קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצויי פיטורין אחרי 3 שנים: התובע חשמלאי רכב במקצועו עבד 7שנים אצל הנתבע, כאשר בבעלות זה האחרון מוסך (חשמליה) לתיקון כלי רכב. התביעות המונחות לפני ביה"ד הן ל"פיצויי פיטורים" ( 3שנות העבודה האחרונות בלבד), פדיון חופשה, שכר עבודה ו/או גמול בגין עבודה ב"שעות נוספות", ושכר עבודה בקשר לעבודה של 15יום בחודש יולי 90(עמ' 1שורה 20לפרוטוקול). משכורתו החודשית הקובעת של התובע לעניין ההליך הנוכחי, עמדה על סך של 600, 2ש"ח נכון ליום הפסקת העבודה שהוא יום 25.7.90(עמ' 1, שורה 18). התביעה לפיצויי פיטורים: מדובר בתביעה לפיצויי פיטורים בקשר לשלוש השנים האחרונות לעבודת התובע, לאחר שאין חולק כי בהתייחס לשאר שנות עבודתו של התובע הוא כבר זכה בעבר לפיצויי פיטורים. התובע הוא זה הנושא בנטל ההוכחה לזכאותו ל"פיצויי פיטורים". לדברי התובע, הנתבע כעס עליו בקשר לגביית תשלום מלקוחות, ובעקבות זאת הוא גורש ממקום עבודתו. מפי התובע נשמעו הדברים כך: "אני עזבתי את מקום העבודה מפני שהוא גירש אותי בגידופים. הגעתי אליו אחרי שלושה שבועות עם אשתי כדי לגמור את החשבונות. זה נכון שלאחר שסיימתי את העבודה הלכתי למר חיים אורן ממועצת הפועלים... אני הסברתי למר אורן את כל מערכת היחסים... אני סיפרתי את המקרה שקרה. אני סיפרתי לו שבגלל הגידופים נאלצתי לעזוב, מפני שהוא פשוט גירש אותי מהמוסך. הוא צעק עלי והניף ידיים. הוא אמר לי שאני יעוף משם..." (עמ' 6, שורה 25ואילך). בעת הארוע נכחו במקום מלבד התובע והנתבע, גם שני לקוחות (עמ' 7, שורה 9), וגם עובד אחר במוסך, ניסים חדד שמו. לגרסת הנתבע התובע כלל לא פוטר. לטענתו, לאחר שהתובע ננזף בקשר לאי גביית תשלום מאחד הלקוחות, הוא (התובע): "...השאיר את כל העבודות שלו, התלבש הלך ויותר לא ראיתי אותו" (עמ' 11, שורה 20). אני מעדיף את עדות הנתבע בהקשר לנסיבות הפסקת העבודה, על פני זו של התובע, ואני מתחזק בדעתי זו בהתחשב בנתונים הבאים: א. מר חיים אורון ממועצת הפועלים, אשר לפניו התלונן התובע על הפסקת עבודתו, זכר כי בבדיקה עם הנתבע הסתבר לו שזה האחרון שיבח את תיפקודו של התובע בעבודה וכלל לא התכוון לנתק את יחסי העבודה. הנתבע גם הביע נכונות באזני העד: "לקבל אותו חזרה לעבודה" (עמ' 17, שורה 15). ב. עד ההגנה מר ניסים חדד שעבד בשעתו אצל הנתבע ונכח בארוע, אישר את גירסת הנתבע (עמ' 19, שורה 24). יצויין כי בעת מתן עדותו כבר לא הועסק העד חדד אצל הנתבע (עמ' 11, שורה 10). לפי עדותו של עד זה מדובר היה בויכוח ב"טונים נמוכים" בין התובע לנתבע, ובודאי שלא מדובר היה ב"הרמת ידיים" או בגרושו של התובע ממקום עבודתו. ג. לקוחות שהיו נוכחים בארוע לדברי התובע, כלל לא הובאו להעיד. ד. במכתב התראה שנכתב מטעמו של התובע בסמוך לאחר הפסקת עבודתו ונשלח לנתבע (מכתב מיום 2.10.90שסומן בישיבה מיום 17.4.96כ-נ/5), לא