קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצויי לניצולי שואה יוצאי לוב: השופט ד"ר קובי ורדי: השאלה להכרעה 1. עסקינן בשש בקשות ערעור (הדיון בהם אוחד) של עזבונות של מנוחים יהודי לוב על החלטת ועדת העררים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (להלן: "הועדה"), בראשות כבוד השופט פרידלנדר, החלטה מיום 19/5/11, בה נדחתה בקשת המבקשת לדחיית התביעה על הסף בטענה המקדמית של המבקשת שעזבונות המנוחים, שהגישו בחיים בקשות לפי חוק נכי רדיפות הנאצים תשי"ז-1957 (להלן: "החוק"), אשר נדחו, מנועים מלערור על החלטות הדחייה של הבקשות בשל חלוף השנים מאז נפטרו המבקשים, תוך קביעה של הועדה כי עזבונות המנוחים זכאים לתגמול שהנכה היה זכאי לו עד פטירתו, אפילו נתבררה הזכאות בהליך של ערר או ערעור אשר נוהל שנים רבות לאחר פטירת הנכה ע"י יורשיו, ולאחר קבלת ההחלטה. המקרים הספציפיים נשוא הבר"ע, עוסקים בעזבונות של יורשים של יהודי לוב שנפטרו בין 12/2001 ל-3/2007 שהגישו את תביעותיהם בין התאריכים 3/2001 ל-6/2002, החלטות הרשות בעניינם ניתנו בחמישה מקרים בין 9/2002 ל- 10/2003 ובמקרה אחד ב- 11/2009 והעררים הוגשו בין התאריכים 1/2010 ל- 8/2010. 2. החלטות אלו ובקשות רשות הערעור בעקבותיהן מעלות סוגיה ושאלות משפטיות החורגות מגדר התיקים הספציפיים הנ"ל, שכן, למעשה, מדובר בהחלטה עקרונית שיש לה השלכות רוחב על תיקים רבים, העוסקת בשאלה של זכאות העזבון/היורשים של המנוחים יהודי לוב ומעמדם לקבלת תגמולים "בנעלי" המנוחים שהיו זכאים להם, אם זכאים, על פי החוק. דיון 3. ראשית, בהתאם לתקנה 410 לתקנות סד"א, יש מקום לדון בבקשות רשות הערעור כאילו ניתנה רשות הערעור והוגשו ערעורים על פי הרשות שניתנה. 4. לגוף העניין, אני סבור כי יש לקבל את הערעורים ובנוסף לקבוע כללים והנחיות למקרים דומים הנוגעים כאמור ליהודי לוב, כפי שיפורט להלן: למעשה, השאלה העיקרית שהועמדה לדיון ע"י המערערים הייתה האם יש להחיל את הפסיקה בעניין שכטר (ע.א (ת.א) 3109/05 הרשות המוסמכת נ' מרלן שכטר, ט.פ (16/4/07) ובעניין חיימוביץ (ע.א (ת.א) 1232/09 הרשות המוסמכת נ' גולדה חיימוביץ, ט.פ 1/7/10) על יורשים של מנוחים שתביעתם על פי החוק נדחתה, שהם לא קיבלו על כך הודעה בדואר רשום, ועזבונם מבקש לערער על החלטת הדחייה, לעיתים לאחר שנים רבות ממועד החלטת הדחיה (במקרה שבפנינו בחמישה מקרים מתוך השישה מדובר ב-7-8 שנים שחלפו מאז הפטירה והחלטת הרשות שדחתה את תביעות המשיבים לבין הגשת הערר על ידי העזבון). למעשה, היורשים/העזבונות, בהתבסס על הפסיקה בעניין שכטר וחיימוביץ טוענים שמכיוון שהחלטת הדחיה לא נשלחה בדואר רשום היא למעשה לא קיימת ולכן הם מבקשים שהעזבון יבוא בנעליו של המנוח שהיה זכאי להגיש ערר ויאופשר לו להגיש ערר זה גם אם חלפו שנים רבות מיום החלטת הדחיה של תביעתו ע"י הרשות. כדי להחליט בסוגיה זו מן הראוי לבחון לטעמי את מהות הזכות הייחודית בה מדובר, והמועד הקובע שכפי שנראה יש להם השלכות מהותיות על התוצאה במקרה דנן. מהות הזכות וייחודה 5. לטעמי, מדובר בזכות אישית לניצול המגשימה את מטרת החוק הסוציאלית לסייע לניצולי השואה לממש את זכויותיהם, ובזכות סוציאלית מיוחדת וייחודית. כפי שצויין על ידינו בעניין חיימוביץ וכפי שצויין ע"י בית המשפט העליון, מדובר בחוק הנושא עמו יעדים סוציאליים מובהקים שיש לפרשו ברוחב לב ובפרשנות ליברלית, מתוך רצון להיטיב עם הנכה [השופט חשין בדנ"א 11196/03 גרנות נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים פ"ד ס(3) 88, 115, השופט רובינשטיין ברע"א 2620/07 מד"י-הרשות המוסמכת נ' ארלזוב, ט.פ (10/6/07)[] , השופט דנציגר ברע"א 1021/08 מרסל אבירם נ' הרשות המוסמכת ט.פ (29/5/08) והשופט ריבלין ברע"א 5512/09 הרשקו חים נ' הרשות המוסמכת ט.פ (24/11/09) ]. זאת, ניתן ללמוד גם מסעיפי החוק הקובעים כי תנאי לתשלום התגמול הינו היות התובע בחיים (סעיף 6א לחוק) שהזכות לתגמול אינה ניתנת להעברה או לשעבוד, אינה יכולה לשמש לערבות ואין להטיל עליה עיקול, דבר המלמד שהגמלה נועדה לסיפוק צורכי מחייתו השוטפים של הזכאי לה (סעיף 11 לחוק), קיומו של הסדר למתן תגמולים לבני משפחה שהיו תלויים בניצול (סעיף 11א' לחוק), והקביעה כי הזכות לתגמולים אינה עוברת בירושה (סעיף 23 לחוק). יחד עם זאת, מדובר לטעמי בזכות אישית מיוחדת וייחודית של ניצולי שואה, שעניינם לא דומה בעוצמתו לשום עניין אחר, שלטעמי, עקב כך במקרים מסויימים ומצומצים יש להעניקה גם לעזבון/ליורשים, כפי שיפורט בהמשך. יש להבהיר כי מדובר אך ורק בקבלת היורשים את הזכויות שהיו מגיעות אישית למנוח בחייו (מעבר לזכויות שאירים הקבועות בחוק) ולא מעבר לכך, וגם אם ניתן לטעון טענות כנגד הענקת זכות זו (כזכות אישית) הרי בהתחשב בייחודיות כאמור, במטרה שבאה למלא זכות זו, ובמספר ניצולי השואה הזכאים ההולך ומצטמצם וכדי שהתמשכות ההליכים לא תפגע בזכויות ניצולי השואה, לא מצאתי מקום לשללה לחלוטין, ומצאתי מקום למתן פרשנות מרחיבה המעניקה זכות זו, במקרים מצומצמים. האיזון יימצא בכך שמדובר בהיבט מצומצם של הענקת זכות לעזבון, הכל כפי שיפורט בהמשך. המועד הקובע 6. לטעמי, בהתחשב במהות הזכות כפי שפורטה לעיל, "קו פרשת המים" הינו המועד של פס"ד טייר (וע' ת"א) 255/08 גוליה טייר נ' הרשות המוסמכת (ט.