כי "אם נמצא שקיימת עילת החזקה במעצר מופעל השלב השני, המוקדש למציאת חלופת מעצר ולהבטחת זכויותיו של החשוד במקום שהוחלט על מעצרו". דא עקא, שבית המשפט קמא כלל לא התייחס לעובדה שאפרתי, על פי הראיות, לא בחן כלל אפשרות לשחרר את המערער לחלופת מעצר, ולוּ בדרך של שלילתה המנומקת. זאת במיוחד לנוכח העובדה, שחמש שעות אחר-כך שוחרר המערער בערבות צד ג', על פי הנחייתה של ראש ענף תביעות ש"י, על אף שהחלטתו המקורית של אפרתי היתה לעוצרו למשך 24 שעות. אין ספק שפעולתו של אפרתי בעניין זה היוותה שימוש שגוי בסמכותו על פי חוק המעצרים. האחריות בנזיקין 28. אכן, כמבואר לעיל, לא די בכך שנפל פגם חוקי בפעולתו של אפרתי ויש לבחון גם אם פעולתו היתה גם רשלנית ובלתי סבירה. לנוכח הרצון להבטיח פעולה תקינה של המשטרה ולמנוע מצב שבו כל פעולה שיש בה משום סטייה מהוראות החוק, תוליד תביעה אזרחית ותגרום למצב שבו יחשוש כל שוטר מלהפעיל את סמכויותיו מחשש לטעות, הכלל הוא, שבהערכתה של פעילות משטרתית, בהקשר של תביעת נזיקין אזרחית "ייתכנו נסיבות מיוחדות וחריגות בהן ניתן לומר כי הפעולה, הגם שהיתה בלתי חוקית, לא חרגה ממתחם הסבירות" (ע"א (י-ם) 2542/08 סנ"צ מנחם נידם ואח' נ' איתמר בן גביר ואח'). בעניין זה, יש להבחין ,בין היתר, בפעילות המתנהלת בסיטואציה דוחקת, אלימה ורוויית מתח שבמהלכה נאלצים שוטרים או חיילים לקבל החלטות במהירות מרובה ובתנאי לחץ, שאינם מאפשרים שקילת של כל הנתונים והאפשרויות, לבין מצב שבו מתקבלת החלטה בתחנת המשטרה עצמה, באווירה רגועה ונינוחה יחסית, לאחר שאותו אירוע הסתיים וכאשר ההחלטה האמורה היא צופה פני עתיד ולא מכוונת לנטרל איום או סכנה מיידיים. אין ספק כי במקרה הראשון יש להעניק לחיילים או לשוטרים, כעניין שבמדיניות הנובע מהאינטרס הציבורי עליו הם מופקדים, שולי טעות רחבים בהרבה מאשר במקרה השני. 29. בענייננו, ניתן לקבוע כי אפרתי לא פעל במתן ההחלטה במסגרת של לחץ זמן או בתנאי שטח סוערים, הוא הפעיל סמכות מעצר מעין שיפוטית לאחר שהאירועים הסתיימו, ומחויב היה לשקול את הפעלת הסמכות בזהירות, תוך לקיחה בחשבון של כל הנתונים הרלוונטיים. בהקשר זה, חובתו היתה לבדוק קיומה של חלופה אפקטיבית שאיננה בגדר של מעצר ממש, שתמנע את הסיכון שנשקף, להערכתו, מן המערער. בהתחשב בעובדה שפמליית היועץ כבר עזבה את חברון ולא הונחו בפני אפרתי נתונים של ממש, כי מתקיימות או עתידות להתקיים באיזור הפרות סדר נוספות הקשורות לאותו ביקור, שהמערער צפוי לארגן או להשתתף בהן, סטתה להשקפתי החלטתו מחובת הזהירות המתחייבת, כאשר מתקבלת החלטה מן הסוג האמור על ידי קצין משטרה. בהקשר זה יש לזכור גם כי המערער ומרזל היו היחידים שנעצרו במסגרת ההתרחשויות שליוו את הביקור, שעה שמפגינים אחרים, שעל פי ההתרשמות ומהתיעוד המצולם, היו תוקפניים וקולניים הרבה יותר ומילאו תפקיד דומיננטיים באירוע, כלל לא נעצרו. 