הוזכרה כלל הדרישה לפיצויי פיטורים, אלא רק התביעה לשכר עבודה. המסקנה המתבקשת היא אפוא שהתובע התפטר מעבודתו. לעניין התפטרות כבר נפסק כי: "לא כל ניתוק קשרי עובד-מעביד מצד העובד... דינו כפיטורים לעניין זכאות לפיצויי פיטורים... זכאות זו קמה רק בהתמלא אחת העילות בחוק פיצויי פיטורים..." (דב"ע נא/106- 3מימון דוד נ' חב' דיאמימון בע"מ, פס"ד מיום 15.8.91). במקרה דנן, אין מדובר בקטטה שממנה עולים נסיבות שאין לדרוש מהעובד המשך עבודתו (כמו במקרה של דב"ע נא/74- 3מנדלבר קבלנים בע"מ נ' אמנון אלוני, פס"ד מיום 24.7.91). מדובר היה בנזיפה לגיטימית שנזף המעביד בעובד שלו, ואם סבר העובד (במקרה דנן התובע) כי מדובר בנזיפה שאינה במקומה המצדיקה נטישת העבודה, היה צריך לתת למעביד: "הזדמנות לשנות את הנסיבות בטרם יתפטר מעבודתו" (דב"ע שנ/10- 3כהן נ' הלר בע"מ, פד"ע כא' 238, 242). הדבר האחרון לא נעשה, וממילא דין התביעה לפיצויי פיטורים להכשל. התביעה ל"פדיון חופשה": התובע תבע מלכתחילה 42ימי חופשה לפדיון. כבר בתחילת עדותו הוא הודה בקבלת "שבוע ימים לכל שנה", עד שצומצמה תביעתו ל- 28ימים בלבד (עמ' 5, שורה 11). בהמשך עדותו הודה התובע כי בשנת 88הוא זכה ל-"שבועיים חופשה" (עמ' 5, שורה 14), בעוד שעבור השנים 89ו- 90הוא קיבל לכל היותר שבוע אחד של חופשה בכל שנה (עמ' 5, שורה 24), וכך גם בשאר שנות עבודתו (עמ' 5, שורה 10). ב"כ התובע בקשה לזכות את מרשה ב- 14ימי פדיון חופשה בכל שנת עבודה, פחות: "מה שהתובע הודה בו" (עמ' 5, שורה 26). אם נקח בחשבון אפשרות צבירת חופשה בארבעת השנים האחרונות לעבודתו, נמצא שהתובע זכאי ל- 56ימי חופשה )( 4.14xאם נפחית מזכאותו את מה שהודה בחקירתו ( 73xשנים + 141xשנה), נמצא כי גם לדבריו של התובע נותרו לזכותו לכל היותר 21ימי חופשה לפדיון. התובע הכחיש את נכונות רישומי המעביד (נ/2), וזה האחרון לא הצליח להוכיח (ע"י הצגת תלושי שכר או ראיה טובה אחרת), כי הרישומים שערך לעצמו משקפים את מאזן החופשות הנכון. המעביד שעליו נטל הראיה, לא הצליח להוכיח מתן מלוא החופשה לעובד, ויש לפסוק לזכות התובע פדיון של 21ימי חופשה. התביעה ל"גמול שעות נוספות" ו/או תמורת עבודה בשעות נוספות: התובע הודה בביה"ד כי לא ערך רישום של שעות עבודתו (עמ' 4, שורה 18), וממילא התקשה לפרט באלו ימים ביצע עבודה בשעות נוספות. לטענתו הוא החל את עבודתו בשעה 8.00בבוקר (עמ' 4, שורה 22), ומידי פעם זכה בשכר תמורת עבודה בשעות נוספות, אשר לדבריו שולם "רק חלקי" (עמ' 4, שורה 23). התובע גם לא יכול היה לנקוב בזמני הפסקות שהיו בעבודתו, מפני שהללו "נלקחו על דעת עצמנו" (עמ' 4, שורה 14). הכלל הוא כי "התובע גמול שעות נוספות חייב להוכיח לא רק את העובדה שהועבד בשעות נוספות אלא גם את מספר השעות שהועבד" (דב"ע נו/52- 3סלימאן אבו עצא נ. שמיל כ"א, סע' 14לפס"ד מיום 17.3.96). קל וחומר במקרה