פ 7/4/10) שהוא למעשה גם המועד של ההחלטה המינהלית 1/4/10 שנתנה הכרה גורפת ליוצאי לוב שעילת תביעתם נוגעת לרדיפות ופחד מהשלטון הנאצי (וזאת מבלי שיתקיימו דיונים וחקירות פרטניים בכל מקרה). זאת, מכיוון שפס"ד טייר שינה את מרכז הכובד בגישה שרווחה בפסיקה עד אותה עת, לפיה בריחת יהודי לוב היתה, ככלל, מפחד ההפצצות ולא מפחד הצורר הנאצי, ונקבע בפס"ד טייר כי התרחיש לפיו בריחת יהודי לוב נבעה, לפחות חלקית, מפחד הגרמנים, הינו תרחיש סביר ולא יוצא מן הכלל ובנסיבות שבה פחד מהצורר הנאצי היווה מניע (ולו חלקי) לבריחה יש מקום להחלת "הלכת הפחד" והכרה בעילת "נרדפות" [ראו לענין זה גם פסק דיננו בעניין גוילי טוני (ע"ו (תא) 25231-08-10 גוילי טוני נ' הרשות המוסמכת, ט.פ 21/2/11), וכן פסק הדין בענין רינה מכלוף ז"ל (ע"ו 2534-11-11 רינה מכלוף ז"ל נ' הרשות המוסמכת, ט.פ 26/2/12) ]. דהיינו, עד לפס"ד טייר היתה נדחית מן הסתם (כפי שמצוין גם ע"י הועדה בעניין ברנס וחגג להלן), תביעה שהתבססה על עילת הפחד, בעוד שלאחר מכן נבחנות הנסיבות הספציפיות לצורך בדיקה האם מתקיימת עילת הפחד. החלטות ועדת הערר שאיפשרו הגשת ערר מאוחר והשלכתן על טענת השיהוי 7. פסקי הדין שניתנו ע"י ועדת הערר בענין ברנס וחגג (וע' 3571/02 ברנס ויקטור נ' הרשות המוסמכת, ט.פ (27/10/04) ו-וע 84/04 חגג גינה נ' הרשות המוסמכת, ט.פ (26/10/04) ), שניתנו טרם ההכרעה בעניין טייר, שהמשיבים מתבססים עליהם, קבעו כי מאחר וקיימים תיקים רבים נוספים של יהודי לוב שטרם הגישו ערעור או שעניינם טרם הוכרע וכדי לייתר את הצורך בהגשת עררים שתוצאתם ברורה שיידחו (שכן במצב שקדם להלכת טייר לא התקיימה לכאורה הלכת הפחד), נקבע כי אינם חייבים להגיש ערר על החלטת הדחייה ויוכלו לעשות כן אם וכאשר החלטה זו תשונה בערכאת הערעור מבלי שייחסמו בטענה שלא הגישו ערר על החלטת הדחיה הראשונה. לאור פסקי דין אלו, שהמשיבים מסתמכים עליהם, הרי זכותו של הניצול להגיש ערר מחדש קמה ממועד הלכת טייר (שעד אז היו התביעות נדחות), שהינו גם מועד תחולת ההחלטה המינהלית, 1/4/10, וזאת בלא שתיטען כנגדו עקב כך טענת שיהוי. דהיינו פסקי הדין הנ"ל של הועדה (עליהם מתבססים המשיבים) יוצאים מנקודת הנחה שעד מתן פס"ד ששינה את ההלכה תידחנה התביעות על פי הלכת הפחד והדבר אכן השתנה בעקבות פס"ד טייר. המודל המוצע 8. לטעמי, לאור האמור לעיל לעניין המועד הקובע לפי פס"ד טייר, 1/4/10, ולאור החלטות ועדת הערר שאיפשרו הגשת עררים, והעובדה שמדובר בזכות אישית מיוחדת וייחודית של ניצולי השואה מוצע המודל כדלקמן: ניצול שנפטר לפני 1/4/10, לפני שניתנה הלכת טייר, מועד תחולת ההחלטה המינהלית, לא יהיה זכאי לתגמול שכן במועד פטירתו טרם שונתה ההלכה ואם היה מגיש ערר היה עררו נדחה ולכן גם עזבונו לא יהיה זכאי לתגמול. לעומת זאת, ניצול שנפטר אחרי 1/4/10 לאחר הלכת טייר, מועד תחולת ההחלטה המינהלית, היה זכאי להגיש ערר בהתאם להנחיות שניתנו כאמור בפסיקת הועדה לגבי יהודי לוב בעניין ברנס וחגג, ולכן אם הגיש ערר שטרם נדון יוכלו העזבון/יורשיו לבוא בנעליו של הניצול שנפטר (ולכך מסכימה בהגינות הרשות). 9. לגבי ניצול שנפטר לאחר 1/4/10 שלא הספיק להגיש ערר במועדים הקבועים בדין או שטען (או שיורשיו טוענים) שלא קיבל את ההחלטה על דחיית הערר בדואר רשום (במקרה של ניצול שנפטר לאחר 1/4/10); מבלי להכריע בכך, שכן נקודה זו לא דורשת הכרעה בענייננו, אני נוטה לדעה כי גם במקרה זה יוכלו העיזבון/יורשיו להגיש את הערר במקום הניצול שנפטר. זאת, לכאורה בתקופה המצומצמת של הזמנים הקבועים בתקנות לגבי הגשת ערר על דחיית הבקשה, כאשר אם עדיין יהיו מקרים ספורים שהחלטת הדחייה לניצול לא נשלחה בדואר רשום (למרות האמור בפס"ד שכטר וחיימוביץ'), ומדובר בערר תלוי ועומד או ערר שטרם הוגש במקרה של אדם שנפטר לאחר 1/4/10 שטען או שעזבונו/יורשיו טוענים זאת לאחר שנפטר, כי לא קיבל את החלטת הדחייה של התביעה בדואר רשום, האיזון יימצא בכך שלכאורה בית המשפט יוכל לצמצם/לשלול את תקופת הזכאות, בהתחשב, בין היתר בידיעה, בשיהוי, בתום