30. על אף הנאמר לעיל, עדיין יש לבחון את השאלה וראוי הדבר, מבחינת שיקולי מדיניות כלליים (חובת זהירות), להטיל אחריות בנזיקין על המשטרה בגין פעולות רשלניות (היוצרות עוולות נזיקיות), גם אם נעשו על ידה בתום לב ושלא בזדון. לענייננו יצויין, כי אין חולק שלא נטען ולא הוכח, כי החלטתו של אפרתי התקבלה שלא בתום לב או בזדון. על שאלה זו, כבר השיב בית המשפט העליון מפי כבוד השופטת ד' דורנר בחיוב כשקבע כדלקמן: "חובת הזהירות של המשטרה כלפי תושבי המדינה אינה שונה בהקשר זה. אכן, המשטרה היא גוף ביצועי שמלאכתו רבה ומשאביו מוגבלים, וממילא, עליו לקבוע, לעיתים במצבי דחק קשים, סדרי עדיפויות וקדימויות בביצוע משימותיו. בהחלטות אלה נתון למשטרה מתחם רחב של שיקול-דעת. אך מתחם זה אינו בלתי מוגבל. המשטרה אמונה על שמירת בטחונם הגופני והרכושי של תושבי המדינה. עליה לאכוף את שלטון החוק. המשטרה אינה זכאית לחסינות בגין נזקים שגורמים פעולות או מחדלים רשלניים שלה: 'מה שנדרש מאנשי המשטרה, כמו מיתר הנמנים עם מנגנון המדינה, הוא להפעיל את הסמכויות בתבונה ולהשתמש בכוחות הנתונים להם באותה מיומנות וסבירות ולנקוט אותם אמצעי זהירות, המתחייבים בנסיבות המקרה, כפי שאדם סביר וכשיר לאותו עניין היה נוקט, והכול מתוך המגמה שלא לגרום נזק מעבר לנדרש לביצוע אותה משימה". ע"א 337/81 בוסקילה נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3)337, 346. 31. עוד נאמר, בעניין זה, בע"א 1678/01 מדינת ישראל נ' וייס, פ"ד נח(5) 167, 181-182: "אומנם, קביעת המדיניות המשפטית הרצויה בעיצוב חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת על המשטרה מחייבת הישמרות מפני הרתעת יתר, שתפגע בפעילותה השוטפת של המשטרה. יש להישמר מפני חיוב המשטרה בחובת זהירות נוקשה מדי, שתביא להססנות ולסרבול באופן קבלת ההחלטות של הדרגים המבצעיים. כן יש להישמר מפני "הצפה" של המערכת המשפטית בתביעות אזרחיות כלפי המשטרה, שיביאו לדלדול נוסף של משאביה המצומצמים. תביעות אלה אף עלולות להביא לעיוות שיקול-הדעת המשטרתי, כך שיינתנו משקל רב מדי לאחריות הנזיקית, שבה על המשטרה לשאת, ומשקל מועט מדי לתועלת החברתית של פעילותיה. ... אלא ששיקולים אלה אינם שוללים את חובת הזהירות של המשטרה. הם מעצבים אותה. שכן, מנגד עומדות מטרותיהם המקובלות של דיני הנזיקין כמרתיעות מפני פעילויות רשלניות וכמגשימות צדק. העילות הנזיקיות באות כתמריץ נוסף לעובדי ציבור להתנהג באופן נורמטיבי וסביר, ולעמוד על המשמר מפני התנהגות רשלנית". 