שבו שולמו כספים עבור שעות נוספות, אולם התובע טוען כי קופח בסכום התשלום. בדב"ע נה/21- 2איזידור נ. הרוש (סע' 24לפס"ד מיום 12.3.96), קבע ביה"ד הארצי לעבודה שעל ביה"ד להעמיד את טענת התובע לביצוען של שעות נוספות ב"מבחן הסבירות". במקרה דנן, מאחר ואין ראיה למספר שעות העבודה שבוצעו, ממילא גם "מבחן הסבירות" לא יועיל לתובע. נותרה אפוא ההלכה לפיה מי שלא הצליח להוכיח את מספר שעות העבודה שהועבד אינו יכול להנות מפסיקה של סכום קצוב (דב"ע נא/74- 3מנדלברג בע"מ נ' אלוני, פס"ד מיום 24.7.91, בעקבות דב"ע לב/32- 3פרימוביץ נ' בר אדון, פד"ע ד' 39, 43). העובדה כי התמורה או הגמול בגין השעות הנוספות לא נדרשו בתקופת העבודה, מחלישה עוד יותר את עמדת התובע בקשר לכך. רק הוכחת "מסגרת מסודרת" של שעות עבודה הכוללת שעות נוספות, מעבירה את הנטל בעניין אל המעביד (דב"ע נב/52- 3יחיא חסין מוגרבי ואח' נ' מקורות בע"מ ואח’, סע' 14לפס"ד מיום 28.6.92). התביעה לתמורה ו/או גמול בגין עבודה בשעות נוספות, תדחה אפוא בהעדר הראיות הדרושות. התביעה ל"שכר עבודה" בגין עבודה בת 15יום ביולי 90- ופיצויי הלנתו: התובע טען בתחילה שלא קיבל שכר בכלל עבור עבודתו בחודש יולי 90, אולם לבסוף בעת חקירתו הודה כי סך של 000, 1ש"ח הופקדו בחשבונו הבנקאי בחודש אוגוסט של אותה שנה על חשבון עבודתו בחודש שקדם לו (נ/ 1- עמ' 4, שורה 9). הנתבע מצידו העיד כי בנוסף לסכום של 000, 1ש"ח שהועבר בהפקדה בנקאית לתובע (נ/1), זכה זה האחרון ב- 500ש"ח נוספים ששולמו לו במזומן (עמ' 12, שורה 8). אין זה סביר כי הנתבע לא השאיר בידיו קבלה על כך, למרות שהתשלום במזומן נעשה לאחר תום יחסי העבודה. יש לקבוע לפיכך כי לא הוכח כראוי ביצוע תשלום זה בפועל. לעניין פיצויי הלנת שכר בקשר ליתרת שכר העבודה עבור יולי 90, יש להפחיתם כפי שיפורט להלן. זאת, בהתחשב בעובדה כי היתה מחלוקת של ממש הנוגעת לזכאות התובע לתשלום. שהרי, התובע עצמו הסתבך תחילה בהצהרה לפיה כלל לא זכה לשכר, ורק מאוחר יותר עם הגשת נ/1, נאלץ להודות בקבלת התשלום של 000, 1ש"ח ע"ח שכר חודש יולי .90 סיכום: התביעה לפיצויי פיטורים וכן התביעה לתמורה או גמול עבודה בשעות נוספות - ידחו. התביעה ל"פדיון חופשה" תתקבל בחלקה באופן שהנתבע ישלם לתובע סך של 184,2 ש"ח ( 21יום 600, 2: 25xש"ח), בצרוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום 25.7.90, ועד ליום התשלום בפועל. התביעה להפרשי שכר עבודה (בגין חודש יולי 90) תתקבל בחלקה, באופן שהנתבע ישלם לתובע סך של 560ש"ח (000, 1ש"ח - 15יום 600, 2: 25xש"ח). סכום זה נושא פיצויי הלנת שכר מופחתים בגובה של הפרשי הצמדה ו-% 5לכל חודש, מיום 1.8.90ועד ליום התשלום בפועל. הוצאות: הנתבע ישא בהוצאות חלקיות בקשר להליך זה, וישלם לתובע סך של 500, 1ש"ח בצרוף מע"מ, כהוצאות שכ"ט עו"ד. זכות ערעור תוך 30יום.פיצוייםפיטוריםפיצויי פיטורים