הלב ובהתנהגות הצדדים (כמפורט בהרחבה על ידי בחלק של "ההרהורים בערעור"). דהיינו, במקרה זה יבואו לידי ביטוי ההחלטות בעניין שכטר וחיימוביץ, באופן שאותו ניצול או עיזבונו, אם לא הגיש הניצול את הערר במועד הקבוע לכך בדין, יוכלו לטעון כי הניצול לא קיבל את החלטת הדחייה בדואר רשום ולפיכך ניתן לקבל את תביעתו רטרואקטיבית מיום הגשת התביעה. יחד עם זאת, במקרה כזה גם יילקחו בחשבון טענות הרשות לגבי שיקולי השיהוי ו/או תום הלב והתנהגות הצדדים, כולל לגבי מידת הידיעה על ההחלטה לדחיית הערר, וניתן יהיה לצמצם את המועד לתחילת הזכויות ואף לשללן, כאשר בעניין זה יש מקום לטעמי גם להרהורים נוספים על הנפסק בעבר והשלכותיו גם לגבי הניצולים עצמם, כפי שיפורט בהמשך. מכל מקום, כאמור, אני משאיר את הנ"ל בצריך עיון, בהתחשב בכך שאין צורך להכריע בכך במקרה שבפנינו, שכן כל המערערים נפטרו טרם הלכת טייר. 10. בנוסף, בכל מקרה, כמובן, אם מדובר בתביעה או בערר תלויים ועומדים במועד הפטירה, שהוגשו ע"י הניצול בחייו, גם אם נפטר לפני 1/4/10 יש לדון בתביעה/בערר זה הגם שההליכים יימשכו ע"י העזבון/היורשים. 11. תוצאה זו תביא לידי ביטוי גם את הגישה המביאה לאחידות, ככל שניתן, באופן שהיא עולה בקנה אחד עם הגישה הנקוטה לגבי מקרים של שינוי ההלכה, כמו בעניין גרנות ופסיקת הפיצוי מ-1/10/05 (עניין גרנות ועניין הרשקו) לגבי יהודי בולגריה ורומניה והכרה בעילת העוצר כעילת נרדפות. תוצאה זו גם יוצרת אחידות בין ניצול לבין עזבונו, שכן התנאי היחיד הינו שהניצול היה בחיים במועד 1/4/10, וממועד זה יכול הניצול (או העזבון במקומו) להגיש את התביעה ודין אחד יחול לגביהם. תוצאה זו אף תביא לגישה מאוזנת שאין לה גם השלכות תקציביות ניכרות. מקרים בהם התקבלה התביעה במקרה של עזבון/שינוי מדיניות 12. גם אם היו לכאורה מקרים בעבר בהם הוכרה תביעת עזבון ע"י הרשות, אין בכך כדי לגרוע מכוחה של הרשות לשנות את מדיניותה ו/או לתקנה משיקולים עניינים וסבירים, ואין הדבר מקנה זכות או ציפיה מוקנית לקבלת הטבות כספיות החורגות מן הדין או הפסיקה ו/או להצמיח טענת הפליה ביחס לאלה שזכו בהטבות תוך חריגה משורת הדין [בג"צ 10777/03 ארצי נ' ראש המטה הכללי של צה"ל, ט.פ 25/11/09) ]. לא ניתן להתעלם מכך, שבסופו של יום, עמדת המדינה הינה שאין זכאות ליורשים ובהתאם לעמדה זו נדחים, ככלל, תביעות העזבונות/יורשים על הסף, וגם אם היו מקרים חריגים בהם נקבע חיוב, אין בהם כדי ליצור זכויות יש מאין, ומדובר בהחלטה סבירה ועניינית, מה גם שהחלטה זו אינה גורפת לכל המקרים אלא מסוייגת, גם בעזרת בית המשפט, למקרים בהם יהיו זכאים העזבונות לתגמול. התוצאה האופרטיבית: 13. בסופו של יום התוצאה בערעורים דנן הינה כדלקמן: תנאי בסיסי הינו הגשת תביעה ע"י המנוח שנפטר לאחר 1/4/10 כאשר אם המנוח נפטר בעת שתביעתו תלויה ועומדת, ובטרם נתקבלה החלטה, יבואו היורשים בנעליו כדי שהרשות לא תצא נשכרת מהתמשכות ההליכים (ולכך מסכימה הרשות עצמה כעולה גם בפרוטוקול הדיון מיום 28/12/11). כנ"ל, עורר שהגיש ערר ונפטר לאחר 1/4/10 בטרם התקבלה החלטה בערר, והערר תלוי ועומד, יבואו היורשים בנעליו כדי שהרשות לא תצא נשכרת מהתמשכות ההליכים. מנגד, מנוח שנפטר לפני 1/4/10 ולא הגיש ערר טרם פטירתו, לא יבואו יורשיו במקומו לצורכי הגשת הערר - כבמקרים דנן. הרהורים בערעור 14. כאמור, הכוונה בפסיקתנו בעניין חיימוביץ, שניתנה בהמשך לשכטר, היתה לתת פרשנות מרחיבה ומקלה תוך דקדקנות עם המדינה בקיום לשון החוק ומשלוח הודעות הדחייה בדואר רשום וזאת כדי להיטיב עם הניצולים ולהקל עליהם, במיוחד בהתחשב בגילם, מצבם וההיבט הסוציאלי. ברי, כי אם היה מדובר במקרים אחרים, שלא עוסקים בציבור ניצולי השואה, לא היינו קובעים קביעה כה גורפת והיינו מוצאים, כך נראה, דרך שתיתן מענה למקרים שונים, תוך התייחסות לכלל הידיעה וכלל ההמצאה והיחסים ביניהם, כמו בחינת הידיעה הדרושה לגבי קבלת החלטת הדחיה, תום הלב והתנהגות הצדדים. לצערנו, לעיתים "אם מותחים את החבל יותר מידי הוא עלול להיקרע", וקשה לקבל תוצאה שבה מוגשות בקשות ועררים לאחר שנים רבות ממועד דחיית התביעה, שבהם ברורה לכאורה הידיעה על קבלת החלטת הדחיה וברי כי מדובר בניצול ושימוש בהחלטה שלנו באופן שלא זו היתה מטרתה. תוצאה זו גם מביאה לכך שלמעשה מועדף ומשופר מעמדו של תובע שלא הגיש ערר עקב ויתור על כך שקיבל הודעת דחיה שלא בדואר רשום, על פני מצבו של מי שהגיש ערר ונדחה או שקיבל הודעה בדואר רשום, והדבר יוצר אף אפליה וחוסר שוויון בין הניצולים. "כלי" אחד לצמצום התופעה הנ"ל הינו הנסקר על ידינו בעניין גוילי טוני שאם בוחרים במסלול של הגשת ערר מוותרים על המסלול של ההחלטה המינהלית (ראו אימוץ גישה זו בבג"צ 934/12 כחלון זוהרה נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, ט.