32. בענייננו, ולאור שפורט לעיל, החלטתו של אפרתי לא רק שחרגה משורת הדין, אלא שנעשתה ברשלנות, מבלי שנשקלו כל הנתונים הנחוצים לעניין ומבלי שנבחנה כלל האפשרות לשחרר את המערער לחלופת מעצר. לפיכך ראוי היה להטיל על המשיבים בעניין זה אחריות בנזיקין. האירוע השני- העיכוב בידי סוררו 33. בכל הנוגע לאירוע השני, ההחלטה הנתקפת על ידי המערער, היא החלטתו של סוררו לעכבו לחקירה, בגין עמידתו סמוך לקבוצת בני נוער שהחלה בבניית מבנה פח ב"ציר המתפללים" בחברון וחסמה את גישת השוטרים למבנה. בית המשפט קמא, על סמך התיעוד הצילומי של האירוע, קבע כי המערער נראה במקום לשבריר שנייה בלבד כשהוא משוחח בטלפון הנייד ולא נראה כמי שמתנגד לפיזור או לוקח חלק בהתנהגות האלימה של בני הנוער. גם סוררו עצמו העיד בבית המשפט קמא, כי לא ראה את המערער בנקודות זמן נוספות באירוע וכן לא ראה אותו מארגן את בני הנוער, או מתסיס אותם שלא לציית להוראת הפיזור. הנתון היחיד, לגישת בית המשפט קמא, שהצדיק את העיכוב, היה היכרותו המוקדמת של סוררו עם המערער. בעניין זה קבע בפיסקה 92 לפסק הדין: "לאור היכרותו של סוררו עם בן גביר, מסקנתי היא שהנחתו של סוררו כי בן גביר מעורב באירוע הייתה הגיונית ומוצדקת ולכן סביר היה שיבקשו למסור את גרסתו בתחנת המשטרה ולכן העיכוב נעשה כדין". 34. גם בעניין זה, כמו בקודמו, מסקנתו של בית משפט קמא נסמכת על שיקולים שבהיגיון ולא על קביעות מהימנות. לנוכח העובדה שלשיטת סוררו עצמו, המערער לא נטל כל חלק פעיל באירוע השני, וכל שראה הוא את המערער משוחח בטלפון נייד בקרבת מקום, המסקנה היא שהסיבה היחידה להחלטת העיכוב היתה אותה היכרות קודמת וגם לעניין זה יפים הדברים שנאמרו בת"ק 4964/05, מפי כב' השופט טננבוים, וצוטטו בפיסקה 26 לעיל. 35. באשר לחשדות הקונקרטיים שיוחסו למערער באירוע זה, המדובר בעבירה לפי סעיף 151 לחוק העונשין, אשר קובע: "שלושה אנשים לפחות שנתקהלו לשם עבירה, או שנתקהלו למטרה משותפת, ואפילו כשרה, ומתנהגים באופן הנותן לאנשים שבסביבה יסוד סביר לחשוש שהמתקהלים יעשו מעשה שיפר את השלום, או שבעצם התקהלותם יעוררו אנשים אחרים, ללא צורך וללא עילה מספקת, להפר את השלום, הרי זו התקהלות אסורה, והמשתתף בהתקהלות אסורה, דינו - מאסר שנה אחת". אין חולק שבמקום התקיימה התקהלות אסורה, אולם אין ראיה שמערער עצמו נטל, באופן ישיר, חלק באותה התקהלות והוא רק נצפה לפרק זמן קצר בקרבת מקום כשהוא משוחח בטלפון. לטענת המערער, שלא הופרכה, לא על ידי סוררו עצמו ולא על ידי ראיות אחרות מטעם המשיבים, הוא עזב את המקום מיד לאחר ההכרזה על הפיזור ולא נשאר במקום. 