פ. 24/4/12) . מעבר לכך, אני סבור, שבהרהור נוסף לאחר פסיקתנו כאמור, במקרים חריגים, יש לעשות שימוש במקרים מתאימים, בכלים של דיני היושר, כמו שיהוי ונקיון כפיים כדי להגיע לתוצאה אפשרית של דחיית הערר ו/או צמצום שנות הזכאות לתגמולים, בהתחשב בסיכויי הערעור ושיקולים נוספים, בהתאם לנסיבות המקרה הספציפי הבא לדיון, לגופו. כך, ברע"א 61/11 אינסלר נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (לא פורסם) (11/8/11) ציינה כבוד השופטת חיות את נושא השיהוי שנלקח בחשבון לחובת המערערת באופן שתמך בהגבלת התקופה של הזכאות וצמצומה. בדומה ובלא לקבוע מסמרות ניתן לעשות שימוש בטענת השיהוי כמו גם בעקרון העל של תום הלב, באופן שיביא לקיצור תקופת הזכאות, כפי שאנו נוהגים לעשות למעשה בפועל, בדיונים בערעור במקרים המתאימים לכך שאינם מביאים לשלילה מוחלטת של הזכאות, באמצעות פסיקה של תקופה קצובה לזכאות לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט. קשת הטווחים של פסיקת התגמולים יכולה להיות מושפעת גם ממועדים נוספים כמו מועד ההחלטה בפסק דין גרנות 1/10/05 או אף קודם לכן (ראו עמדת כבוד השופטת שבח וכבוד השופט ענבר בפס"ד מכלוף שאושר ברע"א 2362/12 עזבון המנוחה מכלוף רינה ז"ל נ' הרשות המוסמכת (4/5/12) ) וכן ממועד ההחלטה בפס"ד טייר שהוא גם מועד ההחלטה המינהלית - 1/4/10 (ראו עניין חיימוביץ, עניין גוילי טוני ועניין כחלון). כאמור, איננו קובעים מסמרות בעניין זה במסגרת תיק זה העוסק בשאלת העזבון, אך מן הראוי שהרהורים אלו יובאו לידיעת העוסקים בדבר באופן ששכרם לא ייצא בהפסדם, ובמיוחד באופן שלא ייפגע בניצולים. יישום ספציפי לגבי הערעורים שבפנינו 15. לאור הנפסק ובהתחשב בכך שבמקרים הספציפיים נשוא ערעור זה, נפטרו המשיבים בשנים 2001-2003, ולא היה ערעור תלוי ועומד בעת פטירתם, הם לא היו זכאים לתגמול ולכן גם עזבונם לא זכאי לתגמול ודין הערעור להתקבל. התוצאה 16. התוצאה הינה כי אמליץ לחברי להרכב שהערעור יתקבל לגבי כל המשיבים, באופן שיש לדחות על הסף את העררים שהגישו המשיבים. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. ד"ר קובי ורדי, שופט השופטת ר' לבהר שרון: אני מסכימה ומצטרפת לחוות דעתו המקיפה והראויה של חברי השופט ד"ר קובי ורדי. רות לב הר שרון, שופטת השופט י' שנלר - אב"ד: 1. סעיף 23 לחוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז - 1957 (להלן: החוק) קובע כדלקמן: "הזכות לתגמולים לפי חוק זה אינה עוברת בירושה". עניינן של בקשות רשות הערעור שבפנינו, משמעות הוראה זו בכלל ומשמעותה בכל הקשור להגשת ערר בהתאם לסעיף 16 לחוק, לועדת העררים (להלן: הועדה), בפרט. כל זאת, בעת שהתובע הכרה לפי החוק הלך לעולמו (להלן: התובע), לפני הגשת הערר. 2. כבר עתה אציין כי מסכים אני עם התוצאה אליה הגיע חברי, כב' השופט ד"ר ורדי, כי דין הערעורים שהגישה המבקשת להתקבל. 3. צודקת המבקשת בטענתה כי למעשה לא היה מקום שהועדה תידרש לעררים שהוגשו ע"י המשיבים, בעת שהעררים הוגשו ע"י עזבון מנוח או מנוחה ולא באמצעות מנהל העזבון, ככל שמונה, או ע"י היורשים, הכל כפי שחזר ונקבע לאחרונה ברע"א 6590/10 עזבון המנוח פואד אשתייה ז"ל נ' מדינת ישראל - משרד הביטחון (לא פורסם, 28.5.12) . אולם, לאור התוצאה אין צורך להידרש לנושא זה, מה עוד שניתן לתקנו, ומצאתי לציין את ההלכה האמורה, ביחס לעתיד. 4. בהתאם לתקנה 36 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984 (להלן: תקנות סד"א) "לא תפוג תובענה על שום שאחד מבעלי הדין מת או פשט את הרגל, ובלבד שעילת התובענה בעינה עומדת;..." (ההדגשה שלי). לכאורה, מעת שהתובע הלך לעולמו, ובהתחשב בכך שעל-פני הדברים הזכות לתגמולים אינה עוברת בירושה, עילת התביעה אינה עומדת. 5. בתי המשפט נדרשו לשאלת פרשנותה של הוראת סעיף 23 לחוק, וכשפרשנות זו עברה התפתחות עם השנים. בע"א 437/64 מדינת ישראל נ' דרוקמן, פ"ד יט' (2) 477 (להלן: עניין דרוקמן) קבע כב' השופט זילברג, כי יש לפרש את המונח "זכות לתגמולים" פירוש מצמצם, וכי עם התגבשותה של הזכות באופן סופי, דהיינו עם קביעת דרגת הנכות "...'השכל אומר והלב גומר' שלא תהא המדינה נשכרת מעצם מותו של הנכה, תגמולים אשר טרם נקבעו - שאני! כי שם, כרגיל, מסכלת מיתת הנכה את אפשרות בדיקת העובדות; ופשוט" (בעמ' 482). כך גם ביכר בית המשפט את הפרשנות של מי שבא בנעלי התובע, לפיה: "... משמעותו של המונח היא אותה זכות משפטית, רעיונית, מופשטת, אשר את מימושה והגשמתה דורש הנכה, בתובעו מן המדינה את כספי התגמול ושאר טובות ההנאה שבו..." (479) תוך דחיית פרשנות הרשות, לפיה הזכות האמורה "... כוללת גם את נשוא-התביעה הקונקרטי הצומח מן הזכות המופשטת ההיא..." (480). עם זאת, לא בכדי ציין כב' השופט זילברג כי: "... לגבי הזכות שכיניתיה לעיל 'הזכות המופשטת' - ניחא, היא מוכרחה לגווע עם מות הנכה, שאם לא נאמר כן - יהא בנו של הנכה יורש את הזכות לכל ימי-חייו-הוא, ונכדו יירש אותה מן הבן... נמצא המדינה משלמת תגמולים עד סוף כל הדורות...". כב' השופט לנדוי קבע אף הוא, כי אחרי שדרגת הנכות נקבעה סופית ע"י הועדה הרפואית לערעורים "... לבשה הזכות הערטילאית לתגמולים צורה של חוב רגיל שהגיע לנכה בחייה, ואינני רואה בסעיף 23 של החוק מניעה לכך שחוב כזה, שכבר נעשה 'בשל' בחיי המנוחה, יעבור ליורשה" (484), בהוסיפו כי הגם שאכן החוק קבע תגמולים לנכה מפני שהוא זקוק להם, הרי בגין האיטיות של המנגנון המינהלי, מישהו היה צריך לדאוג בינתיים למחסורו "... אם היה זה הנכה עצמו, בדרך קבלת אשראי ביניים, או בני משפחתו הקרובים, שהם גם יורשיו..." (שם). הנה כי כן, בהתאם לעניין דרוקמן, מעת שנכה הוכר על-פי החוק ואף נקבעה לו דרגת נכות, הרי זכאים יורשיו לאשר היה זכאי המנוח עד פטירתו. בע"א 392/75 עזבון המנוח גרשון פוגל נ' הרשות המוסמכת, פ"ד ל' (1) 190 נדונה השאלה בנסיבות של פטירת נכה שהוכר כנרדף, וכשהערר שהגיש נסוב על הארכת מועד וזאת בהקשר להתיישנות דאז. בית המשפט שם קבע כי הזכות לבקש הארכת מועד אינה חלק מהזכות לתגמולים, כפי שקבע והרחיב את אשר נקבע בעניין דרוקמן, דהיינו כי גם אם לא נקבעה דרגת נכות, אין בכך מניעה להידרש לערר, לאחר שהוכרה הזכות של המנוח שם. עם זאת, בע"א 583/78 עזבון המנוחה גוטסמן דבורה ז"ל נ' הרשות המוסמכת (לא פורסם, 7.2.79) , קבע בית המשפט כי הזכות לתגמולים לתקופה קודמת היא "אמנם 'זכות היולית' היא שסעיף 23 לחוק חל עליה, כל עוד לא הוכחה ואושרה התביעה גם בתקופה זו... זכות שלא הוגשה למימושה תביעה שהוכחה ואושרה כדין אינה עוברת בירושה: וממילא אין מקום עמידה על היורשים לבקש הארכת המועד להגשת תביעה כזאת". יוער, כי באותו מקרה ציין בית המשפט כי לא ניתן להשליך על נכות בתקופה מאוחרת לנכות בתקופה קודמת, בציינו לאחר הבאת חלק מפסקי הדין דלעיל, כי מכלל לאו אתה שומע הן "זכות שטרם נתגבשה וטרם הביאה לידי יצירת חוב שהמדינה חבה למנוח - המכונה בפסיקה ההיא 'זכות היולית' - אינה עוברת בירושה; והיא הזכות שסעיף 23 מדבר בה". 6. עוד יש להפנות לע"א 2426/90 קצין התגמולים נ' יורשי המנוח ארז לוי ז"ל, פ"ד מד (5) 783 אשר עוסק במקרה ובו תובע לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקים) (נוסח משולב), תשי"ט - 1959 (להלן: חוק הנכים) אשר דן בשאלה האם יורשיו של מי שהגיש תביעה לקצין התגמולים ותביעתו נדחתה, רשאים לבוא במקומו בערעור שהגיש, טרם שנפטר, על החלטת קצין התגמולים. בית המשפט המחוזי קבע כי בהתאם לעיקרון הקבוע בסעיף 1 לחוק הירושה, תשכ"ה - 1965, כי במות אדם עובר עזבונו ליורשיו, תוך הפניה להוראת סעיף 23 לחוק דנן, וכי בהתאם לפסיקה ובהתייחס לחוק דנן "הוכרו יורשיו של נכה שנפטר כזכאים לתגמולים שהצטברו עד פטירתו אפילו אם בירור התביעה טרם הסתיים 'היינו טרם נקבעה דרגת הנכות שהיא תנאי לתשלומי תגמולים ולמעשה לעצם היותו של הנכה מוכר כנכה...' כמו כן, ציין בית המשפט, בהתאם לפסיקה הנוגעת לחוק נכי נרדפות הנאצים כי לו נסתיים בירור התביעה תוך תקופה קצרה, היו היורשים זוכים לתשלום, ואין זה צודק כי עקב התמשכות הטיפול, יפסידו את התגמולים" (פיסקה 3). בית המשפט העליון קבע כי גם הזכות לפי חוק הנכים הינה זכות אישית, וכי לא ניתן להעבירה לאחר, ובהתאם להוראות סעיף 14 (א) לחוק הנכים. אולם, עדיין נשאלת השאלה "אך האם עולה מכך כי תגמולים שהיו צריכים להיות משולמים לנכה, אולם לא שולמו לו בשל פטירתו, לא יועברו ליורשיו של הנכה?". במקרה שם דובר על מי שטרם הוכר כנכה ומצוי היה בהליך הכרתו ככזה בעת פטירתו, ועל כן ציין בית המשפט כי יש לבחון אם נחשב הוא כמי שהגיעו לו תשלומים מכוח החוק, וזאת נוכח הוראת סעיף 39א לחוק הנכים, העוסק במי שהגיעו לו תשלומים בעת פטירתו מכוח החוק, וכשבית המשפט משיב בחיוב על שאלה זו, בקובעו כי למעשה היורשים רק מממשים את זכות הנכה ואינם באים בנעליו, וכי "אין מקום להבחין בין נכה שכבר הוכר כנכה על-פי החוק, ובין נכה שנפטר טרם שהוכר כנכה. שהרי הנכות קיימת מיום האירוע שאירע בתקופת שירותו עקב שירותו... והזכאות לתגמולים קיימת לנכה מיום החבלה... אף שטרם הוכר רשמית כנכה. לשון העבר בה נוקט סעיף 39א לחוק הנכים אין בה לשנות, כשההכרה בזכאותו של הנכה היא פעולה דקלרטיבית, לאחר שהזכאות לתגמולים כבר התגבשה, אף אם טרם הוכרה". משכך, קבע בית המשפט כי יש לאפשר למי שעשוי להיות זכאי לקבל את תגמולי המנוח עד לפטירתו, להמשיך בערעור לפני וועדת הערעור, במקום המנוח. 