36. לעניין הבסיס החוקי לסמכות העיכוב הניתנת לשוטר, קובע סעיף 67 לחוק המעצרים כדלקמן: "(א) היה לשוטר יסוד סביר לחשד כי אדם עבר עבירה, או כי הוא עומד לעבור עבירה העלולה לסכן את שלומו או בטחונו של אדם, או את שלום הציבור או את בטחון המדינה, רשאי הוא לעכבו כדי לברר את זהותו ומענו או כדי לחקור אותו ולמסור לו מסמכים, במקום הימצאו. (ב) שוטר רשאי לדרוש מאדם להילוות עמו לתחנת המשטרה או לזמנו לתחנת המשטרה למועד אחר שיקבע, אם נתקיימו שניים אלה: (1) יש יסוד סביר לחשד שהוא עבר עבירה או יש הסתברות גבוהה שהוא עומד לעבור עבירה כאמור בסעיף קטן (א); (2) הזיהוי היה בלתי מספיק, או לא ניתן לחקור אותו במקום הימצאו". 37. באשר לחלופת העיכוב לצורך הילוות לתחנת המשטרה, מתקיימות בה שתי חלופות משנה. האחת, קיום חשד סביר אצל השוטר המעכב, כי הנעכב עבר עבירה, שכבר בוצעה, שמתקיימים בה המאפיינים המפורטים בסעיף קטן (א) - סיכון שלומו ובטחונו של אדם, סיכון שלום הציבור, או סיכון ביטחון המדינה. החלופה השנייה, צופה פני עתיד ומתייחסת להסתברות גבוהה, להערכתו של השוטר המעכב, שהחשוד הנעכב עשוי לעבור עבירה מן הסוג האמור. באשר להגדרת החשד הסביר האמור בסעיף 67(ב)(1), י' קדמי, בספרו על סדר הדין בפלילים, חלק ראשון (2008) (להלן: "קדמי") בעמ' 6, מציין, כי המדובר "בחשד ברמה גבוהה יותר מאשר יסוד לחשד 'סתם'. זוהי אפוא, רמת חשד ממשית, המקימה בסיס ל'הנחה' שהנעכב עבר עבירה; ואין די ברמה נמוכה הימנה, המקימה אך בסיס לחשד "סתם", שרמת ודאותו אינה עושה אותו ל'סביר' בנסיבות". באשר לחלופה הצופה פני עתיד, מציין קדמי, כי נדרש שהנעכב יעשה מעשה כלשהו שיש עמו תחילת הגשמתה של אותה עבירה עתידית . בנוסף לא די בכך, שהעבירה שיש יסוד סביר לחשד שהנעכב עומד לבצעה, מתאפיינת ברמה גבוהה של התממשות סיכון מן הסיכונים המפורטים בסעיף קטן (א) אם תבוצע, אלא צריך גם שתתקיים "הסתברות גבוהה" שהחשוד יבצע אותה (ראו: שם, בעמ' 10). 38. בענייננו, על פי הממצאים שנקבעו על ידי בית משפט קמא, הרי שמעבר להיכרותו הקודמת של סוררו עם המערער, לא היתה לו כל סיבה לחשוד ברמת החשד הממשית הנדרשת כי המערער עצמו עבר עבירה ובוודאי שלא הייתה בידו, בנסיבות המקרה, תשתית עובדתית שתאפשר לו לקבוע ברמת הסתברות גבוהה , על סמך התנהגותו של המערער באותו אירוע כי הוא מתכוון לבצע עבירה נוספת מן הסוג הנדון בסמיכות זמן, בשים לב לכך שהעיכוב היה בסמוך לבית המערער ולא במקום המועד להפגנות . יתרה מזאת, שאלת זהותו של המערער לא הוטלה בספק וגם לא נטען כי היתה מניעה לחקור אותו במקום. משכך הם פני הדברים, ברי כי לא התקיימה הנסיבות האירוע השני עילת עיכוב ממשית כלפי המערער, ועיכובו נעשה אם כן