7. הגם שכך, יש להדגיש ולציין כי הוראת סעיף 23 לחוק דנן, אינה מופיעה בחוק הנכים. מנגד, מוצאים אנו הוראה דומה בסעיף 303 (ג) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה - 1995, הקובע "זכות לגמלת כסף לפי חוק זה אינה עוברת בירושה". בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע [בל 3320/04 ז'ני ליבוביץ - אלמנת המנוח אפרים ליבוביץ ז"ל נ' המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם, 14.5.07) ] נדרש לשאלה אם מי שהגיש תביעה להכרה במחלה בה לקה כ"פגיעה בעבודה" ונדחה ע"י המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל) והגיש ערעורו לבית הדין, האם זכאים יורשיו להמשיך בערעור, וענה על כך בחיוב. במסגרת החלטתו דן בית הדין גם שם בשאלה "מאימתי תיחשב הזכות לקבלת גימלה כ'חוב גימלה'". בית הדין הפנה לעב"ל 1160/04 ענבי נ' המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם, 10.4.05) שם נקבע "אכן, בהעדר תביעה של המנוח עצמו לבית הדין, בה השיג בחייו על דחיית תביעתו לגמלה, לא יכולה הייתה להתגבש זכות לגמלה לפני מותו, וממילא לא יכול היה להתגבש חוב שלא נקבע. יהיה זה מרחיק לכת למדי להתיר ניהול דיון בתביעה לגמלה הנושאת אופי אישי ואינה עוברת בירושה על ידי שאירי המנוח, בה בשעה שהמנוח עצמו לא הגישה לבית הדין..." (ההדגשה שלי) וכשבאותה פרשה השאיר בית הדין בצריך עיון את השאלה אם היה מקום לדחות על הסף תביעה לו הייתה מוגשת לבית הדין על ידי המנוח עצמו בחייו. כך גם הובאה שם ההלכה הפסוקה כי מקום בו לא הוגשה תביעה למל"ל ו/או לבית הדין, לא התגבשה הזכות וכי לא נוצר חוב. ודוק, באותה פרשה הפנה בית הדין האזורי לעבודה לפסיקה בענייני המל"ל אשר מוצאת כי יש מקום להבחין בין הוראת סעיף 23 לחוק דנן להוראה המקבילה, כביכול, בענייני המל"ל, הואיל ומטרתה של ההוראה בחוק המל"ל דאגה לשאירים בהבדל מהיורשים. וראו דב"ע נו/3 0-17 המוסד לביטוח לאומי נ' עזבון המנוחה לאה נאור ז"ל, פד"ע ל' 129. 8. לבסוף, נפנה לאשר קבעה וועדת הערעורים לפי חוק הנכים בע"נ (ת"א) 331/89 זליכה נ' קצין התגמולים, פ"מ תשנ"א (3) 458 (להלן: זליכה). גם באותו מקרה, נפטר המערער והוריו ביקשו לבוא במקומו, וזאת לאחר שקצין התגמולים דחה את תביעתו להכרה בנכותו לפי חוק הנכים, והערעור הוגש בעוד המערער בחיים. הוועדה ציינה את האבחנה בין הוראות חוק הנכים לבין הוראות החוק דנן, דהיינו העדר ההוראה שבסעיף 23 לחוק דנן בחוק הנכים, תוך שהוועדה שם הציבה את השאלה המשפטית כדלקמן: "בהנחה שהכל מודים (או שיוכח) שטעה המשיב בהחלטתו מושא הערעור ואילו היה המערער בחיים היה זוכה בערעור, האם יש בעובדת פטירתו קודם שנשמע ערעורו, כשהיא לעצמה, כדי לשלול מהוריו את האפשרות להמשיך בערעור וכדי לשלול מהם את הזכות לתגמולים...". הוועדה דחתה את טענת קצין התגמולים כאילו מעת שהמנוח טרם הוכר כנכה, שוב אין מקום להמשיך בערעורו. הנימוקים לכך, ראשית כי זכותו של המנוח התגבשה עם הגשת התביעה וכי אילו הוכר ע"י קצין התגמולים, הייתה הזכות בשלה והיו משולמים לו התגמולים "מיום הגשת התביעה" בהתאם להוראת סעיף 18(א) לחוק הנכים. שנית, כי אילו התקבל הערעור קודם הפטירה, ואף בערכאות הנוספות, הרי המנוח היה נחשב כנכה למפרע מיום הגשת התביעה ולא מיום קבלת ערעורו. יתר על כן, "אין זה מתקבל על דעתנו שתשלומים שהיו מגיעים למערער לפני מותו (ואפילו כתוצאה מהחלטת ערכאת ערעור - למפרע) 'ילכו לטמיון'... רק מפני שקצין התגמולים טעה בהחלטתו..." ותוך הפניה לדבריו של כב' השופט לנדוי בפרשת דרוקמן (ההדגשות שלי). 9. הנה כי כן, ככל שעסקינן ביישומה של הוראת סעיף 23 לחוק, לכאורה כל עוד ולא הוכרה הזכות, הרי פקעה היא עם פטירת התובע, ולכאורה יורשי התובע, אינם יכולים לבוא בנעליו. לכן, גם אם יכול ואם היה התובע מגיש את תביעתו לרשות, הייתה תביעתו מתקבלת, אין בכך לאפשר ליורשיו לבוא במקומו, וכפי שציין כב' השופט זילברג בפרשת דרוקמן. אם הגיש התובע את תביעתו לרשות, ונפטר טרם מתן החלטה, לכאורה גם במקרה זה הזכות פקעה. ודוק, באותם פסקי דין שהבאנו לעיל, אכן עם התפתחות הפסיקה, הדרישה לקביעת דרגת נכות כתנאי לזכות שכבר התגבשה, הוסרה, אולם לכאורה עדיין חייבת להיות, ולו ההכרה הראשונית, על-מנת שניתן יהיה לקבוע כי הזכות גובשה, ועל כן גם נוצר, לכאורה, אותו חוב טרם הפטירה, אשר היורשים יכולים לממשו. מנגד, אם אכן הוגש ערר על-ידי תובע אשר תביעתו נדחתה, אולם תוך כדי הדיון הלך התובע לעולמו, אזי לכאורה גם אז ניתן היה לקבוע כי הזכות פקעה. אולם, לאור עמדת המבקשת בעת הדיון בפנינו, דומה כי יפה עשתה המבקשת בציינה כי אם אכן הוגש הערעור על-ידי התובע, אזי תגלה המבקשת גישה רחבה. 10. המקרים שבפנינו עניינם מקום בו נדחתה תביעת ההכרה על-ידי המבקשת, בין שההחלטה ניתנה עוד בחיי התובע, ובין במקצת מן המקרים לאחר מכן, עם זאת, בכל המקרים, הערר הוגש על-ידי עזבון המנוח. כך גם אין חולק כי בכל המקרים, נשוא הבקשות דנן, הוגשו העררים בחלוף תקופה ממושכת ממועד מתן ההחלטה הדוחה את התביעה, ע"י הרשות, כך גם העררים הוגשו, כאמור, ע"י עזבון מנוחה או מנוח, ומבלי שהאחרונים הגישו את העררים בעת חייהם. הנה כי כן, לכאורה השאלה הניצבת לדיון, האם יש להחיל את אשר נפסק בעניין שכטר (ע"א (ת"א) 3109/05 הרשות המוסמכת נ' שכטר (לא פורסם, 16.4.07) , כך גם בעניין חיימוביץ (ע"א (ת"א) 1232/09 הרשות המוסמכת נ' חיימוביץ (לא פורסם, 1.7.10) . (להלן: שכטר, חיימוביץ), גם על עררים שהוגשו ע"י העזבון. 11. הנימוק המרכזי בפרשת שכטר לקביעה כי הועדה לא תידרש לבחינת שאלת ההמצאה בהתאם לגישה של "כלל הידיעה", דהיינו הידיעה בפועל, ההוראות הנוקשות שבחוק ובתקנות בכל הקשור לאפשרות להארכת מועדים, כך גם "... החוק הוא חוק סוציאלי ומטרתו לסייע לניצולי שואה לממש זכויותיהם. אין להתיר גישה נוקשה ופורמליסטית כלפי ניצולי השואה המחמיצים את המועד להגשת ערר מסיבה כלשהי...". כך גם בפרשת חיימוביץ נדרשנו בשנית לסוגיה זו, וקבענו כי יש להותיר את הלכת שכטר על כנה, גם אם מדובר בייצוג ע"י עורכי דין. כל האמור טוב ויפה בעת שהערר מוגש ע"י התובע עצמו, וכשהשאלה הינה, האם יש להיזקק להלכות אלו, בעת שעסקינן בערר המוגש שלא ע"י התובע, אלא ע"י יורשיו. 12. בהתאם לפסיקה שהובאה לעיל, למעשה בעת פטירת המנוחים טרם הוכרה זכותם וזאת אף ללא היזקקות לשאלה שנדונה בפסיקה דלעיל, מה הוא המועד הראשון בו ניתן לראות הכרה בזכות ומעבר מתביעה שעניינה מימוש הזכות שכבר הוכרה, לתביעה שעניינה "גביית החוב" שצמח מהכרה זו. ודוק, גם לפי הגישה המרחיבה ואף אם נתעלם משאלת קביעת דרגות הנכות, ובמיוחד שבנסיבות של המקרים דנן שאלה זו אינה מתעוררת, הרי לכאורה נשארה הזכות הנטענת בגדר זכות מופשטת, או זכות ערטילאית, כמונחים אלו בעניין דרוקמן. גם אם לא נתעלם מהתפתחות הפסיקה, בשאלת אותה זכות ומימושה, המפורטת בסעיף 23 לחוק, עדיין ובהבדל מהוראות חוק הנכים, לכאורה יש מקום להכרה מינימלית טרם הפטירה. מנגד, וכפי שפורט לעיל, תיתכן גישה, לפיה בעת שהתובע עצמו הגיש ערר או ערעור לפי החוק והלך לעולמו טרם מיצוי ההליך המשפטי, יהיה מקום לפרשנות מרחיבה, לרבות מהנימוקים שפורטו בעניין זליכה. ההנמקה המרכזית הן בפרשת זליכה והן כפי שהובאה בפרשת חיימוביץ, עניינה טעות הרשות או קצין התגמולים. לכן, ולא בכדי, כפי שהובא לעיל בעניין זליכה, שמה ועדת הערעורים שם את הדגש "... בהנחה שהכל מודים (או שיוכח) שטעה המשיב בהחלטתו מושא הערעור ואילו היה המערער בחיים היה זוכה בערעור..." וכך גם בהמשך הדברים שם, כי כספים שהיו מגיעים למנוח ילכו לטמיון, הכל בגין טעות קצין התגמולים. דהיינו, הבסיס העיוני להנמקה שם, אותה טעות של קצין התגמולים האמורה להתברר במסגרת הערעור. גם בפרשת חיימוביץ ציין השופט ד"ר ורדי שם בפיסקה 15: "גם אם חלק מהניצולים המגישים ערר למרות שהחלטתם נדחתה, 'נהנים' מכך באופן שהם מקבלים את זכאותם ממועד הגשת התביעה, הרי הם למעשה מקבלים בסופו של דבר את מה שמגיע להם בדין אם היו מגישים ערר במועד, וזאת כתוצאה ממחדלה של המערערת לפעול לפי החוק במשלוח החלטותיה בדואר רשום..." (ההדגשה שלי). בלשון אחרת, הרציונאל הינו שלמעשה קבלת הערר ע"י הועדה בנסיבות רגילות, משמעותו, קביעה כי היה על הרשות בזמנו, להכיר בתובע ועל-כן הוא אף זכאי לתגמולים ממועד הגשת תביעתו וכי למעשה מדובר על כן בכעין מימוש חוב ולא רק בהכרה בזכות. 13. מכאן, לבחינת העררים, נשוא בקשה זו. לא בכדי הרחיב חברי, אודות אותו שינוי בהלכה עם מתן פס"ד טייר (וע' ת"א) 255/08 טייר נ' הרשות המוסמכת (לא פורסם, 7.4.10) אשר "שינה את מרכז הכובד בגישה שרווחה בפסיקה עד אותה עת, לפיה בריחת יהודי לוב הייתה, ככלל, מפחד ההפצצות ולא מפחד הצורר הנאצי..." (פיסקה 6 לחוות דעתו). לכן, ולא בכדי, ניתנו פסקי הדין בעניין ברנס וחגג, כפי שפורטו בפיסקה 7 לחוות דעתו של חברי. הנה כי כן, אם היו מוגשים העררים בסמוך לאחר מתן ההחלטה הדוחה את התביעה ע"י מגישי התביעה והיה מתקיים דיון לגופן של טענות, העררים היו נדחים לגופם של דברים, וכפי שנדחו עררים אחרים שהוגשו במועד. בלשון אחרת, למעשה הרשות לא טעתה בעת שדחתה בזמנו את התביעות השונות. על-פי