שלא כדין. האחריות בנזיקין 39. גם בעניין העיכוב, כמו בעניין המעצר, כפי שבואר לעיל, עצם העובדה שהעיכוב נעשה שלא כדין, אינה משכללת מניה וביה עוולה נזיקית, שכן גם הוכח שאותה פעולה נעשתה שלא כחוק, עדיין יש לבדוק אם בנסיבות העניין היתה זו גם פעולה רשלנית ובלתי סבירה (ראו פיסקאות 28-32 לעיל והניתוח המשפטי שם). לטעמי, הפעלת סמכות העיכוב שיש בה משום פגיעה ברורה בזכותו של הפרט לחירות, מחייבת שקילה ראויה וזהירה של מכלול הנתונים בידי מפעיל הסמכות ולא הפעלה שרירותית שלה. ראוי להדגיש , כי מעבר לעובדה שספק רב אם היו בידי סוררו נתונים שהצדיקו את הפעלת סמכות העיכוב במקרה הנדון, הרי שלא היתה כל נחיצות מיידית, בנסיבות העניין, להפעלתה מבלי לבחון חלופות שישיגו את מטרת העיכוב בדרך מידתית יותר . המערער לא עוכב במקום האירוע, אלא כאמור, בריחוק זמן ומקום מן האירוע ולאחר שהסתיים, לא היתה כל מניעה לזמן את המערער להתייצב במועד מאוחר יותר בתחנת המשטרה כדי להיחקר ולמסור את גרסתו בעניין נוכחותו באירוע . עצם ההיכרות המוקדמת בינו לבין סוררו, בוודאי שלא הצדיקה להפלותו לרעה לעומת חשוד אחר שאינו מוכר לשוטר המעכב. מכאן, שהתנהלותו של סוררו, התאפיינה לא רק בחריגה מהוראות הדין, אלא שהיא גם חרגה מחובת הזהירות המוטלת עליו כלפי המערער, התאפיינה ברשלנות ומצדיקה לקבוע כי המשיבים אחראים עקב פעולה זו בנזיקין. 40. משקבעתי שפעולות הארכת המעצר על ידי אפרתי, והעיכוב על ידי סוררו, נעשו לא רק בניגוד לדין אלא אף ברשלנות, ראוי להטיל על המשיבים אחריות בנזיקין, ועליהם לפצות את המערער על הפגיעה שנגרמה לו כתוצאה מהמעצר ומהעיכוב. בעניין זה יש להדגיש, כעניין של מדיניות, את הצורך לכוון את התנהגותה של המשטרה לשם הבטחת זכויות היסוד של הפרט לכבוד, חירות אישית וחופש תנועה (הנפגעות למעשה בכל מקרה של מעצר ועיכוב) . חובה זו מתחדדת, כפי שבואר לעיל, כשמדובר בטיפול משטרתי בעבירות לכאורה, שיש להן זיקה ישירה לחופש הביטוי, המחאה וההפגנה שמטבעה אינה ממומשים בחצרים פרטיים בין אדם לבין עצמו , אלא במרחב הציבורי. במקרים כאלה, הפעלת סמכות המעצר והעיכוב, פוגעת במישרין בזכויות חוקתיות אלו, ויוצרת למעשה עובדה מוגמרת באופן המונע מהאדם המפגין לממש את זכותו להתאסף עם אחרים ולהביע דעה, תהא אשר תהא, בפומבי. 