ההלכה המשפטית כפי ששררה אז, וכאמור, גם אם היו מוגשים עררים, אלו היו נדחים. מכאן, שאותו רציונאל שהובא לעיל, כי אין מקום שהניצול והבאים מכוחו לא יקבלו את מה שהיה זכאי התובע לקבל אלמלא טעות הרשות או קצין התגמולים בעת שעסקינן בתביעה לפי חוק הנכים, אינו מתקיים במקרה דנן. יתר על כן, למעשה במצב המשפטי כפי ששרר טרם מתן פסק דין טייר, נקבע ובדין באותה עת כי התובע אינו זכאי להכרה לפי החוק. ניתן אפוא לקבוע כי בעת פטירת המנוחים בשנים החל מ- 2001 ועד 2007, גם אם היו מוגשים עררים על-ידם או מכוחם, הרי עררים אלו היו נדחים. דהיינו, הקביעה אשר שללה את זכותם תקפה הייתה לכל דבר ועניין. למעשה, הבאים מכוחם של המנוחים מבקשים הכרה בזכות שהוכרה למעשה רק לאחר פטירת המנוחים. יתר על כן, לכאורה בנסיבות דנן, בעת הפטירה של המנוחים לא הוכרה ולא ניתן היה להכיר בזכות לתגמולים של המנוחים עצמם, ולכן יתכן ואף לא היה צורך להידרש להוראת סעיף 23 לחוק, ועל אחת כמה וכמה, נוכח האמור, יש להחיל את הפרשנות כפי שהובאה בפסיקה לעיל, לפיה כל עוד ולא הייתה הכרה כלשהי, הרי חלה הוראת החוק. אכן, מצאנו לנכון הן בפרשת שכטר והן בפרשת חיימוביץ לאפשר לניצולים חיים לממש את הזכות גם אם הוכרה לאחר המועד בו נדחתה תביעתם ע"י הרשות, אך זאת מאותם נימוקים כפי שפורטו לעיל, ובמיוחד לאפשר לאותם ניצולים לקבל את אשר הוחלט שיש להכיר, על כל המשתמע מכך. 14. לכל האמור, יש להוסיף את אשר ציין חברי בפרק "הרהורים בערעור" ואשר אני מצטרף לאמור לדבריו בפרק זה. בהקשר לכך, יש להפנות גם לאשר נפסק ברע"א 61/11 אינסלר נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (לא פורסם, 11.8.11) ובמיוחד לדברי כב' השופטת חיות, בהתייחס לסעיף 18 לחוק, אשר פורש בפסיקה באופן ששינוי הלכה אינו מהווה ראיה חדשה לעניין הסיפא של סעיף 18 לחוק, ולכן יש הצדקה לרטרוספוקטיביות חלקית, עם מתן הכרה לקבוצת זכאים נוספת, ובמיוחד הדגש אודות השיהוי, וכי "אלמלא השתהתה ניתן להניח כי ההליכים בעניינה של המבקשת היו מסתיימים שנים רבות קודם שנתקבלה החלטת ועדת העררים בעניין הרשקו ממאי 2008 (בה הוכרה לראשונה הזכאות בשל עוצר חלקי). במצב דברים זה, הייתה המבקשת יכולה לכל היותר להגיש תביעה מחודשת לאחר מאי 2008 בהתאם לאותה החלטה, אך אז הייתה היא מסווגת בקטגוריה השנייה שנקבעה שם ולפיה קמה הזכאות לתגמול מאותו מועד ואילך - דהיינו ממאי 2008 בלבד". ומהתם להכא, בשינויים המחוייבים, אם המנוחים היו מגישים את העררים במועד, בין אם החלטת הדחייה הייתה נשלחת בדואר רשום, ובין מכוח כלל הידיעה, הרי העררים היו נדחים. משכך, עם מתן ההחלטה בעניין טייר, לכל היותר - אם בכלל ומבלי להידרש לשאלה זו - כל שניתן היה לעתור לאחר מתן פסק הדין בעניין טייר להכרה, אך מאותו מועד בו הייתה מוגשת הבקשה. אולם, במקרים דנן, באותו מועד אותם תובעים הלכו לעולמם וברי שבנסיבות שכאלו לכולי עלמא, לא היו רשאים היורשים להגיש תביעה חדשה שכזו. 15. בהמשך לדברים אלו, נקל להבין עתה את הגשת העררים ע"י העזבונות השונים. אם בפרשות שכטר וחיימוביץ, הסיבה להגשת העררים במועד המאוחר, נבעה מהרצון לקבל את התגמולים, אם תוכר הזכות, ממועד הגשת התביעה הראשונה ולא ממועד הגשת תביעה מחודשת, הרי במקרים דנן, לא ניתן היה לפנות בתביעה מחודשת כלל ועיקר, ועל-כן ניסו המשיבים להיעזר באשר נקבע בפרשות שכטר וחיימוביץ להתגבר על מניעה זו. אולם, כפי שנוכחנו, לא לכך נועדו פרשות שכטר וחיימוביץ. יתר על כן, בניגוד להתרשמות הראשונית לאשר צוין לעיל, במקרים דנן, השאלה אשר הוצבה להכרעה, אינה אם עזבון יכול לפעול בהגשת ערר, כפי שהתובע שהלך לעולמו יכול היה לפעול, אלא השאלה שנצרכה להכרעה, עניינה יישומה של הוראת סעיף 23 לחוק, ובמיוחד במקום ובו הרשות לא טעתה, ופעלה לפי המצב המשפטי כפי ששרר בעת מתן החלטתה, וכי גם אם היה מוגש ערר במועד הוא היה נדחה. משכך, מסקנתי כי בנסיבות שכאלו, עם פטירת התובע לא גובשה כל זכות ולא יכולה הייתה להתגבש כל זכות באותה עת, ועל-כן די בהוראה האמורה, למנוע מיורשי מנוח שכזה להגיש ערר שלא הוגש ע"י המנוח עצמו. 16. לאור כל האמור, ומבלי להיזקק למקרים אחרים שאינם נצרכים להכרעה, סבורני כי מעת שבכל המקרים דנן הלכו המנוחים לעולמם לפני מתן פסק דין טייר, לא היה מקום לאפשר ליורשים להגיש את העררים, וכי על כן דין בקשות הרשות להתקבל. עוד יש להוסיף כי גם נוכח עמדתה הראויה של המבקשת, מעת שהוגש ערר או ערעור על ידי התובע, ולאחר הגשתו הלך התובע לעולמו, יש מקום לאפשר ליורשיו להמשיך את אותו ההליך. ישעיהו שנלר, שופטאב"ד הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ד"ר קובי ורדי. פיצוייםניצולי שואה