41. אכן, מנגד, יש להבין את חששה של המדינה מכך שפעילותם של אנשי המשטרה, העומדים על משמר ההגנה על שלום הציבור, לא תשובש ,עקב העובדה שיוטלו עליהם הגבלות וחובות שלא ניתן יהיה לעמוד בהם וכי עקב חששם להיחשף לתביעות נזיקיות יימנעו השוטרים מטעמי זהירות מהפעלת סמכותם ובכך יצא האינטרס הציבורי של הגנה על הסדר הציבורי ועל גופו ושלומו של הפרט, נפגע. לעניין זה, ראו ישראל גלעד, האחריות בנזיקין של רשויות ציבור ועובדי ציבור, משפט וממשל ב 339, תשנ"ה, עמ' 349-348, וכן ע"א 1617/04 כים ניר שירותי תעופה נ' הבורסה לניירות ערך בת"א, פיסקה 24). אכן, גם בשל חשש זה, מתחייב איזון אינטרסים אחראי, זהיר, שקול ומדוד בהטלתה של אחריות נזיקית על שוטרים כפרטים ועל המשטרה כגוף , בענייני מעצר ועיכוב, תוך הותרת שולי טעות מותרים במקרים מתאימים, גם לגבי פעולות שחרגו לכאורה מן הדין. בהקשר זה מתחייבת, כמבואר לעיל, אבחנה בין פעולות מעצר ללא צו ועיכוב על ידי שוטרים המתבצעות בלהט אירועים סוערים ואלימים שאינם מאפשרים הפעלת שיקול דעת יסודי ומעמיק, בזמן אמיתי, לבין מקרים, כמו בענייננו, המתרחשים לאחר שאירועים אלו כבר הסתיימו וניתן להפעיל בהם בנסיבות רגועות יותר שיקול דעת ראוי , יסודי ומאוזן. לטעמי, הטלת אחריות בנזיקין בנסיבות ענייננו, לא רק שאינה פוגעת באינטרסים של תקינות עבודת המשטרה, אלא משדרת מסר חינוכי והרתעתי ראוי, כאשר מדובר בהפעלת סמכויות אכיפה הפוגעות בזכויות חוקתיות. כאמור, איזון ראוי של מכלול השיקולים והנתונים העובדתיים במקרים הנדונים מעלה ,כי פעולות המשיבים בשני האירועים נשוא הערעור, לקו ברשלנות, וניתן היה לצפות מהמשיבים כי יפעלו באופן מידתי יותר בהפעלת סמכויות האכיפה הניתנות להם, תוך כיבוד הוראות חוק המעצרים, על מנת שלא לפגוע בזכויות היסוד של המערער. הפיצוי 42. אשר לגובה הפיצוי, עניין זה לא נדון על ידי הערכאה קמא ,לאור קביעתה כי תביעתו של המערער אינה מבססת אחריות כלשהי בנזיקין כלפיו מצד המשיבים. התלבטתי אם אין מקום להחזיר את סוגיית קביעת הפיצוי לבית משפט קמא. אולם, בסופו של יום, באתי לכלל מסקנה כי מאחר שהנזק הנטען בשני האירועים בהם מיקד המערער את ערעורו, הוא נזק כללי בלבד, הרי כפי שנקבע בפסיקה בעניינים דומים וכדי לצמצם התדיינויות מיותרות, ניתן לפסוק פיצויים גם בערכאת הערעור (ראו: עניין פדרמן לעיל ).לעניין הפיצוי יש להביא בחשבון ,מצד אחד , כי חירותו של המערער נשללה שלא כדין ונגרמו לו מצוקה ועוגמת נפש. מנגד, יש להביא בחשבון כי באירוע הראשון, מדובר במעצר שנמשך פרק זמן של כחמש שעות מרגע החלטתו של אפרתי לגבי המעצר ועד לרגע שהוחלט לשחרר את המערער בערבות עצמית ובערבות צד ג'. גם באירוע השני מדובר בעיכוב שנמשך אף הוא כחמש שעות. בהתחשב במכלול נסיבות המקרה הנני מעריך את הפיצוי המגיע למערער בגין כל אחד מהאירועים בסך של 5,000 ₪ ובסך הכל יפצו אותו המשיבים בסך של 10,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל. כמו כן יישאו המשיבים בהוצאות המערער בערעור בסך 3,000 ₪. מעצרפיצוייםהארכת מעצר